הכותרת בסדרת מפגשים עם בני משפחות החטופים. שלומי זיו נחטף מהמסיבה ברעים שבה עבד כסדרן. מירן, בת זוגו ב-17 השנים האחרונות, מספרת על הימים הדרמטיים שבהם הוגדר כנעדר, הקשר העמוק שלהם, טיפולי הפוריות שעברו בניסיון להביא ילדים לעולם וההחלטה להפסיק. "כששואלים אותי אם יש לי ילדים, אני אומרת: לשמחתי, לא. אין לי ילדים שצריכים להתמודד עם אבא בשבי". ראיון מיוחד עם מירן זיו אישתו של שלומי שחטוף בעזה.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 29/03/2024.
קריינית: אתם מאזינים ל-Ynet פודקאסטים.
[מוזיקה ברקע]
מירן: "שואלים אותי, ראית את העדויות של החטופים? לא, לא, לא מקשיבה, לא שומעת. אני מדמיינת את שלומי יושב בחושך, במנהרה, לא רוצה לדמיין שמתעללים בו, שמרביצים לו, שהוא לא אוכל, שהוא לא שותה"
הגר: זו מירן זיו, אשתו של שלומי שנמצא בשבי בעזה.
בסדרת פוסטים מיוחדת של "אסיפת הורים" אנחנו נפגש בכל פעם עם בני משפחה אחרים, וננסה להבין מה מתחולל בראש ובלב שלהם. אנחנו נדבר על הדאגות, על הפחדים והחלומות, על המלחמה ועל התקווה.
[מוזיקת הרקע מפסיקה]
מירן, מירן זיו, אשתו של שלומי. היי.
מירן: היי הגר.
הגר: תודה שבאת עד לכאן.
מירן: אני אעשה הכל בשביל שלומי.
הגר: אני בטוחה. נציין שאת גרה ממש ליד הגבול הצפוני.
מירן: נכון.
הגר: וגם בגזרה הזו עוברים עלייך ימים מאוד מורכבים.
מירן: לא פשוטים.
הגר: כן. ובאופן כללי, דיברנו ככה לפני כמה שבועות טובים. דיברנו על שלומי, דיברנו עלייך, דיברנו על אותה שבת שחורה. ספרי קצת מה איתך ומה עבר עלייך מאז.
מירן: מה עבר עלי מאז? בתוך כל החטיפה של שלומי, אנחנו גם, נכון יש את שלומי, החטיפה, אנחנו חווים גם לצערי, אבל.
שלומי נסע בחמישי באוקטובר עם אביב, הבן דודה שלי. זיכרונו לברכה שהיה מנב"ט המסיבה, מנהל הביטחון. הוא בעצם זה שקיבל את ההחלטה יחד עם מפקד תחנת משטרת אופקים, לסגור את המסיבה ברגע שהטילים התחילו.
הם נסעו יחד מיום חמישי, לשתי מסיבות בעצם, לשתי הפקות שהתקיימו באותו מקום. הייתה החלפה בין המסיבות בשישי. הוא הציע לשלומי לנסוע איתו חודש לפני. שלומי בדרך כלל נענה להצעות שלו. הוא מאוד אוהב להתלוות ולעבוד איתו במסיבות מהסוג הזה.
אז הם נסעו מיום חמישי, בצהריים. הם היו נשמעים כזה בטוב כל השבת. ושלומי בכלל אוהב את האווירה של המסיבות האלה. אז הוא היה נשמע בסדר. גם לא דיברנו יותר מדי, לא רציתי להפריע לו.
[מוזיקה]
ובעצם ככה דיברנו עוד בשישי בלילה, באיזה שתים עשרה ורבע. הוא חשב שהלכתי לישון בלי להגיד לו "לילה טוב" חלילה. [צוחקת] שלח לי הודעה אם נרדמתי, אמרתי לו שלא, שאני מחכה לטלפון. ובאמת הוא התקשר להגיד לי "לילה טוב".
וכמו שאמרת, אני גרה בצפון, ביישוב שהוא סמוך גדר. פחות מארבעה קילומטרים, ואנחנו לא יישוב מפונה. ובצפון מטוסים באוויר. אני מסתכלת בטלפון ואני רואה התראות על ירי טילים וחדירת מחבלים. זה היה בשבע וחצי.
אני מתקשרת אליו, והוא הכי רגוע, הוא אומר לי "הכל בסדר, אל תדאגי, אנחנו פה בפינוי, מסיימים, חוזרים הביתה". במקביל כבר רואים טלוויזיה, חדירות מחבלים, שדרות, ירי טילים, הלחץ מתחיל לחלחל.
ואני כותבת לו, אני אומרת לו גם שפה בצפון חיזבאללה לא יתחילו במקביל, ואתה לא בבית. ורשמתי לו, אני מתה שתהיה כבר בבית, הוא אמר לי "גם אנחנו". הוא לא ענה לי להודעות, טלפון אחרון שמונה ורבע בבוקר, כשאני שומעת אותו מתנשף, אני אומרת לו "לאן אתה רץ?". הוא אומר לי "אנחנו בורחים, נדבר".
הגר: וואו.
מירן: ואז ככה נופל האסימון שמשהו קורה, משהו קורה במסיבה ברעים. טלפונים, באטרף,
אליו, לאביב, לינאי שהוא האח הקטן של אביב שניצל מהמסיבה הזאת, לג'ייק זכרונו לברכה, חבר של שלומי שהיה איתם ושגם הוא לצערי לא איתנו.
וזה איזה לופ כזה שלא נגמר, לנסות להבין מה קורה, במקביל שומעים שיש חדירה שהגיעה גם למסיבה. אני עד לאותו רגע בכלל לא ידעתי את המיקום. אני מבחינתי שלומי נסע לדרום, לא יודעת אפילו איפה, לא שאלתי, לא, לא עניין אותי כל כך. סמכתי על אביב, אני יודעת שאביב ככה הוא בעל שם בארץ, בעבודה שלו. אז אביב הלך למקום בטוח, אין סיכוי שהם הלכו למקום שהוא לא באמת נכון לעשות מסיבה מהסוג הזה.
ומתחילות גם הידיעות, הניצולים מגיעים למושב פטיש, ניסינו להגיע למושב פטיש, להתקשר, טלפונים, שום דבר. ככה כל היום, הודעה האחרונה שלומי קיבל ברבע לעשר, כמובן הוא לא קרא, מאז הטלפון כנראה כבר היה כבוי. וזהו…
הגר: התכתבות מצמררת.
מירן: כן, כן, ההתכתבות היא מצמררת כי גם ביום חמישי שלפני שהוא נסע, שנייה לפני שהוא יצא, אמרתי לו, לא יודעת להסביר לך, אמרתי לו, מאמי, תשאיר את הטבעת שלך בבית שלא תלך לאיבוד.
הגר: טבעת נישואים.
מירן: את הטבעת נישואים, אגב היא עליי, מאז.
הוא פשוט הוריד את הטבעת, את הצמידים, השרשרת שלו, והניח אותם על השולחן ויצא.
הגר: אין לך איך להסביר את זה.
מירן: אין לי הסבר, אין לי הסבר, וככה עבר לי בראש אחר כך להגיד לעצמי, יש לי את הקטע של אמונות וכאלה, ואמרתי, וואי, רק שלא עשיתי איזה משהו לא טוב.
הגר: מה את אומרת?
מירן: רק שלא עשיתי איזה מזל רע, במחשבה כזאת. וככה לקחתי את הדברים שלו לחדר, ובדרך הוא כותב לי, התבאסתי להשאיר אותך לבד, והבוילר עושה בעיות, שיהיה לך מים חמים, ואני אומרת לו, מאמי, הכל טוב, אני אחרי מקלחת, אני אסתדר, הכל בסדר, אל תדאג, ואני לא לבד. רשמתי לו, אני לא לבד, אני עם המשפחה שלי, הכל בסדר.
והבנתי שכנראה בדרך, הוא, אני כל כך מכירה את שלומי שהבנתי שהוא הלך בבאסה, שהוא לא הלך בטוב. אבל ברגע שהוא הגיע לשמה, עשה, כן, עשה את הסוויץ', נכנס לתפקיד של הסדרן, וככה התחיל לעבוד, וזהו.
השבת עברה ככה בניסיונות להבין מה קורה, טלפונים, בתי חולים, משטרות, היה כאוס כזה מטורף פה בארץ, ש...
הגר: כן, אנחנו, לגמרי. יש איזשהו רגע אחד, ש… אני מניחה שיש המון, רגע אחד מה… מה… יממה הדרמטית הזאת כל כך שהולך איתך? או שהכל כמו איזה סרט כזה רץ, כן.
מירן: זה הכל כמו סרט, זה הכל כמו סרט רץ, כי זה לא היממה, זה עוד ה… כל החמישה ימים שאחר כך, זה סרט רץ שאת… את גם אובדת עצות. את אומרת, נלך לבתי חולים, לא נלך לבתי חולים, אבל אנחנו מתקשרים, ואם היה משהו...
בכל זה, אני בכלל באמונה שלמה שהוא מתחבא בכלל. באיזו תעלה או משהו, ופתאום הוא ייצא. ואביב מוגדר נעדר גם בימים האלה, אז מבחינתי גם, אביב ושלומי ביחד, אין מצב שהם נפרדו, אין סיכוי שהם נפרדו. הם ביחד, ואני כל הזמן אומרת להם, אנחנו גרים במרחק של מאה מטר, אנחנו משפחה גרעינית אחת גדולה, אנחנו לא בני דודים, אביב מבחינתי, הוא אח שלי. הילדים שלו הם הילדים שלי, הם גודלים [כך במקור] אצלי בבית, אז הקשר הוא אחר והוא מיוחד איתם ספציפית, עם אביב ועם אשתו לירון.
אז אנחנו מעבירים את הימים ביחד בניסיונות להבין מה קורה להם, כל אחד בדרך שלו, טלפונים, בתי חולים, משטרות, וכלום ושום דבר.
הגר: וכשהגיעה הבשורה הקשה הזו, ששלומי חטוף.
מירן: אז הבשורה הזאת תפסה אותי ביום שישי בבוקר. קמתי לבוקר שישי שאמרתי מבחינתי, אני מרגישה את שלומי בבית, בכלל הרגשתי אותו כל הימים האלה. זאת הייתה התקופה שעוד מבחינתי הוא היה נוכח בבית, רציתי להיות בבית והרגשתי אותו וכל דבר שעשיתי מבחינתי הוא איתי.
קמתי לשישי בבוקר כמו תמיד, לנקות, לאפות, חלות, ממש ככה עד ששטפתי את המרפסת שזאת המשימה שלו. מגיעים אליי מהצבא, ולא נעים לראות שמגיעים אלייך צבא ואמבולנסים, אז את ישר הולכת לגרוע מכל, את רוצה או לא רוצה. אבל בסוף אני התבשרתי שהוא ככל הנראה חטוף, וככה לקח לי קצת זמן להירגע כי אמרתי לעצמי בואי תעצרי, יכול להיות שזה גם מה שרצית, אם הוא לא יצא כל הימים האלה מאיזשהו ביוב או שיח, אז זה מה שרצית כי הסיכוי שהוא חי, הוא יותר גדול.
[מוזיקה]
אני תמיד מרגישה אותו, אבל יש קצת הבדל, כבר נהיה לי יותר קשה בבית כי החיסרון שלו בבית עכשיו הוא יותר גדול. אז הקושי הוא עצום.
הגר: הוא מתעצם, זה לא נהיה יותר קל,
מירן: זה לא נהיה, כמה שהבית שלי היה המקום הבטוח שלי בהתחלה, בחודשיים הראשונים, הוא הפך להיות מנוכר לי, וזה הבית שלי. אני מחפשת כל סופי שבוע לא להיות בבית, כי הסופי שבוע הורגים אותי.
הגר: תארי לי שבת כזו באמת.
מירן: שבת… אנחנו מתכוננים לשבת מיום חמישי, וזה הכל ביחד, כל מה שאני מספרת זה אני ושלומי ביחד, את יודעת בתקופה הזאת שאני מגלה שיש לי בעל באמת נדיר, שאין כאלה, אין כאלה בדור שלנו.
הגר: מה, מה גילית?
מירן: זה לא מובן מאליו שהוא עוזר לי בכל דבר, זה לא מובן מאליו שעל כל יום… יום האישה, יום האהבה, הוא ייתן גם אם זה יהיה בשוקולד ופרח, אבל הוא ייתן את התשומת לב. הוא נותן אותה גם בלי קשר, אנחנו תמיד נפרדים בבוקר בנשיקה, חוזרים הביתה, נשיקה, הולכים לישון ביחד, אין זוגות שהולכים לישון ביחד היום, ברמה כזאת. הוא קם איתי בבוקר, גם שהוא לא היה חייב, בשביל לשבת ולשתות איתי את הקפה. אז בחמישי הוא עוזר לי לנקות, ואני, "מאמי איזה עוגה אתה רוצה?" ובשביל לא להטריח אותי, "לא בא לי שום עוגה", אבל תן לי לעשות בשבילך משהו, לא, בשביל לא להטריח אותי, הוא לא יגיד לי מה בא לו, אפילו אם יבוא לו.
וזה שישי בבוקר, הוא בשלו, בזולה שלו, בכיף שלו, אני בבית. שישי ערב זה ארוחת ערב משפחתית, או אצל המשפחה שלו, או אצל המשפחה שלי. שבת בבוקר תלוי במזג האוויר, שבת חורפית, אנחנו במרתון סרטים וסדרות, שבת שהיא קייצית יותר, אנחנו מאוד אוהבים לטייל ביחד, אז זה ממש שבתות שלי ושלו.
הגר: כן.
[מוזיקה]
מה עושים בתקופה הזאת? יש ארוחות שישי?
מירן: לא.
הגר: אין ארוחות?
מירן: לא, אני לא מסכימה. אני לא מסכימה שזה יקרה. אמא שלי מזמינה את האחים שלי שאני לא נמצאת. כי בכל זאת יש לה נכדים, אז את זה אני לפחות ככה, את יודעת, גם אומרת, אני לא אהיה בבית שההורים שלי יהיו עם הנכדים שלהם. אז אין, אין, אין, אני לא מוכנה. מבחינתי, עד שהוא לא חוזר, לא יהיו ארוחות שישי, וכבר פסח מתחיל להיכנס לראש.
הגר: כן, כן, את חוששת מזה?
מירן: מאוד. מאוד.
הגר: את אמרת לי בשיחה שהייתה לנו, לפני כמה שבועות, אמרת, אין לנו ילדים, ושלומי ואני זה העולם אחד של השנייה. וזה משפט שכמובן ככה מאוד תפס אותי וטלטל אותי, וככל שדיברת אז וככל שאת מדברת היום, אני כל כך יותר ויותר מבינה את עומק הקשר, את עומק החיבור, כמה אתם קשורים אחד לשנייה, כמה אתם קרובים.
מירן: מאוד.
הגר: אני מניחה שזה חסר בצורה כואבת.
מירן: מאוד, מאוד, מאוד. אנחנו… בן דוד שלו אמר לי, איזה זוג דביק אתם, אנחנו דביקים, מאוד. אנחנו, חושבים שאנחנו בשנה שנתיים הראשונות לנישואים שלנו. שאנחנו נשואים ארבע וחצי, סליחה, ארבע עשר וחצי שנים.
הגר: כן.
מירן: לא יום ולא יומיים, ועברנו לא מעט, ואותנו זה לא הפיל, להיפך, זה רק חיזק אותנו.
הגר: את מדברת על ניסיונות בעצם לעבר ההורות.
מירן: לגמרי, עברנו שש שנים של ניסיונות בעצם להביא ילדים, ב-2012 נכנסתי להריון בעזרת טיפולים, וזה הריון שלצערי נאלצנו להפסיק, בשלב יחסית מתקדם.
הגר: באמת?
מירן: כן, זאת הייתה הפלה בשבוע 20.
הגר: וואו.
מירן: כן, כבר ידענו את מין העובר, ממש ככה, את יודעת, עברנו כבר חלק מהבדיקות המוכרות, ואז איזה שהוא סיבוך בלב של העובר, אז לא הייתה ברירה, ולצערי, ההפלה הזאתי בעצם גרמה לסיבוך אצלי, כן. לצערי, זיהום ברחם, ושנה לאחר מכן ניתוחים. כן, ברמה כזאתי, אבל לא התייאשתי, לא התייאשתי, והייתי באטרף של טיפולים, באטרף, באטרף, באטרף. וזה כל הזמן up ו-down, אפ ודאון, יש את הימים האלה של ההמתנה בין הבדיקת דם של ההריון עד התשובה, זה לא ימים… זה ימים לדעתי, אני כבר לא זוכרת לצערי, אבל ההמתנה הזאתי לראות, צלח, לא צלח. ואז כל יום זה עולה, זה יורד, זה משהו מטורף, אבל…
הגר: טלטלה גדולה,
מירן: ממש…
הגר: רכבת הרים…
מירן: כן, זה היה במשך שש שנים, בהתחלה זה גם… לא הייתי בכלל נקלטת, ואחר כך כן הייתי נקלטת אבל זה לא היה מתפתח. ב-2017 ככה היתה לי הפלה גם כן שהסתבכה קצת ולאחריה אמרתי די, אני אקח לעצמי קצת פסק זמן. באחד האשפוזים שלי, גם אחת הרופאות אמרה לי, ככה היא נתנה לי כזה כמו, כזה, עוררה אותי כזה, אמרה לי, הנה, תראי מה הלחץ שלך עשה, זה עזר לך במשהו? תראי לאן הגעת עם זה?
אז אמרתי, יכול להיות שהיא צודקת, אולי אני באמת יותר מדי באטרף הזה שאני לא עוצרת קצת לנשום. אז ב-2017 בעצם החלטתי שאני מפסיקה.
הגר: וכל הזמן הזה אתם חזקים, אתם ביחד, לא מתפרקים.
מירן: מאוד, מאוד. והוא מבחינתו, מה שתבחרי נעשה, אם את לא רוצה ילדים, לא יהיו ילדים. אני איתך, במה שתרצי, ובאמת לפני שנה וחצי ככה אמרתי לעצמי, טוב, אני אעשה את זה עבורו, כי הוא מאוד רוצה. אבל לא באמת הצלחתי להמשיך עם זה. כי המחשבה של מה זה גוזל ממני…
הגר: בטח,
מירן: ככה, היא די השתלטה עליי. והוא איתי, בכל זה.
הגר: מדהים.
מירן: בכל זה הוא...
הגר: מדהים. איך את רואה את זה היום? זאת אומרת, בסיטואציה הזאת, יש איזשהן מחשבות על אותה החלטה לעצור ולא להמשיך? זאת אומרת, את אומרת לעצמך, אולי כן הייתי צריכה. אולי טוב שלא המשכתי, כסיטואציה, יכלה להיות יותר מסובכת.
מירן: בסיטואציה הזאת, ששואלים אותי אם יש לי ילדים, אני אומרת, לשמחתי לא. לשמחתי, אין לי ילדים שצריכים להתמודד עם המצב הזה. אין לי ילדים שצריכים לראות את הרוע בעולם.
הגר: כן. לגמרי.
מירן: ויש את הילדים של אביב. עדי, הגדול שלו. מחובר לשלומי, הוא רואה בו אבא שני. אז אני רואה מה עדי עובר. שעדי הוא לא הבן של שלומי. כמה הוא מצפה ומייחל ומקווה כבר לחזרה שלו. שאמרתי, אם לי היו ילדים, איך הייתי מתמודדת?
[מוזיקה]
הגר: אתם חיים בצפון.
מירן: נכון. נוודים.
הגר: נוודים, ברור, חד משמעית, במיוחד בתקופה זו, אני מניחה. אבל איך אני אגיד את זה? את לא… לא כל יום נמצאת במטה מהבוקר עד הערב. זאת אומרת, יש תחושה שאתם ככה, שאת יותר מכונסת בדברים שככה עוברים עלייך. אני טועה?
מירן: לא. לא. אני פחות מעורבת ביוזמות של המטה. הייתי מדי פעם. היה לי קשה עם זה. זה כמו שכאילו המציאות טופחת לי בפנים. אני מבחינתי, היום אנחנו ביום המאה השישים. המחשבה… לא באמת מעכלת ששלומי בשבי, ששלומי חטוף, אז כזה כל יציאה מהבית למטה הייתה קצת ככה מורידה אותי ואמרתי, טוב, זה לא עושה לי טוב.
הגר: כן, כאילו, זה הופך את הדברים ככה למוחשיים.
מירן: למוחשים מאוד.
הגר: כן, לאמיתיים, ומי בכלל יחשוב על זה כמשהו אמיתי.
מירן: אני גם לא… שואלים אותי, ראית את העדויות של החטופים ו… לא, לא, לא מקשיבה, לא שומעת. אני מדמיינת את שלומי יושב בחושך, במנהרה, ולא רוצה לדמיין שמתעללים בו, שמרביצים לו, שהוא לא אוכל, שהוא לא שותה, והוא סטרילי ברמות שאין לו מקלחת, ואין… אני מעדיפה שלא להיכנס לזה.
הגר: ואת מצליחה?
מירן: אני מצליחה. בגלל זה אני עוד עומדת לדעתי על הרגליים. כי אני לא חושבת שהייתי מצליחה אחרת.
הגר: כן.
מירן: ומדי פעם החלומות עליו…
הגר: ספרי על חלום אחד.
מירן: בשבת לפני שבועיים, היו לי שלוש חלומות, ששתיים מתוכם על שלומי ואחת על אביב. [כך במקור]
החלום הראשון זה היה, שלוש חלומות כאלה קטועים, בחלום אחד הוא חוזר הביתה, כאילו הוא חזר מהמסיבה, מהעבודה, עם הבגדים השחורים, והוא הולך בכיף שלו, אבל זה חלום שנגמר מהר. בחלום השני...
הגר: איזה חלום טוב, אבל?
מירן: כל החלומות שלי עליו, מלבד שתיים אולי, כל החלומות עליו היו טובים. ומבחינתי כל חלום כזה הוא מסר שלו אליי.
בחלום השני, אני גרה ליד ההורים שלי, אז אני באה לחזור הביתה, ופתאום הוא בא לקראתי ואומר לי, אבל איפה נעלמת לי? אני כבר שעה מחפש אותך, ואני אומרת לו, מאמי, אני פה, אין לי לאן ללכת.
אז בכל החלומות, הוא בטוב, היו כמה שפחות. אבל, אבל לא רק אני חולמת, זה משהו מדהים. כל כך הרבה אנשים חולמים אותם, וכולם את אותו חלום.
הגר: מה את אומרת?
מירן: כולם אותו חלום.
הגר: איזה חלום? אני חייבת לשמוע.
מירן: כולם חולמים שהוא חוזר, ושהוא בסדר. לא יודעת להגיד אם בטוב, אבל שהוא חוזר.
הגר: את מדמיינת את הרגע הזה, את היום, זה שהוא חוזר?
מירן: בטח.
הגר: את עסוקה בזה?
מירן: בטח.
הגר: מה את חושבת שהדבר הראשון שהוא יעשה?
מירן: מה הדבר הראשון? הוא יחבק אותי ואת המשפחה שלו זה דבר ראשון. ואני מניחה, למרות שאנחנו מדברים על זה לא מעט, שהוא ירצה לדעת מה קרה לאביב וג'ייק, ואנחנו כבר ממש מתכוננים לזה.
אני חושבת שדיברנו על זה, את ואני, שאמרתי לך שאני תמיד מתכוננת ליום שאחרי. הם כולם עסוקים בעכשיו, אני מריצה בראש לא הרבה את היום שאחרי. והיום שאחרי מבחינתי, זה לדאוג בו, לדאוג לו, סליחה, לעטוף אותו, לחבק אותו. אני יודעת שהוא מאוד יקח על עצמו של איך הוא חזר ואביב לא. ואביב וג'ייק לא.
אנחנו איפשהו מאוד רוצים לקוות שבכל התקופה הזאת, בין אם הוא שמע, בין אם לא, אבל שלומי לא בן אדם טיפש. הוא, אם הוא ראה בדרך, תוך כדי החטיפה את המראות בדרכים, אז אני מניחה גם שהוא מבין מה קרה לאביב. אז, כן, זה לא רק תהיה התמודדות של הלחזור הביתה אחרי תקופה כזאת, זה גם הרבה לצערי מעבר.
הגר: כמו שאמרת, אנחנו, כן, אתם ממש חווים את השכול שעדיין נמצא בתוככם.
מירן: אנחנו לא, אני אומרת לכולם, אני עוד לא התאבלתי על אביב. נכון, היה את תקופה של האבל, של השבעה, ועוד לא התאבלתי על אביב. ההתאבלות על אביב תהיה יחד עם שלומי, שהוא יחזור.
הגר: מחכה לשלומי.
מירן: ואנחנו כולנו, כל המשפחה, כולל של אביב, אנחנו מחכים שהוא יחזור בשביל לסגור את המעגל הזה ובאמת להתחיל להתמודד. כל עוד שלומי לא פה, אנחנו לא מתמודדים.
הגר: איזה מסדרון זה של תקופה בחיים שלא עובדים ולא לומדים ולא מתאבלים, והכול… עצור, והכול עומד.
מירן: לגמרי.
הגר: קשה.
מירן: לגמרי, לגמרי. היה לי איזשהו ניסיון לחזור לעבודה. קצת בשביל להעביר את הימים האלה שלא קורה בהם כלום. אבל הראש לא באמת נותן.
הגר: כן.
מירן: לא באמת נותן.
הגר: יש איזה שהם הרגלים חדשים שאימצת לעצמך? או דברים… את יודעת מה, נשאל אחרת, מה התקופה הזאת שינתה בך, מה גילית על עצמך?
מירן: קודם כל, גיליתי את העוצמות האלה שיש בי, גם מבחינת לבוא אליכם לאולפנים, ראיונות בתקשורת.
הגר: זה לא ה-Default שלך.
מירן: זה ממש לא, זה לקח לי גם את הזמן. זה התחיל, ככה בעצם לקראת ינואר קיבלתי את האומץ, כבר אמרתי, די, זה יותר מדי ימים. מתחילים לי לדבר פה על זה שיכול להיות ששומעים אותנו, אז אם יש סיכוי.
הגר: כן, בעצם סביב השיחה שלנו.
מירן: נכון.
הגר: זו הייתה ההתחלה.
מירן: נכון, נכון, נכון. נכון, ככה זה היה בינואר.
הגר: כן.
מירן: שאני מסוגלת, שאני לא מסוגלת, יש… שואלים אותי מה שלומך, אני אומרת, אצלי זה לא משתנה בימים, זה יכול להשתנות גם בדקות.
הגר: כן.
מירן: בשיחה אחת אני יכולה, אפ ודאון, כמה פעמים, אני יכולה לצחוק אחרי כמה דקות, אני יכולה פשוט לא להפסיק לבכות.
הגר: מתי את בוכה באמת? מתי את מתפרקת?
מירן: מתי אני מתפרקת? כשאני מעלה פוסטים עליו, אז הגעגוע ככה צף.
הגר: את מרשה לעצמך לבכות, להישבר?
מירן: בוודאי.
[מוזיקה ברקע]
לפני שבועיים וחצי הייתי ברעים, וזאת לא הפעם הראשונה שהייתי שם. אני, את יודעת, ככה דיברנו על החיבור שיש למקום. והייתי שמה עם בני דודים של שלומי שהם ככה, מאוד התחברו אליי ואני אליהם, והם סוג של מעטפת, ונסעתי איתם, ובאותו יום התפרקתי מה שלא התפרקתי כל התקופה הזאת משביעי לאוקטובר. הכל יצא. הכל פשוט יצא. מאז קצת קשה לי להתפרק, כי כאילו באמת התרוקנתי. [צוחקת]
הגר: כן.
מירן: אבל יש, יש את הרגעים האלה.
הגר: מה? לראות את המקום שהוא היה בו, שהוא ברח ממנו.
מירן: נכון.
הגר: זה מה שככה הציף את הכל?
מירן: אנחנו רואים תמונות של שלומי כל הזמן. אבל יש מקומות כאלה, כמו נגיד להגיע לכותל ולראות תמונה של שלומי, להגיע לרעים ולראות תמונה של שלומי. יש מקומות כאלה שהרגעים האלה שאת כאילו, פתאום ככה,
הגר: כן.
מירן: אז כן, זה מפרק.
הגר: למה את הכי מתגעגעת? מה הכי חסר לך?
מירן: שהוא מציק לי.
[צוחקות]
מירן: שהוא מציק לי. כן, אנחנו מאוד אוהבים לאפות ביחד. אנחנו הדודים שעושים את העוגות בימי הולדת. אז זה, אני מאוד אוהבת. והוא לאחרונה ככה החליט שהוא נכנס גם לעניין הזה של האפייה. אז תמיד ככה. אני מכינה משהו, הוא פתאום בא, ואני כועסת עליו. למה ככה? זה לא צריך להיות ככה, תעשה ככה. ואת אומרת עכשיו בנקודת מבט כזאת שכאילו...
הגר: כן.
מירן: זה רגעים כאלה, אבל זה רגעים טובים שלנו ביחד. ו...
הגר: בטח.
מירן: יצא לי להכין עוגות לימי הולדת בתקופה הזאתי, כי על זה לא ויתרתי. וכל עוגה אני נשברת מחדש. ומאמי איפה אתה, מאמי אני צריכה אותך, מאמי, תבוא תעזור לי.
הגר: מדברת איתו.
מירן: לגמרי. יש לי תמונה שלו ככה, ואני תוך כדי ההכנה, אני מסתכלת עליו, ואני אומרת, לא, מאמי, נו, בוא, אני צריכה אותך, כאילו, תעזור לי.
הגר: את כותבת לו גם?
מירן: אני כותבת לו כל יום שישי. אני מעלה פוסט. כשאני כותבת דברים שפשוט יוצאים לי. בלי איזושהי כוונה. וכן, יש לי גם יומן שאני פשוט גם מתעדת את הימים שעוברים עליי. זה התחיל קצת מאוחר, בעצם ככה חודש וחצי אחרי המקרה. התחלתי לשחזר קצת אחורה, אז כתבתי, ומאותו יום אני משתדלת כמעט כל יום לכתוב.
הגר: כן.
מירן: כי יבוא יום שהוא ירצה לדעת איך עברנו.
הגר: כן.
מירן: אז שיהיה לו, מתועד.
הגר: וואו. מירן, לקראת סיום, דיברנו על האפשרות ששלומי שומע אותנו, או כשהוא ישמע אותנו. מה את רוצה לומר לו?
מירן: קודם כל, שאני גאה בו. שאני יודעת שהוא חזק. שאני יודעת שהוא שורד. שאני יודעת שהוא גיבור. הוא חכם. הוא נמצא בסיטואציה שאני בטוחה שהוא יודע לקרוא אותה. והוא מתנהל לפיה. שאני אוהבת אותו. ואני מתגעגעת אליו. אני מחכה שיחזור. שיציק לי, שאני יציק לו.
הגר: [צוחקת]
מירן: החיבוק שלו, הריח שלו, הכל חסר. הכל, הכל. אבל הוא יחזור, אין לי ספק.
הגר: כן.
מירן: אין לי ספק.
הגר: שזה יקרה פשוט כמה שיותר מהר.
מירן: אמן.
הגר: ממש שיחזרו כבר.
מירן: אמן. כולם. הוא ועוד מאה שלושים ושלושה.
הגר: כן.
[מוזיקה ברקע]
הגר: מירן, יקרה מאוד. תודה ענקית.
מירן: תודה לך.
הגר: תודה שבאת בנסיעה הארוכה הזאת. כל הכבוד. גיבורה.
מירן: תודה. תודה רבה.
הגר: תודה על הכל.
[מוזיקה]
הגר: זו הייתה "אסיפת הורים". בואו לעקוב אחרינו באפל, ביוטיוב או בספוטיפיי. אם עדיין לא עשיתם את זה, אנחנו מחכים לכם. מוזמנים לדרג אותנו או להגיב לנו. ואת "אסיפת הורים" אפשר למצוא כמובן גם באתר Ynet או באפליקציה, בנייד וברכב.
תודה גדולה לעורכת שלנו, עדן דוידוב. אני הגר כוכבי. נפגש בפרק הבא של "אסיפת הורים".
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments