top of page

הכותרת - "יש שני ילדים שנחטפו, והתחושה היא שהם נשכחים": משפחת ביבס עדיין בשבי

הדאגה לכפיר בן השנה ואריאל בן הארבע, המאבק הבינלאומי לשמור את המשפחה בתודעה, חוסר הוודאות לגבי עתידם וההודעה המבלבלת של חמאס. "הכותרת" בסדרת שיחות עם משפחות החטופים, והפעם: עופרי ביבס-לוי רוצה לספר לאחיה שהיא בהיריון ובינתיים נלחמת להשיב אותו ואת משפחתו הביתה  

 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 30/05/2024.

קריינית: אתם מאזינים ל-"Ynet פודקסטים".

עופרי: לא הגיוני ששני ילדים עוד נשארו שם מאחורה, אבל הזמן עובר והתחושה היא שבאמת הם נשכחים.

[מוזיקה ברקע]

הגר: זאת עופרי ביבס-לוי, אחותו היחידה של ירדן, גיסתה של שירי ודודתם של כפיר ואריאל שנחטפו כולם לעזה לפני 33 שבועות. זה סיפור על משפחה צעירה שנקרעה והופרדה בשבת השחורה. סיפור על שני ילדים ג'ינג'ים שכל העולם מכיר, החטופים הצעירים בשבי. זה סיפור על זוגיות, על קשר מיוחד בין אחים, על כאב אינסופי ועל התקווה שהם עוד ישובו.

"הכותרת" בסדרת פרקים מיוחדת עם משפחות החטופים. בין הדאגות והפחדים לחלומות והתקווה, ועם ההתמודדות היומיומית של אלו שמחכים ליקיריהם שישובו. אני הגר כוכבי, וזה הסיפור של משפחת ביבס.

[מוזיקה מסתיימת]

הגר: עופרי, תודה רבה שבאת.

עופרי: תודה, שלום.

הגר: תודה מיוחדת שבאת אלינו, גם מהצפון הרחוק, וגם בשבוע ה-38 להריון, תודה.

עופרי: תודה.

הגר: עופרי, בואי נתחיל מההתחלה ונדבר, נחזור רגע ל-7 באוקטובר. מה אנחנו יודעים היום, אולי בפרספקטיבה של זמן, מה עבר על שירי, ירדן והילדים?

עופרי: בעצם אני לא יודעת הרבה. המידע שכן יש לי זה מידע ש… המידע הכי עדכני, והיחיד בעצם, שיש לנו, זה מה שחטופות שהשתחררו בפעימה, בעסקה הראשונה והיחידה שהייתה, בעצם סיפרו לנו, אחרי שהם שהו עם ירדן במנהרות. מהם, מה שהצלחתי להבין, יחד עם הלוח זמנים, כי התכתבתי עם ירדן באותו בוקר, התכתבתי איתו בוואטסאפ, אז הם בעצם השלימו לי את התמונה מההודעה האחרונה שהוא שלח לי, שזה היה ב-9:40 בבוקר, הוא שלח לי: "הם נכנסים אליי" ומאז בעצם אבד איתו הקשר, איתם. באותו יום, אחרי שעתיים בערך, התפרסם בטלגרם התמונה של שירי שאוחזת את אריאל וכפיר עם המחבלים מסביבה. קצת יותר מאוחר באותו יום התפרסם הסרטון שכלל גם את התמונות של החדירה לבית שלהם, שפורצים את הדלת. ומה שהם השלימו לנו בעצם זה שהמחבלים נכנסו אליהם הביתה, ירדן יצא לנסות להילחם בהם, היה לו אקדח אישי שלו, הוא נפרד משירי והילדים בממ"ד, נתן להם נשיקה, נפרד מהם, ויצא להילחם. כשהיינו בבית באמת ראינו שני סוגים של חורי ירי ברחבי הבית, שני סוגים של כדורים, הבנו שכנראה ירדן באמת ניסה להילחם עם הנשק. הוא נלחם בהם כנראה גם קצת פיזית בתוך הבית, ובעצם הם לקחו אותו ראשון. מה שבהתחלה אני חשבתי, בגלל הפרסום של הסרטון של שירי, תמיד היה לי בראש שהם לקחו אותה ראשונה. ואז התברר שלא, לקחו קודם את ירדן, ואחרי זמן, יחסית מאוד קצר, נכנסה קבוצה אחרת כבר של מחבלים ולקחה את שירי והילדים, כשירדן, בעצם, מה שהוא סיפר לחטופות שהשתחררו זה… הוא יצא להגן על המשפחה, והוא מבחינתו היה בטוח שהם בטוחים. והם סיפרו כמה הוא דיבר עליהם, וכמה הוא דאג להם, והוא כן חשב שהם בארץ ושהם לא נחטפו, באיזשהו שלב גם אחד המחבלים שם זה מה שהוא אמר לו. הוא אמר לו "הם בתל אביב" או משהו כזה, כדי, כאילו קצת, להשתיק אותו קצת, שיפסיק לדבר עליהם, שיפסיק לדאוג להם. אז באמת לקחו את ירדן ראשון, ואחרי זה הגיעה קבוצה אחרת, ולקחה את שירי. כשאנחנו ראינו בסרטון היותר מאוחר שלה שצה"ל, שדובר צה"ל פרסם, שבטווח מאוד קצר, של חצי שעה אחרי ההודעה האחרונה של ירדן, היא כבר הייתה בחאן יונס עם הילדים.

הגר: וואו.

עופרי: זה הסרטון השני שהתפרסם מאוחר יותר, ובעצם מהנקודה הזמן הזאת אנחנו לא יודעים מה עלה בגורלם.

הגר: היום אתם יודעים משהו על מצבם בשבי? מדברים איתכם? מספרים לכם?

עופרי: לא, אין לנו שום מידע. בעצם המידע האחרון שאנחנו מחזיקים זה ההודעה של חמאס, ביום האחרון של העסקה, שחמאס… בעצם שירי והילדים היו אמורים לצאת בעסקה וחמאס הודיע שהוא לא יכול להוציא אותם כי הם נהרגו מהפצצות של צה"ל. יום למחרת התפרסם הסרטון הנוראי של ירדן, שבעצם שם לקחו אותו, הושיבו אותו על כיסא, הכריחו את נילי מרגלית ומצגר, אם אני לא טועה, לתרגם לו את מה שהמחבל אומר, ולספר לו ששירי והילדים נהרגו, ולבקש שיפנה לביבי ושיחזירו אותם ארצה, וכל מה שמופיע בסרטון. ומעבר לזה אין לנו איזושהי ודאות, עד היום, לגבי שירי והילדים.

הגר: כן.

עופרי: גם לגבי ירדן, בעצם, אין לנו איזשהו ודאות…

הגר: כן.

עופרי: אות חיים ודאיים מאותו רגע.

הגר: את יכולה לנסות להכניס אותנו קצת לראש שלך, ללב שלך, לנפש שלך? כשאת רואה את אחיך היחיד ככה, יושב כמו שהוא יושב, בחוסר אונים, עם הכאב הכל כך גדול שנשקף לו מהעיניים? את יודעת, אלו תמונות שככה, היכו אותנו, מדינה שלמה, אני רק יכולה לנסות לדמיין מה זה עושה לכם.

עופרי: כן, זה היה באותו יום, בעקבות ההודעה של חמאס הגיעו מהמודיעין אלינו קצת לדבר איתנו ולהגיד מה הם יודעים, לא יודעים, ואז, עוד לפני שהם הספיקו להגיד, ראיתי כבר, בוואטסאפ משפחתי עלתה תמונה מהחדשות, שמפורסם סרטון של ירדן ביבס. ואז חברה מאנגליה כתבה לי בכלל, אם לשלוח לי או לא לשלוח לי? אמרתי לה "תשלחי לי". ניסו להגיד לי אל תראי וזה, אבל…

הגר: וואו, ככה התגלה הסרטון?

עופרי: כן.

הגר: וואו.

עופרי אני זוכרת שראיתי בוואטסאפ של המשפחה, שכאילו, כזה באנר כזה של חדשות, שכתוב שיצא… חמאס פרסם סרטון של ירדן ביבס. עוד לפני שכאילו בכלל ראינו אותו. אחרי, אז זה היה 50 ומשהו ימים, אני חושבת, אחרי ההתחלה, שבעצם לא היה לנו שום מידע על ירדן, מה מצבו. היה לנו רק תמונות מהחטיפה. גם הסרטונים הגיעו הרבה יותר מאוחר, הגיעו עכשיו. אז רק תמונות שאני רואה שהוא פצוע, לא היה לי מושג מה קורה איתו. אז הרגשתי צורך לראות אותו, לשמוע אותו.

הגר: מה ראית?

עופרי: ראיתי בן אדם שבור, שרזה מאוד מאוד. ירדן הוא בחור גדול כזה, ונראה לי לא משנה כמה הוא יֵרֵד במשקל, הלחיים עוד יישארו לו, אבל החיוך הזה שמאפיין אותו, והעיניים, שזה תמיד משהו, העיניים שלו זה משהו מיוחד, כאילו, זה לא היה שם. ורק, לא יכולתי לדמיין לעצמי, עם איך שאני מכירה אותו, וכמה שהמשפחה שלו, ושירי והילדים באמת, באמת היו כל עולמו, הוא מקדש את האדמה שהם דורכים עליהם, לא יכולתי בכלל לדמיין איך הוא יכול להתמודד עם הדבר הזה מעכשיו והלאה, אחרי שהוא כבר 50 יום שבוי בעצמו, בתנאים לא תנאים, כשאני יודעת מחטופות שהוא כבר היה במצב נפשי לא טוב, אז להישאר עם הידיעה הזאת שתמוטט את עולמו של כל אחד, של כל אבא, של כל בעל, במצב הכי נורמטיבי, אז…

הגר: כן.

עופרי: להישאר עם הדבר הזה שם, שהוא צריך להתמודד עם המציאות הבלתי אפשרית הזאת בעצמו, של להיות חטוף שם במנהרות.

הגר: כן.

עופרי: זה באמת היה לשבור את הלב, לחשוב שאנחנו לא יכולים להיות שם בשבילו, כדי להגיד לו: א', אנחנו לא יודעים אם זה נכון, לחבק אותו, לנחם אותו, להיות שם בשבילו, זה…

הגר: כן.

עופרי: זה מאוד קשה.

הגר: איזו חוסר ודאות, אה…

עופרי: בכלל, חוסר ודאות זה אולי הכותרת לכל התקופה מאז ה-7 לאוקטובר. זה…

הגר: כן, כן.

עופרי: חוסר ודאות, חוסר שליטה.

הגר: אני רוצה לשאול איך חיים עם זה? אבל זו נשמעת לי שאלה ככה קצת, את יודעת, מצד אחד, כאילו, אין לכם ברירה ואתם חיים עם זה, אבל תגידי עוד משהו על החוסר ודאות.

עופרי: באיזשהו מקום, זה כאילו אמירה שהיא קצת קשה, באיזשהו מקום אני חושבת שעם כל הקושי של לחיות עם החוסר ודאות, באיזשהו מקום גם קצת התרגלתי לזה, וזה מאפשר לי איזשהו טיפה שביב של אופטימיות, להחזיק איכשהו כל הזמן. בפעמים שככה היה דיבורים, באמת, שהיה נשמע על משהו שמתגבש, יותר קונקרטי לעסקה, פתאום הבנתי שאני גם קצת מפחדת מזה, כי אני יודעת שאם תצא פעימה הומניטרית, שירי והילדים, זה גם מה שאנחנו מול חברי קבינט ושרים, זה גם מה שאנחנו כמשפחה ביקשנו ודרשנו, שלא יוותרו עליהם, שלא ישכחו אותם. הם חוב מהעסקה הקודמת, הילדים האלה ושירי, וצריך לדרוש אותם ולחפש אותם כאילו הם בחיים, בלי להתייחס למה שחמאס הודיע. אבל ידעתי שגם יציאה של פעימה הומניטרית כזאת בעצם תיתן לי ודאות. לכאן או לכאן, היא תיתן לי ודאות. ויש בזה משהו מפחיד. כי זה…

הגר: כן.

עופרי: כי יש משהו בחיים האלה שכאילו כן הפך להיות חלק מהחיים שלנו כבר, לצערי, כי עבר כל כך הרבה זמן…

הגר: כן.

עופרי: וזה יהיה, כאילו, מחדש להתרגל למשהו אחר עוד פעם, ולטלטל את הכל מחדש.

הגר: בעצם את אומרת, אם הבנתי נכון, שהחוסר ודאות הכל כך קשה ומכאיבה הזו, היא בכל זאת מאפשרת את הבחירה, זאת אומרת, כל האפשרויות, האפשרויות פתוחות, בוא נגיד ככה. וברגע שתהיה איזושהי ודאות, היא תעמת אותנו עם האמת, לכאן או לכאן.

עופרי: נכון. נותן לי להחזיק איזשהו שביב של אופטימיות עדיין.

הגר: כן. הזכרת את המילה "לשכוח", שָׁכְחָה, ואני באמת רוצה לדבר על המשפחה, אולי בעיקר על אריאל וכפיר, שככה הפכו לסמל התקופה…

עופרי: כן.

הגר: הקשה מנשוא הזו.

עופרי: כן, הילדים ששירי מעולם לא העלתה תמונה שלהם לפייסבוק [צוחקת]. שזה גם התלבטויות שכל הזמן היו לי: כמה לפרסם? איזה תמונות? אם יש איזה צורך באמת, כדי לשמור אותם בתודעה, אנחנו נחשפים לעולם הזה גם של הסושיאל, ו… כי שם העולם מתקיים היום, ואנחנו הבנו מהר מאוד שדרך שם אנחנו שומרים אותם בתודעה, ושם צריך לחדש כל הזמן. אז הגיע ל''ג בעומר, אז בוא נמצא תמונות של אריאל מל"ג בעומר שנה שעברה, והיה יום הולדת לשירי, אז בוא נחפש… ואני כל הזמן מתחבטת ביני לבין עצמי, כמה, כאילו, זכותי בכלל ככה להוציא אותם לפומבי? לספר עליהם כל כך הרבה, ולחשוף אותם ככה, אולי הם לא היו רוצים בכלל. אבל ב-8 חודשים האלה, אנחנו צריכים כל הזמן לקבל החלטות בשבילם.

הגר: כן, כן.

עופרי: וזה עוד משהו שהוא מאוד מאוד לא פשוט.

הגר: את אמרת משהו מאוד קשה כשדיברנו בעבר, את אמרת שהילדים האלה שהפכו, היו בהתחלה הסמל של המאבק, של החטיפה, של המלחמה, בעצם נשכחו.

עופרי: יש הרגשה שבאמת, בעסקה הם היו אולי השני הילדים שכולם הכי חיכו לראות אותם, לא רק בארץ, בכל העולם, וברגע שהעסקה התפוצצה וחמאס הוציא את ההודעה שהוא הוציא, הרגשתי שאנחנו כמשפחה צריכים הרבה יותר להתאמץ כדי להמשיך ולשמור אותם ולהזכיר, להזכיר פה בארץ, להזכיר בעולם, מול ארגוני ילדים, מול ארגוני זכויות אדם, שיש שם עוד שני ילדים, תינוק, שנחטפו. נחטפו מהבית שלהם בשבת עם אמא שלהם, משפחה שלמה בעצם בשבי, שזה מצב שלפי מה שאני יודעת, הוא לא קרה מעולם בהיסטוריה, שמשפחה גרעינית ככה מוחזקת בידי ארגון טרור, בטוח לא כל כך הרבה זמן. ואיך אשתו של בן דוד שלי אמרה? "והאדמה לא תרעד". כאילו, היינו בטוחים שזה חייב, שכולם יצעקו, שכולם יגידו, יצאו נגד הדבר הזה. שלא הגיוני ששני ילדים עוד נשארו שם מאחורה. אבל הזמן עובר והתחושה היא שבאמת, באמת הם נשכחים. ואנחנו מאוד מתאמצים [צוחקת], מאוד מתאמצים ככה להזכיר שבאמת אי אפשר לשכוח אותם, אנחנו חייבים לזכור אותם, אנחנו חייבים להחזיר אותם לארץ…

הגר: כן.

עופרי: ואני לא יכולה לדמיין סיטואציה שירדן חוזר, שירדן חוזר ואין לנו תשובות לתת לו…

הגר: כן.

עופרי: לכאן או לכאן. שהוא חוזר ואם חלילה קרה להם משהו, אז לא יהיה לו מקום, ואני לא יכולה לתאר סיטואציה כזאת שהוא חוזר ואין לנו תשובות לתת לו.

הגר: כן. דיברנו, הזכרנו את כפיר ואריאל, אז נגיד שהילדים שלך קרובים…

עופרי: כן.

הגר: בגילאים לכפיר ואריאל, וכמובן את איתם, מגדלת אותם, החיים נמשכים, אבל מה זה עושה לך, לאמא שאת, לנפש שלך?

עופרי: כן, בעצם ירדן ושירי התחתנו חודשיים וחצי לפניי, לפני ולפני בעלי, ואריאל נולד חודשיים וחצי לפני הבת הבכורה שלי, וגרנו מאוד קרוב אליהם, אז הם ממש גדלו ביחד.

הגר: כן, נגיד שאתם עזבתם את העוטף ממש באוגוסט.

עופרי: אנחנו עזבנו באוגוסט, כן, את קיבוץ רעים. הם ממש גדלו ביחד, וזה גם היה משהו שהיה מאוד חשוב לירדן, שהם יהיו בני דודים קרובים, ושהם יגדלו ביחד ויהיו חברים טובים, זה היה משהו שהוא אמר הרבה פעמים, והיה לו מאוד חשוב. וכן, ב-8 חודשים האלה אני רואה כמה תואם, הבת שלי, שהיא בגיל של אריאל בעצם, איך היא התבגרה ואיך היא השתנתה ואיך היא מתפתחת, והבן הקטן שלי, שהוא יותר גדול מכפיר, אבל אני זוכרת את החודשים האלה, בן 8 וחצי חודשים שכפיר נחטף, ועכשיו הוא פחות או יותר בין שנה וארבע, זה חודשים שההתפתחות בהם היא הדבר הכי מדהים בעולם, ובלתי נתפס לחשוב, כאילו, מה עובר עליהם שם? איך הם בכלל מתמודדים עם הסיטואציה?

הגר: זה משהו שאת ככה מדמיינת אותו, חושבת עליו, רואה אותו, או שאת מדחיקה?

עופרי: אני חושבת שאני בעיקר מדחיקה. מאוד קשה לי לדמיין את אריאל כמו שאני זוכרת אותו, שלא יודע בכלל לשבת על התחת, על הטוסיק, סליחה [צוחקות], לא יושב על הטוסיק לשנייה, וילד מאוד אנרגטי, אוהב ת'בחוץ, אוהב לרוץ, אוהב חופש, לטפס, כאילו לחשוב עליו…

הגר: ג'ינג'י.

עופרי: כן, כן, ג'ינג'י. לחשוב עליו בתוך חדר, סגור, בחו… זה לא נתפס, הדמיון שלי לא יכול אפילו לתפוס את זה כדי לדמיין את זה. ושאלת לגבי הקשר, בעיקר מול הבת שלי, אז באמת, הדבר שהכי, שהכי קשה לי מולה, זה שכשיש לה שאלות, יש לה את האי-וודאות שלה, ואני לא יכולה לתת לה תשובות, כי אני באי-וודאות שלנו.

הגר: כל כך קשה. מה היא שואלת למשל? מה את עונה לה?

עופרי: אז לפני שני לילות היא שאלה אותי, אחרי תקופה, היה תקופה שזה היה ממש, מאוד מאוד בשיח שלה. היא גם אמרה לנו כבר משפטים "אם לא מצאו אותם, אז הם כנראה מתים".

הגר: וואו.

עופרי: "יכול להיות שהם מתחת לאדמה, אולי הם במצרים", דברים שגם אתה לא כל כך מבין מאיפה היא מביאה. אבל באיזשהו תהליך שעשינו, גם עם ייעוץ, אז הבנו שצריך, צריך שאנחנו ניתן לה את התשובות. ואני חושבת שהיה איזושהי רגיעה במובן הזה, היא קיבלה איזושהי תשובה, ופחות, באמת פחות מזכירה אותו, שבאיזשהו מקום זה כבר התחיל לכאוב לי, כי פחדתי שאולי היא מתחילה לשכוח.

הגר: כן.

עופרי: ולפני יומיים היא שאלה אותי, היא אמרה לי "אמא, מתי לולי יחזור?" ואמרתי לה "את מתגעגעת אליו?" אז היא אמרה לי "כן". אני אמרתי לה "גם אנחנו מאוד מתגעגעים אליו, ולשירי, ולכפיר, ולירדן, ואנחנו לא יודעים מתי הם יחזרו, אנחנו מאוד מקווים שהם יחזרו, ואנחנו לא יודעים מתי".

הגר: כמה קשה.

עופרי: כן. הקטן כבר, הקטן כבר שכח כנראה. הוא, בתחילת המלחמה, כשהוא ראה תמונה של המשפחה אז הוא אמר זה… בכינויים שלהם: שישי, ודודג'י, ופירפיר, ולולי, וכבר לפני איזה חודשיים, כשהוא ראה תמונה, זה כבר היה "תינוקי". כאילו, הוא כבר לא זיהה את כפיר ואת אריאל. וזה קוועץ' גדול בלב.

הגר: כן.

עופרי: כי הוא כן מאוד, הוא גם, גם הקטן שלי מאוד מאוד אוהב את אריאל, והם היו…

הגר: יו, ממש קשה.

עופרי: כן.

הגר: דיברנו על כך שהגעת אלינו, באמת, אחרי נסיעה ארוכה מהצפון, ושאת בשבוע ה-38 להריון, ואני חושבת על זה ששירי וירדן בעצם לא יודעים שאת בהריון.

עופרי: לא.

הגר: את גילית את זה אחרי ה…

עופרי: גיליתי בערך שבועיים אחרי ה-7 לאוקטובר.

הגר: קראתי גם שדיברת על איזושהי התלבטות שיש לך בנוגע לשם…

עופרי: כן.

הגר: עם איך לכנות את התינוק.

עופרי: כן. אני… הייתה לי איזושהי תקווה שעד הלידה, שוב, יהיה לי איזושהי ודאות. פחדתי מהמקום הזה שאולי תהיה לי איזושהי ודאות באמת לא טובה ואז התחילו מחשבות אם אולי אני אקרא לילד שם שני על שמם, על שם ירדן, על שם אריאל וכפיר, כדי באמת ככה להנציח אותם. אבל אני מניחה שזה טוב שאני עדיין לא יודעת, למרות שבאמת קיוויתי שבשלב הזה…

הגר: כן.

עופרי: תהיה לי איזושהי ודאות.

עופרי: כמובן שקיוויתי שהם יהיו איתנו בלידה, בברית, אבל כל ההריון הזה הוא איזשהו ציר זמן מקביל כזה למלחמה.

הגר: כן.

עופרי: זאת אומרת, אני סופרת שבועות שהם שם, אני סופרת שבועות של ההריון, וזה הכל קורה במקביל. מנכיח את הזמן שרק עובר ועובר.

הגר: ואת אחת. כמובן מוקפת בבן זוג שלך, בילדים שלך, אבל את בכל זאת אחת שככה מובילה בצורה מעוררת התפעלות את המאבק הפרטי שלכם, שהוא כמובן גם של כולנו. את מרשה לעצמך להישבר? להתפרק? את ככה חזקה בשביל כל כך הרבה אנשים?

עופרי: אני מתפרקת. אני גם באמת, אני לא לגמרי לבד. יש בני דודים ומשפחה מורחבת משני הצדדים שגם מאוד עושים ופעילים. בת דודה של שירי, שתכלס הכרנו בנסיבות האלה בעיקר, יפעת, שמבחינתי היא אחות ועוגן לכל המאבק הזה, ועוד בני דודים משני הצדדים שגם פועלים הרבה. יש הרבה רגעים שאתה פתאום מתפרק.

הגר: ספרי על רגע אחד שנשברת בו.

עופרי: הפעם האחרונה זה היה, יום שישי הזה זה יהיה, השבוע, זה יום הנישואים השישי של ירדן ושירי, אמורים לציין. התחלנו לחשוב על פוסט לרשתות או מה נעשה ומשהו, איך נציין את זה. אז זכרתי שאני ודנה, אחות של שירי, הקראנו ברכה בחתונה. אז נכנסתי לחפש את הברכה וחשבתי שאולי יש וידאו שלנו מקריאות, והגעתי לסרטון של בסוף ה… [נשברת בבכי], עכשיו אני אבכה שוב [צוחקת], בסוף הריקודים, [אומרת בקול שבור] אז ירדן ביקש מה DJ להקדיש לי שיר, שיר שאני מאוד אוהבת גם, שקוראים לו "You Are My Sister".

[נשמע קטע מהשיר You are my sister/ANOHNI]:

“You are my sister, we were born

So innocent, so full of need…”

עופרי: טוב, ולא זכרתי את זה כל כך. ואז ראיתי את ה… כאילו, ראיתי את הוידאו הקצר שהוא רוקד איתי, והוא לא רקד… כל החתונה שלו הוא לא רקד, כאילו, חוץ מאולי עוד איזה [צוחקת]…

הגר: וואו.

עופרי: [בקול שבור] שני חצאי שירים, הוא בכלל לא עלה לרחבה. והוא ככה רקד וחיבק אותי שם וזה היה נראה לי הפעם האחרונה ש… ששוב. אבל זה דברים קטנים כאלה. האמת שהרבה שירים… בדרך כלל המוזיקה ככה… בכל הנסיעות שאני עושה למרכז, אני באוטו ויש איזה שיר ואז אני מתפרקת. כן, זה נראה לי היה הפעם האחרונה.

הגר: נשמע שיש לכם קשר מאוד מיוחד, גם לך ולירדן, וגם לשני הזוגות. זאת אומרת, הקשר שלכם גם עם המשפחה ועם ירדן ושירי, דיברנו על זה שעזבתם באוגוסט, בעצם, לצפון ואנחנו יודעים גם ששירי וירדן, גם הם קיבלו החלטה לעזוב את העוטף ולעבור לצפון…

עופרי: כן.

הגר: וזה היה אמור ככה להיות… לא היה תאריך יעד אבל זה כבר היה בחיפושים…

עופרי: נכון.

הגר: ובמחשבות.

עופרי: אני חושבת שגם אני וירדן וגם באמת אנחנו כשני זוגות, מאוד התקרבנו אחרי הלידה של הילדים באמת, כי אני וירדן זוג אחים כזה שלא בהכרח מדבר, אפילו לא כמה פעמים בשבוע בטלפון, אבל נפגשים, אבל זה איזושהי ידיעה כזאת שהשני שם כשצריך. זה הביטחון שתמיד יש, שהוא שם. כן, אז עם הלידה של הילדים באמת התקרבנו, היינו נפגשים הרבה. אנחנו התלבטנו הרבה אם להישאר לגור ברעים, בעוטף. היה לנו איזשהו חלום לעבור לגולן, ואחרי הרבה התלבטויות עשינו את הצעד. וגם שירי וירדן, היה להם, הם ראו שהחיים בעוטף כבר משפיעים עליהם. החרדה כאילו חודרת אליהם, והם רצו לנתק את זה לפני שזה יעבור לילדים, והם התחילו לחשוב גם על הצפון. כן, אני חושבת שההודעה האחרונה ששלחתי לשירי זה, מאז שעברנו למושב כל הזמן שלחנו להם צילומים של בתים להשכרה, וככה לנסות לפתות אותם ולהגיע. ודיברנו על זה שהם יבואו לסוף שבוע, אנחנו נשמור על הילדים והם ילכו קצת לשוטט בקיבוצים. היה מאוד חשוב לשירי שזה יהיה קיבוץ. בשום אופן, לא אף צורת חיים אחרת, וכן, לא הספקנו להגיע לזה. לא הספיקו.

הגר: כן. הזכרת את יום הנישואין של ירדן ושירי, אז בבקשה, יש לנו כאן במה [עופרי צוחקת] מכובדת לספר גם על הקשר ביניהם, לספר עליהם.

[מוזיקה]

עופרי: ירדן ושירי בעצם מכירים עוד הרבה לפני שהם נהיו זוג. הזוג החברים הכי טוב של ירדן, כל החיים בעצם, מכיתה א' זה דוד ואיתן קוניו, שדוד בעצמו עדיין חטוף בעזה. אשתו שרון והבנות השתחררו בעסקה. ממש הם כמו אחים, והם היו שכנים של ההורים של שירי. אז איפשהו ירדן בילה הרבה בניר עוז, ודרכם הוא הכיר את שירי. אז הם הכירו עוד הרבה לפני שהם היו באמת זוג. באיזשהו שלב ככה, נסיבות החיים הביאו לזה שהם באמת התחברו. אני חושבת שזה היה די ברור מההתחלה, שגם אם ירדן ינסה היא לא תוותר לו כל כך מהר, היא לא תיתן לו כל כך לברוח. וגם מהר מאוד הבנתי ששירי היא מאוד מכוונת, כן חשוב לה חתונה, כן חשוב לה ילדים. וזה היה טוב. כי אם זה היה תלוי בירדן, זה כנראה היה נגרר [צוחקות], הוא היה מוצא דרך לפחד מזה ולא לגרום לזה לקרות, כי ירדן הוא בן אדם שמאוד חושב על הכל, ומאוד מנתח את הסיטואציה, ומה יכול לקרות? ומה יהיה ככה? ואיך יהיה ככה? ואולי לא, ואולי כן. ושירי הייתה יותר ממוקדת.

הגר: ואיזה זוג הם?

עופרי: הרבה צוחקים אחד על השני, המון. שירי מאזנת אותו מאוד במובן, ששוב, ירדן מאוד נוטה להילחץ ולחשוש מכל מיני דברים וגם סביב הילדים…

[מוזיקה]

תמיד מפחד על אריאל ועל כפיר, שלא ישתוללו, שלא יעשו ככה, "אבל הם משתוללים, אבל הם לא מקשיבים", ושירי באה "הכל טוב ירדן, בסדר, כאילו, הוא ילד, תן לו שנייה לרוץ, תן לו רגע להשתולל. הכל בסדר. גם אם הוא יפצע, הכל בסדר". צחקתי עליהם שתמיד יש להם מנוי ב"בריאותה" [הגר צוחקת]. כל דבר כאילו, ירדן ישר הולך לבדוק אצל הרופא, שהכל בסדר. אבל כן, הם כאילו, היה להם איזשהו, איזשהו איזון.

[מוזיקה נגמרת]

אבל הם גם היו דומים בהרבה דברים, זאת אומרת, תמיד חשבתי שירדן הוא זה ש… אם קובעים באיזושהי שעה, גוזרים לו שעתיים אחורה, הבנתי שגם שירי שם. שגם היא לוקח לה זמן להתארגן ולצאת מהבית, לא תמיד זה להאשים את ירדן.

הגר: יש לך איזשהו זיכרון משפחתי שעולה בך, שאת תרצי לשתף בו, מהפגישה ההיא או מפגישות אחרות?

עופרי: האמת שמה שהכי עולה לי כרגע דווקא, לא יודעת למה, זה דווקא פסח של, נראה לי, שנה שעברה, שהיינו צריכים גם להיפגש אצל סבא שלי באשקלון, ובאותו יום אנחנו מגלים פה וגפיים אצל הילדים שלי, ואנחנו לחוצים אם להגיע או לא, וכל כך רצינו ללכת כי שנה לפני זה היה קורונה, ולא היינו אצל סבא שלי, וכאילו, הוא מאוד מבוגר כבר, אז כל חג איתו אני, חשוב לי להיות. וכמובן ששירי וירדן מאוד נלחצו מזה שנגיע עם ילדים עם פה וגפיים. אמרנו טוב, נגיע ונרחיק ביניהם כל הזמן, וזה. הגענו, וכמובן שהיה מאוד קשה להרחיק בין הילדים, כי הם כל כך אוהבים אחד את השני, ו… אז היה כזה איזה מרדף בלתי נפסק כזה של "אל תחבקו, אל תנשקו אחד את השני, אל תשחקו, אל ת…" אז היה ערב מצד אחד מלחיץ, בדיעבד קצת מצחיק, גם אף אחד לא נדבק, אז הכל בסדר. אבל זה איזה זיכרון כזה שיש לי.

הגר: כן.

עופרי: כן.

הגר: אני רוצה לשאול אותך, אנחנו באמת חודשים ארוכים אחרי, ודיברנו על זה קצת בהתחלה, ואני רוצה לחזור לזה. את עדיין מחזיקה בתקווה, את עדיין מחזיקה באופטימיות. אני יודעת, למשל, ככה עולה לי גם בראש שבנאום שלך בירושלים, בעצרת להשבת חטופים, את אמרת "כל רגע יכול להיות האחרון, ואולי הוא כבר היה".

עופרי: נכון.

הגר: ואני רוצה לשאול, מה התחושות היום?

עופרי: אמממ… פחות או יותר, המשפט הזה נראה לי די מסמל. אני כל הזמן מנסה להחזיק את התקווה, בעיקר לגבי שירי והילדים, שהחשש לחייהם הוא קיים גם בלי, אחרי 8 חודשים, גם בלי קשר להודעה של חמאס, אם היא נכונה או לא. אני מרגישה שאני מחזיקה את זה הרבה בשביל ירדן. חשוב לי גם שאם הוא שומע אותי ברדיו, שומע אותי בתוכניות, במקרה, שהוא ידע שאנחנו עוד לא… שיש עוד תקווה, שאנחנו עוד לא יודעים, ולקוות שזה אולי מחזק אותו שם או מונע ממנו להישבר עוד קצת. אז אני מנסה, אני מנסה מאוד. יש ימים שאתה כבר אומר, כאילו, איך? איך יכול להיות שהם עוד שורדים שם?

הגר: עופרי, את בעצם, את נערכת לכל האפשרויות.

עופרי: כן. אני… זה קשה. זה קשה לי גם, כשזה קורה אני מנסה כאילו, להזיז את זה הצידה ולהגיד, לא, אל תלכי למקומות האלה. אני יודעת שבשום שלב, כמו שאמרתי, אני לא יכולה לדמיין את ירדן יוצא ואין לי תשובות לגבי שירי והילדים. אני גם לא יכולה לדמיין שאנחנו נקבל עליהם תשובות וירדן לא יהיה פה להחליט…

הגר: [בלחש] כן.

עופרי: להחליט דברים לגביהם, אם חלילה המידע שנקבל יהיה מידע שאנחנו מפחדים ממנו. אז כן, זה מחשבות שלצערי עולות, מאוד מנסה לדחוק אותן ולהישאר באופטימיות, אבל הזמן שעובר מקשה על זה מאוד, הזמן והחוסר ודאות.

הגר: כן, אני מבינה. ולקראת סיום, עופרי, מה את רוצה לומר להם, אם הם שומעים? מה את רוצה לומר לירדן?

עופרי: אז אני אגיד לארבעתם, כמה אנחנו מתגעגעים אליהם, לא הבנתי כמה הם משמעותיים ותופסים חלק כל כך ניכר מהיום-יום שלי, עד שבאמת הכל ככה נגדע לנו פתאום, בלי באמת להיפרד, ואני לא טיפוס כזה שיותר מדי מביע רגשות, וירדן, אחת ההודעות האחרונות שהוא שלח זה היה לי, וגם להורים שלי, פרטי, הוא כתב "אני אוהב אתכם", ולא עניתי לו כי הייתי ב… חשבתי שאני כאילו צריכה עכשיו להרגיע אותו ולהגיד לו הכל יהיה בסדר ואל תדבר שטויות, ולא כתבתי לו חזרה "אני אוהבת אותך". אז חשוב לי שהם ידעו שאנחנו מאוד מאוד אוהבים אותם, ומחכים, ולא מוותרים עליהם, ולא ניתן לאף אחד לוותר עליהם, ומקווים שהם חזקים שם, ושנראה אותם באמת בקרוב. שישמרו על כוחות.

הגר: עופרי ביבס-לוי, אני רוצה להודות לך שהגעת אלינו ונתת לנו הצצה למציאות הכל כך קשה ומורכבת שלכם. אני איתך בתפילות ובאופטימיות וברצון החזק כל כך שהם יבואו כבר.

עופרי: תודה רבה, תודה.

הגר: תודה לך.

ועד כאן פרק נוסף של "הכותרת" עם משפחות החטופים. אתם מוזמנים לעקוב אחרינו באפל או בספוטיפיי, אפשר גם לדרג ולהגיב לנו. אם יש שאלה שאתם רוצים לשאול את אחד מבני המשפחות, כתבו לנו. את "הכותרת" אפשר למצוא גם באתר Ynet או באפליקציה בנייד וברכב.

בינתיים מוזמנים להקשיב לסיפורה של לירי אלבג. חפשו את הפרק "שכחו מה קרה ב-7 באוקטובר, כאילו רואים את האונס וממשיכים - לירי אלבג עדיין בשבי".

סאונד ועריכה, עדן דוידוב.

אני הגר כוכבי. אנחנו נתראה בפרק הבא, עד שכולם יחזרו אלינו.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

2 views0 comments

Comments


bottom of page