תושבי הצפון חיים כבר חודשים ארוכים תחת איום מתמיד, ללא פתרון נראה לעין. האם פינוי היישובים היה טעות? כיצד מתמודדות המשפחות המפונות עם חוסר הוודאות? ומה יקרה אם תיפתח חזית רחבה מול חיזבאללה? יאיר קראוס, כתב ynet וידיעות אחרונות בצפון, מביא תמונת מצב עדכנית מהשטח ומנתח את ההשלכות האפשריות של הסלמה. האם המשבר הנוכחי יוביל סוף סוף לשינוי ביחס המדינה לצפון?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 31/07/2024.
[פרסומת]
קריינית: אתם מאזינים ל-"Ynet פודקאסטים".
[הקלטה] ראש הממשלה בנימין נתניהו: "אם חיזבאללה ירחיב את המלחמה, הוא יספוג מכות שהוא לא חלם עליהן."
[הקלטה] שר הביטחון יואב גלנט: "אם תשמעי שתקפנו בביירות, תביני שהוא עבר את הקו האדום."
[הקלטה] הרמטכ"ל הרצי הלוי: "חיזבאללה החליט בשבעה באוקטובר בערב שהוא מצטרף, הוא צריך לשלם על זה מחיר גדול מאוד."
[מוזיקת רקע]
שרון: תושבי הצפון ידעו שיום יגיע ואירוע כמו זה שאירע במג'דל שמס יתרחש. כבר חודשים ארוכים הם חיים במציאות בלתי אפשרית של שגרת לחימה, ואין צפי מתי היא תסתיים. עם פעולת התגובה הישראלית ייפתח סבב הסלמה שאולי יסתיים במערכה צבאית משמעותית בדרום לבנון או בהסכם מדיני. בינתיים התושבים בצפון חיים במתח בלתי פוסק ואתגרים מתמשכים.
לאיזה תרחיש תגובה נערכים? מה היא המציאות האישית-כלכלית, מצב החוסן של התושבים לפני ההסלמה הצפויה? והאם הסכם מדיני יעניק מספיק ביטחון לתושבים לשוב הביתה? אני שרון כידון, וזאת "הכותרת".
[מוזיקת רקע מסתיימת]
שלום לכתב Ynet ו"ידיעות אחרונות" בצפון, יאיר קראוס.
יאיר: שלום, שרון.
שרון: למי שלא חווה כמוני את היום-יום בצפון, אלו ימים שונים?
יאיר: אלו ימים שונים מאוד, בגלל שהם רק מעמיקים את תחושת השחיקה, שחיקת המלחמה, ההמתנה לבאות, ההמתנה למשוואה הישראלית, אחרי רצח, טבח, ב-12 ילדים דרוזים במג'דל שמס, והמראות הקשים, והדם הרותח, והרצון של התושבים אחרי קרוב לעשרה חודשים לראות שיש שינוי במשוואה, לראות שחודשים של המתנה ושל קרב הגנה, מדינת ישראל סוף סוף עושה צעדים אקטיביים כדי להבטיח את הביטחון ואת החיים של התושבים פה.
שרון: אבל אתה יודע, אחרי תגובה ישראלית, תגיע גם תגובה של החיזבאללה, ואולי אפילו איראן. תושבי הצפון מבינים את המחיר העוד יותר כבד שהסלמה תגבה?
יאיר: את יודעת, זו משאלה מאוד מאוד מסוכנת. המשאלה שליוותה רבים מאוד, רבים מאוד מתושבי הצפון בחודשים האחרונים - המשאלה לרקטה אחת, טיל, שיפגע, ו… ואני מנסה להיות זהיר במילותיי, אבל אני מבטא כאן תחושות שהן תחושות ששמעתי אותן לא אחת, שתפגע ותהרוג, מתוך תקווה וציפייה שזה יהיה המחיר שיכריח את הממשלה, שיכריח את העולם, שיכריח את הצבא, לבוא ולעשות סוף וסדר לאירוע הזה. המשאלת לב האיומה והקשה והכל כך צינית ומפחידה הזאת, שאומרת שאנחנו מבינים שאם יהיו כאלו מעטים - עשרה, עשרים, שישלמו בחייהם, זה יבטיח חיים למאות אלפים שיוכלו לקבל ביטחון. וזה… זה זה… זה פשוט נורא, אני מנסה להיזהר במילותיי אבל אני אתן לך דוגמה, אני אתן לך את ההמחשה.
בפסח שנה שעברה, חמאס לבנון יורים מלבנון ארבעים רקטות לעבר הצפון. דמי בנפשך, שַׁוִּוי בנפשך שאחת מהרקטות הייתה פוגעת חלילה בגן ילדים או ב… בבית כנסת, הרי ברור שמדינת ישראל הייתה נאלצת לצאת בעל כורחה למלחמה, הייתה נפתחת פה חזית, היה פה אירוע גדול מאוד, ואפשר די לומר בוודאות שהשבעה באוקטובר היה נמנע כי כי היה פה אסקלציה כזאת שטורפת את הקלפים, ובסוף מדינת ישראל במשך שנים, ואולי מאז ומתמיד יוצאת תמיד למלחמה או לתגובה בעקבות תוצאה ולא כוונה, רק כשאשר [כך במקור] התוצאה היא הרסנית אנחנו מגיבים, גם כאשר הכוונה היא אותה כוונה כבר אחרי אלפי אלפי רקטות.
שרון: וזה אולי מסביר את הזעם של התושבים הצפוניים כלפי התגובה אחרי הכטב"ם שנוחת בתל אביב והורג את יבגני פרדר, בעצם בצפון אמרו, "מה אתם צריכים שיקרה", וזה היה עוד אחרי שהזוג ברנס נהרג כתוצאה מפגיעת רקטה, פגיעה ישירה,
[מוזיקת רקע]
אז כאן אנחנו ראינו את התגובה של התושבים שכועסים על זה שהנה זה מגיע לתל אביב ופתאום כולם מתעוררים.
יאיר: ואז תחשבי את התחושות הקשות שאתה אומר, בסיפור הצפוני אולי של תושבים רבים שאני שמעתי ומכיר את הקולות הללו, שאומרים "רגע, אבל אבל זה לא פייר, זה לא הוגן, דיברנו על זה, חשבנו בסיפור שלנו שאם ייהרגו 12 ילדים מסכנים, מתוקים ונהדרים באמצע המשחק כדורגל, אז אז זה מה שיגרום לישראל להגיב ולשנות, ולצאת מהכלים, ולשנות את המשוואות הללו, ורגע, למה זה לא קורה?" ולא רק למה זה לא קורה, אלא למה בתל אביב, סביב כל הנרטיב של תל אביב והניתוק והשוליים והמקום שבו תושבי הצפון מאז ומתמיד מרגישים שהם בסיפור ההוויה הישראלית, למה אחרי תל אביב תוך פחות מיממה, בלי ישיבת קבינט, יוצאים מטוסי חיל האוויר להשיב את כבוד האדם ולגבות מחיר שתימן בוערת במשך יותר מיממה, במבצע "יד ארוכה", ואילו כאן, מעבר לגדר, מבצע "יד קצרה" לא יוצא לדרך גם אחרי 12 ילדים שנהרגים? התחושות הללו תחושות מאוד מורכבות.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
שרון: דיברת איתי על שחיקת המלחמה, אבל צריך לדבר על ההיערכות לשלב הבא. איך אחרי שחיקת המלחמה עדיין מייצרים חוסן שצריך להתמודד עם עוד שלב, כנראה יותר משמעותי אפילו ממה שראינו, אז דבר איתי על המימד הזה, ותכף נדבר על ההיערכות ממש פיזית, האם יהיה פינוי נרחב יותר, עמוק יותר של יישובים, האם למדו מְה… מהעבר בהקשר הזה, אבל בוא נתחיל מחוסן ושחיקת המלחמה.
יאיר: תראי, שרון, אני חושב שאם מסלאו, מפתח תיאוריית הצרכים הבסיסיים של האדם, היה חי בזמננו, הוא היה מתקן את התיאוריה שלו ומוסיף לה נדבך חשוב מאוד, אחת מהאבנים המשמעותיות באותה פירמידה של הצרכים שלו, והייתי קורא ל… לאבן הזאת "תמונת עתיד".
בסוף, אנחנו נמצאים פה באירוע שאין לתושבים בצפון שום תמונת עתיד. הם לא יודעים שום, אפילו לפתח אופטימיות או תקווה לעתיד הם לא יודעים, כי הם לא יודעים מהו העתיד, לאן אנחנו הולכים, מה יהיה באירוע הזה, מתי זה ייגמר, איך זה ייגמר, מה יהיה המצב של היישובים פה כשהכל ייגמר. וכשאין תמונת עתיד, אז אין… אין כלום, אין ביטחון, אין בריאות, אין חוסן. מאוד מאוד קשה לפתח חוסן ולפתח תקווה כשאתה לא יודע למה לקוות, כשאתה לא יודע לאן האירוע הזה לוקח אותנו, ואתה שומע שוב ושוב את ראשי הצבא ואת ראשי המדינה מדברים על הסכם עם ראש הנחש, עם השטן מאיראן, שבאמצעות דיפלומטית ירחיקו אותו לאחור, יסיגו אותו לאחור, ואתה שוב פעם אומר, רגע, האם כל התוחלת והתכלית של האירוע הזה בסוף זה מסמך חסר משמעות כמו 1701 מ-2006, שיפסיק את המלחמה ופשוט יאפשר לחיזבאללה להמתין ולפרוץ לכאן בטיימינג שלו?
שרון: כן, אבל מהצד השני, אם אתה מסתכל דרומה, אתה מבין שהציפייה שצה"ל ישמיד את כל היכולות של חיזבאללה, שהן הרבה יותר משמעותיות מהיכולות של חמאס, אנחנו רואים שאנחנו לא שמים יד על סינוואר, אנחנו עוד לא השמדנו את יכולות חמאס בדרום, אז מה הציפייה בצפון? אפשר יהיה במערכה צבאית באמת לחסל את כל היכולות של חיזבאללה?
יאיר: אני לא יודע אם יש מספיק ספינות שיוכלו לקחת מכאן את אזרחי ישראל מנמל חיפה, אם אנחנו מפסידים את המלחמה הזאת. אני לא יודע לתת פתרונות. אני חושב שכל תושבי הצפון וראשי היישובים בצפון לא יודעים לתת תשובות, הם יודעים לומר מה הצרכים שלהם. הצרכים לביטחון, הצרכים לחיים והצרכים לשמור על הבית, על הערך הכלכלי של הנדל"ן ש… התושבים פה אספו והקימו בחייהם.
בשביל זה יש צה"ל, בשביל זה יש מדינה, בשביל זה יש הנהגה, שצריכים לתת את התשובות איך יוצרים את המציאות הזאת. אני לא צריך לחשוב או יכול לחשוב על ההשלכות. גם זה מסוכן לחשוב על ההשלכות, כי אין לי את כל המידע ברשותי, אבל אני יודע לומר מה אני דורש כאזרח במדינה הזאתי, ואני יודע לומר שאין מספיק ספינות שיוציאו אותנו מכאן, אם הדרישות הללו לא ייענו.
[מוזיקת רקע]
שרון: איך תיראה שנת הלימודים הקרובה לעקורים, והאם קרה שינוי בחברה הדרוזית שבגולן בעקבות האירוע במג'דל שמס?
כבר ממשיכים עם זה, בינתיים אנחנו מזמינים אתכם להיכנס לעמוד שלנו ביוטיוב, ספוטיפיי ואפל פודקאסט, ללחוץ על מעקב או follow, ולדרג אותנו חמישה כוכבים.
[הקלטה] ראש הממשלה בנימין נתניהו: "יש לנו תוכניות מפורטות, א', להחזיר את הביטחון בצפון, ושנית, להחזיר את התושבים בבטחה לבתיהם."
[מוזיקת רקע]
שרון: בוא נלך לאתגרים היום-יומיים, נתחיל באמת על ההיערכות - האם יש מחשבה להעמיק פינוי, או שכבר הבינו שזו טעות? מה התושבים יודעים מבחינת ה… בוא נגיד הצפי לתגובה של חיזבאללה? אנחנו יודעים את מצב המיגונים בצפון, לכן אני שואלת.
יאיר: כן, הפינוי באמת היה מהלך הרסני, אולי נכון לשעתו, לא ברור מהם אותם שיקולים, אבל אפשר להבין את אותה בהלה שאחזה את ראשי העם ואת הצבא מיד אחרי השבעה באוקטובר. הפינוי לקח עוד כשבוע, אבל אני מתאר לעצמי, ואני יודע גם לומר זאת, שאף אחד לא שיער שזה ייקח כל כך הרבה זמן, עשרה חודשים ויותר, אנחנו כבר מגיעים לספטמבר, שבספטמבר גם התושבים בוודאות לא יחזרו לבתיהם, כך שאנחנו כבר נגיע לשנה מחוץ לבית.
אין לאן לפנות עוד את התושבים. בסוף, ההבנה היא שגם מול חיזבאללה, שיש להם יכולות אש עד תל אביב, לפחות ביממות הראשונות, עד שצה"ל ישמיד וישבית את היכולות אש הרחוקות טווח שלהם, אין לאן לפנות את התושבים. ולכן התושבים יצטרכו למצוא פתרונות, אם זה בחניונים תת-קרקעיים ובכל מיני פתרונות שהרשות לחירום תצטרך להעמיד להם. בהחלט יש פערי מיגון עצומים, שהתרענו, ידענו, מבקר המדינה, ושנים המדינה לא השקיעה את הכספים הנדרשים כדי לדאוג למיגון הצפון.
אנחנו נמצאים באירוע שבו אני יודע לומר לך שמשאלת הביטחון שלנו תגבה מחיר. תגבה מחיר כבד, ואני מבין שהמחיר הזה יהיה מחיר כואב. אבל בסוף צריך להבין מה הם המחירים האחרים, שאם לא נהיה מוכנים להתמודד מול המחיר הכבד שהבאנו לכך בשנים של טמינת הראש בחול ומלחמה מדומיינת של מב"ם - כך קראו להם ראשי הצבא, "המערכה בין המערכות", והניסיונות הנואלים והחסרי סיכוי למנוע את התעצמות חיזבאללה, כי אהבנו את השקט, התמכרנו לשקט, התאהבנו בשקט הזה, ויש לזה מחיר. אבל אם עכשיו לא נעשה משהו כדי להפר אותו, המחיר הגדול יהיה כבד יותר.
שרון: אז בוא נדבר באמת על המציאות של מי שנשאר שם ויצטרך כנראה לספוג את המשך המערכה, היישובים הלא מפונים, והתושבים שם, אחד - שירותי בריאות, האירוע במג'דל שמס חשף את פערי התשתיות הקריטיות, כמו שירותי בריאות חירום, שהם רחוקים, ומזמן היו צריכים להיות כבר בנקודה של קריית שמונה, חוץ מזה שלא יכול לתת מענה להכל. אתה שומע איזושהי היערכות אחרת? אתה שומע תסכול? מה יקרה בעוד אר"ן? בעוד אירוע רב-נפגעים?
יאיר: צריך לזכור שבסוף, האירוע של הצפון, המלחמה הזאת היא תופסת את הצפון, לאחר עשרות שנים של מוחלשות, של ממש פעילות ממשלתית להחלשת הצפון. העובדה שמספר האוכלוסייה, שהכמות אזרח… האוכלוסייה כל כך נמוכה, יחסית לצפיפות במרכז הארץ ואפילו ליחסי היקף האוכלוסייה בדרום, היא תולדה שמביאה לכך שאין פה שירותי בריאות מספקים, כי אין פה מספיק לקוחות שיצרכו אותם, יקר פה יותר כי אין מספיק כוח קנייה, ועוד ועוד היבטים של הביצה, של החטא הקדמון, של העובדה ההיא שהצפון לא פותח, לא באקדמיה, לא בהשכלה, לא בכלכלה במשך שנים.
ולאירוע עכשיו, לאירוע של שאלת האי-פינוי, בטח אם זה נגיד בשמינייה - בשמינייה, שמונת הקיבוצים באזור הגליל העליון, הסמוכים והצמודים לקריית שמונה שלא פונו, אספר לך סיפור מהבוקר, ממש מהיום: פונה אליי תושב קיבוץ שדה נחמיה, יישוב שקרוב מאוד לכפר בלום ויישוב קרוב מאוד ליישובים הלא מפונים, ועל פי החלטת הצבא הוא לא פונה. במשך ימים יש תקלה בממירים של חברת yes, לכמה צרכנים, לקוחות, ו-yes לא מוכנים לבוא לתקן, כי… כי זה מסוכן. אז את הילדים שלנו אפשר לגדל שמה, אפשר לחיות שמה, אבל החברות מתל אביב, חברות נותני שירותים לא מוכנות להגיע, כי הן מפחדות. אז לא רק שלתושבים יש מלחמה, ואזעקות, ונפילות, ויריות, והתרעות, אלא גם אפילו באולימפיאדה הם לא יכולים לצפות וליהנות מקצת אסקפיזם.
שרון: כן, אבל זה מצטרף לעוד דברים, לבעיות כלכליות. בשבוע שעבר משרד האוצר מרחיב את מתווה הפיצויים לגולן ולגליל העליון, רק ממאי 2024, כולם מחמיאים לשר, ושמחים והכול. אבל השאלה אם זה נותן מענה אמיתי לכלכלה הצפונית הקורסת, בעיקר תיירות וחקלאות, או שזה מעט מדי ומאוחר מדי?
יאיר: זה בעיקר מאוחר מדי. בסוף התחושה היא שכל כך הרבה גורמים בממשלה, בפקידות, ביועמ"שים, בכל מקום שיש בו אנשים שצריכים לקחת אחריות, נדמה והם מקטינים ראש, נדמה והם רק פועלים להעמיק את משבר האמון מול התושבים פה בצפון לבין מערכות המדינה. ומשבר האמון הזה רק הולך ומעצים, וגם ההחלטה עכשיו, אחרי חודשים ארוכים של תחנונים, ואחרי שעסקים רבים קרסו ונסגרו, מגיעה הממשלה ונותנת את אותן הכרה מחודש מאי בלבד. זה מעט מדי, זה מאוחר מדי, ובעיקר כאשר אין תמונת עתיד, כאשר אף אחד לא יודע לומר האם בעוד חודש, בעוד שבועיים, בעוד חודשיים או בעוד חצי שנה זה ייגמר, אז אין אפשרות להתקדם קדימה.
והיה ותגידי לי, יאיר, בעוד חצי שנה האירוע הזה ייגמר, בעוד שנה האירוע הזה ייגמר, זה עדיין נותן תקווה, זה עדיין נותן יכולת לכלכל את צעדנו ולומר "אוקיי, יש לנו שנה בפנינו שהיא תהיה כזו מאתגרת, בוא נתמודד ונכין את עצמנו לקראת שנה". אבל העובדה היא שגם ברגע זה פקודת הפינוי נגמרת, מגיעה לסיומה, פג התוקף ב-31 לאוגוסט, זה אומר שאף אחד מעקורי הצפון, אותם 80 אלף תושבים שעזבו והועזבו, לא יודעים האם בראשון לספטמבר היכן הם יגורו? האם לסגור חוזים? האם לעזוב את המלונות?
שרון: השר קיש, כפי שצפה גם אצלנו בוועידת החינוך של Ynet, שהילדים לא יחזרו ללימודים באחד בספטמבר, תכניס אותנו קצת לְמה המשמעויות ארוכות הטווח על משפחות עם ילדים שמשתקעות דה-פקטו ביישובים אחרים ולא יודעות אם הם ימשיכו להיות שם. ילדים, יש להם מסגרות חברתיות, יש להם מסגרות חינוכיות, הארעיות הזו - מה היא עושה?
יאיר: היא מפרקת. אני רק… את שואלת אותי שאלה ואני, אני, אני, אני עם עיניים לחות של של… מנסות להחזיק את עצמי, אני חייב לספר לך מסיפורים יום-יומיים שאני שומע מחברים שלי,
שרון: ספר לי.
[מוזיקת רקע]
יאיר: שנמצאים ביישובים בירושלים ובערים אחרות בכל המדינה, שמאוד מתקשות לקבל אותם, כי בסוף בתי הספר הם מוגבלים במספר התלמידים שיכולים להכניס לכל כיתה, והם יודעים שהם צריכים להכניס ילדים מפונים בתוך התקן, כאשר אתה מכניס ילדים לכיתה, ואתה לא יודע אם בעוד חודש הם יעזבו את הכיתה. ואז אי אפשר לתכנן קדימה, ואז מכניסים אותם על בסיס מקום פנוי, ואז נגיד בירושלים, ששכונות העיר מרוחקות זו מזו, ואפשר גם שעה ומשהו לנסוע מנקודה אחת לנקודה אחרת בעיר, ואז הורים עם ארבעה או חמישה ילדים מוצאים את עצמם עם ילדים שצריכים לפזר בארבעה מקומות לימוד שונים, בגלל שבכל בית ספר יש לו מכסה שהוא יכול לקבל, אז ילד אחד לומד בשכונה אחת, אחיו, שנה מעליו, לומד בבית ספר בשכונה אחרת, אח אחר במקום אחר, אין להם חברים שגרים בשכונה שלהם, כי העירייה שולחת אותם לבתי ספר בשכונות אחרות, והם תלושים, כי הם לא יודעים מתי הם יחזרו לקהילה שלהם שהתפרקה בקריית שמונה, ואני יכול להמשיך ולהמשיך ולהמשיך, וכל אחד יוכל לעצום את עיניו ולחשוב איך אפשר להיות ככה הורה, איך אפשר להיות ככה ילד.
[מוזיקת רקע נפסקת בחדות]
שרון: יש בכלל שוני בדרישות בין תושבי, נניח, קריית שמונה לתושבי הקיבוצים, היישובים על הקו?
יאיר: לרוב תושבי הקיבוצים, מרביתם התפנו או פונו או כבר הוחזרו, מהכוונות המועצות האזוריות, לגור יותר צפונה וגם להתכנס כקהילות. גם בשעה זו מקימים בערים עורפיות בצפון בתי ספר זמניים שבהם אמורים ללמוד ילדי הקיבוצים וילדי המושבים, בניסיון להחזיר את הקהילות צפונה כדי לשקם וגם כדי לוודא שיש פה איזשהו בסיס לפירוק הזה. אבל בסוף עיר כמו קריית שמונה, עם 24 אלף תושבים, קשה להחזיר או לנהל אותה כאשר התושבים נמצאים ביותר מ-411 נקודות ברחבי המדינה. בכל עיר, בכל נקודת מלון או יישוב, יש שניים-שלושה-ארבעה ילדים, וקשה לאסוף אותם מחדש לצפון, וגם הם לא רוצים במקרים רבים, כי הם אומרים, "אני מפה חוזר רק הביתה, אני מיטלטל כמו פליט למקום אחר". אני חייב לומר לך שרון, יש לי חברים, ואני מכיר לא מעט מחבריי ביישובים המפונים, שכבר עברו שבע דירות ויותר מתחילת המלחמה.
שרון: וואו.
יאיר: זה אירוע שהוא… הוא בלתי נתפס.
שרון: אני אשאל עוד שאלה לגבי האירוע במג'דל שמס, ומה שקרה עם העדה הדרוזית בצפון. קרה משהו? זאת אומרת, השינוי הזה, התחושה הזו של גורל אחד, עשתה איזשהו שינוי? או שאני יושבת לי בתל אביב, ובכלל לא מבינה שזה כבר מזמן שם.
יאיר: אהמ… שאלה מורכבת לתשובה מורכבת.
שרון: [מצחקקת]
יאיר: האם זה שינה במשהו? עוד לא ברור. אני רוצה להזכיר לך, אנחנו בעיקר בתקשורת הישראלית, וגם, סליחה על הקלישאה, כי את אמרת זאת כך, התל אביבים, בעיניהם, דרוזי זה דרוזי. והוא דרוזי והוא דרוזי, שניהם עם שפם, שניהם עם כיפה לבנה, ושניהם נחמדים, ובדרך כלל, וחמודים, ויש להם תדמית. אבל בסוף יש פערים גדולים בין הדרוזים ביישובי הגליל, שהם דרוזים מאוד ציונים, מאוד מחוברים למדינה, מאוד… הם משרתים כולם בצבא, בתפקידים בכירים, ולוקחים חלק על-מלא במציאות הישראלית, בהוויה הישראלית, לבין הדרוזים תושבי הגולן, שמרביתם הם אזרחי סוריה, הם לא רואים בעצמם ישראלים, אין להם תעודת זהות ישראלית, הם לא משרתים מרביתם בצבא.
האם האירוע הזה, השותפות לשכול של הטרור, השותפות המשותפת, תביא לשינוי במה שקורה בכפרים הדרוזים? אפשר להעריך שכן, ולא כי האירוע מתחיל באירוע הזה, אלא כי האירוע הזה מתחיל עם הישראליזציה, אם תרצי, בשנים האחרונות של הכפרים הדרוזים, אנחנו רואים עלייה, לא גדולה אבל בהחלט עלייה בשיעור הגיוס לצה"ל, בשיעור המספר האזרחים שמבקשים לקבל תעודות זהות ישראליות. צריך לראות איך ישראל מחבקת את האירוע הזה, וגם איך החברה הדרוזית בתוך עצמה, בתוך היישובים הדרוזים, בתוך צפון הגולן, מתמודדים עם הקונפליקט המורכב בין הקולות החזקים מאוד בתוך היישובים הדרוזים שאומרים "די למלחמה" ושתוקפים את הממשלה הישראלית, כי הם לא רואים חלק ממנה, הם לא רואים את עצמם חלק ממדינת ישראל, אלו קולות שקיימים. אלו קולות שאי אפשר להשתיק ואי אפשר להעלים ברגע וגם אי אפשר לצפות שהכל ישתנה ברגע. לצערנו אנחנו תמיד יודעים שגם שכול הוא חלק מה… מדורת השבט הישראלית, ומי שמצטרף למועדון הכל כך מורכב וכואב הזה, יש משהו שזר לא יבין ועכשיו גם הם מבינים מהם המחיר של החיים כאן בארץ ישראל.
שרון: לסיכום אנחנו בנקודת זמן שבה מצד אחד, אנחנו צפויים לימים מאוד קשים לפנינו, אבל מהצד השני, אולי ייגבה כאן מחיר וייקבעו עובדות בשטח לזמן רב. זו גם אולי הזדמנות.
יאיר: כן, אני חייב לספר לך שמשרד הנגב והגליל, שבאמת מתבלט, מבין משרדי הממשלה היחידים שנמצאים פה באירוע, כי המידע בגליל, שמנסים… בעצם לוקחים מאות תושבים וביחד יוצאים להאקתון, לגיבוש תוכניות וניסיון לקחת אחריות מקומית וליצור את תמונת העתיד שכל כך חסרה לאזור. זו קריאה שאני חושב שהיא נכונה לכל אחד מהצפון והיא צריכה להיות נכונה לכל אחד מהמדינה הזאת. אנחנו צריכים לספר סיפור חדש. לכתוב סיפור חדש לצפון ביום שאחרי. הצפון לא יכול להיות עוד מקום חלש, בלי השקעות ובלי תשתיות, ומקום שבו מסתכלים עליו בעיקר כאתר הנופש של ישראל ולא מעבר.
ואני לא בטוח, אלמלא המלחמה, אם היה הזדמנות לשינוי תפיסתי ולעדכון גרסה לצפון. המלחמה הזאתי זה אירוע שאף אחד לא בחר בו, אבל והיה ונקלענו אליו, ממנו אנחנו חייבים לצאת עם גרסה חדשה לצפון. אם לא נצא עם גרסה חדשה לצפון, שום דבר לא יהיה שווה כלום.
שרון: יאיר קראוס, תהיו חזקים, תודה רבה.
יאיר: תודה רבה לך.
[מוזיקת רקע]
ועד כאן "הכותרת" להפעם, אם עדיין לא נרשמתם לעקוב אחרינו באפל, ספוטיפיי או יוטיוב, כדאי לכם.
אתם מוזמנים לדרג אותנו חמישה כוכבים ולהגיב לנו. את "הכותרת" אפשר למצוא גם באתר Ynet או באפליקציה בנייד או ברכב, ואם כבר הגעתם עד כאן, אתם מוזמנים להאזין לפרק נוסף שלנו על כוח רדואן, חפשו את הפרק "היחידה המובחרת של חיזבאללה שנמצאת ליד הגבול".
תחקיר הפקה ועריכה - גיא סאלם ועדן דוידוב.
אני שרון כידון, שמרו על עצמכם.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments