תקציר: קריאת חירום בספר החמישי בסדרת ספרי הארי פוטר מאירה מחדש את ההכחשה של הזוועות
שעולל חמאס בקרב השמאל ה-woke בעולם, ומבהירה מדוע חשוב כל כך שמנהיג ייקח אחריות
כשקורה אסון
מגישים: שיר ראובן ודור סער מן, עריכה והפקה: איל שינדלר ויובל אביבי
[פתיח] אתם מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
שיר: היי אתם על ההסכת שאין לומר את שמו.
[מוזיקת פתיחה]
שיר: אני שיר ראובן
דור: ואני דור סער מן
שיר: ואנחנו במהדורת חירום הארי פוטר וחרבות הברזל.
דור: בהחלט. אנחנו היחידים לדעתי שקוראים למבצע הזה חרבות ברזל. אני, את ודובר צה"ל.
שיר: נכון, זה תפס אצלנו. פשוט זה כן נשמע כמו משהו מהארי פוטר.
דור: זה נשמע כמו ספר יפה.
אז היום בעצם בפרק החירום השני שלנו אנחנו עוסקים בספר החמישי הארי פוטר ומסדר עוף החול.
אנחנו קוראים את פרקים 35-37 כלומר 'מעבר לפרגוד', 'היחיד שאי פעם ירא מפניו' ו'הנבואה האבודה'. כן, הפרקים שבעצם עוסקים בקרב הגדול במשרד הקסמים בין צבא דמבלדור ומסדר עוף החול מול אוכלי המוות ולאחר מכן הגילוי של הארי על הנבואה ועל הגורל שניתן לו.
שיר: ואנחנו ננסה לעבד ביחד עד כמה שאפשר את האירועים המזעזעים שעברו עלינו דרך הארי פוטר.
אנחנו רוצים להקדיש את פרק החירום הזה לנויה דן בת ה-12 שנרצחה בקיבוץ ניר עוז. היא נרצחה יחד עם כרמלה סבתא שלה בת ה-80.
נויה הייתה ילדה על הרצף האוטיסטי שמאוד אהבה הארי פוטר. אחת התמונות הכי מפורסמות שלה שבעצם פורסמו זאת תמונה שהיא לבושה במדים של גריפינדור מחזיקה ספר.
ג'י קיי רולינג גם בעצם פרסמה את התמונה הזאת ואתה יודע, כל מוות הוא נוראי בצורה אחרת אבל לחשוב שילדה נרצחה שהיה לנו במשותף את הדבר המאוד גדול הזה שזה אהבה להארי פוטר, זה פשוט אני לא יודעת למה, אבל זה עוד יותר שובר את הלב.
אז בעצם הדבר הראשון והמהדהד מכולם הוא ההכחשה לאורך כל הספר של הדבר הזה שקרה של זה שוולדמורט חזר מצד הרשויות.
וזה מתבטא בהכחשה של שר הקסמים פאדג' ושל אחת הדמויות השנואות ביותר בהארי פוטר - דולורס אמברידג', שלא מוכנים לקבל את זה שוולדמורט חזר ולא מוכנים להתגונן מול האפשרות הזאת.
ובאמת בפרקים האלה זה רגע אחרי שפאדג' רואה את וולדמורט ואין יותר מקום לשאלה, הוא רואה את וולדמורט.
וההכחשה הזאת הזכירה לי מאוד את מה שקורה בעולם עכשיו. את זה שאנשים בחו"ל מהשמאל הפרוגרסיבי העולמי וגם פשוט אנשים מחו"ל וגם הימין ומכל הקצוות אומרים שהצילומים של הזוועות שקרו בישראל זה פייק ושהחמאס לא באמת על הרגו תינוקות ולא, לא רוצה לתאר פה את הדברים שהחמאס עשו, אבל האנשים אומרים שזה לא קרה.
וזאת שאלה איך אתם יכולים לומר שמשהו שהחמאס בעצמו הוציאו החוצה לא קרה?
וזאת תשובה מורכבת ואפשר להיעזר בספר הזה כדי להבין אותה כי לפחות עבורי זה אחד הדברים שגורמים לי לחוסר האונים הכי קיצוני.
לפתוח את… אתה יודע, גם אני, אתה עוקב אחרי אנשים מחו"ל, יש נגיד משוררת שמאוד אהבתי פעם מירה גונזלס שכותבת, שכתבה "ג'נוסייד ג'נוסייד", ואני כזה אוקיי, מה?!
הבגידה הזאת היא אחד הדברים שלי אישית הכי קשה להתמודד איתו. אז קודם כל דבר ראשון להתמודד עם מציאות קשה זה אומר שאתה צריך לעשות את הדבר הכי כואב שאפשר לעשות שזה לתת לדעה שלך להשתנות.
לתת לדברים בתוכך לזוז לגלות גמישות בתוך הדעות שלך, בתוך המחשבות שלך, ולהיות פתוח לאפשרות שדיון שאתה כבר הכרעת בו מה נכון לעשות ומה לא נכון מי טוב מי רע, מה אתה חושב - זה דיון שצריך עכשיו שוב לפתוח מחדש. והשמאל העולמי החליט מזמן בשאלת ישראל-פלסטין. ישראל היא הרעה, הכובשת והפלסטינים הם המסכנים, הכבושים.
השיח שאנחנו חיים בו עכשיו באופן כללי בגיבוי הרשתות החברתיות הוא שיח נוראי כי הוא שיח שבו העולם לא מחולק יותר לטוב ורע ולנכון ולא נכון. העולם, נכון להיום בשיח של הרשתות החברתיות, מחולק לחזק וחלש.
ובחלוקה הזאת החלש הוא תמיד הטוב והחזק הוא תמיד הרע. עכשיו מה הבעיה פה? שהרבה פעמים זה נכון, הרבה פעמים החלש הוא באמת הטוב.
וזה שהאינטרנט והרשתות נרתמו לטובת החלש זה לפעמים דבר טוב. למשל במיטו, כשנשים אמרו "היי, שלום, כולנו הוטרדנו מינית והגיע הזמן לעצור את זה," - הנה דבר טוב שיצא מזה; או כשמזרחים פה בארץ אמרו "היי, אי אפשר יותר להציג אותנו בתור קופים בתוכניות סטירה," - שוב דבר טוב; אבל החלוקה הזאת גם יצרה סדר חדש שבו שוב, כבר אין טוב ורע אין צודק וטועה אין נכון ולא נכון, יש רק חזק וחלש. זו מין עריצות כזאת והם אלה שמחלקים את העולם כרגע. וזו לצערנו חלוקה מאוד מאוד בעייתית. כי החלש הוא הקורבן וזה מאוד מאוד מפתה להיות בעמדת הקורבן הנצחי, כי להיות קורבן נצחי אומר גם שיש לך זכויות יתר של קורבן, אתה תמיד צודק תמיד נעשה לך עוול, ובשם העוול הזה שאתה נושא עליך מותר לך לעשות הכל. וזאת הפרספקטיבה שלופתת את העולם כרגע.
עכשיו פה בארץ היה מאוד חזק הדוגמה הכי מובהקת שיש לי זה אבישי בן חיים עם התיאוריה שלו על ישראל הראשונה וישראל השנייה, שבעצם העניקה לכל מי שרואה את עצמו כישראל השנייה גושפנקא שהוא אדם מדוכא ולכן הוא זכאי לכל התנהגות: לשחיתות, לשוד של הקופה הציבורית, להשתלחות בציבורים אחרים הכל בשם הדבר הזה, בשם החלוקה הזאת שבה אני עכשיו מדוכאת, סבתא שלי הייתה מדוכאת, אמא שלי הייתה מדוכאת ולי מותר לעשות הכל.
העולם כפי שאמרתי, אחוז באמונה המסוכנת הזאת, ובעיני העולם הפלסטינים חלשים. למה? כי הם באמת יותר חלשים מאיתנו עובדתית. לנו יש צבא, פצצת אטום על פי פרסומים זרים, חיל אוויר, תמיכה ממעצמות, מערכות נשק מתקדמות, אתה יודע כיפת ברזל, דברים שיש לנו. אנחנו החזק, ומכיוון שאנחנו החזק, לחלש, לפי החלוקה הנוראית הזאת, לקורבן, מותר לעשות לנו הכל. מה זה הכל? מותר לו לחולל את כל הזוועות שאני בכוונה לא נכנסת אליהם ואנחנו גם לא ניכנס אליהם לאורך הפרקים, אפשר להאזין בכיף.
בכיף, עד כמה שזה…
אבל מותר לו לעשות את כל הדברים האלה, ולכן העולם עיוור לזוועות האלה ולא מוכן לקבל את זה שזה קרה כי העולם לא מוכן לגמישות המחשבתית הזאת, לזה שמה שהוא האמין בו עד עכשיו, החזק-חלש הזה, זה לא נכון, יש בזה הרבה חורים. התיאוריה הזאתי מחוררת לגמרי זה לא אמיתי וצריך לסדר בעצם את האמונות שלנו מחדש.
עכשיו זה משאיר אותנו מאוד מאוד לבד ואנחנו לא סתם לבד זה משאיר אותנו רדופים כי האנשים מהעולם, השמאל העולמי, שמכחיש את זה שקרה לנו אסון, שמצודד בצד השני דרך זה שאומר 'פרי פלסטיין'...
אתה יודע ש'פרי פלסטיין' היא אימרה שצריך לסיים את הכיבוש. זה דבר שאני יכולה להזדהות איתו באופן כללי זו הדעה שלי. אבל זה לא קשור למה שקורה עכשיו, אין שום קשר למה שקורה עכשיו. היה פה טבח, אתם לא יכולים לבוא ולשפוך על זה 'פרי פלסטיין' ולהאחז בזה, לשים את זה באיזה שהוא הקשר כאילו מה שקרה הוא דבר צודק. אבל שוב יש כאן איזשהו עיוורון מבחירה בגלל שהעולם כרגע מחולק לחזק וחלש ואנחנו לצערנו החזקים וזה משאיר אותנו מאוד מאוד לבד.
ואפילו לא סתם לבד זה משאיר אותנו רדופים, כי האנשים האלה שמכחישים את זה הם לא פסיבים, הם נלחמים פה, והם לא באמת נלחמים על ה'פרי פלסטיין'. ה'פרי פלסטיין' מעניין להם את ה… באמת, קווירס פור פלסטיין, באמת, אני לא רוצה לספר לך מה עושים לקווירס בפלסטיין, בתור קוויר, אוקיי? ומה האג'נדה שלהם וכל הזריקת הומואים שלהם מהגגות וגם אפילו פה בישראל, חברי כנסת ערבים שהם בשמאל לכאורה לא מוכנים, בישראל במדינה שבה, אתה יודע, היא גיי פרנדלי, כן נמצאת באיזה שהיא… אני לא… אי אפשר להגיד מצב אידיאלי אבל בטח לעומת מה שקורה שם, שלא מוכנים לומר מילה לגבי זכויות הקהילה, עלק קווירס פור פלסטיין.
אבל לצורך העניין מה שאני מנסה לומר, זה שהאנשים האלה הם לא פסיבים, כי הם נעמדים על הרגליים האחוריות של הדעות שלהם כדי להמשיך לחשוב את מה שהם חושבים, כדי להמשיך לחלק את העולם, בצורה הדיכוטומית והמטומטמת הזאת שבה יש רק חזק וחלש וכמובן ש… אתה יודע, ההיטפלות הזאת לחזק, למה ההיטפלות הזאת לחזק? בגלל שהם בעצמם יודעים שממקום מושבים, באמת, בראש הפירמידה של העולם האנשים שיוצאים נגד ישראל עכשיו, האנשים שהם לא פלסטינים; זה אנשים שבטופ של העולם הראשון: אנשים שגרים בניו יורק, אנשים שגרים באנגליה, אנשים שבסופו של דבר… כל סוג של דיכוי עולמי שאתה יכול לחשוב עליו זה בסופו של דבר כדי לשרת אותם.
אבל היציאה נגד ישראל היא לא אישית נגד ישראל בדיוק כמו שפאדג' לא באמת שונא את הארי, לא אכפת לו מהארי. פאדג' מגונן על הסדר העולמי כפי שהוא כרגע, והוא כרגע מאוד מאוד נוח לפאדג': הוא חזק כמו בפסל הקוסם במרכז זה הסדר העולמי שנוח לו כך הוא סידר לעצמו את המציאות כדי שהוא יוכל להתמודד איתה. וברגע שהדבר הזה נסדק החיים כולם נסדקים, ואם צריך לזרוק למדורה את הארי שבא ואומר "היי, העולם שאתה חושב שהוא העולם שלך, הסדר הזה שעשית לעצמך, זה פשוט לא קיים יותר, פשוט משהו טרף את הקלפים לגמרי ולא ראינו נכון וצריך לחשב מסלול מחדש." - אז הוא [פאדג'] יזרוק אותו [את הארי] למדורה כי הוא לא רוצה לשמוע את זה. הוא יזרוק את הארי מתחת לגלגלים. או את הישראלים החטופים. אז נזרוק אותם מתחת לגלגלים, אז נוריד כרזות של ילדים חטופים בגלל שאנחנו לא יכולים שהדבר הזה יקיש על המציאות שלנו ויגרום לנו להבין שעד עכשיו חיינו באיזשהו שקר, שכל התפיסות המודרניות שלנו של מה זה צדק, מה זה נכון, ומה מוסרי ומה לא מוסרי, איפה אני ממקמת את עצמי ביחס לחוסר הצדק הגדול שקורה בעולם, שעה שאני חיה במדינה שבה בסך הכל החיים שלי מאוד מאוד טובים - זה בעצם הדבר שהם תולשים כשהם תולשים את הפוסטר הזה.
אבל לנו כישראלים שרואים את זה, או לאנשים שהם קרובי משפחה של חטופים שתולשים את הפוסטר שלהם או להארי מתי שפאדג' פשוט מוציא נגדו, אני אפילו לא זוכרת אם זה פאדג' או אמברידג' או מי מוביל למה וזה שניהם בגדול…
דור: זה אותה זרוע.
שיר: אז זה מרגיש נורא. זה פשוט מרגיש נורא. זה מרגיש כמו בריונות וזה מרגיש הכי לבד בעולם.
דור: אני חושב שאת, כלומר זה לא נקודה שכתבתי, אבל מתוך הכאב שאת מעלה, ואני כל הזמן חושב ואני תכף אחבר את זה למה שקורה בספר, אבל כל הזמן אני חושב כזה… כאילו הקורונה הייתה מין סוג של חזרה גנרלית למה שקורה עכשיו, אבל לא באמת. כאילו, גם הקורונה הייתה משבר מאוד גדול וגם אותה לא צפינו, אבל בדיעבד היה משהו יותר קל בקורונה עד כמה שאפשר להשוות.
גם כי זה לא היה משהו מעשה ידי אדם, כלומר אפשר להגיד באיזשהו מובן, כן? אבל זה בגדול פשוט התפשט בלי שמישהו רצה בנזק הזה, וגם זה היה גלובלי. כלומר הקורונה יצרה מן תחושה של, נכון כולם היו מסוגרים בבתים, אבל היית דווקא חלק מ… פתאום העולם כולו עצר בבת אחת אז לצד הבדידות אמרת "טוב, כולם עכשיו תקועים בבית גם הבחור באיראן וגם הבחורה בלונדון ובמצרים ובאיטליה ובמקסיקו כולנו באותו סיר חרא ענק." והיה בזה משהו מנחם קצת בזה שכאילו…
שיר: מה מנחם יותר מסיר חרא?
דור: מה מנחם יותר מצרת רבים חצי נחמה?
ומה שאת מתארת, ואני חושב על התחושה הזו ואם אני אחדד את זה, וזה מה שמאוד מאפיין את הבדידות של הארי בספר. ועובדה שהוא גם נאלץ להקים סוג של צבא, מחתרת, כן? את צבא דמבלדור, שבסוף המעטים מתוכו פועלים ומגיעים למשרד הקסמים - כן, הארי, רון, הרמיוני, ג'יני, נוויל ולונה. התחושה היא כל כך… של בדידות, שהם לגמרי לגמרי לבדם.
ואני באופן אישי ממש מרגיש את הבדידות הזאת. מצד אחד יש חמאס. ומצד שני יש קולות בשמאל בעולם ש… לא יודע מה ש… שהם פשוט אנטישמים, אין לזה מילה אחרת, הם פשוט אנטישמים אני לא מצליח למצוא לזה… [מילה אחרת] חלקם אולי גם רק יותר טיפשים מאנטישמים אבל בסדר, לא מדדתי את זה מדעית.
מצד שלישי אני מסתכל כל הזמן על מה שקורה בשטחים ושיש גורמים בימין הקיצוני שמנסים רק להבעיר את הכל כל הזמן. כאילו… ולעשות את המצב עוד יותר גרוע ואתה רוצה לצעוק מה לעזאזל אתם עושים??
ומצד רביעי יש ממשלה שלא מתפקדת במיוחד.
שיר: לא מתפקדת בכלל.
דור: במיוחד זה אנדרסטייטמנט. נדבר על זה.
ואתה אומר "אלוהים ישמור, מה זה??"
אז אני כאילו נשארתי לבד בעצם כאילו אני ב… איפשהו בדיעות שלי, במחשבות שלי אני פשוט לבד. עכשיו, אני לא באמת לבד, אבל יש איזו תחושה שבאמת משקפת את התחושה של הארי גם לאורך הספר וגם שהוא מוביל פה את החבורה הקטנה של תוך משרד הקסמים, שאתה ממש ממש מבודד.
עכשיו גם אם אני מתחבר גם למה שקורה בספר כן? נתרגם את זה רגע למשהו מקצועי, הארי מובל בעצם על ידי מודיעין מוטעה, נכון? אנחנו מגלים את זה אחר כך, כן? שעבדו עליו. אבל למה אנחנו הקוראים לא זוקפים את זה לחובתו? אפילו שהוא מרגיש נורא אשם, שאולי, כל הזמן הוא חשב, שאולי אני הובלתי אותם סתם. ואכן עבדו עליו, כן, היה לו מודיעין מוטעה אבל אנחנו לא זוקפים את זה לחובתו למה? כי עם כל הכבוד התפקיד של הארי כנער בן 15 הוא לא לעשות מודיעין ולנתח אותו. זה לא מתפקידו.
אמורים להיות בהקשר הזה אנשים במשרד הקסמים, במחלקת זיבי, אני לא יודע שאמורים לנתח את המצב ולהבין מה קורה ובאמת לפעול כמו שצריך. אבל משרד הקסמים לא סתם לא פועל, כן? הוא פועל בקונספט הפוך לחלוטין הוא תוקע מקלות בגלגלים ובניסיונות של הארי, מה שעוד יותר מקשה, כן? הארי צריך לפעול גם נגד אוכלי המוות ו-וולדמורט וגם נגד משרד הקסמים. אז מה הפלא שהוא פועל בתנאים קיצוניים של חוסר ודאות, של מודיעין מוטעה זה לא אשמתו. כולם עושים הכל נגדו ואני חושב שזו במידה רבה גם התחושה כאן, כלומר כאן בישראל.
אני חושב שבאמת, אנחנו ראינו התגייסות מדהימה של החברה האזרחית, דברים מדהימים, דברים ש… עם כל הפסימיות ועם כל המתים והחטופים והדברים הנוראים. אתה אומר, עם ישראל גם התגלה פה, בחלקים… ברובו, בחלקים מדהימים. ובאנשים שגם המון התגייסו למילואים, איזה 130%, וכל מי שלא רק מחפש כל היום דרך לעזור, כן? אני חושב ש…
ידידי יהודה גזבר אמר שכאילו הוא אמר ש… הוא כתב את זה בציוץ: אני מבין ש'הקמתי חמ"ל' זה ה'יש לי פודקאסט' החדש. עכשיו לכולם יש חמ"ל שעושה איזה משהו. בין אם זה לאסוף בגדים למשפחות, בין אם זה לסייע בדעת הקהל על החטופים, לאסוף כספים. כל אחד… אפילו לצאת לקנות ירקות שגדלו בצפון ובעוטף. גם זה הרי דרך לעזור. כל אחד ממש מנסה למצוא את הזווית שלו ואת הדרך שלו לעזור. כשאתה רק מרגיש שמצד אחד יש לך חמאס ומצד שני יש פה גורמים בממשלה שרק תוקעים מקלות בגלגלים כל הזמן גם. או לא מתפקדים או תוקעים בגלגלים וזה ממש ממש זה.
ואפשר להשתגע מזה. זה מחרפן. אתה… אתה אומר אוקיי, מילא, לא מילא, אבל אוקיי, יש חמאס, הם אויב, הם נוראים, הם רצחניים, הם מתעבים אותנו וזה אויב קטלני שצריך למגר. אוקיי אני מבין את זה, אני יודע את זה. אבל זה שגם אני צריך כאילו להיאבק בממשלה שתעשה משהו, אז כאילו מה נסגר?? וזה גרם לי כל כך להבין יותר את הספר החמישי.
כי אנחנו ממש חווים עכשיו את הדבר הזה למרות שכבר כאילו הכל ברור הקונספציה כבר נפלה כן, אבל… שלטון שלא מצליח ולפרקים לא רוצה, לתת מענה. ובא לך לצעוק כמו שהארי צועק "תתעוררו, תעשו משהו!"
שיר: עוד דבר חשוב מאוד שקורה בספר הזה ובפרקים האלה זה שדמבלדור לוקח את הארי לחדר שלו ומקבל את האחריות למה שקרה. דמבלדור בעצם אומר "סיריוס מת בגללי. אל תחשוב על זה יותר מדי, הוא מת בגללי ואני מציג עכשיו את הכשלים שגרמו למוות שלו. אני הולך לספר לך בעצם מה אני עשיתי שגרם למוות שלו."
עכשיו דיברנו על זה גם בקריאה המקורית שלנו, אבל עכשיו הפרק הזה פשוט סידר לי הרבה דברים בראש כי מאז השביעי באוקטובר היו הרבה מאוד קריאות לכל הדרג המדיני והפיקודי לקחת אחריות. והיו שלקחו אחריות ואמרו "זה עלינו", והיו שלא. אנשים שפשוט לא לקחו אחריות, למשל ראש הממשלה שלנו בנימין נתניהו, שלא רק שלא לקח אחריות אלא גם גלגל אותה הלאה והסביר איך זאת לא אשמתו. ואז הוא כמובן מחק את זה והתנצל אבל בסוף אתה יודע, האיד מדבר באחת ועשרה בלילה, לא בבוקר שאחרי. וזה ברור מהציוץ הזה שהוא כתב שהוא לא חושב שזאת אשמתו. הוא לא לוקח על זה אחריות.
ויש עוד דיון שאומר 'זה לא הזמן עכשיו לחפש אשמים',' זה לא הזמן לשאול של מי האחריות'. תסתיים המלחמה, ננצח ואז נדבר על זה.
ויש את הקול הנגדי שבדיוק אתמול אני שמעתי ראיון עם ניצולה מבארי שאמרה: "אתם לא תגידו לנו מתי הזמן לתבוע מכם את לקיחת האחריות. אנחנו נגיד לכם מתי הזמן לקחת אחריות."
והנה פה חצי שעה אחרי שקורה מה שקורה, אחרי שסיריוס מת, אחרי שכולם רואים שוולדמורט חוזר, מה שדמבלדור עושה זה לשבת מול הארי כשהוא עייף, מותש, אחרי קרב עם וולדמורט כשהשמש כבר עולה והוא לוקח אחריות. ולמה זה כל כך חשוב לקחת אחריות? כי אחריות מסדרת לך את הסיפור ומאפשרת לך להתקדם.
כשדמבלדור אומר להארי שזאת אשמתו שלו, כלומר של דמבלדור, הוא עושה את מה שמבוגר אחראי אמור לעשות ובמובן הזה כאזרחי מדינה כולנו ילדים. והדרג המדיני הפיקודי, השרים, חברי הכנסת הם המבוגרים האחראים. הם מבקשים מאיתנו את הכוח להיות המבוגרים האחראים כשהם מבקשים שנבחר בהם ואנחנו מעניקים להם אותו. זו דמוקרטיה.
וכשהמבוגר האחראי דמבלדור במקרה הזה לוקח את האחריות הוא בעצם אומר בוא שנייה נעשה סדר בסיפור זאת לא אשמתכם. לא אשמתכם שהאסון הזה קרה. לא יכולתם לעשות שום דבר אחרת. אני אסדר לכם את הסיפור. זה היה התפקיד שלי לשמור עליכם ולא משנה מה היו הנסיבות. לא משנה אם היו הפגנות. לא משנה אם היו קריאות לסרבנות. לא משנה אם הייתה מסיבת טבע על הגבול. אם אתם לא מוגנים ואם הביטחון שלכם מופר אז זאת אשמתי.
וברגע שהדרג הזה לא עושה את זה, אז האשמה היא רדיקל חופשי. היא יכולה לחזור אחורה אל הניצולים כאשמת ניצולים שדיברנו על זה בפרק הקודם. שאשמתם שהם שרדו ואחרים לא. אשמתם שיקיריהם נחטפו. אולי אם הם היו עושים משהו אחרת, אומרים משהו, אולי זה לא היה קורה.
כשמישהו אחראי לא לוקח אחריות הוא גם הופך את המצב הזה לעוד יותר כאוטי ממה שהוא.
כשסמכות אומרת 'הדבר הזה פשוט קרה, כי דברים כאלה מדי פעם קורים, זאת לא אחריות שלי למנוע אותו,' אתה לא לוקח אחריות. אתה בעצם פשוט אומר 'זה המצב. זה פשוט קורה מדי פעם.'
אז אלוהים ישמור איזה פחד. עוד יותר כאוס. כל המגננות שהיו לנו בראש, כל המערכת שמגוננת עלינו, שאמורה לשמור עלינו, פשוט קורסות. ואנחנו מגלים שאנחנו מסתבר מופקרים לגורלנו. כי מסתבר שזאת לא אחריותו של איש לדאוג לנו והדבר הזה יכול פשוט לקרות שוב.
עכשיו לעומת זאת מה שקורה פה בפרק הזה הוא מאוד יפה כי דמבלדור כשהוא לוקח אחריות הוא מצליח לפרק את מטען האשמה של הארי. ולא רק שהוא מצליח לפרק את מטען האשמה של הארי זה מחזק את דמבלדור בעינינו. וזה עוד נקודה חשובה מאוד של לקיחת אחריות - הרגע שבו הוא אומר טעיתי - זה הרגע שבו אנחנו מבינים שהוא לחלוטין נמצא שם, שהוא עומד על המשמר ושיש על מי לסמוך. הוא טעה, הוא פספס אבל הוא לגמרי שם.
בעוד שאם הוא לא היה לוקח את האחריות הזאת ואומר "מה אתם רוצים? אני בכלל לא הייתי אמור להיות שם, זה הוא היה אמור לעשות את זה, זה הוא אמור לעשות את זה, זה לא אשמתי…" ברגע שמישהו אומר את זה אתה אומר אוי ואבוי. הוא עדיין… זה הבן אדם שאחראי עליי?? הבן אדם שלא מוכן להסתכל במראה ולהגיד "עשיתי טעות ואני אתקן אותה."? כי ברגע שאתה לא מודה שהייתה טעות אז הטעות פשוט נשארת שם. לנצח. אתה לא הולך לתקן אותה.
לעומת - ברגע שמישהו אומר שהוא פספס ואז אנחנו מרגישים א' שהוא מספיק חזק כדי להסתכל על המציאות המאוד כואבת הזאת בעיניים ולהבין שיש לו חלק בזה. וב' שזה אומר שאפשר לסמוך עליו כי הוא לא בורח ממציאות כואבת. הוא מתמודד איתה.
כמו שמפחיד יותר מזה שהדבר הזה קרה זה שסיריוס מת או זה שהאסון של שביעי באוקטובר קרה, זה לא רק זה עצם זה שזה קרה, אלא מה שאנחנו עושים הלאה.
שאנחנו מבינים שאנחנו כל כך פגיעים, שאנחנו כל כך חלשים ואם אף אחד לא לוקח אחריות ואומר שזאת אשמתו ושהוא טעה ושזה עליו, אז זה אומר שגם אף אחד לא יכול להוציא אותנו החוצה מהבוץ הזה, ולחזק אותנו, ולגרום לנו להיות מוגנים שוב, ושזה לא יקרה שוב. כי הוא לא מתכוון לתקן את המערכת.
עכשיו באמת מה קורה בספר הבא, אחרי שהטעות שבעצם דמבלדור אומר להארי שהוא עשה פה זה שהוא התחמק ממנו והוא ניסה לשמור עליו והוא שמר על ריחוק? הארי ודמבלדור צמודים מאי פעם. דמבלדור לקח את הלקח שלו ויישם אותו לגמרי הוא צייד את הארי בכלים שאכן עוזרים לו לנצח את וולדמורט מתוך עבודה צמודה. הוא עושה את ההפך מה שהוא עשה בספר החמישי.
הוא אמר "אוקיי, טעיתי, הפקתי לקחים," ובגלל זה למרות שדמבלדור פה, אתה יודע אתה קורא את זה אתה אומר וואלה באמת, נכון, זאת אשמתך - אף אחד לא זוכר את דמבלדור ככה.
דור: נכון.
שיר: אף אחד לא אומר דמבלדור הוא חלש והוא אפס והוא טעה. אנחנו סולחים לו על הטעות הזאת אנחנו מכילים את הטעות הזאת בגלל שהוא התקדם ממנה. והוא לא היה יכול לעשות את זה אם לא הייתה לו את היכולת להסתכל עמוק פנימה ולהבין מה החלק שלו בדבר הזה שקרה.
עכשיו להבדיל פאדג' שהוא פוליטיקאי אבל לא מנהיג, בניגוד לדמבלדור שהוא מנהיג אבל לא פוליטיקאי, מעולם לא לקח אחריות. אין לו את המסוגלות להגיד את זה ואנחנו רואים את זה לאורך כל הספר. ההבדל בין פוליטיקאי למנהיג זה שמנהיג חושב על השבט שהוא מנהיג. הוא חושב על טובתם הוא רואה בעצמו מי שאמור להיטיב איתם ולנווט אותם כקבוצה למקום טוב יותר.
בעוד שפוליטיקאי - פאדג' או אתה יודע פוליטיקאים אחרים שאמרתי את שמם, הוא מי שחושב על עצמו על השם שלו על הכבוד שלו על מנעמי השלטון שהוא מקבל ומה שמנווט אותו זה האם הדברים האלה בסכנה או לא.
ואפשר לחיות ככה שנים ארוכות באשליה של שלום כפי שהם חיו בהוגוורטס עד שוולדמורט חזר. אתה יכול לחיות עם שר קסמים כמו פאדג'. לאף אחד לא אכפת אם הכל בסדר, אם הכל מתנהל מעצמו? מילא. אבל א' אנחנו ראינו איך בספר הרביעי השחיתות לאט לאט לאט כרסמה את כל המנגנונים ואפשרה לזה שוולדמורט יגיע ושבמשך שנה שלמה הם לא יעשו כלום. וחוץ מזה בזמן מלחמה בזמן שיש לך באמת סכנה קיומית, כפי שהארי מרגיש, כפי שאולי גם אנחנו מרגישים, אני לא יודעת להגיד אם זה קיומי או לא קיומי זה גם מסוכן. זה לא רק מפחיד זה גם לא רק לא נעים זה ממש ממש מסוכן.
דור: לא רק שאת צודקת אני אגיד משהו נוסף על זה שיש את… כלומר בסצנה הזו יש את השלב הזה שדמבלדור ממש אומר להארי "תסלח לי הארי, זאת טעות של איש זקן." שזה רגע מדהים כי האם אני מסוגל לדמיין היום מישהו מראש הממשלה או מהשרים עומד מול העם ואומר 'תסלחו לי זה טעות של איש זקן'...? וחלקם באמת אנשים זקנים…
שיר: ביבי זקן.
דור: ביבי זקן. אבל אין מצב בעולם. זה מדע בדיוני מה שאמרתי עכשיו כאילו אין סיכוי שהם יגידו שזו טעות של איש זקן. כי, כי הם יחשבו שזו חולשה, שזה מעיד על איזה… על איזה חולשה על איזה… כי כאילו אני לא יודע מה, הם לא מסוגלים להבין שזה גורם דווקא לחיבור, לאמפתיה, להבנה.
שיר: האמת אף פעם לא יכולה להיות חולשה.
דור: בדיוק!
שיר: האמת היא האמת. זה מה שיש. אם אתה לא אומר אותה כולם רואים אותה אניוויי, אני רואה את הגיל שלך, ביבי למרות ה… תספורת המוזרה הזאת וזה שאתה לא בא ומודה זה רק גורם לי לחשוב אוי, הוא לא יכול להתמודד עם המציאות שאני בעצמי רואה אוי ואבוי.
דור: בדיוק. לבוא ולהגיד - היה לנו קונספציה, חשבנו משהו מסוים. טעינו. אני טעיתי, כן. אבל מעכשיו אנחנו ממשיכים הלאה. ומה שיקרה אחר כך לגורל הפוליטי שלי - זה לא משנה. אתם תחליטו מה יהיה. זה בחירה שלכם. כאילו הוא לא מסוגל להגיד משהו שקרוב לזה בכלל.
עכשיו זה גם מאוד מאוד בעייתי כי זה רק גורם (אגב גם לנו, גם לעיתונאים) לפתח בצדק יותר אובססיה ללהגיד 'תיקח אחריות', כאילו הרבה אנשים אחרי מסיבת העיתונאים שהייתה בשבוע שעבר - אז הייתה טענה שאני מבין אותה שכמעט כל העיתונאים דחקו בביבי רק לקחת אחריות ואף אחד לא שאל על מדיניות. למשל: מה אתה מתכוון לעשות כלכלית עם כל הזה; מה המדיניות כלפי חיזבאללה; מה זה… דברים שהם אכן מאוד מאוד חשובים ורציניים ומשפיעים על החיים שלנו באופן קריטי אבל כולנו כל כך באמת סביב המנהיג הזה שלא מסוגל להגיד שתי מילים.
אז אנחנו לא מסוגלים להתעסק בדברים אחרים שהם גם קריטיים כמובן ואז אנחנו נכנסים למן סחרור שלם שהוא ממש ממש בעייתי. במידה רבה שמקביל אני חושב אגב לסחרור כמו על המין דו-קרב המתמשך הזה בין הארי לבין אמברידג' לאורך הספר שמפתחים אובססיה הדדית אחד כלפי השנייה באמת כל הזמן. וכל בית הספר נכנס בסוף למן סחרור כזה רק כי משרד הקסמים לא מסוגל לקבל מינימום של אחריות.
וזה בינתיים בזמן שוולדמורט הולך וצובר עוד ועוד כוח ויש עניינים הרבה יותר קריטיים וחשובים באמת.
שיר: אני רק רוצה לומר על מה שאמרת, שאי אפשר לשאול על מדיניות כשאתה לא בוטח במי שמייסד את המדיניות.
דור: אה, לא, ברור, ברור.
שיר: זה אלף-בית ולכן באמת זה קורה מיד אחרי מה שדמבלדור אומר להארי זה באמת פשוט להגיד אוקיי אשמתי אני טעיתי. ועכשיו נתקדם.
דור: ועכשיו בואו נראה מה אנחנו עושים.
שיר: כן.
דור: ויש באמת גורמים בהנהגה הזאת שאמרו 'נכון, טעינו ואנחנו נבדוק בדיוק מה קרה שזה…'.
אבל אומרים 'טעינו, אנחנו האלה שעומדים בראש והאחריות היא קודם כל עלינו,' ועכשיו, ואז אתה אומר, אוקיי אז על אדם כזה אני סומך שלפחות מעכשיו, ולו אגב בשל האינטרס האישי שלו, הוא ייתן את המעבר למקסימום שהוא יכול.
[נשיפה קולנית] וואו, כן, זה זה הרבה עצבים פה היום.
עכשיו, דבר נוסף, אני רוצה רגע לחזור אחורנית ממה שאמרת.
דווקא בלטריקס לסטריינג' מאוד תפסה פה את תשומת הלב שלי בפרקים האלה.
שיר: וואללה. מה…?
דור: ואני אגיד לך למה. למשל, זה שהיא גם מתגרה בנוויל.
שיר: מגעילה!
דור: ומגעילה, דוחה והיא רוצה… כל הכבוד לרולינג שהיא הצליחה לכתוב דמות כל כך מגעילה, אגב… זה, זה… אתה כותב משהו שאתה שונא ממש זה… אני מנסה לחשוב איך אפשר לעשות דבר כזה בכלל? זה די מרשים.
העובדה שבלטריקס מאיימת על נוויל שהיא תיתן לו את אותו הגורל של הוריו אחרי, דיברנו על זה, שהיא גזלה מנוויל את המשפחה שלו באופן אפילו במובן מסוים אכזרי יותר ממה שהיא עשתה להארי. היא יותר הרסה את המשפחה של נוויל. והרצון שלה לעולל לנוויל אותו דבר זה נורא תפס תשומת ליבי האכזריות הנוראית הזו. דווקא בגלל שבלטריקס היא לא וולדמורט. כלומר, כשאנחנו מסיימים את סדרת הספרים או קוראים עד סוף הספר השישי אנחנו לומדים - אוקיי, וולדמורט הוא רשע, נורא. אבל הוא גם עשה את ההורקרוקסים. הוא קרע חלקים מנשמתו במובן הכי פיזי שלל מעצמו את האנושיות של עצמו וצלל עוד יותר ועוד יותר לתוך תהומות של רוע. זה רוע שבעצם במציאות לא יכול באמת לפעול כי אין דבר כזה במציאות הורקרוקס.
אבל בלטריקס לא עשתה הורקרוקסים לנפש שלה היא פשוט אדם נורא ואיום. ודווקא זה יותר מקביל לי לרוע של חמאס שמולו אנחנו מתמודדים כי חמאס לא עשו הורקרוקסים לנשמות שלהם, כן? הם פשוט… וזה מה שנורא, את יודעת, אנחנו… אני דיברתי על זה גם בפודקאסט אחר שעשיתי עם נדב הלפרין רגע על המצב שלפעמים… זה מובן אנחנו אומרים הם לא בני אדם, הם חיות. גם הנאצים אנחנו קוראים להם חיות אדם או החיה הנאצית כי קשה לסבול את המחשבה שגם הם וגם אנחנו אפילו שייכים לאותה משפחה אנושית, כן? זה קצת כמו שלפעמים אם מישהו עושה משהו רע והוא דווקא שייך לקבוצה שאנחנו שייכים אלינו אנחנו כאילו יותר רוצים להתרחק, אנחנו אומרים זה לא בשמי, האיש הזה שאומר דברים נוראים לי כביכול בשם המאבק המזרחי הוא לא חלק ממני.
את דיברת על זה, אנשים בחו"ל שלכאורה בשם אג'נדה קווירית, שהיא דבר מבורך שחשוב להילחם עליו, עושים כאלה דברים נוראים - את רוצה, אני מאמין, קודם כל דווקא כקווירית להתרחק מהם כאילו, שלא יזהו אותך איתה.
שיר: חד משמעית. גם אמרת - "בתור קווירית…" אני לא קווירית, אני לסבית. יצאתי מהקוויר.
דור: אבל אנחנו רוצים קודם כל להתרחק מהאנשים האלה שכאילו דווקא אנחנו משוייכים אליהם באיזושהי מידה זה מפחיד אותנו.
ומה שעושים חמאס בהקשר הזה, זה מהדברים שהם כל כך נוראים כל כך מחרידים שאני אפילו לא רוצה להיות שייך איתם לאותה קבוצה ביולוגית, כאילו אין מצב! אבל - לא. כי גם חמאס וגם בלטריקס לסטריינג' לא קרעו חלקים מהנשמה שלהם. הם פשוט בני אדם. הם בני אדם נוראים, אפלים, שפלים עם המעשים הכי נוראים שאפשר לעשות אבל בני אדם. ודווקא זה מדגיש עד כמה גם אנחנו מהצד השני בני אדם ובדומה להארי אחרי גם שבלטריקס רוצחת את סיריוס בן דודה הארי מרגיש שוב, דיברתי על זה גם בפרק הקודם, כל כך הרבה רגשות. הוא מרגיש אשם וכעס וזעם ואהבה, שברור אגב שהוא לא יכול, הוא לא מצליח להטיל על בלטריקס את הקרושיו. כי הוא לא פועל מתוך אכזריות ורוע קרים אלא מתוך כל כך הרבה רגשות שפועלים עליו.
וגם הוא בן אדם וגם היא בת אדם אבל ההבדל הוא, וזה ההבדל הגדול אני חושב, הוא דווקא בגלל שכולנו חלק ממשפחת אדם הוא ביכולת שלו לבחור. וזה משהו שגם שוב ושוב בולט בסדרת הארי פוטר. דמבלדור מדגיש את זה להארי כמה וכמה פעמים בזה שהארי בוחר במסלול הטוב. זה בולט במיוחד בספר השני שדמבלדור אומר להארי "אתה עמדת בפני צומת להיות סלית'רין או גריפינדור. אתה בחרת, אתה רצית להיות גריפינדור אתה לא חשבת שהכל מוכתב, שיש רק כיוון אפשרי אחד ואין בלתו. אתה שוב ושוב בוחר. יש לנו כבני אדם את היכולת לבחור ברע או לבחור בטוב. אנחנו יכולים לבחור להיות בלטריקס אנחנו יכולים לבחור להיות הארי או כל דמות אחרת שבא לכם.
כן זה, דווקא שכולנו בני אדם מדגיש את החשיבות של הבחירה שלנו וביכולת להרגיש דברים ולעשות דברים טובים זה דבר כל כך חשוב שאנחנו לומדים שוב ושוב מהסדרה הזו. וגם ברגע הזה.
שיר: נכון מאוד. אני גם מסכימה שבלטריקס לסטריינג' הייתה מאוד נהנית בחמאס.
דור: וואו לגמרי.
שיר: אם הם היו נותנים לנשים להשתתף.
[דור צוחק]
עוד דבר שקורה בספר הזה זה שאנחנו מאבדים את סיריוס. עכשיו אני חושבת שאולי הייתי טיפה קשה מדי איתו בקריאה שלנו וזאת הזדמנות… כי קראתי את זה וחשבתי מה רציתי ממנו… הוא בסדר. אבל האובדן של סיריוס הוא בעצם הפעם הראשונה שבה אנחנו כקוראים מאבדים דמות ראשית. אתה דיברת בפרק הקודם שלנו על סדריק דיגורי.
סדריק אבל… הוא, אתה יודע, הוא הופיע באותו ספר והוא מת באותו ספר. סיריוס הוא באמת דמות שאנחנו… שמלווה אותנו, שמלווה את הארי. והוא מת. וכמו הארי אנחנו לא כל כך מאמינים שהוא מת כי קודם כל הוא רק הגיע ואנחנו רק מתחילים להיקשר אליו ועד עכשיו, וזה הדבר הגדול, עד עכשיו הטובים ניצחו. לא קרה לנו בזמן הקריאה של הארי פוטר עד עכשיו שאיבדנו דמות ראשית.
אנחנו יודעים שדמבלדור איבד חברים, אנחנו יודעים שההורים של הארי מתו, אבל זה לא קרה בזמננו, בזמן הווה של הקריאה. זה בהיסטוריה של הקריאה.
ואנחנו פתאום מרגישים שיש פה סכנת מוות אמיתית. סכנת מוות שאורבת גם לדמויות שאנחנו אוהבים, לדמויות שאנחנו קוראים עליהם בעצם. וזאת שוב הפגיעה הזאת של הטרור שהיא קרובה מאוד הביתה.
כי מה שקרה בשביעי באוקטובר בעצם הבהיר לנו שאשליית המוגנות שלנו ושל היקרים לנו לא באמת מחזיקה ושכולנו חשופים, שכולנו חיים את החיים הקטנים שלנו שעלולים להיקטע בכל רגע וזה מה שטרור עושה.
עכשיו, בספר זה כמובן גורם לנו לפחד משברונות הלב שעוד מחכים לנו, כן? אנחנו מכירים בספר השישי שמתים אנשים, בספר השביעי אנשים ממשיכים למות. בחיים האמיתיים זו פשוט תחושה ששום דבר לא ודאי ומול הדבר הזה, הדבר היחיד שיש לנו ושיש להארי זה את האנשים שאנחנו אוהבים, אנשים שנמצאים בחיים שלנו, החברים שלנו, המשפחה שלנו.
ואני חושבת שלא סתם הספר הזה מסתיים כמו שהוא מסתיים אנחנו עוד מעט נקריא את זה.
אני רק רוצה להגיד שאנחנו לא יודעים מה יהיה. אני תמיד בעיתות משבר פונה להארי פוטר. ככה הפודקאסט הזה נולד בעצם במקור.
דור [צוחק]: נכון.
שיר: וזה מה שנעשה עכשיו. אז אני רוצה לקרוא קטע יפה מהסוף שלו, אחרי כל הדברים הנוראיים שהוא עבר כדי שנשים לב איך רולינג בחרה לסיים אותו.
[מקריאה מתוך הספר:]
"כן, זה הזמן ארתור, אמר מודי. הוא ואדון וויזלי הובילו את הקבוצה אל המקום שבו עמדו הדרסלים נטועים במקומם. הרמיוני התנתקה בעדינות מאימה והצטרפה לקבוצה.
צהריים טובים, אמר אדון וויזלי בנועם לדוד ורנון ונעמד בדיוק מולו אתה אולי זוכר אותי שמי ארתור וויזלי.
לאור זה שאדון וויזלי הרס לפני שנתיים את רוב הסלון של הדרסלים הארי היה מופתע מאוד אילו שכח אותו הדוד ורנון.
ואכן הדוד ורנון נטה גוון עמוק יותר של סגול ותקע מבט זועם באדון וויזלי אבל בחר שלא לדבר. בין השאר אולי משום שיחס הכוחות היה 2 ל1 לרעת הדרסלים.
הדודה פטוניה נראתה בו זמנית מבוהלת ונבוכה. היא הביטה סביבה ללא הרף כאילו פחדה עד מוות שמישהו ממכריה יראה אותה בחברת האנשים האלה.
דדלי בינתיים משתדל בכל כוחו להיראות קטן וחסר נוכחות. משימה שנכשל בו בגדול.
חשבנו שנחליף איתכם כמה מילים בקשר להארי, אמר אדון וויזלי עדיין מחייך.
כן, נהם מודי, על היחס שלכם אליו כשהוא אצלכם. שפמו של הדוד ורנון הזדקר בתרעומת.
ייתכן שהמגבעת העגולה הטעתה אותו לחשוב שעומד בנוכחות אדם במעמדו כי את תשובתו הפנה למודי.
אני לא רואה מה זה עסקיכם איך אני מנהל את העניינים אצלי בבית. מה שאתה לא רואה די בו כדי למלא אנציקלופדיה,
דרסלי נהם מודי.
בכל אופן זאת לא הנקודה, התערבת טונקס שערה הורוד פגע ככל הנראה בחוש ההגינות של הדודה פטוניה יותר מכל השאר גם יחד כי היא עצמה את עיניה ובלבד שלא תראה אותה.
הנקודה היא שאם נגלה שהתנהגתם בגועליות כלפי הארי ואל תחשבו לרגע שלא נגלה את זה הוסיף, לופין בנועם.
כן, אמר אדון וויזלי אפילו אם לא תרשו להארי להשתמש בפלטון.
טלפון, לחשה הרמיוני.
כן, אם יגיע לנו צל של שמועה שהתאכזרתם להארי בכל צורה שהיא - יהיה לכם עסק איתנו, אמר מודי.
הדוד ורנון התנפח באיום. מידת כעסו גברה כנראה אפילו על הפחד מפני חבורת החריגים המוזרה שלפניו.
אתה מאיים עליי אדוני, הוא אמר בכל רם כל כך עד שעוברים ושבים פנו להסתכל עליו.
כן אמר עין הזעם שנראה די מרוצה מכך שהדוד ורנון תפס את העסק כל כך מהר.
ואני נראה לך כמו סוג האנשים שאפשר לאיים עליו נבח הדוד ורנון.
למען האמת אמר מודי והסיט את המגבעת העגולה כדי לחשוף את עין הקסמים המסתתרת באופן מפחיד.
הדוד ורנון קפץ לאחור בחלחלה והתנגש בעגלת מטען.
כן, אני חייב להודות שכן, דרסלי.
הוא העביר את מבטו מהדוד ורנון אל הארי.
אז פוטר, תן צעקה אם תרצה אותנו. אם לא נשמע ממך שום דבר יותר משלושה ימים נשלח מישהו לבדוק.
הדודה פטוניה פלטה יבבה קורעת לב.
היה ברור שהיא חושבת מה יגידו השכנים אם יראו במקרה את החבורה הזאת צועדת במעלה השביל בגינה שלה.
אז להתראות פוטר, אמר מודי ולפת את כתפו של הארי בכף ידו המסוקסת.
שמור על עצמך הארי, אמר לופין בשקט. ושמור על קשר.
הארי נבוא לקחת אותך משם בהזדמנות הראשונה. לחשה גברת ויזלי וחיבקה אותו שוב.
נתראה בקרוב חבר, אמר רון בדאגה ולחץ את ידו של הארי.
בקרוב מאוד הארי, אמרה הרמיוני במלוא הרצינות.
מבטיחים.
הארי הנהן.
הוא התקשה משום מה למצוא את המילים לספר להם מה זה עושה לו.
לראות את כולם כאן ביחד ערוכים לצידו.
במקום זה הוא חייך, הרים את ידו לנופף לשלום, הסתובב ויצא מהתחנה אל הרחוב שטוף השמש כשהדוד ורנון, הדודה פטוניה ודדלי ממהרים בעקבותיו."
דור: ומה לא כולנו הרגשנו, אם לא את ידו המסוקסת של ג'ו ביידן.
שיר: חד משמעית.
[מוזיקת סיום נכנסת]
דור: ולביידן יש ידיים מסוקסות. והן נגעו בכולנו.
שיר: ואני חושבת שזה מאוד יפה שהיא אמרה הכל חרא, אבל יש לנו אחד את השני.
דור: זה חשוב. זה, אני חושב, המסר מההסכת שלנו.
הכל חרא אבל יש לנו אחד את השני.
שיר: אז בזה נסיים.
דור: נכון.
בשבוע הבא אנחנו נדון בספר השישי.
נקרא את ארבעת הפרקים בסוף.
'המגדל מוכה הברק', 'מנוסת הנסיך', 'קינת עוף החול', ו'הקבר הלבן'.
אנחנו מקווים ומייחלים כמובן לימים טובים ושקטים יותר שיבואו.
תודה רבה שיר.
שיר: תודה רבה דור.
ואני רוצה לומר תודה רבה גם לאייל שינדלר ויובל אביבי שהפיקו וערכו אותנו.
תודה.
[סגיר]
אתן מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים.
הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.