top of page

מפלגת המחשבות - פרק 83: מגויסים: איפה צדקנו?

מאז שקונספציות צבאיות ומדיניות רבות התרסקו על קרקע המציאות בשבעה באוקטובר, כולנו עסוקים בלהסביר כמה הן היו חסרות היגיון ומשוללות יסוד. אבל בשביל להבין את מחדל 23׳, אולי אנחנו צריכים לשאול דווקא את השאלות ההפוכות – מה ההיגיון הפנימי וכוח השכנוע שהיה לקונספציות הללו? מה גרם לכל כך הרבה אנשי מקצוע מבריקים לדבוק בהן?

בפרק הקרוב נעמיק בשאלות הללו, ונחזור לתמונה אחת שתלויה במשרד של בכיר בקהילת המודיעין, ומספרת את הסיפור כולו.



 

[קריינות]: אתם מאזינים להסכת של בית אביחי.

[רצף הקלטות]: 

(1) תחנות פיקוד הדרום נלחם בסמטאות, נלחם במנהרות 

(2) מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה. 

(3) אין ספק בליבי שהניצחון ניתן 

(4) .I have one word, don't. .א

(5) כאדוני אלוהיכם אדוניי אחד 

(6) אנחנו הולכים לשמוע הרבה ירי במרחב, כל מי שהגיע זרקתי עליו נשק ווסט- לך להילחם 

(7) אתם עם של אריות 

(8) אתם דור הניצחון 

(9) החזרנו את אורי הביתה.

אפרת: שלום, אני אפרת שפירא רוזנברג ואתם מאזינות ומאזינים ל״מפלגת המחשבות״. ההסכת שבו ד"ר מיכה גודמן ואני בדרך כלל עוסקים ברעיונות שמאחורי הפוליטיקה הישראלית. אבל בעונה המיוחדת הזאת, עונת מגויסים, אנחנו מנסים לפצח את הרעיונות שמאחורי המציאות הישראלית החדשה אליה נקלענו. ומתברר שהמציאות הזאת בנויה מקונספציות עמוקות וארוכות שנים, שבשבעה באוקטובר קרסו בכל רעש גדול.

בשבועות שחלפו מאז, אנחנו בעיקר נחשפים לשיח שמטרתו להסביר עד כמה הקונספציות האלה היו חסרות היגיון, מופרכות ומשוללות כל יסוד. כאילו המערכת כולה הייתה שרויה בליקוי מאורות קולקטיבי, שגרם לה להאמין אמונה עיוורת בהבלים מוחלטים. וכל מה שצריך לעשות עכשיו כדי להתפכח, זה להדליק את האור ולהפעיל מחדש את ההיגיון הבריא שלא עבד כראוי. 

התיאור הזה מאוד מפתה. הבעיה היא שהוא קל מדי, ולא בהכרח נכון. יש סיכוי שמאחורי הקונספציה שקרסה דווקא עמד היגיון פנימי מפואר, שהתבסס על תמרון מבריק בין צרכים אסטרטגיים מורכבים. ושבכל זאת, ברגע האמת, כל המבנה המפואר הזה קרס. 

אז אם אנחנו באמת רוצים להבין מה קרה, וגם ללמוד מזה משהו לעתיד, כדאי שלא נעשה לעצמנו חיים קלים. כדאי שלרגע נתייחס לקונספציה הזאת ברצינות, ננסה לפענח את סוד הקסם ואת הכוח המפתה שהיו בה, וככה גם אולי נבין מה גרם לכל כך הרבה אנשים חכמים ליפול ברשתה.

לכן, בפרק של היום, קצת בניגוד לכיוון התנועה הכללי, אנחנו לא נשאל איפה טעינו, אלא דווקא נשאל איפה ממש כמעט צדקנו? שלום מיכה.

מיכה: שלום אפרת.

אפרת: יש הרבה סיבות למה שקרה בשבעה באוקטובר. אבל אני חושבת שאת כל הסיבות אפשר לחלק לשתי קטגוריות. רעיונות שכשלו, ואנשים שכשלו.

מיכה: כן. 

אפרת: עכשיו, אנחנו כבר מתחילת הדרך ב״מפלגת המחשבות״, מתעקשים כבר עשרות רבות של פרקים, לא לעסוק באנשים. 

מיכה: כנגד המון ביקורת שיש עלינו ונגדנו.

אפרת: נכון. לא לעסוק באנשים.

מיכה: אלא לעסוק ברעיונות.

אפרת: וככה אנחנו נעשה גם עכשיו, כשאנחנו ננסה להבין, ואנחנו מנסים כל הזמן להבין את האירועים ואת הלכי החשיבה שהביאו עלינו את השבעה באוקטובר, אנחנו מתעקשים לא לעסוק באנשים, כי את זה, בוא נגיד את האמת, יש מי שעשו, יש מי שעושים, ויש מי שעוד יעשו, אלא לעסוק ברעיונות.

מיכה: תראי, המצב הישראלי החדש הזה, של חשבון נפש עמוק, יש לו באמת שתי קטגוריות, כמו שאמרת. יש את החשבון נפש הפרסונלי, מי הם האנשים שכשלו? ויש את החשבון נפש הקונספטואלי, מהם צורות החשיבה, הפרדיגמות, הקונספציות, שקרסו. המנדט שלנו זה לעסוק בחשבון נפש הקונספטואלי, ולא הפרסונלי, וכאן אולי צריך לעשות את ההבחנה הפשוטה הבאה. מי שעוסק בחשבון הנפש הפרסונלי, נדרש להצביע על כשלים בהתנהלות. כשלים בהתנהלות של בעלי האחריות, הצבאים, וכמובן שגם הפוליטיים. מי שעוסק בשאלות הקונספטואליות, שזה מה שאנחנו ננסה לעשות, ננסה להצביע לא על הכשלים בהתנהלות, אלא על הכשלים בחשיבה, ובצורת החשיבה.

אפרת: כי אני חושבת שקודם כל, הסיפור הפרסונלי הוא הרבה יותר קל.

מיכה: נכון.

אפרת: אנשים שכשלו, צריכים ללכת הביתה, לתת את הדין. הדבר הזה יקרה, הזכרנו לא פעם, תהיה ועדת חקירה, כל מיני מנגנונים.

מיכה: גם לפני הוועדת חקירה.

אפרת: כן. אנשים שכשלו, צריכים לשלם את המחיר. אבל רעיונות שכשלו, מציבים בפנינו אתגר הרבה יותר משמעותי.

מיכה: נכון, בגלל שאנחנו מגיעים לרעיונות מתוך היגיון מסוים. אנשים אפשר להחליף, וצריך להחליף, אבל היגיון נורא קשה להחליף. נורא קשה לשלנות את ההיגיון שלנו.

אפרת: וכמה היה קל להגיד שהקונספציות שהיו, היו לא הגיוניות.

מיכה: נכון.

אפרת: שלא הפעלנו את ההיגיון ואם רק היינו מפעילים את ההיגיון, אז היגיון בריא לא צריך להחליף. היגיון בריא תמיד מוביל אותנו למסקנות הנכונות. אבל זה לא נכון.

מיכה: בדיוק. ואפרת, מה קורה עם הקונספציה שקרסה? וכשהיא קרסה, במידה רבה כל המציאות קרסה ביחד איתה. מה קורה עם הקונספציה שקרסה? היא לא קרסה בגלל שהם לא הפעילו היגיון, היא קרסה בגלל שהם הפעילו היגיון. אם זה המצב, אז אנחנו במציאות הרבה יותר מורכבת, ואם זה המצב, מה שאנחנו צריכים לעשות, זה לנסות להבין את ההיגיון, שמאחורי הקונספציה, לנסח את ההיגיון, שמאחורי הקונספציה, להמשיג את כל ההנחות המובלעות שיש, שביחד מרכיבות את ההיגיון שמאחורי הקונספציה. ואם נצליח לעשות את זה, אז אולי נצליח להבין את החידה, אחת מהחידות הכי גדולות ברגע הזה בהיסטוריה הישראלית. איך זה שהקונספציה הזאת הצליחה לפתות את המחשבה, של חלקים מאוד גדולים של המערכת הישראלית.

אפרת: ואני חושבת גם יותר מזה, שכל מה שאנחנו שומעים היום, באולפנים, ובתחנות רדיו, ובדיונים הציבוריים, זה רק כמה זה היה מטופש, וכמה זה היה לא נכון, וכמה אי אפשר להאמין שכולנו הולכנו שולל אחרי הדבר הזה. והמטרה שלנו היום, לא רק לדון לקו זכות את הרעיונות האלה, אלא להבין שהם לא היו מטופשים, ושהם לא סתם הצליחו להוליך את כולנו שולל, או את רובנו שולל.

מיכה: ואת יודעת, אפרת, בגדול זה מה שאנחנו מנסים לעשות ב״מפלגת המחשבות״. זאת אומרת, אם אתה רוצה להעביר ביקורת על רעיון, קודם כל תבין את הרעיון. וכדי להבין את הרעיון, צריך רגע אחד להזדהות איתו. 

אפרת: לדון אותו לכף זכות.

מיכה: לדון אותו לכף זכות.

אפרת: קראנו לזה בפרקים של הקשבה רדיקלית, לראות איפה ניצוץ האמת ברעיונות האלה.

מיכה: נכון. כי גם אם אתה חושב שהרעיון הזה הוא שגוי, מישהו חושב שהוא צודק. אז במקום לשאול את עצמך למה אתה חושב שהרעיון הוא שגוי, תשאל למה אנשים מאוד רציניים חושבים שיש בו אמת, שיש בו צדק.

אפרת: או לפחות חשבו שיש בו אמת וצדק, לפני שהמציאות גילתה שאין בהם.

מיכה: נכון, אנחנו נמצאים במצב קצת יותר, קשה לומר את זה, קל. אנחנו לא צריכים למצוא את האמת ברעיון, שאחר כך אנחנו נפרק אותו, אנחנו צריכים למצוא אמת ברעיון...

אפרת: שכבר התפרק.

מיכה: שהמציאות פירקה אותו. 

אפרת: אנחנו צריכים לחפש את ניצוצות האמת בשברים של הרעיון שקרס, ממש ממש זה כמו עבודה, סוג של עבודה ארכיאולוגית כזה, לחפש איפה נקודות האמת בתוך ה… אתה יודע, לסנן את האפר בתוך המסננת הזאת של הארכיאולוגים.

מיכה: וזה מאוד מאוד קשה, בגלל שאנחנו רואים עד כמה הרעיון הזה היה הרסני, עד כמה הוא המית חורבן על המציאות, אז כל כך מפתה לחפש את הכשלים שברעיון הזה.

אפרת: אבל הכשלים הם סלף אבידנט (self evident).

מיכה: עדיף לחפש את ניצוצות האמת שברעיון הזה, ורק אז נוכל א', להבין את הרעיון, וב', להבין למה הרעיון הזה הצליח להוליך שולל את כל המערכת.

אפרת: אז בוא ננסה להבין, א', מה הייתה הקונספציה שכשלה, ב', מה ההיגיון שעמד מאחוריה, וככה גם להבין איך זה היה כל כך אפקטיבי, ואיך כולנו, כולנו, או ראשי המערכת, נפלו בפח הזה. בוא נתחיל עם הקונספציה.

מיכה: הקונספציה אני חושב, זה על פי הבנתי, שני מרכיבים. מרכיב אחד: פיצול. מרכיב שני: החלה. אני אסביר. 

פיצול זה אומר שישראל זיהיתה שיש לה אינטרס אסטרטגי, שההנהגה המדינית של הפלסטינאים בעזה, לא תהיה אותה הנהגה מדינית של הפלסטינאים ביהודה ושומרון. הפיצול הזה, יש בו רווחים אסטרטגיים. זאת הנחה ראשונה. 

ההנחה השנייה, היא הנחת ההחלה. שאת ההנהגה המדינית של מי שנמצא בעזה, זה אירוע שאפשר להכיל אותו. עכשיו, כאן זה קצת מורכב כי הקונספציה נוצרה מכך, מההנחה הבאה; אנחנו לא בוחרים את הקלפים שההיסטוריה מחלקת לנו. אנחנו צריכים להסתדר עם הקלפים שההיסטוריה מחלקת לנו, ולעשות את המיטב עם הקלפים שהיא חילקה לנו. אז מצד אחד, ההיסטוריה חילקה לנו את קלף, שאכן בעזה יש הנהגה מדינית שהיא אחרת מביהודה ושומרון. זה דבר טוב, לפי החשיבה שהייתה. הדבר הרע הוא שיוצא…

אפרת: זאת לא ההנהגה שהיינו רוצים שתהיה. 

מיכה: זה לא בדיוק ההנהגה שרוצה בטובת תושביה, זה לא הנהגה מוסרית, זה לא הנהגה טובה, זו לא הנהגה מיטיבה, זה החמאס. אוקיי, זה קלף לא טוב שקיבלנו. אז מה המקסימום שאנחנו יכולים לעשות? להכיל את חמאס. לייצר מערך תמריצים, שינתב וינווט את המוטיבציות של חמאס, לכיוונים שהם לא התפוצצות על ישראל. ואז השילוב שבין פיצול והכלה יצא... 

אפרת: פיצול מיהודה ושומרון, והכלה של מי שנמצא שם בתוך עזה.

מיכה: נכון, זה המקסימום שניתן היה לעשות, בקלפים שההיסטוריה נתנה לנו, זאת הקונספציה.

אפרת: טוב, אז אם זאת הקונספציה, עכשיו צריך להבין איך היא באה לעולם, כאילו על איזה צורך היא באה לענות?

מיכה: אוקיי, היא באה לענות על שני צרכים או אם תרצי, היא נולדה מתוך שתי תפיסות שונות של המציאות. על פי תפיסה אחת, נסיגות טריטוריאליות מסכנות את ישראל. זאת תפיסת מציאות אחת, שמייצרת צורך. איזה צורך? לא לסגת משטח, ולא לשכפל את מה שעשינו בעזה, ביהודה ושומרון. לא לסגת מיהודה ושומרון. זה צורך אחד, להימנע מנסיגות טריטוריאליות, כי הן מסכנות את ישראל.

אפרת: אגב, ועל התפיסה הזאת, דיברנו די הרבה, בעונה 2, ועוד נדבר עליה.

מיכה: ועוד נדבר בפרקים הבאים. זאת תפיסה אחת. תפיסה שנייה, אסור לישראל, להיכנס לעימות חזיתי יותר מדי חריף, עם הקהילה הבינלאומית, וספציפית, לא עם ארצות הברית. או אם תרצי, אם אנחנו נסוג ביהודה ושומרון, אנחנו נסכן את הביטחון של ישראל. ואם אנחנו נתעמת עם ארצות הברית, אנחנו מכיוון אחר, נסכן את השגשוג, את הכלכלה, ואת הביטחון של ישראל. 

עכשיו, מה קורה למי שקונה את שתי התפיסות הללו? שנסיגות הן מסוכנות, מצד אחד, ושאנחנו לא יכולים להסתכסך עם הקהילה הבינלאומית, ובעיקר בהן, עם ארצות הברית, מצד שני.

אפרת: הוא מתרסק בעיקר על קיר המציאות.

מיכה: יש התנגשות בין שתי הצרכים האלה, בין שתי התפיסות האלה. למה? כי ארצות הברית, מאוד מאמינה במתווה של שתי מדינות לשני עמים.

אפרת: שבאופן אינהרנטי, דורש את הנסיגה של ישראל משטחי יהודה ושומרון.

מיכה: נכון, נסיגה צבאי, נסיגה לא רק של כל היישובים, אלא גם נסיגה של הצבא מיהודה ושומרון. ומכאן יוצא שיש התנגשות בין שתי הצרכים האסטרטגיים של ישראל. לא לסגת משטח, ולא להתעמת עם ארצות הברית. אז איך בכל זאת מתנהלים בין שתי הצרכים האסטרטגיים האלה, שנובעים משתי תפיסות המציאות האלה?

אפרת: שמתנגשים אחד עם השני.

מיכה: כן, איך אני יכול גם לא לסגת מיהודה ושומרון, וגם לא להתעמת עם ארצות הברית? איך עושים את זה? יש תשובה לשאלה הזאת. מה התשובה? הקונספציה! הקונספציה מאפשרת את זה. בואי נראה איך זה עובד- אנחנו צריכים לייצר מציאות שבה, אנחנו לא חותרים למציאות של שתי מדינות, שתוביל לנסיגה של הצבא משטחי יהודה ושומרון, וככה לשכפל ביו״ש את הכשל שעשינו בעזה. אנחנו לא חותרים לסיטואציה כזאת, מבלי שהקהילה הבינלאומית מפעילה עלינו לחץ.

אפרת: לא, מבלי שאנחנו מפרים את הצו של הקהילה הבינלאומית.

מיכה: מבלי שאנחנו מאכזבים את הקהילה הבינלאומית. ואיך עושים את הקסם הזה? את המהלך המתוחכם הזה? אז ככה. 

אפרת: פיצול והכלה.

מיכה: פיצול והכלה! אם ביו״ש אין את אותה הנהגה מדינית בעזה, אז אין עלינו לחץ לפתרון שתי מדינות, כתנאי לפתרון שתי מדינות שבמסגרתה צה"ל יישוג מהשטח…

אפרת: זה שיש כתובת אחת.

מיכה: שיש כתובת אחת. אבל כל עוד שפיצול, אין לחץ לשתי מדינות. ואז ישראל יכולה מצד אחד להגיד לקהילה הבינלאומית, אנחנו לא מקדמים נסיגה של צה"ל מהשטח במסגרת פתרון שתי מדינות, לא בגלל שאנחנו לא רוצים, אלא פשוט בגלל שאנחנו לא יכולים.

אפרת: אין עם מי לדבר, אין כתובת אחת.

מיכה: וככה יש כאן תמרון מתוחכם בין שתי צרכים אסטרטגיים של ישראל. לא לסגת מהשטח, לא לאכזב את הקהילה הבינלאומית. הקונספציה של פיצול והכלה מאפשרת לנו להגשים את שתי הצרכים האסטרטגיים שלנו. לא להסתכסך עם העולם, ולא לסגת מיהודה ושומרון.

אפרת: אוקיי, אז ככה נראית התאוריה. יש פה שני אילוצים אסטרטגיים שמתנגשים, והקונספציה באה בעצם לפתור בפתרון מאוד אלגנטי את ההתנגשות הזאת. עכשיו, needless to say, באמת, לחלוטין מיותר להגיד, שהקונספציה קרסה בשמחת תורה. אבל, האם האילוצים האסטרטגיים שאותם היא באה לארגן, לפתור, האם הם קרסו?

מיכה: אז בואי נראה מה למדנו מטבח שמחת תורה על שתי ההנחות שמהן הורכבה הקונספציה. זה שכשאתה נסוג משטח, אז אתה כבר לא מוגן מפני אותו השטח, זה לא הופרך, זה הוכח בשמחת תורה. על רגל אחת, אני מבין את המחשבה שאני יכול לסגת משטח, ולהיות מוגן מפני אותו השטח, זה מחשבה שמתבססת הרבה מאוד על האמונה חסרת הגבולות בטכנולוגיה. כי בואי נראה איך זה עובד. כשצבא נמצא בשטח ומתחכך עם אוכלוסייה, יש לזה הרבה מאוד בעיות והרבה מאוד חסרונות. אבל יש בסיטואציה כזאת, שהחיכוך צבאי, פרסונלי, בשטח עם אוכלוסייה מקומית, יש פה סיטואציה הזאת עם כל החסרונות שבה, גם יתרונות. יתרונות גדולים ומובהקים, והיתרון המרכזי שבהם עבור הביטחון הלאומי, שכשצבא מתחכך בשטח ועם האוכלוסייה שבשטח, הוא מצליח לייצר הרבה מודיעין, מודיעין מהסוג האנושי, human. ברגע שצבא נמצא בשטח, השב"כ יכול לפרוס רשת משת״פים, ואז אנחנו יכולים לדעת מה קורה שם באמצעים ממודיעים אנושיים. ברגע שצבא מתקפל משטח, ואין חיכוך, לשב"כ נורא קשה לייצר רשת צפופה ואפקטיבית, בדרגה גבוהה של מודיעים, של משת״פים, ואז אתה בוואקום מודיעיני. אז אתה מספר לעצמך, וזה מה שסיפרנו לעצמנו הרבה שנים.

אפרת: שאנחנו רואים הכל ושומעים הכל, והטכנולוגיה מפצה איפה שאין אנשים.

מיכה: הכשל, הטכנולוגיה מפצה על טריטוריה, זה הכשל שמאפשר לך להאמין שכשאתה יוצא משטח, אתה מוגן מפני אותו השטח. וכל הכשלים המחשבתיים הללו הוכחו בשמחת תורה. כשאתה יוצא משטח, אתה לא מוגן מאותו השטח, בגלל שטכנולוגיה לא מפצה על טריטוריה, וכשאתה לא נמצא בשטח, אתה בחשיכה, הם רק צריכים להתכתב לא דרך וואטסאפ, אלא בפתקים, ובום, אתה לא יודע מה קורה שם. אז במידה רבה, טבח שמחת תורה, לא מפריך, אלא מוכיח את המחשבה של נסיגות מסוכנות. ונסיגה שעשינו בעזה, עדיף לא לשכפל 

אפרת: ביהודה ושומרון.

מיכה: ביהודה ושומרון. זאת מחשבה אחת. מחשבה שנייה, ישראל מאוד תלויה בקהילה הבינלאומית. גם המחשבה הזאת, לא רק שהיא לא הופרכה בטבח שמחת תורה… 

אפרת: (צוחקת) היא הוכחה על סטרואידים.

מיכה: יותר מזה… אני חייב… אני אישית ידעתי שהיינו תלויים בקהילה הבינלאומית, אבל לא הבנתי עד כמה. התלות שלנו באמריקה, בארצות הברית, מסתבר שהיא לא רק תלות בסיוע שלה… 

אפרת: ובתמיכה במועצת הביטחון, וביירות של החלטות שפוגעות בנו באמצעות זכות הווטו שלהם.

מיכה: מסתבר, ולדעתי זה שערוריה, אנחנו תלויים בהם בחימושים! זה כמו שאני תלוי במישהו אחר, לא רק אם עובד תלוי בבוס שלו למשכורת, זו תלות מסוימת. אבל אדם שתלוי במישהו אחר, אם הוא מספק לו חמצן, זו תלות, אתה לא יכול שתי דקות להיות אותו אדם, כן? ישראל, התלות שלה בארצות הברית, היא כמעט מוחלטת. זה מבאס אותי, זה מבאס אותנו, התגלית הזאת היא אחת השערוריות שהתגלו במלחמה הזאת. אבל...

אפרת: היא עדיין נכונה.

מיכה: (צוחק) אבל היא עדיין נכונה. זה שאנחנו לא אוהבים אותה, זה לא אומר שהיא לא נכונה. זאת אומרת, טבח שמחת תורה מוכיח את שתי המחשבות שנסיגות עשויות לסכן את ישראל, וישראל היא תלויה בארצות הברית.

אפרת: אז בתור מסקנת ביניים, אנחנו במצב מאוד מאוד מסובך. בגלל שמצד אחד, כל החומרים שהרכיבו את הקונספציה, לא רק שהם לא הופרכו בשמחת תורה, הם הוכחו בשמחת תורה. וככה נבנתה הקונספציה, והקונספציה כמו שהגדרת אותה, היא סוג של פתרון אלגנטי מאוד, כדי להסתדר עם המציאות…

מיכה: עם האילוצים ההיסטוריים.

אפרת: המאוד מאוד מסובכת. מצד שני, אין חולק ואין ספק שהקונספציה הזאת, שרק עכשיו הראינו כמה שהיא בנויה על עדנים הגיוניים, שמטרתם הייתה למנוע האסון, היא זאת שהובילה לאסון.

מיכה: בדיוק! ההיגיון שמאחורי הקונספציה הוכח בטבח שמחת תורה, בזמן שהקונספציה קרסה בטבח שמחת תורה.

אפרת: זה מה שנקרא, הניתוח הצליח, אבל החולה מת.

מיכה: בדיוק (צוחק).

אפרת: זה בדיוק זה.

מיכה: הקונספציה שלנו, הייתה קונספציה ממולכדת. היה בתוכה מוקש. ולא שמנו לב לזה. המוקש הוא כזה, המלכוד הוא כזה. הקונספציה שלנו הזאת, היא מהלך שתחליטו ומטרתו למנוע אסון. איזה אסון? או סכסוך עם הקהילה הבינלאומית, אסון מדיני, או נסיגה מהשטחים, אסון ביטחוני. המטרה של הקונספציה הייתה, להתנהל כך שלא יהיה לא אסון מדיני, ולא אסון ביטחוני. והקונספציה, המהלך שמטרתו הייתה למנוע אסון, הקונספציה הזאת הוליכה אותנו לאסון. 

אפרת: ובמובן הזה, אנחנו היינו במציאות טרגית. טרגית במובן של הפרק הקודם שבו דיברנו על...

מיכה: במובן היווני.

אפרת: במובן היווני הספרותי, שכל בחירה היא בהכרח תוביל אותנו לאסון.

מיכה: במיתוסים היווניים, אסונות מתרחשים על ידי אנשים שעושים הכל כדי למנוע אותם. וכל מה שהם עושים כדי למנוע את האסון, זה מה שמביא את האסון. זה הסיפור של אדיפוס, זה הסיפור של הטרגדיה היוונית, אנחנו עמדנו כאן מול מציאות. 

אפרת: זה אולי ההגדרה של טרגדיה במובן היווני של המילה.

מיכה: זה ההגדרה של… נכון. 

אפרת: שכל מה שאתה לא עושה כדי למנוע את האסון, רק מקרב אותך לאסון.

מיכה: לאותו אסון, כן. אז רצינו למנוע אסון ביטחוני, רצינו לאסון מדיני, ובסוף קיבלנו את האסון הכי מפלצתי. לא היינו קורבנות של מדיניות מטופשת, היינו קורבנות של מדיניות מתוחכמת, עם היגיון פנימי.

אפרת: זה היה הכוח הגדול, שבאמצעותו ראשי המערכת, כל המערכות, התפתו להחזיק בה.

מיכה: זה היה...

אפרת: ואנחנו לא יכולים לעשות לעצמנו חיים קלים.

מיכה: אם היינו יכולים להראות שהיה חוסר היגיון, בסיסי, עמוק, בקונספציה, אז איך יודעים עכשיו מה הלקח? פשוט לנהוג בהיגיון. חוסר היגיון הוליך אותנו לאסון, ננהג בהיגיון, לא נשכפל את האסון. אבל מה קורה כשאנחנו מגלים שנהגנו בהיגיון, ובתחכום? אז הלקח הוא אחר, הוא הרבה יותר רדיקלי. הלקח הוא לא לנהוג בהיגיון, הלקח הוא לבחון מחדש, את צורת החשיבה שלנו.

אפרת: או איך מפעילים את ההיגיון.

מיכה: איך בכלל מפעילים את ההיגיון. וזה הרבה יותר מורכב. אנחנו בשיעור גדול בצניעות. אני רוצה לספר לך, סיפור קצר. לפני כמה שנים, אני לא זוכר מתי… זה היה כשיצא הספר שלי ״מלכוד 67״, מצאתי את עצמי במשרד אצל בכיר בקהילת המודיעין בישראל. ודיברנו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ופתאום אני רואה על הקיר בחדר שלו, צילום שחור לבן של פורום מטכ"ל של 1973. וכולם היו שמה. דאדו...

אפרת: אלי זעירא...

מיכה: כולם היו שמה! אז אני שואל אותו, היי, אתה איש מודיעין בכיר, שבעים ושלוש זה הרגע של הכישלון הגדול ביותר של המודיעין הישראלי. 

אפרת: ולא רק של המודיעין, כל מי שמצולם בתמונה הזאת...

מיכה: למה אתה שם את התמונה שלהם בחדר שלך? והוא ענה לי, אתה יודע למה יש לי פה תמונה? זאת תזכורת תמידית. כשאני מסתכל עליהם, אני רואה אנשים מוכשרים, אני רואה אנשים שחשבו בצורה ישרה, אני רואה אנשים שאני לא יותר חכם מהם. הוא אפילו אמר לי, הם יותר חכמים מאיתנו. וכשאני יודע שהם כשלו, זאת תזכורת מתמדת לכך שבני אדם יכולים להיכשל. ההיגיון הבריא שלנו יכול להוליך אותנו שולל. ובמקרה שלנו, לא רק שהיה פה היגיון, היה פה תחכום, היה פה עומק. הפעלנו מהלך מתוחכם מאוד שמטרתו לתמרן את המציאות, ובסוף, בקצה, המציאות תימרנה אותנו.

(מתנגן ״תרגיל בהתעוררות״ של שלומי שבן וחוה אלברשטיין)

לאן הלכת אהובתי?

אני ממש לידך

איפה האמא, האמא שלי?

אתה מזמן לבדך

מה עם השמש הטוב והרך?

שקע כמו שזרח

אם כך ספרי לי, ספרי לי אם כך

הכל סופר ונשמר תויק ודווח.

אם זהו רק תרגיל

זה אכן תרגיל מוצלח

השמיים צבועים וניל

האופק מפויח

הכל חוזר אדום יותר

מן השוחות ובצריחים

אמרי, האם אנחנו מנצחים?


אפרת: אני אפרת שפירא רוזנברג, וזה היה עוד פרק ב״מפלגת המחשבות״. 

עשינו את הצעד הראשון בהבנת הקונספציה שקרסה, אבל לא סיימנו את העבודה. רחוק מזה. בפרקים הבאים נמשיך לפרק את תפיסת העולם שהכזיבה אותנו, להבין את הפיתוי שהיה בה, וככה גם את הדרך שבה היא הוליכה אותנו שולל.

תודה לניר לייסט ולאור שמיר העורכים, לאייל לויט ולשחר מונטק על ההפקה, לניבה גולדברג ולמתן חיים מצוות הדיגיטל.

תוכלו למצוא פרקים נוספים של מפלגת המחשבות בכל יישומוני ההסכתים, וגם באתר של בית אביחי. שם תמצאו תכנים רבים נוספים שיש לבית אביחי להציע.


(המשך השיר…)

מתי בדיוק כל זה מתרחש?

בזמן שכתבתם שירים

ומה איתם, אם כבר מדברים?

נותרו למי שזוכרים

אם כך בעצם דבר לא קרה

אם כך הכול כשורה

תמיד היית עשוי לפשרה

אתה שובר את ליבי, אני ממש לידך


אם זהו רק תרגיל זה אכן תרגיל מוצלח

השמיים צבועים וניל

האופק מפויח

הכל חוזר אדום יותר באלונקות ובפרחים

אמרי האם? אמרי האם?


לאורך הגדה שועל ותיק ילל

מפקדים גלויי- מגף נפלו להתפלל

הרוח האילם הלם

ילדה חמקה מן המסגד

החושך התאסף ולא ירד.


42 views0 comments

Comments


bottom of page