top of page

מפלגת המחשבות - פרק 80 – מגויסים: הווירוס שלך חזר


תקציר: כולנו תופסים את הראש כשאנחנו חוזים בגל האנטישמיות שמתפשט בעולם כאש בשדה קוצים, וכשאנחנו מבחינים כיצד התגובות לטבח במעוזים ליברלים רבים נעות בין הכחשה במקרה הטוב לצהלה במקרה הרע. איך זה שמכל האידיאולוגיות בעולם דווקא הליברליזם ננגע באנטישמיות? בשביל לפתור את התעלומה הזו נזדקק למשוואה עם שני נעלמים, לספר בן 120 שנה, ולווירוס יעיל במיוחד.

 

21/11/23

קריין: אתם מאזינים להסכת של בית אביחי.

רצף הקלטות: (1) תחנות פיקוד הדרום נלחם בסמטאות, נלחם במנהרות (2) מעבר לתלם הגבול גועה ים של שנאה. (3) אין ספק בליבי שהניצחון ניתן (4) .I have one word, don't. .א(5)כאדוני אלוהיכם אדוניי אחד (6) אנחנו הולכים לשמוע הרבה ירי במרחב, כל מי שהגיע זרקתי עליו נשק ווסט- לך להילחם (7) אתם עם של אריות (8) אתם דור הניצחון (9) החזרנו את אורי הביתה.

(מוזיקה)

אפרת: שלום, אני אפרת שפירא רוזנברג, ואתן מאזינות ומאזינים למפלגת המחשבות.

ההסכת שבו ד"ר מיכה גודמן ואני בדרך כלל עוסקים ברעיונות שמאחורי הפוליטיקה הישראלית.

אבל מאז השבעה באוקטובר, אנחנו בעיקר מנסים לגשש את דרכנו בסבך הרעיונות שמאחורי מה שקורה כאן ועכשיו.

כל מי שלמד היסטוריה לבגרות יודע שעד כמה שהיא עתיקה ומושרשת בדברי ימי העולם, אנטישמיות היא כמעט תמיד עסק לאומני, דתי, ובואו נגיד את האמת, גם קצת פרימיטיבי.

הכל חוץ מהאוניברסליזם הנאור והחילוני של הליברליזם המערבי.

הכי רחוקה מהפרופסורים האינטלקטואליים והמעונבים של הרווארד, ייל וברקלי.

אז איך זה שהגרסה הכי מכוערת של האנטישמיות, מגיעה היום דווקא מהאנשים שמחזיקים בתפיסת העולם הכי ליברלית? ושהרגרסיה המוסרית הגדולה ביותר של העולם המערבי, מתרחשת דווקא במחוזות הכי פרוגרסיביים שלו.

שלום מיכה.

מיכה: שלום אפרת.

אפרת: אנחנו עדים בשבועות האחרונים, להתפרצות אדירה של אנטישמיות, כמעט בכל העולם.

מיכה: בכל העולם.

אפרת: אפשר להגיד שזה גל האנטישמיות הגדול ביותר בוודאי מאז השואה, ואם נוציא רגע את השואה מהמשוואה, אולי בתולדות העם היהודי.

מיכה: מבחינת האופי הגלובלי הסימולטני בכל העולם.

אפרת: הכמות והאיכות והעוצמה.

מיכה: אז אולי, כן, אבל זה אירוע ענק.

אפרת: כן, וזה מחייב אותנו לעצור רגע ולדבר על אנטישמיות.

מיכה: תראי, אנטישמיות כמעט אף פעם לא מופיעה כאידיאולוגיה אוטונומית, עצמאית. אידיאולוגיה אנטישמית. יש כאלה, לפעמים, אבל זה היוצא מן הכלל. הכלל הוא שיש אידיאולוגיה אחרת, כמו קומוניזם, כמו לאומנות, כמו נצרות, כמו אסלאם. וכל האידיאולוגיות הללו יכולות להידבק באנטישמיות.

אפרת: זאת אומרת, אנטישמיות היא סוג של וירוס, אתה אומר? היא צריכה איזה שהוא מצע, היא טפיל.

מיכה: בדיוק.

אפרת: אפילו לא וירוס, היא צריכה איזה שהוא מצע אידיאולוגיה אחר, להיצמד אליו, ואז להדביק אותו במה שיש לה, או להידבק ממנו.

מיכה: בדיוק. אנטישמיות היא כמעט אף פעם לא אידיאולוגיה עצמאית, אלא היא מדביקה אידיאולוגיה, חיה מאידיאולוגיה אחרת, ומפעילה אידיאולוגיה אחרת. ועל זה אנחנו נדבר עכשיו בפרק הזה. לא על איך אנשים פרטיים נדבקים בווירוס האנטישמי… פה אפשר לדבר על טיק טוק, ועל אינסטגרם, ועל רשתות חברתיות, איך אנשים פרטיים נדבקים בווירוס האנטישמי… אלא על איך אידיאולוגיות נדבקות בווירוס האנטישמי.

אפרת: כי אני חושבת אגב שאחד מהסימני הזמן, זה שעוד דרך שבה אנשים פרטיים נדבקים באנטישמיות, זה דרך האידיאולוגיות שנדבקות באנטישמיות.

מיכה: נכון. נכון. אז במשך ההיסטוריה נניח הקומוניזם נדבק בווירוס של האנטישמיות. והלאומנות נדבקה בווירוס של האנטישמיות. וחלק גרסאות מסוימות של הנצרות נדבקו בווירוס של האנטישמיות. ואז הווירוס מה שהוא עושה זה הוא חי מגוף אחר, הוא חי וניזון מאידיאולוגיה אחרת, אבל הוא גם מפעיל לטובתו את האידיאולוגיה האחרת.

אפרת: אני חושבת שהטוויסט המעניין במה שאתה אומר, אפשר לדבר הרבה, ואתה יודע מה, אנחנו גם נדבר על זה בפרק אחר.

מיכה: נכון, בפרק הבא.

אפרת: בפרק הבא, על איך באמת אידיאולוגיות מסוימות, תולדות האנטישמיות, איך האנטישמיות מתפתחת באמצעות אידיאולוגיות אחרות. אבל אני חושבת שהטוויסט הכי מעניין, זה הטוויסט הנוכחי. בגלל שיכול להיות שאפשר להבין, ואנחנו ננסה להבין בפרק הבא, איך זה קרה לנצרות, ואיך זה קרה ללאומנות, ואיך זה קרה לקומוניזם, ואיך זה קרה לכל מיני אידיאולוגיות… אבל הטוויסט הכי מעניין, זה איך זה קרה לליברליזם? איך אידיאולוגיה ליברלית הופכת להיות אנטישמית?

מיכה: נכון.

אפרת: זה טוויסט לא צפוי בעלילה.

מיכה: זוכרת את הקורונה? היו אנשים שהיה להם מעין חיסון טבעי. היה דיבור כזה. נכון?

אפרת: אנשים שלא משנה מי יישב לידם, ויירק עליהם, ויתעטש עליהם, הם לא נדבקו.

מיכה: כאילו באופן טבעי יש להם איזה חיסון, וקשה להם להידבק.

אפרת: כן

מיכה: באותה מידה יש אידיאולוגיות שקל להם להידבק בווירוס האנטישמי, ויש להם אידיאולוגיות שחשבנו שהן חסינות מפני הדבקות בווירוס האנטישמי. והיית חושבת- היי, ליברליזם, קומוניזם, לאומנות, אוקיי…

אפרת: לאומנות זה מפיצת על, אוקיי? זה סופר ספרדר (super spreader).

מיכה: את יכול להבין למה קל להידבק בווירוס. והיום אנחנו רואים שאולי מי שמוביל את הפצת הווירוס האנטישמי...

אפרת: את הגל הנוכחי של האנטישמיות.

מיכה: את הגל הנוכחי, מגיע מהחוגים הליבר… וככל שאתה יותר ליברלי, יעני, הגרסה הקיצונית של הליברליזם, כלומר...

אפרת: הפרוגרסיביות.

מיכה: פרוגרסיביזם. שמה זה אידיאולוגיה שנורא קל לה להידבק, ומאוד קל לה להפיץ את הווירוס האנטישמי, ודרך אגב, ללא מודעות עצמית. הווירוס האנטישמי הדביק את הפרוגרסיביזם, ומפעיל את הפרוגרסיביזם בשירותו. כאילו, כשאנחנו רואים פרוגרסיבים צוהלים מול הטבח של שמחה תורה, מצדיקים את הטבח של שמחה תורה.

אפרת: מבינים את ההקשר (בטון של עוד דוגמה למה שהם טוענים)

מיכה: או לחלופין, מכחישים את הטבח של שמחה תורה. אלו שלוש תגובות שאנחנו רואים מהאזורי חיוג הפרוגרסיביים. ומי שמכחיש את הטבח, או חוגג את הטבח, או מצדיק את הטבח, אלו הגרסאות, פה את רואה איך הווירוס האנטישמי הדביק את הפרוגרסיביות, ומפעיל את הפרוגרסיביות.

אפרת: אז כמו שאמרתי, זה טוויסט מאוד מאוד מוזר בעלילה. בוא ננסה להבין אותו, איך זה קרה? מה המנגנון ההפעלה בתוך האידיאולוגיה הפרוגרסיבית, שהופך אותה לקרקע כל כך פוריה ונוחה, לתפיל הזה להידבק אליה?

מיכה: אז בוא נעשה סדר. אנחנו נחזור לאידיאולוגיה הפרוגרסיבית בסוף, נבין משהו באנטישמיות, ואז נוכל לראות למה קל למחשבה פרוגרסיבית להידבק מאנטישמיות. נכון, הרגע אמרנו שיש כאלה שחוגגים את הטבח, ויש כאלה שמכחישים את הטבח. זה נשמע לנו מוכר, נכון? שמאותם אזורי חיוג חברתיים שחוגגים את הטבח, או מבינים את הטבח, גם מכחישים את אותו הטבח עצמו. זה לא קוהרנטי, אבל חוסר הקוהרנטיות הזאת היא מוכרת לנו.

אפרת: כן

מיכה: כשאנחנו מדברים על השואה, אז בקרב חוגים מאוד מאוד אנטישמיים, אנחנו רואים מצד אחד, הערצה לנאצים. אגב, פה זה לא פרוגרסיבי, אנחנו רואים את ה...

אפרת: ימין הקיצוני, הקלאסי.

מיכה: אז אתה רואה כך, מצד אחד, הערצה להיטלר, הערצה לנאצים, אימוץ של סמלים נאצים.

אפרת: : כן, הנאו-נאצים.

מיכה: ומצד שני, הכחשת השואה.

אפרת: כן.

מיכה: עכשיו זה מאותם אזורי חיוג לפעמים מאותם אנשים

אפרת: נורא מוזר

מיכה: כאילו, אתה שואל, רגע, למה נאו-נאצים מכחישים את השואה?

אפרת: יש פה משהו ממש לא הגיוני, זה כמו במשפט פלילי לטעון טענות עובדתיות חלופיות.

זאת אומרת, אם השואה לא קרתה, אז למה אתה מעריץ את היטלר? על מה אתה מעריץ אותו?

מיכה: (צוחק) כן.

אפרת: אם אתה מעריץ אותו ואתה אומר שהוא לא עשה שום דבר, אז למה להעריץ אותו?

מיכה: לא, ואם אתה אומר, חבל שהיטלר לא סיים את העבודה, תוך כדי זה שהוא… אתה מכריש שהוא עשה עבודה.

אפרת: שעשה עבודה, כן… (צחוק קל)

מיכה: משהו שם לא מסתדר, לא קוהרנטי. עכשיו, אין לנו ציפיות מאנטישמים להיות קוהרנטיים, אבל זה מעניין, הסוג של סתירה פנימית בין הערצת הנאצים והכחשת הפשע של אותם הנאצים עצמם. אז על מה אתה מעריץ אותם? אני חושב שזאת חידה שאם נשיב אליה, נוכל להבין משהו מאוד עמוק באנטישמיות, או גוון מאוד עמוק ומעניין של אנטישמיות.

אפרת: שגם ישרת אותנו לתת תשובה על השאלה שאיתה פתחנו את הפרק.

מיכה: נכון. אז אולי בשביל זה אנחנו צריכים ללכת אחורנית לאחד מהטקסטים הקנונים של האנטישמיות המודרנית.

אפרת: אולי ה-טקסט הכי קנוני.

מיכה: נכון. אנחנו מדברים על טקסט שאני מנחש שכמעט כל המאזינות ומאזינים לפחות שמעו עליו, הפרוטוקולים של זקני ציון.


אפרת: אני בטוחה שכולם שמעו על זה, אבל לא כולם יודעים שמדובר בספר שיצא ב-1903 ברוסיה הצארית. והוא ממש ספר שנקרא "פרוטוקולים של זקני ציון". הוא זיוף, אבל הוא מתיימר להגיד שנמצאו הפרוטוקולים של ישיבות.

מיכה: של ישיבות.

אפרת: אגב, יש תפיסה שאומרת שהישיבות האלה כביכול היו הקונגרס הציוני העולמי הראשון. שמישהו שם ישב ורשם פרוטוקול של השיחות שנעשו בקונגרס הציוני העולמי הראשון, וששם הם תכננו איך להשתלט על העולם.

מיכה: מה שחשוב בז'אנר הזה, שמישהו כתב ספר, או אנשים כתבו ספר, שהוא מחופש לסקופ.

אפרת: כן.

מיכה: להדלפה. "הנה, קיבלנו הדלפה, את הפרוטוקולים של הישיבות הסודיות של היהודים". עכשיו, תחשבי איזה מגניב זה, אם אתה לא יהודי, ואתה מקבל, זה זיוף, אבל מישהו מספר לך...

אפרת: ברור שזה זיוף. כל מי שמכיר יהודים יודע שזה זיוף, כי לא יכול להיות שיהודים מתואמים ויושבים ומתכננים משהו שהם יצליחו לעשות אותו.

מיכה: (צוחק) נכון, אז תתארי לך איזה כיף זה להיות לא יהודי, גוי, שמאמין שעכשיו קיבלתי ספר על אף שהוא מזויף, אתה לא יודע שהוא מזויף, שאני קורא את הפרוטוקולים, אני מבין עכשיו איך יהודים מדברים עליי כשאני לא בחדר.

אפרת: זה פנטזה שיש לכולם.

מיכה: לכולנו! מה אומרים עליי כשאני לא בחדר?

אפרת: כן.

מיכה: אז באים הפרוטוקולים של זקני ציון וכל הלא יהודים אומרים: "ככה מדברים עליכם, עלינו כשאנחנו לא בחדר, ככה יהודים מדברים עלינו". אז אני רוצה להקריא לך כמה משפטים מהפרוטוקולים. אז הם אומרים ככה: הנה הדלפה (מיכה צוחק) משיחה בין יהודים: יהודים אומרים אחד לשני, "מי יחשוד אי פעם שכל העמים שהשתלטנו עליהם הובלו באף באמצעות תוכניות פוליטיות שאנו מתכננים מזה מאות שנים ושאיש לא חשד בעצם קיומן".

זה המיתוס הבא: היהודים שולטים על העולם, אבל הם מצליחים לעשות שתי דברים, לא דבר אחד; גם לשלוט על העולם וגם להעלים את טביעות האצבע שלהם, גם שלא נדע שהם שולטים על העולם. הישג מרשים של היהודים. אם אתה אנטישמי, אתה חושב שהיהודים יושבים בישיבות ואומרים, "איזה קטע, אנחנו שולטים עליהם", והם אפילו לא יודעים את זה.

אפרת: אגב, זה גם טריק ספרותי נורא נורא יפה, כי זה מגדיל את המשקל של הסקופ. כי אם לא היינו מגלים את זה, לא היינו יודעים את זה…

מיכה: נכון, נכון

אפרת: כי הם מסתירים את זה כל כך טוב.

מיכה: הם בפרוטוקולים מתארים איך יהודים שולטים על העולם ומה מנגנוני הפעלה שלהם ואיך אנחנו עושים את זה. ובעומק הפרוטוקולים מופיעה טענה הבאה שהצורה שבה יהודים שולטים על מנהיגי העולם, מבלי שמנהיגי העולם יודעים שהיהודים שולטים עליהם, זה שהיהודים שולטים על הערכים של הציביליזציה, של העולם. היהודים הם הסיבה לכך שכולם מטריאליסטים ורודפי בצע ובגלל שהם רודפי בצע, הם מוסחי דעת, כל הזמן רק להגביר רווחים.

אפרת: משחיתים את מוסד המשפחה…

מיכה: נכון, ולכן קל ליהודים… לאנשים שמטריאליסטיים וללא ערכים, נורא קל לנווט אותם ולתעל אותם. זאת אומרת, יש כאן טענה שהיהודים שולטים על העולם בכך שהם שולטים על התודעה של האנשים בעולם.

אפרת: בלי שהאנשים האלה מודעים לזה שמישהו שולט בתודעה שלהם.

מיכה: זאת אומרת, אנחנו יכולים להגיד מי שולט פיזית בעולם, פוליטית בעולם. זה הגויים, 1903.

אפרת: אבל יש מישהו שמושך בחוטים.

מיכה: שהם האנשים ששולטים מנטלית בעולם. מי ששולט על מה שהאנשים חושבים, שולט על מה שהם עושים מבלי שהם יודעים שהם שולטים על מה שהם עושים. זאת אומרת, השליטה של היהודים בעולם שהם שותלים בעולם אידיאולוגיות, ערכים, אנחנו שולטים בתודעה של העולם, וכך אנחנו מצליחים גם לשלוט על העולם, וגם שאף אחד לא ידע שאנחנו שולטים על העולם.

אוקיי, אני חושב שזה איזשהו מוטיב חשוב בפרוטוקולים של זקני ציון, וזה מוטיב חשוב באנטישמיות עצמה. למה הכחשת שואה זה סימן הכר של חשיבה אנטישמית? לא כל האנטישמים מכחישי שואה, אבל כל מכחישי השואה הם אנטישמיים.

אפרת: כן.

מיכה: (צוחק) כן. למה הכחשת שואה היא מרכיב הוא כל כך חשוב באנטישמיות? בואי נחשוב על זה רגע. אם אתה מכחיש שואה, אם את מכחישת שואה, תראי, היה לי חשוב פה השוויון המגדרי (צוחק).

אפרת: כן, מאוד חשוב.

מיכה: לאנטישמים, כן.

אפרת: לא, כי בקולג'ים היום זה נורא נורא חשוב.

מיכה: נכון, נכון (צוחק)

אפרת: את או אתה מכחישי שואה. או אתם. יש pronoun.

מיכה: כן כן (צוחק). אז אם אתה מכחיש שואה, אז בואי נחשוב באיזו מציאות מנטלית אתה חי. אתה בטוח שלא הייתה שואה. מישהו הוכיח לך, לא הייתה שואה. ואתה רואה שכל העולם מאמין שהייתה שואה! ולא רק שכל העולם מאמין שהייתה שואה, זה הסיפור המעצב של המחצית השנייה של המאה העשרים.

אפרת: ושל העולם המערבי.

מיכה: הסיפור של השואה הוא הסיבה לכך, שנוצרה כל הרעיון של מגילת זכויות האדם של האו"ם, ההקמה של האו"ם, מגילת זכויות האדם של האו"ם, הקמת מדינת ישראל. הדרמה המודרנית היא תוצאה של שואה, ואם לא הייתה שואה, זאת אומרת שכל הדרמה המודרנית הממשית, מבוססת על אשליה לא ממשית. אם לא הייתה שואה, זו הוכחה לכך שיהודים שולטים בתודעה של העולם.

אפרת: זאת אומרת, העובדה, לא אם, אלא העובדה שלא הייתה שואה, ובכל זאת, כל העולם משוכנע שהייתה שואה, זה הטריק של הפרוטוקולים של זקני ציון, זאת ההוכחה, מה שרצינו להוכיח.

מיכה: כאילו, אם לא הייתה שואה וכל העולם המערבי מאמין שהייתה שואה, זה אומר שהפרוטוקולים צדקו.

אפרת: נכון.

מיכה: זה אומר שהיהודים שולטים בתודעה של העולם, דרך האולפנים שלהם בהוליווד, לא משנה… דרך מנגנוני העיצוב התודעה של העולם, ואת יודעת מה זה אומר? שאם לא הייתה שואה, זה ראייה לכך שהיהודים שולטים בצורה מוחלטת בעולם, מכאן ש… מה צריך לעשות להם?

אפרת: שואה.

מיכה: שואה.

אפרת: זאת אומרת, אפשר גם להכחיש את השואה, וגם להצדיק אותה, בעת ובעונה אחת. איזה טריק מהמם.

מיכה: באיזשהו אופן פרדוקסלי.

אפרת: זה מבריק, האמת היא, זה מבריק.

מיכה: תראי, באופן פרדוקסלי ומוזר, הכחשת השואה זה הצידוק לשואה.

אפרת: בדיוק. לכן אני אומרת זה טריק אינטלקטואלי מרהיב.

מיכה: מדהים. ומכאן אנחנו רוצים לדלות מוטיב מאוד חשוב. הכחשת שואה היא בעצם הפסגה של המיתוס שהיהודים שולטים בתודעה של העולם. זה הפסגה של המיתוס.

אפרת: והדבר הזה, מעבר להיותו מהלך אינטלקטואלי באמת מרהיב, הוא גם הסבר ללמה אנטישמיות היא לא עוד מקרה פרטי של שנאת זרים. זה לא גוון ספציפי של קסנופוביה. זה משהו אחר.

מיכה: שונאים צוענים, שונאים להט״בים, שונאים שחורים, שונאים יהודים. בגלל ש…זה נכון, זה משהו אחר. כי מה שאני אומר זה הכללה שהיא לא תמיד נכונה, אבל הרבה פעמים קסנופוביה ששונאים זרים ויהודים, כי מתייחסים אליהם…

אפרת: כנחותים.

מיכה: כחסרי ערך.

אפרת: כן.

מיכה: אין להם שום תרומה לחברה.

אפרת: כן, והם מביאים איתם פשע והם מביאים איתם מחלות. ולכן נכון לגרש אותם, לפגוע בהם, לעשות להם דגרדציה.

מיכה: בגלל שהם לא מביאים שום ערך. אנטישמיות זה קסנופוביה הפוכה, באיזשהו מובן. בגלל שזה לא שונאים יהודים כי אין להם ערך ואין להם משמעות, אלא יש להם הרבה יותר מדי ערך, הרבה יותר מדי השפעה, והרבה יותר מדי משמעות.

אפרת: כן, כאילו משדרגים את היהודים, ואז בגלל זה שונאים אותם.

מיכה: בדיוק, זה לא קסנופוביה…

אפרת: לא משנמכים אותם, ובגלל זה שונאים אותם (צוחקת).

מיכה: בדיוק. זה לא קסנופוביה שמנמיכה את הערך שלהם, זה שנאת זרים שמאדירה את הערך שלהם. האדרת, ההשפעה של היהודי, הוא חלק משנאת היהודי.

אפרת: מהמנגנון.

מיכה: והכחשת השואה הוא פשוט הפסגה של האדרה של היהודי. זו הוכחה לכך שהוא שולט על כל המציאות. אגב, לא כל קסנופוביה זה הנמכת הערך של מיעוטים, ולא כל אנטישמיות זה האדרה של היהודים. אבל אחד הגוונים הכי דומיננטיים של אנטישמיות, זה שנאה של היהודים תוך כדי האדרת העוצמה של אותם היהודים עצמם.

אפרת: בוודאי במאה השנים האחרונות. במאה ה-20 ובמאה ה-21.

מיכה: בוודאי

אפרת: והנקודה הזאת בעצם מחזירה אותנו בחזרה לנקודת המוצא שאיתה פתחנו את הפרק הזה, ולשאלה שאנחנו מנסים לפצח. איך זה יכול להיות שתפיסת העולם הפרוגרסיבית, שמתבססת על רעיונות ליברליים, היא קרקע כל כך נוחה ופורייה להידבק בווירוס האנטישמי? עכשיו יותר קל להבין את זה.

מיכה: עכשיו אחרי שהבנו מרכיב מסוים מהאנטישמיות, קל להבין למה קל לחשיבה הפרוגרסיבית להידבק כל כך בקלות באנטישמיות. כי אני חושב שאנחנו נדבר עוד הרבה על הפרוגרסיביות, אבל הניסיון שלנו להעמיד את זה על הרגל אחת אולי ככה. פרוגרסיביות זה בין השאר חשיבה מאוד מאוד אקונומית, מאוד מאוד חסרונית, שבו באמצעות מעט מאוד אינפורמציה, אפשר לייצר שיפוטים מוסריים מוחלטים.

אפרת: ומהירים מאוד.

מיכה: ומהירים. זאת אומרת, תני לי סיטואציה ואני לא צריך לחקור אותה, ללמוד אותה, לפרק אותה, להרכיב אותה, לנתח אותה, כדי לייצר שיפוט מוסרי מהיר. כי אני צריך שיפוט מוסרי אובייקטיבי. באמצעות מעט מאוד ידע, אני יכול לייצר שיפוט מוסרי מאוד מאוד מוחלט.

אפרת: זה כמעט אלגוריתם.

מיכה: זה אלגוריתם. מה הידע שאני צריך דבר כזה? תני לי שני אנשים רבים. אני רק צריך לדעת שני דברים. אחד, לאיזה קבוצה כל אחד משתייך ושתיים, לאיזה קבוצה יש יותר כוח. אם עיקרון מוסרי, כן? מעין גרסה קיצ'ית של ישו, מישהו קרא לזה פעם? מי שחלש, צודק. מי שחזק, טועה. זהו. תחשבי איזה כיף זה. אני לא צריך להבין כלום. אני רק צריך להבין, לאיזה קבוצה כל אחד משתייך ולאיזה קבוצה מבין השתיים יש יותר כוח.

אפרת: זה משוואה ממש ברמה של אלגברה של כיתה ז׳.

מיכה: כן!

אפרת: כאילו, אתה רק מציב את הנתונים בתוך המשוואה, ואתה מקבל את התשובה. תראה, בוא נדגים איך עובד האלגוריתם. עכשיו אני אגיד דברים שאולי יעצבנו, מאזינים או מאזינות, אבל בתפיסת העולם הפרוגרסיבית המאוד מאוד פשוטה ופשטנית, כל קונפליקט בין גבר לאישה, האישה היא תמיד קורבן והגבר הוא תמיד מקרבן. בכל מפגש בין אדם לבן לאדם לא לבן, האדם הלא לבן הוא תמיד הקורבן ולכן הוא תמיד צודק.

מיכה: נניח שאדם הלבן הוא השוטר והאדם הלא לבן הוא...

אפרת: לא, אפילו בלי שוטרים. בכל קונפליקט בתוך האוניברסיטה, בתוך הקמפוס, בתור לסופר, בכל מקום שיש עימות, איזושהי עימות בין מישהו מקבוצה מוחלשת למישהו מקבוצה חזקה יותר, מאוד ברור מי צודק, מי טועה, מי הקורבן ומי המקרבן.

מיכה: זאת אומרת בכל סיטואציה…

אפרת: זאת הנוסחא

מיכה: אני לא צריך לדעת מה הבן אדם הספציפי, האחד עשה לבן אדם הספציפי אחר, לחקור את הסיטואציה, הסיטואציה תמיד מורכבות… רק צריך לשאול, היי, לאיזה קבוצה שייך האדם הראשון? לאיזה קבוצה שייך האדם השני? ומה היחסי הכוח בין הקבוצות? וזהו שתי השאלות היחידות שאני צריך לדעת, בשביל להשיב את השאלה הזאת.

אפרת: אין נסיבות, אין ראיות, אין הקשר, אין כלום, זה רק הדבר הזה. עכשיו אני מקצינה ואני לא קשה לזהות את הציניות שבקולי, זה לא מנסה לומר שלפעמים זה לא נכון, ולפעמים יש גם יחסי כוח בתוך התמונה… אני חושבת שאני אחרונה שאפשר לחשוד בה, שאני לא חושבת שיש את הדברים האלה ולפעמים רלוונטיים, אבל זאת בעיקר תפיסת עולם פשטנית, ואני ארשה לעצמי להגיד שהיא סובלת מעצלנות אינטלקטואלית וערכית. זאת אומרת, יש פה רק נוסחה, צריך להציב בנוסחה את הנתונים, ואז אנחנו פטורים מלהשקיע איזשהו שיפוט מוסרי. זאת אומרת, אתה יודע, פעם היו מצטטים מישהו שאני לא זוכרת את מי מצטטים- המצפון שלי נקי, אני לא עושה בו שימוש, כן?

מיכה: (צוחק)

אפרת: וזה נורא נוח, לא צריך לעשות שימוש במצפון.

מיכה: רק אלגוריתם.

אפרת: זה רק אלגוריתם, ואז לא צריך להפעיל שיפוט מוסרי, לא צריך להפעיל שום כלים מורכבים ועדינים, ושרואים מורכבויות. לא, זה פשוט נורא נורא ברור.

מיכה: אוקיי, ועכשיו זה די ברור למה המחשבה הפרוגרסיבית נורא קל לה להידבק באנטישמיות.

אפרת: בגלל מה שהסברת קודם על הפרוטוקולים של זקני ציון?

מיכה: יפה. האנטישמיות יש בה העדרה של הכוח של היהודים. מאז מלחמת העולם השנייה, היהודים אכן נהיו הרבה יותר חזקים משהם היו לפני מלחמת העולם השנייה.

אפרת: בעיקר בשני מוקדים.

מיכה: כן. ישראל וצפון אמריקה, ונתמקד רגע בצפון אמריקה. הרבה מהבעלים של קבוצות כדורסלים הם יהודים, הרבה מהבעלים של קבוצות פוטבולים הם יהודים, הרבה מהבנקאים הם יהודים…

אפרת: הוליווד…

מיכה: הרבה מאוד יהודים…

אפרת: הפוליטיקה האמריקאית.

מיכה: הרבה מהפוליטיקה. הייתה תקופה של הרבה בבית המשפט העליון היו יהודים.

אפרת: אקדמאים, אינטלקטואלים.

מיכה: ואז אתה אומר רגע, אז עכשיו נורא ברור למה הסטרוקטורה של החשיבה הפרוגרסיבית…

אפרת: היא מצע כל כך נוח.

מיכה: כל כך קל להידבק באנטישמיות. כי אם אנטישמיות או הגוון שאנחנו מדברים עליו כאן, שהאנטישמיות זה ההאדרה של העוצמה של היהודים ופרוגרסיביות זה סלידה לעוצמה, אז הנה נחבר את זה ביחד- אם היהודים הם חזקים, אז הם מדכאים. אם יהודים הם בעלי עוצמה, אז הם אשמים בכמעט כל העוולות ובכל החטאים של המערב, ושל כל הבעיות.

אפרת: ועכשיו בוא רק נראה כאילו אני חושבת שזה ברור מאליו, אבל בוא רק נראה, איך זה עובד על אירועי השבעה באוקטובר.

מיכה: אז אם את סטודנטית פרוגרסיבית ביאל (Yale), ואת שומעת על פורע פלסטיני חמאסניק, שעושה זוועות בילד יהודי מכפר עזה, את לא רואה פורע וילד. את שואלת, לאיזה קבוצה שייך הפורע? לפלסטינים. לאיזה קבוצה שייך הילד? הילד החמוד הזה? הוא שייך לקבוצה. היהודים. שאלה ראשונה. שאלה שנייה, למי יש יותר כוח? ליהודים או לפלסטינים? ליהודים. סימן ש...

אפרת: מה שרצינו להוכיח.

מיכה: מי צודק? הפורע הפלסטיני, מי חטא? הילד היהודי. אני מלביש את האלגוריתם הפרוגרסיבי על טבח שמחת תורה, והמציאות מתהפכת לנו. והנה תראי איך הפרוגרסיביות, היא מצע נוח להידבק באנטישמיות. האנטישמיים אומרים, היהודים חזקים. הפרוגרסיבים אומרים, החזקים אשמים. אז אם היהודים הם חזקים, היהודים הם תמיד אשמים.


השיר ״והיא שעמדה״ מתנגן בביצוע חי של עמר אדם: "והיא שעמדה לאבותינו והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, עמד עלינו לכלותינו. והקדוש ברוך הוא מצילנו. מצילנו מידם.

אפרת: אני אפרת שפירא רוזנברג וזה היה עוד פרק ב ״מפלגת המחשבות״. תודה לניר לייסט ואור שמיר העורכים, לאייל ושחר על ההפקה ולניבה ומתן מצוות הדיגיטל. אתם מוזמנות ומוזמנים לאתר בית אביחי שם תוכלו למצוא פרקים נוספים של ״מפלגת המחשבות״ ותכנים רבים נוספים של בית אביחי.

(השיר ממשיך)

28 views0 comments

Comments


bottom of page