אם במאה ה-21. קווים ליום סטנדרטי: השמש עוד לא התעוררה, אבל כבר קופצים עליך שלושה ילדים. "אמא!״ ״אמא…״ ״אממממאאאאא״.
את פותחת עיניים, הזמן מתפצל לשלוש נשים שונות שהן את, והרבה דברים מתחילים לקרות במקביל; את מכינה לעצמך קפה, אבל הוא נשאר מלא וקר על השיש. את חותכת ירקות לסנדוויץ׳ ומקיימת משא ומתן שלא יבייש את הסכסוך הישראלי-פלסטיני עם המתבגרת. את מנסה להחליט - מה ללבוש? והקטנה תוך כדי מוציאה את כל הבגדים מהארון. את צועקת לכולם ״נו מהר״, ואז כועסת על עצמך ״למה אני מזרזת אותם ככה?״
הם מבקשים שוקו. הם שופכים את השוקו. בעצם קורנפלקס. אבל לא עם כפית!!!
מתישהו אחרי כל זה, את נזכרת שאת אוהבת אותם הכי בעולם.
הזמנתי את יובל שרף, יוזמת הפרויקט "גרופהאג" ושחקנית מוערכת, כדי לדבר על הסיפור האישי שלה מול תפקידי חיינו הבלתי מתפשרים; נשים מוצלחות, קרייריסטיות, אמהות למופת, בנות זוג לתפארת - ואיך כל זה יכול להתנקז ל-24 שעות ביממה (ושעתיים שינה, אם ירצה הבורא). דיברנו על המחיר שזה גובה מנשים; על הסיפור האישי והמרגש של יובל, מה קרה לה כשלא עמדה "בציפיות" שהיו לה בזמן ההריון. מה זה דיכאון בהריון? ואיך קבלה וחמלה הייתה הדרך החוצה ממנו?
פרק לא לנשים בלבד.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 02/11/2020.
יהודית: שלום לכולם וברוכים הבאים לתוכנית "חושבים טוב". כאן יהודית כץ. אני עושה את הפודקאסט הזה כדי לעזור לכולנו לחיות חיים יותר טובים. והיום אנחנו כאן בפרק מיוחד עם יובל שרף שעוד שניה נצלול לתוכו.
ומכאן אני עוברת ישר לנושא של הפרק שלנו. ואני צוללת ישר לנושא של הפרק שלנו. וזה שאנחנו פותחות את העיניים בתור נשים עם ילדים ופתאום אנחנו מתפצלות לכזה כמה אנשים שונים שהם אנחנו. כלומר, יש את האני העצמי שרוצה רגע לנוח ולשתות קפה, אני מכינה את הקפה הזה ואז אני גם חותכת לא יודעת, ירקות לסנדוויץ' או מכינה דייסה או איזשהו אוכל אחר לילדים ואימהות לילדים קצת יותר גדולים מוצאות את עצמן באיזה כזה משא ומתן שלא יבייש את הסכסוך הישראלי-פלסטיני וכן, ומה לובשים ואני כן רוצה את הגרביים האלה ואני לא רוצה את הגרביים האלה. ותוך כדי אני כועסת על עצמי שלמה אני מזרזת אותו כשהוא צריך ללכת לגן. למה הוא לא יכול להתארגן בנחת?
כל הדבר הזה הופך לאיזו קומדיה של טעויות מאוד, מאוד מהר כשמבקשים שוקו ואז זה לא השוקו הנכון וזה עם כפית וזה לא צריך להיות עם כפית, זה צריך להיות עם כף.
בקיצור, אז רציתי להזמין את יובל שרף שזאת שחקנית מוכרת ומוערכת, שיחקת במלא מלא מקומות. לאחרונה גם יזמת של מיזם חדש שנקרא "HUG GROUP" שהוא מיזם להורים שעוד נספר עליו. ורציתי לדבר איתך על תפקידי החיים הבלתי מתפשרים האלה שלנו. של מצד אחד, כן, קריירה ומימוש עצמי ולעשות דברים גדולים בעולם ומצד שני, הורות, שזה גם דבר ענק שיש בחיים שלנו ואם בכלל אפשר למצוא את האיזון בתוך הדבר הזה?
האם האיזון הוא איזושהי פיקציה שמוכרים לנו?
יובל: הפיצול אישיות הזה והאיזון והמקום שאנחנו מחפשים איך לעשות את הכל הכי טוב ואיך להיות בשביל כולם ולהיות בשביל עצמנו תוך כדי ואיך לא להתחרפן ואיך לא להרגיש אשמה? את יודעת, זה שאלות שאנחנו דנות בהן. אני מניחה שכל אישה דנה בהן עם עצמה במשך כל היום.
את יודעת, אתמול ראיתי איזה סרט שישר הזכיר לי את זה. "teacher octopus My" שמספר על בן אדם שמוצא תמנונה ומתחיל לעקוב אחריה במשך כמעט שנה. מעבר לזה שלתמנונים יש שני לבבות שאני לא יודעת אם ידעת את זה. וגם תמנונים הם חיה סופר אינטליגנטית ורגשית מאוד קרובה אלינו ומאוד יודעת לשרוד ולעשות מניפולציות בשביל לשרוד. והתמנונות כל חייהן שורדות על מנת להביא צאצאים. והתמנונות, ברגע שהן נכנסות להריון, הן נכנסות למערה שלהן ומפסיקות לאכול. ובעצם מתחילות לגסוס. היא מתכננת בעצם את רגע הטלת הביצים לרגע המוות. וזה פשוט היה כל כך מטורף הדבר הזה של מה זה להיות נקבה.
יהודית: וואו.
יובל: כי אני לא אגיד אישה. את יודעת, זה הנקבות בטבע. ואנחנו חלק מהן. ואנחנו תודה לאל, לא, שלא נדע, זה לא הסיפור של בני האדם. אבל היה בזה משהו כל כך עוצמתי בזה שהיא מטילה את צאצאיה והולכת למותה. אחרי שאת רואה אותה מסע שלם שהיא נלחמת על חייה במים. זה סיפור ריגש אותי.
יהודית: ברגע שנולדים היא מתה.
יובל: התמנונה יולדת ומתה. חשבתי על זה כל הנסיעה בדרך לפה ועכשיו אמרת על הפיצול הזה וזה. ההקרבה העצומה שאנחנו כנשים או כנקבות מקריבות את גופנו, את נפשנו, את הבוקר, את יודעת, את כל המהות שלנו. אבל באיזשהו אופן, אנחנו עוברות משהו שזר לא יבין זאת.
יהודית: כן.
יובל: את יודעת וזו גם עוצמה נורא גדולה, אנחנו ביצירה מתמדת. להיות בהריון זאת חוויה
מטורפת וללדת. נגיד עכשיו הייתי יולדת שוב.
יהודית: באמת?
יובל: כן. לא הייתי רוצה להיות בהריון, אבל הלידה מבחינתי, שתי הלידות זה רגעי השיא של החיים שלי.
יהודית: כשאני ילדתי הרגשתי, אגב התמנונה, שאני באמת מתה. כלומר, לא במובן המטאפורי של המילה. אלא, כל כך סבלתי שהייתי כזה, אני מוכנה שתהרגו אותי ושזה יפסיק.
יובל: אני מבחינתי את יודעת, כאילו עשיתי את כל עבודת ההכנה הנפשית לקראת הלידה כי אני רציתי ללדת לידות טבעיות ללא אפידורל.
יהודית: זאת גם הייתה הטעות שלי. (צוחקת)
יובל: את גם רצית?
יהודית: רציתי.
יובל: בילד הראשון אנחנו נפרדות מהאני העצמאי שלנו בעולם וזה סוג של מוות מסוים והתחלה של חיים חדשים. ואנחנו הופכות להיות אימהות. ובילד השני אנחנו נפרדות מזה שאנחנו אימהות לילד אחד ויש לנו את עצמנו. יש לנו פתאום עוד, את יודעת, זה כל פעם התחלה. זה רגע מאוד עוצמתי וזה כן, את יודעת, את קרובה באמת למוות ולחיים באותו רגע.
יהודית: כן.
יובל: כי זה משהו שהוא כל כך spiritual והוא כל כך לא ניתן, הרגע הזה שזה כזה, כשזה קורה זה לא יאומן.
יהודית: ממש.
יובל: וגם הדבר המדהים זה שהגוף שלנו שוכח, זאת אומרת, את יכולה להרגיש את הכאב הזה עכשיו?
יהודית: כן, אני זוכרת שחשבתי שאני רוצה למות. אני זוכרת שזה היה כאב שלא פגשתי בו מימיי ושהוא פשוט היה אינסופי מבחינת כזה 17 שעות בחדר לידה. אבל אני לא זוכרת את התחושה באמת. בחברה אנחנו נמצאות באיזה סטטוס בעייתי.
יובל: נכון מאוד.
יהודית: אם פעם נשים היו, זה היה ברור שגברים הולכים ומרוויחים כסף ונשים יושבות בבית ומגדלות את הילדים ודואגות לבית וככה זה היה פעם החברה. ומתישהו עם השנים זה בסך הכל מגמה חיובית, נשים התחילו לעבוד יותר ויותר ועדיין אנחנו רואים כל שנה את האחוזים גדלים. של נשים שיוצאות לשוק העבודה, נשים שמאוד מתקדמות בשוק העבודה, שמגיעות לתפקידים הבכירים בשוק העבודה. ומצד שני, עדיין התפיסה הזאת שהנשים הן יותר אלה שגם צריכות לגדל את הילדים וגם להיות בבית, היא משהו שאולי לא פוליטיקלי קורקט להודות בו, אבל כשעושים סקרים אנונימיים ושואלים את האנשים עצמם.
יובל: זה חשוב מאוד.
יהודית: מי צריך להיות עם הילדים?
יובל: או מי גם מנהל את האופרציה?
יהודית: כן, מי מנהל את האופרציה?
יובל: של העזרה נגיד. כאילו אם את הולכת לפגישה, אז את זאת שצריכה לנהל את זה שהבית ימשיך להתנהל.
יהודית: כן. אז אני רוצה לחזור איתך רגע לנקודה הזאת של לפני. אז בעצם לפני שנכנסת להריון, היית שחקנית, נכון? איך נראו חייך?
יובל: לפני שנכנסתי להריון הראשון? אוקי. אז קודם כל, הייתי שחקנית, אני עדיין שחקנית. עבדתי בתיאטרון בית לסין 7 שנים. עשיתי סרטים ועשיתי סדרות, יצאתי (צוחקת) והייתי בן אדם חופשי בעולם.
יהודית: כן.
יובל: ואז נכנסתי להריון ובשלב שנכנסתי להריון בזמנו, בדיוק ירדה לי הצגה בתיאטרון שאת יודעת, תחשבי גם 7 שנים הייתי, 3 הצגות במקביל הייתי עושה וכל ערב כמעט 20 ערבים בחודש הייתי מופיעה. לא היה לי המשך של התיאטרון בזמן ההיריון. אבל דווקא בהריון עם נורי, אני תמיד אומרת שמן היה לי מזל, שזה גם מעוות לחשוב. תוך כדי צילמתי, אז בזמנו זו הייתה עונה שלישית של "ניו יורק" ועוד סרט שנקרא "ירח בבית 12" שזה גם רגע כזה מכונן בחיים שלי. שגם על הסט שלו גיליתי שאני בהריון.
יהודית: על הסט?
יובל: כן. קיבלתי את התוצאות של בדיקת הבטא.
יהודית: וואו.
יובל: תוך כדי צילומי לילה שאני צריכה להיות כזה דורמנית במועדון לילה ולעשן מלא סיגריות ובא לי להקיא.
יהודית: אוי ואבוי.
יובל: ואני ממש זוכרת שכזה, פתאום אני מקבלת הודעה מ"מכבי" ואני נכנסת ורואה בטא, פחח.
יהודית: וואו.
יובל: ואז זה היה האישור הסופי כי לפני זה לא הייתי סגורה על זה. באזור חודש חמישי סיימתי את הכל ולגמרי הייתי באוקי, יש לי סדרה שעוד מעט תעלה. יש לי סרט שעוד מעט יעלה. עם התיאטרון אני בהפסקה וזה היה לי נעים. ואז כזה התמסרתי לגמרי להריון והייתי בזה.
יהודית: כלומר, ארבעה חודשים בעצם לא עבדת יותר לפני הלידה.
יובל: לא.
יהודית: והיית ממש בסדר עם זה.
יובל: הייתי ממש בסדר. היה לי גם אז, גם היום, יש לי עדיין את הקמפיין של קניוני עופר שגם תוך כדי ההיריון הייתי מצלמת והייתי בסדר עם זה כי גם המקצוע שלי, תמיד אני גם מרגישה שאו שאין לי חיים, או שיש לי יותר מדי חיים. בתקופות שאתה מצלם, תמיד איכשהו צילומים באים ביחד. ואתה יכול לצלם שניים, שלושה פרויקטים במקביל או אחד, אפילו אחד זה מספיק בשביל שלא יהיו לך חיים. ואז יש לך כמה חודשים שאתה יכול גם לא לעבוד. הרגשתי עם זה בסדר גמור. לא הייתה לי שום בעיה. שוב, כי גם ידעתי שיש לי את הדברים באופק.
יהודית: כן.
יובל: ואז אני זוכרת אחרי שילדתי, השינוי הראשון התחיל בזה שפתאום לא הבנתי איך אני חוזרת לתיאטרון. שזה החיים שלי. 7 שנים כל ערב זה מה שהייתי עושה. ופתאום הרגשתי שבא לי להיות עם נורי ובא לי להרדים אותו. האימהות גרמה לי להבין שאולי זה לא רק מה שאני רוצה לעשות.
כשנורי היה בן שנה, זה היה בעצם היזמות הראשונה שלי בעולם שעוד התיאטרון, המשחק. ביחד עם קרן מור עשינו הצגה שקנינו את הזכויות שלה של מייק ברטלט שנקראת "constructions Relocation" שזה גם צירים. ההצגה דיברה על הבן אדם מול התאגיד. על העובד הקטן מול התאגיד. ובעצם זה סיפור של שתי נשים שהן הופכות להיות מראה אחת של השנייה. זאת אומרת, אחת מעסיקה ו עובדת שלאט, לאט המעסיקה משתלטת על חיי העובדת. ומשתלטת לה על חיי הסקס ועל הזוגיות ועל מה היא כן יכולה ועל מה היא לא יכולה וזו הייתה הצגה מאוד, מאוד קשה. כי בעצם העובדת נכנסת להריון ומכריחים אותה להפיל את הילד בשביל העבודה.
ואת יודעת, וכנראה שכל הדבר הזה זה משהו שכל הזמן היו בי את השאלות האלה של, איפה הקריירה? איפה האימהות? איפה אני? כאילו המשולש הזה. ואני זוכרת שחברה שלי נכנסה להריון ואז היא אמרה לי שהיא מרגישה שהיא באבל. שהיא שמחה על ההיריון הזה, אבל שהיא מתאבלת על מי שהיא הייתה. שזה החיים והמוות האלה. שהיא מבינה שהיא לא תהיה אותו בן אדם עכשיו. ואנחנו בעצם נפרדים ממי שהיינו, מהנעורים שלנו, מאנחנו הצעירים, שאין לנו אחריות על שום דבר חוץ מעצמנו. שאנחנו אוהבים את הבן זוג שלנו, שאנחנו אוהבים את המשפחה שלנו כמובן, אבל שבסופו של דבר, אנחנו עצמנו כי בן אדם הוא לעצמו. ופתאום אנחנו נפרדים מהמקום הזה ומבינים שאנחנו נקבל עכשיו אני אחר שהוא לא טוב יותר או רע יותר, הוא פשוט אחר. הוא לא מה שהיית. ובגלל זה אני מאוד התחברתי לתהליך האבל הזה.
יהודית: זה עדיין ממש טראומה. אפילו שלא היה את יודעת, חס וחלילה פיגוע או אסון טבע, אלא יש משהו בשינוי של הזהות שלי את עצמי ואני חושבת שבתקופה הזאתי, בתקופת הקורונה למשל, הרבה אנשים חווים את זה מהמקום הזה של שינוי זהות.
יובל: נכון.
יהודית: היה לי את החיים שלי עד עכשיו ופתאום אין לי את החיים האלה וזה נורא, נורא קשה. אפילו אם הגרסה החדשה היא לאו דווקא רעה, אין איזה גורמי סיכון.
יובל: נכון, היא מאתגרת. היא שונה. היא פתאום גורמת לך לחשוב אחרת, לעשות דברים שלא עשית. שמעי, זה כמו תינוק. את חושבת שכשהוא נולד, הנה, הוא כבר אוכל כל 3-4 שעות. פתאום מעדכן לך גרסה. את יודעת, כל הקפיצות גדילה האלה. וזה קורה בשעתיים. אז כן, אנחנו כולנו בעדכון גרסה ויש לנו כאבי גדילה.
יהודית: אני חושבת שאם לפני שנשים נכנסות להריון יש איזו תפיסה של אפשר הכל. נכון? בסוף אנחנו במאה ה-21. אפשר גם להיות אמא, גם להיות אשת קריירה. all it do can You כזה. ואז את מגיעה להריון השני ומה קורה לך?
יובל: קודם כל, מאוד שמחתי שנכנסתי להריון השני. דווקא בראשון זה כזה טלטל אותי ואני זוכרת שהזכרתי שמחה. ולרגע הזה כל הזמן ניסיתי לחזור וכל הזמן ניסיתי להזכיר לעצמי שאני בחרתי את זה. כי רציתי להיכנס להריון, כי שמחתי שגיליתי שאני בהריון. היה לי איזה מפגש עם איזה מתקשר כזה בתחילת ההיריון שבדיוק זה היה ביום הולדת שלי. קבלתי את זה מתנה. הוא אמר לי, השנה, הוא עוד לא ידע שאני בהריון. הייתי בת 33. יומיים לפני זה גיליתי שאני בהריון ושמחתי. ואז הוא אמר לי 33 זה שנת הייעוד שלך. ואז אמרתי לו, אני בהריון. וזו הפעם הראשונה שאמרתי את זה למישהו.
יהודית: וואו.
יובל: שאני לא מכירה את הבן אדם. הוא כאילו הזדעזע מזה. שם התחיל השינוי אצלי. אני פשוט זוכרת את זה כרגע מאוד, מאוד טראומתי שפתאום גרם לי להטיל ספק בדבר הזה. ולהרגיש שהוא פוגע לי בקריירה. ואני אמורה להיות בעצם במקום אחר עכשיו. ובמקום זה אני בהריון ושנת הייעוד שלי היא בעצם להיות כלי קיבולת ולהיות אישה בהריון.
וכל הזמן הרגשתי שאני במן מלחמה על מה זה להיות אישה בעולם. שאנחנו לא מרוויחות מספיק ושאנחנו לא מתקדמות מספיק ושאנחנו, את יודעת, כל השיח הנשי. בכלל, קראתי על זה לאחרונה מחקרים שאישה מפסיקה להרוויח כמו שהיא אמורה להרוויח ברגע שהיא נהפכת להיות אמא כי היא מתחילה לקחת משרת אם ולא משנה אם היא למדה או הייתה באותו תפקיד של הגבר ונשים שהן כן מתקדמות, הסביבה מבקרת אותן. "למה יש לכן מטפלת? למה אתן לא עם הילדים שלכן?" זאת אומרת, יש משהו שלאן שלא תלכי, את מותקפת. ופתאום לאט, לאט הרגשתי שבמקצוע שלי ההיריון מגדיר אותי. המין שלי מגדיר אותי. כאילו שכולם מתקדמים ואני נמשכת אחורה ובמקביל קרתה לי תופעה פיזית שכבר חפרתי עליה אבל זה נקרא סימפיזיוליזיס וזה כאבים מאוד מאוד חמורים בעצמות ובאגן ואצלי, יש לי גם בעיות גב מאוד חמורות. אז בעצם חודש בקושי יכולתי ללכת ופשוט לאט, לאט איבדתי את האושר.
יהודית: מה הרגשת?
יובל: הרגשתי שכאילו הדבר היחידי שגרם לי להיות באושר, זה נורי. והרגשתי שאני לא מצליחה לתת לו, מבינה? ושחוץ ממנו, שום דבר. הרגשתי פשוט עצב ובדידות וכעס והמון אשמה גם מול התינוק מן הסתם שהוא עוד לא קיים ואני לא, כאילו, תמיד זה מעורר דברים השיחות האלה.
יהודית: כן, זה קשה.
יובל: כי זה פשוט רגשות מאוד קשים. שגם לא הכרתי אף פעם את הרגשות האלה.
יהודית: מאיזו פנטזיה של כזה אני בהריון, אני שמחה שאני בהריון, הולך להיות לי עוד ילד, אני רוצה להרגיש את התחושה הזאת שהרגשתי בהתחלה, זה עובר ל-למה עשיתי את זה? חרטה, אשמה, בושה.
יובל: גם כל הזמן, את יודעת, כל הזמן אמרתי טוב, אז יש לי בת. הסבל הזה הוא בשביל הבת.
יהודית: כן.
יובל: אין לי אחיות ותמיד רציתי שתהיה לי בת ואז גם גיליתי שזה בן. כאילו כל הזמן לא היה לי, לא הצלחתי. היום אני מודה לאל שזה בן ושיהיה בריא והוא אהבת חיי באמת. אבל באותו רגע אני פשוט לא, לא ראיתי שום דבר שיכול. לא הצלחתי לצאת מזה. ואז גם נהייתי השחקנית הפחות טובה באודישנים שעשיתי במינימום שהיה לי ובת זוג פחות טובה ואמא פחות טובה ובעיקר לעצמי, פחות טובה.
יהודית: את יודעת, יש כל מיני סימנים שהם סימנים שמעידים על דיכאון.
יובל: כן.
יהודית: יש עייפות ויש אובדן מוטיבציה ופתאום דברים שהיו לי מאוד כיפיים לפני זה, בכלל לא מעניינים אותי יותר.
יובל: לא משמעותיים.
יהודית: ולא אכפת לי. ואני מבקרת את עצמי ואני מרגישה אשמה, מרגישה בושה ואני לא ישנה טוב.
יובל: כל התשובות נכונות.
יהודית: ואין לי תאבון והשינויים בהופעה פתאום נראים כזה, נראים פתאום לא נראית טוב. כלומר, יש משהו שהוא מאוד, מאוד גדול, מן איזה ענן שחור.
יובל: גם באמת אנשים, מי שלא חווה את זה, לא יכול להבין את זה. הרציונל שלנו, המוח לא יכול להבין שזה לא עובד ככה. שזה לא משהו, זו לא בחירה. יש פה איזשהם שינויים כימיים. עכשיו בהריון את בכל המצב הזה, זה גם תואם הורמונים של הריון, נכון? גם זה חוסר המודעות שיש לדבר הזה כי מסתבר שאחת מכל 10 נשים חוות את הדבר הזה, שזו סטטיסטיקה מטורפת. אבל אומרים להם, די את בהריון שחררי. את קצת מרגישה שמנה, אין לך מצב רוח, את עצבנית ואת בוכה? את בהריון.
יהודית: אז מתי את מבינה שזה משהו? כלומר, מתי את עוברת את השלב.
יובל: אני מבינה שזה משהו כשהמחשבות מתחילות להיות דרמתיות. זאת אומרת, זה לא משהו כבר, אני קולטת שאני כבר חושבת דברים שהם גם לא אני והם גם לא, הם נוראיים. כאילו, ואז החלטתי ללכת לטיפול. חזרתי לפסיכולוגית שלי.
יהודית: את זוכרת מחשבה כזאת שהייתה לך? שאת אומרת, איך חשבתי דבר כזה?
יובל: כן, את יודעת, להתפלל שהמי שפיר יצאו לא טוב. לעשות ספורט בטירוף. דברים שאסור. לאכול דברים שאסור. לנסוע על אופניים. את יודעת, לא להיות זהירה. כאילו להישמר כמו שאישה בהריון נשמרת לא להרים, לא זה. לפגוע.
יהודית: זה כל כך קשה כי זה באמת גם מחשבות קשות במקור. שא ת אומרת מה עשיתי לעצמי? למה אני מרגישה ככה? מרגישה נורא.
יובל: נכון ותוך כדי גם אני קוראת על זה שאומרים שהעובר, אם האמא נמצאת במצב רגשי לא טוב, ואת יודעת, ולנורי השמעתי מוזיקה והייתי עושה מדיטציות וזה. ופה ההפך. עשיתי ההפך. ואז אמרתי גם מה את עושה?
יהודית: זה ממש גם מטא קוגניציה כזאת.
יובל: בדיוק. אתה כל הזמן גם מבקר את עצמך על הדבר הזה.
יהודית: את גם אומרת, למה אני מרגישה ככה.
יובל: בדיוק.
יהודית: איך אני מעזה לחשוב ככה?
יובל: איך אני מעזה? וכעס גם על הצד הגברי. כאילו את יודעת, שלומי מסכן. זה בכלל הוא היה, את יודעת, זה שהוא גבר. היה באותו זמן הדבר הזה שכאילו פאק, גברים פשוט, הוא עבד בטירוף תודה לאל כן? והכי התפתח ועשה דברים מדהימים ויצירתיים ויזם דברים. אני כזה, איזה כיף לו שהוא יכול. וכאילו בזמן הזה אני קמלה ולא יכולה, פיזית וגם רגשית. את יודעת וזו מן תחושה, זה מעצים את הפער הזה בין הגבר לאישה.
בשליש האחרון של ההיריון בחודש שמיני, משהו פתאום קרה. שזה מצחיק, כי ברגיל בחודש שמיני נשים מתחילות כזה, "כבד לי, אני רוצה שזה ייגמר, חם לי, די, הצרבות והכאבים למטה ולמעלה ואת יודעת". ופתאום אני באמצע חודש שמיני נפתחתי. כאילו זה היה רגע שאמרתי, אוקי, אני בהיריון. כאילו זה היה כמו הבנה כזאת. קיבלתי את זה בסוף של זה. כל הזמן נלחמתי בזה וכעסתי ואת יודעת, זה גם מאוד קשור למקצוע שלי כי אני לא תלויה בעצמי. אני תלויה במקבלי החלטות, באנשים אחרים שיחשבו. באופן כללי, אם אני מתאימה, אם אני לא מתאימה, יזמינו אותי לעוד אודישן, לעוד, כל הזמן המבחן הזה. ופה זה בכלל מראש, טוב היא בהיריון. טוב, היא לא יכולה, היא בהריון. או שגם כשהייתי עושה אודישנים, אני כבר באה בהריון חודש שביעי, שמיני, me not s'It.
יהודית: כן.
יובל: את יודעת, זה כאילו אנחנו אנחנו, אבל אנחנו גם לא אנחנו בתקופה הזאת. באמת.
יהודית: קודם כל, כזה תודה. אני חושבת שאת מאוד אמיצה בלשתף את זה ולדבר גם על זה. אבל במה שרציתי לספר לך זה שבשנות ה-80 כזה, עלתה השאלה למה נשים סובלות מדיכאון יותר מגברים. הסטטיסטיקות היו משהו כמו פי 2 עד 3 יותר לנשים לעומת גברים. ובהתחלה באמת ההסברים היו הסברים החיצוניים יותר. כלומר, אמרו טוב, נשים בהתחלה לא היו להן זכויות. אחר כך נהיו להן זכויות, אבל אז זה הלחץ הזה משני הכיוונים שגם עליו דיברנו. שאת צריכה להיות גם עכשיו בשיא בקריירה וגם להיות אמא טובה ואיך עושים את שני הדברים האלה ביחד? קשה.
אבל זה לא היה מספיק ההסברים האלה וקמה חוקרת שהייתה פסיכולוגית קלינית גם בעצמה שאמרה, יש משהו גם שאנחנו הנשים עושות אחרות, כאילו פנימית, פסיכולוגית שמסכן אותנו יותר. מעבר לכל הדברים החיצוניים האלה כמו שאת אומרת גם עכשיו, רציתי משחק ולא נתנו לי כי הייתי בהריון שזו נסיבה חיצונית שאי אפשר לסובב אותה, נכון? זה מבאס מאוד. ומה שהיא מצאה זה שנשים נוטות יותר לעשות רומינציות. שאם צריך להגדיר בשפה נורמלית מה זה אומר, זה אומר חפירות. למה? למה אני כזאת? למה אני חושבת את זה? איך אני מעזה לחשוב את זה? מאיפה זה קרה לי? למה זה התחיל? למה הייתי צריכה לעשות אחרת. נוטות לחפור לעצמנו אחורה כמו איזו מכונת כביסה שטוחנת שוב ושוב עם המון אשמה ואיזה ניסיון להגיע לתובנה. כאילו אם אני רק אחפור את עצמי מספיק, אני אגיע לאיזו תשובה. ומסתבר שהנטייה הזאת היא נטייה שהיא מנבאת דיכאון. וכשאנחנו בדיכאון אנחנו עושים את זה מלא. גם גברים עושים את זה, אבל נשים עושות את זה הרבה, הרבה, הרבה יותר מגברים. אבל מעניין אותי אם זה היה חלק מהחוויה שלך, שאת כל הזמן כזה חופרת את עצמך פנימה, של למה זה קורה לי? ומה זה אומר עליי? ולמה דווקא אני?
יובל: נראה לי שברור, את יודעת. כאילו אנחנו גם חיים בעולם, כל עולם האינסטגרם שאנחנו מתחילים לחוות את החיים שלנו דרך חיים של אנשים אחרים. יש משפט של מאיר אריאל שאומר "אדם זועק את שחסר לו, לא חסר לו, לא זועק". וכאילו יש משהו באינסטגרם שיש זעקה של, הנה החיים שלי מושלמים ואני גם לוקחת, אני כל הזמן זוכרת, זה גם משפט שאמרתי. את לוקחת חלק בדבר הזה, את מזינה אותו וניזונה ממנו ושאת ניזונה ממנו את עדיין אוכלת את הלוקש. אבל רגע, איך זה הגיוני שאני ככה, כאילו את יודעת ברור, זה כל הזמן דברים שעוברים לנו בראש.
יהודית: והרגשת שהיציאה מזה הייתה גם בלהפסיק לחפור לעצמך? להפסיק לשאול את עצמך למה ולהלקות את עצמך ולנסות למצוא איזה תשובות מאוד עמוקות ללמה זה קרה דווקא לך כשרצית את ההיריון הזה, כשאת רוצה להיות אמא?
יובל: שמעי, לא אמרתי למה זה קרה דווקא לי ולא למישהו אחר. גם אני חושבת שכן זה שבחרתי להוציא את זה החוצה, זה היה חלק, זה גרם לי להקלה. והאהבה שקיבלתי עזרה לי. זאת אומרת, כולם אמרו לי תודה שאת נותנת, הרבה גברים דברו איתי, הגיבו לי גם על זה באופן פרטי. באמת, קיבלתי, התיבה שלי התפוצצה. אני בכלל לא ידעתי איך והרבה גברים אמרו לי תודה שאמרת את זה כי אני אומר לאשתי שהיא מקטרת או שהיא מתקרבנת.
וכאילו מצד אחד, את אומרת אוקי וואי, איזה מדהים שזה השפיע על כ"כ הרבה אנשים אבל זה גם הכי עזר לי בעולם. את מבינה? זה כאילו, גם אני הייתי צריכה את האהבה הזאת בחזרה.
יהודית: לצאת מהסוד הזה גם.
יובל: וקיבלתי אותה דרך איזשהו משהו של אמת. אבל אני זוכרת את הנקודה של השינוי האמיתי שגם, דיברתי עליה במפגש שעשיתי בזמנו. שהלכתי לאודישן שמאוד, מאוד רציתי. אמרו שמצלמים במרץ. אני ידעתי שאני יולדת בפברואר. ואמרתי אוקי, זה היה בת, יש לי בת. אוקי, זה מחכה לי. אמרתי אין, אין, זה אלוהים חיכה לי עם התפקיד הזה וזה הפיצוי שאני אקבל ומגיע לי. ובאמת, כאילו באתי לשם והייתי צריכה לעשות סצנה מאוד, מאוד סקסית ואינטימית. ואז איך שהגעתי, אמרו לי רגע, אבל וואי את עוד שניה צריכה ללדת ואיך? – לא אל תדאגו, אני מתחילה דיאטה מעכשיו. אין, זה ילד שני. אני לא רואה את זה ממטר. אני כבר ילדתי. אני יודעת מה זה. אני מסדרת, אני מביאה מטפלת עוד מלפני שהוא נולד. אל תדאגו, אני אהיה שם. אני שבועיים אחרי הלידה מוכנה לצילומים האלה.
יהודית: וואו.
יובל: מה שלא צריך לעשות, אני עושה. אני לא מניקה, אני לא אעשה כלום. אין, כל מה שצריך, אני לא אניק. כאילו ברמה כזאת. ואז עשיתי את האודישן ופתאום תוך כדי האודישן, היה לי בלאק. הסתכלתי לבן אדם הזה בעיניים. קודם כל הרגשתי שאני צריכה להיות נורא סקסית ואינטימית עכשיו ואני לא מצליחה, אני לא בגוף שלי. אני כאילו בגוף שעוד באמת חודש אחרי זה ילדתי. זאת אומרת, זה כבר ברמה שהיה לי קשה לשבת לעשות, לא יכולתי להתכופף. נגיד הייתי צריכה לבוא אליו ככה, לא יכולתי לעשות את הפעולה הזאת. באמת.
יהודית: איזו סיטואציה הזויה.
יובל: ואתה צריך להיות ככה וכאילו אתה נתקע. פתאום הרגשתי בלאק. פתאום כזה כל הסיטואציה כמו, זה רץ לי בראש של מה קורה פה? כאילו ואיך אני אעשה את זה? כאילו פתאום הכל עלה לי. ואז אמרתי כזה, יואו סליחה, כאילו דפקתי גם את האודישן באיזשהו אופן. איבדתי ריכוז. את יודעת, גם יש לך קצרים במח שאתה לקראת לידה.
יהודית: כל ההיריון.
יובל: בדיוק. ואז ירדתי למטה ואמרתי, מה עשית עכשיו? כמה אלימה היית לעצמך ולתינוק שלך ומאיפה את יודעת מה תרגישי? כמו שאמרתי, הנה עם נורי שבעה חודשים לא עניין אותי עבודה.
יהודית: כן.
יובל: רציתי להיות איתו. ולמה אני עכשיו מחליטה? בגלל התפקיד הזה? ואני נותנת להם ככה, אומרת להם קחו אותי, אני לא אניק את הילד שלי בשביל זה? אני מתחילה דיאטה מעכשיו. פתאום הכל עלה לי. ואמרתי לא, אני בהריון ואני עכשיו נשאר לי חודש ואני הולכת להיות פה עכשיו.
יהודית: אני הולכת להיות בהריון.
יובל: כאילו זה לא מה שמחכה לי. מחכה לי הילד שלי. כאילו זה היה ממש כמו הארה. שם זהו. זה היה ההיפוך. ואז היה לי חודש מדהים. כולם אמרו לי, מה קרה לך? אני כזה, לא יודעת.
יהודית: השתחררת.
יובל: כאילו התנקיתי.
יהודית: את אומרת משהו שהוא כל כך יפה. כי את בעצם מדברת על קבלה. את אומרת כמה הסבל שלנו בחיים הוא הרבה פעמים מהמאבק הזה של אני נמצאת במצב כלשהו ואני רוצה להיות במקום אחר, כאילו אני רוצה להיות שם. אני רוצה להיות במקום שבו אני יכולה לעשות את התפקיד הזה ושאני יכולה להבטיח שאני באמת מסוגלת להתייצב עוד חודש ואני לא רוצה להיות איפה שאני עכשיו, כאילו אני לא רוצה להיות פה בסיטואציה הזאת, בגורמים האלה וזה הסבל, נכון? זה לא הסבל של אני גדולה, כבד לי, אני לא יכולה להתכופף, אלא באמת אני לא רוצה את זה, אני לא רוצה את זה.
יובל: אנחנו נלחמים באנחנו לא רוצים להיות פה ולפעמים כשאתה כן מנסה לשחרר לתוך הדבר הזה וזה קשה.
יהודית: זה ממש קשה. זה באמת העבודה של מה זה being well. זה לא קיבלתי את כל מה שרציתי בחיים נכון? כי מי מקבל את זה? זה תמיד כזה, חיים הולכים, לא הולכים, כזה יש משברים, קורונה. פתאום קורים דברים שלא בחרנו אותם וגם אנחנו לא יכולים להגיד ברטרוספקטיבה, זה טוב שזה קרה, אני שמחה שהייתי בדיכאון.
יובל: אני לא יכולה להגיד שאני שמחה, אבל אני יכולה להגיד שזה שינה אותי. כמו לעבור איזשהו דבר חיובי מאוד גדול או שלילי מאוד גדול בחיים שלך שהוא איתך.
יהודית: כן.
יובל: והוא הכניס עוד איזשהו רובד לחיים שלך ולנשמה שלך.
יהודית: אולי שמעת פעם את המושג של צמיחה פוסט טראומתית. הרבה פעמים שמדברים על טראומות, אז מדברים על הפרעה פוסט טראומתית שאנשים כזה נופלים, קורסים, את יודעת. ומסתבר שדווקא ברוב המקרים מה שקורה זה צמיחה פוסט טראומתית. ובאמת, יש את האנשים שנופלים, יש את האנשים שנגיד מתייצבים ויש את האחוז הגדול שזה אלה שצומחים.
עכשיו מה זה צמיחה פוסט טראומתית? זה לא אני שמחה שזה קרה, טוב שזה קרה. כמו באמת, קורים דברים קשים בחיים שלנו. אבל זאת ההרכבה הזאת מחדש. יש כזאת מטאפורה ממש יפה של מראה שנשברה ואני מנסה להרכיב את המראה מחדש, אז היא תצא מראה ממש דוחה, נכון? כאילו מראה עם מלא סדקים ואני לא אוכל לראות שום דבר בצורה ישרה במראה הזאת וכל זווית כזאת תשבור לי את התמונה.
אבל אם אני לוקחת את השברים של המראה ואני בונה מזה, לא יודעת מה, אגרטל או מוזאיקה או מה שזה לא יהיה, אז יש לי משהו חדש וזו באמת הצמיחה הפוסט טראומתית שמשהו משתנה ביחסים שלי, בתפיסה שלי את עצמי, בראיית עולם שלי, בתוכניות שלי, באיך אני מנהלת את החיים שלי. משהו בי פשוט עבר כזה.
יובל: איזושהי פאזה.
יהודית: כן. זה לא אני הישן.
יובל: זו גם עשייה. בעצם את יודעת, השינוי הזה גם עשייה. הבנייה מחדש.
יהודית: כן. מה היית רוצה להגיד ליובל של ההיריון השני?
יובל: תהיי פחות קשה עם עצמך ותקבלי ותאהבי את עצמך ותשמחי על עצמך. אני חושבת שזה מה שהיה הדבר הכי חזק. שאיבדתי אמונה. זה ממש מדייק לי את כל התחושות האלה של זה כי אני בן אדם שתמיד אני עובדת על לסמוך על עצמי. גם אם קשה. גם יש נטייה לאנשים לחשוב, זה גם משהו שמאוד קשה לי שכזה, הדברים הולכים לי בקלות, שאני לא עובדת בשבילם. וזה פשוט האנטיתזה של מי שאני. תמיד אומרים, "הפתעת אותי". כאילו זה אחד המשפטים שאני שומעת הכי הרבה מאז ומתמיד. אז המקום הזה שתמיד אני סומכת על עצמי גם כשלא הייתה לי עבודה והייתה לי תקופה כבר שלא עבדתי כשחקנית יותר מחצי שנה. כזה לא קיבלתי עבודה ולא זה. אמרתי יהיה בסדר. תמיד הייתה לי את האמונה הפנימית הזאת שאת תסתדרי. יהיה בסדר. ובתקופה הזאת איבדתי אותה. ולאבד אמונה זה דבר הכי, מבחינתי, הכי הכי קשה. אז הייתי אומרת לעצמי שלהאמין.
יהודית: אני חושבת שיש משהו בלכעוס על עצמך שאת מרגישה רגשות מסוימים כלפי הילד שלך בין אם הוא עובר ובין כשהוא בחוץ, זה משהו שכל אמא יכולה להזדהות איתו.
יובל: כן, נכון.
יהודית: וגם אבא, אגב, הפרק הזה בעיניי הוא ממש לא רק לנשים. וזה קורה לי הרבה גם. שאת יודעת פתאום אני ממש כועסת על הבן שלי ואז אני אומרת, מה את כועסת עליו? הוא בן 3, מה הוא מבין? כעס על עצמי, על זה שאני בכלל חווה משהו לא רצוי כלפיו.
יובל: ברור שאנחנו חווים את הרגשות האלה לפעמים וזה בסדר. הכל בסדר. כל עוד זה לא משהו שזה הדבר העיקרי שאנחנו חווים וזה לא משהו שמוביל אותנו, אבל זה לגיטימי שנרגיש את הכעסים ואת החוסר סבלנות לפעמים. ופתאום כזה אהההההההה די. את הרגע הזה שאתה, הבוקר היה לי משהו כזה שכאילו הוא גם חולה והוא על אנטיביוטיקה והוא לא מרגיש טוב והוא קם כזה קווץ' וצורח ובוכה ואני כזה, ושלומי אומר לי "מה יש לו?". אז בוא בא אליו ומעיף אותו, "זוז, זוז" וצורח. ואז הסתכלתי ואמרתי לו "אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך, הכל בסדר" והוא אומר לי "זוזי" אז אמרתי לו אוקי אני זזה, ושתדע, וכאילו זה פשוט עבר אחרי דקה. לעומת אם הייתי אומרת, אוקי, אז להחליף את הקורנפלקס? אז את זה? רגע אז בוא. פשוט הייתי שם ונתתי לו להיות ברגע ולהיות בקריזה שלו ושיעיף את הקורנפלקס מבחינתי. ברגע שזה עבר אחרי דקה, אמרתי כזה, יש!
יהודית: וואו, זה נשמע שהפכת למן משקיפה מהצד לרגע. שהצלחת לראות את הסיטואציה מבחוץ ולהגיד, אוקי, כאילו תמונה גדולה, אני אוהבת אותו.
יובל: נכון.
יהודית: הוא עכשיו במשבר. אנחנו נעבור את זה.
יובל: אם אנחנו שניה נמצאים ברגע ונותנים להיות וזה סופר קשה. אבל שזה איכשהו עוזר לאווירה החיובית ודווקא הופך את הדברים להיות יותר יעילים.
יהודית: את חושבת שהיית יכולה להישאר רק שחקנית? כלומר, אפשר? כי אני חושבת שיש הרבה נשים ששואלות את עצמן, האם אני באמת יכולה לעשות את העבודה שלי? שהיא העבודה שבחרתי. את בחרת להיות שחקנית. עכשיו את גם בוחרת לעשות משהו אחר. ולהיות אמא.
כי בדיוק קראתי איזה מאמר שמישהי כתבה שהיא מישהי שהייתה סופר בכירה ברמת הוושינגטון, לא יודעת, משהו מאוד מאוד בכיר. והיא כותבת שם all it have taken You. והיא סיפרה שהיא הגיעה למקום כ"כ בכיר וכ"כ מוערך והיא עבדה כ"כ קשה בשביל זה וכ"כ אוהבת את הקריירה שלה. אבל יש לה שני ילדים בבית שהם מתבגרים והיא הרגישה שהם צריכים אותה ושהיא החליטה לסגת כאילו מהעבודה שלה כדי להיות עם הילדים שלה. והיא אומרת זה מיתוס שאנחנו כל הזמן מאכילות אחת את השנייה באיזה קטע פמיניסטי בכוונות טובות של את יכולה לעשות גם וג ם ולפעמים אי אפשר לעשות גם וגם.
יובל: שמעי, מולטיטסקינג, עכשיו יש גם על זה הרבה שיח שהוא גם השטן.
יהודית: כן.
יובל: כי אנחנו בעצם לא נמצאים בשום מקום. אני גם מרגישה בהרבה רגעים שאני לא, אני עם הילדים אבל אני בטלפון בעבודה וכאילו אני לא באמת בשום מקום עד הסוף. זה השלב הבא שלי עכשיו. לסדר, לנהל את הזמן נכון ואני כן רוצה להאמין שהילדים שלי רואים שאני מגשימה את עצמי ועושה ולא מוותרת על עצמי ולעצמי. שאני נותנת להם השראה בזה ואני צריכה להיות גם בשבילם, ברגעים שהם צריכים אותי ולשחרר אותם ברגעים שהם צריכים שאני אשחרר אותם. וגם בשביל עצמי. אבל את יודעת, זה משהו שנראה לי אנחנו כל הזמן עובדים על זה. אין פה תשובה.
יהודית: כן.
יובל: אבל אני מרגישה שדווקא בתקופה שהייתי רק אמא ובמקביל אישה בהריון וזה מה שעשיתי בחיים, זה לא סיפק אותי. לכן התשובה היא שבשבילי זה מה שנכון. וכאילו אנחנו פשוט צריכים להיות קשובים לעצמנו. מתי אנחנו בכוח האינרציה ומתי אנחנו בבחירה ומתי אנחנו, מה נכון לנו ולבית שלנו ולילדים שלנו? וכל בית הוא דינאמי וכל בן אדם הוא אחר.
יהודית: אני חושבת על סיפור שהרבה פעמים משתמשים בו בטיפול. שהוא משל של אדם שעומד על קצה תהום ובצד השני של התהום עומדת מפלצת ויש חבל בינך לבין המפלצת והמפלצת מנסה למשוך אותך ואת מנסה למשוך חזרה כי את לא רוצה ליפול לתהום ואת לא רוצה שהיא תמשוך אותך ותאכל אותך וכל הדבר הזה. אז את מושכת, את מתאמצת ואת מזיעה וכל הגוף שלך רועד ואת פשוט במאבק הזה. והמפלצת הזאת חזקה. את לא יכולה למשוך יותר חזק ממנה. ומה שהגישה הזאת של קבלה מציעה, זה להגיד תעזבי את החבל. עכשיו מה זה תעזבי את החבל? המפלצת עדיין שם בצד השני של התהום עושה לך כזה פרצופים ושאגות ובוגה בוגה וקולות, אבל אז את חופשיה. הידיים שלך חופשיות לחיים שלך, לפעול. וזה מאוד מזכיר לי את מה שאת מספרת. כי את אומרת, הייתי באיזה קלאש כזה עם המציאות של אני לא רוצה את זה, אני לא רוצה ככה, אני נאבקת בזה. אתם לא תגדירו אותי שאני בהריון, אני לא אגדיר את עצמי שאני בהריון. אני לא רוצה את ההיריון.
יובל: כדי להצליח גם את יודעת.
יהודית: אני חייבת להצליח למרות זאת. משהו כזה של אני רוצה משהו שאין לי ואני חייבת אותו. ואז עברת לשיפט של קבלה. והקבלה היא לא כניעה. היא לא כזה טוב, אז אני לא עושה כלום והחיים הם חיים פאסיביים שאני מחכה שמישהו יושיע אותי וזה פשוט יעבור. אלא עברת לקבלה שהיא אקטיבית. זה המצב. ככה זה. לא בחרתי את זה, לא קיוויתי לזה, לא חלמתי על זה. וככה זה. זה מה שזה. ומתוך זה, מתוך הבאמת קבלה הזאת, נולד השינוי. נולד, אז מה מתאים? מה אפשר? מה נכון? הזדמנות לייצר משהו חדש כי הוא לא רק משחק כי את מבינה שזה מה שבאמת נכון.
יובל: נכון.
יהודית: לך כרגע.
יובל: גם אני מרגישה שזה הופך אותי לשחקנית יותר טובה. כי כאילו פתאום יש לי משהו שהוא פחות במן חרדה.
יהודית: אני חושבת שהרבה פעמים אנחנו באיזה חשש שנעשה נזק לילדים שלנו אם לא נבלה איתם מספיק ויש איזה מחקר די מנחם שקראתי שעשו בהרווארד, מחקר מאוד מאוד גדול. שחקרו המון משפחות וראו שנשים עם קריירה, כזה שהן באמת בקריירה, הילדים שלהן בסוף גם שואפים לקריירות יותר. כלומר, יש משהו במודלינג הזה.
יובל: ברור.
יהודית: אגב ילדים, אז גם הילדות מרגישות שיש איזה equality gender. איזה שוויון מגדרי שהוא אמיתי. כלומר לא משהו כזה של כן, אומרים לנו שאנחנו יכולות או לא אומרים לנו שאנחנו יכולות, אלא הנה, אמא שלי עשתה את זה. הכי דוגמא אישית ושהם אח"כ מרוויחים יותר, מצליחים יותר. כלומר, יש משהו בזה שאני רואה את אמא שלי מצליחה ועושה שאני גם רוצה. ואני רואה שזה אפשרי. ואני רואה שזה לא קשור אם זה אמא או אבא, אלא באמת משהו שכזה יש. עכשיו, שוב, זה לאו דווקא טוב או רע.
יובל: נכון. זה מה שזה. את יודעת, אני גם מרגישה הרבה פעמים, האמא, אני האמא הזאת, כן? כאילו אני גם חיה עם גבר שהוא סופר קרייריסט ובסופו של דבר, אני יכולה תקופות גם בכלל לא לצלם או את יודעת, אני האמא הזאת שמוציאה את הילדים מהגן כל יום, שהיא איתם בגינה. שיש משהו שזה מוציא המון אוויר והמון אנרגיה ועולים הכעסים והמרמור. ואז האבא מגיע מהעבודה ועושים צחוקים, נכון? האבא עושה כיף ומקלח, כאילו כי הוא בא פרש לילד. את מבינה? הוא לא היה עם הילד כל היום.
יהודית: כן.
יובל: הוא לא היה עכשיו 3 שעות בגינה ושפכו עליו ארטיק ובמבה ורבו איתו וההוא רב עם ההוא. הוא בא מהעבודה ומהמקום שהיה לו כיף או מאתגר או לא משנה מה היה לו במשך היום. הוא בא הביתה לילדים שרצים אליו. אני יודעת שכשאני באה אחרי ימי עבודה כאלה הביתה, אני כ"כ שמחה לבוא הביתה. כ"כ שמחה לראות אותם ולהאכיל אותם ולקלח אותם ולשחק איתם. פתאום אני רק בזה. ודווקא בימים שאני לא בעשייה, אני בורחת לטלפון כשאני איתם, אני רואה שאני מאבדת סבלנות. זאת אומרת, דווקא עשייה גורמת לי להיות אמא יותר טובה.
יהודית: כן.
יובל: את מבינה? אז יש גם את המקום הזה שאולי אתה נמצא פחות זמן, אבל הזמן שאתה נמצא.
יהודית: הוא עם כוונה.
יובל: הוא עם כוונה ואתה רק בזה והוא עם נתינה.
יהודית: לא רק כמה זמן, אלא מה קורה בתוך הזמן.
יובל: איכות הזמן, כן.
יהודית: דיברנו היום הרבה על הניסיון הזה למצוא איזון, קודם כל, אני חושבת בפנים. עוד לפני הכמה שעות אני פה וכמה שעות אני שם ומה אני עושה ואיך אני מחלקת את הזמן? באמת הניסיון הזה להבין מה נכון לי בתוך הדבר הזה ומתי המציאות פוגשת אותי ואומרת לי, את לא במקום הנכון. ואני חושבת שאין, לא תהיה תשובה גם, אבל אין תשובה שתהיה נכונה לנו תמיד. כלומר, עכשיו את נמצאת באיזה איזון מסוים ועוד שנה אולי תרצי משהו אחר.
יובל: מחר.
יהודית: כן, מחר. ואולי זה גם איזה מסר שכזה חשוב לי שנעביר אותו שדברים זמניים. איך שאנחנו מרגישות זה זמני. מה שאת חווית בהריון זה זמני. המוטיבציה שלנו הן זמניות ולפעמים לזכור את הזמניות הזאת עוזר לנו גם.
יובל: לעבור אותה.
יהודית: כן, לקחת את הצעד אחורה הזה ולהגיד, אוקי עכשיו זה ככה. עכשיו.
יובל: כן.
יהודית: מחר יהיה משהו אחר, חדש. אני ארצה משהו חדש וזה בסדר. כלומר, יש פה באמת הרבה שיח על חמלה שעברנו אותו יחד.
יובל: חמלה, זאת המילה וואו.
יהודית: זו המילה שחיפשת כל הזמן?
יובל: הכי, הכי. חמלה.
יהודית: לפתוח איתה את הפרק.
יובל: לעצמנו.
יהודית: וחמלה זה לא רחמים. חשוב להדגיש את זה.
יובל: בטח שלא. בכלל אם נסתכל על אנשים יותר בחמלה וכלפי עצמנו אז אולי יהיה לנו לפעמים יותר קל.
יהודית: אני חושבת שבאמת החוזקה הכי גדולה שהבאת לפחות לשיחה הזאת זה את המוכנות הזאת להיות פגיעה וזו באמת התרופה לבושה כמו שאמרת על זה שיצאת עם הסיפור הזה של הדיכאון החוצה. כי בסוף כשיש בושה ואנחנו מנסים להסתיר אותה, היא רק גדלה.
יובל: נכון.
יהודית: גדלה וגדלה וגדלה ומשהו בפשוט לדבר את זה ולהגיד, אני בן אדם! קשה לי! אני חווה דברים מסוימים, עברתי משבר. זה כ"כ משחרר וגם כ"כ מקרב אנשים אחרים ונותן איזה משהו אנושי.
יובל: אז אני מקווה גם שמישהו ייקח משהו מהמפגש שלנו.
יהודית: ומקווה שגם גברים האזינו לנו.
יובל: קודם כל, גם גברים צריכים לשמוע את זה. וגם אני בטוחה שהם גם מזדהים עם זה מהמקום שלהם ומקום של בני זוג וגם של קרייריסטים וגם של אבות.
יהודית: לגמרי. זה באמת חשוב להגיד שאין פה איזו אמירה לגברים שאתם לא חלק, אלא באמת דיבור מהחוויה שלך קודם כל, מהסיפור שלך וגם זה שב סוף הבאנו פה זווית מסוימת וצריך לעשות פרק כזה גם לגברים.
יובל: לגמרי.
יהודית: עם אורח גבר. אולי נעשה את זה בקרוב. אז אני עושה בכזה נימת סיום גם להזכיר שוב את המיזם שלך. את HUG GROUP. שאני גם לוקחת בו חלק ורואה גם מבפנים וגם מהצד כמה הדבר הזה הוא משמעותי. כלומר, כמה ידע וכלים ולב ונשמה יש שם בפנים בתוך הדבר הזה.
יובל: איזה כיף לשמוע את זה ממך.
יהודית: אז תודה רבה שהגעת ותודה לכל המאזינים שהיו איתנו בתוכנית. תודה שהקשבתם ושלחתם שאלות ותודה שאתם חלק מהפודקאסט הזה באופן קבוע.
יובל: ממש, כל הכבוד לך על הפודקאסט הזה.
יהודית: מרגש שהפודקאסט הזה קיים. אני מרגישה צורך כזה להגיד את זה.
יובל: נכון, זה מדהים. אני תמיד אומרת על HUG GROUP, איזה מרגש זה. אני מבינה אותך. זה באמת מרגש שהפודקאסט הזה קיים. שאתה עושה מה שאתה אוהב ומה שאתה מאמין ואיפה שה-passion שלך והלב שלך נמצא, זה פשוט רואים את זה. כי יש פה אמת ואהבה.
יהודית: אז בנימת חמלה לכולנו, לעצמנו ולאחר, שיהיה לך שבוע נפלא ולכם שבוע נפלא ויאללה ביי.
יובל: יאללה ביי.
יהודית: איזה כיף היה.
יובל: ולחשוב טוב.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments