מכירים את האנשים האלה שתמיד יודעים בדיוק מה ואיך להגיד כדי לגרום לכם להרגיש מובנים?
או שלא משנה כמה קשה, הם יודעים לארוז את עצמם, להבין מה עובר עליהם, ולתפקד לצד זה?
אולי אתם כאלו? או שאולי דווקא רציתם להיות מאלו שעולם הרגש כל כך... ברור להם?
כל התופעות הנחשקות האלו הן חלק מאותה היכולת - אינטליגנציה רגשית. היכולת לזהות ולנהל את הרגשות שלנו ולזהות את הרגשות של האנשים סביבנו.
נשמע טריוויאלי? עשרות שנים של מחקר מדגישות לנו כמה אינטליגנציה רגשית היא פקטור משמעותי ביחסים שלנו, בביצועים שלנו ובהישגים גבוהים.
אנשים בעלי אינטליגנציה רגשית גבוהה נוטים להיות מנהיגים טובים יותר, חסינים יותר, יש להם מערכות יחסים יותר טובות והם מצליחים לנהל מצבים קשים עם אורך רוח.
פגשתי את ד"ר עינת גלזר, פסיכולוגית ארגונית ומרצה על אינטליגנציה רגשית, כדי ללמוד יותר על התכונה הנחשקת הזו. אז עד כמה אתם אינטליגנטיים רגשית? ממה היא מורכבת ואיך אפשר לתרגל אותה? מה לגבי המיתוס על ההבדל בין גברים לנשים? וגם, איזו סיבה טובה יש לכם כדי ללכת לבד לים?
יהודית: שלום לכולם, וברוכים הבאים ל״חושבים טוב״. כאן יהודית כץ, ואני עושה את הפודקאסט הזה כדי שנחשוב יחד על איך אפשר לחיות חיים יותר טובים. טוב שאתם כאן היום, אני כבר מתנצלת על זה שהיה קצת זגזוג בזמני הפרקים לאחרונה, כל מה שאני יכולה להגיד – זה לא אני, זו הקורונה (צוחקת).
ואני אפתח בלהזמין אתכם לכמה הזדמנויות האחרונות להיפגש לתקופה הקרובה לפני שאני יוצאת להפסקה של הרחבת המשפחה.
ב-12/01/2012 הרצאה שנקראת ״לא רציונלי ולא מקדם״ – איך להתמודד עם מחשבות מעכבות שיש לכל אחד ואחת מאיתנו. אז אני כבר מחכה לראות אתכם ולתת לכם כיף וירטואלי, ואני עוברת בצורה ישירה לנושא שלנו היום. אני רוצה לשאול אתכם האם אתם אינטליגנטים, אבל רגשית? מה קורה לכם כשאתם במצבי משבר? איך אתם מנהלים את הרגשות שלכם? האם אתם מצליחים לשמור על שפיות גם כשנראה לכם ש״היי, קשה מאוד לעשות את זה״? האם אתם שמים לב שמישהו לידכם חווה מצוקה? האם אתם יודעים מה אתם בכלל מרגישים ולמה אתם מרגישים את זה ומה חשבתם שהוביל לאיזשהו מקרה? האם אתם טובים בלהקשיב לאנשים אחרים? כל השאלות האלה הן חלק מתופעה נחשקת שלתוכה אנחנו נצלול היום שנקראת ״אינטליגנציה רגשית״. ולשם כך הזמנתי לכאן את ד״ר עינת גלזר, שלום לך.
ד”ר גלזר: אהלן, בוקר טוב.
יהודית: אז אני אספר עלייך שאת יועצת ארגונית בכירה, ושיש לך חברת הדרכה וייעוץ, קוראים לה…?
ד”ר גלזר: רנמה.
יהודית: רנמה.
ד”ר גלזר: שהמשמעות שלה מאומנויות לחימה זה התמקצעות באמצעות אימון. בעצם הרעיון הוא שכל אדם יכול להגיע למקסימום היכולות שלו אם הוא יעבוד על עצמו נכון. זה מה שאנחנו הולכים לעשות עכשיו.
יהודית: מעולה, וזה באמת הולך להתחבר אלינו ישירות. ברקע שלך יש לך תואר שני בפסיכולוגיה חברתית ואת מתמחה בעולם הארגונים, וגם תואר שלישי במדעי ההתנהגות, וחוץ מזה את מעל 20 שנה בתחום הזה של האינטליגנציה הרגשית ויש לך שיטות עבודה באופן אישי, באופן ארגוני, על פי הגישה הזאת. לתוך זה נצלול היום. מה זה אינטליגנציה רגשית?
ד”ר גלזר: אינטליגנציה רגשית זה בעצם קשת של תחומים, כישורים, ומיומנויות שעושים אותנו אנשים יותר טובים. בעצם אם פעם דיברנו על אינטליגנציה וידענו מה זה אינטליגנציה – אינטליגנציה היא יכולת מילולית, מספרית, אנחנו מכירים את מבחני ה-IQ וכולי, אינטליגנציה חברתית באה ואומרת – היום לא מספיק להיות אנשים חכמים, לא מספיק להיות אנשים משכילים, לא מספיק להיות אנשים מקצועיים, צריך גם כישורים ומיומנויות ותכונות שיעזרו לנו להיות יותר טובים עם עצמנו ועם העולם. אינטליגנציה רגשית בעצם היא כל הקשת של היכולות האלה שהופכות אותנו להיות אנשים כאלה שחיים בצורה יותר נכונה. זה נכון בזוגיות שלנו ובהורות שלנו וגם בעבודה – אנשים ללא אינטליגנציה רגשית ממש מתקשים לתפקד.
יהודית: את יודעת, יש איזו בדיחה שאבא שלי נוטה לחזור עליה הרבה. אבא שלי הוא מהאבות שממחזרים את הבדיחות אז הן נצרבות טוב במשך הרבה שנים. והוא מספר על איזה… אני בטח אספר אותה גרוע כי לי ממש אין את היכולת הזאת, אבל הוא מספר על איזה עכבר במאורה שהוא שומע בחוץ יללות של חתול, והחתול עושה ״מיאו מיאו״ והעכבר אומר ״אה רגע, אני מבין שיש פה חתול אז אני לא יוצא החוצה״. והחתול ממשיך ״מיאו מיאו״ והוא לא יוצא החוצה, ואחרי כמה זמן הוא שומע נביחות של כלב ״ווף ווף״ ואז הוא אומר ״אה אוקיי, כלבים זה לא רלוונטי מה שנקרא, אני יכול לצאת״. והוא יוצא החוצה והחתול תופס אותו ואוכל אותו. ואז הוא אומר לו ״מה, אבל חשבתי שאתה חתול (מתכוונת לכלב)״, אז הוא אומר לו ״לפעמים טוב לדבר כמה שפות״. אני חושבת שלי זה מאוד מתחבר הסיפור הזה על אינטליגנציה רגשית לזה שזה פשוט עוד שפה. יש לנו את שפת האינטליגנציה כמו שאמרת, הקלאסית, ה-IQ, וטוב שיש אותה, היא נחוצה, משתמשים בה הרבה. אבל יש עוד שפה, שזה שפת הרגש, והשאלה היא כמה אנחנו יודעים לזהות, להשתמש, לנתב בתוך התרבות הזאת שאפשר לקרוא לה ״רגש״.
ד”ר גלזר: אז בואי נגיד רגע שני דברים. קודם כל זאת לא עוד שפה, זאת ה-שפה.
יהודית: אוקיי.
ד”ר גלזר: זאת אומרת, אם אנחנו מדברים על מה יותר חשוב, אם פעם מאוד היללנו את השפה הראשונה, קיבלנו אנשים לעבודה לפי זה, היה לנו מאוד חשוב להתחתן עם אנשים שיש להם IQ גבוה, היה לנו מאוד חשוב להיות בקבוצה של אנשים כאלה, כל הרעיון של ההשכלה והתנועות וכל הדברים האלה, היום עדיין מאוד מעריכים את זה, אבל אנחנו נוטים יותר ללכת לכיוון השני. זאת אומרת שאם יבואו אליי שני אנשים לראיון עבודה, ושניהם סיימו את הטכניון בממוצע של 95, ואחד הוא עם אינטליגנציה רגשית גבוהה והשנייה נמוכה, אנחנו נקבל את הראשון. גם בזוגיות שלי אני הרבה יותר מתעניינת באיזה בן אדם הוא, איזה אבא הוא יהיה, איזה גבר הוא בשבילי, כמה נוח לחיות איתו, מאשר אם ה-IQ שלו הוא 100 או 120. זאת אומרת, זאת ה-שפה, זה לא עוד שפה. ודבר נוסף הוא שאינטליגנציה רגשית היא לא רק רגש, וזאת אחת הטעויות של אנשים לחשוב שאדם אינטליגנט רגשי הוא אדם רגיש. לא, אינטליגנציה רגשית היא שילוב של אינטליגנציה, כלומר, של הגיון, ושל רגש. היא בעצם בינת הלב, חכמת הלב. זה גם ראש וגם רגש.
יהודית: אני חושבת שזה ממש מעניין שאת מדגישה ככה את המילה ״אינטליגנציה״. כשחושבים רגע על האינטליגנציה במובן היותר רחב, אז בדרך כלל מדברים על היכולת שלנו להבין מידע, להשתמש בו, ליישם אותו, נכון? זה ההגדרות,
ד”ר גלזר: נכון. זאת ההגדרה הקלאסית, נכון.
יהודית: של המילה אינטליגנציה. ואז את אומרת ״שימו לב, אינטליגנציה רגשית זה היכולת שלנו להבין רגשות, לזהות אותם, להשתמש בהם״, בדיוק אותו דבר.
ד”ר גלזר: נכון.
יהודית: ואני חושבת שזאת הבחנה, או הדגשה יותר נכון, מאוד חשובה ומעניינת שאת עושה פה.
ד”ר גלזר: זאת אומרת שכמו שאת קוראת מאמר, ואת מבינה את המאמר בצורה ההגיונית שלו, את מנתחת אותו, את מבינה מה את קוראת, או אנחנו קוראים ידיעה בעיתון ואנחנו מצליחים להבין, אז אני רוצה שיהיה לך גם את הקודים האלה האנושיים. ואגב, יש אנשים מאוד הגיוניים שיושבים מולי ואומרים משפט כמו… שבוע שעבר אחד המנהלים אומר לי ״ופתאום היא התחילה לבכות, לא הבנתי מה גרם לזה״.
יהודית: (צוחקת)
ד”ר גלזר: אמרתי ״תראה, אנשים לא מתחילים לבכות פתאום! משהו קדם לזה!״ כלומר, אם היית מספיק רגיש ויודע לקרוא תמונה, היית מבין שאחרי משפט כזה שתגיד לה סביר להניח שהיא תתחיל לבכות, ומי שיש לו את הסנסורים האלה יודע לקרוא סיטואציות עוד לפני שהן מתקיימות.
יהודית: אז מה משפיע על זה, על כמה אינטליגנציה רגשית תהיה לי?
ד”ר גלזר: אז כמו כל דבר, בעיקר משפיע הבית והסביבה שאנחנו מגיעים ממנה. תמיד תמיד תמיד ההורים, הבית והסביבה הראשונית שלנו הם המעצב המרכזי של ההתנהגות שלנו, את זה אנחנו יודעים. אבל היא גם תלויה בסוכנים מסביב – המורים, הגננות, המדריכים בתנועת הנוער, השירות הצבאי, הסביבה שאנחנו עובדים בה, ולדעתי היא בעיקר קשורה לכמה האדם מבין שזה חשוב לו ומוכן לעשות את המאמץ. כלומר, אנשים שהם מפותחים רגשית קוראים הרבה, שומעים הרבה פודקאסטים, נכנסים ל,
יהודית: את ״חושבים טוב״.
ד”ר גלזר: את ״חושבים טוב״ בעיקר.
יהודית: (צוחקת). בעיקר. נמצא מחקר.
ד”ר גלזר: נכון. אנשים שבאים ומתאמנים, שעושים קורסים, שמפתחים את עצמם. אנחנו רואים אנשים, זה קורה בעיקר בגיל האמצע חיים כזה, שאנשים פתאום מבינים שאוקיי, הם צריכים עוד משהו, ובאים ומחדדים את התכונות האלה או את הכישורים שהיו להם. כלומר, אין אדם שהוא אפס באינטליגנציה רגשית. הרבה נשים אומרות ״בעלי הוא אפס״. אני אומרת ״לא, הוא אפס אולי בתחומים אחרים אבל לא בזה!״, בזה לגמרי לגמרי יש לו איזשהו משהו שאנחנו יכולים לעשות את החידודים, את הקישורים, את ההקנייה, והם יהפכו להיות הרבה יותר. אנחנו תמיד נולדים עם בסיס, אף פעם לא נולדים עם אפס. אנחנו נולדים עם בסיס. אבל גם ילד שגדל בבית נטול אינטליגנציה רגשית עם הורים מאוד לא מכוונים לזה, ואין לו את הכישורים האלה בגיל 10, יכול לבוא בגיל 50 ולרכוש אותם ולהיות כזה. להגיד לך שהם הופכים להיות 100 כמו אלה שגדלו מגיל 0? ברור שלא. אבל היכולת השתנות פה היא מאוד מאוד גבוהה.
יהודית: הייתי חושבת שאנחנו אמורים להיות מחווטים לזה, כי את יודעת, אנחנו בסוף חיה שבטית, נכון? חיינו בקבוצות, אנחנו צריכים את הקבוצה כדי להגן אחד על השני, ואיך נשרוד בלי להבין אחד את השני, להבין מה מישהו חושב עליי, איך הוא מרגיש כלפיי? זה נראה לי הישרדותי כמעט.
ד”ר גלזר: וזה גם נכון. כלומר, אנחנו רואים, יש מחקר קלאסי מאוד מוכר ששמים שני תינוקות, ממש כמעט בני יומם אחד ליד השני, והם רגישים אחד לשני. אנחנו רואים את זה במחקרים על תאומים ואנחנו רואים את זה גם בגן. ילד בן 3 הוא רגיש, הוא נעלב, הוא יודע מתי הוא פוגע, הוא יודע איך להתנהל. כלומר, בגדול אנחנו באמת מחווטים לזה מכיוון שאנחנו חיות חברתיות. אנחנו גם מאוד אוהבים חברה, ובגדול אנחנו יודעים איך להתנהג. זאת הסיבה שאמרתי שאנחנו לא עם אפס, אף בן אדם לא נולד מאפס, אנחנו נולדנו עם הסט הזה. אלא שמהרגע שנולדנו ועד הרגע שנסיים, יש לנו הרבה מאוד שנים, אני מקווה באמת הרבה הרבה מאוד שנים, כדי לראות איך אנחנו לוקחים את הדברים המולדים הטבעיים האלה ובאמת משתמשים בהם בצורה נכונה. אנחנו גם רואים השתנות. יש אנשים שהיו מאוד רגישים בילדותם, ואיבדו את זה בבגרותם ולהיפך. אז צריך לקחת את מה שאנחנו מאבדים ולהחזיר אותו אלינו. וזה לגמרי אפשרי.
יהודית: ויש איזה טרנד עם הגיל? כי אני חושבת נגיד על דברים כמו תיאוריות אישיות, שאנחנו יודעים שאישיות זה משהו שהוא נחשב לאחד ההכי קבועים, ואפילו בתוך האישיות אנחנו רואים שנגיד לאורך החיים שלנו אנשים נהיים יותר נחמדים.
ד”ר גלזר: ככל שהאדם מבוגר יותר, הוא יותר אינטליגנט רגשי, זה מוכח. מה שאומר, אני מגיעה כאמור מאוד משוק העבודה, מה שאומר שלמשל עובד בן 50 או 60 יכול לתרום לעבודה הרבה יותר מעובד בן 20, משום שהרבה מאוד דברים שעוד אין לצעיר יש למבוגר. בסוף ההרצאה שלי אני מדברת על בשורות טובות. זאת אחת הבשורות – אנחנו מאוד משתפרים ומשתכללים עם הגיל. אגב, גם בלי לעשות עבודה, אנחנו פשוט הופכים להיות כאלה. אתה כבר מבין מה חשוב ומה לא, מה כדאי ומה לא. אתה גם מבין את החיים, אתה מבין שמאוד חשוב להיות נחמד, שאם תצעק ותהפוך שולחנות זה לא יקדם אותך, יותר יקדם אותך לדבר בנועם.
כמכלול, כמובן שיש מבוגרים לא וצעירים כן, אבל בגדול מבוגרים יותר אינטליגנטים רגשיים מצעירים.
יהודית: כן. עכשיו אני אזרוק את הפצצה האמיתית – מה עם ההבדל בין גברים לנשים?
ד”ר גלזר: אני ממש רציתי לענות על זה לפני ששאלת. מה שאי אפשר להגיד על הבדל בין מגדרים. הטענה שנשים יותר רגישות מגברים היא טענה לא נכונה.
יהודית: וואלה.
ד”ר גלזר: אינטליגנציה רגשית מדברת על חמישה נדבכים, יש דברים שנשים יותר טובות בהם. הרבה מחקרים מלמדים שאנחנו למשל יותר אמפתיות. חלק מזה זה בגלל שאנחנו אמהות ומניקות ודואגות לילדים שלנו, ומתמיד דאגנו לילדים ונשים הן יותר אמפתיות. אז נניח שזה כן. אבל בכל מה שקשור למוטיבציה פנימית למשל, מדברים על גברים שיש להם מוטיבציה פנימית מאוד מאוד חזקה. אבל כל הדברים האלה הם סיסמאות ואני מאוד מאוד לא מתחברת לזה, אנחנו גם לא מוצאים לזה תימוכים מחקריים. אין הבדל בין נשים לגברים באינטליגנציה רגשית, יש כן הבדל בגילאים, זה מה שאמרנו מקודם – מבוגרים יותר מצעירים. לא נכון להגיד שנשים יותר מגברים.
יהודית: מעניין מאוד. אז את כבר רמזת לנו פה שיש בעצם כמה דברים בתוך הדבר הזה שנקרא אינטליגנציה רגשית. ואני רוצה להביא שאלון מתוך העבודה של דניאל גולמן, שהוא ככה ה… אפשר להגיד ה״הוז אנד שמוז״ של התחום?
ד”ר גלזר: לגמרי.
יהודית: אוקיי.
ד”ר גלזר: ד״ר דניאל גולמן הוא זה שבעצם הנגיש לקהל את המושג הזה שהיה ידוע הרבה קודם. הוא כתב את הספר שלו ״אינטליגנציה רגשית״ בשנת 1993, מאוד התפרסם, קלינטון מאוד החמיא לו, והוא זה שאם אנחנו מדברים על אינטליגנציה רגשית, אז הוא בהחלט אחד האנשים שאחראים לזה.
יהודית: כן. אז ניתן פה כמה אייטמים מהשאלון שלו ותנסו ככה לאבחן את עצמכם ואז נעשה גם את הסדר של מה הם באמת המרכיבים. אז נגיד מ-1 עד 5, כמה הייתם מסכימים לגבי עצמכם, כש-1 זה לא נכון לגביי אף פעם ו-5 זה לגמרי נכון, בול אני: אני מצליחה לשמור על קור רוח במצבי לחץ, אומרים לי שאני יודעת להקשיב טוב. איפה אתם מ-1 עד 5? איפה את שמה את עצמך?
ד”ר גלזר: טוב, זאת העבודה שלי, אני רוב היום מקשיבה, אז ברוך השם זה חזק מאוד.
יהודית: ברוך השם את אומרת. התשובה היא ברוך השם, פשוט ברוך השם.
ד”ר גלזר: (צוחקת).
יהודית: אני יודעת להרגיע את עצמי כשאני מרגישה עצבנות או חרדה, אני מצליחה לקרוא מה אנשים אחרים מרגישים בקלות, קל לי להתחבר לאנשים אחרים, ויש עוד כל מיני שאלות, אבל באמת כמה שאתם יותר מסכימים עם האמירות האלה באופן כללי, ככה בהגדרה הזאת של אינטליגנציה רגשית אתם כנראה יותר גבוהים.
ד”ר גלזר: רק נגיד מילה לגבי השאלון. בניגוד לשאלוני IQ, שממש הם קבועים ומתוקפים ומהימנים, ומי שעושה מבחן IQ, היום כמעט ולא עושים, אבל מי שעושה מבחן IQ ממש יודע לתת ציון אם הוא 100, 120 או 130. למי שיש ילד מחונן עשה מבחנים כאלה ויודע את ה-IQ של הילד שלו. לעומת זאת, אינטליגנציה רגשית... גם המבחן הזה של גולמן הוא לא מבחן שאומר מספר, כלומר את לא תצאי ותגידי ה-EQ שלי, אינטליגנציה רגשית זה EQ – emotional quotient, את לא תגידי ״אני 80 או 90 או 100״, אבל את כן בהחלט יכולה לבדוק מגמות. כלומר, את יכולה לראות שלמשל בכל מה שקשור לקשב החברתי שלך את מאוד טובה. ואת יכולה גם לראות שאת מאוד לא קרובה לעצמך, את מאוד לא יודעת לטפל בעצמך. את למשל יודעת להקשיב ואת חברה מאוד טובה, אבל את לא יודעת להרגיע את עצמך. ואז אנחנו או בקליניקה או בהדרכות או בסדנאות או באמצעות ספרים מקצועיים, נלמד לפתח את התכונות שאני פחות טובה בהן. אז המבחן הזה הוא יותר הצהרת כוונות או במה אני טובה ובמה אני פחות, ולא מבחן עם ציון. ״80. ה-EQ שלי הוא 80״.
יהודית: אני מאוד שמחה שאת אומרת את זה כי באמת המדעיות בסיפור פה מאחורי אינטליגנציה רגשית היא עוד קצת שייקי, כי יש המון חוקרים והמון הגדרות והמון סולמות מדידה, וככה כשהתכוננתי לפרק ניסיתי לחפש גם אחרים שעוד לא הכרתי לפני וראיתי שיש כל כך הרבה דרכים, מתווכחים – זה אישיותי, זה אינטליגנציה, זה יכולת, מודדים את זה ככה, מודדים את זה אחרת, וכשאנחנו לא מסכימים אפילו על מה זה בדיוק הדבר הזה ואיך מודדים אותו, אז כמובן שכשנדבר על מחקר ושיפור ותוצאות, אז הכל יהיה קצת מוטל בספק, ואני חושבת שזה חשוב להניח את זה פה רגע.
ד”ר גלזר: נכון, רק שנגיד שיש יותר מוסכם מלא מוסכם. את צודקת שאין מבחן וזה לא מדיד, ואת צודקת שלא כל המחקרים אומרים אותו דבר, אבל אינטליגנציה רגשית היא חלק מעולם מדעי ההתנהגות, שהוא כשלעצמו עולם לא סגור. אני חושבת שיותר מסכימים מלא מסכימים על אינטליגנציה רגשית. זה לא תיאוריה שאנחנו אומרים ״תמחקו כל מה שידעתם, עכשיו תלמדו את זה״. זה לא חדש, אבל זה יותר ישים, זה יותר מכוונן.
יהודית: מעולה. אז גולמן בעצם פירק את זה לתת יכולות, אז מה הן היכולות האלה?
ד”ר גלזר: אז קודם כל אנחנו מחלקים לשני עולמות. עולם אחד זה העולם התוך אישי, זה אני, עינת. ופה אנחנו מחלקים את זה למודעות עצמית – כמה בן אדם מודע לעצמו, מכיר את עצמו, כמה בן אדם יודע לנהל את הרגשות שלו, בוחר את הרגשות שלו, וכמה בן אדם מניע את עצמו. אני לא צריכה שתגידי לי לעשות, אני יודעת בעצמי לעשות. זה קשור ביכולות התוך אישיות. העולם השני זה העולם הבין אישי, ביני לבינך. ופה אנחנו מדברים על יכולות של אמפתיה, כמה אני קשובה לסביבה, כמה אכפת לי מהסביבה, כמה אני אוהבת, דואגת, גם לאנשים אחרים, וכישורים חברתיים שזה כל הקשת של תקשורת, אסרטיביות, שיתוף פעולה, עבודת צוות, ניהול, וכל הכישורים שהם כישורים חברתיים התנהגותיים נדרשים או הכרחיים היום.
יהודית: מעולה. אז את אומרת שזה מחולק לאני ולאחרים, בתוך ״אני״ יש לי את המודעות העצמית שלי, את היכולת לנהל את הרגשות שלי ואת היכולת להניע את עצמי, וכלפי אחרים יש לי לזהות מה עובר על אנשים אחרים שזה אמפתיה, ולייצר קשרים טובים.
ד”ר גלזר: בדיוק.
יהודית: לתוך זה אנחנו נצלול עכשיו פנימה בקפיצת ראש וניתן גם דברים פרקטיים. אז בואי נתחיל ממודעות עצמית.
ד”ר גלזר: אדם עם מודעות עצמית גבוהה הוא אדם שיודע מי הוא, מה הוא, מה חוזקותיו, מה חולשותיו, הוא מכיר את עצמו מאוד טוב. זה אומר...זה נראה לנו כאילו טריוויאלי כי אוקיי מי לא מכיר את עצמו? אבל כל פעם שקורה לכם מצב שבו אתם מתנהגים בצורה מסוימת, ואתם לא מצליחים להבין למה, זה אומר שיש איזשהו קושי במודעות העצמית. כי בן אדם שמכיר את עצמו יודע בדיוק מה גורם לו להתנהג בצורה מסוימת. אני יודעת מה עושה לי טוב, אני יודעת מה עושה לי רע, אני יודעת עם איזה אנשים טוב לי להיות, עם איזה אנשים פחות. למרות שזה נראה טריוויאלי זה אחד הנדבכים היותר מורכבים של אנשים, אנחנו כל החיים שלנו עובדים בלהכיר את עצמנו. יש אנשים שהולכים לפסיכולוגים קליניים שנים על שנים כדי להיות מחוברים לעצמם, כדי להכיר את עצמם יותר טוב. אנחנו צריכים מגיל מאוד מאוד צעיר ללמד את הילדים שלנו להכיר את עצמם. כמו שהם מכירים את החברים שלהם, את המשחקים שלהם, כמו שהם מכירים אנשים מסביב, את הסלבים שהם מעריצים או כל דבר אחר, הם צריכים להשקיע בעצמם. אחת הטכניקות שאני מלמדת בקורסים שלי למשל זה שאני מציעה לאנשים פעם בשבוע לא לחזור הביתה.
יהודית: (צוחקת)
ד”ר גלזר: כרגע אנחנו נמצאים בבית, זה קצת קשה, אבל עוד דקה נגמרת הקורונה ואז,
יהודית: עוד דקה וחצי (צוחקת).
ד”ר גלזר: עוד שתיים. ואז אני מציעה להם ללכת לחוף הים, ולשבת בים מול הגלים בלי ספר ובלי עיתון ובלי פלאפון ובלי לפטופ ובלי עבודה ובלי אנשים. ולקנות כוס קפה ב-20 שקלים ולשבת על כיסא מול הים שעתיים. כשאני אומרת את זה אז אנשים אומרים ״שעתיים? אחרי חמש דקות אני כבר מתחרפן״.
יהודית: חוטפים התקף חרדה.
ד”ר גלזר: נכון. ״מה יש לי לעשות בלי משהו?״. אנחנו מאוד רגילים להיות ב-doing כל הזמן. אתה רואה בן אדם שממלא את עצמו כל הזמן, אז אם אני יושבת בבית קפה אז אני אעבור על מיילים או שאני אדבר בטלפון, או שאם אני הולכת לאנשהו אני חייבת מישהו ביחד איתי כדי חס וחלילה לא להיות לבד. מה שעושה הלהיות לבד זה שבהתחלה באמת, ברבע השעה הראשונה, את חושבת מאוד על הכאן ועכשיו ״אוקיי, אני צריכה להגיע הביתה, מה אני צריכה לעשות ומי מחכה לי ואיזה מיילים עוד נמצאים לי במחשב או איזה משימות מחכות לי בבית״, אבל לאט לאט אתה צולל לעצמך, ואתה פתאום חושב על כל מיני דברים שאין לך זמן בשוטף כי אנחנו 24/7 כל הזמן נמצאים בעשייה וברוב המקרים עם אנשים. אם אין לי אנשים פיזית לידי אני צופה בטלוויזיה או רואה באינסטגרם חיים של אחרים, אני כמעט לא עם עצמי, והכלי הזה שפעם בשבוע אתה נמצא שעתיים לבד עם עצמך, מחבר אותך לעצמך. לורה דיי בספר ״אינטואיציה ופעולה״ מדברת על ניהול יומן. כשהייתי ילדה היה לי יומן, כתבתי בסוף יום את החוויות שלי של היום. היתרון בניהול יומן זה שכאתה חוזר אליו אחרי חודש, אתה פתאום רואה איזה דברים למשל עשו לך טוב במהלך החודש האחרון. אני שמתי לב שכל פעם שהייתי עם אנשים היה לי מאוד טוב. ואני כותבת לעצמי ״עינת, את מאוד אוהבת להיות עם אנשים, מאוד לא טוב לך להיות בלי אנשים״. והנה גיליתי משהו על עצמי. לא סתם אנשים מאוד מאוד נהנים מכל סדנאות הויפאסנה או סדנאות החיבור העצמי הזה, כי אנחנו חסרים לעצמנו. אדם עם מודעות עצמית מאוד קשור לעצמו, יודע לבלות עם עצמו, לבדר את עצמו, הוא לא צריך סביבה, הוא יכול לגמרי להינעל. אגב, בקורונה ראינו את זה היטב, אנשים שהשתגעו לגמרי מזה שסגרו אותם עם עצמם ואנשים שגילו בזה הזדמנות, ״הנה, מת העולם ורק אני עם עצמי, ואני מגלה שאני בן אדם מאוד מעניין דווקא״.
יהודית: (צוחקת) את אומרת שיש עם מי לדבר. אבל באמת העניין הזה של מודעות עצמית זה משהו שהפילוסופים היווניים דיברו עליו כבר לפני 2000 שנה. יש ציטוט נחמד של סוקרטס שאמר ״the unexamined life is not worth living״ – חיים שאנחנו לא בוחנים אותם, מסתכלים עליהם, הם.... הוא אמר ״not worth living״, לא ראויים לחיות, אבל אולי זה קצת קיצוני. אבל באמת העניין הזה של בכלל להבין מה עובר עליי, מה גרם לי להגיב עכשיו באופן רגשי מסוים, איזה סוג של מחשבות יש לי, מאיזה מקום המחשבות שלי באות, מושפעות, הולכות, משתנות, מה אני אוהבת? כלומר, באמת ההיכרות הזאת עם עצמנו היא נשמעת כל כך טריוויאלית ומצד שני היא כל כך לא.
ד”ר גלזר: ואז אנחנו מגלים שהרבה אנשים לא אוהבים את עצמם, או לא אוהבים דברים בעצמם. יש אנשים שבאים והם מכירים בדברים שיש בהם שהם לא אוהבים. למשל בא מישהו ואומר ״אני לא אוהב את זה שאני חסר סבלנות. אני אדם חסר סבלנות ואני לא אוהב את זה״. קודם כל זה שהוא הגיע למודעות הזאת שהוא בן אדם חסר סבלנות זו כבר גדולה, כי יש אנשים שמאוד עיוורים לגבי עצמם, הם לא יודעים, הם צריכים שיגידו להם, הרבה פעמים הם גם מתווכחים ״אני? חסר סבלנות?״. אז קודם כל להגיע לשלב הזה של המודעות זה מעולה, כי זה בעצם השלב הראשון שמביא אותי לתיקון. כי ברגע שאני מבינה שאני בן אדם חסר סבלנות, או שכשאני לא עם אנשים אחרים אני בלתי נסבלת... בתחילת הקורונה אמרתי למשפחה שלי ״תקחו בחשבון שאמא עכשיו קצת תשתגע. קחו בחשבון, תהיו חמודים איתי, כי קצת יהיה מורכב עכשיו״. זה נובע מזה שאני יודעת, אני מכירה את עצמי. זה השלב הראשון. השלב השני זה וואנס אתה יודע, אוקיי, בוא תעבוד. אז מודעות עצמית היא קריטית, לא סתם אנחנו לוקחים אותה כנדבך ראשון, היא קריטית לכל הדברים.
יהודית: כן. דיברת קודם על כתיבה ואני חסידה גדולה של כתיבת יומנים והדרך של זה להכיר את עצמנו, אבל גם לייצר את ההפרדה הקוגניטיבית הזאת של לראות ״הנה מה שכתבתי, הנה זה על הדף, הנה אני, אני פה״, ואז אני מסוגלת להסתכל על זה רגע מבחוץ. והיכולת לראות את עצמי מבחוץ היא באמת סופר חשובה כשאנחנו מדברים על מודעות עצמית. פעם העברתי סדנה על כתיבה ככלי להבנה של עצמנו, ככלי פסיכולוגי, ואחד המשתתפים אמר משהו שממש נשאר איתי – ״בזמן שתרגלנו אז פתאום הרגשתי שאני גם מדבר וגם מקשיב באותו זמן״. ויש בזה משהו כל כך מרפא, כי אם נחשוב על זה שאנחנו למשל הולכים לפסיכולוג כדוגמה, אז שם אנחנו מדברים ומישהו אחר מקשיב, ו-א׳ לא לכולנו יש את ה... לא יודעת, אפשרות ללכת כל החיים לפסיכולוג, לא כל אחד מתחבר לזה. ויש משהו גם בכתיבה שהוא פשוט ״יאללה, אני מוציאה את הכל אל הדף, מה שיוצא אני מרוצה, אף אחד לא שופט, אף אחד לא מבקר, ואני פתאום לומדת את עצמי, אני מבינה על עצמי דברים״.
ד”ר גלזר: בסוף אנחנו עושים חיבורים. כלומר, בסופו של דבר אני אקח את היומן שניהלתי במהלך החודש האחרון, ואני אראה ממש בעבודה אנליטית, אני יכולה לעשות חיבורים של כל הדברים. אני מלמדת ממש למרקר את כל הדברים שעשו לך טוב, כל הדברים שעשו לך לא טוב, מצבים שבהם היית חרד. אנחנו יכולים לאסוף את הדברים ואנחנו רואים שיש קווים מאוד מאוד מאוד משיקים בין כל החוויות שלנו, מה שמלמד אותנו על עצמנו.
יהודית: וואי, זה מזכיר לי מחקר מרתק של פרופסור הדסה ליטמן עובדיה, היא גם התארחה פה בפודקאסט בנושא של חוזקות. היא חוקרת חוזקות והיא מראה שמעבר ללהגיד ״בוא נשתמש בחוזקות שלנו יותר״, אנחנו גם יכולים להשתמש בחוזקות שלנו יותר מדי. ובאופן ספציפי היא עשתה מחקר בארץ עם משהו כמו 300 אנשים, והיא מצאה קשר בין חרדה חברתית לבין שימוש יתר באינטליגנציה חברתית, ושימוש חסר בעוד כל מיני דברים אחרים כמו התלהבות, הומור, ויסות עצמי. אבל בעצם גם במקרה שאנחנו יותר מדי באינטליגנציה חברתית, אם כל רמז מהסביבה עכשיו אומר לי משהו ואני מפרשת אותו, וכל משהו שאני מרגישה בעצמי הופך להיות משהו שהוא סופר קיצוני, אז יהיה לי יותר סיכוי להיות חרדה ל״מה זה אומר עליי, מה חושבים עליי, מה זה יעשה, איך אני אתמודד עם זה...״ והיא הצליחה דרך האבחון של חוזקות ושימוש יתר וחסר בהן, לחזות בדיוק של 88% למי יש חרדה חברתית ולמי אין חרדה חברתית.
ד”ר גלזר: חרדה חברתית היא בעצם מצב שבו בן אדם מאוד מתקשה להסתדר בחברה. יש אנשים שזה ממש מאובחן אצלם, כלומר, אנחנו ממש יכולים לעשות בדיקות ולראות שהבן אדם חרד חברתי. יש את עמותת ״רקפת״ שעוזרת לאנשים שנמצאים בחרדה חברתית גבוהה. אבל גם אותם, אם נלמד אותם את הכישורים האלה שדיברת עליהם, נלמד אותם להיות יותר קלילים ויותר זורמים, ולא כל דבר הוא משמעותי ולא כל מי שאומר משהו זה נורא... זה חוזר לעניין של המינונים, אבל אנחנו צריכים לקחת בחשבון שיש דברים שאנחנו צריכים יותר ופחות. את תגידי לי ״אני לים לא מסוגלת ללכת שעתיים בשבוע, אין לי את הפניות, את הזמן או את המצפון, אבל אני בהחלט מסוגלת לנהל יומן״, אוקיי. או שתגידי לי ״אני לא מוכנה לכתוב יומן, אני לא טובה ורבלית, או אני לא יודעת לסמלל את מה שאני מרגישה, אבל אני בהחלט מוכנה פעם בשבוע להיכנס עם עצמי לחדר״, אז אנחנו משתמשים בחלק מהדברים אבל אנחנו צריכים למצוא את הדברים שמתאימים לנו, שנכונים לנו.
יהודית: מעולה. אז מרכיב ראשון אמרנו – מודעות עצמית, להבין את עצמי, נתנו כלים לנטר את עצמי, לכתוב יומן, להתבודד, מיינדפולנס, מדיטציה, כל אחד קחו מה שאתם רוצים. ואנחנו עוברים לשלב הבא, שזה בעצם המרכיב השני של לדעת לנהל את הרגשות שלי, שכאן האמת יש ציטוט נחמד של פרנקל, ויקטור פרנקל ב״האדם מחפש משמעות״, שהוא סופר מוכר אבל ממש יפה, שהוא אומר משהו בסגנון של ״בין אירוע לתגובה יש איזה מרווח, ובתוך המרווח הזה נמצאים החופש והכוח שלנו בעצם לחיות ולייצר את החיים שלנו״.
ד”ר גלזר: ורק נקדים שלפני האירוע גם בא רגש. כלומר, הכל מתחיל מרגש. היה רגש, הרגש הביא לאירוע, ועכשיו יש לי אפשרות להגיב. ובמרחב הזה יש לי הרבה מאוד חופש. אפילו המושג ״ניהול רגשות״ הוא מושג מוזר, כי רגש הוא מאוד ספונטני, מתפרץ, אני אוהבת, אני כועסת, אני חרדה… וניהול זה משהו מאוד מאורגן, מאוד רציונלי, מאוד יסודי, אז כאילו אפילו במשפט הזה יש משהו מוזר. ומה שאנחנו אומרים באינטליגנציה רגשית, שבן אדם יכול לנהל גם רגשות. אני יכולה להחליט אם טוב או לא טוב לי עכשיו.
את מדברת הרבה על חשיבה חיובית, הרעיון של לבחור להנות ממקום, לבחור לחשוב חיובי, הוא בחירה. מחקרים חדשים על אהבה מדברים על זה שאנחנו יכולים להחליט אם שווה לאהוב את הבן אדם הזה או לא. זה מדהים כי אהבה זה אחד הרגשות הכי ספונטניים, ואו שיש לך או שאין לך, ואנחנו רואים הרבה מאוד אנשים שהרבה פעמים הכימיה שלא הייתה בדייט הראשון לגמרי קורית בדייט החמישי. אז אפילו אהבה זה דבר שמתפתח, בניגוד לאהבה של אמא לילד, או אבא לילד שלו, שאנחנו מאוהבים בהם מהרגע שהם יוצאים מאיתנו, זאת אהבה שלא תלויה בכלום. אהבה לאנשים אחרים היא חלקה כימית או הורמונלית וכל הרגשות שצפים, וחלקה גם יכולה להיות שכלתנית. וכמו כל הרגשות האחרים – אנחנו יכולים לנהל אותם. אנחנו מדברים על ניהול רגשות בעיקר במצבי קיצון, ״מה אתה עושה כשאתה כועס, מה אתה עושה כשאתה עצבני, מה אתה עושה כשאתה מתוסכל״, ופה אנחנו צריכים ללמד שיטות, איך אני עצבנית ואני לא נותנת לך סטירה, איך אני מתוסכלת ואני לא שוברת את הכוס שנמצאת פה לידי. כלומר, איך אני מרגיש משהו ומתנהג בצורה שהולמת את הרגשות. פרופורציות וכולי.
יהודית: אני חושבת שיש פה הבחנה ממש מעניינת בין להיות רגשן או רגשנית, שהרבה פעמים אולי אנשים מפחדים מאינטליגנציה רגשית כי זה נשמע להם כמו אנשים שמוציאים את הרגשות שלהם ללא כל בקרה, מתפרצים, בוכים, צועקים, כל מיני דברים קורים, לבין מצד אחד להכיר ברגשות שלי, לתת להם מקום, אבל ללמוד לבטא אותם באופן שהוא הולם, מתאים, מקדם אותי, לא עושה נזקים בחיים שלי. והסיפור הזה של ויסות עצמי הוא משהו שלא תמיד קל לעשות אותו.
ד”ר גלזר: אנחנו רואים שהרבה מאוד אנשים מתנהגים בדרך מסוימת שאחר כך הם מצטערים על איך שהם התנהלו. כלומר, כשהם הולכים הביתה או מנתחים הם מבינים שהם התנהגו בצורה לא נכונה. אדם עם ניהול רגשות מוצלח הוא אדם שיודע לא לא להיכנס לסיטואציות כאלה, כי אנחנו נכנסים בעל כורחנו. בדרך לפה חתך אותי מישהו בכביש, משאית לא אותתה וחתכה, זה מעצבן, זה באמת מעצבן. אז אני לא יכולה לא להתעצבן. יש לפעמים אנשים שאומרים ״אל תכעס״. אני לא יכולה לא לכעוס, זה מכעיס. אבל תתנהג בדרך נכונה. כלומר, תתנהג בדרך כזאת שלא תאלץ לשלם עליה מחיר יקר.
יהודית: יש חוקר שאני ממש אוהבת שקוראים לו פרופסור ריצ׳י דיווידסון מאוניברסיטת ויסקונסין, הוא הרבה מדבר על ה-emotional brain, והוא אומר שלפעמים קורה לנו שיש לנו משהו בסגנון של… הוא קורא לזה ״amygdala hijack", כאילו שהאמיגדלה, שהחלקים הרגשיים של הראש שלנו, של המוח שלנו, משתלטים עלינו, ואז כל הקורטקס הפרה-פרונטלי שלנו, כל מה שקשור לוויסות, לתכנון, לאיפוק, למה נכון לעשות, כאילו נסתם, נחטף, אין גישה לדבר הזה. ואנחנו בעצם רוצים ללמד את עצמנו לתווך בין שתי המערכות האלה.
ד”ר גלזר: זאת הסיבה שהרבה פעמים את יכולה לראות אנשים שאת מכירה אותם ביום יום ואת אומרת ״תקשיב, זה לא זה! זה לא הבן אדם!״,
יהודית: ״הוא איבד את זה״.
ד”ר גלזר: ״הוא איבד את זה!״. ואנחנו מאבדים את זה הרבה פעמים אם נבחן את עצמנו באמת. כשהילדים שלי היו קטנים תמיד אמרתי שאם יהיו מצלמות פה בבית ויראו את הדרך שבה לפעמים אני כועסת או צועקת, לא יאמינו שאני זאת אני. גם אני לא אאמין שאני זאת אני. לפעמים אנחנו מתנהגים בצורה שהיא לא אנחנו, באמת לא אנחנו, כאילו האמיגדלה, שזה החלק הרגשי שלנו, משתלט על עצמנו. זה קורה לטובים שבינינו, נתקן – זה קורה לכולם. השאלה היא מה אתה עושה, וכמה מהר אתה יודע לחזור לעצמך. יש טכניקה מאוד טובה שנקראת שבירת סיטואציה. שבירת סיטואציה אומרת שאני לא מתמודדת כשאני לא מסוגלת. משפט כמו ״אני מאוד כועסת עליך עכשיו, אני מבקשת שנעצור את השיחה וניפגש בעוד שעתיים״, היא סיטואציה שקודם כל נובעת ממודעות עצמית, אני מבינה שאני כועסת, והיא גם מכירה בזה שהנזק שאני אגרום אם אני אמשיך את השיחה הזאת הוא מאוד גדול. פעם לימדו זוגות לא ללכת לישון כועסים. שטויות! לפעמים אנחנו מאוד כועסים, ב-12 בלילה לנהל שיחה זה מאוד קשה, מאוד מאוד מאוד מורכב. סליחה, זה לא שטויות, יש בזה משהו, אבל רק נגיד שיש משהו יותר חכם בללכת לישון ולקום בבוקר, להתקלח ולשתות קפה, אני אעשה כל דבר שגורם לי להרגיש יותר טוב ואני אחזור לסיטואציה יותר חכמה. כי כרגע, כל החוכמה שלי נעלמה. אז טכניקה כזאת למשל, היא טכניקה שאתה מתאמן בה. ואתה עושה אותה פעם, פעמיים ושלוש, ואז אתה בעצם לומד איך לעשות את זה נכון.
יהודית: כן.
ד”ר גלזר: צריך לקחת בחשבון שניהול רגשות נכון גם למקומות טובים. כלומר, אם אני יודעת שמשהו עושה לי טוב, למשל אם אני מאוד נהנית לשבת לשתות קפה בבית קפה, אני רוצה להנות מהחוויה הזאת מאוד. הרבה פעמים כשאנחנו נמצאים במקום יפה עם נוף יפה, אני אומרת לילדים שלי ״תסתכלו, תעצרו עכשיו הכל, תיהנו, תראו איזה יופי זה״. בואו נהיה עם זה, עם הרגש הזה של התאווה, של ההשתוקקות, של ההנאה עוד יותר זמן, ולא נדפדף את זה. היינו, צילמנו, העלינו סלפי ובוא נלך מפה - לא! בוא נהיה עם הדבר הזה! אבל תנהל אותה. אל תרגיש וזהו, שזה לא יעבור, תנהל את הסיטואציה. אחת התגובות נגד זה שזה קצת פוגע בספונטניות, כי אני כבר מתחילה להכניס תהליכי חשיבה ורציונליות, ומה כדאי לי ומה לא, וזה נכון. אינטליגנציה רגשית היא לא ספונטנית. היא עבודה שאתה עובד על עצמך, וגם הטכניקות הן טכניקות רציונליות. זה החלק האינטליגנטי במושג.
יהודית: לגמרי.
ד”ר גלזר: אז גם רגשות אנחנו הופכים להיות קצת יותר עבודה, כלומר, קצת יותר מעשיים, קצת פחות ספונטניים.
יהודית: בסדר, אני לא חושבת שכל דבר תמיד חייב להיות ספונטני, כלומר, זה באמת שוב דרך המלך הזאת שדיברת עליה. לי זה מאוד מתחבר גם לחוסן נפשי, וכשאנחנו חושבים על חוסן נפשי, אז נגיד במחקר יש לזה כמה אלמנטים, אז אחד מהאלמנטים זה גם לטפח את הטוב. אפילו בתוך תקופה קשה, להצליח לראות את הטוב, לייצר את הטוב, להנות מהטוב, ואת אומרת שזה לא רק איך אני מתמודדת עם הרע, אלא גם איך אני מוצאת עכשיו אנרגיה להניע את עצמי, לעשות משהו טוב עבור עצמי, גם בתוך תקופה או בתוך רגש שהוא לא פשוט בשבילי.
ד”ר גלזר: שזה ממש שביל נהדר לנדבך השלישי שמדבר על מוטיבציה פנימית, על גיוס מוטיבציה פנימית. לא פעם אנחנו קוראים לזה ״גיוס״״ מוטיבציה כי מוטיבציה היא לא דבר שניתן לנו במתנה, אנחנו צריכים לגייס אותה מעצמנו ברגעים שהם יותר קשים. לחשוב טוב זאת עבודה, אני לא צריכה ללמד אותך, את מומחית בתחום הזה. הרעיון של גיוס מוטיבציה פנימית הוא שאני לא מסתמכת על אנשים אחרים, אני לא רוצה שיניעו אותי, שיגידו לי ״עינת קומי, עינת תאכלי, עינת תעשי ספורט״, אלא אני מביאה את עצמי לזה. בילדות הרבה מהדברים הם מוטיבציה חיצונית. הילדים צריכים ללכת לבית ספר וצריכים ללכת לחוגים, הם צריכים ללמוד שיעורים פרטיים והם צריכים ללכת לצבא. אנחנו בנויים על דברים שאנחנו צריכים לעשות. ואז הבן אדם משתחרר בגיל 20-21 והוא לא חייב כלום. הוא לא חייב לעבוד עדיין, הוא חי בבית של ההורים, הוא לא חייב ללמוד, יש אנשים שלא לומדים – הוא לא חייב כלום. ומעכשיו הוא מסדר לעצמו את החיים. ככל שגיוס המוטיבציה הפנימית הוא טוב יותר בילדות, כלומר, ככל שגידלנו אותם יותר טוב, ככה הם יצטרכו פחות את התיווך של העולם החיצוני שיגיד להם ״בוא תירשם ללימודים״. אני עובדת עם הרבה מאוד אנשים מבוגרים שאומרים לי ״תגידי, מה אני עושה? הוא כבר חצי שנה משוחרר והוא עוד לא יצא מהבית״, ״הוא כבר שנה משוחרר והוא עוד לא הולך ללמוד״. אז כל הדברים האלה שאנחנו עדיין בגיל 21, 22, 23 צריכים להגיד להם מה לעשות, אז כנראה שלא כל כך עשינו עבודה טובה קודם. אני צריכה ללמד את האנשים שלי להניע את עצמם. הוא מעצמו צריך לדעת מה הוא רוצה לעשות. זה נכון בעבודה, וגם בזוגיות וגם בהורות, אנחנו כל הזמן עובדים על עצמנו, אחד הכלים זה חשיבה חיובית, ויש כלי שנקרא ״דיאלוג פנימי״. זה סיפור שאני ממש מספרת לעצמי, אני כבר רואה את עצמי במקום הזה, במקום החדש, אני בונה לעצמי תמונת מציאות טובה. אנשים עם מוטיבציה פנימית הם העובדים שאנחנו הכי אוהבים לקלוט, זה אנשים שאתה לא צריך לעשות איתם כלום, הם זזים לבד ממשבצת למשבצת. הם כל הזמן משפרים את עצמם, זה אנשים שאנחנו מאוד מאוד אוהבים להיות איתם.
יהודית: מדהים. אז סיימנו את החלק של המיומנויות התוך אישיות, נכון?
ד”ר גלזר: בדיוק.
יהודית: אנחנו מתחילות לעבור לחלק של המיומנויות הבין אישיות. אז אנחנו עוברות למימד הרביעי שלנו, שזה בעצם הבנה של אנשים אחרים ואמפתיה, בעצם לזהות מה אנשים אחרים מרגישים, מה הם חושבים, מה עובר עליהם כשהם לידנו.
ד”ר גלזר: אדם אמפתי במהות שלו הוא אדם שמאוד חי את הסביבה. מבין קודים חברתיים, יודע איך להתנהל בקודים כאלה, אכפת לו מאנשים אחרים. אנחנו נגלה רמות אמפתיה מאוד גבוהות אצל כל מי שעובד בתחום הטיפול – מורות, גננות, עובדות סוציאליות, פסיכולוגיים, אנשים שבמהות שלהם הם אנשים שהם מאוד פתוחים לסביבה. הפרטנרים הכי טובים, החברים הכי טובים, העובדים הכי טובים והמנהלים, זה אנשים שהם אמפתיים, זה אנשים שאתה יודע שאתה חשוב להם, שאתה יקר להם ושהם יעשו הכל בשבילך. זה אדם אמפתי.
יהודית: וואי, וזה לא פשוט כל כך להיות אמפתי כי אנשים לא אומרים לנו באופן מפורש ״אני עכשיו מרגישה עצובה, אני חושבת עלייך שאולי את לא אוהבת אותי״, אלא אנחנו צריכים להבין שפת גוף, מבטים, טונים, שהיות. כלומר, יש כאן המון רמזים שהם בלתי מילוליים בשביל להיות אמפתי באמת.
ד”ר גלזר: אנשים שהם אמפתיים הם אנשים שיודעים לקרוא את הדקויות האלה. מי שלא אמפתי חברתי, מי שאין לו את הרגישות הזאת הוא לא יודע מה הוא אמר. ״אני לא יודעת ממה היא נעלבה, מה אמרתי לה בסך הכל?״ – אם היא נעלבה, אמרת לה כנראה משהו לא בסדר. יכול להיות שאם לך היו אומרים את זה לא היית נעלבת, אבל אם היית יודעת שהמשפט הזה עבורה הוא משפט קשה, לא היית אומרת את זה. כל האנשים שעובדים עם אנשים, שזה בערך 99% מהאנשים, צריכים לגייס את המיומנות הזאת, או את היכולת הזאת לשים את עצמם בצד ולקחת מישהו אחר לפניהם. כשבן אדם מתקשר אליי בשש בבוקר, אני חושבת שהוא כנראה מאוד צריך אותי, זאת הסיבה שהוא מצלצל בשש בבוקר, אחרת הוא היה מצלצל כמו אנשים נורמליים בתשע. ולפעמים אנשים אומרים ״זה צבוע מדי הנחמדות הזאת״, ואני חושבת שעדיף לי שהמוכרת בחנות תהיה צבועה ומאוד נחמדה, מאשר שתהיה אמיתית ותגיד באמת מה היא חושבת על זה שנכנסתי לחנות דקה לפני שהיא מסיימת. אז אנחנו מאוד אוהבים סביבנו אנשים נחמדים, חביבים, קשובים. אם נהיה כאלה, הסבירות שנסתדר בעולם תהיה יותר גבוהה.
יהודית: שמעתי פעם את גולמן מדבר, לא זוכרת איפה, על שלושה סוגים של אמפתיה, שאני חושבת שזה גם מעניין. הוא אומר שיש אמפתיה שהיא אמפתיה קוגניטיבית, שזאת היכולת שלנו להבין או להניח מה הבן אדם חושב. כלומר, מה את עשויה לחשוב בסיטואציה מסוימת כשאני מתנהגת ככה או כשאת חושבת ככה, אילו מילים יכולות להפעיל אצל אנשים תגובות שונות. נגיד אנשים שהם מאוד טובים בכתיבה הם יכולים להיות באמפתיה קוגניטיבית גבוהה כי הם יודעים אילו מילים מפעילות אצל אנשים כל מיני מודלים מנטליים. ואז יש לנו את האמפתיה הרגשית שזה באמת העניין של מה אנשים אחרים מרגישים, וזה הרבה פעמים משהו שאנחנו פשוט מרגישים אותו, זה אפילו לא משהו שצריך להסביר, אלא אני יושבת איתך בחדר, ויש איזושהי אנרגיה, יש איזשהו ראפור, יש איזושהי תחושה של מה הבן אדם הזה מרגיש, והרבה פעמים אנחנו נרגיש את זה גם דרך נוירוני המראה במוח שלנו. יש משהו שפשוט אנחנו מתחברות אחת לשנייה ואני יודעת מה את מרגישה וזה משפיע גם על איך שאני מרגישה. אבל שני אלה עוד לא הופכים אותנו לאנשים שהם בהכרח אמפתיים, כי אנחנו רואים, אם ניקח אגב את מקרי האלימות והפסיכופתיה ששומעים עליהם לא מעט, אז אני יכולה להיות מאוד טובה בלהבין מה אנשים אחרים חושבים, ולדעת לגרום להם אפילו להרגיש דברים מסוימים, אבל להשתמש בזה באופן שהוא לא לטובתם, וכמו שאמרת, בשביל לדבר על אמפתיה אנחנו באמת צריכים לרצות את טובת האחר, וזאת האמפתיה ה״אכפתית״ אם צריך לקרוא לזה ככה. שזה הבסיס לחמלה, לזה שאני באמת רואה את הבן אדם השני ואני אומרת ״היי אני באמת רוצה שיהיה לו או לה טוב!״.
ד”ר גלזר: והשילוב הכי טוב, גולמן אמר וגם אנחנו יודעים, הוא תמיד השילוב של שלושתם. אבא שלי אומר שעדיף להיות עשיר ובריא, זה יותר טוב מעני וחולה.
יהודית: גם אבא שלי אומר את זה!
ד”ר גלזר: אז עדיף… זה בדיחות אבא.
יהודית: ועדת האבות, מה קורה?
ד”ר גלזר: בדיחות אבא, חנוך דאום. אז הכי טוב שיהיה גם וגם וגם. אבל אני כן יכולה להגיד שיש מקצועות שבהם מלמדים אנשים לפתח את אחת האמפתיות האלה. יש אנשים שהתברכו בשלושתן, ובכל זאת מה שאנחנו רוצים להגיד פה, וניקח החוצה תופעות של אנשים שההתנהגות שלהם היא לא נורמלית, כי זה אנשים שאנחנו לא מדברים עליהם בסשן הזה, ופה אנחנו מדברים בעצם על היכולת שלך לגייס את עצמך ולהבין שרוב האנשים הם מאוד דומים. אנחנו אוהבים אותם דברים, כועסים מאותם דברים, רוב האנשים לא אוהבים ביקורת שלילית, כלומר, אנחנו יותר דומים משונים, זה מה שיפה בבני אדם. לכן להיות אמפתי זה דבר לא מורכב, משום שאתה הרי יודע שאם תגיד משפט כזה הוא ייעלב, זה הרי די ברור, לא צריך להיות פה עם סנסורים מאוד מאוד מאוד מפותחים. ושוב אני אומרת, יש אנשים שאתה באמת פוגע בהם לא במתכוון, אבל בדרך כלל כשאתה אומר למישהו… כשאתה מקלל מישהו בכביש, סביר להניח שהוא ייעלב מזה.
יהודית: דרך מעניינת לתרגל את זה היא משהו שנקרא love and kindness meditation, שזה מדיטצית חמלה. שבניגוד למדיטציה, אם דיברנו קודם על מודעות עצמית, שיותר מסתכלת על מה הם תהליכי המחשבה שלי ובוא נלמד להסתכל על זה מהצד ולראות מה מוביל למה, כאן אנחנו שמים את כל הפוקוס שלנו על אהבה וחמלה לאחר. ואנחנו יכולים להתחיל מלאחל לעצמנו שיהיה לנו טוב, הרבה פעמים זה מתחיל באיזו ברכה של ״אני מקווה שיהיה לי טוב, שאני אהיה מאושרת, שאני אהיה שמחה, שאני אהיה אוהבת״, ואז אני מרחיבה את זה למישהו אחר, אני אומרת ״בוא נחשוב על אדם אחר שאני מאוד אוהבת בחיים שלי״, ואני ממש מתרכזת בלאחל לו איחולים טובים, שיהיה לו טוב, שהיא תהיה שמחה, שהיא תקבל אהבה ויהיה לה מזל בחיים והיא תצליח. ואז אנחנו מנסים להרחיב את זה עוד גם כלפי העולם, כלפי אנשים שאני בכלל לא מכירה. וממש לנסות לתרגל את האיכות הזאת של החמלה והאהבה לאחר. זה משהו שהרבה פעמים מתחבר לנו לאמפתיה ואנחנו רואים שאנשים שמתרגלים את זה יש להם גם יותר נטיה לעזור.
ד”ר גלזר: מעולה. ואז אם את מורידה את זה לשטח, אז אנחנו יכולים לקחת את זה גם ביום יום. דיברתי עכשיו בדרך לפה עם נציגה מבזק, המתנתי בתור והיא ענתה לי. זה התפקיד שלה, היא שירות לקוחות של החברה והיא הייתה צריכה לענות לי. וכשהיא ענתה לי אמרתי לה ״תודה רבה שאת עונה לי״. היא הייתה צריכה לענות, אני לא צריכה להודות לה על זה שהיא עושה את העבודה שלה, אבל חשבתי שאם אני הייתי נציגה, ולא היו מתחילים שיחה כמו ״או! תודה לאל שאתה עונה כי אני כבר 40 דקות על הקו!״, אלא אומרים ״תודה עינת שאת עונה לי״, אגב אנשים מאוד אוהבים שמשתמשים בשם שלהם, זאת הסיבה שכשהם אומרים את השם בהתחלה, מאוד כדאי בסוף להגיד ״תודה רבה, יהודית על זה שאירחת אותי פה״, מאוד נהנים מזה, אז אני צריכה לגייס את כל מה שאני הייתי רוצה וכמה אני חושבת על הצד האחר, ואני יכולה גם לחשוב בצורה הכי פרקטית ״מה יעשה לה את היום?״. אני בטוחה שהיא עונה ל-200 שיחות, אבל היא זוכרת שבשעה תשע בבוקר התקשר מישהו ואמר לה ״תודה רבה״, וזה עשה לה את היום. כשאנחנו מראיינים אנשים שנותנים שירות, שזאת עבודה מאוד מאוד תובענית ומאוד מאוד שוחקת, אנחנו שואלים אותם מה עשה להם את היום, כי הרבה דברים עשו להם דאון. הבן אדם יכול להיות נהדר ל-90 אנשים וב-91 הוא לא הצליח לתת מענה ומאוד כועסים עליו, והם סופגים הרבה מאוד כעסים ותסכולים מהסביבה. בסופו של דבר הם יזכרו בדיוק את הדברים האלה, שפתאום הייתה איזו קרן אור של מישהו שהתקשר ואמר להם ״תודה״, של מכתב תודה שהגיע למערכת ואמר ״תודה רבה על הדבר הזה״. אנחנו מאוד מאוד נהנים מזה, אנחנו רואים את הפייסבוק או את כל הרשתות החברתיות, כשמישהו כותב משהו טוב, מיד אתה שם לב כמה זה עושה טוב לאנשים. אז אדם אמפתי הוא לא רק חומל, הוא לא רק מתחשב, הוא יודע איך להתנהג בצורה שהצד השני ישמח. אז כמה זה מסובך להיות כזה?
יהודית: אז זה ממש מוביל אותנו למרכיב החמישי, עינת. תראי אני משתמשת בשם שלך (צוחקת).
ד”ר גלזר: (צוחקת)
יהודית: אז זה מוביל אותנו למרכיב החמישי של כישורים חברתיים, נכון? ככה קוראים לזה?
ד”ר גלזר: קשת של מיומנויות שמלמדת אותנו איך להיות אנשים חברותיים. מה זה בעצם אדם חברותי?
יהודית: מה זה?
ד”ר גלזר: אדם חברותי זה אדם ש-א׳ יש לו הרבה חברים. כלומר, הוא מצליח לשמר חברים. תנסו לחשוב אם יש לכם חברים ומאיפה.
יהודית: כן? הרבה אבל? הרבה זה חשוב?
ד”ר גלזר: הרבה חברים מכל מיני תקופות בחיינו. כלומר, האם יש לך חברים מבית הספר,
יהודית: יש לי.
ד”ר גלזר: מהשירות הצבאי או הלאומי, מהלימודים שלך, האם יש לך חברים נוכחיים, ולא רק זה, אלא האם את גם מצליחה לייצר חברויות כל הזמן? אנשים חברותיים הם לא עם צמד החברים שיש להם או צבר החברים שיש להם מהילדות, מהינקות או מהפרלמנט שלהם, אלא הם גם מצליחים לייצר כל הזמן מערכות חדשות ולהכניס לתוך המעגל ולהגדיל אותו. אנחנו ממש שואלים אנשים ״כמה חברים עשית החודש?, עם מי התיידדת החודש?״.
יהודית: החודש? מה, בחודשים יש תשובות?
ד”ר גלזר: כמה עשית השנה, כמה עשית השבוע? תראי, יש אנשים שאין להם, שקבוצת החברים שלהם היא קבועה ורצה איתם מתיכון עירוני ד׳ ועד קדימה בגילאי 50, ויש אנשים שהמערך הזה כל הזמן מתגמש. תמיד יש לנו גרעין של אנשים שהולכים איתנו תמיד, היי מור אפרת.
יהודית: (צוחקת)
ד”ר גלזר: ויש אנשים שגדלים איתנו כל הזמן, ואנחנו כל הזמן מגדילים את האנשים האלה. אבל אנשים חברותיים הם אנשים שיודעים לא רק לשמר חברויות ולעשות חברויות, אלא הם גם יודעים איך להתנהג בחברה. הם מכירים קודים חברתיים, הם יודעים מה נכון ומה לא. יש להם רגישות מצבית, כלומר, הם יודעים מתי הם מספרים בדיחה והיא לא מצחיקה, הם יודעים איפה לעמוד כשמגיעים לאנשהו, הם מבינים פוליטיקה ארגונית – עם מי שווה להתחבר, עם מי לא כדאי.
יהודית: אני עכשיו נכנסת לאיזה כנס נגיד, ואני לא מכירה אף אחד, איך אני יכולה לדעת עם מי ללכת לדבר?
ד”ר גלזר: האנשים הכי נחמדים עומדים ליד האוכל, אז אנחנו תמיד,
יהודית: (צוחקת) מה? זה מחקרי?
ד”ר גלזר: זה מחקרי לגמרי. אז אנשים, אם אנחנו הולכים לכנס, אנחנו ניגש כמעט תמיד למקום שבו אנשים ממילא נמצאים, ואם אני צריכה לתת כלי, אז אני אגיד ״בוא תחפש משהו שיש לך נקודה משותפת איתו״. הנה, את ואני עומדות עכשיו בתור למרק, אז השאלה הראשונה שאני אשאל אותך היא ״איזה כדאי לקחת לדעתך, את הימני או את השמאלי?״. הנה, יש לנו נושא שאני יכולה להתחיל איתו את השיח, יש לי מה שנקרא במכירות lead. או שאני אשאל ״טעמת כבר את המרק? את ממליצה עליו?״, עכשיו התחלנו לדבר על המרק, זאת נקודת התחלה נהדרת, כי מפה אני יכולה עכשיו להמשיך ולהגיד... אנחנו באימון של אנשים להיות חברותיים מלמדים אותם לעשות סמול טוק – איך מנהלים סמול טוק. איך אתה לוקח בן אדם ומנהל איתו שיחה של חמש דקות. אז אחד הכלים שאני אתן, זה תקחי שעון ותאפסי אותו, ותנסי לראות שלוש דקות שאת מחזיקה שיחה עם בן אדם זר. היא תמיד תתחיל ממשהו שאנחנו נמצאים בו כרגע. כלומר, היא תתחיל מזה של ״האם המרק חם או קר? האם כבר טעמת את המרק?״, ״יצאת מההרצאה? נהנית? על איזו הרצאה אתה ממליץ?״ אם אנחנו בכנס מקצועי, או אם זה זו אסיפת הורים אז ״אמא של מי את?״ או ״אבא של מי אתה?״, במקרה שאבות מגיעים לאסיפות האלה. ומיד אחרי זה אני אגיד עוד משפט כדי לעשות מעין פינג פונג עם הבן אדם שנמצא מולי, ואני כל הזמן קשובה לזה שאני צריכה להחזיק שיחה של 4-5 דקות. אני אשתדל גם בשיחה לדבר כמה שיותר דברים אינטימיים, אישיים, ואשאל שאלות, והנה יצרנו לנו מכנה משותף.
יהודית: אני חושבת שזה באמת מסוג הדברים שאנשים מקשיבים ואומרים ״אני מסכימה איתך, הלוואי והיה לי קל פשוט לבוא ולהחמיא וליצור שיחה ולדבר על משהו, אבל באותו רגע אני לא יודעת מה להגיד״.
ד”ר גלזר: או! מצוין! אז לכן אני אומרת ש(צריך לחשוב) מה אפשר להגיד ומחולל שיח. יש משפטים שאתה אומר שהם ישר יוצרים שיח, ויש משפטים שהם כאילו כן ולא. אז אני ישר מתחילה לתת לה משפטים שאני יודעת שהם יפתחו לה קשת מאוד מאוד רחבה וכאלה שפחות. טוב להיות בן אדם נדיב. למשל אם אני הולכת עם צלחת של עוגיות… אני זוכרת שכשהילדים שלי היו קטנים לימדתי אותם ללכת לגן עם ממתק שאפשר לכבד אותו. לבוא עם במבה ולא לבוא עם סוכרייה על מקל.
יהודית: כן (צוחקת).
ד”ר גלזר: לבוא עם משהו שמחייב אותך ללכת מסביב, ואתה כאילו חייב ללכת לאנשים אחרים ולהתחיל לדבר איתם. אנשים חברותיים הם אנשים שמרגישים נוח. מתי אתה מרגיש נוח? כשאתה יודע לעשות אותו וכשאתה מאומן בזה, ולכן דווקא אנשים כאלה אני ממש מחייבת אותם ללכת לאירועים חברתיים. זה אנשים שלא אוהבים ללכת למסיבות וכדאי להם מאוד ללכת לאירועים חברתיים ולא לעמוד בצד אלא לעמוד בסנטר. ברוב הכנסים האוכל נמצא במרכז האולם. הוא לא סתם נמצא במרכז האולם, הוא כאילו מושך את כולם ״בוא לעמוד פה״. והנה אני עומדת פה ויש פה אנשים, וכל האנשים הם אנשים נחמדים, ורוב האנשים, כשהם מתחילים לדבר איתך – אתה תענה להם ואתה גם… כלומר, אין כמעט מצב שבו אני אתחיל לדבר עם מישהו והוא לא יענה לי. זה תמיד פחד של אנשים לא חברותיים ״ואם הוא לא יענה?״, אנשים מנומסים. גם כשאני נכנסת למעלית, אני אומרת ״בוקר טוב״ או ״ערב טוב״ או ״צהריים טובים״, ואני שואלת משהו, אני אומרת… אני אגיד משהו, אני אצור קשר. אני לא אסתכל על עצמי במראה. הנה, קח הזדמנות ותנצל אותה. וכל מקום זה הזדמנות לעשות קשרים.
יהודית: אז באמת אני חושבת שרק על כישורים חברתיים אפשר לדבר 450 שנה כי יש כל כך הרבה,
ד”ר גלזר: נכון.
יהודית: סוגים של כישורים חברתיים. ואולי בהקשר הזה אני גם אפנה לפרקים בפודקאסט מי שרוצה. אז היה פרק למשל על איך לנהל שיחות קשות, והיה פרק על איך לריב נכון בזוגיות, ופרק על תקשורת מקרבת ופרק על אותנטיות. כלומר, יש באמת המון כישורים חברתיים שיכולים להיכנס כאן בסיפור הזה. אז נגענו בחמש מיומנויות, ואני רוצה אולי לשאול אותך עוד כמה שאלות – כמה הדבר הזה באמת משתנה? האם את ראית במו עינייך אנשים שהיית שמה אותם ברמה אחת והם הפכו לרמה חמש נגיד מתוך עשר? איך אני יודעת שבכלל שווה לי עכשיו להיכנס, להתחיל לעבוד על זה, להתאמץ על זה?
ד”ר גלזר: נתתי ייעוץ פעם למישהו שהיה מאוד מאוד לא נחמד. אדם מאוד מאוד לא נחמד. והוא היה אצלי בייעוץ שנתיים, ושאלו אותי אחרי שנתיים ״והיום הוא מאוד מאוד נחמד?״
יהודית: (צוחקת)
ד”ר גלזר: אז אמרתי למי שאמר לי ״הוא לא נחמד כמוך. אף פעם הוא לא יהיה נחמד כמוך. אצלך זה built in באישיות שלך, אבל הוא באלף רמות יותר נחמד ממה שהוא היה קודם״. זה נכון לגבי כל דבר שאתה לומד ועובד בו ומתמקצע בו, אתה הרבה יותר טוב. אז השאלה האם זה משתלם? בפירוש כן. האם זה הדבר הכי משתלם? התשובה היא כן. אם הייתי צריכה לשים כסף על משהו והייתי מפתחת אותו, הייתי הולכת על הדבר הזה, כי הרווח שזה מביא לי בכל החיים – באמהות שלי, בהורות שלי, באיך אני בת להורים ואיך אני אחות לאחיותיי ואיך אני אישה לבעלי ואיזו אשת מקצוע אני – אלה כישורים שאני אצטרך. זאת אומרת, זה אף פעם לא ילך לאיבוד. אני בהחלט רואה שהיו אנשים שהגיעו ברמות מאוד נמוכות וגדלו לרמות מאוד מאוד גבוהות. כל איש מקצוע יגיד לך שאנשים שהיו אצלו ובאמת עבדו בצורה מקצועית פיתחו את זה והצליחו מאוד. וכמה זה משתלם להם? בפירוש! זה מציל נפשות! זה מציל הורות, זוגיות, זה הופך אותך לעובד יותר טוב. אם אין לך את זה אתה באמת לא מצליח.
יהודית: שאלה אחרונה שהרבה אנשים שאלו זה על איך מלמדים את הילדים שלנו לעשות את זה? מה אנחנו כהורים יכולים לעשות היום כדי שהילדים שלנו לא יצטרכו להתמודד עם זה רק בגיל 45 בסדנה בעבודה?
ד”ר גלזר: א׳ זה modeling, modeling, modeling. ילדים שגדלים בבתים להורים שהאינטליגנציה הרגשית שלהם היא מפותחת, שיודעים איך לדבר, שיודעים איך לריב, שיודעים איך לתווך להם את העולם, שהבית שלהם הוא פתוח, שתמיד אפשר להזמין אנשים, שהם רגישים אליהם, שהם רגישים אחד לשני – ילדים שגדלים להורים כאלה, הסבירות שהם יהיו כאלה היא גבוהה. אז בואו תנסו להתנהג כמו שחשוב לכם שהם יראו. אגב, אני לא אומרת לא לריב, מאוד טוב לריב, רבים וזה חלק מהעולם. אנחנו גם רבים לידם, אבל אנחנו גם משלימים לידם, אז הם גם רואים את העולם האמיתי. modeling. הדבר השני זה לדבר איתם על רגשות. לא לשאול ״מה עשית היום בבית ספר?״, אלא ״איך הרגשת כשקיבלת ציון נמוך במבחן? מה זה עשה לך?״. הבנות שלי כבר פחות בבית, והבן הקטן שלי איתנו, הוא בן 16, ואני עושה איתו פעם בשבוע מפגש אם ובן. אנחנו יוצאים לאנשהו ואנחנו יושבים רק אני והוא שעה, ואנחנו מדברים. לא על העבודה שלי ולא על הלימודים שלו, אלא אנחנו מדברים על רגשות, מה זה עושה ומה נחמד, למה אתה מתחבר פחות… שהרגש יהיה דבר שהוא מדובר בבית, לא רק במצבי קיצון, אלא תמיד. והדבר האולי יותר מרכזי, זה להפוך כל אירוע ללמידה. כלומר, כל דבר שקורה הוא דרך בשבילנו ללמד אותם דברים. כשהם הולכים לחוג, המשמעות של החוג מבחינתי זה לא שידע לשחק כדורסל טוב, שחמט טוב או שהיא תדע לצייר או ידע לצייר יותר טוב, אלא היכולת ליצור קשרים חברתיים. ולכן אני תמיד אעדיף תנועת נוער על פני כל דבר אחר. ואם יש לו ללמוד למבחן או ללכת לתנועה אז כמובן ללכת לתנועה. אני משתמשת בכל דבר שקורה בחיים ללמידה. גם הקורונה היא תקופה מעולה ללמוד את עצמנו. אנחנו מאוד מקפידים בארוחות שישי חוץ להגיד מה היה כיף ומה היה לא טוב במהלך השבוע, לדבר איתם על הדברים האלה – איך הם הרגישו במצבים מסוימים ואיך הם הגיבו? מי עשה להם את השבוע ומי לא? בדיעבד אם היינו חוזרים לסיטואציה איך נכון היה להתנהג? אנחנו מלמדים אותם להיות מודעים לעצמם ולנהל נכון את הרגשות. אנחנו מלמדים אותם לדחוף את עצמם. חלק מלדחוף את עצמם זה שאני לא אדחוף אותם. אני לא אגיד לבת שלי שהיא צריכה ללכת לעבוד, אני מחכה שזה יבוא ממנה, למרות שלפעמים היצר שלנו הוא כזה של להגיד ״יש לך מבחן, תלמד!״, לא. ״יש לך מבחן״ אני מזכירה לו פעם אחת, הוא יודע שהוא צריך, ואם הוא לא ילמד הוא ישלם על זה מחיר. ולהיות אמפתיים, זה כן מחקרים מלמדים – שילדים להורים שהם אנשי חסד, שהם תורמים, שהם נותנים, גדלים להיות אנשי חסד בעצמם. אם תדבר עם התורמים הכי גדולים או עם האנשים הכי טובים לקהילה, מרים פרץ כדוגמה ומופת, היא אומרת, היא גדלה בבית כזה שההורים היו כאלה. זה לא שבגיל 40 יש לה הארה שטוב להיות בן אדם טוב. מגיל 0 היא גדלה במקום שבו טוב לב, נדיבות, אדיבות, זה לא משהו שכדאי להיות כזה, אלא זה מאסט! אי אפשר בלי זה. בואו נהיה קודם כל אנחנו כאלה. כשאנחנו כאלה זה יותר קל לנו להנחיל את זה אצל האחר. מאוד קשה ללמד אחרים דבר שאתה לא חי אותו.
יהודית: זה לא מה לעשות, זה פשוט להיות הדבר הזה בעצמנו, ומשם הילדים שלנו כמובן סופגים את זה. כמו שאם דיברנו קודם על ההקבלה הזאת לשפה, הם לומדים את השפה הזאת כמו שהם שומעים אותנו מדברים עברית ולומדים עברית, אז הם שומעים אותנו מדברים רגשות, מתייחסים לרגשות, מגיבים לרגשות, מתמללים רגשות, אז הם סופגים את הדבר הזה.
ד”ר גלזר: הזדמנות מצוינת להגיד משהו שפספסנו מקודם – שכל הרגשות הם טובים והם לגיטימיים. טוב לכעוס, מותר להיות עצבני, אפשר להיות בלחץ. פעם לימדו שיש רגשות טובים, טוב לשמוח, טוב לאהוב, טוב לחשוב חיובי, ולא טוב לכעוס ולא טוב להיות עצבני. אז ברור שאני מעדיפה להיות איתך כשאת שמחה מאשר כשאת עצובה, אבל את גם עצובה לפעמים ואת גם כועסת לפעמים, ומותר להיות כועס, והתפקיד שלנו כהורים זה לא למחוק את זה. לא ״אתה עצוב? אז בוא אני אקנה לך ספר, ארטיק, אקח אותך להצגה״, לא. תהיה עצוב, מותר לך להיות עצוב, זה באמת מעציב מה שקרה, ובוא תהיה בתוך זה, וכשתסיים להיות עצוב תבוא לפה ונעשה משהו. כל הרגשות הם לגיטימיים, הכל בסדר.
יהודית: אז בנימה זאת אנחנו נתכנס לסיום. היה ממש כיף.
ד”ר גלזר: גם לי.
יהודית: מלא רגשות מכל מיני סוגים.
ד”ר גלזר: וגם אינטליגנציה.
יהודית: וגם אינטליגנציות. ואני רוצה להגיד לך תודה רבה,
ד”ר גלזר: תודה.
יהודית: שבאת לפה, עינת. (צוחקת) סתם. אני מיישמת מהר.
ד”ר גלזר: תודה לך יהודית שהזמנת אותי.
יהודית: איפה אפשר עוד למצוא אותך, ללמוד ממך?
ד”ר גלזר: טוב, אז אפשר לעקוב אחריי בפייסבוק וקצת באינסטגרם. אני מרצה בעיקר לחברות וארגונים ומעט לקהל הרחב, יש את הספר שלי ״ההגיון שברגש״, פה בעיקר.
יהודית: תודה רבה רבה רבה לך, ד״ר עינת גלזר, שהיית כאן איתנו, ותודה רבה לכם, המאזינים, שחשבתם על האינטליגנציה הרגשית שלכם, בתקווה שבאמת לקחתם מכאן לפחות דבר אחד שאתם אומרים ״אה, נראה לי שעל זה אולי הייתי רוצה לעבוד, לחדד״, כי אני חושבת שבאמת זו עבודה אין סופית. ולמרות שדיברנו כל כך הרבה ונתנו כל כך הרבה כלים, עדיין זה מרגיש כמו קצה הקרחון של פשוט עולם שלם שאנחנו חיים בתוכו. אז תודה רבה לכם ותודה רבה לך, ושיהיה לכם שבוע מעולה.
יאללה ביי.
Comments