״כולנו רקמה אנושית אחת, ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו, משהו מת בנו, ומשהו, נשאר איתו״. בימים האחרונים המדינה מדממת. לא חשבתי שאי פעם אכתוב משפט כזה, אבל יש סיכוי גבוה שאתם מכירים מישהו שנרצח, נחטף, נפצע או שרד תופת שקשה לדמיין אפילו בסיוטים הגדולים ביותר. זה לא יאמן.המצב תפס אותי ואת משפחתי בצד השני של העולם, ואת הפרק הזה הקלטתי מהר וללא הכנה וללא ציוד, במטרה לנסות לעזור אפילו במעט בימים האלה.דיברתי על מהו טרור פסיכולוגי ואיך להגן על עצמנו מפניו?על החשיבות של חיבור וקשר בימים כל כך קשיםעל המנגנון הביולוגי שמאחורי תגובת הלחץ שלנו וההתמודדות שלנו איתהעל המרכיבים לחוסן נפשיועוד.מקווה שהמילים יסייעו בתקווה לימים שקטים ובריאים.שלכם,יהודית.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 19/10/2023.
שלום לכולם וברוכים הבאים לחושבים טוב.
כאן יהודית כץ איתכם, בפרק שלעולם לא חשבתי שאני אצטרך להקליט, במצב הבלתי נתפס שאליו נקלענו ב-2023, חודש אוקטובר. יש המון המון נרצחים, חטופים, פצועים. מצב ממש, ממש קשוח. אין לי כל כך הרבה מילים ולמרות שאין לי הרבה מילים היה לי מאוד חשוב לנסות להקליט משהו שיוכל לתמוך אולי אפילו במעט בכל מי שיקשיב. חשוב לי להגיד שלא קל לי להקליט את הפרק הזה גם כי אני בעצמי כמובן מאוד מוצפת מהמצב, אבל גם כי הרצון לעזור והחשש מלא לעזור הם מאוד גדולים כרגע, אז אני עושה את הכי טוב שאני יכולה ואני מקווה שזה יהיה משמעותי לפחות למישהו.
אז אני רוצה להתחיל לדבר על טרור, ולהגיד שטרור זה אלימות ויריות ופיגועים, אבל לא פחות מזה, טרור הוא פסיכולוגי. המטרה שלו היא לזרוע פחד, לעורר תחושה של חרדה, של חוסר אונים, של יאוש, של כניעה, ועל כל הדברים האלה גם נמדדת ההצלחה של הטרור. לכן, המלחמה שלנו בטרור היא לא רק מלחמה בטילים וברובים, היא מלחמה על התודעה שלנו. סרטוני הזוועות שנמצאים כרגע ברשתות, במיוחד ברשתות החברתיות, זה טרור. זה טרור אם אנחנו רואים את זה ולא ישנים בלילה, זה טרור כשהתמונות לא יוצאות לנו מראש, זו תחושה שזה יכול לקרות לכל אחד כל רגע. זה בדיוק טרור, זה בדיוק המטרה שלהם, שלא נרצה לתת מהבתים, שנרצה לברוח, שנרגיש בודדים וחסרי אונים, שנאשים אחד את השנייה מבפנים ונחלש עוד זה טרור. ולכן, אם אנחנו רוצים להילחם גם בטרור הפסיכולוגי אנחנו חייבים לשאול את השאלות האלה, מה מחליש אותנו ומה מרים אותנו, מה נותן לנו תקווה ומה מגדיל את היאוש, מה יסכן אותנו, לא רק בטראומה, אלא גם בהפרעה פוסט טראומטית, ולידיים של מי אנחנו משחקים כשאנחנו רואים סרטים כאלה נוראים. עכשיו הדבר הזה הופך להיות קשה.
אחת הסיבות שהטרור הפסיכולוגי הזה מתפשט כל כך מהר הוא כי יש לנו רצון לסולידריות אנחנו רוצים להיות חלק, אנחנו רוצים לראות, אנחנו לא רוצים להשאיר אנשים שחוו דבר כל כך נורא לבד, ולדבר הזה קוראים גם ״אשמת ניצולים״, את אשמת הניצולים פגשנו גם אחרי השואה, גם ויקטור פרנקל דיבר על זה, על למה אני שרדתי כשכל המשפחה שלי נרצחה, לא מגיע לי לחיות, אסור לי להיות שמח, אסור לי לישון יותר לעולם, זה לא הגן שאני כאן והם לא. בצורה היותר יומיומית שלה, מוזר בכלל להגיד את המילה יומיומית כי זה לא יומיומי, אבל בעורף אנחנו פוגשים את זה עכשיו באיך אני מעיזה רק לפחד מאזעקות כשיש אנשים שחטופים עכשיו, איך אני מעיזה להתבאס מהטראומה שהילדים שלי חווים בזמן של ילדים אחרים אין אימא. אז אנחנו חושבים אם אני לא אוכל לעשות כלום אני לפחות אהיה חלק מזה, אני אדע מה קורה, איפה אני אהיה חלק והמינימום אם זה לא קרה לי זה שאני אצפה בכל הדבר הזה קורה. וכל המחשבות האלה הן כמובן טבעיות, כל תגובה שלנו במצב לא נורמלי היא טבעית, כל תגובה. הבעיה היא שזה יכול להעצים עוד את הסבל שלנו. אנחנו מסתכנים בעצמנו בטראומה שלא תציל אף אחד, היא לא תעזור לאף אחד לשרוד, זה לא יעזור לאף אחד מהפצועים להחלים וזה לא יפיג את הבדידות הנוראית ואת התחושת מוגנות וביטחון שנשמטה. להפך, זה מחליש, זה אוכל אותנו מבפנים, אנחנו לא יכולים לישון בלילה וזה בסופו של דבר, ואולי זה הכי חשוב, זה מפחית מהיכולת שלנו לתת עזרה ולהושיט יד, שזאת המטרה, שבשבילה רצינו סולידריות, רצינו להושיט יד. ויש מספיק סבל, באמת, אין צורך לתרום עוד למשאב הזה. אנחנו יכולים לשאול מה כן חסר כרגע, ואיפה כן צריך עוד משאבים, צריך תקווה, צריך ביטחון, צריך דם, צריך ציוד, צריך כסף, צריך שמיכות, צריך אוכל לתינוקות, צריך תקווה. ואני ממש מנסה לחפש את החיבור משם, ונרחיב על זה עוד קצת אחר כך.
טראומה זה אירוע שמשנה לגמרי את התפיסה שלנו את עצמנו, וטראומה זה משהו שמתהווה הרבה פעמים כשאנשים, שאנחנו, או אנשים אחרים שיקרים לנו נמצאים במצב מסכן חיים או מצב שאנחנו תופסים כמסכן חיים, והיא מתודלקת חזק על ידי המרכיב שנקרא ׳חוסר אונים׳. התחושה שאנחנו כלואים, עצורים, חלשים, שאין לנו לאן לברוח וכן הלאה, התגובה הרגשית היא כל כך חזקה שזה נצרב בנו, זה משפיע על האופן שבו הזיכרון שלנו עובד ואת הוויסות שלנו את עצמנו. עכשיו, אני רוצה להגיד שעל האיום החיצוני שיש כרגע אין לנו שליטה מלאה, זה נשמע כמעט אבסורד להגיד את זה, אבל אין לנו איזה שליטה מלאה על תחושת חוסר האונים. יש לנו הרבה יותר שליטה כי השאלה כמה חסר אונים נהיה היא קריטית לנפש שלנו, והיא גם מושפעת מאיפה אנחנו נבחר למקד את תשומת הלב שלנו ומה נבחר לעשות, וממש קשה לי להגיד את המשפטים האלה כי אני יודעת כמה זה מורכב. אנחנו רק עושים את הכי טוב שאנחנו יכולים כרגע, אבל בואו ננסה לחשוב מה אנחנו מכניסים פנימה כדי לשמור גם על הנפש שלנו. היום אנחנו יודעים את זה שזה לא רק אנשים שנכחו או סבלו ישירות מאירוע טראומטי עשויים לפתח הפרעה פוסט טראומטית, אלא גם אנשים שצרכו, למשל, חדשות או סרטונים מזעזעים במשך המון המון זמן צמוד לטלוויזיה יכולים לפתח הפרעה פוסט טראומטית או תסמינים של הפרעה פוסט טראומטית, זה למשל מחקרים שעשו אחרי הפיגוע בבוסטון ראו שמי שצפה יותר משש שעות ביום בתיעודים מהאירוע ובכלל לא היו שם, היה להם סיכוי יותר גבוה לפתח תסמינים של הפרעה פוסט טראומטית מאשר אנשים שהשתתפו במרתון וחוו את הפיגוע.
עכשיו, אחת הסיבות לזה זה שבגלל שכשאנחנו צופים שוב ושוב ושוב באותם סרטונים נוראים אנחנו צופים בהם שעות על גבי שעות, זה מלא מלא זמן של חשיפה, ומחדירים אותם עוד יותר עמוק לתוך הנפש שלנו, זה ממש כמו פורנו חדשותי, זה חשיפה לאירועים שהנפש לא יכולה להכיל.
איכשהו כשמדובר בילדים זה נורא ברור לנו אנחנו לא נעלה על דעתנו להראות לילד סרטון של אנשים נרצחים. אז מה גורם לנו להניח שבגיל שלושים או חמישים הנפש שלנו מוכנה לצפות בדבר כזה? היא לא. בואו לא נשכח את הקלישאה המדויקת הזאת שתמונה אחת שווה אלף מילים, סרטון, כמה מילים סרטון שווה? מיליון? אם צפינו בעדות מזעזעת זה נשאר איתנו בלילה, בפלשבקים, לא קל למחוק את זה, אל תכניסו את עצמכם לשם. אני יודעת שזה קשה לא להסתכל, קוראים לזה סנאף, זה פורנו של טרור, אבל זה יותר קשה לשכוח את זה. אז אם התחלתם לצפות בבקשה תעצרו, אל תשתפו אנשים אחרים, זה ליטרלי לתת יד לטרור כשאנחנו שולחים את זה הלאה, זה בדיוק מה שאירגוני הטרור רוצים שנעשה. בגלל זה הם צילמו. אם כבר צפיתם, אל תצפו גם מחר. אנחנו יכולים לדמיין שהנפש שלנו היא כמו איזה כוס מים שהם מים צלולים והמטרה שלנו זה לשמור על הנפש שלנו נקייה, ובכל צפייה כזאת אנחנו מכניסים עוד כפית של רעל לתוך המים שלנו, המים שאנחנו שותים. אז בואו בבקשה, בואו לא נשתה מים מזוהמים, בואו לא ניתן לאף אדם אחר לשתות מים מזוהמים.
אנחנו צריכים לשמור על עצמנו קדימה לעוד זמן. אנחנו עוד פה והולך להיות לנו עוד הרבה עבודה. אנחנו צריכים את הכוחות שלנו והתחושה הזאת שהתעדכנות באינפוזיה מהחדשות נותנת לנו תחושת שליטה היא אשליה, ובפועל זה מחזק את חוסר האונים שלנו. דברים מזעזעים קורים ואין לי מה לעשות לגבי זה. זה מחזק את תחושת האשמה, דברים מזעזעים קורים ואני פריבילגית. זה מרחיק אותי מהעשייה המקדמת, מהתרומה והעזרה שאני באמת יכולה לתת כרגע. עכשיו באופן פרקטי אני רגע אנסה להגיד שאפשר לצמצם צריכת חדשות, אני יודעת שזה לא ריאלי להתנתק כרגע, אנחנו כנראה גם לא רוצים להתנתק כרגע, אבל להתעדכן פעמיים שלוש ארבע אפילו חמש פעמים ביום זה עדיין משאיר אתכם מאוד מעודכנים לעומת כל היום להיות צמודים לזה. טיק טוק, טלגרם, באמת להתרחק. אפילו כל כניסה לרשת החברתית זה להתייחס לזה כאילו נכנסנו למרחב רעיל שצריך להיזהר בו. יותר מזה, חשוב לצרוך גם חדשות טובות, למשל, קהילת אנשי החדשות הטובות שרעות בנימין מנהלת בפייסבוק, יש להן חדשות טובות שעולות ושווה להתעדכן גם שם כדי לאסוף גם את האופטימיות שלנו.
עכשיו אני רוצה לדבר קצת על מה קורה לנו כשאנחנו מול איום.
כשאנחנו מול איום הגוף שלנו מדליק את תגובת הסטרס שלו אנחנו מתמלאים באדרנלין והגוף שלנו מכין אותנו להתמודדות עם איום.
מתח מוזרק לשרירים, הלב דופק מהר, הלחץ דם עולה, רמות הקורטיזול עולות, הורמון הסטרס עולה משמעותית. עכשיו התגובות הפיזיולוגיות האבולוציוניות, שבאמת גם דיברנו עליהם המון בפודקאסט, הרבה מהדברים האלה דיברנו המון בפודקאסט, זה Fight, Flight and Freeze - להילחם, לברוח או לקפוא, וכל התגובות האלה הן לגיטימיות, הן נועדו לעזור לנו להתמודד עם איום והן טבעיות, ואם יש בינינו אנשים שמרגישים שהם צריכים לברוח כרגע זו תגובה לגיטימית לסטרס, אם יש כאלה שמרגישים שהם צריכים להילחם זו תגובה לגיטימית לסטרס, בבקשה, בואו לא נשפוט אף אחד כרגע על שום תגובה. זה הדבר האחרון שאנחנו צריכים, הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה שאנחנו בתוך עצמנו נלגלגף נסתכל על אנשים אחרים ונגיד שהם כן בסדר או לא בסדר, זה מצב לא נורמלי ובמצב לא נורמלי, התגובה, כל תגובה היא נורמלית. אז בין אם אתם כרגע בקפיאה ואין לכם מה להגיד ואתם לא מצליחים לגייס את עצמכם זה נורמלי, בין אם אתם בפעילות עוזרים בכל מקום מתנדבים זה נורמלי, אם אתם לא שינים בלילה זה נורמלי הכל כרגע נורמלי.
כן חשוב לי להגיד שיש עוד תגובה שהיא טבעית לסטרס והיא פחות מדברים עליה היא נקראת בטבע tend and befriend. אנחנו רואים את זה שזה בעצם תגובה של טיפול ודאגה וזה משהו שאנחנו רואים, למשל, בטבע כשאימא דואגת לצאצאים שלה. אני חושבת שבימים האלה הדבר הכי יפה שקורה בתוך כל הזוועה, כל האור שבאמת עולה פה זה כמה אנחנו נכנסים ועוזרים ונותנים, וכשאנחנו דואגים למישהו אחר זו דרך מוכחת להפחתה של סטרס, אנחנו משחררים אוקסיטוצין, הורמון שאחראי על קשר ועל חיבור ועל אהבה, ואם אנחנו צוללים רגע לתוך הביולוגיה אז אוקסיטוצין זה הורמון החיבור ואנחנו יודעים שהוא גם אחד המווסתים של קורטיזול, של הורמון הסטרס, וכשהאוקסיטוצין עולה הקורטיזול יורד כשאנחנו פונים לעזרה, כשמקשיבים לנו, כשאנחנו מקבלים חיבוק, נותנים חיבוק, נותנים לאחרים, תורמים זמן, מקשיבים. האוקסיטוצין אצל שני הצדדים עולה והסטרס יורד וזה אומר, כל זה אומר שכדאי לנו מאוד להשקיע את האנרגיה שלנו כרגע, אם יש לנו אנרגיה, בחיבור, בהקשבה, בנתינה, בעזרה. יש כל כך הרבה מה לעשות כרגע, בלפתוח את הבית שלנו, בלהיות ביחד עם אנשים, ולא יודעת, אולי אני אגיד את זה בסוגריים - שזה אולי הדבר הכי יפה שקורה פה עכשיו אחרי כל כך הרבה ימים של פילוג והסתה, אנחנו מתחברים ואנחנו לא מקטלגים ואנחנו פשוט מתגייסים לטובת כולם. אז העשייה היא בעצם מפחיתה את המתח שלנו ומפחיתה את המחשבות הקשות, ואני רוצה להגיד שגם עשייה שהיא לא עכשיו התנדבות, נטו עשייה של תפקוד, לסדר את המיטה, להתלבש, להתאפר, לעבוד, לסדר את הבית, כל דבר זה טוב. כרגע אנחנו צריכים את השגרה, במיוחד בימים של חוסר ודאות, שגרה זה כמו אי של ביטחון בשבילנו והיא מחזירה לנו את תחושת השליטה. אם דיברנו קודם על המקום הזה של חוסר האונים וכמה הוא פוגע בנו, כשאני מתרכזת בפעולות שהן בשליטתי שאני מכירה, שאני יודעת לעשות, שהן תורמות אני מחזירה לעצמי את תחושת השליטה. וכמה שיש לי יותר תחושת שליטה, ככה אני יותר רוצה לעשות, ככה אני יותר מרגישה טוב ואני רוצה לעשות עוד, אז בואו ננסה לשים לב עם כל הלגיטימציה לזה שבאמת כל תגובה היא לגיטימית, האם אנחנו יכולים לצד הרגש, לחשוב איפה אני כן יכולה להיות פעילה, שוב, גם אם זה בלסדר את המיטה ולבשל ולעשות הפעולות הבסיסיות ביותר, כדי להחזיר לעצמי את תחושת השליטה בחיים שלי.
אני רוצה להגיד על בושה. הבושה גדלה במחשכים, ובבקשה, אם אתם מרגישים בושה, שאתם לא עוזרים מספיק, שאתם אשמים, שהייתם צריכים לעשות יותר, אני לא יודעת מה, אנחנו כולנו שם. בואו נסכים שזה הדבר האחרון שאנחנו זקוקים לו כרגע. בואו לא נבייש אף אחד אחר, בואו ניתן אחד לשני את המקום להיות אנושיים עם הרגשות והתגובות שלנו וניתן אחד לשני את המתנה, באמת מתנה של הקשבה. דיברנו על זה פה לא מעט בפרקים בפודקאסט על מחקר מאחורי כמה הקשבה היא מרפאת, כמה כשאנחנו נותנים למישהו את האפשרות לדבר, לא משנה מה הוא עבר, אם זה הדבר הנורא ביותר או גם אם זה הדאגות הפשוטות יותר, במירכאות פשוטות, הכל קצת מטורף, לתת לזה תוקף. כן, זה קרה, זה אמיתי, אנחנו עוברים את הדבר הזה, עברנו את הדבר הזה, והקשבה מאפשרת לנו בעצם ליצור איזושהי תחושת קוהרנטיות להרגיש שאנחנו לא לבד בתוך הדבר הזה ולהפיג את הבדידות הבאמת קשה אחרי אירוע טראומטי, או בזמן אירוע טראומטי.
דרך אגב פתחתי קורס שלי שהוא קורס שהוא בדרך כלל בתשלום פתחתי אותו בחינם לכולם שאולי יוכל לעזור, זה קורס על איך להתמודד עם מחשבות מעכבות וקורס מיינדפולנס נמצא בסקרינס, אז סקרינס פתחו את כל התכנים שלהם אבל גם את התוכן שלי, ואם זה יכול לתמוך במישהו אז אתם ממש מוזמנים כרגע לקחת את הקורס.
אז אני חושבת שלקראת סיכום להיום, אני אגיד שכשאנחנו מדברים על חוסר נפשי אנחנו מדברים על שישה מרכיבים -
על מערכות יחסים, על זה שאני לא עוברת את זה לבד, אני לא לבד בתוך הסיפור הזה, אל תשאירו אנשים לבד עכשיו.
על משמעות, על תחושה שיש משהו גדול יותר, המשפחה שלי, המדינה שלי, האחדות, הקהילה, אלוהים, כל אחד מתחבר לזה ממקום אחר, אבל למצוא משהו גדול יותר לאחז בו. העתיד, התקווה, החטופים שיחזרו אלינו כמה שיותר מהר, משהו גדול יותר שאנחנו קמים איתו.
מסוגלות עצמית, התחושה שיש דברים בידיים שלי, אני שמה עליהם את הפוקוס, אני ממקדת לשם את השליטה.
הדבר הרביעי הוא גמישות מחשבתית, שזה איזה סיפור אני מספרת לעצמי על מה שקורה. האם אני מצליחה לראות עוד סיפורים, עוד גרסאות.
מיינדפולנס ונוכחות ברגע הזה. האם אני עוברת את הדבר הזה רגע אחרי רגע, לא צריך עכשיו את כל התשובות, אנחנו לא יודעים, אנחנו בתוך אירוע שהוא אירוע שעדיין קורה, בואו רק להיום נעבור את זה יום אחרי יום, רגע אחרי רגע, זה המצב, ככה זה עכשיו.
והדבר האחרון זה אופטימיות ורגשות חיוביים. האם אנחנו יכולים בתוך הקושי למצוא גם את מה שטוב, את הרגעים הקטנטנים שתומכים בנו, את הדבר הטעים שאכלנו, את הטלפון שעשינו עם מישהו שאנחנו אוהבים, את זה שקמנו בריאים ושלמים בבוקר, באמת משהו אחד קטן בתוך התקופה הזאת שגם עושה לנו טוב. זה חשוב.
אז זהו אני מקווה שהדבר הזה תמך, ולו במעט, ואני אנסה לעזור עוד מכאן. בבקשה תרגישו חופשי להעלות בקבוצת הפייסבוק כל דבר, לשאול שאלות באינסטגרם, בעמודי הפייסבוק השונים, שלחתי גם ניוזלטר. ושנהיה באמת מהר מהר בריאים ושלמים ונגיע לימים בטוחים, ושלא נצטרך לעשות פרקים כאלה בפודקאסט יותר.
אז תשמרו על עצמכם יאללה ביי.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments