top of page

חושבים טוב - פרק 1 - אופטימיות זהירה עם ד״ר תמר איציקסון

לפרק הראשון בפודקאסט נפגשתי לשיחה מרתקת עם ד"ר תמר איציקסון - אחד האנשים שחיים את הפסיכולוגיה החיובית בכל נשימה ומילה.

תמר היא חברת סגל בתכנית לפיתוח וייעוץ ארגוני במרכז האקדמי פרס ועמיתת הוראה באוניברסיטת בן גוריון. מחקריה מתמקדים בתהליכים המובילים לצמיחה ושגשוג בעולם העבודה, כגון אופטימיות, חוסן תעסוקתי ומתן משמעות. בשדה הארגוני תמר מתמחה בקידום רווחה נפשית (wellbeing) בקרב עובדים ומנהלים בסביבה עסקית משתנה. בנוסף, תמר מנחת קבוצות מוסמכת, ובעלת ניסיון רב בהובלת תהליכים קבוצתיים ובהכשרת מנחי קבוצות בשדה הארגוני.

לא קשה לנחש שרוב האנשים היו רוצים לחיות חיים מאושרים ואולי מפתיע פחות לגלות שמרבית האנושות דובקת בדפוסי התנהגות די אופטימיים (כך למשל ממשיכים להתקיים דוכני לוטו ומוסדות הימורים, וכך כל זוג שנישא שוכח לחלוטין את הסטטיסטיקה לגירושין, ומאמין שמעתה זה לנצח). אבל בניגוד לסטיגמה אודות אושר, והמשקפיים הוורודים והלא מציאותיים שאנשים אופטימיים אוחזים בהם, הדיבור על אופטימיות הוא רחב יותר; אופטימיות מורכבת מלקיחת פרספקטיבה מסוימת, חוויה רגשית חיובית וגם העדשה שדרכה אנו מסתכלים על העתיד שלנו. המעגל הזה קשור יחד בחוזקה, כשהפרספקטיבה משפיעה על החוויה, שמשפיעה על יכולת הניבוי וחוזר חלילה.

אבל מה קורה למי שלא הורגל לתת לעולם סביבו- וגם לעצמו- הזדמנות להיות נפלא מידי פעם בפעם? יחד עם תמר נמנה כלים שונים שכל אחד יכול לתרגל בחיי היומיום שלו, כדי לנסות ולהרחיב את המחשבה ולאתגר את ההסתכלות הפסימית בחייו. בנוסף, נצא חוצץ נגד האנשים המחפשים באובססיביות את האופטימיות, ונספר מתי אופטימיות יכולה דווקא להזיק לנו.

 

יהודית: שלום, ברוכים הבאים לחושבים טוב, פודקאסט על מה שהפסיכולוגיה והמחקר הפסיכולוגי יכול לספר לנו על חיים טובים יותר, עצות שכל אחד מאיתנו יכול להשתמש בהן שבעצם מביאות את העולם המחקרי לחיים שלנו כדי שיהיו לנו עצות טובות ומגובות במחקר. 

היום בפרק הראשון של התוכנית נמצאת איתי כאן תמר איציקסון. 

היי מה שלומך? 

ד"ר איצקסון: מצוין. 

יהודית: יופי. תמר היא פסיכולוגית תעסוקתית ארגונית והיא חוקרת, מרצה ועושה דברים נפלאים בכל מיני תחומים בחיים ובפסיכולוגיה חיובית בפרט. היא גם אוהבת לשתות סאקה, זה משהו שכבר גיליתי עליה מאז שנפגשנו. ואנחנו יושבות כאן בשיחה מאוד נעימה שנדבר עליה היום בכל מה שקשור לאופטימיות. 

אז בואי נתחיל ונשאל, מה זה בכלל אומר אופטימיות? 

ד"ר איצקסון: שאלה מצוינת. אנחנו לא הראשונות ששואלות אותה. כבר אמרו חז"ל אשרי מי שרואה את חצי הכוס המלאה או אשרי מי שרואה את מה שטוב לו ויש הרבה מאוד פתגמים ופירושים לדבר הזה. אבל בגדול, בצורה הכי פשוטה, אופטימיות היא בעצם היכולת לראות את הטוב במצבים שונים, בעיקר לגבי העתיד. להגיד אני מאמינה שדברים יסתדרו על הצד הטוב ביותר. אני חושבת שדברים יקרו בצורה שהייתי רוצה ולהסתכל על זה בצורה חיובית בסיסית. גם לגבי מה שקרה לי, גם לגבי מה שקורה לי עכשיו וגם איזושהי הערכה או ניבוי לגבי מה יקרה לי בעתיד. אני חושבת שדברים בעתיד

בסך הכל יסתדרו. 

יהודית: אז אופטימיות זה בעצם איזושהי צורת חשיבה שאנחנו מחילים אותה גם על מה שקרה, גם על מה שקורה, גם על מה שיקרה והיא בעצם מכתיבה את איך שאנחנו מרגישים לגבי אירועים מסוימים, איך שאנחנו ניגשים לכל מיני אירועים. אני חושבת שהרבה פעמים אנשים נוטים לראות אופטימיות כמין משקפיים ורודות. אולי זו הסטיגמה הנפוצה שיש לאופטימיות או התמונה הוויזואלית שאנחנו מדמיינים כשאנחנו חושבים על אופטימיות. מן משקפיים ורודות ודובוני אכפת לי מקפצצים להם על קשתות בענן.  נשאלת השאלה קודם כל, האם זה מדויק? האם באמת אנשים אופטימיים הם כאלה, העוטים משקפיים ורודות? 

ד"ר איצקסון: זו שאלה מאוד טובה. קודם כל, דבר אחד מאוד מעניין שאנחנו הרבה פעמים לא יודעים זה שמרבית האנושות אופטימית. מה זה אומר? כשאנחנו מסתכלים ושואלים את רוב האנשים, מה הסיכוי שדברים טובים יקרו לך? אז רוב האנשים מעריכים את  ההסתברות כגבוהה יותר ממה שזה יקרה להם. אגב, אפשר לראות את זה בכל דוכן לוטו אם ניגשתם לאחרונה למלא פיס.  והדוגמא ההפוכה עובדת אותו דבר. אם תשאלו את רוב האנשים שנישאים באושר רב, מה הסיכוי שתתגרשו, מרביתם, 

יהודית: אין סיכוי. 

ד"ר איצקסון: אין שום סיכוי. לגבינו בוודאי כמובן. ואני חושבת שזה מעניין לראות שבאמת רוב האנשים הם אופטימיים באופן יחסי. רוב האנושות, בוודאי אנחנו בישראל, תסתכלו על מחקרים ותראו. אנחנו כמעט תמיד מעריכים את הסיכוי שלנו באופן אישי וכמובן שדברים יסתדרו בצורה טובה. זה גם דבר מאוד מעניין כי כנראה זה התפתח אבולוציונית ויש לזה סיבה טובה בגלל שיש כנראה סיבה טובה לזה שאנחנו אופטימיים. זה מקדם אותנו כמין אנושי בעולם. יש אפילו קבוצת חוקרים מאוד מעניינת שפרסמה מאמר בנייצ'ר לפני כמה שנים וטענה שהסיבה לזה שברגע שהתפתחנו מאוד כבני אדם והמוח שלנו התחיל לתפוס את העובדה שאוי ואבוי, מתישהו גם ניפרד מהעולם הזה כמובן באריכות ימים, שלווה ובטוב. אז היה לנו קצת קשה להכיל את הדבר הזה. וכדי להתמודד עם חרדת 

המוות הזו, אז פיתחנו את היכולת לראות את הטוב בדברים כמנגנון מוטיבציה שמתקן על הדברים. וזאת אחת הסיבות שזה מניע אותנו לקום בבוקר בשמחה ובאושר למרות שחיינו קצובים על פני הכוכב הזה ולפעול בשמחה. זה בעצם מנגנון מתקן ששומר עלינו כמין אנושי לפי אותה קבוצת

חוקרים. 

יהודית: מעניין מה שאת אומרת. בעצם את אומרת שמהרגע שהיכולת שלנו לדמיין את העתיד התפתחה שזה משהו יחסית חדש באבולוציה, אז התחלנו לחשוב איך אנחנו יכולים להתייחס לעתיד בצורה טובה יותר. אני חושבת שזה נוגד את האינטואיציה כי  הנטייה הטבעית של אנשים היא דווקא כן לשים יותר תשומת לב על השלילי וגם אם חושבים על זה מבחינה אבולוציונית, אז דווקא לחשוב מה הולך לא לעבוד, יכל לשמור על אנשים בצורה הרבה יותר טובה. אם אני יודעת עכשיו שאלך ביער ויש סיכוי טוב שנמר יקפוץ עליי ויאכל לי את הכתף, אז יש סיכוי הרבה יותר טוב שאני בעצם אשרוד את ההליכה הזאת ביער מאשר אם אני אניח שעכשיו אני אלך לי והכל יהיה טוב. אז זה דווקא מפתיע אותי הנקודה הזאת. 

ד"ר איצקסון: זאת נקודה ממש מצוינת. וכמובן המנגנונים שלנו עובדים באיזון אחד עם השני. ואם רק הנטייה לראות חיובי הייתה משתלטת עלינו, אז כנראה לא היינו שורדים. והמנגנונים שלנו מאוד מכוונים למה לא עובד, בדיוק כדי להישמר מסכנה. בדיוק כמו שאת מדברת עם מישהי ואת אומרת, אבל הוא העיר לי במשרד ככה וככה או משהו מאוד קטן ברכב יכול להוציא אותנו מדעתנו. ותחשבו אפילו מה קורה כשמשהו במחשב משתבש, כשהאינטרנט האלחוטי לא עובד. 

יהודית: כשאין ויי פיי. 

ד"ר איצקסון: או שהסוללה נגמרת. אנחנו מיד שמים לב לדברים כאלה וזה חשוב כי אז אנחנו יכולים להפנות את כל המשאבים שלנו ללמוד מהחוויה הזו ולתקן אותה להבא כדי שהיא לא תקרה. זה כמובן בעידן המודרני. כמו שאת אומרת בעבר זה היה מאוד חשוב. 

יהודית: אז בעצם יש הרבה עשויות וגם הרבה אנחנו שומעים על זה שכדאי לנו להיות אופטימיים והשאלה היא בכלל למה? 

ד"ר איצקסון: זו שאלה מאוד טובה. אני חושבת שיש הרבה מאוד סיבות, בואו נתחיל מזה, שכדאי לנו להיות אופטימיים. הסיבה הראשונה הכי פשוטה, תחשבו על עצמכם, זה כי להיות אופטימי זה קודם כל להיות בחוויה יותר נינוחה, יותר מסופקת, יותר נעימה. פשוט להיות ב-being יותר טוב. האדם האופטימי חווה את חייו, אני בכל מקרה אהיה פה על כוכב הלכת הזה את הזמן שניתן לי, אבל אם אני כבר פה אני יכולה להנות יותר מהחיים. 

יהודית: יש לי חוויה טובה יותר כשאני בעצם מצפה לדברים טובים שיקרו לי. אני מרגישה יותר טוב, אני שמחה, אני מנהלת את החיים שלי בצורה טובה יותר, עוד לפני שאנחנו מדברים על האם זה ריאלי או לא ריאלי. אבל עצם החוויה שלי מרגע לרגע הופכת להיות חיובית יותר כשאני אופטימית. 

ד"ר איצקסון: נכון מאוד. אני גם נהנית מהרגע וגם מצפה שדברים יסתדרו לי בעתיד. אז אני מצפה שהעתיד שלי יהיה טוב יותר. אני פחות בחרדה או בדאגה לקראתו. סיבה שניה ואולי אפילו חשובה יותר מהסיבה הראשונה היא שאנחנו מוצאים שאופטימיות מנבאת או קשורה להרבה מאוד תופעות שהן לא רק המצב הנפשי שלנו. למשל אנחנו רואים ביצועים יותר טובים החל מספורטאים, דרך מדענים, אנשי פיננסיים והרבה מאוד מקצועות ותופעות שונות שההישגים שלנו הרבה יותר גבוהים 

ברגע שאנחנו מנבאים איזושהי הצלחה. כל עוד אנחנו חושבים שההצלחה תהיה מחוברת למשהו שאנחנו עושים. כל עוד זה מחובר למאמץ או למשהו שאנחנו פועלים לקראתו. 

יהודית: אז בעצם אנשים אופטימיים לפי מה שאנחנו רואים במחקרים, נוטים להיות יותר מצליחים, נוטים להרוויח יותר כסף, נוטים להיות בעלי מערכות יחסים יותר טובות. יש עדויות גם לזה שהם נוטים להיות בריאים יותר וכמובן מאושרים יותר שזה אני חושבת ההערכה הדי אינטואיטיבית שלנו. שאם אני חושב שיקרו לי דברים טובים ואני מפרשת את המציאות כרגע בצורה חיובית, אז אני גם מרגישה יותר טוב. כל הדברים האלה הם בעיקר מקומות שבהם אנחנו רואים את הקשר בין האופטימיות שלנו לבין התוצאות שקורות במציאות, אבל אנחנו לא בטוחים עדיין שעצם זה שהייתי אופטימית יותר לפני 5 שנים, גרם לי היום יותר להצליח. יכול להיות שעצם זה שאני בן אדם מצליח יותר, גם גורם לי להיות אופטימית ולהעריך את הסיכויים שלי בצורה טובה כי יותר כיף לי בחיים כי אני מצליחה. אז למה שאני לא אעריך את ההצלחה ואצפה לה. אז אולי שאלה מעניינת לבדוק זה קודם כל, איך בכלל מודדים אופטימיות? איך בכלל מחליטים אם בן אדם הוא אופטימי או לא? 

ד"ר איצקסון: זה שאלות מאוד טובות, כמובן שאלת הביצה והתרנגולת. תכף ניגע באיך אנחנו יודעות מה בא קודם. לגבי איך מודדים אופטימיות, יש הרבה מאוד דרכים. אני כפסיכולוגית אוהבת בד"כ לדבר עם אנשים וכמו שקורה כשמדברים עם אנשים, שהרבה פעמים אפשר ללמוד. ואתם מכירים את אותם אנשים שאומרים שום דבר לא יסתדר והפרויקט הזה לא יצליח ואני חושב שיהיה נורא קשה בכניסה לכיתה א' ואלף דוגמאות. אנחנו כבר יכולים לשמוע את זה מהאופן שבו אני מדברת או מפרשת אירועים. אבל מעבר לזה, יש לנו גם כלים מדעיים למדוד את זה. שאלונים שתוקפו על פני אלפי אנשים מסביב לעולם ותורגמו להרבה מאוד שפות ונמצאו כמאוד מנבאים את הדבר הזה. יש לנו מדדים בעיקר של שאלונים אבל אפשר למצוא את זה בעוד כלים כאלה ואחרים שאפשר למדוד.  ואם נחזור רגע לשאלה של מה בא קודם? אז יש כמה תשובות מעניינות לזה. אחת מאוד מעניינת היא מה קורה כשאנחנו מלווים אנשים לאורך הרבה שנים? אם אני מלווה בן אדם לאורך הרבה מאוד שנים, אני יכולה לנסות לעשות סדר במה בא קודם. נניח תיקחי סטודנטים, תבדקי את רמת האופטימיות שלהם כמו שעשו הרבה מאוד מחקרים ותחזרי אליהם אחרי 5,10,15 שנים כשאת מנטרלת הרבה מאוד משתנים אחרים. תוכלי להתחיל לראות שאותם סטודנטים שהיו יותר אופטימיים, באמת גם יותר הצליחו ליצור קשרים זוגיים ולהחזיק אותם לאורך זמן או מרוויחים יותר כסף לאורך זמן או כל מיני משתנים אחרים שמעניינים אותנו. 

ותופעה נוספת שיכולים לראות זה גם מה קורה כשאנחנו מנסים להעלות או להוריד את החשיבה החיובית שלנו נקודתית ולראות כמה אנחנו מצליחים במעבדה. מחקרים שבהם אני מנסה "להשתיל" חשיבה חיובית או שלילית, אני גם יכולה לראות שממש במטלה רגע אחרי, אם האמנתי שאני אכשל, זה מגדיל את הסיכוי שאני אכשל. כמו בחשיבה על מבחן. אם אני חושבת שיהיה קטסטרופה ואין שום סיכוי, יהיה מאוד קשה. לפני שבוע יצא לי לשוחח עם איזשהו צוות שעושה פרויקט גדול את השיחה הראשונה ואמרתי להם, "מה אתם חושבים שיקרה? אתם צריכים להגיע לחברה ולהתחיל לשוחח עם הארגון". ואחת מחברות הצוות אומרת לי "אין שום סיכוי שאפילו נצליח להיפגש איתם פעם אחת, הם לא יסכימו אפילו להיפגש איתנו".  ואני אומרת לה "מהניסיון בפרויקטים האלה, כולם מצליחים בסופו של דבר או כמעט כולם ואין בכלל חוויות כאלה שליליות" אמרתי לה "בואי ננסה לתרגל את החשיבה ובטוח נצליח להיפגש איתם ומה יקרה בפגישה הראשונה". 

היה מאוד מרגש לקבל שיחת טלפון שבוע וחצי אחרי ושמעתי את ההתרגשות בקו, ארבעה חברי צוות על הקו "את לא מאמינה, הצלחנו להיפגש איתם ומה קרה וכל ההתרגשות שהייתה".  אז הרבה פעמים אנחנו רואים שעצם החשיבה הזו מייצרת מוטיבציה, מייצרת רגשות חיוביים ומאפשרת לנו להתמודד עם מכשולים שתמיד מתעוררים לאורך הדרך. 

יהודית: אני חושבת שזה מביא אותנו לשאלה מאוד מעניינת של בעצם מה התפקיד של חשיבה חיובית בחיים שלנו. משהו שמאוד מעניין אותי זה לבדוק מה העצות הנפוצות שאנחנו רגילים לשמוע. מה ככה אנשים בשגרה מדברים עליו בתור משהו שמקדם את הבריאות שלנו וגורם לנו להרגיש טוב ואנחנו רואים שבשנים האחרונות יש עלייה בכל מה שקשור ל"תחשוב טוב, יהיה טוב", "מחשבה יוצרת מציאות". חשיבה חיובית זה מושג שמתפוצץ לאחרונה בכל מיני מקומות.  ונשאלת השאלה האם באמת סוג החשיבה הזה זה משהו שמועיל לנו? ואני רוצה טיפה להסביר מה זה אומר צורת החשיבה הזאת. למשל, "מחשבה יוצאת מציאות", מה שרוב האנשים מאמינים בהקשר הזה, זה שמה שהם חושבים ישפיע בצורה חזקה על מה שיקרה במציאות. אז אם למשל, אנשים חושבים שיקרו להם דברים טובים או חושבים שהם יכנסו לזוגיות או חושבים שהם יתקבלו לעבודה, אז זה מה שיקרה. ויש כל מיני ניסוחים סביב הדבר הזה כמו חוק המשיכה, אנשים מושכים לתוך החיים שלהם דברים, אנשים מזמנים לתוך החיים שלהם דברים. נשאלת השאלה האם שווה לאנשים באמת לדגול בצורת חשיבה כזו שהם בעצם מושכים לתוך החיים שלהם את האירועים שקורים? ודווקא הרבה פעמים הדבר הזה יכול לחזור אלינו כמו איזשהו בומרנג כי עצם החשיבה על זה שמשהו טוב הולך לקרות לי, עוד רחוק כמה צעדים טובים מזה שמשהו הולך לקרות. אמירות כאלה בסופו של דבר יכולות לשחרר אנשים מהמחשבה שהם צריכים לפעול כדי שדברים יקרו. 

יש אגב מחקר, אם אנחנו מדברים על מחקרים, של חוקרת בשם אוטינגן, שהיא בעצם בדקה מה ההשפעה של חשיבה חיובית על ביצועים למשל במבחנים. בעצם מה שהיא בדקה זה שסטודנטים שהיו צריכים להגיד לעצמם, יהיה מצוין במבחן ויהיה טוב ואני אהיה מעולה. כמה מהם היו טובים במבחן הזה לעומת סטודנטים שגם חשבו מה יכולים להיות האתגרים בדרך. ראו בסופו של דבר, הם הצליחו פחות במבחן. למה? כי זה לא מספיק להגיד לעצמנו, יהיה טוב, הכל טוב, תחשוב טוב, יהיה טוב, אלא אנחנו צריכים באמת לנקוט פעולות במציאות ולחשוב מה יכולים להיות הסיכונים שלנו בדרך לדבר הזה. זה בעצם מחזיר אותנו למקום הזה של האופטימיות הראלית ביחד עם זה שחייבים לפעול במציאות. זה לא מספיק שנחשוב שיהיה טוב אם אנחנו לא מעגנים את זה בפעולה אמיתית. 

ד"ר איצקסון: אני מאוד מסכימה ואני חושבת שהחיבור הזה הוא קריטי. החיבור בין חשיבה לעשייה הוא המפתח שמחבר בעצם בין דפוסי חשיבה אדפטיביים או מיטיבים לבין  הצלחה בפועל. לא מספיקה החשיבה. אני תמיד נותנת את הדוגמא הזו, לא יודעת אם אתם מכירים, בת"א יש מצוקת חניה קשה. 

יהודית: מכירים על בשרנו. 

ד"ר איצקסון: לפני כמה שנים פגשתי את פיית החניה. פיית החניה היא בובה קטנה של פיה שאפשר לשים אותה על הדשבורד מקדימה על האוטו. היא מאוד חיובית וחיננית ויש המאמינים שהיא תסייע לכם למצוא חניה. 

יהודית: וואו, איפה קונים כזאת? 

ד"ר איצקסון: אפשר להשיג אותה, מכירי סוד יודעים איפה להשיג אותה. ואני תמיד צוחקת. אני אומרת, כדאי שתהיה פיית חניה, אבל גם כדאי שתהיה איזושהי אפליקציה, מפה של חניונים, חניון קרוב, איזושהי שעה שאתה יודע שהרחוב מתפנה יותר יחד עם האמונה שתמצא חניה. 

אנחנו כפסיכולוגים שהם גם חוקרים, משתדלים לא להסתפק רק בקוסמיות, רק בחשיבה מיסטית שדברים יסתדרו, אלא מנסים לאתר את אותם מנגנונים במצבים שמחברים בין דפוסי חשיבה להצלחה. ובהמשך למחקר שסיפרת עליו, אנחנו באמת לפני כמה שנים רצינו לדעת האם אופטימיות מקדמת סטודנטים להצלחה במבחנים ובאמת בדקנו את מידת האופטימיות שלהם ובדקנו את הציונים שלהם אחרי שנה. 

למרבה ההפתעה, אני ממש זוכרת את הרגע שהסתכלתי על התוצאות, ראינו שאנשים הכי אופטימיים לא בהכרח הצליחו במבחן, שזה היה דבר שמאוד הפתיע אותנו בשעתו. ניסינו להבין מה כן קורה כאן כי אמרנו שחשיבה חיובית בד"כ מחוברת לתוצאות. שמנו לב שיש עוד שני משתנים קריטיים. שאלה אחת הייתה אם אתה גבר או אישה, תכף ניגע בשאלה הזאת, היא שאלה מאוד מעניינת. שאלה אחרת הייתה באמת מה עשית עם האופטימיות הזו? קצת כמו שתיארת לגבי 

המכשולים. 

ראינו שסטודנטים שגם מאמינים שיצליחו אבל גם אחראים ומסורים או במילים אחרות, יום לפני המבחן לא הלכו לשבת כל הלילה בפאב, אלא חזרו על החומר ותרגלו, הם אלה שהכי הצליחו. אבל אלה שהיו מאוד אופטימיים, אלה שאמרו "אני בטוח אצליח" ויצאו לבלות, לא חיברו עשייה לחשיבה, הם קיבלו את הציונים הנמוכים ביותר בכל המחזור שלהם. 

יהודית: ממש חזר אליהם כמו בומרנג. 

ד"ר איצקסון: ממש ככה. 

יהודית: אני חושבת שההשלכה שכל אחד מאיתנו יכול לקחת מזה לחיים שלו שכשאנחנו מדברים על אופטימיות כאיזשהו מנבא להצלחה, אנחנו בעצם מדברים על זה שבסוף אופטימיות גורמת לעוד שרשרת של מעשים. זה שאני אופטימית גורם לי להתנהג בדרך אחרת שהיא בסוף גורמת לי להצלחה. עצם החשיבה שלי בפני עצמה היא רק ההתחלה והיא לא מספיקה. היא גורם הכרחי אבל לא מספיק. ואם אנחנו לוקחים את העצה הזאת של להיות אופטימיים, לשים משקפיים ורודות, אנחנו בסוף יכולים להפסיד הרבה יותר מלהרוויח, אם אנחנו לא מעגנים את זה בזה שבסוף חייבים לקרות דברים במציאות. אנחנו חייבים להתאמץ כדי שדברים יקרו. ואז באמת האופטימיות היא משהו שעומד לרשותנו. 

אני חושבת שכדאי שנרחיב עוד טיפה על מה בעצם ההשלכות של אופטימיות על החיים שלנו? למה שיהיה שווה לאנשים לתרגל אופטימיות? עוד רגע נדבר גם על איך עושים את זה, אבל למה בכלל שווה לנו להיות אופטימיים? 

ד"ר איצקסון: אז נקודה אחת חשובה, אני חושבת הזכרת אותה קודם, זו נקודת הבריאות. תמיד אומרים הכי חשוב זה הבריאות. אז הקשר החזק ביותר בין אופטימיות למשהו בעולם, הקשר שבין אופטימיות לבריאות. אנחנו רואים שאנשים אופטימיים מעשנים פחות, עושים יותר ספורט, אוכלים יותר בריא. זה נראה מקרי, אבל כמו שאמרת, החשיבה מייצרת איזושהי עשייה. 

מצד אחד אני מאמינה שיהיה בסדר, אז אני פחות בחרדה ובדאגה, ומצד שני אני מגייסת את המשאבים שלי כדי לפעול נוכח אתגרים בריאותיים שבאים אליי. וכאן אולי זה המקום להפריך איזשהו מיתוס מאוד נפוץ. הרבה פעמים יש איזשהו מיתוס שאנשים מאמינים שאופטימיות תמיד גורמת לתהליכי החלמה. זה נכון שאנשים אופטימיים באופן כללי לאורך שנים הרבה יותר בריאים, אבל יש כאן הסתייגות חשובה בקשר למחלות כרוניות. מחלות קשות כגון סרטן למשל, יש קבוצות של אנשים שאומרות, "אם תחשוב טוב, תבריא". וכאן כן חשוב לשים דגש ובמחקרים שבדקו את התופעה הזו בצורה שיטתית, זה נכון שחשיבה חיובית מקלה את החרדה ועוזרת להתמודד ומאפשרת being-well או רווחה נפשית יותר גבוהה בקרב חולי סרטן קשים. לעומת זאת, צריך להיזהר ולהדגיש שהיא לא גורמת לריפוי שלהם. ז"א, אנחנו לא מוצאים שאימוץ של חשיבה חיובית גורם להחלמה פלאית מסרטן וזו נקודה שצריך להיזהר. כי בנקודות קושי או משבר האלה, אנחנו נאחזים בכל דבר סביבנו. 

כדאי לדעת שכדאי לאמץ דפוסים כאלה או כמו שסיפרה לי פעם בשיחה חוקרת סרטן מאוד מפורסמת, חוקרת פסיכולוגית שחקרה את ההשפעות של סרטן בשם סטנטון מ-UCLA מארה"ב, היא אמרה "אם אישה ניגשת אליי ואומרת לי שהסרטן שד שהיא קבלה זה הדבר הכי טוב שקרה לה בחיים", אני מרימה גבה. כי כנראה שזה לא הדבר הכי טוב שקרה לה בחיים. 

יהודית: מי מאיתנו היה רוצה שמשהו כזה יקרה לו? 

ד"ר איצקסון: נכון. 

יהודית: זה באמת מחזיר אותנו גם למקום הזה של הקלישאות שאנחנו רגילים לשמוע שהכל לטובה והכל קורה לטובה ויש אפילו שיר כזה של דנה אינטרנשיונל שאני לא אשיר אותו עכשיו, אבל תחפשו אותו ביוטיוב שאומר "הכל זה לטובה". וזה לא נכון. לא הכל זה לטובה. יש דברים שבצורה אובייקטיבית זה לא טוב. כשהם קורים לנו זה לא  טוב. אם אנחנו חס וחלילה חולים, זה לא טוב. אם אנחנו מתגרשים, זה לא טוב. אם אנחנו מאבדים אדם יקר לנו. אבל השאלה היא ואני חושבת שכאן האופטימיות דווקא נכנסת, זה איך אנחנו יכולים להוציא את הטוב ממה שכבר קרה וזה המצב האובייקטיבי הנתון שאנחנו נמצאים בו כרגע? 

ד"ר איצקסון: נכון ולכך מתייחסים הרבה מאוד תהליכים שאנחנו קוראים להם תהליכים של צמיחה פוסט טראומתית. אולי תדברו עליהם באחד הפרקים הבאים. שבאמת כשאנחנו חווים איזשהו אירוע קשה, אז לצד הרגשות השליליים והאובדן והצער שמגיעים, לעיתים אנחנו רואים תהליכי צמיחה והחלמה ודברים שלא חשבנו שיקרו בעקבות הדבר הזה.  באמת מה שקורה הרבה פעמים זה בעקבות התמודדות עם משברי חיים קשים, אנחנו מרוויחים רווחים משניים גדולים כמו למשל הערכה מחודשת לדברים שלא ראינו שקיימים או שיפור במערכות היחסים שלנו. אז בהחלט יש הרבה מאוד ערך במציאת יתרונות בדברים השליליים. אפרופו דיברנו על כלים פרקטיים, אז את זה בהחלט אפשר לתרגל. זה משהו שבהחלט אפשר לנסות לראות חצי הכוס המלאה. אז מה בכל זאת קרה לי לטובה מזה שהמחשב או הרכב ניזוקו? יש לי חדשים. 

יהודית: אנחנו מדברים באמת על חצי הכוס המלאה וחצי הכוס הריקה ומעניין לחשוב שאנחנו מורידים את זה תכלס לרמה של בן אדם אופטימי או פסימי, איך שאנחנו תופסים אותם ככה. אז כשקורה איזשהו אירוע, איך שני הטיפוסים האלה מתייחסים אליו בצורה שונה. כלומר, אם למשל עכשיו מישהו פוטר מהעבודה שלו חס וחלילה, אז האם בן אדם אופטימי ופסימי מתייחסים לאירוע הזה שסיכמנו שהוא אירוע לא נעים בצורה שונה? האם בן אדם פסימי יותר למשל ייטה לחשוב שזה משהו שתמיד יקרה לו, התוצאות השליליות האלו יחזרו על עצמן כל פעם. הוא תופס את האירוע הזה

בצורה שלילית או כמו שאמרת, הוא מסתכל על חצי הכוס הריקה בדבר הזה. הבן אדם האופטימי לעומתו, יותר ייטה לחשוב, א', מה יכול להיות שיצא לי טוב מזה? האם יש לי פה הזדמנות חדשה לחפש עבודה שאני יותר אוהב? לשפר את עצמי בעבודה הבאה? ובעצם מנסה למצוא את הטוב בתוך הדבר הזה שקרה ולא  לראות את זה בתור משהו שעכשיו תמיד יקרה ואני לא אצליח בכל עבודה, אלא אוקי, זה היה אירוע נקודתי ואני ממשיך מכאן הלאה לדבר הבא. 

ד"ר איצקסון: אני חושבת שסימנת פה כמה דברים שמאוד עוזרים לנו והם גם כלים פרקטיים אני חושבת במה עושים עם דפוסי חשיבה כאלה. אז שאלה אחת, איך אני מסבירה לעצמי כישלונות? כולנו חווים כישלונות בחיים מכל מיני סוגים, אירועים שליליים שמתרחשים. האדם שיש לו דפוס חשיבה פסימי, מייחס את הכשלון לעצמו. נכשלתי בגלל שאני לא טובה מספיק. אני לא בנוי לזוגיות. הקיבעון הזה לייחס את זה לעצמי ולעשות את זה משהו כללי מאוד ורחב, בדיוק מנבא מה יקרה בעתיד. כי אם אני לא בנויה לזוגיות או אם אני טיפש, בהכרח אני אכשל גם במבחן הבא או לא אצליח בדייט הבא שלי. יש קשר מאוד חזק בין ההסבר שנתתי לבין מה שיקרה לי בעתיד. 

האדם שיש לו דפוס חשיבה יותר אדפטיבי, אופטימי, ייקח את אותו כישלון וייחס אותו לגורם יותר ספציפי. נניח, נכשלתי במבחן כי לא למדתי מספיק או לא ישנתי טוב בלילה שלפני או הבחינה הייתה מאוד קשה ספציפית בסמסטר הזה. עוד גורמים דומים שהם ספציפיים למצב ומשתנים.  ברגע שהגורם לכישלון הוא משתנה וספציפי, אני יכולה ללמוד מהדבר הזה ואני יכולה בהכרח, יש בכוחי לשנות את העתיד כי הנסיבות השתנו וכמובן אני אפעל אחרת. 

יהודית: חושבת שמה שהולך יד ביד עם הדבר הזה זה פשוט כמה תחושה של שליטה אנחנו מרגישים שיש לנו בחיים שלנו כי כשאנחנו אופטימיים, אנחנו אומרים, אוקי, הדבר הזה זה משהו שאני יכול לשנות. הוא לא יקרה תמיד, זה קרה גם אולי בגללי ואולי לא בגללי, אבל אני יכול לשנות את הדבר הזה. זה נמצא תחת שליטתי. בעוד שאנשים פסימיים הרבה פעמים מרגישים שהדברים מחוץ לשליטתם ולכן הם תמיד יישארו לא טובים גם בעתיד. אין להם מה לעשות וזה גם מעורר איזשהו דפוס פעולה שהוא יותר פאסיבי, שזה בפני עצמו משהו שהרבה פעמים מעורר דיכאון וגם מזין את המעגל הפסימי הזה שבו תמיד דברים יישארו לא טובים. 

אני חושבת שהשאלה הכי מעניינת בשביל מי שמקשיב לנו היום זה האם בכלל זה משהו שאנחנו שולטים עליו? האם אנחנו יכולים להחליט שמהיום אני אהיה יותר פסימית או יותר אופטימית? האם יש לי שליטה בכלל בתוך כל הדבר הזה שאני מבינה שיש לו השפעות על החיים שלי, אבל מה אני יכולה לעשות עם זה מכאן? 

ד"ר איצקסון: אז התשובה כמובן תהיה לא וכן. החלק של הלא נוגע לזה שיש לנו מרכיב חזק שהוא מרכיב גנטי באישיות ועל זה אני תמיד מספרת שבני, בכורי, נולד, אז הוא נולד בניתוח קיסרי ואחרי שילדתי איתו הייתי בהתאוששות הרבה מאוד זמן וכמו הרבה מאוד הורים נרגשים לילד ראשון, הייתה לנו רשימת שמות בבית והיה שם שהגיע לראש הרשימה, לראש המצעד ומאוד אהבנו אותו וחשבנו שאולי הוא יתאים מאוד לילד שייוולד. 

אז אני נמצאת בהתאוששות הרבה שעות ומגיע בן זוגי היקר ואני אומרת לו, "נו, איך הוא? אתה היית איתו בתינוקייה, תן רשמים מהתינוק".  אז הוא אומר לי "תראי, הוא מקסים והוא מהמם והוא מופלא והשם שחשבנו עליו כ"כ לא מתאים".  אני אומרת לו "למה?"  אז הוא אומר לי, "איך שאני נכנס לתינוקייה, הצרחות הכי חזקות שאני שומע זה מהמיטה שלו, אז אנחנו צריכים שם עם יותר שמחת

חיים ואנרגיה".  מזל שלא קראנו לו שליו כי אפשר להגיד עליו הרבה מאוד דברים, אבל שליו הוא לא. יש כאלה שיאמינו שאולי הוא היה שליו אם הייתי קוראת לו שליו, אני בספק. גם מהיכרותי עם החלק הגנטי שאני הורשתי לו לפחות. אני נותנת את הדוגמא הזאת כדי להמחיש שלא הכל בר שינוי ונקודת ההתחלה שלי, שלך, או של אנשים היא שונה. והציפייה שאנחנו נהיה כל הזמן אופטימיים וכל הזמן ברגש חיובי היא ציפייה לא ראלית ואפילו מסוכנת. זה נקרא מאניה בשפה שלנו, לא מצב בריא. 

אז אני מסייגת ואומרת, חלק ממה שקיבלנו בעסקת חבילה זה מה שיש וזה בסדר גמור. לא להיות בראש הטבלה או בתחתית הטבלה או במקום טוב באמצע. זה מתייחס ללא. 

יהודית: את בעצם אומרת שיש איזשהו טווח שהוא פחות או יותר קבוע שאנחנו נעים על גביו. לא כל אחד מאיתנו יהפוך להיות הפי הפי, ג'וי ג'וי ולא כל אחד מאיתנו יכול להגיע  לתחתית השפל ולראות כל דבר בצורה הכי שלילית שיש, אלא יש איזשהו פוטנציאל שאנחנו נעים על גביו. אני מניחה שעכשיו את מגיעה לחלק השני בתשובה שלך שאת בעצם אומרת מה כן אפשר לשנות והשינוי הזה נע בתוך הטווח הזה שהוא גם נמצא בעצם באיך שאנחנו בוחרים לפרש את המציאות, איך שאנחנו מתרגלים את זה, שכבר נגיע לזה. וגם כמובן, מה שקורה בחיים שלנו. 

ד"ר איצקסון: נכון, החלק של הכן מתייחס לחלקים של מה אפשר לעשות ואפשר הרבה. היום אנחנו יודעים, יש וויכוחים על זה קצת, אבל משהו כמו 50% מהסט פוינט של רמת האושר, אופטימיות שלנו נקבע גנטית, אבל לפחות 30-40% הוא בר שינוי. כשאני אומרת בר שינוי, הוא לא רגעי, הוא בר שינוי לאורך זמן. שינוי פרקטיקות או דפוסי פעולה בדומה לתזונה או להרבה דברים אחרים, משפיע באופן מהותי על החוויה שלנו, במקרה הזה על כמה אנחנו חושבים חיובי על העתיד. אז יש בהחלט פעולות שאפשר לאמץ כדי לשנות את דפוסי החשיבה האלה. 

יהודית: בעצם דפוסי חשיבה זה משהו שאמרנו שגם יש לו את המרכיב הגנטי, אבל גם יש איזשהו מרכיב של תרגול שהתרגלנו לתרגל אותו במהלך החיים שלנו. חלק מזה זה באמת הסיבות שנולדנו עם נטיות מסוימות. חלק מהסיבות הן גם תרבותיות או מה שראינו ושמענו בבית ובעצם, ברגע שהתחלנו לתרגל איזשהו דפוס חשיבה, זה הפך להיות הדפוס הדומיננטי שלנו. 

אז אם למשל, התרגלתי במהלך החיים שלי בכל פעם שקורה משהו, למצוא את הדבר הקטן, המעצבן שלא עבד טוב ולחזור למקום הזה ולהתעקש עליו וכל הזמן לחזק אותו, אז לאט, לאט זה הופך להיות איזשהו הרגל וכמו הרגלים, הוא אוטומטי. בכל פעם שיקרה לי משהו או בכל פעם שאני אהיה לפני משהו שעתיד לקרות, אני אטה לחשוב על הדבר הכי נורא שיכול לקרות או אטה להתמקד בדבר הקטן שלא עבד עד שזה ממש הופך להיות משהו שמרגיש מחוץ לשליטה שלי. 

כשאני באה לעשות את השינוי המחשבתי הזה, חשוב להגיד שזה קודם כל הולך לדרוש ממני הרבה תרגול כי בדיוק כמו שאנשים לא יכולים להסיר ממשקלם או לשנות את הרגלי האכילה שלהם ביום או ביומיים, גם אם יש המון תוכניות שמבטיחות להם הבטחות שווא שזה יכול לקרות, אז ככה גם צורת החשיבה שלנו היא משהו שצריכים לתרגל אותו כמו כל הרגל אחר. אני חושבת שזו אולי נקודה חשובה. 

לאט, לאט אנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו יכולים להפוך להיות אופטימיים יותר ואולי כדאי שבאמת נגיע לאיך אפשר לעשות את זה. ואני חושבת שהנקודה המרכזית כאן היא לא להתחיל להטיל קודם כל ספק בצורת החשיבה האוטומטית שלי. אם המחשבה הראשונה שעולה לי – זה לא הולך לעבוד כי אני כישלון וזה תמיד לא יצליח ואין לי סיכוי ואני טיפשה וכל הדברים האלה שהקול הקטן בתוך הראש שלנו אומר לנו, אז המקום הראשון הוא לשאול – האמנם? 

האם באמת יש לי עדויות מספיק טובות לחשוב שזה הדבר הריאלי לחשוב. אנחנו לא מנסים לשכנע את עצמנו במשהו שהוא לא נכון, אלא לבחון את הראליסטיות קודם כל של הדבר הזה ששיכנענו את עצמנו. ואנחנו יכולים לעשות את זה באמצעות כל מיני שאלות. 

למשל, לשאול את עצמי, איזה עדויות יש לי לזה שמה שאמרתי עכשיו הוא נכון? אז אם אמרתי לעצמי – אני כשלון, אני תמיד אהיה כשלון, האם יש לי באמת סיבות טובות לחשוב ככה על סמך אירועי העבר? על סמך התפקוד שלי בהווה? על סמך אנשים אחרים שמכירים אותי ויכולים לעזור לי בדבר הזה? 

דווקא המקומות הכי פסימיים האלה, הם דווקא לא מדויקים. הם איזשהן הכללות, הגזמות שאנחנו נכנסים אליהן ובשפה הפסיכולוגית אנחנו אוהבים לקרוא לזה "קטסטרופיזציה" שאנחנו מדמיינים את הקטסטרופה הכי גדולה שיכולה להיות.  ואז נשאלת השאלה, אם יש לי עדויות לזה שהמחשבה הזאת לא נכונה, אז מה כן נכון? מה יהיה יותר מדויק לחשוב בעצם במצב הזה? 

יכול להיות שאני אגיע למסקנה שיותר מדויק לי לחשוב שיש דברים מסוימים שהם קשים לי ובהם אצטרך עזרה, אבל דווקא אין לי סיבה טובה לחשוב שזה לא יצליח בכלל. אז בעזרתה של תמר, אני אצליח להתגבר על האתגר הזה שאני עומדת בפניו. עצם המחשבה החדשה הזו כבר משנה בשבילי את הפעולות שאני הולכת לנקוט ואת איך שארגיש בתוך הדבר הזה. 

ד"ר איצקסון: אני מאוד מסכימה. אני מאמינה מאוד גדולה בהטלת ספק באופן כללי. אגב זה נכון גם במקרה ההפוך שבו אני בטוחה שהכל יסתדר והפרויקט יהיה בלוח הזמנים ונעמוד במסגרת התקציב והכל ילך מושלם ונזכור שהטיית האופטימיות עובדת גם ברמה של ניהול ופרויקט תמיד לוקח יותר זמן ועולה יותר כסף. וכל מי ששיפץ אי פעם את ביתו יודע היטב ומכיר את זה מקרוב.  אני חושבת שהטלת ספק היא כלי מאוד חשוב. דווקא באימוץ דפוסי חשיבה אדפטיביים, כאלה שמקדמים אותי לעבר המטרה הרצויה שלי. אני חושבת שכלי נוסף שהזכרת הוא בכלל כל השימוש בעולם המנטלי, בחשיבה. אנחנו הרבה פעמים קוראים לזה דמיון מודרך בשפה הפופולרית או בשפה הטיפולית.  אבל אני חושבת שהיכולת שלי לדמיין את עצמי במצב רצוי, מאוד עוזרת לי להגיע למקום הזה. אם כבר לבשתי את בגדי הספורט שלי, זה מגדיל מאוד את הסיכוי שאני אצא מהבית לרוץ ואם הוצאתי את השוקולד מהארון, זה מקטין את הסיכוי שאני אוכל אותו. אז באותו מובן גם אם אני מדמיינת את עצמי, אני זוכרת חברה לפני הרבה מאוד שנים שכתבה במקביל אליי את הדוקטורט והתמודדה עם הרבה מאוד קשיים באיסוף נתונים, בעיבוד נתונים, בהמון היבטים ששום דבר לא הלך. כולנו התקדמנו והיא נשארה תקועה. יום אחד היא משתפת אותי ככה בשיחה אישית והיא אומרת לי "תמר, כל לילה לפני השינה כשאני עומדת להתייאש, אני מדמיינת את העוגה שאני אאפה לכן כשאני אקבל את התואר. אני יודעת בדיוק מה יהיה בה, התבנית כבר מוכנה".  אני זוכרת מאוד את האימג' הזה של התבנית הזו או של קו הסיום לצורך העניין. אם אני יודעת איך זה יראה, יותר קל לי להתחיל לפרק את התחנות בדרך. אנחנו קוראים לתרגיל הזה למשל self possible best העצמי הרצוי או האפשרי. ברגע שיש לי אותו באיזשהו תחום בחיים, איך אני רוצה להיות? מה אני רוצה לעשות? איך ארצה להיות בעוד איקס שנים? אגב, יועצי פנסיה הרבה פעמים משתמשים בזה ככלי פרקטי. מה תרצה לעשות? איך תרצה שהפנסיה שלך תראה? בוא נרתום את אורחות החיים והרגלי החיסכון שלך כדי להגיע לשם. 

יהודית: את אומרת שאחד הכלים בעצם לתרגל אופטימיות זה לשאול את עצמנו איך האני המיטבי שלי יראה? בהנחה שדברים יסתדרו כמו שאני רוצה, איך זה הולך להיראות. איפה אגור? מה אעשה? איך הפנים שלי יראו כשאני אקום בבוקר? ומשם הרבה יותר קל לי להוריד לשטח את הפעולות, ששוב חשוב להדגיש שזה לא איזה דבר מיסטי. זה לא שאני מדמיינת את עצמי ואז זה קורה, אלא עצם הדמיון בעצם גורם לי לחשוב על הפעולות שבעצם אני אצטרך לעשות כדי להגיע לשם ואז זה מעלה את הסיכוי שזה יקרה. 

ד"ר איצקסון: נכון, וכאן מאוד חשוב שאותו דימוי יהיה ריאלי ומחובר לקרקע המציאות. אם אני אשאף להיות הכי יפה או הכי מצטיינת או הכי חכמה או משהו שיש בו שלמות, מן הסתם אני צפויה להיכשל והאכזבה כנראה תגיע. אז כדאי שאותו מודל עתידי שלי יהיה מצד אחד רצוי ונחשק ונכסף, אבל גם ריאלי במידה ומחובר לקרקע המציאות. ואז אני יכולה להתחיל לתרגם אותו למטרות קטנות ברות השגה בדרך. 

יהודית: מעולה. עולה לי עוד שאלה בזמן שאנחנו מדברות. הרבה פעמים אנשים נוטים לחשוב שעדיף להם שיהיו להם ציפיות נמוכות מאשר ציפיות גבוהות מדי, כי אם יהיו לי ציפיות נמוכות אני לא אתאכזב ואם יהיו לי ציפיות גבוהות, אני בסופו של דבר אתאכזב אם אני לא אצליח כמובן. יש איזו אמונה רווחת שעדיף לא לצפות, לא תצפה, לא תתאכזב. גם על זה יש שירים.  השאלה היא, האם כשאנחנו מסתכלים על המחקר הפסיכולוגי, באמת עדיף לנו להסתובב בעולם עם ציפיות נמוכות כי ככה אנחנו חוסכים מעצמנו את הכאב הפוטנציאלי שיכול להיות לנו או שבפועל, זה לא באמת משפיע? אני רוצה לשמוע מה את חושבת על זה, אבל אחד המחקרים שאני קראתי ומאוד ריתקו אותי זה בעצם שאנשים עם ציפיות נמוכות, בסופו של דבר לא מרוויחים יותר. כלומר, כשזה מגיע לרגע האמת בין אם היו לי ציפיות נמוכות או גבוהות, אנחנו מתאכזבים באותה מידה מהכישלון האפשרי. אז אם היה לי מבחן והייתי בטוחה שאני אצליח והתכוננתי ושמחתי והייתי סופר אופטימית או שהייתי בטוחה שאני לא אצליח ואמרתי שלא אצפה וככה לא אתאכזב, ברגע שקיבלתי את הנכשל, התאכזבתי באותה מידה לא משנה מה חשבתי לפני כן.  בעצם כשיש לי ציפיות נמוכות, אני מפסידה ככה הפסד כפול. כי גם אני מתבאסת מראש, אני אומרת אני לא אצליח, אני לא אגיע וגם ברגע האמת אני מתבאסת שוב. 

ד"ר איצקסון: קודם כל, אני חושבת שזה בדיוק העניין. למה לא כדאי להציג ציפיות נמוכות? משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא איך אני מרגישה, שזה בדיוק מה שתיארת כרגע. אני מרגישה רע כרגע כי אני מצפה להיכשל ואני ארגיש רע אח"כ כשבאמת נכשלתי. ככה לפחות ציפיתי להצלחה, אז לפחות הרווחתי את החוויה הרגשית החיובית. סיבה נוספת שהזכרנו קודם והיא גם חשובה, ציפיות נמוכות מנבאות ביצועים נמוכים. אחד הדברים שתמיד מדהימים אותי ועכשיו באולימפיאדה יכולנו לראות את זה מאוד יפה. עד כמה הרף שאנחנו מציבים לעצמנו, לא גבוה מדי אבל קצת יותר ממה שחשבנו שנשיג, הוא מאוד בר השגה. אנחנו רואים את זה עם ספורטאים שמציבים לעצמם יעד כל פעם טיפה יותר גבוה ממה שהם הגיעו אליו פעם שעברה, אבל הוא תמיד יותר גבוה. אנחנו רואים את זה בביצועים עסקיים ואנחנו רואים את זה גם עם הילדים שלנו ברגע שאנחנו חונכים אותם במשחק חדש. אנחנו לא נתחיל מהשלב הכי גבוה, אנחנו נתחיל משלב טיפה יותר גבוה ממה שעשינו קודם. זה מבטיח לנו גם שנהנה מהדרך ונהיה מרותקים ונהיה בחוויית זרימה, אבל גם שכל פעם נלמד

ונתקדם. אז נקודה אחת באמת נוגעת לזה שפשוט לא כדאי לצפות כי פשוט נתאכזב בכל מצב כמו שאמרת והנקודה השנייה כנראה נשיג פחות או נגיע פחות רחוק. ובמצבים מסוימים זה חבל, פספסנו. 

יהודית: אם אני דוחפת את הרף שלי קצת יותר גבוה בדיוק כמו שאמרת, אז גם הפעולות שלי מגיעות ממקום אחר ואני יכולה להעלות את הרף ולהצליח יותר. 

ד"ר איצקסון: נכון, כאן יש איזושהי נקודה חשובה שגם נראה לי כדאי להקדיש לה מחשבה. חשוב שהציפייה לביצוע לא תיגזר מאנשים אחרים או ממה ימיני ושמאלי עושים, אלא תמיד ביחס להישג הקודם שלי. אני במגמת שיפור מתמיד ולא שכני או שכנתי או האלוף של שנה שעברה וזה באמת מתייחס להרבה מאוד אנשים שהשיגו הישגים יוצאי דופן. הם גם פעלו מתוך עניין פנימי עמוק, אבל הם גם שפטו את עצמם תמיד ביחס לעצמם או לאיזשהו תהליך למידה פנימי. אני חושבת שזה מבטיח את ההנאה מהציפייה החיובית הזאת וגם את ההישג היותר גבוה. 

יהודית: איך אני עכשיו ניגשת לזה בתור בן אדם שרוצה להפוך להיות אופטימי יותר? 

ד"ר איצקסון: היכולת לראות את הקיים או את היתרון הקטן, יכולת לזהות את היש בתוך ערמה של אין שאליה אנחנו נמשכים תמיד, מאוד מקדמת את היכולת שלי לחשוב בצורה חיובית על דברים וכאן הציפייה היא לא שאני אראה תמיד מה טוב ושהכל מסתדר כמו שאמרת קודם, אלא באמת לראות את אותו היבט חיובי יחיד גם במצבים קשים או לזהות את אותה חוויה חיובית שקרתה במהלך משהו

אחר. 

יהודית: אני חושבת שזו דוגמא מצוינת כי בעצם ברגע שאני חווה בהווה שיש לי תחושה טובה יותר ושקורים לי דברים טובים, אז זה בעצם המנבא הטוב ביותר למה שיקרה בעתיד. כלומר, אם היום אני מרגישה מבסוטה מהחיים שלי, אני שמחה, קורים לי דברים טובים, אז למה שלא יקרה לי גם מחר דברים טובים או שאני אפגוש אנשים נחמדים? בעצם זה המדד הכי טוב שלי למה שיהיה מחר, מה שהיה עד עכשיו. אז דווקא המקום הזה של להתחיל לתרגל מההווה ולשאול את עצמנו מה טוב ברגע הזה או מה טוב בחוויות שעברתי? זה ערוץ מאוד חזק לתרגול של אופטימיות. אפשר לתת כמה דוגמאות לכלים. כלי אחד יכול להיות לשאול את עצמי איזה חוויות מאוד חיוביות חוויתי בחיים שלי? קוראים לזה בשפה המחקרית חוויות שיא. מה היו האירועים שבאמת הרגשתי שהיו וואו מבחינתי ועד היום לא הקדשתי את תשומת הלב באמת לחשוב על כמה שהם היו טובים כי אנחנו רגילים להתייחס למה שהיה טוב כ-אוקי, היה טוב, נגמר ובוא נמשיך להתמקד בדבר הרע שקורה עכשיו.  אז לתת את המקום המחודש הזה לחוויה שהייתה מאוד חזקה בשבילי. זה יכול להיות משהו כמו לידה שהזכרת קודם. זה יכול להיות אפילו מסיבה שחוויתי והרגשתי שכל החושים שלי בתוך הדבר הזה, שאני רוקדת, שומעת את המוזיקה, שאני בחיבור עם אנשים אחרים. זה יכול להיות חוויה של למידה שמאוד התחברתי למשהו שקראתי והרגשתי שכל כולי בתוך החוויה הזו. בעצם לתת מקום בזיכרון שלי לאירועים כאלה שנכחו בחיים שלי וקצת שכחתי אותם. זו אופציה אחת. 

עוד אופציה שיש לנו, זה בעצם לתרגל הוקרה ברגע הנוכחי. עכשיו אני נמצאת במקום מסוים. אני אגלה לכם סוד, אנחנו נמצאות בדירה מאוד יפה ויש פה הרבה דברים יפים שקורים מסביבי. אני יכולה בכל רגע נתון לשאול את עצמי, מה נחמד לי עכשיו ברגע הזה? במקום להיות כל הזמן עסוקה במחשבות על מה יהיה ומה היה ומה המשפט הבא שאני צריכה להגיד בפודקאסט? אני יכולה לשאול את עצמי – מה קורה כאן עכשיו שהוא טוב? אז יש מולי את תמר והיא מחייכת אליי בלי הפסקה מתחילת הפרק ויש כאן דירה מאוד יפה ויש ירקות טריים מולי ונעים לי איפה שאני יושבת. אני מרגישה נוח, אני מרגישה בטוחה. ברגע שאני מפנה את תשומת הלב שלי לדברים האלה, אני כבר 

מרגישה יותר טוב ואני משנה את המאזן הזה שאנחנו קוראים לו בין הכוס המלאה לכוס הריקה. 

ד"ר איצקסון: זה מדהים מה שאת אומרת כי כמו שתיארת, פתאום נזכרתי באיזושהי חוויה מאוד מעניינת מאיזשהו מחקר שעשיתי. עשינו לפני כמה שנים, אני בשיתוף פעולה עם איילה מלאך פיינס ז"ל ולסלי האמר ושותפה נוספת מארה"ב, עשינו מחקר על זוגות סנדוויץ' שהם זוגות שמטפלים גם בילדים צעירים וגם בהורים מבוגרים. אגב, רק לסבר את כל מי שמאזין לנו, כולנו כנראה צפויים להיות בשלב כזה או אחר זוג סנדוויץ' או אנשי סנדוויץ' במובן הזה שיש עלייה בתוחלת החיים. אנחנו מתחתנים בגיל יותר מבוגר, מביאים ילדים בגיל יותר מבוגר ובגלל שאנחנו חיים יותר ועובדים במקביל רובנו, אז אנחנו חיים את חיי הסנדוויץ' האלה. 

זוגות סנדוויץ' אנחנו יודעים שהם בלחץ, עמוסים מאוד. בדקנו 100 זוגות מישראל והשווינו אותם ל100- זוגות מארה"ב שעבדו מאוד קשה וטיפלו והיו בעומס מאוד גדול. ממוצע שעות עבודה שבועי של הגברים במחקר היה 50 שעות עבודה בשבוע, זה המון. ואנחנו יודעים שמצבם אמור להיות

מאוד עגום. אנחנו משווים את הקבוצה הישראלית לקבוצה האמריקאית ואנחנו מגלים הפלא ופלא, שכמעט בכל המדדים, מצבם הרבה יותר טוב בהשוואה לאמריקאים. הם פחות שחוקים. הם פחות בדיכאון. הם בלחץ כנראה באותה מידה, אבל מבחינה נפשית מצבם של הישראלים הרבה יותר טוב.  כדי להבין את הסיפור הזה נפגשנו עם משהו כמו חמישה זוגות סנדוויץ' כאלה לערב ארוך נעים וטעים. שוחחנו איתם ארוכות על החוויה שלהם. הם סיפרו על המון אתגרים. באמת אתגרים מאוד פשוטים בטיפול בהורים סיעודיים ומתבגרים ובילדים מתבגרים במקביל והמון שעות עבודה.  אחד הדברים שמאוד זכורים לי שהם אמרו דברים כמו "אבל יש לנו אחד את השני ואת כל השנים האלה ביחד ואמא, כמה שקשה איתה, פעם בשבוע היא באה לעזור לי עם הילדים או שמכינה לנו עוגה בשבת". היכולת של הזוגות בישראל להיעזר בסביבה החברתית הקרובה שלהם, למצוא משמעות בתוך התא המשפחתי. בארה"ב המשפחות חיות הרבה פעמים במרחק גדול. הדורות לא חיים קרוב, נכדים, הורים, ילדים, אחד ליד השני. התחושה הזו שיש משמעות גדולה לכל הדבר הזה, הראייה של הערך בזה, החזיקה אותם ממש במצב נפשי הרבה יותר טוב ועזרה להם להתמודד כמעט בכל דבר.  אז אני חוזרת ליכולת הזאת לראות את הכאן ועכשיו ולהתבונן על הערך שלו. אנחנו רואים שיש לו הרבה מאוד משמעות. 

יהודית: אנחנו רואים שהסוגייה הזאת של משמעות ואולי נקליט על זה מתישהו פרק, זה משהו שהוא מנבא בצורה מאוד חזקה כמה אירוע מסוים הולך להיות חיובי או שלילי, הולך להשפיע כך או אחרת. יש על זה גם המון מחקרים שלחץ הוא משהו שנחווה אחרת לגמרי בהתאם למשמעות שאני מעניקה לו. אם אני חווה לחץ בתור משהו שישתק אותי, אז הוא אכן הולך לשתק אותי ואני הולכת לראות את ההשפעות הפיזיולוגיות שאנחנו רגילים לראות בהקשר של לחץ.

לעומת זאת, אם אני מוצאת את המשמעות החיובית בלחץ, אפילו אם קשה לי מבחינה אובייקטיבית, אז הלחץ לא מציג את התופעות הפיזיולוגיות שרגילים לראות ואנשים לא נהיים חולים יותר ולא נשחקים, אלא ממשיכים להשתמש בזה כאיזשהו מנוע שמניע אותם. אז באמת, אם אנחנו חוזרים לשאלה של אופטימיות, אז לשאול את עצמנו מה המשמעות שיש בכל הדבר הזה שקורה עכשיו או באירועים שקרו לי בעבר, בין אם היו חיוביים או שליליים וגם באירועים שיקרו בעתיד, שעשויים להיות מלחיצים בשבילי. מה המשמעות המיוחדת שלהם לחיים שלי? איזו הזדמנות יש לי להביא את הערכים שלי ומה שחשוב לי לכדי ביטוי בתוך הדבר הזה? 

ד"ר איצקסון: נכון מאוד. אני חושבת שדבר אחד קטן מזכיר לי עוד סיפור אחד. לפני שנתיים עברנו לגור

במושב והבן הבכור, אתם כבר מכירים אותו מהסיפור הקודם. 

יהודית: עומר. 

ד"ר איצקסון: עכשיו הוא כבר היה בן 4.5 והוא לא ממש הבין את המשמעות של לעבור דירה. מבחינתו, כל החברים שלו היו בגן הקודם, הגננת הייתה נהדרת, הדירה הייתה מאוד קטנה אבל נהדרת. הוא לא ראה את המשמעות שבמעבר דירה והוא נכנס ומאוד לא אהב את הגן החדש. בכי כל בוקר. עומר בוכה בגן, אמא בוכה באוטו. אפרופו אני מחייכת, אני גם בוכה הרבה מאוד. היה בכי והייתה התמודדות לא פשוטה. אפילו הגננות באיזשהו שלב התחילו להרים גבה מתי הוא ישתלב.  אני זוכרת שאמרתי בליבי טוב, צריך למצוא דבר אחד טוב בכל היום הזה שהוא רואה אותו שחור נורא.  אמרתי לו ערב אחד לפני השינה בדיוק לפני שנתיים, "עומר תגיד, קרה לך דבר אחד טוב היום? תן לי דוגמא לדבר אחד טוב שקרה לך היום."  אז הוא אומר לי "אני לא מבין למה את מתכוונת".  אז אני אומרת לו "נגיד שאכלת גלידה." אז ראית את הפרצוף מתבהר וחיוך והוא מבין וכל ערב לפני השינה התחלנו בדבר אחד טוב. והיה מאוד קשה למצוא בהתחלה וזה משהו שאני רוצה להגיד בתקופות של משבר או קושי. מאוד קשה למצוא את אותו דבר קטן שעכשיו אנחנו מדברות עליו בכזאת קלות. קשה למצוא אותו. הוא לא עולה בחשיבה. הוא לפעמים גם לא נוכח בחוויה שלנו וזו עבודה אמיתית למצוא אותו. אבל הצלחנו למצוא.  כל ערב לפני השינה הצלחנו למצוא משהו. מעניין, כמעט כל יום היה ממתק אחר שזו בעיה אחרת. 

יהודית: תביאו לילד ממתקים. 

ד"ר איצקסון: בדיוק. שכחתי מכל התהליך הזה. הילד השתלב בגן והכל היה בסדר גמור. נזכרתי בזה עכשיו באמת כשהוא נכנס מחדש בשמחה רבה לגן. נזכרתי כי הוא אמר לי לפני כמה שבועות, "אמא את יודעת, בכל יום יש דבר אחד טוב". 

יהודית: איזה חמוד. 

ד"ר איצקסון: אמרתי לו "למה אתה מתכוון?" 

-"ביום ראשון יש שניצל, ביום שני סבא וסבתא

באים, ביום שלישי יש לי קפוארה" 

וההפנמה העמוקה הזאת שבכל דבר יש דבר אחד טוב שהגיע ככה לגמרי בראייה הפנימית שלו, מאוד ריגשה אותי, נוכח הימים הקשים ההם.

יהודית: אני חושבת שזה גם מדהים לתרגל את זה מגיל כ"כ צעיר כי אנחנו ממש בונים ככה דפוסי חשיבה מילדות. אבל גם מי שמאזין לנו עכשיו, בין אם הוא בן 10 או בין אם הוא בן 60, יכול להתחיל לתרגל את התרגיל הנפלא הזה של הכרת תודה ושל הערכה של הטוב של בעצם לשאול את עצמנו בסוף כל יום מהם הדברים הטובים שקרו לי היום וחשוב לא לעשות את זה בצורה מלאכותית או מכנית, אלא באמת להיזכר ברגעים קטנים שהיו חיוביים ולתת להם יותר מקום. אפילו טיפה להרגיש אותם קצת. מומלץ לעשות את זה לפני השינה כי ככה אנחנו גם הולכים לישון בתחושה טובה יותר וקמים בתחושה טובה יותר. אבל זה משהו שכל אחד יכול לתרגל ולהכניס לחיים שלו, בשביל להגביר בין היתר את האופטימיות שלו וכמובן את תחושת הרווחה ביומיום. אני חושבת שאם אנחנו מדברים על הצדדים הפרקטיים, אפשר לסכם אותם בדברים שנוגעים להסתכלות שלנו על העבר, דברים שנוגעים להסתכלות להווה, דברים שנוגעים להסתכלות בעתיד.  אם מדברים על עבר, אז דיברנו א', על להעצים חוויות עבר שקרו שהיו בשבילנו חיוביות. דיברנו קצת על נוסטלגיה קודם. המקום הזה של באמת להתרפק עוד על דברים שקרו. ויותר מזה, להסתכל על הצורה שבה אנחנו מפרשים דברים שקרו אפילו אתמול. האם אנחנו נוטים להסתכל עליהם כמשהו שתמיד יקרה ויהיה נכון לכל הגורמים בחיים שלנו אם זה היה משהו לא טוב. או שעדיף לנו להסתכל על זה כ דבר נקודתי, ללמוד ממנו ולהמשיך הלאה לדבר הבא? כנ"ל לגבי הצלחות. אם הצלחתי במשהו טוב אתמול, אז אנשים אופטימיים יטו להסתכל על זה בתור משהו שיקרה כנראה גם בעתיד ואנשים פסימיים יגידו – היה לי מזל, זה לא תלוי בי, זה לא יקרה שוב. לבחון את המקום הזה שבו אנחנו מייחסים את הדברים שקרו והאם יש מקום לשינוי בדפוסי ייחוס שלנו. האם יש מקום לקצת ספקנות באיך שאנחנו רגילים להסתכל על האירועים? 

אז נתנו כמה דוגמאות למה אנחנו יכולים לעשות בהווה שזה באמת להתמקד במה שטוב, מה שעובד עכשיו מתוך מחשבה שלא הכל קורה לטובה. צריך להגיד את זה בקול רם ולעמוד מאחורי זה, אבל אנחנו כן יכולים להוציא את הטוב ממה שקורה ואיך אנחנו יכולים לעשות את זה בכל רגע נתון. 

עכשיו כשמסתכלים על העתיד, אנחנו בעצם מדברים גם על ה-self possible best. בעצם מה איך אני יכולה לדמיין את העתיד המיטבי שלי ולהגיע לשם? אבל לא לשכוח את הראליות שאנחנו חייבים לדבוק בה כדי שבאמת נסיים על הצד הטוב של הדבר הזה ולא נתנפץ עם איזה מסטיק וורוד בפנים אחרי שדמיינו את הדברים הטובים שיקרו. אז תמיד לחשוב על התוצאה הטובה ביותר, אבל גם האם זה ריאלי להשיג אותה וגם מה הולכים להיות האתגרים בדרך שלי? 

ד"ר איצקסון: אני חושבת שסיכמת את הדברים מאוד יפה ואני גם הייתי מוסיפה שאלה אחת ואולי בשבילי לפחות, היא שאלה פתוחה. אנחנו הרבה מאוד שואלים את עצמנו – מה אני יכול לעשות כדי לגרום לעצמי להיות יותר מאושר? התשובה הפשוטה לזה למרות שהיא לא קשורה ישירות לאופטימיות, היא לגרום לאדם אחר להיות יותר. 

יהודית: נתינה.

ד"ר איצקסון: נכון. זה אחד הדברים שאני חושבת, אני זוכרת שהאזנתי פעם להרצאה מאוד מעניינת של אופרה ווינפרי, שיש לה הרבה מאוד מעלות והיא פסיכולוגית חיובית גדולה בעצמה. היא תמיד אמרה שכשהיא חשבה בצורה מאוד חיובית, אגב יש לה סיפור חיים מאוד קשה למי שלא מכיר, היא חוותה התעללות והזנחה קשה בילדות שלה ויש לה דפוסי חשיבה מאוד אדפטיביים והצליחה, לא רק בגלל זה, אבל חלק בגלל הדבר הזה. והיא אמרה שאחד הדברים שהיא למדה בקריירה שלה זה שככל שהיא נתנה ממה שיש לה, מהידע, ניסיון, מומחיות, מהיכולת להפוך את הכאב שלה לעזרה לאנשים אחרים, היא עצמה חשה טוב יותר. 

אני חושבת שזה משהו שכדאי וראוי לנו לחשוב בהיבטים האלה, להרחיב את המבט לסובל, לחלש, לאדם שזקוק, לקבוצות שזקוקות לעזרתנו ולראות איך אני יכול לעשות משהו שם שמדבר אליי וכמובן משמעותי. זה מאוד משפר גם הרגשה וגם תפיסה. 

יהודית: זה מביא אותנו לרעיון שאופטימיות זה בעצם דבר מדבק, נכון? כשאנחנו נוטים להיות עם אנשים שהם אופטימיים יותר, אנחנו גם קצת נדבקים בסגנון החשיבה הזה והוא משפיע גם עלינו. אז כנ"ל כשאנחנו נותנים לאנשים אחרים, אנחנו מדביקים אותם והם מדביקים אותנו בחזרה. יש כאן איזשהו מעגל. 

ד"ר איצקסון: לגמרי. זה עובד בדיוק כמו ווירוסים, זה מדבק, זה עובר מאדם אחד לשני. כדאי לבדוק את המעגל הקרוב שלכם ולראות כמה מחוללי אופטימיות או מעבירי פסימיות יש בתוכו וגם לעשות עריכה מחדש של קבוצות הווצאפ, פייסבוק, כך שיתמכו בחשיבה המתגבשת החדשה שלכם. 

יהודית: שווה לבחון איך סגנון החשיבה שלי מתבטא בכל אחד מהתחומים בחיים שלי ואולי השאלה החשובה ביותר זה איך זה משרת אותי? האם בסופו של דבר, זה גורם לי להתקדם ולהגיע לתוצאות טובות מבחינתי ולהרגיש טוב בדרך? או שזה משהו שהוא מעכב אותי? בין אם זה אופטימיות ובין אם זה פסימיות. משם יכולה להתחיל לפעול ולתרגל את הדברים שדיברנו עליהם, בפרט להטיל ספק ואף פעם לא להיות בטוחים שאנחנו יודעים לגמרי מה טוב או לא טוב בשבילנו, אלא להטיל את הספק הזה ולבדוק. 

אז היום דיברנו על מה זה אופטימיות. דיברנו על זה שככלל עדיף לנו לתרגל אופטימיות ולהכניס יותר אופטימיות לחיים שלנו, אבל לא במחיר של עיוורון, לא במחיר של לא לקחת בחשבון את הסטטיסטיקה, סיכונים, קשיים שיכולים להיות לנו בדרך. תמיד שווה לנו לשמור גם על הריאליות הזאת כשאנחנו חושבים על החיים שלנו. כי בסוף להיות ריאלי זה משהו שהולך לחזות בשבילנו הרבה דברים לטובה. 

דיברנו על זה שאופטימיות ככלל חוזה הרבה דברים טובים. היא חוזה הצלחה, אושר, מערכות יחסים טובות. בסופו של דבר, אנחנו מרגישים יותר טוב ביומיום כשאנחנו אופטימיים. אז אפשר לשנות את דפוס החשיבה שלנו. אתם יכולים להפוך להיות יותר אופטימיים, גם אם לא תהפכו להיות הפי, הפי, ג'וי, ג'וי.

אתם יכולים להשפיע וזה המקום החשוב ביותר שאנחנו יכולים לקחת שליטה על החיים שלנו ולהשפיע על איך שהחיים שלנו נראים. עוד משהו שאנחנו רוצות להוסיף לסיום של הפרק? 

ד"ר איצקסון: אני תמיד מהרהרת במשפט סיני עתיק, ניסיתי למצוא את מקורותיו אבל לא מצאתי. "אם אינך יכול לשנות את גורלך, שנה את גישתך". תודה רבה על השיחה הנעימה הזאת. 

יהודית: תודה רבה לתמר. היה לי ממש כיף איתך. אז היינו פה עם תמר איציקסון. אני יהודית כץ. אני מקווה שנהניתם. תתחילו להיות אופטימיים יותר ותתחילו לתרגל, זה המקום החשוב ביותר. 

נתראה בפרק הבא.


9 views0 comments

Comentários


bottom of page