top of page

חושבים טוב - פרק 163 - איך לאהוב ולקבל אותי? עם טל בשן

״לאן שאתה לא הולך, אתה שם״ - ג׳ון קבט-זין.


לא משנה מתי, איך ולאן תפנו, אתם תבואו איתכם גם. לא משנה מי יכנס ויצא מחייכם, אתם תמיד תישארו. אז איך זה שאנחנו כל כך אוהבים לאהוב אחרים אבל כל כך שוכחים לאהוב אותנו? במחקר מזהים אמונה מאוד נפוצה שאנחנו מחזיקים: אני צריך להיות קשוח, אני צריכה לבקר את עצמי כדי להצליח. אם אני אהיה טובה אלי, אני לא אעשה דבר״. מוכר? אבל במחקר גם מתגלה שדווקא אלו שיש להם יותר חמלה כלפי עצמם, לוקחים יותר אחריות על הטעויות שלהם, ונפתח בפניהם מרחב גדול יותר לשינוי ולפעולה. קבלה עצמית לא סותרת שינוי, היא תנאי לשינוי. אז איך זה נראה כשאנחנו לא אוהבים אותנו? למה כל כך קשה לנו לאהוב את מה שכל כך קרוב? איך אפשר לטפח קבלה עצמית? לתוך השאלות האלו צללנו יחד בפרק הזה של "חושבים טוב" עם טל בשן, מייסד בית הספר להתנהגות תודעתית ומנחה הפודקאסט ״סליחה זה לא מה שהזמנתי". בואו, תהיו טובים אליכם.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 24/01/2024.

[אות פתיחה]

יהודית כץ: שלום לכולם וברוכים הבאים ל"חושבים טוב". כאן איתכם יהודית כץ בעוד פרק על איך אנחנו חיים, ואיך אפשר לחיות טוב יותר. אני מחברת הספר "חושבים טוב", מקליטה את הפודקאסט הזה, "חושבים טוב", מאמנת, מרצה, ועוד שלל דברים. הכל באותה מטרה: לחשוב איך אנחנו חיים.

היום אני רוצה היום אני רוצה לשאול אתכם, האם אתם מקבלים את עצמכם, ואולי אפילו, חס וחלילה, אוהבים את עצמכם?

הביטוי "אהבה עצמית" הפך להיות משהו שאנחנו לא כל כך יודעים אם אנחנו רוצים או לא רוצים להתהדר בו, אבל אם נחשוב על זה, את כל מה שאנחנו מוכנים להגדיר, שאנחנו מרגישים כלפי אחרים, כל האהבה הזאת שהיא דבר נפלא, איכשהו כשזה מגיע לעצמנו, זה בא עם המון הסתייגויות, ולא כל כך בטוח, ואנחנו הרבה יותר נבחר בכעס או באשמה כמנוע של התמודדות והתקדמות.

ולמען הנושא הזה, הזמנתי לכאן היום אורח, שכבר היה כאן בעבר, והפרק איתו מאוד מאוד מאוד הצליח, והגעתי למסקנה שכדאי שניפגש שוב. [צוחקים]

אז נמצא איתי כאן, טל בשן, שלום לך.

טל: אהלן, בוקר טוב.

יהודית: ברוך הבא.

טל: תודה.

יהודית: אז טל בשן, אתה מייסד בית ספר למנהיגות תודעתית, ואתה...

טל: לא פחות...

יהודית: לא פחות ולא יותר, כאן כבר אנחנו פה בדברים גדולים.

טל: בפומפוזיות... כן.

יהודית: ואתה מנחה את הפודקאסט "סליחה, זה לא מה שהזמנתי", שם מעולה.

טל: נכון.

יהודית: אני אתחיל ישיר, אוקיי? אתה אוהב את עצמך?

טל: [משתהה] לא מספיק. אם להיות ישר, אז הייתי אומר שאני מנחם את עצמי בזה שאני אוהב את עצמי יותר ממה שאהבתי את עצמי בעבר. אבל זה יהיה שקר מוחלט אם אני אגיד שהגעתי לנקודה שבה אני יכול לשבת מולך ולהגיד אני, אני טל בשן, אני כבר לגמרי אוהב את עצמי.

יהודית: כן.

טל: אני אדם יותר שלם, אני אדם יותר בריא, חי יותר בשלום עם הרבה מאוד מהחלקים שלי, בא לי להגיד שזה גורם לי להרגיש יותר עוצמתי, יותר שקט, זה מאפשר לי יותר אהבה למעיין בת הזוג שלי, לילדים שלי, but I'm not there yet.

יהודית: מעניין אותי גם לשאול אותך, וגם שהמאזינות והמאזינים תוך כדי ישאלו את עצמם, מה אנחנו בעצם בודקים כשאנחנו שואלים את עצמנו את השאלה הזאת?

כלומר, כשאני שואלת את עצמי… יהודית… כן… [צוחקים] האם, יש פה איזה דואליות שאני אצטרך להתמודד איתה… אבל… האם את אוהבת את עצמך?

אז יש לי תשובה שעולה, וגם במקרה שלי אני מזדהה עם התשובה שלך, שלא מספיק, משתפר, משתפר בשנים האחרונות, אבל זה definitely לא משהו שהייתי יכולה להגיד כזה, כן, בטח. ברור. כמו שאני יכולה להגיד על אנשים אחרים, ואז מתחיל ישר לבוא המקום של ה"אוקיי, למה בעצם?" לפי מה? איפה התשובה הזאת נבנית?

אז בואו נתחיל לנסות לפרק מה…

טל: איך יודעים אם בן אדם אוהב את עצמו? הסממן הבולט ביותר הוא קודם כל סוג הדיאלוג העצמי שיש לי. אם אנחנו מוצאים את עצמנו בדיבור פוגעני, לא שבע רצון, במשך פעמים רבות במהלך היום, איזה מטומטמת אני, איך לא שמתי לב, אני אמא לא טובה, משפטים נגיד שלי, הנה איזה עצלן אני, הנה עוד פעם לא התמדתי, למה אני לא מסוגל להתאמן? מה כל כך מסובך להפגין קצת משמעת? להסתכל על הגוף שלי במראה ולדבר עליו סרה, ולהגיד, הנה, אתה רואה? לא השקעת, ולכן אתה נראה ככה.

כלומר, כל הדיאלוג הפוגעני הזה, הוא נורת אזהרה ראשונה, למערכת יחסים בעייתית בינך לבין עצמך.

פתאום נזכרתי באיזה פלאש, יש ספר שנקרא "יומנו של מכשף", ספר שהוא מסע רוחני, שבו יש מורה רוחני שהולך עם התלמיד שלו, בדרך המפורסמת של קמינו דה סנטיאגו, שהיא עלייה לרגל של הנוצרים, אחת משלוש מפורסמות - רומא, ירושלים וסנטיאגו - מהפירנאים בצרפת, חוצה את כל ספרד, עד לאוקיינוס בצד השני, והמורה הרוחני אומר לתלמיד שלו… כשהוא קולט על התלמיד, שיש לו דיבור פוגעני על עצמו, הוא אומר לו, תקשיב רגע, שים את האצבע שלך, את הציפורן של האצבע, מתחת לציפורן של האגודל, ובכל פעם שאתה מדבר מילים רעות כלפי עצמך, תלחץ חזק. חזק. ממש תפצע את עצמך. והוא מוצא שהוא עושה את זה הרבה מאוד פעמים ביום, ותוך יומיים שלושה כבר יש לו פצע, [יסלחו לי הצופים והמאזינים...] פצע מוגלתי כזה מתחת לציפורן, והוא מתחיל להבין את החיבור בין הדיבור הפוגעני לעצמו, לבין זה שאשכרה מדובר בפגיעה עצמית עמוקה.

וזה משהו שאנחנו לא שמים לב אליו.

אגב, אני סיימתי את הספר הזה, ישבתי על המדרגות בספטמבר, אמרתי למעיין בספטמבר הבא אני יוצא לעשות את המסע הזה, כי הדיבור הפנימי שלי נגוע, ואחרי חמש דקות אמרתי, למה ספטמבר הבא? בוא נעשה את זה בספטמבר הזה, וזה כבר היה ספטמבר, ותוך שבוע מצאתי את עצמי יוצא לבד לצעדה של 700 קילומטר.

יהודית: עכשיו?

טל: לא, לפני הרבה שנים.

יהודית: אה, אוקיי.

טל: עם ציפורן מתחת לאגודל, ודוקר את עצמי בכל פעם, ועד שאתה מבין שאתה לא יכול לעשות את הנזק הזה לעצמך. אגב, אם המאזינים...

יהודית: והצופים, והצופים, אנחנו גם בוידאו היום, נכון, והצופים, כן.

טל: והצופים יסתכלו רגע על היומיום שלהם, הם יראו שלכל אחד מאיתנו, יש איזה מילה פוגענית קבועה שאתה אומר לעצמך. כמו הדוגמאות שנתתי קודם. הבעיה שלי שאני לא מתמיד, איזה עצלנית אני, איזה מטומטם.

יהודית: אצלי זה "לא מספיק". "זה לא מספיק". כן.

טל: זה לא מספיק. זה לא מספיק. עכשיו, נכון שזה לא משנה כמה תעשי, כי הספקים שלך הרי מטורפים.

יהודית: זה לא משנה.

טל: כן.

יהודית: לוקח זמן להבין שזה לא משנה, כי זה תמיד כזה, כן, אם רק הייתי… עוד משהו, אבל לא, זה לא משנה.

טל: עכשיו, "לא מספיק", זו עוד מילה עדינה.

יהודית: כן.

טל: אבל תחשבי… וזו עדיין מילה פוגענית, אבל "איזה מטומטמת אני", או "הבעיה שלי שאני לא מספיק קשובה או לא מספיק רגישה", אם אני אומר את זה לעצמי, ואנשים שיִסְפרו, רוב האנשים ימצאו את עצמם, אומרים את זה, עשר, חמש-עשרה, עשרים פעם ביום.

עכשיו, אם אני אומר לעצמי מילה פוגענית כזו, עשר, עשרים פעמים ביום, ואני מכפיל את זה בכמות הימים שיש בשנה, ואני מכפיל את זה בכמות השנים שאני עושה את זה, אז יש self-inflicting, כלומר, יש פגיעה עצמית, שאני עושה מאות אלפי פעמים בשנה, והדבר הזה מועך את הבן אדם, וזה בעצם מגדיר את תקרת הזכוכית של מערכת היחסים שיש לו עם עצמו.

עכשיו, אנחנו עושים את זה כל כך הרבה פעמים, תחת עיקרון שאני קורא לו "עיקרון הקירבה", אנחנו… האנשים היחידים שאנחנו מרשים לעצמם לפגוע בנו, זה אנחנו. אם את תגידי לי, פעמיים ביום, "טל, הבעיה שלך, שאתה לא מתמיד", אני תוך יומיים, אני בקונפליקט איתך ולא אדבר איתך יותר.

יהודית: כן.

טל: ואם הבוס שלי יגיד לי את זה פעם אחת, "טל, תקשיב, חייב להגיד לך, הבעיה שלך שאתה לא מתמיד", אני עוזב את המקום עבודה. אבל תחת "עיקרון הקירבה" ההזוי הזה, האדם מרשה לעצמו לפגוע בעצמו, עשרות פעמים ביום, מאות אלפי פעמים במהלך החיים, וזה עוד ביטוי לאי-קבלה עצמית.

יהודית: אני חושבת שזה גם, אני ממש מתחברת למקום של הדיבור, ואני חושבת שאני, לפחות, לומדת הרבה, כשאני עושה את ההשוואה בין איך אני אוהבת אחרים, לאיך אני מתייחסת לעצמי.

ודוגמה הכי פשוטה ששמתי לב אליה, לפני כמה שבועות, זה היה, נראה לי, באו אליי חברים, ואני אוהבת לארח, וכזה הדלקתי מלא נרות בבית, כאילו, אה, זה עשרה נרות דולקים, וזה משהו שאני עושה באופן קבוע, כשבאים אליי אנשים בערב. ואז שאלתי את עצמי, למה אני לא מדליקה את הנרות, כשהם לא באים? כאילו, אני גם כאן בערב…

טל: גם אורחת ראויה.

יהודית: ואני גם עושה את זה, כי אני אוהבת את זה, וזה מרים את האווירה, וזה עושה לי טוב. אז למה אני עושה את זה רק כשבאים אנשים אחרים? למה אני לא, כשיש לי ערב, אחרי שהילדים הולכים לישון, למה אני לא פשוט עושה את זה? ונזכרתי שהיה איזה ערב אחד, שבו הדלקתי נר אחד, וזה היה ממש חוויה של… למה את לא עושה את זה? כלומר, זה ממש נחמד, ומה זה דורש? בסך הכל לקחת מצית, ולהדליק נר שכבר יש לי בבית.

טל: כן.

יהודית: וזה הדברים הקטנים האלה, של לפרגן לעצמך את הנר, את ה… אם זה פינוק, יש אנשים שאוהבים, לא יודעת, מסאז' או משהו שהוא של טיפוח, או סתם להיות בזמן עם עצמי, או לקרוא ספר. הדברים הקטנים שאתה אומר, אם אין לזה מטרה, אם אין לזה משהו שבו ייצרתי משהו, או עשיתי משהו, אז זה כאילו לא ראוי.

ואני חושבת שזה גם בא במקום הזה, שאנחנו איפשהו, מאחורי הכלי האחרון בכיור, נכון? כאילו שטפנו את כל הכלים… סידרנו את כל הבית... איפשהו, אז אם יהיה זמן… נפרגן לעצמנו.

טל: כן, אבל תראי, מקודם שאלת שאלה, של איך אנחנו יודעים שאין אהבה עצמית, ונתנו את הדיבור הנגוע הזה, הפנימי, אבל יש עוד הרבה הרבה מאוד אופנים, ואולי כדאי רגע שנתחיל לפרוס אותם, נחשוב רגע, מה מבטא אי קבלה עצמית. אז… הזנחה.

יהודית: הזנחה, אני לא ישנה מספיק, אני לא אוכלת טוב, ואני...

טל: זורק לפה שלי מזונות שאין בהם איכות, לא ישן מספיק, לא מתאמן, לא לומד, לא מתפתח, לא בנפש, לא ברוח, לא הולך לטיפול, לא הולך לספא, לא קונה לעצמי מתנות, לא אומר לעצמי מילים טובות, לא מפרגן.

קונפליקטים. קונפליקטים זה אחד הסממנים המרכזיים ביותר, הבולטים ביותר, לאי אהבה עצמית, כי יש לנו הנחה שאומרת שמערכת היחסים שיש לי עם העולם, הינה השתקפות מוחלטת למערכת היחסים שיש לי עם עצמי. ואם בן אדם כל הזמן...

יהודית: נשים על זה כוכבית, עוד נחזור לזה?

טל: כן, חייבים לחזור לזה, כי זה דבר הרבה יותר גדול. אז כשאנחנו מוצאים את עצמנו כאנשים מסוכסכים, שהרבה חלקים מהיום אנחנו בקונפליקטים או בחיכוכים עם אנשים, בוודאי, בוודאי בעומק שזה מבטא אי קבלה עצמית.

פגיעות גופניות, הפרעות אכילה, הפרעות שינה, העובדה שאני בורח לחומרים כדי לא לפגוש את החלקים שלי, כל הדברים האלה שהתכלית שלהם היא לא לאפשר לנו לפגוש חלקים בפנימיות שלנו, כי הם לא יכולים לקבל מאיתנו אהבה. עולמות הריצוי, עולמות הביטול, עולמות הצמצום, כל הדברים האלה הם רעות חולות, ומסמנות לנו את המקום הזה שבו אני… לא שלם עם עצמי.

יהודית: אז בוא נעשה רגע איזה סדר באמת במונחים, כי "אהבה עצמית" זה מושג מאוד גדול שאפשר לדמיין תחתיו הרבה דברים. אני חושבת שהמקומות שאנחנו מתבלבלים בין אהבה עצמית לדברים אחרים, זה אחד, הערכה עצמית, שתיים, קבלה עצמית, ושלוש, חמלה עצמית.

אז אני אנסה רגע לעשות סדר.

הערכה עצמית זה משהו שהוא… הפסיכולוגיה מגדירה אותו כאיזושהי הערכה, זה בא ממקום קוגניטיבי, ממש כמו שאני מעריכה שווי של תכשיט, או שווי של בית, אני מעריכה באופן קוגניטיבי, את השווי שלי, דרך מדדים שהם מדדים שאני בחרתי, כן… עכשיו יכול להיות שאצל כל אחד זה יהיה מדדים אחרים, אבל זה יהיה איך אני מעריכה את ההישגים שלי, את הגוף שלי, את הזוגיות שיצרתי, את הבית שבניתי. הערכה שבסופה אני אקבל איזשהו מדד של שווי. זה תמיד הולך ביחס למשהו.

טל: כן.

יהודית: ושם אנחנו נראה גם הרבה את המקום של ההשוואה לאחרים, ומה בחברה שלנו אנחנו מעריכים...

טל: כל הרעיון הזה יושב על אגו.

יהודית: כן, לגמרי זה האגו.

טל: ההשוואתיות הזו יושבת על רעיון שאנחנו לא אגו מפלה, שאומר אני יודע מי אני, רק במידה ואני משווה עצמי למספיק זולת, למספיק אחרים, מתוך חוק של יחסיות, של קוטביות, שאין טוב בלי רע, אין גבוה בלי נמוך. וככה האדם ממקם את עצמו במרחב החברתי.

יהודית: כן.

טל: גם פה יש כמובן הטיה, הטיות פנימיות עמוקות, זה לא שיש איזו טבלת אקסל, שאתה אומר "אה, אוקיי, אני יפה!". יכולה להיות אישה יפיפייה, לעמוד מול המראה ולראות אך ורק פגמים.

יהודית: כן.

טל: יכולה להיות אישה מאוד מאוד רזה, ועדיין להמשיך לרעוב לכיוון אנורקסיה. יכולה להיות אישה מאוד מאוד חכמה, ועדיין להרגיש שהיא מטומטמת. גם פה מאוד מאוד קשה לשים מדדים מוחלטים.

יהודית: כן, זה בטח לא אובייקטיבי. כן, אנחנו רואים אנשים, שמה שנקרא ticking all the boxes ועדיין לא מעריכים את עצמם, אבל זה עדיין בסוף הערכה.

טל: טירוף, טירוף.

יהודית: עכשיו כשמדברים על קבלה עצמית, זה בכלל סיפור אחר. זה סיפור שאומר, זה לא תלוי פה עכשיו ב… האם הגעתי להישג הזה או לא הגעתי אליו. לא משנה מה הוא הסטנדרט שלי. אין פה עניין של הערכה, אלא יש פה עניין של אני מכירה במי שאני, על הטוב, על הרע. גם אם אני חושבת שזה היה צריך להיות אחרת, או יכל להשתנות, או שהייתי רוצה להיות במקום אחר, אני מכירה בזה, שככה זה. ואני מוצאת איזושהי שלווה עם הדבר הזה, שזה כך.

טל: כן, אמרת את המילה "קבלה", באינטונציה שבעיניי היה שווה… ויכול להיות שאנחנו לא מסתכלים על זה בדיוק אותו דבר... לתת לה יותר משקל. כלומר, אני את המילה "קבלה"...

יהודית: כן… [צוחקת]

טל: הייתי שם יחד עם המילה "שלום". כלומר, יש לי מלא חלקים. חלקם מוערכים גבוה באקסל של האנושות, חלקם אולי נמוכים יותר, אבל אני In Peace עם הדבר הזה. ובעיניי זו השאיפה. ההבנה הכללית הזו, שלטל בשן וליהודית כץ, יש מיליארד חלקים פזורים בתוך הנפש, בתוך התודעה, בתוך הגוף. והתפקיד שלי כבן אדם, זה לזהות אותם, לפגוש אותם, לקרב אותם ולחבק אותם.

ואז במקום הזה שבן אדם אומר: "זהו, אני שלם עם סך החלקים שלי", יש איזה התיישבות כמו בתוך כורסה ביתית מרופטת וטובה כזו, שאתה מכיר ואתה אומר, "אני יושב היטב, נינוח, בתוך הגוף הזה שנקרא טל".

יהודית: אני חושבת שאחד האויבים שלנו בתוך זה, זה שאנחנו חושבים שכמה שנבקר את עצמנו יותר, ככה נשתפר. תיקח נגיד מישהו ש… נגיד מישהו שמן, בסדר? זה מפריע לו שהוא שמן, והוא אומר: "אם אני לא אגיד לעצמי כל היום שאני שמן, ושזה מכוער, וששום דבר לא עולה עליי, ושאף אחת לא תסתכל עליי, לא משנה מה, אז לא תהיה לי את המוטיבציה לרזות".

עכשיו, כשאתה אומר "קבלה", יכול להיות שאותו אדם יגיע לקבלה, זה לא אומר שהוא יגיד: "אוקיי, אז אני לא רוצה לרזות". כלומר, קבלה היא לא פסיביות. היא לא לא לשאוף למטרה שהייתה לי.

טל: כלומר, זה לא שהתנאי שלי לתנועה, הוא שאני לא מקבל את עצמי. אני יכול לעבור להגיד, מה שאני רואה כרגע, הוא לא רצוי בעיניי. עכשיו, אני מקבל את מה שיש כרגע, ומתחיל לנוע, תוך כדי קבלה, למקום חדש.

יהודית: היה לי, ממש לפני איזה שבוע, יום, שלא הרגשתי בו טוב. ממש, ממש, קמתי בבוקר, הרגשתי באמת זוועה. וזה היה יום מאוד עמוס. היה לי בו סדנה והרצאה, ויום שהייתי בעצם צריכה להיות במיטבי, כדי לנהל אותו טוב, אבל הייתי על הפנים.

והיה שם איזה רגע, שהצלחתי להסתכל על זה, ולהגיע לעצמי, "אוקיי, את לא מרגישה טוב. את עדיין הולכת לעשות את כל הדברים". כאילו, זה לא היה לא מרגישה טוב של כזה, אתה יודע, אני מקיאה במיטה ולא יכולה לצאת. "את הולכת עכשיו לעשות את כל הדברים האלה, תוך כדי שאת לא מרגישה טוב, וזה בסדר". כזה… והיה בזה קול מאוד חדש אצלי, כי האוטומט היה צריך להיות כזה: "למה אני לא מרגישה טוב עכשיו?" "מה זה?" "לא בסדר, איך אני אצליח לעשות את זה?" "זה בטח יצא גרוע, אם אני לא מרגישה טוב, ואנשים כאילו, אני חייבת את האנרגיות שלי, והם לא פה, ולמה אני לא מרגישה טוב?"

אתה מבין, זה היה האוטומט. ומשהו שם, במקום הזה שבו הצלחתי פשוט להיות נחמדה לעצמי, ולהגיד, זה ממש קשה, כשאת לא מרגישה טוב.

טל: כן.

יהודית: ואת הולכת לעשות את זה, וזה יהיה בסדר.

טל: אחד הכלים לריפוי של בן אדם, לכיוון של קבלה עצמית, זה להפסיק לשפוט את עצמו על תוצאות והישגים, ולהתחיל לשים לב לכוונות ולמאמץ.

אני אנסח את זה ככה, הבן אדם שאומר: "אני פעלתי"... נגיד עכשיו אנחנו בראיון, ונגיד שהוא לא יצא מוצלח, אז אני יכול לכעוס על עצמי, אבל ניטלת ממני הזכות להלקאה עצמית, אם אני עונה בחיוב על שתי השאלות הבאות: האם פעלתי בכוונה נכונה? כלומר, האם הכוונה שלי הייתה מלאה? והאם עשיתי כמיטב יכולתי? כי אלה למעשה שני הדברים היחידים שלבן אדם יש מאה אחוז השפעה עליהם.

האם הכוונה שלי הייתה נכונה? כלומר, האם אני באתי פה עם הלב הנכון? המטרה שלי להפיץ את הידע, לסייע לאנשים להתפתח, או שבאתי בכוונה להאדיר את האגו שלי, ולהרשים אותך ואת הצופים. אם פעלתי במקום של האגו, אז פעלתי מהכוונה הלא נכונה. אם פעלתי במקום הנכון, עשיתי וי על זה, אין לי זכות להלקאה העצמית. אם עשיתי, למרות שאת חולה, או למרות שאני חולה, כמיטב יכולתי את כל מה שיכולתי באותו הרגע, אז כוונה ומאמץ נוטלים ממני את הזכות להלקאה העצמית.

זה כלי מדהים לעבודה, כי ממילא הדבר היחיד שבן אדם יכול לשפוט עליו, זה כוונה ומאמץ. לא תוצאה.

אגב, ככל שבן אדם שלם עם עצמו יותר, עם הכוונות ומאמץ שלו, הוא בכלל שלם עם סך החלקים שלו, יותר קל לו לבדוק את הפעולות שלו. הוא מסוגל לעמוד ולהגיד: "בוא, אני חייב לבדוק את המעשים ואת הפעולות שלי". הוא לא מאוים ברמת ההוויה.

זה כמו להגיד למישהו, "המעשה שעשית הוא מעשה רע". אז הוא יגיד, "אני? אני רע?!" לא. נגיד למישהו, "אתה רע, תראה מה עשית", הוא יגיד, "אני רע?", הוא יתגונן, הוא חייב להתגונן. אבל אם אני אומר לו, "תקשיב, אתה מהמם, אבל המעשה שעשית הוא מאוד מאוד בעייתי. אז בוא נסתכל על המעשה".

יהודית: כלומר, אתה מדבר על לחבר את הערך שלי להישגים שלי.

טל: נכון.

יהודית: ואם אני לא מחברת את הערך, אז הדברים האלה יכולים לחיות בשלום. אני יכולה להיות שאפתנית, אני יכולה לרצות לעשות דברים מטורפים בעולם, אבל כל עוד הערך שלי יהיה תלוי בזה, אז אני בבעיה.

טל: נכון. אנחנו קוראים לזה "מיקוד שליטה חיצוני". אני תלוי ב-Doing שלי, תלוי ב-Having שלי.

יהודית: כן.

טל: אני ראוי לאהבה, כי תראה איזה הישגים יש לי. תראה מה השגתי, תראה איזה בית יש לי, איזה אישה יש לי, איזה שעון יש לי. בגלל זה מותר לי לחיות בשלום עם עצמי. אז יבוא אלוהים ויגיד, "רגע, מי שלא השיג את ההישגים האלה, לא ראוי לחיות בשלום עם עצמו?" אז יבוא בן אדם אחר ויגיד, "רגע, תקשיב, אני ראוי לאהבה, כי תראה כמה אני טוב, תראה איזה מורה טוב אני, תראה איזה אמא טובה אני, תראה איזה פודקאסטרית מהממת אני, איזה מאמנת מדהימה אני". אז יבוא הבורא ויגיד, "רגע, אני רוצה רגע להבין… מי שאין לו את הכישרון, כי הוא אפילו נולד לא חכם, אז הוא לא ראוי לאהבה?"

אנחנו מבלבלים בין הזכות היסודית להיות נאהבים מעצם היותנו - כי, בצלם אלוהים נבראנו, או לא, לא חשוב, אלא אהבת אם שאינה תלויה בדבר - לבין זה שאנחנו, בגלל איך שגדלנו, כל הזמן מתנים את האהבה העצמית שלנו. עשיתי טוב, לא עשיתי טוב. השגתי ציון, לא השגתי ציון. ואנחנו הופכים את זה לאמת המידה הנכונה שלנו, וזו קטסטרופה.

יהודית: אז בוא נעמיק עוד את העניין הזה של, למה אנחנו לא אוהבים את עצמנו? אנחנו הבן אדם הכי קרוב אלינו, אנחנו מבלים עם עצמנו הכי הרבה שעות.

טל: כן.

יהודית: מה קורה?

טל: התניות. אנחנו מותנים. זה מתחיל בזה שתינוק נולד, ובחמש דקות הראשונות הוא נאהב מעצם היותו, כי הוא חמוד, וזו אהבה ללא תנאי, אבל זה לא מחזיק מעמד הרבה מאוד זמן. באיזשהו שלב התינוק מתחיל להתנהג בצורה, ביטוי רגשי של האני שלו, שלא באה טוב לאבא או לאמא. הוא בכיין, הוא לא נוח. הילד הראשון שלנו היה נוח, הילד הזה פחות נוח. ובאיזשהו שלב אנחנו מתחילים להפנות מעין כתף קרה להתנהגות מסוימת של ילד. הוא מבטא, נגיד, כעסנות רבה, או מצוקה רבה, ואנחנו מפנים אליו כתף קרה, והילד, בצורה לא מודעת כמובן, אומר: "אוקיי, הבנתי. החלק הזה שבי, לא מביא לי את מה שאני רוצה, את האהבה הזו. אולי כדאי שאני אצניע אותו, ואביא משהו אחר שכן יעבוד". וככה נוצרת מסכה ראשונה.

אחר כך הילד ממשיך להתפתח, והוא מתחיל להתנהג התנהגויות, והוא אומר, נגיד, מה הוא רוצה. אבל ההורה, בגלל סט ערכים שלו, או איפה שהוא גדל, אומר, "תפסיק לחשוב כל הזמן על עצמך, ותפסיק להיות כזה אגואיסט". אז אני אומר, רגע, הרצון הזה שלי, הסקרנות הזו שלי, הזה שאני כל הזמן רוצה לעשות דברים, בעצם זה גם לא מביא לי אהבה. זה דבר פויה. אז אם אני כזה אגואיסט, אז כדאי אולי להצניע גם את הדבר הזה.

והדבר הזה הולך וצובר תאוצה, הולך ומקבל כוח, עד שאני כבר לא זקוק להורים שלי, כדי להגיד: "החלק הזה שבי, אין לו מקום. החלק הזה שבי, יש לו מקום".

משם אני גם יונק הנחת עבודה, שאומרת, אין סיכוי שיהודית תאהב את החלק הזה, שההורים שלי לא רצו אותו. אז אני מתחיל לייצר אסטרטגיה, או פסאדה, שבה אני מתחיל למכור ליהודית, את מה שאני מאמין שהיהודיות של העולם, רוצות לראות.

יהודית: כן.

טל: גם בהוויה, וגם בהתנהגות. מה שהופך אותי לבן אדם פחות אותנטי. וזה הולך וצובר תאוצה, עד למצב שגם כשההורים שלי כבר ייפרדו מהעולם, אני לא זקוק להם, כדי לייצר את ההלקאה העצמית הזו. וגם מאוד יכול להיות שבשלבים מסוימים, אני כבר אתחיל לשכוח, מי אני באמת בטבע המקורי שלי. ואני אחזיק פסאדה, מסכה, שמאוד מאוד תעייף אותי בתוך החיים. ותהיה לי עוינות כלפי עצמי, שאני לא אותנטי, למרות שאני כבר לא אדע.

חלקים נוספים יכולים לבוא להיות עכשיו, שאני אסתכל על אחד מההורים שלי, ויש מערכת יחסים בעייתית, ואני אגיד: "אני רואה מה אבא עושה לאמא, איך הוא מקטין אותה, ואיך הוא מחליש אותה, ואיך הוא פוגע בה והיא כזאת חסרת אונים, ואני שונא גם את האגרסיביות שלו, ואני שונא גם את חוסר האונים שלה". ואז, נגיד שאני אגיד: "אני רוצה פחות להיות אמא, כי בסוף היא הקורבן פה". זה אומר שאני לא יכול לתת לחלקים האימהיים האלה, בפנימיות שלי, מקום. אבל יש בי חולשה, כי בכל בן אדם יש חולשה. אבל בי לא יהיה, כי אני אמא לא מוכן להיות. החוויה הזאת, אני לא אשכפל אותה. ואז זה אומר, שאין קבלה של החלקים היותר פגיעים שבי.

היה לי השבוע, גם כן מישהו שהיה באחת הסדנאות, באיזשהו שלב, הוא קיבל איזה כאפה בחיים, הוא היה ילד ג'ינג'י שובב, והוא הבין שאי אפשר להמשיך ככה, ואם הוא רוצה להפסיק לקבל את הכאפות האלה, ושיזרקו אותו מפה, ויזרקו אותו מפה, הוא חייב להתחיל להיות בן אדם רציני. והוא נעל את הילד השובב הזה במרתף. עכשיו תקשיבי, בן אדם הזה הגיע אליי, כי הוא בן אדם מאוד מאוד מצליח, יש לו עסק ששנינו היינו שמחים להתפאר בו, והוא dead man walking, והוא לא יודע למה, הוא אומר, לא, אני חייב למצוא את הייעוד שלי, ואני לא במקום הנכון. לא, לא, אתה לא 'לא במקום הנכון', אתה הטבעת את הילד השובב שבך. ומשם יש לו שנאה עצמית, שהוא לא חי את החיים שלו… אבל הוא כבר לא יודע מה הפעולה שהוא עשה.

עכשיו, מה זה קבלה עצמית במקום הזה? קבלה עצמית זה להוציא מהמרתף את הילד השובב, ולהגיד לו, "בוא, אני מקבל אותך. אני גם ילד שובב". אבל כשאני מוציא את הילד השובב מהכלוב, אותו ילד שובב שאני לא מקבל אותו, אין לו מקום, כי הוא הביא לי נזק, מיד עולה בי פחד מאוד מאוד גדול, שהנה האסון הזה יחזור. אם אני שובב, עוד פעם העולם ישפוט אותי, ועוד פעם יתרחשו הקטסטרופות של הכישלונות וכל.

כלומר, כשאני רוצה לקבל את עצמי, את החלקים המוסתרים האלה, המדוכאים האלה, אני מיד חייב להתמודד עם כל השדים, שגרמו לי מלכתחילה להכניס את הדבר הזה.

יהודית: כן, יש שיטת טיפול כזאת, שמאוד מזכירה את מה שאתה אומר, היא נקראת "סכמה-תרפיה". ובסכמה-תרפיה, בעצם מילה סכמה, מהסכמות שיש לנו בראש, ריפוי הסכמות שלנו, אבל בעצם בשיטה הזאת אנחנו באמת מפרקים חלקים שונים שיש בנו…

טל: כן.

יהודית: ומתחילים לתת להם מקום, הרבה פעמים על ידי, קוראים לזה "עבודת כיסאות", שאני ממש אומרת לך: "בוא טל, אתה, מי שאתה היום, יושב כאן בכיסא הזה, ואנחנו חוזרים לילד שהיית באותו רגע, שנגיד אבא בייש אותך על זה שהתבכיינת, או על איזה שהתעצלת, או כל זיכרון שעלה לך", והוא יושב בכיסא ליד, ואנחנו מתחילים ממש לדבר אל הילד הזה, כמו שהאבא באותה סיטואציה נגיד דיבר, ולשמוע מה יש לו להגיד, ממש מחיים את כל הסיטואציה מחדש…

טל: כן, מדהים.

יהודית: במטרה, בסוף, אחרי כל הסיפור הזה, אני מקצרת טיפול שלם לדקה, אבל במטרה לתת מענה חדש, הולם יותר, בריא יותר, לאותו ילד, שייתן לו מענה על הצורך, שייתן לו את החמלה, שייתן לו את הריפוי, שייתן לו את הקבלה, ולעשות שלום עם החלקים השונים שבתוכנו.

טל: נכון, אנחנו חוזרים למילה המדהימה הזאת, קלישאת הקלישאות הזאת, שהשלום מתחיל בתוכי, זה אשכרה נכון. אחד הדברים שאבא שלי אמר לי הרבה מאוד פעמים, זה שהבעיה שלי, זה שאני קופץ ממקום למקום.

יהודית: מתפזר.

טל: מתפזר. שאני לא מתמיד, שאני לא בפוקוס, שאני לא מספיק נחוש. עכשיו, זה נכון, אני שיחקתי כדורסל, וכדורעף, התחריתי ברכיבה על סוסים, וטניס, ושחיתי. כלומר, אני הייתי באיזה שישה עולמות ספורט כאלה, ובכולם היו לי מדליות, אבל היה לי כסף, ארד. אבא שלי לא אמר לי, "מדהים כמה אתה מגוון, מדהים איזה רוחב יריעה אתה עושה, מדהים כמה סקרנות יש לך, איזה יופי אתה טורף את העולם". הוא אמר לי, "תקשיב, מה שאתה עושה, מבטא חוסר רצינות. אתה לא עקבי, אתה לא יסודי". ואני האמנתי לזה. ונהייתה לי אמונה עמוקה, שאומרת, כן, הבעיה שלי, שאני לא מתמיד, הבעיה שלי, שאני לא מספיק חרוץ, הבעיה שלי, שאני לא מספיק יסודי.

אחד, הוא טעה, ואני הפנמתי את הדבר הזה, את ההורה המוטמע הזה, ועכשיו אני עושה את זה בלעדיו. כלומר, אני עשרים שנה עשיתי את זה בלעדיו. וכשניסיתי לרפא את זה, אפרופו בדרכים לרפא, התחלתי להגיד לעצמי: "לא, זה לא נכון. אני כן יסודי, הנה, אני כן רציני, אני כן… הנה, עבדתי היום מהבוקר עד הערב, הנה, עשיתי מסע של 700 קילומטר, הנה, שירתתי במגלן, עשיתי את כל המסעות".

יהודית: וזה עזר?

טל: לא, זה לא עזר. אבל אני חשבתי שזה הריפוי. שזה לא דבר רע להראות לעצמך, אבא שלי טעה, אני בצד השני של הסרגל של השפיטה. כי נתתי קונטרה להורה. הכרתי... אמרתי "טל, כל הכבוד, עשית היום הרבה עבודה, היית מאוד יסודי, היית ממוקד, סחטיין עליך". אבל בפועל נתתי מענה לאבא שלי, ולא לי.

כשאני כמבוגר עכשיו רוצה לעשות את העבודה הזאת, אני שואל: " רגע, בכלל, הפרמטר הזה של מיקוד וחריצות ונחישות, הוא בכלל רלוונטי לפרנסה שלי? למהות שלי? לטבע שלי?" התשובה היא חד וחלק "לא"!

כשאת תשאלי אותי היום, "טל, מה העבודה שלך?" אני אגיד לך, מה הייעוד שלי? מה העבודה שלי? השפעה! ממתי מיקוד, חריצות, נחישות, קשורים להשפעה? יכול להיות שהיום אנחנו נדבר פה, לא דרש ממני, לא חריצות, ולא התמדה, ולא כלום. באתי, היה כיף. וחמישה אנשים יקשיבו, ויזיזו החיים שלהם. זה לא פרמטר שאבא שלי היה עסוק בלבחון אותו. אבא שלי זרק עליי פרמטרים שהעסיקו אותו. אני דור שני לפרמטר הזה בשפיטה פנימית, להלקאה עצמית, לשנאה עצמית. וזה בכלל לא הדבר הרלוונטי. כלומר, אנחנו לא רוצים לתת מענה לקול ההורי המוטמע. אנחנו רוצים להיות הורה מיטיב משל עצמנו. להגיד: "טל, מה עם הפרמטרים שבאופן ניטרלי אני רוצה לבחון באמת עצמי?", אוקיי?

יהודית: אני חושבת שגם יכול להיות מצב שבו, באופן ניטרלי, היית בוחן את עצמך, וזה היה הפרמטרים שהיית מגיע למסקנה שכדאי שיהיה לך אותם. ואתה יודע, יש מצבים כאלה שבאמת נחישות וחריצות זה חשוב, ויכול להיות שבעסק מסוים או בעשייה מסוימת זה היה חשוב. ועדיין, כשאנחנו מדברים על אהבה עצמית, אנחנו אומרים, גם אם אין לך את זה, אין לך את הקלפים שרצית שיהיו לך. אין לך, אוקיי? פשוט אין לך. זה קורה, נכון? אנחנו לא מקבלים את הקלפים שבחרנו.

טל: חד משמעית!

יהודית: האם גם למקום הזה אני יכולה להכניס את הקבלה והחמלה?

טל: אני חושב שזו החובה שלנו.

יהודית: על זה אנחנו מדברים. אנחנו רואים את זה גם במחקר, שכשאנשים נותנים לעצמם חמלה, אז הם לוקחים יותר אחריות, לא פחות אחריות.

טל: חד משמעית.

יהודית: כי הרבה פעמים המקום של הביקורת העצמית, הוא מקום שבו אני בעצם עדיין עסוקה בעצמי, ואני אומרת לעצמי: "הנה, אם אני מבקרת את עצמי, אני באמת מבינה מה חשוב. אני רואה מה הבעיה". אני בעצם עסוקה בלא לפגוש את זה. אני אתן דוגמה, אם נגיד, לא למדתי מספיק למצגת שאני צריכה להציג, או לפרק שאני רוצה לעשות. ופישלתי. קרה, פישלתי. ועכשיו אני עסוקה בלבקר את עצמי, אז אני בעצם מראה לעצמי שהנה, אני ידעתי מה צריך לעשות, אני יודעת איך עושים את זה, לא עשיתי את זה. עכשיו אני אעניש את עצמי, אני כל כך נעלה מוסרית, שאני מענישה את עצמי על זה, אז אני בעצם מהטובים. כן?

טל: כן.

יהודית: והמקום שלי לצמוח מתוך זה, אנחנו רואים שבטווח הקצר, יש אנשים שיגידו, כן, הבעיטה הזאת בתחת גורמת לי לעשות יותר, אבל בטווח הארוך, היא תגרום לנו לעשות הרבה פחות, כי ההערכה העצמית שלנו תרד.

טל: גם אם אנחנו נשיג אגב יותר בעולם התוצאות, עדיין מערכת היחסים הפנימית הרגשית שלנו תלך ותידרדר.

יהודית: נכון. אבל אז אנחנו רואים שבחמלה עצמית יש את המקום הכל כך מרפא הזה שנקרא הכרה. שאני אומרת: "יש לי כאן קושי. אוקיי? זה אתגר שעומד מולי. עשיתי את מה שאני יכולה בתוך זה. אני לא היחידה שקשה לה, אני לא היחידה שמאכזבת את עצמה. הנה זה כואב לי, כואב לי בחזה, כואב לי בבטן, אני מאוכזבת מעצמי". מתוך זה, מתוך ההכרה הזאת, יכולות לצמוח דרכים לפעול.

טל: קבלה עצמית היא הדבר היחידי שמאפשר תנועה אמיתית. כי אם אני מאוים בקבלה עצמית, אני תמיד אתנגד לביקורת. אני תמיד אנסה להגיד, לא, לא, אני כן בסדר.

אבל כשאני מוכן, כשאני שלם עם עצמי, ואת באה ואומרת לי: "טל, את הראיון הזה ניתן היה לעשות יותר טוב", ואני לא מאוים ברמת ההוויה העצמית, אני אוכל להקשיב למה שאת אומרת, כי אני עושה הפרדה בין ה-doing לבין ה-being שלי.

יהודית: אז בוא נדבר קצת על… נכון? בואו נתקדם לביטויים של האהבה עצמית. איך זה נראה שכן? ואני חושבת שבן אדם שאוהב את עצמו, אם אני רגע נסתכל שנייה במציאות החיצונית, כי הרבה פעמים זה… אפשר לשאוב משם, זה המקום של מציב גבולות. כאילו, יש את הדברים שחשוב לי, יש את הדברים שאני רוצה שהם יתקיימו, אז אני שמה את הגבול. וזה לא במקום של כזה, לא, לא, לא, אל תתקרב אליי, אלא כזה. באמת, חשוב לי הזמן שלי עם עצמי, חשוב לי לקרוא ספרים, חשוב לי לסיים את הפגישה בזמן. אני יודעת לשים את המקום הזה, כי הצרכים שלי הם חשובים.

טל: אז בוא רגע, נראה מה צריך כדי לשים גבול, סתם בשביל הספורט.

יהודית: צריך להכיר את עצמך.

טל: צריך לדעת מה אני רוצה.

יהודית: כן.

טל: ואחרי שאני יודע מה אני רוצה, זה צריך להיות לגיטימי בעיניי.

יהודית: כן.

טל: ואחרי שזה צריך להיות לגיטימי בעיניי, כלומר, זה מקובל עליי שמגיע לי הדבר הזה.

יהודית: אני צריכה לתקשר את זה החוצה.

טל: אם אני מתקשר את זה החוץ באופן אותנטי, אני עשוי להיתקל ב…

יהודית: התנגשות.

טל: בדחייה.

יהודית: כן.

טל: ואני מסוגל להגיד, למרות שהבן אדם הזה דוחה אותי וחושב שמה שאני עושה הוא לא ראוי, אני לא דוחה אותי, ואני כן חושב שזה ראוי. שזה כל המהות של מיקוד שליטה פנימי, של היכולת שלי להיות שלהם עצמי. את אולי חושבת שאני איקס, אבל אני יודע מי אני.

יהודית: עוד ביטוי זה באמת הדברים שאני עושה גם למען עצמי. בדיוק כמו שכשהרבה פעמים אנחנו נסתכל על אהבה לאחרים, אנחנו נסתכל מה אני עושה עבור מישהו שאני אוהבת? איך אני אוהבת? יש לזה דרכים, נכון? יש לזה דרכים של נתינה, של הקשבה, של איך שאני רואה את האחר. אז אותו דבר, אני יכולה לשאול את עצמי מה אני עושה עבור עצמי, שהוא ללא מטרה, ללא "ווי".

זה מתחבר גם קצת למה שהעלינו במפגש הקודם על "מה הייתי עושה אם אף אחד לא היה יודע?" אני חושבת שזו שאלה שמאוד מתכתבת גם כאן. המקום של הדיבור עצמי, המקום של חמלה, התנסות. אני חושבת שבן אדם שאוהב את עצמו, יש לו, כאילו, יותר חופש פעולה. "אני אנסה את זה, אם לא אצליח, בסדר"...

טל: חד וחלק.

יהודית: "אני אציע את הרעיון, אולי לא יאהבו אותו". בסדר, יש לי הרבה יותר מרחב שבו אני יכולה לטייל מאשר כשאני לא אוהבת את עצמי. ואז כל רשות הצנזורה, העריכה העצמית, הקצב שבו אני אדבר, אני צריך לבחור את המילים כל הזמן. יש לי חופש בעצם לבטא את עצמי.

טל: ושוב, החופש הזה יושב על זה שאני מסוגל לשאת דחייה.

יהודית: כן.

טל: מי שלא יכול לעשות דחייה בעצם יש לו אפס חופש.

יהודית: כן.

טל: הוא כל הזמן עסוק בלשמח את כולם. אם אני אם יש מישהו בחוץ שלא יקבל אותי זה ימוטט אותי. אם יש לי פרמטר חיים שבו אני מותנה לבחון את עצמי. לא בכל הפרמטרים אני מותנה לבחון. אם את תגיד לי, טל, אתה מנהל חשבונות מאוד גרוע נגיד לך תקשיבי, את צודקת זה, I could not care less.

יהודית: כן.

טל: זה לא משנה כמה תאספי פה עצומה ברחוב רש"י שכולם יגידו שטל הוא רואה חשבון על הפנים או שאני לא מבין במספרים, אני אגיד סבבה. לא מעניין.

אם יש פרמטר חיים שמעסיק אותי, ואני יודע מי אני בציר הזה, בפרמטר הזה, נגיד בין טיפש וחכם, ונגיד שאני חכם 7.8 ואני שלם עם ה-7.8 הזה, יש לי שוויון נפש מוחלט לגבי מה החברה תגיד על המיקום שלי. אם יש לי פרמטר חיים כזה ואני לא שלם עם המיקום שלי, אני אהיה מאוד מאוד מוטרד ממה שאנשים יגידו עליי. מי שיש לו פרמטר חיים מהותי והוא שלם לחלוטין עם המיקום שלו שמה, יש לו חופש מוחלט מול המציאות, והוא לא מושפע חברתי בדבר הזה ואם הוא מושפע, זה אומר שהוא לא שלם ב-100% עם המיקום שלו.

יהודית: תראה, אני חושבת שיש דברים שהם קשורים בקשר שלנו עם אנשים אחרים. נגיד אני חושבת על עצמי, אחד הערכים שלי, ודברים שחשובים לי ואני גם מאמינה שאני כזאת, זה אותנטיות. סבבה? זה ממש ערך שהוא חשוב עבורי.

טל: כן.

יהודית: עכשיו, אם אני אדבר איתך ואתה תגיד לי 'את לא אותנטית', בסוף אותנטיות היא תכונה של מערכות יחסים. זה לא משהו שמתקיים בוואקום, זה מתקיים בתוך קשר. אז אני לא יכולה להגיד "לא, זה לא משפיע עליי". יש פה ערך שהוא חשוב לי. ניסיתי להגיע אליך ניסיתי שתיווצר בינו עם תקשורת אותנטית ואכפת לי מהפידבק הזה. כאילו בסוף אנחנו…

טל: אם אכפת לך מהפידבק… אם אכפת לך מהפידבק, זה אומר שעדיין יש תנועה שצריכה להיעשות במיקום, או בהשלמה עם המיקום של התכונה הזו בפנימיות שלך. אם השלמת עם המיקום ועם התכונה, אז יש שקט מוחלט לגבי מה העולם חושב על זה.

אפשר לנסח את זה בצורה יותר מעודנת. ככל שאני יותר שלם עם המיקום אליו אני שואף… כלומר, ככל שאני יותר שלם עם המיקום הזה, כך אני פחות חשוף לאיומים חיצונים שמבקרים את המיקום הזה.

יהודית: יכול להיות שאני אפַגע כי זה חשוב לי, אבל הקבלה תהיה קבלה לזה שאני מרגישה ככה. קבלה לזה שאני עושה את המיטב ועדיין זה לא תמיד יוצא כמו שאני רוצה, או שאנשים לא תמיד יבינו את מה שאני רוצה. זה החמלה לאיך אני מתייחסת לעצמי, כשדברים לא מתרחשים כמצופה, מבחינתי זה לא המקום של כזה… אהבה עצמית זה אני בסדר עם הכל. כי אני חושבת שזה מאוד רחוק… כאילו, זה… לא יודעת איפה זה.

טל: יש מקומות… אני יכול להעיד על עצמי, שיש מקומות שאני הייתי מאוד מאוד רעוע בהם, שהיה לי מאוד חשוב מה יגידו לי עליהם, וזה גם חשוב להיות כזה. וככל שהתפתחתי, הגעתי להבנה של מי אני במקום הזה. השלמתי עם זה. וגם אם מישהו אומר לי… הוא אומר לי "היי, היי, אתה כזה…", אני אומר לו "אני יודע. And it is OK", ובמקום הזה באמת יש שקט עמוק.

אני לא מדבר על רעיון של ספרים. אני מדבר על... כן, ברגע שיש השלמה עמוקה עם מרכיב בפנימיות, יש שקט גם מול הסביבה. ואם את במקום של האמפתיה, אם זו הייתה דוגמה אמיתית, עדיין מגיבה ועדיין… אז המקום לא סגור עד הסוף. שזה בסדר… רוב הדברים שלנו לא סגורים עד הסוף.

יהודית: נכון. בגלל זה הרגשתי שמה שאמרת הוא אידיאליסטי, כי שום דבר לא סגור עד הסוף כמעט אף פעם. כן בסוף זה חיים שלמים, שאנחנו מתפתחים בתוך הדבר הזה, ואנחנו מתקרבים לשם. ואז מבחינתי האהבה העצמית זה להיות טובה אליי, במקומות האלה שזה לא סגור עד הסוף, וזה עדיין לא מסתדר.

טל: אני בוודאי מסכים עם מה שאת אומרת, שיש תנועה ויש מנעד, ושזה אינסופי, אבל אני כן רוצה לדווח.

יהודית: דווח! הרי החדשות.

טל: שיש מקומות שבהם זה נגמר.

יהודית: כן.

טל: שיש לזה End Game, שזה מקום של שלום. לא הכל צריך להימשך לנצח. מותר לנו להגיד את זה גם כמורים. יש תיקונים שמסתיימים, יש תיקונים שיש בהם שקט מופתי, ואין בהם "לא אכפת לי מה אומרים". זה פשוט נהיה Non Issue. מישהו אמר וזה משב רוח מרענן לידך. אתה כבר פטור מהמקום הזה. אני יכול להעיד שיש לי מקומות כאלה, כמו שיש לי מקומות שיש לי עוינות מאוד גדולה כלפי עצמי ואי קבלה. ויש מקומות שאני קרוב לתיקון. לא משנה. אבל אני לא מתבייש להגיד שיש מקומות שזה נגמר. שאני מסתכל פנימה ואומר אין זכר לאי קבלה. יש שקט עמוק. והמקום הזה הוא כייפי, הוא כייפי כי אתה מזדקף במקום שבו היית כפוף, ויש את הקבלה העמוקה הזאתי. לא נדרש Compassion.

Compassion, שאת מדברת נדרש למקומות שעדיין יש לי תנועה, ואני אומר: "אוקיי. יש לי פה תנועה. יש לי עכשיו חמלה כלפי עצמי, כלפי הכאב הזה. כלפי הדקירה הזו. כלפי התנועה הזו". זה המקום שבו, בוא נגיד, 80% מההתפתחות שלנו נמצאת. אבל יש גם 20%... שהם זהו. ים שקט. וזה כיף.

יהודית: אנחנו מתכנסים לשלב פרקטי, של מה אנחנו עושים? מה אנחנו עושים עם הדבר הזה? ואני חושבת שכבר העלינו כמה פעמים את המילה חמלה עצמית, פה לאורך המפגש היא עוברת כחוט השני בתור התרופה שאנחנו יכולים לתת לעצמנו. אז בוא בוא ננסה רגע לפרוט את זה לתרגולים שאנחנו יכולים לעשות.

טל: אוקיי. אז דיברנו על זה ש… אולי תרגיל ראשון יכול להיות שבן אדם ישים לב, יכתוב על נייר מהו המשפט הפוגעני הקבוע, הדיבור הפנימי הפוגעני שאני אומר לעצמי. לכל אחד יש… אל תתחמקו מהתרגיל הזה. לכל בן אדם יש דיבור פנימי נגוע.

יהודית: מה הקללה שלך? כשאתה מפשל, איך אתה מקלל את עצמך? מה אתה אומר לעצמך? אידיוט, סתום, מטומטמת.

טל: לא מספיק רגישה, לא אחראי, כן אחראי, לא מספיק, כל מיני כאלה. תכתבו את המשפט הזה על נייר. אחר כך תנסו לזהות כמו counter בכניסה לפאב כזה למועדון, כמה פעמים ביום הדבר הזה נאמר תכפילו את זה ב-365, ותכפילו את זה בכמות השנים נגיד מגיל 6. תכתבו את המספר הזה, תבינו כמה פעמים אתם אמרתם לעצמכם את המשפט הנוראי הזה. תבינו שאם העולם החיצון היה אומר אליכם את זה באלפית מהכמות, הייתם קורסים לתוך עצמכם, כמו יקום שקורס לתוך עצמו. אי אפשר היה לחיות עם הנטל הזה.

פעולה שנייה שתעשו, תנסו לשייך את המשפט הזה למקור שלו. כלומר ממי למדתי, ממי שמעתי את המשפט הזה? זה משפט של אבא? זה משפט של אמא? זה משפט של הדוד? זה משפט של whatever… ועכשיו תשאלו את עצמכם מה אתם רוצים להגיד למי שאמר את הקול הזה? "אבא תודה, אני אסתדר". נגיד שיש משפט שאומר "בשביל מה אתה צריך את זה?", כן? מתוך חרדה של… "אבא, תודה על הדאגה, אני אסתדר. אני יודעת למה אני צריכה את זה". או "הבעיה שלך שאתה לא מתמיד", "אבא, תודה על ההערה. אני יודעת מי אני".

כלומר, עצם השיוך למשפט הזה, כי כשאני אומר אותו, אני משוכנע שזו אמת פוגענית לגביי, אבל כשאני מזהה את כמות הפעמים, אני מבין את רמת הנזק. כשאני משייך את זה לקול חיצוני, אני מבין שהמשפט הוא לא אמת. הוא משפט שהופנם, שהוטמע על ידי קול של אדם שהיו לו כל מיני דעות עליי, אבל זו לא האמת.

והפעולה השלישית, המאוד מאוד מאתגרת, היא להביא אל מול הקול המוטמע הפוגעני הזה, קול שאנחנו קוראים לו "הורה מיטיב". כלומר אם היה לך הורה אולטימטיבי, שרוצה לתת קונטרה למשפט הזה, מהו האור הזה שהוא היה שופך עליך? ולכתוב את המשפט הזה.

ותרגול לחיים הוא, בכל פעם שהמשפט המוטמע הפוגעני מרים את הראש, אני מביא מולו את המשפט שבחרתי כמשפט מיטיב. קרב בין אור לבין חושך.

יהודית: אתה בעצם אומר, אני מגוון את הקולות שיש בתוכי. אני נותן מקום לעוד קולות ולעוד דרכים, וזה באמת מקום להרים רגע לחמלה העצמית, וגם בתור קול שיש בתוכנו, שאפשר ממש, כעוד תרגיל, לדמיין אותו. לדמיין שיש, אפשר אפילו לעצום עיניים עכשיו, לדמיין שיש דמות שמסתכלת עלינו בעיניים טובות. וזו יכולה להיות דמות שהיא דמות אמיתית בחיים שלנו, וזה גם יכול להיות משהו דמיוני לגמרי, זה יכול להיות רוח בצבע מסוים, זה יכול להיות עץ עתיק, זה יכול להיות צבע, באמת כל דבר שעולה לנו… אבל מישהו שמסתכל עלינו, או מישהי, שאוהבת אותנו, ומעריכה אותנו, ומכבדת אותנו, בלי קשר להישגים שלנו, לתוצאות שלנו, לפגמים שלנו, אנחנו בסדר פשוט כך. ובאמת לנסות לדמיין מה היא הייתה אומרת לנו על אותו אזור, שמבחינתנו הוא פחות?

ויש מכתב שהוא ממש תרגיל בחמלה עצמית שאני רוצה להמליץ, אז אני ממש הולכת לתת את ההוראות. אז אנחנו מתחילים מלחשוב על משהו, שבדרך כלל עולה לנו במקום הזה של ה"אני לא טובה מספיק", בושה, פגם, הרגל שאני רוצה להיפטר ממנו, אחד הדברים האלה שנדלקים אצלנו, ואנחנו מתארים איך הוא גורם לנו להרגיש. זה גורם לי להרגיש עצובה, זה גורם לי להרגיש מבוישת, או מושפלת או פגומה, ואנחנו כותבים מכתב על הנושא הזה. אז אנחנו מדמיינים את אותו אדם, את אותה דמות, שאוהבת אותנו בלי קשר להישגים שלנו, ואנחנו שואלים את עצמנו מה הם היו אומרים? מה הם היו אומרים על אותו חלק בעייתי, לכאורה או לא לכאורה, שיש בנו? עוד אנחנו יכולים לשאול ולהזכיר לעצמנו, שלכל אחד מאיתנו יש דברים שאנחנו לא מרוצים מהם, שאנחנו מנסים לשנות, שאנחנו נאבקים בהם הרבה שנים, שקיבלנו עליהם ביקורת, ואנחנו לא לבד בזה. כי הרבה פעמים כשאנחנו לא אוהבים את עצמנו, אנחנו מרגישים שאני היחידה בעולם שיש לו את הבעיה הזאת. אז אנחנו חלק מאומה, חלק מעם, חלק מאנושות, שלכל אחד מאיתנו יש משהו כזה, אולי אפילו את אותה בעיה בדיוק, או דברים אחרים דומים, אנחנו שואלים את עצמנו באילו דרכים, והנה זה מתחבר גם למה שאמרת קודם, הסביבה שבה גדלתי, המשפחה, הבית ספר, החברה המערבית, אפשר לקחת את זה למקום שאנחנו רוצים, תרמו לאותו חלק ולאותם תחושות שלנו, ואז, בחמלה, אנחנו שואלים את עצמנו מה הייתי רוצה לעשות כדי להתמודד עם אותו חלק שלילי בתוכי? האם הייתי רוצה לדבר לעצמי אחרת? האם הייתי רוצה לעשות איזושהי פעולה שבאה מתוך חמלה? מה יעזור לי להיות יותר בריאה ושלמה? פחות להיות עסוקה בביקורת ובשיפוט עצמי? וזהו. אנחנו מנסים להזכיר לעצמנו, שאנחנו לא מוגדרים על ידי הכישלון, או ההרגלים, או המראה, או כל דבר אחר.

טל: או ההישגים.

יהודית: והדבר שאולי, עכשיו כשאני חושבת את זה לא הדגשנו מספיק, זה את המקום הזה של כמה נוכחות חשובה לקבלה עצמית ולאהבה. כי רק כשאני נוכחת במה שקורה, בתחושות שלי, בחוויות הגופניות שלי, במחשבות שלי, אז אני יכולה גם לתת את כל הדבר הזה שהצענו כרגע.

טל: חד וחלק.

יהודית: אז אנחנו מתחילים גם מהנוכחות ובאמת זה אחד המרכיבים של חמלה עצמית.

יש שיר, "כאשר התחלתי לאהוב את עצמי". מכיר?

טל: לא.

יהודית: זה שיר שמיוחס לצ'רלי צ'פלין. אין לי מושג אם הוא באמת כתב אותו או לא, זה מין קטע של שירים כאלה שאתה לא באמת יודע מי המקור, אבל מיוחס לצ'רלי צ'פלין, שקרא אותו במסיבת יום ההולדת שלו. במסיבת יום הולדת 70. אז זה הולך ככה:

כאשר התחלתי לאהוב את עצמי

יכולתי להבחין שהיגון והסבל הרגשי שלי הם רק אותות אזהרה,

שאני הולך נגד האמת הפנימית שלי.

היום אני יודע, זוהי "אותנטיות".


כאשר התחלתי לאהוב את עצמי

התחלתי להבין כמה מעליב זה לכפות על מישהו את הרצונות שלי,

למרות שידעתי שזה לא הזמן הנכון ושאותו אדם לא מוכן לזה,

אפילו כאשר האדם הזה הוא אני עצמי. היום אני קורא לזה "כבוד".


כאשר התחלתי לאהוב את עצמי

הפסקתי להשתוקק לחיים אחרים.

ויכולתי לראות שכל הסובב אותי מעודד אותי לגדול ולצמוח.

היום אני קורא לזה "בגרות".


כאשר התחלתי לאהוב את עצמי

הבנתי שתמיד אני נמצא במקום הנכון בזמן הנכון, ושהכל מתרחש בדיוק ברגע הנכון.

ולכן אני יכול להירגע ולהרפות.

היום אני קורא לזה "ביטחון עצמי".


כאשר התחלתי לאהוב את עצמי

חדלתי לגנוב את הזמן שלי, הפסקתי לעשות תכנונים גרנדיוזיים לעתיד.

היום אני עושה אך ורק את מה שגורם לי שמחה ואושר, דברים שאני אוהב לעשות,

ואני עושה אותם בדרך ובקצב שלי. היום אני קורא לזה "פשטות".


כאשר התחלתי לאהוב את עצמי

שחררתי את עצמי מכל מה שאיננו בריא עבורי - מאכלים, אנשים, חפצים, מצבים,

כל דבר שמושך אותי מטה ומרחיק מעצמי.

בהתחלה קראתי לזה " אגואיזם בריא". היום אני יודע שזה "אהבה עצמית".


טל: וואו…

יהודית: יפה הוא כתב. אז נתחיל לסכם את כל מה שדיברנו היום? דיברנו על כמה קשה לנו לאהוב את עצמנו. על כמה זה מפחיד לפעמים לאהוב את עצמנו. שאיכשהו, למרות שאנחנו מבלים עם עצמנו הכי הרבה זמן, מהרגע שאנחנו נולדים עד הרגע שאנחנו מתים, הרבה מאוד אנשים התחלפו בדרך, אבל אנחנו הבן אדם הכי קרוב אלינו, ואיכשהו אנחנו מקבלים את היחס הכי פחות טוב.

טל: כן, אם אתה אומלל שאתה לבד, יש לך בעיה קשה מערכות יחסים… עם עצמך.

יהודית: ודיברנו על דרכים שבהם זה מתבטא, חוסר האהבה העצמית שלנו, בין אם זה בדיבור, קראתי לזה "דיבור נגוע", בין אם זה בביקורת עצמית, בהרגלים מזיקים…

טל: בהלקאה עצמית…

יהודית: בחוסר יכולת לפרגן לעצמנו דברים פשוטים, נחמדים, טעימים, קשרים עם אחרים שהרבה פעמים מתפוצצים לנו, ואז התחלנו לשאול גם למה קשה לנו בכלל לדבר על אהבה עצמית? זה משהו שכזה מרגיש לנו אולי לא בסדר לשאוף אליו, אולי נרקיסיסטי לשאוף אליו, ניסינו לדייק ולכוון בתוך זה מושגים כמו "קבלה עצמית" וכמו "חמלה עצמית" ואיפה "הערכה עצמית" נכנסת בתוך הדבר הזה?

שאלנו מאיפה זה בא לנו? מאיפה זה מגיע? וחזרנו מה שנקרא לילדות שלנו, ולדברים שקרו לנו מול ההורים שלנו. לתכונות שפחות אישרו אותם, יותר ביקרו אותנו, היתנו את האהבה בהקשר של ביטוי מסוים של מי שאנחנו, ודיברנו… שהדרך מה שנקרא לצאת מזה, זה להתחיל לפגוש את המקום הזה, להבין על מה בדיוק ביקרו אותנו, ואיך הקול הזה הפך להיות קול מוטמע, לתת לעצמנו "הורה מיטיב" במקום הזה, לשכלל מחדש את ההגדרות שלנו, ומה באמת חשוב לנו.

דיברנו על כמה "קבלה עצמית" לא אומרת שאין בעיה או שאין חיסרון או שאין קושי, אלא באמת המקום שבו אנחנו באיזושהי השלמה או בשלום עם מה שחזק ומה שחלש מה שעובד ומה שלא עובד, וזה שזה בסדר שזה ככה, גם לצד הניסיונות שלנו לשנות. ויותר מזה, שדרך האהבה עצמית אנחנו הרבה פעמים יותר נעז לנסות לשנות עוד מהלכים, כי יש לנו יותר מרחב תמרון ומשחק.

מה עוד הצענו? "חמלה עצמית", "חמלה עצמית", "חמלה עצמית", "חמלה עצמית". להתייחס לעצמנו כמו שאנחנו מתייחסים לאנשים שאנחנו אוהבים, שזה אומר להיות אדיבים לעצמנו. להיות עם מה שאנחנו מרגישים, לזכור שאנחנו לא לבד בתוך הדבר הזה. והצענו להחזיר פעולות, שהן פעולות שאנשים שאוהבים את עצמם עושים. לשאול את עצמי מה אני רוצה? לשים את זה על השולחן, לשמור את זה, לתת לעצמי, לשים לב לאיך שאני מדברת לעצמי. ועוד… נראה לי שתמצתתי את הדברים.

טל: מדהים! כמו ChatGPT.

יהודית: כמו ChatGPT, רק בלי טכנולוגיה. אז אני מקווה שהפרק הזה היה לכם משמעותי, ושהצלחנו לגעת בדברים שבסוף יושבים בלב של כולנו.

טל: אז ברגע שמישהו שומע את הפרק הזה, שבאמת תשאל מה תהיה פעולה מיטיבה עכשיו. מה יבטא ברגע זה פעולה שמבטאת את האהבה שלי את עצמי.

אם הייתי רואה אדם שאוהב את עצמו, מה הוא היה עושה כרגע? ותלכו לעשות את זה. אני למשל, יוצא מפה לתל אביב, קצת לנשום אותה, אחר כך לשמוע מוזיקה…

יהודית: מעולה. אז תודה רבה רבה, טל בשן.

טל: תודה רבה. כייף שאירחת אותי.

יהודית: תודה רבה לכם הצופים, צופות, מאזינים, מאזינות. מזכירה שהפרק הזה גם בוידאו נמצא. מקווה שאתם אוהבים את עצמכם קצת יותר על הפרק הזה, אחרי הפרק הזה, או לפחות עלתה המוטיבציה לאהוב את עצמכם ולראות בזה מטרה ראויה.

מוזמנים לשתף את הפודקאסט הזה בשלל הפלטפורמות, וגם לעקוב באינסטגרם, פייסבוק, יוטיוב וכל מיני.

ההזדמנויות הקרובות להיפגש זה ב-13 בפברואר, הרצאה אונליין על קבלת החלטות בשנת 2024: קבלת החלטות, איך לקבל החלטות בצורה שהיא יותר מהירה, הגיונית, וגם החלטות שנהיה יותר מאושרים ומרוצים איתם. זהו, היה איתנו כאן טל בשן ואני הייתי יהודית כץ שיהיה לכם שבוע מעולה.

[אות מוזיקלי]

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

9 views0 comments

Comments


bottom of page