top of page

חושבים טוב - פרק 157 - להתפלא מהחיים, לחיות לפני המוות עם ד״ר חיים שפירא

אי אפשר לטבול בתוך אותו הנהר פעמיים. אתה כבר לא אותו אתה, והמים - אינם אותם המים. הכל משתנה ללא הרף. לא משנה כמה חזק תנסה להיאחז במשהו, הוא ישתנה לנגד עיניך, אולי ילקח ממך. הכל נושר מבין האצבעות, רגעים של שמחה, של יצירה, של פליאה, והתרוממות רוח. קטע מתוך ספרו של חיים שפירא - רשימות על אמנות החיים. בשיחה פתוחה, צללנו יחד ד״ר חיים שפירא ואני (סוף סוף עוד פרק עם חיים שפירא!) אל אמנות החיים, כן אמנות; דיברנו על הפליאה מהדברים הקטנים, על אהבה שהופכת לאהבה בוגרת, ועל המוות. איך הסיפור על איך אנחנו מתים הוא בעצם הסיפור על איך אנחנו חיים? בכל רגע הכל משתנה, גם מה שנדמה לנו שנשאר, בעצם הולך: למשל, הנה דוגמא של חיים: ״כשהבת שלי הייתה קטנה, בת 3, היא הייתה משתעממת בקלות. היא הייתה מגיעה אלי בשלוש לפנות בוקר, מתופפת לי על הראש ואומרת לי 'אבא קום, משעמם לי'. ואני דווקא ישנתי שינה עמוקה ולא השתעממתי בכלל. אבל הילדה הזאת עכשיו איננה. השנים עברו, וכבר אין את הילדה הזאת. היא היום בת 29, בריאה, טפו טפו נהנית מהחיים. יש לה כבר שתי ילדות, שהן איכשהו הנכדות שלי. אבל איפה הילדה הזאת בת ה- 3? ״. תהנו מפרק מרחיב לב, פוקח עיניים וכמובן מצחיק כמו חיים שפירא.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 24/09/2023.

[מוזיקת פתיחה]

שלום לכולם וברוכים הבאים ל"חושבים טוב". כאן איתכם יהודית כץ, בפודקאסט על איך אפשר לחיות טוב יותר.

והיום אנחנו צוללים לתוך אמנות החיים. לחיות זה באמת סוג של אמנות. אין הרבה תשובות נכונות, יש הרבה מאוד דברים לאזן ביניהם, יש הרבה מאוד דעות לשמוע והרבה מאוד ניסויים לעשות. ובסוף בשביל להגיד, "וואלה, אני חי או חיה טוב", באמת נדרשת איזושהי אמנות.

ובשביל לצלול לתוך האמנות הזאת, הזמנתי לכאן היום אורח, שמלא מלא מלא מלא זמן אתם אומרים, מתי שוב חיים שפירא מגיע לפודקאסט? מאז פרק 43, מתי שוב חיים שפירא מגיע? אז חיים שפירא, ברוך הבא.

ד"ר שפירא: היי. תודה רבה, תודה רבה. אני מבין שאנחנו עכשיו בפרק 3,043…

יהודית: אנחנו ב… אנחנו בעתיד, אנחנו בעתיד פה.

ד"ר שפירא: בעתיד, כן. אז אני שמח להיות כאן. מקווה שכולם ייהנו.

יהודית: כולם ייהנו. אנחנו כבר בטוחים בזה. אבל…

ד"ר שפירא: לא הייתי מזמן.

יהודית: אבל… לא היית מזמן, אבל הפרק איתך היה אחד הפרקים הכי הכי אהובים.

ד"ר שפירא: כיף לדעת.

יהודית: אז רק חשוב לי שתדע, כי זה כיף לשמוע. ואם במקרה עוד לא שמעתם אז דוקטור חיים שפירא, אתה סופר ופילוסוף ומרצה בינלאומי, יש לך דוקטורט גם במתמטיקה וגם דוקטורט בהוראת המדעים, וחוץ מזה אתה גם פסנתרן. וכש…

ד"ר שפירא: פסנתרן.

יהודית: כן. וכשנכנסת אלי הביתה…

ד"ר שפירא: האמת, רוב הזמן אני פסנתרן…

יהודית: כן, נכנסת אלי הביתה לפני רבע שעה והתחלנו מלנגן על הפסנתר. כלומר, אתה ניגנת על הפסנתר ואני פשוט התפעלתי…

ד"ר שפירא: כל פעם, כשאני רואה פסנתר, אני מציק לו. אני לא יכול לעבור ליד פסנתר בלי להציק לו.

יהודית: נראה לי זה המדד.

ד"ר שפירא: אני רואה פסנתר, אני מנגן. פסנתר מכוון, לא מכוון, טוב, רואה פסנתר, מנגן. זה פבלובי כזה.

יהודית: זה נראה לי המדד…

ד"ר שפירא: כן.

יהודית: לכמה אתה אוהב לנגן.

ד"ר שפירא: מאוד. כן.

יהודית: אז תספר לי, מה זה אמנות החיים בשבילך?

חיים: אז, זהו. אני קודם כל כתבתי את הספר הזה, "רשימות על אמנות החיים", מסיבה מאוד מעניינת. והיא, אם אני מחפש ומחפש בחנות ספר, שאני לא מוצא כזה. אני חיפשתי ספר, שמה יהיה בו? שילוב של פיקשן ונון פיקשן, כן? גם עיון וגם ספרות, סיפורת. שיהיה גם מערב, גם מזרח, גם אומנות, גם מוזיקה, ציירים, סרטים, סדרות, ולא מצאתי. אז אמרתי, "אני יודע מה אני אעשה. אין ברירה. אני אכתוב אחד כזה, ואחרי זה גם אקרא". ובאמת כתבתי את הספר.

שבתחילת הספר לקחתי אישה יפנית מהממת. אני מאוהב בה, למרות שהיא חייתה בערך בשנת 1,000. יש לנו פער גילאים, לא מקובל אפילו בימינו. אז היא כתבה פעם ספר, שנקרא "ספר הכרית", The Pillow Book. והיא פשוט כתבה על כל הדברים שמרגשים אותה, שיפים לה, שמעציבים אותה, שמעצבנים אותה, וזה ספר נפלא. אבל מה שבאמת הכי הפליא אותי אצלה, שהכל הפליא אותה. והכי הפליא אותה, שזה לא מפליא את כולנו. וה… היא יכלה סתם להסתכל, לא יודע מה, על ספר חדש, על מניפה סינית מקושטת שהיא קיבלה, עלי עשב, עגלה של תינוק. והכל היה מפליא אותה, הכל היה נפלא בעיניה. ואז פתאום הבנתי, "וואו, זו נפש תאומה שלי". כי אותי מפליא גם הכל.

זה, דרך אגב, כנראה לא במקרה הכל, כי אלברט איינשטיין אמר, "יש רק שתי אופציות לחיות את החיים. או הכל מפליא אותך או שום דבר לא מפליא אותך". ואז הוא גם הוסיף, שאם שום דבר לא מפליא אותך, אז אני קראתי את זה באנגלית, אז כתוב שם "as good as dead". מה הוא אומר? באדם שלא מפליא אותו כלום, החיים זה דבר נפלא, מרתק, הכל. סתם זה שאנחנו יכולים לשבת, לדבר אחד עם השני, מפליא.

והאישה היפנית הזו, הכל מפליא אותה, ויש לה גם רגש לגבי כל דבר. אם זה לא מפליא, זה מעציב אותה. יש לה גם כל מיני רשימות, הדברים הכי נדירים בעולם. אגב, הדבר הכי נדיר בעולם, לדעתה, לא תאמיני מהו, זה מישהו שמשבח את חתנו. היא אמרה שיותר מפליא מזה אין. רוצה לדעת מה המקום השני לפני זה? זה מהמם גם. חברות אמת בין שתי נשים. אבל היא נורא… היא גם מצחיקה אותי, גם מלמדת אותי דברים. ובאמת הספר שלי זה סוג של ספר כרית שלי. כל הדברים שמרתקים אותי, מעניינים אותי, אני כותב.

יהודית: כן. אצלי זה הבת שלי שמלמדת אותי הרבה על פליאה. אני לא מזמן הלכתי איתה ברחוב, ופשוט עברנו ברחוב, שאנחנו הולכות בו כל יום, הרי הכל רגיל. והיא הצביעה על איזה עץ ואמרה לי, "אמא!", היא בת שנתיים וחצי, "אמא ראית אותו? יש פה פרחים ורודים!" [בהתלהבות]

יהודית: [צוחקת]

ד"ר שפירא: או, או, שימי לב, היא כבר בכיוון הנכון.

יהודית: כן, אני כזה, "כן, נכון, פרחים ורודים". והיא כזה, "אני אוהבת פרחים ורודים. זה משמח אותי". ואני כזה, "וואי, איזה כיף לשמוע את זה". ואיך זה… איך אנחנו מתחילים, שאנחנו נולדים עם זה ואולי אנחנו קצת מאבדים את זה לאורך החיים שלנו.

ד"ר שפירא: וואו וואו… את אפילו לא מתפרצת לדלת פתוחה, אלא זה מין ארמון פתוח לרווחה.

יהודית: באתי להתפרץ, כן.

ד"ר שפירא: אני מזמין אותך לבוא לשם, כי זה כל כך נכון! ללאה גולדברג אפילו יש מאמר על זה, הוא נקרא "האומץ לחולין", אם אני לא טועה.

יהודית: [מהמהמת] שם יפה.

ד"ר שפירא: היא מסבירה שם בדיוק את ההבדל בין תודעת ילד לתודעת מבוגר, שלא הצליח להישאר קצת ילד. מה באמת יפה אצל ילדים? ולי כבר לא ילדים, אני נורא זקן. לא יודע אם שומעים בקול שלי. ואני כבר 61, זה מטורף. האמת היא, זה שאנחנו בכלל חיים, זה מפליא! איך? או זה שאני זה אני. יש, אחד המקצועות שאני מלמד במתמטיקה, או פעם הייתי מלמד, זה תורת ההסתברות. אז הנה אני מגלה לך סוד. הסיכוי שלך להיוולד היה אפס. שום סיכוי. בדיוק בזמן הזה, הזרעון הזה, הביצית הזו, שום סיכוי! זה סיכוי אחד ל-400 טריליון. תלוי איך אתה מחשב את זה. זה משהו… כלומר, שום סיכוי. את נס! את ממש נס מהלך על שתיים! לא היית אמורה להיות פה. אם אני אחמיא לעצמי, "וואלה! גם אני". ובאופן מפתיע גם כל המאזינים, כן, שמקשיבים לנו עכשיו, הם נס. הם לא היו אמורים להיוולד.

יהודית: אני לפעמים חושבת על זה, אתה יודע? לפעמים אני באמת אומרת, "וואי, יש מצב שלא הייתי נולדת". וזה די המצב ההגיוני יותר.

ד"ר שפירא: ברור. כל הסיכויים היו נגד זה.

יהודית: כן.

ד"ר שפירא: כל הסיכויים. אני לא יודע איך נפגשו ההורים שלך, אבל יש הרבה אנשים, שכשהם בודקים מה ההסתברות שההורים סתם היו נפגשים… עזבי, עוד לפני זה, זה אפס. אני, למשל פגשתי את אשתי, לא יודע, סתם בטעות. אחרי הצבא, בחופשת שחרור, חיפשתי עבודה. אמרתי, "וואלה, אני יודע לנגן קצת פסנתר", עבדתי באיזה מלון. היא הייתה סטודנטית, נכנסה בדיוק ללובי ששם ניגנתי. רצה הגורל ניגנתי Old and Wise של אלן פרסונס פרוג'קט. היא ניגשה אלי, אמרה לי, "וואו, אתה מנגן ממש יפה". מאז אנחנו 40 שנה יחד.

אז למה זה מפליא? מספיק ש… וככה יש ילדים ונכדים והכל, שהם כולם במקרה. כי אם היא הייתה נכנסת למלון אחר או שאני הייתי מוצא עבודה במלון אחר, כל זה לא היה קורה. אגב, כל מי שמאזין לנו מוזמן לבדוק, איך הם נפגשו, איך ההורים נפגשו. אני מבטיח לכולם, שתראו שלא היה בגדול שום סיכוי שזה באמת יקרה. אבל ילדים, אם נחזור אליהם, ילדים זה מדהים. בגלל זה אני מציע איפשהו פה, בספר שלי, ב"רשימות על אמנות החיים", לדבר עם ילד בן חמש או אפילו שבע, עדיין אפשר. זה מדהים. זה שיחה שנהנה ממנה מאוד. כי מה יפה באמת אצל ילדים? בדיוק מה שאת אמרת. "וואו, יש פרחים! וואו, יש זה, תראי תראי, נמלה". [בהתלהבות] כן? הנכדה שלי אוספת נמלים, אני לא יודע למה. מביאה לי אותם, שמה עליי ואומרת, "סבא, תראה!"

יהודית: [צוחקת]

ד"ר שפירא: זה, מי רוצה אותם בכלל? כבר אני לא מספר לה, זה לא… אנחנו, מרוב שאנחנו רגילים להכל, איבדנו את תודעת הפליאה. ובדיוק לאה גולדברג קוראת לזה, "תודעת חולין". אני חושב, הדוגמה הכי מדהימה לתודעת חולין, העצובה, שאגב עושה דור שלם פה אנשים לא כל כך מאושרים, זה סרטון יוטיוב של לואי סי. קיי. לא יודע אם יצא לך לראות אותו. זה סרטון שנקרא, "everything is amazing & nobody is happy".

יהודית: כן.

ד"ר שפירא: עכשיו, זה סרטון קצר, כן? כלום. אבל הוא מעביר רעיון מאוד עמוק. הוא נותן דוגמה, טיסה. הוא אומר, יושבים אנשים במטוס. זה כיסא באוויר, בגובה של, שד יודע כמה קילומטרים, שעף במהירות של 1,000 קילומטר לשעה. ומה האנשים, במקום כל הטיסה לשבת להתפעל, להגיד, "אני לא מאמין! לא מאמין איזה נס!" אומרים, "האוכל באל-על לא טעים להם", אני לא יודע, "אליטליה שוב פעם איחרה". איזה איחרה? זה שהדבר הזה המריא לשמיים, זה הנס! ואנחנו לא חשים שום רגש של פליאה. לעומת ילד, שמפליא אותו לשחק עם חיפושית, לקפוץ בשלולית או מה שאת רוצה. זה מדהים איך באמת… איך באמת במרוצת הזמן אנחנו הולכים ומאבדים את היכולת הנפלאה הזאת.

יהודית: כן. אתה יודע, יש משהו שלפעמים מחבר אותי בחזרה לפליאה הזאת. כשאני ממש מסתכלת על תחנות חיי ואני רואה כמה הכל אקראי, אוקיי? אני אפילו מסתכלת, נגיד, על ההיכרות שלי את הבן זוג שלי. הכרתי אותו, כי עשיתי שנת שירות בחו"ל באותה תקופה. יכלתי לא לעשות את השנת שירות הזאת. היו עוד מיליון דברים אחרים, שהתלבטתי אם לעשות. אחרי זה, נהיינו ביחד, עשינו ילדים. באמת, עשינו אותם ביום מסוים, שגרמו לילדים האלה ולא ילדים אחרים.

ד"ר שפירא: בדיוק. זה גם חשוב איזה זרעון ניצח בתחרות, את יודעת. יש להם שם תחרות גדולה.

יהודית: אתה יודע מה השפיע על זה… אין לי מושג. ואנשים שפגשתי, ואיכשהו התחלנו לעשות ביחד משהו, וזה שינה לי את החיים. והכל מרגיש לי כל כך אקראי, כשאני חושבת על זה. זה מרגיש לי כאילו בנקישת אצבע יכלו להיות לי פשוט חיים אחרים לגמרי, בכל כך הרבה מובנים. באהבה, מקצועות, ילדים, חיים, איפה אני גרה, כמה כסף יש לי, מי החברים? הכל יכל להיות שונה. וכשאני רגע מסתכלת על זה, אני אומרת, בוא'נה, איזה… אני לא יודעת אפילו איזה מילה לשים על זה. נראה לי שפליאה זה המילה, אבל משהו בין הזיה, להפתעה, לאושר, לסקרנות, אין לי מושג. זה מערב בתוכו הרבה.

ד"ר שפירא: כל מסלול שאנחנו בוחרים, אנחנו בוחרים חיים אחרים. ודרך אגב, לפעמים זה מלחיץ. כי אתה אומר, החלטה שנראית קטנה, למשל, באיזה מלון לעבוד, דיפלומט, קרלטון, הילטון, איפה אני אלך לנגן פסנתר? עכשיו, נכון, זה לא נשמע חשוב. אבל כל מלון אחר שהייתי בוחר, חוץ מזה שבחרתי בו, לא הייתי היום עם אשתי. איזו מסכנה היא, אני חושב עליה. ניחא אני, אבל אשתי הייתה היום עם איזה אידיוט. החלטה כאילו מקרית קטנה. זה משגע, נכון, כל הדברים האלה?

יהודית: אבל אתה יודע לאן זה לוקח אותי? זה לוקח אותי, אם אני מסתכלת אחורה ואני מבינה איך כל דבר קטן השפיע על הרבה דברים גדולים, אז אני גם מסתכלת קדימה ואני אומרת, איך כל שינוי במסלול יכול להוביל למשהו אחר לגמרי. והרבה פעמים אנחנו חיים את החיים שלנו בתוך איזה תחושה של אינרציה כזאת, של כזה, זה החיים שלי… זה, זה שלי… זה הכל כזה מרגיש אותו דבר. ומשהו בלהסתכל אחורה על התופעה הזאת, עוזר לי גם להגיד, "רגע, אני יכולה גם לשנות את זה וליצור משהו אחר שישפיע על כל התמונה". ויש… ויש כזה מטאפורה שלמדתי לא מזמן, של live player ו-dead player. שמעת על זה?

ד"ר שפירא: לא מכיר. לא.

יהודית: קוראים לו סמו בורג'ה או בורחה.

ד"ר שפירא: גם את השם לא שמעתי.

יהודית: אני לא בטוחה אם אני הוגה את השם שלו נכון, אבל בגדול הוא מדבר יותר על חברות מאשר על אנשים, אבל אני חושבת שזה תקף גם לאנשים. הוא אומר live player, שחקן חי, הוא שחקן שכל הזמן עושה מהלכים חדשים ומתחדש. אם מישהו נגיד עשה משהו ממש טוב, נגיד שלא יודעת, יצרתי פודקאסט שהולך בסדר, אבל אני עושה כל הזמן את אותו דבר, אני לא live player, אוקיי?

live player זה מישהו שכל הזמן מתחדש. dead player זה מישהו שהוא לא יכול בעצם לשנות את עצמו. הוא לא יכול לעשות מהלכים חדשים ו-sooner or later הוא הולך להפסיד. אז אם זה בעולם העסקי, נורא קל להבין את זה.

ד"ר שפירא: כן.

יהודית: חברה שהיא live player כל הזמן מביאה מהלכים חדשים, מבינה מה קורה בשוק מחדשת את עצמה. חברה שהייתה יכולה להיות מאוד מצליחה ומאוד חזקה ומאוד טובה, אם היא כל הזמן עושה אותו דבר, מאוד מהר הולכים להפיל אותה. ולא יהיה לה אפילו את הכלים להפוך, להיות שוב רלוונטית, כי אין לה מנגנונים של התחדשות. והמקום הזה של ה-player מחזיר אותי לזה, למקום הזה של, איך זה קשור לחָדָשׁ? איך זה קשור ליכולת שלי לחדש ולא למות בתוך החיים שלי.

ד"ר שפירא: בתוך ה… וואו וואו! אני יש לי איזה 17,491 נקודות חיבור למה שאמרת עכשיו.

יהודית: אוקיי, נתחיל מהנקודה…

ד"ר שפירא: נסתפק ב-2-3. בדיוק כן, או משהו כזה [צוחק] קודם כל, יש את זה באליס בארץ הפלאות. א', באליס בארץ הפלאות יש הכל.

יהודית: כבר היה הכל…

יהודית: היה הכל, בדיוק. אבל יש שם שיחה בין המלכה לאליס, והמלכה אומרת לאליס, שכדי להישאר במקום חייבים לרוץ במלוא הכוח. עכשיו, זה משפט מדהים.

יהודית: וואו.

ד"ר שפירא: להישאר במקום, אתה חייב לרוץ הכי מהר שאתה יכול. עכשיו, זה נכון למיליון ואחת תחומים. אתן לך דוגמה, אהבה. אהבה זה דבר חשוב, מה לעשות? הכי חשוב, אולי. הייתי פעם באיזה, לא יודע, במין מסיבה כזו עם אשתי. והייתה שם אשת עסקים מאוד מאוד מצליחה. ואז היא אמרה את המשפט הבא, "כדי שהעסק יצליח, הוא חייב לגדול". כלומר, היא אומרת, אם העסק לא מתפתח וגדל, אז הוא הולך. לא… הוא הולך לפשוט רגל, כמעט בוודאות.

אבל, מה אמרתי לה? אמרתי לה, "תקשיבי, הבאת לי רעיון מדהים על אהבה". היא אומרת, "איך זה קשור? " אני אגיד לך איך זה קשור. אהבה שאינה הולכת וגדלה, היא הולכת. כלומר, אם אתה לא משקיע באהבה, ואם האהבה במרוצת השנים לא הופכת להיות גדולה יותר, אתה לא יכול לשמור על אהבה באותו מקום. כי זה גם לא נשאר שם. ההתלהבות של 4, 5, 6, 10 שנים ראשונות, זה עובר. ואז או שמתפתחת אהבה גדולה יותר, שאגב היא לא חייבת לגדול יום יום, היא יכולה לגדול חודש, ואז איזה יום קצת יורד. את יודעת, לכל זוג יש את ה-ups and downs, זה ברור וזה… אבל הכיוון הכללי הוא למעלה. אהבה אתה חייב להשקיע. להשקיע, כי לי לפעמים אנשים אומרים, "על מה אתה מדבר, אני אוהב את אשתי, היא אוהבת אותי". אני אומר, "מצוין ותשקיע. כי אין קו ישר לזה. היא חייבת לגדול, ממש כמו עסק", כן? אתה לא יכול להגיד עכשיו לעסק, פייסבוק, נעצור בשני מיליון משתמשים וזהו. לא, אתה תישאר שם, זה יקרוס. זה לא יעבוד.

וכאן בדיוק יש את ההבדל הגדול בין אהבה שהיא אהבה רומנטית לאהבה, שהייתי קורא לה אהבה בוגרת. עכשיו, אני בספר שלי מספר על זה קצת. ומה הרעיון שאני מעביר שם? שרומיאו ויוליה זה פרודיה על אהבה. לא רק שזה לא סיפור אהבה, אני לא מצליח להבין איך זה נהיה מודל בעולם המערבי, נכון? אם תשאלי מישהו, "מה סיפור אהבה הכי מוכר וזה? " אני חושב 90% יגידו לך רומיאו ויוליה. איזו אהבה? יוליה היא בת 14. לא מבינה שום דבר מהחיים שלה. עכשיו, הגיל של רומיאו לא מצוין, אבל לא נראה לי שהוא בן 61, כי אז זה מטריד, כן? אז כנראה לא…

יהודית: כן. אני בכלל לא ידעתי שהיא בת 14, אני מתביישת לומר.

ד"ר שפירא: את רואה? אז רגע, אבל מה שאף אחד לא יודע כמעט, שרומיאו בכלל לא אוהב את יוליה. בתחילת המחזה הוא מאוהב ברוזלין. דמות שכולם פספסו, כי היא מופיעה שם לרגע. אבל היא הכי חשובה. ושייקספיר לא הכניס אותה סתם. את יודעת, זה כמו שצ'כוב אומר, שאם יש אקדח במערכה הראשונה הוא יירה בשלישית. נו, שייקספיר לא מביא לנו פרטים מיותרים. מה מסתבר? שבתחילת המחזה רומיאו בכלל אוהב את רוזלין. הוא בדיכאון. הוא גם אומר עליה, אני מתרגם עכשיו את שייקספיר לעברית, שהשמש עולה יום יום כבר אלפי שנים, ובחיים לא ראתה מישהי יפה כמו רוזלין. שום יוליה. איזו יוליה? הוא מאוהב ברוזלין.

הוא בדיכאון, החברים שלו, כדי שהוא יהיה פחות בדיכאון, לוקחים אותו לנשף. שם הוא פוגש את יוליה. ואז תוך חמש דקות, שימי לב, איזה נער, סליחה על הביטוי, חרמן ומטומטם. איך הוא משנה את האהבות שלו תוך 5 דקות. הוא פוגש בנשף הזה את יוליה, ואז הוא אומר, האם עד עכשיו בכלל אהבתי? השמש עולה בוקר בוקר מיליוני שנים, ובחיים לא ראתה שום דבר יפה… הפעם, כמובן, מה? כמו יוליה. שאם הסיפור הזה לא היה טרגי… דרך אגב, על הדרך הוא הורג שני אנשים, הוא מתאבד היא מתאבדת. דברים, שאת יודע מה, איזה שטויות… אז הוא תוך 5 דקות היה עוזב את יוליה, עובר לאילונה, אחרי אילונה לוויולה, אחרי זה לאדריאנה. זה סתם ילד, שלא מבין שום דבר.

אני זוכר את עצמי בגיל 14. הערכה שלי, הייתי מאוהב ב-80% מבנות הבית-ספר. ככה נראה לי, לא יודע. בכיתה בכולן, אני חושב. בבית-ספר 80%. הייתי נכנס לאוטובוס, מתאהב במחצית מהנשים שיושבות שם. וגם זה רק מטעמי גיל. כלומר, זה לא… זה סתם, זו לא אהבה. זה פרודיה. לא שאני מזלזל באהבה רומנטית. זה נורא יפה. זה מצילתיים וזה דפיקות לב חזקות. אבל זה לא זה. יש אהבה בוגרת. אהבה בוגרת, אולי אני אספר לך בסוף הפודקאסט מה זאת באמת אהבה. על סיפור של ההורים שלי.

יהודית: נשמור אותו.

ד"ר שפירא: שהיו 60 שנה ביחד. אני אספר לך. ושם זו בדיוק אהבה שהלכה וגדלה כל יום. כל יום. אני אדבר על זה, נשמור את זה לסוף. למה זה סיפור שאחריו אני לא יכול לדבר. הוא סיפור שמאוד מרגש אותי.

יהודית: כן, הישארו עימנו.

ד"ר שפירא: אם אני אספר אותו עכשיו אני אלך.

יהודית: אז אל תלך, בבקשה.

ד"ר שפירא: אז, זהו, כן.

יהודית: לקח לנו איזה חמש שנים להיפגש.

ד"ר שפירא: כן כן, בדיוק. אז נשמור אותו לסוף. זהו, כן כן. אין ברירה, אין ברירה.

יהודית: אם עוד לא הבנתם שאתם צריכים להישאר עד סוף הפודקאסט, אתם צריכים להישאר עד סוף הפודקאסט. אבל, אני… יש משהו שקראתי בספר שלך, שמחבר לי בין החלקים שדיברנו עליהם עד עכשיו. כי בעצם, אני רגע מחברת אותם, אנחנו מדברים על אמנות החיים. ובתוך אמנות החיים אנחנו מעלים פה כל מיני היבטים, שהם חלק מהאמנות הזאת, נכון? חלק מזה זה הצבע, חלק זה המכחול, חלק זה בונה את היצירה.

ד"ר שפירא: נכון מאוד, כן.

יהודית: ומה שלי מאוד מתחבר למה שעלה כאן, זה הנושא הזה של הארעיות. של כמה שהכל חולף. ואני חושבת שכשאנחנו לא מבינים שהכל חולף, אז אנחנו גם לא מתפלאים, נכון? כי הנה, זה היה פה, זה יהיה פה תמיד. אה, פרחים ורודים, סבבה, עברתי ליד הפרחים הורודים האלה גם אתמול.

ד"ר שפירא: תמיד יהיו.

יהודית: אבל כשאני רגע רואה איך, וואלה, מחר הפרחים ורודים האלה אולי לא יהיו פה, כי מחר יתחיל הסתיו והפרחים ינשרו, והעץ יחליף צורה, ואני בכלל אעבור דירה, ומשהו כל הזמן משתנה. זה עוזר לי גם לראות את הדברים אחרת. ובספר שלך אתה כותב, "אין מי שלא שמע את האמרה, כי אי אפשר לטבול פעמיים באותו הנהר, שכן אז אתה כבר לא אותו אתה, והמים אינם אותם המים. הכל משתנה ללא הרף, ולא משנה כמה חזק תנסה להיאחז במשהו, הוא ישתנה לנגד עיניך או יילקח ממך. הכל נושר מבין האצבעות. רגעים של שמחה, של יצירה, של פליאה והתרוממות רוח."

ד"ר שפירא: וואו! תקשיבי, זה אחד המשפטים החשובים, אני חושב.

יהודית: כן. [צוחקת קלות]

ד"ר שפירא: והרעיון הזה באמת, שהכל עובר, אנחנו לא תמיד מודעים בו. באנגלית יש מילה, שאו שאני לא יודע עברית מספיק טוב. או שאין לה פשוט תרגום.

יהודית: איזה מילה?

ד"ר שפירא: איזה מילה, dying. פעם שאלו את כריסטופר היצ'נס, הוא היה חולה בסרטן, שאלו אותו, איך הוא מרגיש. ואז הוא ענה I am dying. ואז הוא אמר למראיין, זה ששאל אותו, הוא אומר, גם אתה dying. אומר כולנו, כולנו גוססים, באיזה מובן שאנחנו מתים כל יום. כלומר, האירוע הגדול של המוות יש לו יום מאוד מאוד ספציפי, אבל כל יום, כל רגע, אתה מת קצת. עמוס עוז, צריך להגיד פתאום זכרונו לברכה, כן, זה לא…

יהודית: כי גם הוא מת.

ד"ר שפירא: גם הוא מת, היית מאמינה? הוא כתב ש"כל יום שעובר זה עוד תל, עוד גבעה, שהמוות כובש מידינו". עכשיו, אני מוסיף על זה, אנחנו משחקים עם המוות מין קרב איגרוף כזה, שהוא יכול להימשך הרבה סיבובים. ואפשר גם לקבל נוקאאוט בסיבוב הראשון. יכול להיות שחלק מהסיבובים אתה מנצח, בחלק גדול אולי אתה אפילו מאוד נהנה מן הקרב, אבל התוצאה ידועה בסוף, כן? בסוף הקרב המוות יעשה לנו נוקאאוט. זהו, זה נגמר.

אבל מוות זה גם בדיוק מה שאת אמרת עם השינוי עכשיו. זה לא האירוע הגדול. הנה, הבת שלי הקטנה, כשהייתה בת 3, היא הייתה ילדה, לא יודע, שמשתעממת בקלות. הייתה מגיעה אליי ב-3 בלילה, מתופפת לי בראש, אומרת, "אבא, קום! משעמם לי". לי דווקא הייתה שינה מאוד טובה עד אז, לא השתעממתי כלל, נהניתי, אבל לה משעמם. עכשיו, הילדה הזו איננה. כלומר, היא נמצ… היא חיה, היא בריאה, טפו טפו שתהיה בריאה, עד שהיא נהנית מהחיים. אבל, זה כבר מישהו אחר. היום יש לה כבר שתי ילדות, שזה איכשהו נכדות שלי. איפה הילדה הזו בת 3? איננה. אבל גם הילדה שהייתה אתמול, היום היא אחרת. היא איננה. אנחנו פשוט לא שמים לב לזה. הנה היא הייתה בת 3, ולפני כמה ימים היא חגגה יום הולדת 29. זה לא אותה ילדה.

יהודית: לא.

ד"ר שפירא: אני לא מזמן, את יודעת, הייתי תלמיד י"ב. כן, אני… אגב לא הבנתי, איך קרה שמתלמיד י"ב תוך יום אחד נהייתי בן 61.

יהודית: כולנו מרגישים קצת בני 16 כל הזמן, נכון? זה לא עובר.

ד"ר שפירא: לא. תגידי, אנחנו צריכים להיפגש יותר…

יהודית: תקשיב, אני לפעמים, אני…

ד"ר שפירא: כי אנחנו כל כך מסכימים…

יהודית: אני לפעמים רואה ילדות בנות 16 ברחוב, ואני מרגישה שאני באותו גיל…

ד"ר שפירא: לי זה קרה יותר מצחיק. חייב לספר לך פאדיחה. אני באתי לכיתת מחוננים, אני נכנס לבית הספר ואני רואה ילדים משחקים בכדור. את יודעת, כדור-רגל, סתם. ואיכשהו הכדור עף אליי. האינסטינקט הראשון שלי, קדימה, מצוין, נעשה איזה כדרור. מיד נתפס לי הגב.

יהודית: [צוחקת]

ד"ר שפירא: למה, כי מה אני שכחתי? אני לא בן 16, לא 15… אבל הראש באמת לא כל כך קולט את זה. ועכשיו זה שהכל עובר ונעצר, אני רוצה להתחבר לפליאה ולמה שאת אמרת, שזה עוזר לחוש. אז, אוקיי, הכל הולך ונעלם. עכשיו, לפעמים אתה שומע שתי הצעות אידיוטיות. את יודעת, לפעמים מ-motivational speakers, אני שומע אחת מהן, "תחיה כאילו אין מחר". זה… זו עצה נוראית. כי אם אין מחר, אני אקח את כל כספי היום, אוציא מהבנק, את יודעת, את כל הדברים…

יהודית: [צוחקת]

ד"ר שפירא: והכל… אני לא אספר לך מה אני אעשה עם זה, כי מקשיבים לנו האנשים וזה… בקיצור, אין… נו ומה, ואז אני קם למחרת, כי דווקא סיכוי מצוין שיהיה גם יום המחרת, כן? מה זה, "תחיה כאילו אין…" אז זה טיפשי.

מצד שני, לחיות כאילו שאתה לא מת אף פעם, כי המון אנשים מתכחשים לזה. יש קטע מדהים ב"מותו של איוואן איליץ'". שאיוואן איליץ', אני… אצלו זה קַיוּס, דמות לא מוכרת פה. נחליף אותו בסוקרטס. מה הוא קורא? הוא נזכר שבשיעורי לוגיקה הוא למד פעם משפט כזה: "כל בני אדם הם בני תמותה, סוקרטס הוא בן אדם, לכן, מה המסקנה? שסוקרטס הוא בן תמותה". נזכר, הוא למד את זה פעם בשיעור לוגיקה. ואז הוא אומר, אם במקום סוקרטס נשים כל שם אחר, כל בני אדם הם בני תמותה, יוסי הוא בן אדם, לכן יוסי הוא בן תמותה. אומר, גם זורם לו. אבל אם הוא שם את עצמו, איוואן איליץ', אומר, "כל בני אדם הם בני תמותה, איוואן איליץ' הוא בן אדם, לכן…" אומר, לא אומר לי כלום. לא מבין. הפעם הוא לא מבין את המסקנה. מה זה אומר? לומר, קשה מאוד לבן אדם, את יודעת, להבין. כן, גם אני לא אהיה פה יום אחד, כן?

יהודית: אתה יודע שיש לזה מחקר, שמעולם מדעי המוח בדיוק על זה? מחקר…

ד"ר שפירא: ספרי.

יהודית: הוא, הוא בדיוק מה שהוא אומר, רק במחקר. דוקטור למדעי המוח באוניברסיטת בר אילן, קוראים לו דור זיידרמן. והוא פרסם מאמר בעיתון מדעי שנקרא "NeuroImage", שבעצם הוא בחן מה קורה לנו במוח, בזמן שאנחנו מסתכלים על רעיון המוות. עכשיו, מה שהוא עשה, הוא הראה לאנשים תמונות. תמונה של, תמונה של חבר שלהם חיים, תמונה של חברה שלהם יהודית, תמונה של חבר שלהם, של חתול שלהם, ומדי פעם הופיעו ליד זה מילים. חלק מהמילים היו ניטרליות מיקרופון, ספה, וחלק היה כזה מוות, קבר, מחלה, סוף, דברים כאלה. כשהמילים האלה הופיעו לצד דמות אחרת, פעילות מסוימת במוח. אז לרגעים הוא החליף את התמונה בתמונה של הבן אדם. אז אני שוכבת שם בתוך המגנט, מסתכלים על הפעילות המוחית שלי, ופתאום לרגע אחד, זה הופך מקבר ושמוליק לקבר יהודית. באותו רגע, פעילות מוחית אחרת לגמרי, ומיד אחר כך הדחקה וניתוק. אוקיי? אנחנו מצליחים לחוות את זה לרגע אחד, כי יש לנו מנגנון מובנה בתוכנו, שמכחיש את המוות. אוקיי? אנשים…

ד"ר שפירא: מדהים.

יהודית: בתיאוריה אני יודעת שאני אמות, אבל בפועל…

ד"ר שפירא: שום דבר.

יהודית: לי זה לא יקרה.

ד"ר שפירא: את, אגב, את מבינה ש…

יהודית: אני לא זאת שאני אמות בתאונה דרכים. אני לא זו שאמות מסרטן.

ד"ר שפירא: את מבינה את גאונותו של טולסטוי. ברור שלא…

יהודית: לי לא זה לא יקרה…

ד"ר שפירא: אני חייב לספר לך יותר מזה. הייתי ב"מלחמת שלום הגליל", כן?

יהודית: כן.

ד"ר שפירא: לא קראנו לזה "מלחמת לבנון הראשונה", כי לא ידענו שנפתחת סדרה.

יהודית: [צוחקת]

ד"ר שפירא: ואתה רואה שאנשים נהרגים לידך. עכשיו, את לא תאמיני לי. זה לא עשה עליי שום רושם לְגַבַּי. כלומר, זה צער גדול, נהרג אדם שאתה היית איתו בקורס מ"כים, לא יודע… זה נורא. אבל, זה לא עשה לי שום קשר, שזה איכשהו קשור בי. ואז כשהתבגרתי, מה לעשות, אספתי שנים. הייתי בא למילואים. עכשיו, זה לא מלחמת לבנון, זה לא כלום. ירו עליי מרוגטקה, לא יודע… האינתיפאדה הראשונה, באמת לא דברים שאמורים… זה היה מפחיד אותי עד מוות! למה מפחיד אותי עד מוות? כי פתאום הבנתי שאני ומוות כן קשורים. יש איזשהו גיל, כנראה. יש…

שופנהאואר אומר את זה, שכשאתה צעיר אז אתה יודע שיש מוות, אבל הוא נמצא באיזשהו מקום בלתי נראה. אתה לא רואה אותו ולכן זה לא הכי מעניין אותך. אבל יש גיל כלשהו, שפתאום אתה ממש רואה אותו, וקולט שאתה באמת יכול למות. ואז הכל נראה לך אחרת, ושום דבר הוא לא מובן מאליו. ובגלל זה אני גם, אני אומר, אני לא רוצה את הקיצוניות שבו נחיה כאילו נמות מחר, טיפשות. בוא נחיה כך כאילו שנחיה לנצח, טיפשות. אלא משהו אחר. כל רגע שעובר הוא באמת לא יחזור. כלומר, לא יחזור. ולכן יש להעריך אותו וגם נורא נורא לנסות לא לחיות סתם. אני כתבתי באחד הספרים שלי, לא זוכר באיזה, שזה שמישהו מת, זה עדיין לא מוכיח שהוא חי אי פעם. את יודעת, זה רק ציטוט של עובדה.

יהודית: זהו, אני רוצה להקריא את הספר שלך בהקשר הזה. אז, זה הולך ככה: "רק דבר אחד חשוב, אם היו לך חיים לפני המוות. זה שמישהו מת, לא בהכרח מוכיח שהוא חי אי פעם. אל תיתן לרגעי המוות להיכנס לתוך חייך. אסור למות לפני המוות. אם חיית כל יום ויום עד יום מותך, או אז חיית חיים ארוכים דיים".

ד"ר שפירא: איזה מדהים ששילבת את הקטע הזה. עכשיו, את רואה, בגלל זה אני אבוא אלייך עוד פעם פעם. [צוחק]

יהודית: [צוחקת] כבר יש לי כמה טריקים להביא אותך. הכל רשום לי בפנקס הסודי.

ד"ר שפירא: אה, אז כן. ביום אחד באיזו הרצאה, ביקשתי שמהקהל יזרקו לי, כמה ימים יש בחייו של אדם, תינוק שנולד ברגע זה ויחיה עד גיל 100. אבל צעקתי להם שלא יעשו את החישוב, כי החישוב הוא מאוד קל. אמרתי, "נו נו 'זרקו מהר מהר מהר". היה לי מישהו שזרק מיליון והיה אחד שזרק מיליארד.

יהודית: וואו.

ד"ר שפירא: עכשיו, בואו נחשב כמה יש באמת, ואני אפחיד גם אותך, נראה לי.

יהודית: אני מכירה את החישוב. אני השתמשתי בו…

ד"ר שפירא: מפחיד, נכון?

יהודית: כן כן.

ד"ר שפירא: 36,500, כן? שזה בטח אנשים כבר חישבו. זה 365 כפול 100. זה כלום.

יהודית: 100 במקרה הטוב.

ד"ר שפירא: בדיוק. אני, קודם כל אני בן 61. זה אומר איזה 30 אלף. זה אומר כבר נותר לי 14-13 אלף.

יהודית: כן.

ד"ר שפירא: עכשיו, מי אמר שאני אחייה עד גיל 100, כמו שאמרת. הופה, ירדנו ל-10 אלף ל-9 אלף. חלק מהימים זה ימים שאתה עם קטטר, מקל הליכה. טפו טפו, שלא נדע. אני מקווה, שום דבר כזה, את יודעת. נותר 7,000 ימים. זה מטורף! ברגע שהסברתי לקהל שלי, שמה שנותר להם זה 7,000 ימים, ומה שהם עושים בזמן הזה, הם גולשים בכל הרשתות החברתיות ומעמיסים… וממלאים באמת את זמנם הכה יקר ב… סליחה, אבל זה לרוב דברי טמטום, הם נבהלו נורא.

כלומר, אתה לא צריך לחיות, שוב פעם חוזר, כאילו שנמות מחר. כמו שאמרתי, שטויות. אבל תזכור, אין לנו מיליארד ימים. אם באמת הייתי חי מיליארד ימים, עכשיו, אחרי הפודקאסט איתך, הייתי נכנס, בודק את כל הטוסטים וסושים ודברים שאנשים העלו ברשתות, והנה עז שרה עם וויטני יוסטון. ויש אנשים שהם כל הזמן שם. ואז מה קורה הרבה פעמים? כשאתה מגיע לסוף החיים אתה מבין. גם שאולי לא חיית כל כך נכון, וגם אתה נורא מצטער על הזמן. על הבזבוז הזה, כן? שלא עשית מה שהיית אמור לעשות. עכשיו, שוב פעם, בהרבה מקרים, לא כי החיים הם כל כך קצרים, אלא פשוט כי עשית איתם דברים שחבל. כן.

יהודית: כן. אתה יודע, אני בשנים האחרונות עסוקה ברעיון של המוות, ואני מרגישה שזה עיסוק טוב. כלומר, זה לא בא לי ממקום חרדתי. זה לא בא לי ממקום שאני נמצאת באיזה פחד למות כל רגע. אלא זה בא לי ממקום, שאני כזו אומרת, וואלה, אני באמת יכולה למות בכל יום. קורה. כן, הנה, זה קרה לאנשים אחרים.

ד"ר שפירא: קרה לרבים, רבים וטובים.

יהודית: קרה לרבים, יקרה בסוף גם לי. אבל הנקודה שבה היא הסוף, אני לא יודעת מתי הוא. ויש משהו בהבנה הזאתי, שאני מאוד מחבבת. כלומר, משהו בזה גורם לי להיות מאוד חדה, כי כשאנחנו שואלים, "איך היית רוצה למות? " אנחנו גם שואלים, "איך היית רוצה לחיות? " וכשאנחנו שואלים, נגיד, ראיתי הרצאה של אסתר פרל, פסיכולוגית מהממת. מלא נקודות למחשבה. מדברת הרבה על הנושאים האלה שהם טאבו. סקס, כסף, מוות…

ד"ר שפירא: כל מה שמעניין.

יהודית: כן. והיא אומרת, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו, לעשות עם עצמנו תרגיל, שאומר, "כשאני חושבת על המוות, אני חושבת על…" קו, תשלים, "ואני מרגישה…" קו, תשלים.

ד"ר שפירא: תשלים.

יהודית: והרבה פעמים התרגיל הזה יכול להבהיר לנו משהו מאוד חשוב על איך שאנחנו חיים. אז אם למשל, אני חושבת על המוות ואני מרגישה אפילו הקלה. אני אומרת, "אוקיי, סוף סוף נפטר מהדבר הזה", אז אולי יש משהו ריקני בחיים שאני חיה היום. או אם אני חושבת על המוות ואני מרגישה עצב, אז אולי זה דווקא אומר לי, שאני מאוד אוהבת את החיים שיש לי כרגע ואני מפחדת לאבד אותם. ואם אני חושבת על המוות ואני מרגישה חוסר ודאות, אולי יש לי איזה צורך בשליטה. כלומר, יש שם משהו, שהקשר שלי עם המוות מלמד אותי הרבה על החיים. ויש לא מעט פילוסופיות שבהן מדברים על זה. נגיד בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית…

ד"ר שפירא: רק על זה.

יהודית: אומרים, הקשר עם המוות זה המקום שבו אנחנו חיים חיים אותנטיים. אם אני לא מסתכלת איך אני מתה, אני גם לא יודעת איך אני חיה. זה, זה אחד משלים את השני.

ד"ר שפירא: מוות באופן פרדוקסלי נותן משמעות לחיים. אבל, אבל, מה שאת אמרת קודם, אז תראי, את בחברה מאוד טובה. חשב לפנייך טולסטוי…

יהודית: כן, אני וטולסטוי BFF.

ד"ר שפירא: הנה הוא מופיע פעם שנייה או שלישית היום. עכשיו מה, טולסטוי מצא קריטריון לחיים שאתה חי אותם נכון. זה קריטריון שהוא נשמע פשוט בשמיעה ראשונה. רק כשאתה חי הרבה שנים, אתה מבין עד כמה הוא מדהים. שימי לב מהו. אם אתה לא מפחד מן המוות וגם לא רוצה אותו, אתה חי חיים נכונים. עכשיו למה זה קריטריון מדהים? כי, כמו שאמרת קודם, אם אתה רוצה, אתה אומר, "וואלה, לא אכפת לי שאני אמות מחר". אוי אוי, משהו בחיים שלך לא בסדר.

יהודית: כן.

ד"ר שפירא: מאוד לא בסדר. הוא אומר אבל גם הפוך, "אם אתה נורא מפחד למות, גם זה לא בסדר". אם אתה הגעת לאיזשהי השלמה, אוקיי, יש מוות, לא רוצה למות, ממש לא רוצה למות, וגם לא מפחד אם זה יקרה. סימן הוא, שאתה חי פשוט חיים נכונים. אבל הקשר בין חיים למוות הוא בכלל, הוא, אין קשר יותר הדוק מזה. זה בגדול בכלל היה אמור להיות אירוע שמבטל את הכל. למה? הרי מה זה מוות? כל יום שעובר, התקרבנו עוד יום, ברור לְמָה. זה, כאילו, כתב את זה אחד הפילוסופים, שאני כבר לא זוכר את שמו, אבל הוא מתאר את החיים שלנו ככה. הוא אומר, כאילו אתה הולך על קרקע, אבל כל מקום שדרכת בו, נעלם. זאת אומרת…

יהודית: אוי, זה יפה.

ד"ר שפירא: זה קצת דומה אפילו לעמוס עוז, נכון? זה יפה…

יהודית: זה יפה, אהבתי.

ד"ר שפירא: זה כאילו נעלם…

יהודית: כמו משחק מחשב כזה.

ד"ר שפירא: בדיוק. ואתה חייב להמשיך הלאה. עכשיו, מה הבעיה בלהמשיך הלאה? אתה יודע מה מחכה לך שם, תהום. אומר אותו הפילוסוף, שאני מתנצל בפניו ששכחתי את שמו, אומר, הדבר ההגיוני לעשות, זה לחזור לאחור. יש בעיה, האדמה שהייתה שם כבר אינה קיימת. אז לאן אתה הולך? זה מפחיד. אלא… תחשבי, פעם איזה סופר שאני דווקא כן זוכר את שמו, רוזנוב. יום אחד הוא הסתכל, כמו שיש לך פה חלון על תל אביב, אז היה לו חלון על סן פטרסבורג. על Не́вский проспе́кт [נבסקי פרוספקט], כן, שדרות נבסקי. והוא פתאום הסתכל, וקפצה לו לראש מחשבה, שהיא הכי טריוויאלית וגם הכי לא, בעת ובעונה אחת. מה הוא אמר לעצמו? כל האנשים שעכשיו מטיילים בשדרות נבסקי הולכים למות. כולם. הם, הילדים, הבני/בנות זוג, ההורים, מי ש… כולם הולכים למות. ופתאום זה כל כך זיעזע אותו. עכשיו, כולנו מבינים את זה, כמו שדיברנו קודם. שכלית…

יהודית: על אחרים.

ד"ר שפירא: שכלית, אבל גם על אחרים. אבל גם על אחרים זה איכשהו נראה לך, לא יודע, באמת כל מי שפה עכשיו מסתובב, לא יודע, שנקין, מה שקרוב פה, אני לא יודע, נמצא… כולם, כן, כולם ימותו.

יהודית: אתה יודע, היום הבאתי את הבן שלי לגן. והיום זה היום האחרון שלו בגן. וזה בעצם הבוקר האחרון שהבאתי אותו למקום הזה, שהוא הלך אליו במשך שנתיים. ויש ביום הזה משהו שהוא רגע של מוות, כי אני לא אבוא יותר למבנה הזה, למקום הזה, לאנשים האלה, שבאתי אליהם כל יום. זה היה הדבר הכי מובן מאליו, הכי שגרה. אני באה בבוקר, אני הולכת ברחוב הזה, אני מורידה אותו שם, אז אני הולכת לגן של הבת שלי. ואני לא אהיה שם יותר, והוא לא יהיה שם יותר, כן? עזוב אותי. הוא לא יהיה שם יותר, כי הוא הולך לכיתה א'. והיה לי ממש קשה. כלומר כזה, הבאתי אותו לשער, ואמרתי לו, "אני יכולה ללוות אותך היום? " הוא כבר לא מסכים לי ללוות אותו פנימה, כי הוא ילד גדול, בן 6. הוא לא נותן לי יותר להיכנס לגן. אז אמרתי לו, "זה פעם אחרונה שלנו פה היום. אני יכולה ללוות אותך? " אז הוא אמר לי, "לא. את לא יכולה ללוות אותי, ואני רוצה להיכנס לבד." [צוחקת קלות] ולא ליוויתי אותו. והיה שם משהו שאמרתי, "אוקיי, הנה, זה כבר נגמר קודם, ורק עכשיו אני כאילו מבינה את זה", נכון? רק עכשיו אני באמת אומרת, "לא תהיה לי יותר הזדמנות להיכנס למבנה הזה". זה כאילו משהו קטן.

ד"ר שפירא: לא, זה לא סתם. תקשיבי אני כל כך מתחבר למה שאת אומרת. אנחנו צריכים פעם לעשות יחד משהו, כי זה כל כך נכון. אני כל כך חש גם ככה. יש פעם אחרונה שאתה בבית הספר, כתלמיד.

יהודית: כן.

ד"ר שפירא: זהו, בי"ב, לפני מסיבת הסיום, יש את השיעור האחרון. עכשיו, גם אם שנאת את בית הספר, אוקיי? שאני מקווה שאצל רוב המאזינים לא זה המצב.

יהודית: אבל זה קורה…

ד"ר שפירא: עדיין עושה לך משהו בלב. אתה אומר, "זה שיעור אחרון". בואי נלך לדברים יותר רציניים. מתי שהוא יש לבן אדם פעם אחרונה שהוא עושה אהבה. הוא לא יודע. לשמחתו, הוא לא יודע מתי זה, אבל ברור שיש פעם אחרונה. נשיקה אחרונה. זהו, יותר לא יקרה. פעם אחרונה שאתה מטייל בהרי האלפים. לכל דבר יש פעם אחרונה. לשמחתנו, מה אנחנו לא יודעים? מתי זה. עכשיו, מה זה, שאתה לא יודע מתי זה, אז אני מסיק מזה שתי מסקנות. הראשונה, מזל שאנחנו לא יודעים. מצד אחד, אנחנו יודעים שנמות. בגיל מסוים אתה יודע. מצד שני, זה שאנחנו לא יודעים מתי זה יקרה, אז זה סוג של חיי נצח. זה לא באמת חיי נצח, כי יודעים שזה לא יקרה, אבל מזל גדול שאתה לא יודע.

אממה, כמו כל דבר חשוב להגיד, לפעמים הוא חכם לפעמים אפילו גם היפוכו, זה דבר גם כן נכון. אני כן רואה כל פעם שיש לי, נגיד, הרצאה, אני רואה בזה נס. א', לא ברור לי למה באים אנשים. וכל הרצאה שאני בא, לא משנה אם זה באוניברסיטה או הרצאה לקהל הפתוח או לחברת הייטק, לא משנה. אז, במיוחד אנשים שקונים כרטיסים, זה עוד יותר מדהים. כי אני אומר, "למה הם באו? וואו! זה נס". אני תמיד לוקח בחשבון, שאולי זו הרצאה אחרונה. אפילו פעם אחת הייתי די קרוב לזה. ואז אני מתייחס אליה כנס. אולי זה גם הסוד שאנשים אוהבים את ההרצאות שלי, כי… לך בטח יצא לשמוע אותי, אני לא נושם כל ההרצאה. אני, יש לי נגיד…

יהודית: גם עכשיו אתה לא מרבה בנשימות.

ד"ר שפירא: נכון, בדיוק.

יהודית: נשימות זה מומלץ לחיים, אתה יודע.

ד"ר שפירא: שמת לב לזה? כן. פעם איזה רופא בהרצאה שלי אומר, "לא הקשבתי להרצאה שלך, כי חיכיתי מתי תמות". אני שואל אותו, "למה חיכית דווקא לזה? ", "כי", הוא אומר, "לימדו אותי בבית ספר לרפואה, שבן אדם שלא נושם מת. אז חיכיתי מתי זה יקרה לך". אני ממש לא נושם מרוב התרגשות. ואז אני רואה, אנשים אוהבים לא לקחת את זה כמובן מאליו.

אז אני באמת רואה בזה איזשהו לקח מאוד מאוד חשוב מזה. שבסוף יש סוף. ויש סופים לכל דבר. אתה לא יודע מתי זה יקרה, מתי שהוא בטח הייתה, לא יודע, אולי עוד תהיה. אולי זה לא היה ההרצאה האחרונה שעשיתי בחול, אוקיי? אולי לא יהיה יותר. אתה לא יודע פעם אחרונה שאתה טס לאנשהו. תמיד יש את הפרידות הקטנות האלה, וכל פרידה כזו מכל דבר… ואנחנו כל הזמן נפרדים. כמו שאמרתי, הילדים הקטנים, אתה נפרד מהם יום-יום. כי הם משתנים יום-יום. זה כבר לא הוא… והילדים שיש לך, אוטוטו יהיו בני 20, 30 ו-40…

יהודית: וואי וואי וואי, אל תדבר איתי עכשיו על…

ד"ר שפירא: וזה אנשים אחרים.

יהודית: אני חושבת שמתחבא משהו קצת פרקטי בתוך מה שאנחנו אומרים. כי אני מנסה לחשוב על הפעמים שבהם יותר, נקרא לזה ניצלתי את הסוף, ואת הפעמים שהוא ברח לי בין האצבעות. והפעמים שבהם הכרזתי על סוף, זה פעמים שבהם יותר יכלתי להנות מהפעם האחרונה.

ד"ר שפירא: כן.

יהודית: ויש פעמים שבהם זה פשוט יותר ברור. נגיד, אני זוכרת שכשהייתי בהריון פעם ראשונה, אז הבן זוג שלי ואני מיהרנו לנסוע לחופשה האחרונה לפני שאנחנו הורים.

ד"ר שפירא: [צוחק] כן. הנה חופשה אחרונה…

יהודית: לנסוע לחו"ל, כאילו לא נסענו מלא פעם לפני, לא ניסע יותר בחיים אחרי. עכשיו פעם אחרונה שאנחנו בחו"ל לפני שאנחנו הורים. ואז ההריון התקדם עוד והייתי כזה, טוב טוב עכשיו זה באמת פעם אחרונה לפני שאני יולדת. ואז התינוק נולד והיינו כזה, טוב זה פעם אחרונה לפני שהוא יהיה גדול ויותר קשה. אז אנחנו עשינו מין חופשת לידה כזאת בספרד, היינו שם חודש וחצי עם תינוק בן 6 שבועות. אבל משהו בלקרוא לזה פעם אחרונה, אפשר לנו רגע לשאול, שנייה, מה אנחנו באמת רוצים? מה חשוב לנו? איך עושים את זה? ואני חושבת שבהרבה פעמים אנחנו לא מצליחים להכריז על פעם אחרונה. אנחנו בעצם לא נפרדים…

ד"ר שפירא: כי אנחנו לא יודעים.

יהודית: אנחנו לא יודעים, ואז אנחנו מפספסים את ההזדמנות לחגוג את זה ולהיות בקשר עם הדבר שהוא חשוב לנו. ועכשיו, נגיד, אני אני… אתה יודע, עכשיו אני, יש לי שני ילדים, אני מאוד רוצה לנסוע לפפואה גינאה החדשה ואני לא יכולה.

ד"ר שפירא: את בוחרת יעדים כאלה שכולם נוסעים לשם. את יודעת, זה לא…

יהודית: כן, אני קצת… אני במיינסטרים. [צוחקת] אז אני לא יכולה כרגע. עכשיו, אני לא אומרת שאני בחיים לא אוכל, אבל כרגע בפרק זמן הנוכחי בחיים שלי זה לא אפשרי.

ד"ר שפירא: כן.

יהודית: אני חושבת שאם הייתי משכילה להכריז על התקופה שלפני הילדים, בצורה יותר חדה, שזוהי התקופה, אולי הייתי נוסעת לשם. ואני חושבת שזה הדבר הפרקטי שאנחנו יכולים לשאול את עצמנו, מה כנראה ההזדמנות האחרונה שלי לעשות כרגע. וגם אם זה לא באמת ההזדמנות האחרונה, לא נורא. גם להכריז פעמיים על הזדמנות אחרונה…

ד"ר שפירא: שזה עבודה… וכרגיל, אם אנחנו פרקטי, אז אני, האמת היא, לא בן אדם פרקטי…

יהודית: "כרגיל, אם אנחנו פרקטי". אהבתי. כל השיחה שלנו פילוסופית… "כרגיל, אם אנחנו פרקטי"… [צוחקת]

ד"ר שפירא: כן, ועכשיו פרקטי. אבל הנה עצה מדהימה, שאני לא מצליח לחיות לפיה. אני מבין שהיא נכונה. אגב, זה באמת חשוב להבין, שיש פער עצום בין לשמוע עצה טובה, להבין שהיא נכונה, לבין לעשות איתה משהו. תראי איזו עצה. טולסטוי אומר, "כל פעם שאתה נפגש עם בן אדם כלשהו", נגיד, אנחנו היום, "תחשוב שזה המפגש האחרון". למה הוא אומר את זה כך? הוא אומר, "בחיים אז לא תעשה דברים, שאתה תצטער על זה אחר כך". כי נגיד, אם אתה חושב שאתה הולך להיפגש עם מישהו יום יום, אולי תעליב אותו היום, תריבו על משהו, לא יודע, לא תדברו שבע שנים אחרי זה. סתם, לפעמים זה גם דברי שטות. לא יודע, שני אחים שפתאום לא מדברים. תעזוב את זה. "תחשוב", אומר טולסטוי, "שזה המפגש האחרון". אתה בטוח תתנהג באופן כזה, שאין שום סיכוי, שום סיכוי, שתעשה משהו שיהיו לך חרטות. רשמתי את זה בפניי.

ואז אני שומע על אישה אחת, שהיא ואח הקטן שלה היו ברכבת לאושוויץ. ואח שלה, לא יודע, הקטן שכח נעל, הגיע עם נעל, אחת כן אחת לא. והיא גערה בו וצעקה עליו כל הנסיעה. לעשות את הסיפור לקצר, כן, היא שרדה את אושוויץ, הוא מת. הצער שלה על זה שהמילים האחרונות שאחיה הקטן, שהיא כותבת שזה בן אדם שהיא הכי אהבה אותו בעולם מאז ומעולם, כל מה שהוא שמע ממנה, וזה הדברים האחרונים, זהו, יותר לא התראו, זה היה גערות וצעקות ותלונות וזה… והיא אומרת, היא נתנה לעצמה, וזה לא בא בעקבות טולסטוי, למדה את זה רציני יותר. הרבה יותר רציני מלקרוא בטולסטוי, שהיא תתייחס לכל מפגש עם כל בן אדם, כאילו הוא האחרון.

אחרי שקראתי אצל טולסטוי ושמעתי את הסיפור המרגש שלה, והיא אמרה שהיא מצליחה, וזה ברור לך מה עשיתי. כל פעם כשאני נפגש עם מישהו, אני אראה בזה מפגש אחרון שלנו. ולא הצלחתי. הצלחתי בזה איזה, הערכה שלי, שבועיים. כי איפשהו אתה, מה אתה בכל זאת… ואגב, אני מצטער שאני לא מצליח לראות את זה כך. כי באמת, לא הייתי אף פעם, לא מעליב אף אחד, לא אומר דברים, שאת יודעת, חבל שאמרתי. זה לא היה קורה. וזה קורה לי, את יודעת, אין צדיקים.

יהודית: אתה אנושי.

ד"ר שפירא: זה קורה לי, כן, זה לא… ואני מצטער על זה. אני הרבה פעמים, מיד כשאני אומר משהו, אני מצטער על זה. את יודעת, מאוד אנושי. אם הייתי יכול להתמיד עם העצה הזו, וואו! אבל זה נורא קשה. כי אתה נפגש עם אנשים, ומה בכל זאת, די ברור לך שנפגש איתם מחר עוד פעם. ואם לא מחר אז מחרתיים. איך אומר השיר? כן, כי זה לא…

יהודית: כן. אני חושבת שיש פה איזה היפוך שאנחנו עושים בין תיאוריה ופרקטיקה. בפרקטיקה אנחנו מרגישים שאנחנו נחיה לנצח. בתיאוריה אנחנו יודעים שנמות, נכון? עכשיו, ככה אנחנו חיים. למה? כי אנחנו חיים יום אחרי יום. אנחנו יצור סטטיסטי. אנחנו לומדים את החיים שלנו, אנחנו אומרים, הנה, עובדה. קמתי אתמול, קמתי שלשום, קמתי לפני שלשום, כבר 30 ומשהו שנה אני קמה.

ד"ר שפירא: כן.

יהודית: אז הדבר הכי הכי סביר לחשוב, זה, שהדבר הזה ימשך לנצח. זה הדבר היחיד שאני מכירה. והמוות הוא רק תיאוריה. ובפרקטיקה המצב הוא הפוך. בפרקטיקה, הוא כמו באמת, החיים האינסופיים הם תיאוריה, והמוות הוא הדבר הכי אמיתי שיש.

ד"ר שפירא: הוא הכי אמיתי.

יהודית: אבל זה לא מה שאני מרגישה.

ד"ר שפירא: בדיוק. הכי אמיתי. נכון.

יהודית: זה לא מה שאני מרגישה. ואז מידי פעם יש את התזכורות האלה, שאתה אומר, קראתי את הסיפור על… המצמרר הזה באושוויץ או בן אדם שאני אוהבת נפטר או שכמעט דרסה אותי משאית. וזה פתאום נותן לי wakeup call כזה. שאז אני מקבלת איזה שעה או יום או שבוע, אולי אפילו שנה, אם זה היה ממש חמור.

ד"ר שפירא: ואז שוכחים מזה, נכון?

יהודית: שאני כזה חיה את החיים שלי באמת, בידיעה שמתישהו יהיה להם סוף. ואז נשאלת השאלה הפרקטית, הרי אנחנו פרקטיים, איך אני יכולה לחיות את הידיעה הזאת באופן שהוא יותר יומיומי? ואני חושבת שהצענו פה כמה תרגילים, אבל אפשר רגע להציע עוד כמה. אז יש מדיטציה בודהיסטית, שהיא מדיטציית מוות. ככה היא נקראת. שבכל המדיטציה… עכשיו, זה נשמע נורא, אבל מה שהם עושים זה לדמיין אנשים מתים. לדמיין את עצמם מתים. להתחבר לכל מיני דימויים אחרים, של זה שאנחנו ברי חלוף. וזה רגע מזכיר לי, כשאני יוצאת מהמדיטציה, שהדבר הזה יש לו סוף. עוד דברים שאפשר לעשות, זה למשל, לכתוב מכתב. שני סוגים של מכתבים אני מציעה. אחד זה הספד לעצמי. ממש אם עכשיו…

ד"ר שפירא: אוי זה נחמד.

יהודית: כן, ממש נחמד. עכשיו, כיף חיים. כיף כיופק [כך במקור]. הייתי עכשיו מתה, חס וחלילה, חס ושלום, מה הייתי רוצה שיגידו עליי ב… על הקבר שלי.

ד"ר שפירא: חייב להפריע לך. פשוט לא מתאפק, את כבר מכירה אותי. יכולת האיפוק שלי, לא משהו להתגאות בו.

יהודית: בסדר, אנחנו אוהבים אותך גם עם זה.

ד"ר שפירא: ויקטור הוגו כתב שהוא, כשהוא שומע הספדים או סתם כתובות על מצבות, הוא מבין רק דבר אחד. שכל האנשים הטובים, כולם מתו, ונותרו רק החארות בעולם הזה [צוחק] כן…

יהודית: [צוחקת] כן, זה יפה. אבל אני חושבת שהתרגיל הזה…

ד"ר שפירא: לא, זה סתם הפרעתי. זה פשוט, לא התאפקתי.

יהודית: לא, זה טוב. זו תוספת טובה. אבל זה באמת לשאול את עצמי, "מה חשוב לי? " כי בעצם, כשאני שואלת, מה אני רוצה שיכתבו בהספד שלי, אני בעצם שואלת, איך הייתי רוצה לחיות, נכון? מה…

ד"ר שפירא: חד משמעית, חד משמעית.

יהודית: ואז זה מחבר אותי בחזרה לחיים. עוד מכתב, שאני יכולה לכתוב לעצמי, זה מכתב מהאני הזקן שלי אליי. אז אני מדמיינת את עצמי בגיל 99 יושבת עכשיו במרפסת שלי…

ד"ר שפירא: אני כבר יכול לעשות את זה בלי לדמיין…

יהודית: שותה את התה שלי. מה אני רוצה לכתוב לאני של היום. מה הייתי רוצה לכתוב לילדה שבי. וזה גם משהו שנותן לי רגע את הפרספקטיבה של, שנייה, מה חשוב? על מה אני באמת אתחרט, כשאני אהיה בת 99? על מה אני באמת אחשוב? מה יהיה לי חשוב? מה יראה לי שולי? מה יראה לי שכזה, די, על מה בזבזת האנרגיות שלך בכלל? וממה התעלמתי, שאולי היה הדבר החשוב ביותר? עוד דבר שאפשר לעשות זה bucket list, שזה הסרט המפורסם bucket list…

ד"ר שפירא: אה, זה נהדר, כן…

יהודית: אני חושבת שהוא בדיוק מדבר על זה. של בן אדם, שמבין שהוא הולך למות, הוא עושה רשימה של כל מה שהוא רוצה להספיק לעשות בעודו חי. וגם אנחנו, בלי לקבל אבחנה, חס וחלילה, לאיזשהו סרטן סופני, יכולים לעשות bucket list ולשאול את עצמנו…

ד"ר שפירא: בודאי.

יהודית: מה הם הדברים, שהם מבחינתי, הם הדברים שהם מאוד מאוד חשובים לי, שיקרו בימי חיי. ודוגמה אחרונה, זה, קראתי ספר לאחרונה של עמיה ליבליך, שנקרא "קפה מוות". שהיא בעצם מספרת על…

ד"ר שפירא: אשתי קראה אותו. אצלי הוא רק נמצא בבית, אבל אני לא קראתי.

יהודית: אז היא מספרת על פרויקט, בעצם, שהיא עשתה, שזה פשוט שיחות עם ה… על המוות. בסלון שלה, פתחה כל פעם לקבוצה קטנה של אנשים. אנשים באים ומדברים על המוות. מה זה מדברים על המוות? מדברים על הפחדים שלהם מהמוות, מדברים על מישהו שנפטר, מדברים על משהו שהם שמעו פעם… כל מה שרוצים. נותנים לגיטימציה לנושא הזה, שהוא נושא כל כך טאבו, נכון? אנחנו לא כל כך מדברים על המוות. וגם זה מחבר אותי בחזרה. אנחנו יוצאים משם וחוזרים בחזרה לחיים.

ד"ר שפירא: אני תוך כדי שיחה, אני חושב כל הזמן. וחשבתי, שאפיקורוס אמר פעם משפט, שהוא משעשע, אבל הוא שקר. קצת שקר בעולם המודרני. מהו? אפיקורוס גם הוא חשב כל הזמן על המוות, כמו כל פילוסוף, אחרת אתה לא נהיה פילוסוף, בעיניי לפחות. והוא כותב כך. הוא אומר, "כל עוד אנחנו כאן, המוות איננו. כשהמוות הגיע אנחנו כבר לא כאן. לכן לא נפגשים, לכן אין מה לפחד".

יהודית: [צוחקת קלות]

ד"ר שפירא: עכשיו איפה הבעיה אצל אפיקורוס? הבעיה היא, שהמון אנשים… אני נזכר באבא שלי, זכרונו לברכה, הם לא פחדו מהמוות, בכלל. הם פחדו מן הדרך לשם.

יהודית: אוקיי, נושא אחרון, כי אנחנו עוד מעט צריכים לסיים. קטע שאהבתי גם מהספר, שבעיניי מתחבר טוב ל... צחקת קודם על לצטט את עצמך…

ד"ר שפירא: והאהבה.

יהודית: זוכרת, זוכרת, זוכרת… אוקיי. אנחנו צריכים להספיק. אז "אי אפשר לעמוד כל הזמן על קצות האצבעות. אין זו עמידה איתנה. אי אפשר ללכת תוך כדי קפיצות לגובה. זה מעייף ולא מגיעים רחוק. אדם אינו צריך לשבח ולהאדיר את עצמו. זה מגוחך ומביך. אנשים שמתגאים בעצמם לא מועילים לאיש. ואלה שמנסים כל הזמן למכור את עצמם, טעו בדרך ולא יזכו להארה. דברים אלה נתעבים, חסידי הדרך נמנעים מהם." ואז אתה מתחיל להסביר, "אנשים שמתגאים בעצמם הם תופעה די מוזרה בעיניי". הַסְבֵּר…

ד"ר שפירא: וואו, אני כבר לא זוכר היום מה כתבתי אז. אבל…

יהודית: להגיד לך? לדעתי, קל יותר להעריך ולכבד אנשים אחרים מאשר את עצמך.

ד"ר שפירא: כן! לא תאמיני, זה בדיוק מה שרציתי להגיד לך. אני אגיד לך למה אני באמת חושב. נגיד, בן אדם שאתה לא מכיר. הרי בן אדם זר, אתה תמיד מבקר בסלון ביתו, לא במרתף. ואז הוא מציג בפניך מה שהוא רוצה. במיוחד אם זה אנשים, את יודעת, שאתה באמת לא נמצא באיזה קשר קרוב מאוד. ואז אתה אומר, כן, האיש הזה הוא חכם, הוא טוב לב, הוא כך, הלאה והלאה. אתה יכול להעריך בן אדם אחר.

להעריך את עצמך, זה מטורף בעיניי. למה זה מטורף? הרי אני מבקר לא רק בסלון של הראש שלי. אני יורד למרתף, ולפעמים גם יורד למרתף סודי ממש, שאני בעצמי לפעמים מפחד להיות שם. את עצמי אני מכיר היטב. לא סתם כתוב, לא סתם שאין צדיק שלא יחטא. זה הרבה יותר מזה. זה לא… כולנו האנשים וואו וואו וואו, כן? זה לא… את יודעת, מזל. אז אתה מכיר את עצמך, אתה יודע, ולכן באמת להעריך את עצמך, זה דבר… כלומר, להעריך במובן החיובי, את יודעת, זה סבבה. אבל בן אדם שמתלהב מעצמו, נקרא לזה כך, באמת גאווה, ואני וכך הלאה, זה סוג של מחלה, שאני חושב שיש רופאים שיודעים לטפל בזה. אלא אם כן, באמת יש לך נרקיסיזם פתולוגי או כל מיני כאלה דברים, בלי שאתה מודע לזה.

יהודית: אנחנו צריכים לסכם. אני הולכת לאסוף את הבן שלי פעם אחרונה מהגן, אז אנחנו נסיים עם הסיפור על ההורים שלך.

ד"ר שפירא: זהו, מה זאת באמת אהבה? בעיניי, אהבה, כדי שבכלל נשתמש במילה הזו הגדולה כל כך, אהבה והכל, זה זוג שהם נמצאים ביחד 5, 10, 20, 30, 50 שנה. עברו יחד דברים נורא נורא קשים בחיים. הם מכירים זה את זה, אבל מכירים באמת, בדיוק היו במרתף ובמרתף הסודי. ולמרות שהם מכירים אחד את השני, הם אוהבים. לא בזכות, אלא למרות. הם הפכו למין ישות כזו, שזה כבר כמעט בן אדם אחד. את יודעת.

כלומר, זה איזה משהו עמוק יותר. זה בדיוק אהבה הזו שגדלה, גדלה עם השנים. ואיזו אהבה היא הפכה להיות? בוגרת. זה אהבה שלא צריכה מצילתיים, לא צריכה תופים. הצליל שלה, כתבתי בספר, תכף אני אזכר שוב פעם, ואצטט את עצמי, הוא צליל שהעוצמה שלו זה כמו עוצמתן של פעימות הלב. והיא גם הכרחית כמוהם.

שימי לב, מה זאת אהבה. כשאבא שלי הלך לעולמו, גיליתי שאמא שלי חולה בדמנציה. הלכנו לרופא והרופא התחיל לצעוק עלי, "מה אתה בא עכשיו? יש לה דמנציה בשלב מאוד מתקדם, סובלת מזה המון זמן". עכשיו, אני לא יודע על מה הוא מדבר. חוזר הביתה, שואל את הבת שלי, שהיא פסיכולוגית, בכירה, דברים. זה זה… לא שמת לב שסבתא שלך בדמנ… היא אומרת, מה? to make a long story ממש ממש בקיצור, כשישבנו שבעה על אמא שלי, התחלנו להיזכר בכל מיני דברים, ואז הבנו מה אבא שלי עשה, ומה זאת אהבה. מסתבר שהוא עטף אותה באהבה כה גדולה, שהוא הצליח להסתיר את מחלת הדמנציה שלה. קלטנו מיליון ואחד דברים, מה הוא עשה, כדי שאף אחד לא ידע. לשמור על כבודה, כן? שלא ידעו שיש לה את מחלת הדמנציה.

יחד, אגב, הם היו 60 שנה. זאת אהבה. זה לא רומיאו ויוליה, הזוג ילדים קטנים, שאני באמת לא יודע איזה מין מודל הביאו לנו, כן, של באמת שני מתבגרים מוזרים נורא, ולא מאוד מאוד, לא מאוד, לא שקולים ולא חכמים, לא כלום. אז זהו, זאת אהבה.

יהודית: תודה רבה רבה, חיים שפירא.

ד"ר שפירא: בכיף גדול, בכיף.

יהודית: דיברנו היום על אמנות החיים המורכבת, הסותרת, הפרדוקסלית…

ד"ר שפירא: על אהבה ומוות. מאוד חשוב, כן?

יהודית: דיברנו על פליאה. על המקום שבו אנחנו יכולים לראות את הדברים שמתרחשים. את התפניות הקטנות של החיים, ואיך כל רגע הוא רגע חדש, כשהאדמה שדרכנו עליה רגע לפני, כבר לא נמצאת ואנחנו מסתכלים קדימה. דיברנו על הקשר בין פליאה לבין להיות שחקן חי בחיים שלנו. איך זה קשור לאהבה, היכולת שלנו לאהוב. ואיך החיים והמוות הם בעצם הולכים…

ד"ר שפירא: יד ביד.

יהודית: באופן בלתי נפרד אחד עם השני. וכשאנחנו לומדים איך למות אנחנו לומדים איך לחיות. כשאנחנו לומדים איך לחיות אנחנו לומדים איך למות. ומשהו בקרבה למוות יכול מאוד לעורר אותנו ולתת לנו מין wakeup call, גם בלי כמעט למות, או חס וחלילה למות. ובסוף נגענו עוד קצת בענווה ובאהבה. והיה לי ממש לעונג השיחה הזאת.

ד"ר שפירא: גם אני נהניתי מאוד. בואי, אני אזכיר רק מהפודקאסט הקודם. אחת החרטות שיש לאנשים בסוף החיים, שאנשים שאוהבים… שהם אוהבים להיות בחברתם, לא נפגשים איתם מספיק. אז כדי שלא תהיה לנו חרטה כזו, אז בעוד 50 פרקים תזמיני עוד פעם. לא יודע איך זה עובד אצלך…

יהודית: עוד 50 פרקים. אנחנו עכשיו פותחים יומן וקובעים.

ד"ר שפירא: עוד 30… כן. בדיוק. אז תזמיני אותי עוד פעם. אני אשמח לבוא.

יהודית: אני מאוד אשמח. ואני מקווה שאם זה היה הפודקאסט האחרון…

ד"ר שפירא: פשוט למנוע חרטות.

יהודית: כן. אם זה היה הפודקאסט האחרון שלנו, אני מקווה שאנחנו מרגישים שעשינו אותו טוב…

ד"ר שפירא: משהו טוב.

יהודית: ומכל הלב. ואם זה הפודקאסט האחרון, שאתם מקשיבים לו, אז מקווה שהוא נגע בכם.

ד"ר שפירא: שנהניתם.

יהודית: אז תודה רבה רבה, חיים שפירא. ותודה רבה לכם, המאזינות והמאזינים, שהגעתם לעוד פרק בתוכנית "חושבים טוב".

אני הייתי כאן איתכם, יהודית כץ, ואני רוצה מאוד מאוד לפגוש אתכם גם פנים אל פנים, ולהזמין אתכם ללמידה וחוויה מסוג אחר. להגיע לאחד האירועים הקרובים, וכמובן לבוא לתת לי כיף, ולספר לי איך הולך לכם עם הפודקאסט ועם כל שאר החיים.

אז ב-31 באוקטובר אנחנו ניפגש… שנת 2023, שימו לב. אנחנו ניפגש בבית ציוני אמריקה בתל אביב, כדי לדבר על דחיינות. על איך אפשר לנצח את הדחיינות ולהגיע למצב, שאם אני אומרת לעצמי שאני אעשה משהו, אני יכולה באמת להאמין לעצמי שאני אעשה אותו, כי המילה שלי הופכת להיות בעלת ערך.

זאת הרצאה שבאופן מסורתי קונים אליה את כל כרטיסים ברגע האחרון, ואז מי שבאמת דחיין עד הסוף עד הסוף, לא נשארים לו כרטיסים. אז בלי להלחיץ, 31 באוקטובר.

בדבר הבא, יש לנו ב-17 בנובמבר 2023, גם בבית ציוני אמריקה, גם בתל אביב. הפעם סדנה, 3 שעות יום שישי בבוקר, בנושא קבלת החלטות. איך אפשר לקבל החלטות יותר מאושרות, שנרגיש איתן טוב יותר. יותר הגיוניות, שגם יעשו שכל, וגם יותר מהירות, ולהתבחבש פחות בסיפור האינסופי הזה, שנקרא החלטות. לכולנו יש איזושהי החלטה על הפרק, כמעט בכל רגע נתון, אז מקווה לראות אתכם גם שם. וזהו.

[מוזיקת הסיום של הפודקאסט ברקע]

מוזמנים, כמובן, לערוץ האינסטגרם, הפייסבוק. לאחרונה פתחתי טיק טוק. אני עוד מנסה להבין מי אני שם. ויש קבוצות שקטות בוואטסאפ, שאתם מקבלים עדכונים ישר ישר אליכם, על פרקים חדשים ואירועים. אז מוזמנים גם להצטרף לשם. וזהו.

תודה רבה, שבוע טוב, חיים טובים. יאללה, ביי.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

11 views0 comments

Comments


bottom of page