ללא הפסקה - הפודקאסט של תל אביב-יפו - "ועדת הקבלה של תל אביב-יפו": דנה ספקטור

דנה ספקטור, קארי בראדשו המקורית ועיתונאית רגשית, מספרת לנו על התקופה שבה נקניקיות ומיונז היו רוקנרול, בוחנת את הטייפ התל-אביבי החדש וה-PC, חושפת את שיטת "מודה ועוזב ירוחם" ומגלה איך היא משחררת את הנפש ומה כדאי ללבוש לוועדת הקבלה לעיר. -הפרק הוקלט לפני המלחמה-

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 21/04/2024.

‫[מוזיקת רקע]

קריין: התוכנית הוקלטה לפני המלחמה.

שני: ‫יש שם אווירה כזאת שעושים לך טובה ‫ש…

אורי: אלא אם כן,

שני: אלא אם כן אתה מכיר.

אורי: אם את מקורבת,

שני: אז הכי מתייחסים יפה, ומביאים לך דברים חינם.

אורי: שזאת שחיתות,

דנה ספקטור: יואו…

אורי: אותם אנשים ‫הולכים להפגין…

דנה: ‫איך אני שמחה [אורי מגחך קלות] לגלות שתסמונת מלכת הכיתה ‫לא חלפה מתל אביב…

אורי: לא…

שני: לא…

דנה: היהירה והשחצנית וחייבים מקום אחד שלא נותן לך להיכנס. ‫זה… זה לא נגמר.

אורי: נכון.

[מוזיקת רקע]

קריין: ‫"ללא הפסקה", פודקאסט על הדמויות ‫שעושות את העיר, תל אביב יפו.

אורי: ‫אז היום אנחנו עם דנה ספקטור, ‫עיתונאית רגשית…

דנה: כן, איזה הגדרה יפה…

אורי: אשת תקשורת ורדיו, ‫כותבת טורים חשופים בעיתון ‫עוד שאשכרה היה דבר כזה שנקרא פרטיות.

שני: ‫ועיתון.

אורי: ו… [גיחוך] עיתון. ועוד לפני שהיה מקובל ככה ‫לחשוף את עצמך מול כולם בסטוריז. ‫ילדה טובה חיפה, ‫בתל אביב כבר הרבה שנים. ‫הדור שלנו זוכר אותך ‫מהעונה הראשונה של "מחוברים", ‫שם מאוד העלית לדיון הציבורי ‫את התפקיד של האמא.

שני: "מחוברות".

אורי: "מחוברות", ואז אחר כך "מחוברים", ‫ובעונה השנייה של "מחוברים", ‫שם לכל אחד היה דעה על הסיפור ‫שהחלטת לעזוב את הבית ‫וללכת אחרי אהבה עם רן שריג.

שני: נכון.

‫אורי: איתו את שומרת על אהבה עד היום, ‫שגם היא מגיעה לטורים שלך בעיתון. ‫את כל הפתיחה הזאת אני בטוח ‫שהיית עושה הרבה יותר טוב ממני.

דנה: ‫תקשיב, אני חייבת להגיד לך, יש לי דמעות בעיניים, תסתכל.

אורי: [צחוק קל]

‫דנה: גם העיתונאית רגשית, כל מה שכתבת ‫הוא כל כך, כל כך, כל כך מקסים. ‫זה אחת ההצגות הכי יפות שקיבלתי.

אורי: יש!

שני: יואו…איזה כיף.

דנה: ‫אני רצינית…

אורי: את נורא חיובית… באמת, אני הולך להרגיש יותר טוב ‫עם עצמי כשהראיון הזה יסתיים. גם דור פה שקיבל מחמאות ‫על…

דנה: כי אתם מהממים!

אורי: סגנון האופנה שלו.

דנה: ‫אנשים לא יודעים את זה, ‫אבל בואו נתאר למאזינים, ‫שזה כאילו, בגלל שאני מגיעה מהניינטיס ‫ופעם תל אביב היו אנשים צעירים ‫אומנותיים שמתלבשים ‫כאילו הם כרגע יצאו, ‫הקימו להקת צינורות פינית כזאת.

[צחוקים]

‫אז אנשים לא יודעים שאתם כאלה, ‫אתם כאילו תל אביב מהניינטיז. ‫אז כן, בעיר שהיא כולה הייטקיסטים ‫על קורקינטים, ‫פתאום לראות את הגרעין האומנותי הזה ‫המבטא את עצמו של תל אביב. ‫סליחה שזה נשמע ככה, ‫אבל באמת נורא התגעגעתי לזה. ‫כאילו, דוחקים אתכם החוצה ‫בגלל השכר דירה.

אורי: דוחקים, ‫כן, השכר דירה.

‫שני: דוחקים אותנו החוצה.

דנה: ‫אבל אתם ממש הלב הפועם ‫של תל אביב בעיניי. איך שאתם נראים, איך שאתם לבושים.

‫שני: כן.

דנה: חבל שלא רואים, אה, רואים בעצם, שלום.

אורי: אבל אין על הייטק. ‫אבל אין על הייטק, סתם, יש על הייטק.

שני: ‫אורי הוא כמו אומן מיוסר, ‫אז הוא הייטקיסט מיוסר. ‫הוא רוצה להיות, אבל הוא לא הצליח.

[צוחקים]

דנה: ‫הייטקיסט מיוסר זו הגדרה מעולה. ‫לקחתי, אימצתי לגמרי, הייטקיסט מיוסר.

[מוזיקה]

אורי: ‫אנחנו תמיד פותחים בשאלה של ‫ממתי וגם למה את תל אביבית?

דנה: או ווה, ‫איפה מתחילים? ‫קודם כול הכי פשוט.

אורי: מתחילים בחיפה.

דנה: ‫בעובדות, מתחילים בחיפה. ‫חיפה זה מקום כזה ‫שהוא כמו השיר הזה, ההתגלמות של השיר. "and nothing never happens" זה שיר שאתם לא מכירים, ‫אבל nothing never happens. ‫חיפה זה מקום שלא קורה בו כלום. ‫ומעבר לזה יש איזושהי תחושה של…

‫אורי: חיפה מתה? ‫כמה זה… הייתה לי חברה שהייתה חיפאית ‫והייתה אוהבת נורא להגיד, "חיפה מתה". אבל כאילו, היא באמת לא הייתה… ‫זה לא שהיה תהליך שהיא מתה, היא פשוט…

דנה: ‫לא, היא נולדה מתה.

‫אורי: מתה, כן, היא לא נולדה.

דנה: ‫יש אנשים שנולדו מתים.

‫אורי: כן.

דנה: ‫זו חיפה. אני מאוד אוהבת אותה.

‫שני: איזו שכונה בחיפה?

‫דנה: על הכרמל.

‫שני: אוקיי.

דנה: ‫בחיפה אומרים "על הכרמל".

אורי: אוקיי.

דנה: אם הייתם חיפאים, הייתם קולטים ‫שהייתה פה איזו התנשאות מסוימת, ‫על הכרמל.

אורי: ‫כי זה כזה בלמעלה גבוה?

דנה: לא יודעת, ככה אומרים, על הכרמל.

אורי: ‫על הכרמל.

‫שני: כן, זה כאילו ככל שעולים יותר למעלה, ‫זה באמת המעמד עולה.

דנה: ‫זה כאילו לא מדויק יותר.

‫שני: נכון, עכשיו זה כבר לא מדויק.

אורי: ‫הכי מגניב שם זה בת גלים…

שני: בת גלים.

אורי: ‫שהפכה להיות שכונה תל אביבית לגמרי.

דנה: ‫וגם הכי מגניב בחיפה ‫זה הים ועצי האורן, בייסיקלי. ‫זה הדבר הכי מגניב בחיפה, ‫ובאמת החיפאים כאילו… ‫החיפאי אוהב לרדת בשבת לים ‫ואז לעלות ולשבת בגינה שלו ‫ולהוציא חרולים ולהסתכל ‫על עצי האורן שלו, ‫וזה פחות או יותר מה שזה אומר.

‫אורי: החוויה החיפאית, כן.

דנה: ‫עכשיו, בתור מישהי שנולדה נפצית, ‫יש לי אופי נפצי כזה, ‫שרוצה… נפץ, ‫אני רוצה כאילו לזרוק משהו לרצפה ‫ולעשות בום ושיהיה רעש. ‫מישהי אדומה.

שני: אדומה.

דנה: ‫חיפה זה מקום מאוד שלו, ‫בורגני ורגוע. ‫לבחורות צריך להיות קארה בלונדיני ‫ושרשרת זהב ‫ואנשים צריכים ללכת לטכניון, כזה…

‫אורי: למה, אגב?

דנה: ‫הרגשתי כמו נערת האמצע ‫של הבינוניות שם. ‫הרגשתי שאני לא… וחלמתי להיות… ‫בעצם חלמתי להיות תל אביבית.

שני: ‫כן.

אורי: אבל למה חיפה היא ככה?

דנה: היא הייתה ככה.

אורי: כי ‫היא רוסית, היא מסורתית, היא עובדת.

דנה: ‫ היום היא רוסית ומסורתית, ‫זה מה שמגניב בה, אבל פעם היא הייתה ‫שטנץ כזה של מהנדסים ומורות וגדר לבנה וכלב טרייר בחצר.

‫שני: כן. ‫מאוד מרובעת, כן.

‫דנה: מאוד, מאוד. ‫כמו ירושלים, אבל בלי השיגוע, כזה.

‫שני: כן.

אורי: וואי, ירושלים מטורפת.

דנה: כן.

אורי: היא באמת משוגעת, היא באמת משוגעת. ‫תל אביב אוהבת להחצין את הטירוף שלה, ‫אבל בעצם היא שפויה.

דנה: ‫תל אביב היא ארטישוק, היא לא משוגעת. יש בה הרבה שכבות, אבל היא לא משוגעת. ‫אז כאילו התחלתי לעשות גיחות כאלה ‫לתל אביב, ובגיחה אחת ‫הגענו אני וחברה שלי למועדון. ‫חשוך כזה, אפל, קוראים לו "הקץ". ‫היה שם כזה של… ‫באייטיז היו שמות כאלה, "החבית", ‫"הקץ".

שני: דרמטיות.

דנה: ‫היה ה' הידיעה בניינטיז, בהתחלה שלהם לפחות.

אורי: ‫וואי, איזה כיף, "הקץ". ‫איזה מקום, זה מקום נורא נכון ‫לחגוג ממנו הרגשה של סוף העולם.

דנה: ‫נכון?

‫אורי: מה יש היום? בוא נתבזה, מה זה משנה מחר.

דנה: ‫וזה מועדון אפל כזה, ואת בת 15, ‫ואת חיפאית בת 15. ‫את לא סתם בת 15, זה כאילו להיות בת 15 ‫בחזקת 400.

שני: כן, חייבת…

דנה: ‫את ילדה חיפאית עם חולצה כחולה כזאת, ‫את חיפאית בת 15. ‫ובעל המועדון שם לב אלינו ‫ולמזלנו הוא לא היה פדופיל.

אורי: ‫מדהים.

‫דנה: אבל הוא היה תל אביבי, נדיב. ‫מארח תל אביבי נדיב. ‫הוא קלט שיש פה שתי ילדות חיפאיות ‫בנות 15, ‫פשוט עשה לנו את הגוד טיים ‫של החיים שלנו.

אורי: ‫וואו!

דנה: כן, וכל כך הערצתי את הדמויות ‫שראיתי שם, כל כך רציתי להיות כמוהם. ‫אני חושבת שעד היום תל אביב ‫זה ועדת קבלה בלתי נפסקת בשבילי. פשוט אודישן שלא נגמר לעולם, ‫ואני אף פעם…

שני: הנה, אפילו היום הרגשת את זה, ‫היום בבוקר הרגשת את זה.

‫דנה: נכון, אני אף פעם לא אתקבל. ‫כל הדמויות שראיתי שם. ‫הוא היה לבוש שחורים, ‫והיה לו כזה עגיל צלב, ‫כל מיני דברים שקרו באייטיז.

‫וכל כך רציתי להיות כמוהם, ‫הם נראו לי כולם כמו מלכות ‫כיתה שחורות כאלה הבחורות. ‫מלכות כיתה שחורות, פצועות, רעות.

‫שני: קעקועים?

דנה: כן! הכל. ‫אבל זה כאילו…

אורי: ‫את לא מתארת את הילדים ‫של המושב האחורי, אלא דווקא את מי ‫שיושב במושב הקדמי וכזה…

שני: ‫או אלה שלא הגיעו לטיול, כן.

‫אורי: כן.

‫דנה: יש שם כאב ראש בבית. ‫כן, אתה צודק, אלה שיושבים קדימה ‫ובכלל אפילו לא מנסים להיות במושב האחורי.

‫אורי: כן.

דנה: אז כאילו אני חיפאית, ‫אני וונאבי תל אביבית. ‫אני חיפאית שמורכבת ממאמץ מטורף ‫להתקבל בוועדת הקבלה הגדולה הזאת ‫ששמה תל אביב, שרוצה להיות מלכת ‫כיתה שחורה, פצועה ומעניינת, ‫אבל ממשיכה ללבוש שמלות אדומות ‫ועקבים, ‫שכולן כבר על רגליים, ‫נעליים נמוכות ותיקי בד.

שני: ‫מושלם, אני רוצה להיות את הרבה יותר.

‫דנה: הכי וונאבי שיש. ‫אבל לשאלתך, הגעתי לתל אביב ‫בעקבות הצבא, בגיל 19. ‫הייתי קצינה, ובאותה תקופה ‫נתנו לקצינים דירות בתל אביב, ‫לקצינים בקריה.

אורי: וואו.

דנה: הכי סחי, נכון?

אורי: זה נשמע לי, זה נשמע לי גם רעיון לא טוב לתת לקצינים…

דנה: מאוד.

אורי: ‫כאילו אתם לא רוצים שהם יישארו בצה"ל? ‫לתת לקצינים דירה בתל אביב, ‫זה דרך מאוד טובה.

‫דנה: ביי.

אורי: כן.

שני: ‫גם איזה דבר, ‫שנתנו להם דירה בתל אביב, זה כאילו…

דנה: ‫נתנו לנו דירה בתל אביב, ‫הצבא שילם לנו שכירות בתל אביב.

אורי: ‫צבא הגנה.

‫דנה: ואני אמרתי, הנה החיים שלי מתחילים, ‫כי בגיל 22, אתה כל הזמן… ‫20, סליחה, הייתי אז בת 19, לא 22. ‫אבל בגילאים האלה, בגילאי 20, ‫אתה כל הזמן מרגיש שהחיים זה… ‫החיים עוד שנייה מתחילים.

‫שני: פרומו.

‫דנה: אתה כאילו בחזרה כללית עדיין.

שני: כן.

‫דנה: אתה מחכה שהחיים שלך יתחילו. ואמרתי, ‫הנה, אני באה לתל אביב. ‫ואז הגעתי לדירה הזאת, ‫היא הייתה דירה בזויה בארלוזורוב, ‫כזה עם אוטובוסים מתחת. [עושה קולות חריקה] ‫מתחת לסופר, מעל הסופר הייתה הדירה. ‫והיו שם שני קצינים מחיל האוויר, חיפאים. ‫יפי תואר ברמה של כוכבים, ‫כאילו ליאם המסוורת' ולא יודעת מה, ‫כוכבי קולנוע, והם כל לילה יצאו.

אורי: אני עדיין חוזר לזה ששמו בת עם שני בנים קצינים.

דנה: ברור.

שני: אני בהלם.

אורי: ‫בדירה, בתל אביב לבד.

שני: ‫פשוט אמרו לכם, ‫תעשו דיזנגוף 99.

אורי: כן. ‫תתרבו, כאילו כן.

דנה: אבל זה לא היה ככה. ‫זה מה שאני חשבתי שזה יהיה. ‫שני החברים הקצינים, החתיכים, ‫יצאו כל לילה עם דוגמניות, מסיבות. ‫ואני הייתי קצינה אפרפרה ועגלגלה ‫ואיש לא הזמין אותי. ‫והייתי יושבת בדירה המעופשת הזאת ‫ורואה בעיניים קלות ‫איך הם חיים את החיים ‫שאני כל כך רוצה לחיות, ‫ואני מסתובבת עם דובון למטה, ‫מחפשת מישהו שיתחיל איתי ‫בתחנות אוטובוס, נשבעת לכם, זה קרה.

‫דנה: וואו. ‫באמת, מישהו אסף אותי פעם ‫בתחנת אוטובוס עם דובון, נורא. ‫לא נדבר על זה.

שני: די.

דנה: ‫באיזשהו שלב גם גידלתי גוזל, ‫שמצאתי שנפל מעץ הפיקוס או השקמה, ‫משהו נורא.

‫שני: מאמי.

דנה: ‫ורציתי להיות מיוחדת, ‫קראתי לו אדולף, ‫דברים איומים שאתה עושה בגיל 20 בתל אביב ‫כשאתה רוצה להיות משהו מגניב, ‫ואיש לא שם לב. הייתי יושבת ואוכלת מעדני חלב, ‫אפס אחוז.

אורי: אדולף.

‫דנה: במאמץ להרזות. עם אדולף לידי, ‫אדולף מנקר בפירורים. ‫הכי עצוב. ‫ושוב ועדת הקבלה ששמה תל אביב אמרה לי…

[מוזיקה]

שני: ‫מי יושב שם בוועדת הקבלה? מה דמיינת?

אורי: ‫את גם קצת קרעת אותה, ניצחת אותה.

‫דנה: אתה חושב?

אורי: ‫כן!

שני: בטח.

‫אורי: קרעת אותה.

שני: ‫אין אותה בגדול, זה העניין. ‫אבל מה דמיינת? ‫אני רוצה לדעת מה דמיינת.

‫דנה: מי יושב בוועדת הקבלה?

שני: כן.

דנה: ‫תמיד זה גילה אלמגור, אבל היא בכל מקום.

‫אורי: נכון.

דנה: גילה אלמגור תמיד יושבת ‫באיזושהי ועדת קבלה איפשהו.

אורי: ‫היא גם בן אדם שחולמים עליו. ‫יצא לך לחלום על גילה… ‫זה מין בן אדם חָלוּם.

‫דנה: נכון, היא בן אדם חָלוּם.

אורי: ‫כן.

דנה: יואו, זו הגדרה מעולה.

‫שני: היא סמן ימני.

דנה: כן.

אורי: אוקיי, אז,

דנה: ‫אז גילה אלמגור, שמו אותה ‫כי היא פשוט הבסיס לוועדת קבלה שם.

שני: ‫כן.

‫דנה: עכשיו, אני אביא לכם אנשים מתקופתי, ‫זה כל מיני, זה אלי מוהר וחזי לסקלי.

‫אורי: הפזמונאי. צריך אבל להגיד מי הם.

‫דנה: הפזמונאים.

שני: וואי, חזי לסקלי, כן, נכון.

‫דנה: כן, כל אלה. מהדור של הפזמונאים.

‫שני: בוהמה.

דנה: ‫עברי לידר צריך להיות שם.

‫אורי: לגמרי.

דנה: ‫נכון? עם כל השירים התל אביבים שלו.

אורי: ‫אם היינו עושים את הפודקאסט הזה, ‫בשנות ה-90, אז מי היית מביאה אליו?

דנה: ‫אז אורי שטרק, כמובן. שהיום אורי שטארק היה פעם ‫בעל המועדונים, הוא עדיין, ‫אבל הוא בעל המועדונים, הוא איש, ‫הוא המציא את חיי לילה של תל אביב, ‫נשבעת לכם באמא שלי.

‫שני: כן.

‫דנה: ציצה בלונדינית כזאת, חתיך, ‫כל המועדונים הכי שווים היו שלו, ‫לא שאני זוכרת איך קראו להם, ‫אבל כל המועדונים הכי שווים היו שלו, "‫אליזבת", אני חושבת, לא משנה, ‫אלנבי 50 ומשהו, 50 וואטאבר

אורי: ‫את אומרת? כן, אני מהנהן בנימוס.

‫דנה: זה תל אביב מאוד חזקה שהייתה. ‫הוא היה כמו הבעלים של "הבלוק".

‫אורי: כן.

דנה: ‫היום הוא פשוט אבא של החברה ‫הכי טובה של הבת שלי בכיתה, ‫אז אנחנו כזה, אמא ואבא, ‫אורי שטרק, שכל כך הערצתי, ‫שהייתי כאילו עושה לו עיניים מ‫הקצה השני, ‫שהוא יכניס אותי ללמועדון לפני כולם, ‫והוא כמובן תמיד התעלם. ‫אז כאילו הוא אבא של החברה ‫הכי טובה של הבת שלי בכיתה, ‫ואנחנו אבא ואמא מהכיתה ביחד.

‫שני: יואו, איזה מוזר.

דנה: ‫זה כזה חמוד, אבל גם…

‫אורי: זה תל אביבי ניינטיז ומה שקורה עכשיו, ‫זה עדיין תל אביבי, כן? ‫אני איכשהו, מרגיש לי שאת מתארת את זה ‫כאילו זה כבר לא תל אביבי. ‫זה עדיין תל אביבי.

‫דנה: לזכותו ייאמר שהוא אבא ‫מאוד מגניב, אבל בכיתה.

שני: ‫כן.

‫דנה: לקח את הבנות לסיני.

שני: ‫אבל כולם אבות מגניבים ואימהות מגניבות, ‫לא? זה הקטע, כאילו…

דנה: ‫אני חושבת שדווקא לא כל כך. ‫אני חושבת שעכשיו באופנה להיות ‫לא הורים מגניבים, ‫אלא הורים מטורללים, היפים פשוט, ‫מטורללים מרוב רצון א' להתעלות ב…

שני: ‫כן.

‫דנה: כאילו אני מאוד מופתעת מדור ההורים הנוכחי. גם הורים מעולים ‫הרבה יותר מאיתנו, נורא משקיעים וזה.

אורי: ‫אבל לא משקיעים מדי?

‫דנה: מדי!

אורי: ‫כאילו יש…

‫דנה: מתפיחים מש מה זה?! ‫כאילו מה, חזרנו עכשיו לכפר באוז‫בקיסטן ב-1902? מה עובר עלייך, גברת, יש לך עבודה! את ישראלית! את צריכה לשלם ‫שכר דירה של 9000 שקל לדירת חדר. מה את עומדת וחובצת עכשיו ‫זבת גבינה, מה עובר עלייך?!

אורי: [צוחק] ‫לא, באמת, זה כאילו…

שני: זה גורם לי להרגיש רע. זו וועדת הקבלה. ‫זבת הגבינה. למה אני לא עושה את זה עכשיו?

דנה: ‫וזה גם פוקר כזה של אמהות תל אביביות, ‫כאילו אם את אומרת, ‫'וואו, הכנתי לילדה שלי גזר חתוך לגינה', ‫לפחות לא במבה, כן?

שני: ‫כן.

‫דנה: אז היא ישר כאילו אומרת, 'גזר לא'.

‫[צוחקים]

דנה: היא כאילו, היא הביאה משהו אחר, ‫יותר טוב. קייל.

אורי: אוקיי.

דנה: ‫קייל, כן. היא הביאה קייל ולחם מש מותפח משהו, ‫איך שלא אומרים את זה. ‫היא תמיד תהיה כאילו דרגה אחת ‫של תחכום הורי מגונן מעלייך, תמיד.

[מוזיקה]

אורי: ‫היית קופירייטרית, נכון?

דנה: [צוחקת] ‫הייתי גם שם כושלת.

שני: ‫מעולה.

‫אורי: היית קופירייטרית?

שני: ‫עד כה, הכי תל אביבית.

אורי: ‫שהיא ברמנית ב"זנזיבר", ‫שזה אגב התגלמות התל אביביות.

‫דנה: הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.

אורי: ‫להיות ברמנית ב"זנזיבר"?

‫דנה: כן, זה הוציא אותי סוף סוף. ‫הפסקתי להיות קצינה אפרפרה ‫ועגלגלה שאוכלת מעדני 0 אחוז. ‫התחלתי לפרוח, חזרתי מהטיול, ‫צבעתי לג'ינג'י, שמתי נזם, ‫מחוכים בגודל של בול דואר, ‫מחוכים שחורים כאלה בגודל של בול דואר, ‫כל הציצי בחוץ, והמצאתי את עצמי מחדש ‫בתור מלכת כיתה רעה.

שני: ‫שפה הבנת את זה כבר נראה לי.

‫דנה: כן.

שני: ‫אבל לא יכול להיות שהיית רעה.

‫דנה: לא, לא הצלחתי.

שני: ‫לא הצלחת.

‫דנה: לא הצלחתי, לא. ‫לא הייתי רעה, אבל הייתי קצת ‫מגעילה לגברים על הבר, זה היה כיף. סקלא! [מחקה קול של שוט] ‫שב ותשתה את את הבירה שלך.

שני: ‫רוצה לספר לנו משהו על ה"זנזיבר", ‫בתור אנשים שרק שמעו על זה ‫ולא חוו את המקום?

‫דנה: אוי, זה היה… ‫איך מגדירים את זה? ‫יש לכם בטוח כאלה, ‫אבל אין לכם כאילו בורות שתייה כאלה?

אורי: ‫אנחנו לא יודעים מה היה שם.

‫שני: איפה זה היה ממוקם, מה היה?

דנה: ‫קודם כל, תביני, ‫לא היו מוצרי מזון בתל אביב אז. [צוחקת] ‫נשבעת לך, אני מרגישה שאני מתארת את ‫ירושלים בתקופת הצנע, ‫אבל באמת זה היה ככה.

‫אורי: ממש.

דנה: ‫כאילו כל מה שאנחנו רואים היום ‫ברחוב, השפע הזה, ‫שאת כאילו רואה, ‫פה יש לך לחם דני, ‫כאילו שבלול קינמון דני ‫ופה יש לך פרחי אפונת בר ‫בתוך נייר חום שמוכרים לך ב-120 שקל.

שני: ‫קולינריה, דבר גבוה.

דנה: ושם קפה מקניה, ‫ושם תה מציילון, כל… זה לא היה.

‫שני: כן.

‫דנה: כאילו לא היה כלום. ‫היה מכולת והיו דברים, ‫אבל לא היה שפע…

שני: ‫רגע, שנייה.

אורי: ‫זה לא קוטג', זה היה רק…

דנה: ‫אל תגזים, אבל לא היה את השפע הזה ‫של היום… ‫תל אביב כל כך סקסית ובינלאומית, היום מבחינת מוצרים, ‫אני משוגעת, אני הולכת ברחוב, ‫אני מרגישה שאני בכל העולם.

שני: ‫כן.

‫דנה: באמת. ‫אז כאילו "זנזיבר" הביא את ‫הפיין בתל אביב. היה אחד מהבארים. ‫פתאום במכה אחת נדלק האור בניינטיז ‫והתחילו להגיע דברים. ‫סיגרים קובנים, וויסקי בלו לייבל, ‫וויסקי אירי, ג'יימסון. ‫אנחנו הדור ששתה ראשונים ג'יימסון, ‫תחשבו. הגיע וויסקי מאירלנד, ‫כאילו היינו בשוק! ‫ומנות כאלה רוסטביף מניו יורק, ‫עם חרדל דיז'ון, זה היה כאילו… ‫אני יודעת שזה נשמע לכם משונה, ‫אבל אז חרדל דיז'ון, זה היה משהו.

‫אורי: עכשיו זה נראה מיושן.

דנה: ‫נכון, אנשים באו לבר כדי ‫לאכול חרדל דיז'ון. [צוחקת]

שני: מדהים.

אורי: ‫אז זה היה בגבוה.

דנה: ‫ואני הייתי ברמנית של זה, ‫אני חלשתי על זה כאילו.

שני: זה ‫מדהים, אז קודם כל זה נראה לי ‫גם מה שעזר לך להרגיש אולי יותר בפנים.

דנה: ‫נכון.

‫שני: ואיפה זה היה ממוקם, ה"זנזיבר"?

דנה: ‫זה היה על אבן גבירול.

‫שני: כן.

דנה: ‫ובדיעבד, גיליתי שהבן זוג שלי ‫אהבת חיי, הוא באמת אהבת חיי.

שני: ‫רן.

‫דנה: אנחנו כמו מ"דלתות מסתובבות", ‫כי הוא עבד, הוא היה ילד ‫חברת תקליטים כזה, ‫הוא עבד בגיל מאוד צעיר ‫בחברת תקליטים, ‫היו לו חליפות ועניבות, ‫הוא נסע ללונדון, הוא היה מאוד מגניב. ‫הוא היה תל אביבי אמיתי. ‫ואני כל כך רציתי אחד כזה. ‫אני הייתי בבר של "זנזיבר" ‫כל השנים האלה, ‫והוא היה מולי, הוא עבד בחברת תקליטים. ממש מעבר לרחוב, ‫רן ישב, וניהל חברת תקליטים ‫ולא נפגשנו אף פעם.

אורי: ‫לא ניסיתם לשחזר אולי ערבים ספציפיים, ‫נגיד הייתם באותו מקום…

דנה: ‫הוא נכנס ל"זנזיבר" ומעולם, ‫או שפשוט הייתי כאילו לא יפה בעיניו ‫אז, יכול להיות. [מצחקקת]

אורי: ‫או שהוא לא היה יפה בעינייך.

‫דנה: יכול להיות.

שני: ‫איזה מדהים זה שכאילו בסוף…

‫דנה: בסוף נפגשנו, כן. אבל הוא היה כל מה שרציתי אז, ‫כאילו, חבל שהוא לא בא.

אורי: ‫את חושבת, אגב, ש…

‫שני: היינו צריכים להביא אתכם ביחד.

אורי: ‫ש…

‫דנה: חמודה. ‫הוא יבוא גם.

‫שני: נכון.

דנה: ‫הוא הכי תל אביבי. ‫הוא כאילו קובר את כולנו.

אורי: אולי זה קצת, הרי אהבה, ‫מן אהבה ביניכם הייתה כזאת, meant to be, שחשבתי קצת מן… ‫למה? מה… מה מרכיב את זה? מה… ‫ואת אומרת עכשיו, זה בדיוק ‫הגבר שרציתי באותה תקופה. ‫אני כאילו… אני תוהה מאיפה…

‫דנה: לא, אחר כך רציתי מהנדסי "אלטק". ‫אל תגזים. ‫כאילו, לא מתאבדת שיעית, ‫שתסתובב עם איזה אומן בגיל 30. ‫לא. [צוחקת]

שני: כן.

דנה: ‫אל תגזים. ‫למרות שבסופו של דבר אני מאוד ממליצה ‫לכולנו להתחתן עם איזה אומן בגיל 30.

שני: ‫בגיל 30, כאילו, זאת אומרת במאוחר.

‫דנה: אם מישהו מאוד רומנטיקן, ‫כדאי להתחתן עם מישהו ‫מאוד רומנטיקן.

שני: יש!

דנה: ‫הכי רומנטיקן.

‫אורי: אה, ולהתגרש גם?

שני: ‫לא.

‫אורי: או שזה… כאילו, ‫זו חתונה זמנית כזאת או שזה…

‫דנה: אני לא יודעת.

שני: ‫רגע, לעשות איתו גם ילדים עם ‫הרומנטיקן? נראה לי זו הבעיה.

דנה: אני לא יודעת, זו שאלה נורא טובה. ‫האם לעשות ילדים עם רומנטיקן? ‫מה אתם חושבים?

שני: ‫אני…

‫דנה: פיתחו את זה לדיון, זו שאלה טובה.

אורי: ‫כשהרומנטיקה כל כך גדולה, ‫אז וואלה, זה די…

שני: אולי ‫זה יהרוג את הרומנטיקה, ‫ילדים, ואז לא נעשה סקס. ‫סורי.

‫דנה: אני מכירה זוגות שעושים סקס עם ילדים.

שני: ‫כן?

‫דנה: כן, המון. ‫אבל הם מאוד נדירים.

‫אורי: כן, הם מאוד נדירים.

דנה: ‫אתם נורא חמודים, כי הדור שלכם ‫קורא הכל באינטרנט, ‫וכל כך מפחד מהכל.

‫שני: נכון.

דנה: ‫כאילו, אתם מתקפת חרדה, ‫התקף חרדה מהלך ‫רק בגלל הגוגל, כי הוא סיפר לכם… ‫אנחנו גם הדפוקים שסיפרו לכם ‫איך הכל יכול להתקלקל.

שני: ‫את כל האמת את סיפרת…

דנה: לא הפסקנו לחפור בכל מקום, ‫בכל פינה ובכל תוכנית בוקר, ‫איך יחסי המין מתייבשים ‫אחרי שנכנסים להריון, ‫איך את יכולה לקבל סרטן השחלה ‫בגיל 41. ‫כל הזמן חופרים לכם כמה הכל מקולקל. ‫ואני רוצה להגיד פה שזה לא נכון. ‫אנחנו בזוגיות 14 שנה, ‫אנשים עושים סקס. ‫זה לא נכון, יש אהבת אמת. ‫יש כיף, לא הכול חרא. ‫כאילו, עשינו לכם… ‫אני רוצה להתנצל בפניכם, ‫בפני הדור שלכם שייאשנו אתכם ככה, ‫עם כל החשיפה הזאת, ‫רצינו נורא להיחשף, ‫סיפרנו לכם מה באמת קורה.

שני: כן.

דנה: ‫זה לא מה שבאמת קורה, ‫הקצנו את זה, זה דרמטי, ‫ולא סיפרנו לכם מספיק על הטוב. ‫החיים גם מאוד יפים.

שני: ‫יואו, תודה שאת כאן, תודה.

‫אורי: לגמרי, לגמרי.

דנה: ‫באמת.

שני: אני כאילו… ‫התקף חרדה מהלך.

דנה: ‫כל הדור שלכם זאת התקפת חרדה.

‫שני: באמת.

דנה: ‫חשפנו אתכם ליותר מדי מידע.

אורי: ‫אבל עכשיו אנחנו כאילו צריכים ‫למצוא את הטוב בעצמנו. ‫את הטוב אנשים שומרים לעצמם. ‫אתה נשמע אינטליגנטי יותר ‫כשאתה מדבר דברים שליליים. ‫אני חייב להגיד, אבל…

‫דנה: נכון.

שני: ואולי גם זה של פעם? ‫כאילו אולי היום אפשר להיות כזה?

‫אורי: אבל גם אנשים שמדברים…

שני: ‫גם ככה חר בעולם.

‫אורי: חיובי מעצבנים אותי ‫הרבה פעמים, אז זה מן כזה…

‫דנה: נכון.

אורי: ‫השאלה מאיפה זה מגיע, אם זה מגיע ממקום.

דנה: ‫מי רוצה להיות חבר של מישהו מאושר, ‫מאושר אבל כזה,

שני: ‫כן.

‫דנה: מאושר ללא בעיות.

‫שני: הייטקיסט.

דנה: על מה מדברים? [צוחקת]

שני: ‫לא יודעת.

דנה: כן, יפה, יש לכם תובנות נורא יפות.

שני: ‫אני וחברי הכי טובה שלי ‫תמיד אנחנו אומרות, ‫אבל מה יהיה לנו אם לא נתלונן? ‫כאילו אנחנו חייבות להתלונן, ‫זה הקטע, זה מה שמחבר בינינו.

אורי: ‫נכון, טיעונים של אושר ‫הם הרבה יותר קצרים.

דנה: ‫נכון.

‫אורי: 'מה שלומך?' -'ממש טוב'.

דנה: ‫נגמר. דממה.

‫אורי: השקר.

[מוזיקה]

אורי: ‫אז על מה כותבים בתל אביב?

‫דנה: של אז?

אורי: ‫כן, על מה כותבים אז?

‫דנה: עשיתי על נשות כדורגלנים. ‫האם הבעלים שלהן בוגדים בהן?

‫אורי: די!

דנה: ‫המשפט שקיבלתי מאשתו של אלון מזרחי, ‫הבלתי נשכח. ‫"עין לא רואה, עין לא בוכה". ‫אפרופו בגידות.

אורי: ‫איזה משפט מדהים.

‫דנה: "עין לא רואה, עין לא בוכה". ‫לא אשכח את זה.

‫אורי: זה רחוק מהעין, רחוק מהלב למתקדמים.

דנה: ‫בגידות, של הבגידות. ‫זה היה יפה. ‫"עין לא רואה, עין לא בוכה", ‫והיא צודקת, "עין לא רואה, עין לא בוכה".

אורי: ‫המסקנה הייתה כן, אני מבין בגדול.

‫דנה: עשיתי עם זמרי אופרה. ‫כאילו, זה תמיד כתבות צבע, נו? ‫זמרי אופרה, ושכחתי מה עוד.

אורי: ‫מה עם זמרי אופרה?

‫דנה: הלכתי לראות איך לומדים להיות זמר אופרה.

שני: ‫מדהים.

‫דנה: היה נורא, נורא, נורא. [צוחקת]

שני: ‫מאוד היפסטרי.

דנה: ‫זה היה מאוד היפסטרי, כן.

‫אורי: למה זה היה נורא?

דנה: ‫אני לא יודעת, נראה לי שרובם בלגים ‫והם לא מדברים עברית. [צוחקים] או בלגים או אסטונים, או שהם חייזרים, ‫אי אפשר היה לתקשר איתם. אני לא הצלחתי לנהל איתם שיחה.‫ אולי זה היה פעם, ‫והיום הם כאילו יותר מתוקשרים, ‫הם מתקשרים עם הסביבה.

אורי: ‫מקווה.

‫דנה: כן.

אורי: ‫המסקנה היא שכדורגלנים בוגדים, כן? ‫נכון, זה מאז ועד היום, ‫יש דברים שלא משתנים.

דנה: לא, אנחנו לא יודעים, ‫כי "עין לא רואה, עין לא בוכה", כפרה.

שני: כן.

אורי: ‫אדיר.

שני: ‫היית קארי בראדשו בעצם.

אורי: ‫יואו, אומרים לך את זה בכל ראיון, ‫בא לי לחדש.

דנה: ‫מה שמעצבן אותי זה שאני הייתי לפניה, ‫ואז כאילו היא הפכה אותי לקופיקט, ‫זה מזה מעצבן?

שני: ‫די.

‫דנה: מה זה הייתי לפניה? ‫לא הייתי נערצת כמוה, ‫לא הייתי סקסית כמוה, ‫ומתולתלת כמוה ועם בגדים יפים כמוה, ‫לא הייתי כלום, ‫אבל כאילו כתבתי טור על חיי האישיים ‫לפני… לפניה. ‫ואז יצא שהיא כאילו הפכה אותי ‫לטייק דהוי תוך שנייה. ‫תוך שנייה הפכתי להיות זאת ‫שרוצה להיות קארי בראדשו, ‫ובכלל, כאילו אני כל כך זקנה ‫שהתחלתי לפניה. ‫כאילו קיבינימט, תניחי לי קארי. ‫והיא בכלל לא הדמות שאני הכי אוהבת ‫ב"Sex and the city".

שני: ‫מה הדמות שאת הכי אוהבת? מה הדמות שאת הכי אוהבת ב"Sex and the city"?

דנה: ‫סטנפורד, אני אוהבת את סטנפורד. ‫תעזבו אותי. ‫לא, סתם, שם… ‫לא אוהבת אף דמות האמת שם. ‫כולם הם בעצם…

‫שני: הם קלישאה.

דנה: ‫הם גברים, כולן.

‫שני: כן.

דנה: כן. אחרי זה ראיתי את "ברוד סיטי", ‫ראיתם את זה?

‫שני: בטח.

דנה: ‫זה נשים אמיתיות.

‫שני: אני ממש אוהבת "ברוד סיטי".

דנה: ‫גם אני. את גם מזכירה דמויות משם.

‫שני: יש.

דנה: ‫זה נשים אמיתיות, ‫זה נשים שיש להן חברות כזאת.

שני: ‫כן. ‫כן, יש שם איזו מורכבות גם, ‫וזה לא כאילו חד גוני, נכון. ‫ואז המשכת לעונה של "מחוברים", ‫לעונה הראשונה, ‫בלי שבאמת ידעת מה הולך להיות.

‫דנה: כן. ‫אם הייתי יודעת…

‫שני: זה היה שינוי עבורך.

דנה: ‫זו שאלה נורא גדולה, ‫מה היה קורה אם הייתי יודעת.

אורי: ‫היית מסרבת?

‫דנה: אני לא יודעת. ‫כאילו, אסור לי להגיד את זה, ‫כי רן כבר בחיי, ‫אבל אם ניקח בחשבון שהיינו ‫נפגשים בכל מקרה…

אורי: ‫כי יש אלוהים לאהבה גם?

דנה: כן. ‫יש אלוהים לאהבה, ‫איזו הגדרה יפה.

שני: יואו מהמם‫, יש אלוהים לאהבה.

‫דנה: לא, אתה מרגש אותי, מאמי. ‫יש אלוהים פרטי לאהבה, זה נכון.

‫שני: היי יוצא לך היום הצד הרגיש.

אורי: ‫כן.

‫דנה: לא, אבל אתם מדברים שניכם נורא יפה.

דנה: ‫אמרתי שוב, אתם באמת הצד היוצר ‫והאמנותי של תל אביב, שאני הכי אוהבת.

אורי: ‫קפצנו 20 שנה קדימה, וזה בסדר.

‫דנה: מה, ל"מחוברות"?

אורי: ‫כן.

‫דנה: כן. זה טוב, אבל…

אורי: ‫זה היה…

‫דנה: כמה אפשר לדבר על עיתונאות?

אורי: ‫זה היה קצת הטורים שלך… ‫הרי גם ככה היית יחסית מאוד חשופה ‫ביחס לישראלי המצוי…

דנה: ‫כן, האמת שהיום אני יכולה להגיד ‫די בשמחה ובגאווה שהייתי סוג… ‫היה משהו חלוצי במשהו שעשיתי.

‫שני: כן.

דנה: ‫היה צריך ביצים ואומץ ‫לעשות מה שעשיתי אז.

שני: בוודאי.

דנה: ‫כי באמת שאף אחד לא חשף שום דבר ‫על כלום, ובטח לא על אהבה, ‫סקס, זוגיות, אני גאה בזה. ‫האמת שאני כן, הוצאת ממני גאווה. ‫אני גאה בזה.

שני: לגמרי.

דנה: ‫הייתי בין הראשונים, ‫ואני גאה בזה מאוד.

אורי: ‫מה…

דנה: הטורים גם, כאילו ‫"מחוברות" גם הגיע כתוצאה ‫מלקחת בעצם אנשים מתאבדים כמוני ‫שמספרים יותר מדי על עצמם. ‫אז כאילו זה התחיל בעצם מבוסס ‫על הרעיון הזה של טורים, ‫זה היה בהתחלה.

‫שני: כן.

‫דנה: אחרי זה זה התפתח ל"מחוברים", ‫המון אנשים, "מחוברות".

שני: "‫מחוברות" זה ממש…

דנה: לא משנה, זה לא מעניין. ‫זה שיחות ברנז'ה…

שני: אני מרגישה שאני ב"נחמה וחצי", אבל ב"נחמה וחצי" ‫כאילו של לפני 5 שנים, הכי גרוע, ‫עם הריח של סיגריה בפנים.

‫דנה: בדיוק. שכולם עבדו, עבדו.

אורי: ‫אבל מה הערך לדעתך ‫בלהביא את החשופית שבך ל…? ‫כאילו, מה את מרוויחה מזה?

דנה: ‫כמו כל דבר, יש לזה צד של שטן ‫וצד של מלאך. ‫בצד של השטן אני אוהבת לעשות רעש ואש, ‫כנראה רציתי המון צומי. ‫בוא נגיד את האמת.

‫אורי: כן.

דנה: רציתי שישימו‫ לב אליי. ‫זה בצד של השטן. ‫בצד של המלאך יש לי המון דברים ‫מאוד יפים להגיד וכולם נכונים. ‫אני שונאת ניכור. ‫כאילו, בגלל זה גם נורא פחדתי ‫מתל אביב, כי יש בה את זה.

שני: ‫נכון.

‫דנה: כשאני נכנסת לחדר ויש זרות, ‫ואנשים לא קרובים ומסתכלים עליי מהצד ‫בעין כזאת גדולה של תנין כזה חצי ישן, ‫כאילו, 'מי זאת?' ‫אז אני נכנסת לחרדה. ‫אני קצת בחרדה מבני אדם. ‫וכל מה שתמיד רציתי, ‫וגם בבית שלי, לפעמים היו שתיקות כאלה, ‫וידעתי שבארוחת הערב עם החביתה ‫קורה משהו ולא מספרים לי. ‫מין סוד כזה, זרות כזאת באוויר ‫שאתה בתור ילד אתה מרגיש את זה, ‫ואתה מת להגיד, "הלו, בוא נפתח את זה".

אורי: ‫יואו.

‫דנה: כאילו, בעניין הסלט.

אורי: אני מזדהה איתך.

דנה: הזרות נורא קשה לי. ‫ובטורים, כשאתה מספר על עצמך באמת, ‫אתה מתקרב לאנשים. ‫אתה מתקרב, יש אפשרות לאינטימיות, ‫אין סמול טוק יותר.

אורי: ‫נכון.

‫דנה: יש… מתחיל להיות דיבור עומק כזה.

אורי: ‫מי אתה באמת.

‫דנה: כן.

אורי: ‫מה אתה חושב באמת.

דנה: כן, ואני נורא, נורא, נורא אוהבת את זה. ‫זהו, ואני נורא מאמינה גם בעיקרון, ‫וזה אני כן רוצה להגיד, ‫של עיקרון יהודי, ‫"מודה ועוזב ירוחם". ‫קודם כול תודה בזה. ‫בחיים שלי, אני בן אדם ‫שנורא משקר לעצמו, ‫נורא כואב לי לחיות, כואב לי להיות בן אדם.

‫שני: כן.

דנה: ‫אז אני בורחת, אני משחקת "קנדי קראש", ‫אני רואה טלוויזיה, ‫אני מורחת את היום, ‫אני שוב לא עושה כביסה ובטח לא מפרידה, ‫וכל הדברים האלה. אני בורחת מרוב כאב, ‫כי לפעמים נורא כואב להיות בן אדם. ‫אז "מודה ועוזב", זה אומר… ‫וזה אומר שבעצם אני חיה בשקר. ‫אם אני לא רוצה להתעסק בדברים שלי ולא רוצה לחשוב עליהם, ‫אז כנראה שמשהו כואב לי ‫ואני מדחיקה אותו, נכון?

שני: נכון.

דנה: ‫אז קודם כול תודה במה שכואב. ‫תעמוד מול המראה ותגיד ‫מה הכי כואב לך עכשיו, ‫ואל תסתיר את זה באוזניות לבנות ‫של אייפון או JBL, ‫ואל תסתיר את זה בצעיף, ‫ואל תסתיר את זה ב"הכל סבבה" אצלי, ‫אל תסתיר, כאילו תודה ‫במה שהכי כואב לך כרגע. ‫מן תשליך כזה.

שני: כן.

דנה: ואז אתה מודה בדבר הזה ‫בפומבי, ואתה אומר 'כן, ‫אני שונאת', לא יודעת מה, ‫וואטאבר, 'קשה להיות לבד'. ‫כן קשה להיות לבד. ‫אתה מודה בזה, אתה עוזב את זה, ‫משחרר את זה, סליחה, לציבור, ‫

שני: כן.

דנה: משחרר את זה החוצה, ‫ואז אתה מקבל רחמים, זה עובר.

‫שני: מדהים.

דנה: ‫נשבעת לכם.

‫שני: האמת היא פשוטה.

אורי: ‫זה עובר, הכאב שלך, נגיד עכשיו ‫את אומרת 'קשה להיות לבד', ‫את מציגה את זה, את כותבת על זה טור, ‫ואז אנשים יודעים את זה, ‫ואת אומרת שזה…

דנה: ‫גם מקרב את האנשים אליי, ‫וגם הדבר שכתבתי עליו, ‫99% מהפעמים מרוחם, עוזב.

‫אורי: די!

שני: מדהים.

דנה: ‫או משתנה.

‫שני: אולי זאת הדרך שלך ‫ככותבת להתמודד עם הרגשות, ‫זאת אומרת, ‫את צריכה לכתוב את זה כדי שזה ייצא? ‫לי זה קורה הרבה.

דנה: ‫יכול להיות, אני בג'ט לג רגשי, ‫את מכירה אנשים שהם בג'ט לג רגשי?

שני: ‫זה נורא.

‫דנה: מישהו פוגע בי, אני כאילו, 'היי, מאמי, הכל טוב'. ‫ואז אני הולכת הביתה, ‫ומתחיל להיות לי דיכאון כזה. ‫ואני בג'ט לג רגשי, ‫רק אחרי שלושה ימים אני אומרת, '‫מה, הבת אלף הזאת?' ‫פתאום אני קולטת מה עשו לי. ‫כאילו, ג'ט לג רגשי מתמשך. ‫קשה לי מאוד…

‫אורי: זה כמו שילד חוזר מהגן, ‫ואז הוא, אשכרה, באופן יוצא דופן, ‫מספר מה היה לו בגן, ו…

שני: ‫היה כיף.

אורי: ‫ואז הוא מספר על החוויה הכואבת, ‫ואז מתחיל לבכות.

דנה: נכון.

אורי: ‫והוא לא בכה באותו זמן, ‫פתאום הוא מבין וחוזר לזה.

שני: ‫אבל זה לא… אבל לשאול את עצמנו ‫כל הזמן מה קורה, ‫ולהסתכל על עצמנו במראה, ‫זה לא גם קצת… ‫כאילו, לפעמים אם רק כל הזמן ‫מדברים על זה, אז זה יוצא יותר, ‫ולפעמים כאילו דברים, ‫מחשבות הן חולפות. גם לפעמים פשוט יש איזה רגש, ‫והוא צריך, כאילו, הוא חולף, ‫והכל בסדר אחר כך, כאילו.

דנה: ‫אני מסכימה איתך, אבל אני חושבת ‫שאנשים חיים ביום בהדחקה מטורפת.

אורי: ‫כן.

דנה: ה"נטפליקס אנד צ'יל" ‫זה לא "נטפליקס אנד צ'יל", ‫זה "נטפליקס אנד denial".

אורי: לגמרי.

דנה: ‫זה "נטפליקס אנד דינייל", ‫אנחנו חיים בהדחקה מטורפת, ‫ממוסכים מכל כיוון.

‫שני: אין לנו ברירה.

דנה: ‫ממוסכים ברחוב אפילו, ‫אני הולכת ברחוב, אני נגנבת, ‫אנשים לא רואים ממולם, ‫הם לא שומעים ממולם, ‫חלקם גם נסיכי קורקינט מעצבנים ‫שחולפים על פניי ודורסים אותי. ‫אנשים לא נמצאים בדבר, ביום, ‫בדבר עצמו עם האנשים אחרים בעולם, ‫שהם חשובים לנו, אנחנו צריכים אותם.

‫שני: נכון, אינטראקציה.

דנה: ‫אז כאילו אנחנו בהדחקה מתמשכת, ‫ולדעתי זה חצי מהסבל שלנו היום.

[מוזיקה]

שני: ‫אני רוצה שנייה לדבר על הרגע הזה ‫ב"מחוברות", כי ‫אני אישית ראיתי "מחוברות", באמת, ‫כאילו אני וחברות שלי סגדנו לזה, ממש.

דנה: ‫איזה כיף.

‫שני: זו הייתה תקופה מהממת, ‫ובתכלס שאני חושבת על זה, זה ולוג. ‫זה בעצם ולוג של עכשיו, כאילו.

דנה: ‫כל החיים שלי נקראים לאחור, ‫כמו איזה קסטה, קסטה מהאייטיז.

שני: את רואה? ‫לא, אבל את הכי מכוננת.

‫דנה: כן, אבל כאילו מי רוצה להיות מכונן? ‫אני מרגישה מומיה, כאילו תות אנכה דנה. עוד שניה, כאילו אני בתכריך. ‫לא, לא, זה נחמד, תמשיכי, סליחה.

אורי: ‫מה, להיות הראשונה שבאמת…

‫דנה: לא, לא, עזבי, זה היה מעניין.

אורי: ‫אבל כולם משחקים עכשיו "מחוברות". ‫רק שאף אחד לא צופה בזה.

שני: ‫זה היה ולוג. ‫את קולטת שזה היה ולוג.

דנה: נכון.

שני: ואת היית הכי חשופה, ‫שעכשיו זה דבר מאוד טרנדי ‫להיות חשוף ולספר את האמת. ‫ואת ממש היית איזושהי שגרירה ‫של אמת ושל לב, וכאילו… ‫לא יודעת, ואז בסוף הגעת לתוכנית, ‫ובסוף על מה כועסים? ‫שאת לא אמא מספיק טובה, ‫וזה עשה לך מלא עוול.

דנה: ‫שבר לי את הלב. הייתי אמא שנה וחצי. ‫וואו, קשה לי לדבר על זה. ‫זה באמת שבר לי את הלב. ‫זה היה שברון לב יותר גדול מכל גבר, ‫יותר גדול מכל דבר. ‫זה שברון לב שאי אפשר לתאר. ‫הייתי עדיין… לדעתי עדיין… ‫לא, לא ‫אבל הייתי אמא שנה וחצי, ‫ובאמת, באמת, באמת שהייתי אמא בסדר.

שני: ‫כן. ברור.

‫דנה: ממש. ‫הכוונות שלי הן סופר טובות. ‫יש לי לב בסדר.

שני: ברור.

אורי: ‫כן.

‫דנה: לב שפיר. ‫ולקחת אמא ששנה וחצי, ‫וא' לערוך אותה ככה, ‫ואחרי זה לתת לציבור לשפוט אותה, ‫אני חושבת שחטפתי כזה מכה ‫באמהות הטרייה והמיטיבה שלי ‫שהייתה עדינה כמו ניצן. ‫היא רק… את לא יודעת איך להיות אמא.

אורי: ‫אף אחד לא יודע, ואז כל המדינה ‫אומרת לך את לא טובה.

שני: ‫ואת צילמת את זה, ובאומץ לב…

‫דנה: צילמתי מלא דברים. ‫את יודעת, גם צילמתי אותי… שמחה עם הילדה, ‫משחקת איתה עם מאיה, ‫היו הרבה משחקים והרבה כיף ‫והרבה פעילויות, פשוט אני…

‫אורי: זה לא נכנס לעריכה.

דנה: ‫הדבר המצחיק זה שאני לא קלטתי את זה, ‫כאילו, אני נבחרתי להיות ה-bad bitch, ‫כאילו, ולא ידעתי את זה, ‫כי רואים בפתיח של מחוברות, ‫אותי עומדת עם עגלת תינוק ‫ושמלת ערב שחורה ‫של האמא החורגת של סינדרלה ‫ובועטת בעגלת תינוק ‫והבית עולה באש, זה הפתיח. ‫ואני לא שמתי לב.

‫שני: כן.

דנה: ‫אמרתי, אה, מגניב. ‫לא שמתי לב שאני הולכת להיות ‫קצת ה-villain, ה-bad guy של התוכנית. ‫לא ידעתי.

‫אורי: יו, זה טירוף.

שני: ‫הפתיחה זה דבר קשה.

‫דנה: בצורה הכי עמוקה של זה, זה…

אורי: ‫זה לא…

דנה: לקח לי המון זמן לתקן את הדפיקה הזאת ‫במכונית של האמהות שלי. ‫מלא, מלא, מלא, מלא זמן, מלא, מלא.

אורי: ‫זה אכזרי בטירוף, אבל…

‫שני: זה אכזרי בטירוף.

דנה: ‫מי שהולך ל…

‫שני: כן.

‫דנה: דוקו ריאליטי או ריאליטי, ‫צריך לדעת את זה.

שני: ‫שזה גם משהו מכונן, ‫למרות שאת לא רוצה לקחת את התפקיד הזה, ‫אבל זה גם נתן לך איזה משהו. ‫ואז אחר כך היה עוד עונה עם רן שריג.

אורי: ‫זהו, לפחות זכית משם באהבה גדולה, ‫אם אני מחפש פה איזה…

שני: ‫מה יש לך להגיד על זה?

‫דנה: לא, גם זכיתי בתהילה. ‫אתה מגיע לתל אביב, ‫אתה רוצה לגעת לפרסום.

אורי: ‫כן.

‫דנה: כל האנשים שמגיעים לפה, זאת האמת.

שני: ‫כן.

‫דנה: לראות את נאפולי ולמות. ‫אני אף לא רציתי להיות מפורסמת לאורך זמן, ‫אבל רציתי לראות את נאפולי ולמות. ‫יש כזאת אמרה, או ונציה, לא יודעת. ‫לראות את נאפולי ולמות. ‫רציתי לראות מה זה להיות מפורסמת, ‫לגעת בזה, להרגיש איך זה מרגיש. ‫חשבתי שהכל יסתדר כמטה קסם, ו‫אני אהפוך להיות המקובלת של הכיתה, ‫וכאילו, מיה דגן ועדי אשכנזי ‫יזמינו אותי למסיבות שלהן ‫והכל יהיה טוב. אז כן, ‫את זה קיבלתי משם ‫ואני שמחה שטעמתי את זה, ‫אני שמחה על כל חוויית חיים, ‫אני שמחה על זה.

‫שני: כן.

דנה: ו‫אני גם כואבת את זה מאוד, ‫כי זה דפק אותי ברמות, ‫כמו שאבא שלי אומר. [צוחקת]

‫שני: ככה הוא אומר?

דנה: ‫לפעמים.

‫שני: תודה, אבא. תודה, אבא.

דנה: ‫הוא לא אומר 'דפק אותך ברמות', ‫הוא אומר 'זה הדבר הכי גרוע שעשית לעצמך'.

אורי: ‫וואו.

‫דנה: כן, לפעמים. ‫לא תמיד, לפעמים הוא אופטימי.

שני: ‫אבל עכשיו את, נגיד, לא יודעת, ‫יש לך משהו להגיד על זה ‫שעכשיו אולי את אומרת, ‫טוב, ככה, זה היו החיים שלי.

דנה: לא, אני שמחה עם זה עכשיו, רק…

שני: ‫כן.

דנה: ‫אבא שלי חיפאי וכך הוא הגיב לתוכנית, ‫זה בסדר, ובזמנו, ‫היום הוא כבר לא מדבר ככה.

שני: ‫מרובע.

‫דנה: לא, בואו לא נהפוך את זה לדרמה. ‫אני שמחה שעשיתי "מחוברים", ‫אנשים שעשו "מחוברים" היו מדהימים.

שני: נכון.

‫דנה: עם כל הדברים של העריכה.

שני: ‫לא, זה היה קשוח.

‫דנה: עריכה זה העריכה, זה היה קשוח. ‫אבל כאילו, אנשים מדהימים, ‫אני שמחה שחוויתי. אני הכי שמחה. אם אני לא הייתי היום, ‫אחרי "מחוברות", ‫לא הייתי מרגישה שחוויתי, ‫נשבעת לכם.

שני: ‫תקשיבי, זו הייתה חתיכת סדרה, ‫כאילו, זה ממש היה דבר ‫ששינה איזושהי תרבות מסוימת.

‫אורי: נכון.

שני: ‫כאילו, אני חושבת, ‫אנחנו ממש למדנו מזה מלא, ‫וציטטנו את זה, ואת חנה, ‫שאמרה, 'אני לא מאמינה באהבה'.

דנה: ‫נכון.

‫שני" כאילו, עד היום יש לי את הציטוט הזה, ‫אתה לא ראית? אתה לא ראית.

‫אורי: לא, לא ראיתי.

‫שני: דור, אתה ראית, "מחוברים"? ‫זה היה ממש כאילו, ‫זו הייתה יצירה תל אביבית ישראלית, ‫כאילו, מאוד, מאוד…

דנה: ‫אני מסתכלת על דור, ‫ואני רואה כזה בלון של קומיקס, '‫הייתי עושה משהו אחר עם המוזיקה'. אני רואה בראש ובראש ‫עריכה מוזיקלית אחרת.

שני: ‫לא, וזה פתאום לשים את הרגשות ‫על המסך, ‫ואנשים שם דיברו עם ההורים שלהם, ‫וזה היה קצת טיפול פסיכולוגי ‫גם בתוך מצלמה.

דנה: כן. אמא שלי לא הסכימה לבוא לתוכנית, ‫וגם אבא שלי לא, כי הם חיפאים.

שני: כן.

דנה: ‫חיפאים לא עושים דברים כאלה, ‫אבל כן, קצת קינאתי האמת, ‫כי באמת השיחות עם ההורים ‫היו מדהימות.

שני: ‫השיחות עם ההורים, אני תמיד רציתי ‫להיות ב"מחוברים" ‫רק בשביל לעשות השיחות האלה ‫עם ההורים שלי במצלמה.

דנה: נכון? ‫השיחות הכנות האלה, לראשונה.

‫שני: כן.

דנה: ‫וואו, כן, אני נורא קינאתי.

‫אורי: את עושה אותן, שני?

שני: ‫לא.

‫אורי: לא?

שני: ‫לא. זה גם קצת קרינג'י.

אורי: לא צריך לצלם, פשוט תעשי ‫את השיחות האלה עם ההורים.

שני: [צוחקת] ‫לא, לא, ההורים שלי ‫לא בנויים לדבר כזה.

דנה: ‫ואיך את יודעת?

שני: ‫ההורים שלי הם, תחשבי שההורים שלי ‫הם כמו ההורים של, כאילו, ‫הם מבוגרים מאוד. ‫כאילו אני, כשדיברת מקודם על הדור הזה ‫שבא לתקן דרך ההורות שלו, ‫אז אני עדיין מהדור הזה, ‫כי ההורים שלי מאוד מבוגרים, ‫אז אני אתקן את אותם דברים ‫שהדור שלפניי תיקן.

דנה: ‫בני כמה הם? בואי נדבר פשוט שנייה.

‫שני: 75.

דנה: ‫וואו, את ממש בת זקונים, כן?

‫שני: כן.

דנה: ‫קטנטונת.

‫שני: כאילו, כן, האחים שלי הם…

דנה: ‫פיצי.

‫שני: הם ילידי שנות ה-70 וה-80.

דנה: ‫אז את מרגישה שאין להם… ‫את לא חושבת שהם התאהבו אי פעם, ‫את לא חושבת שהם הרגישו שהם ‫החמיצו את החיים שלהם לפעמים, ‫ואחר כך היו נורא… ‫לא חושבת ש…?

שני: ‫הם מאוד… טוב, אי אפשר לדבר ‫על ההורים שלי פה.

דנה: ‫סליחה. זה מעניין אבל.

‫שני: נכון, הם מאוד שמרנים ‫ומאוד ימניים ומאוד רחוקים מהחיים שלי, ‫והרבה פעמים, כאילו, ‫זה מפגיש בינינו הרבה בעיות.

אורי: ‫את שמת לב, אבל כשאת שואלת אותם ‫אם הם לא היו מאוהבים, ‫אם הם לא הלכו אחרי החלומות שלהם ‫קצת, באיזשהו מקום, ‫היה על זה בזמנו המון ביקורת, ‫שאת גם הלכת אחרי החלומות שלך ‫ואחרי האהבה, ואני חושב שזה…

דנה: ‫נכון, ואני לא אתחרט על זה בחיים שלי, ‫ואף אחד לא יגרום לי להתחרט על זה ‫בחיים שלי. ‫גם לא הטוקבקיסט צוקי 599 מגבעת עדה, ‫זה מה שיש לי להגיד לך. ‫לא אתחרט על זה בחיים. ‫לא, אני שמחה שהלכתי אחרי האהבה שלי, ‫בטירופים. אני קצת מאוד מתחרטת ומצטערת ‫על מה שעשיתי לבן זוג שלי, ‫בעלי לשעבר.

‫שני: אלכס.

‫דנה: שלא הגיע לו. ‫כי הוא בן אדם מהמם, ‫לא הגיע לו בשום דרך ‫וזה התפוצץ לנו. ‫אין לי כוח לדבר על האחריות שלי על זה, ‫אין לי כוח לדבר על… ‫אני מדברת על…

שני: ‫למרות שבא לי להגיד לך, ‫גם כולנו בני אדם, וכאילו, דברים כאלה, ‫כאילו גם כש… לא יודעת, לא?

אורי: ‫בפומבי? ככה?

דנה: ‫באמצע העונה של רן זה התנפץ, ‫זה היה כמו…

אורי: ‫אבל זה…

‫דנה: תאונת משאית בכביש הערבה.

שני: ‫כן.

‫דנה: זה כאילו כל הבננות עפו. ‫אני לא יכולה להסביר, זה כאילו היה… ‫זה היה יותר מדי.

אורי: ‫אני חושב שזו הפריבילגיה ‫הכי גדולה של הזמן שלנו ‫בהשוואה לכל ההיסטוריה, ‫שבאמת לנסות, ‫ואגב, זה לא פריבילגיה של כולם, ‫לא להתפשר על אהבה.

דנה: ‫לא, בשום פנים ואופן, ‫אף פעם ולעולם לא.

אורי: ‫שמה זה אומר לא להתפשר על אהבה? כי זה מרגיש לי קצת… ‫האם קשר חייב להתחיל…

‫דנה: זה נשמע משפט מגנט כזה. זה נשמע כאילו אנחנו יושבים ‫ברמת השרון, ויש מגנט על הקיר. ‫כן, הצעת הצוות.

אורי: ‫קשר חייב להתחיל בהתאהבות? קשר חייב להתחיל בניצוצות?

‫שני: סליחה.

דנה: ‫אני לא יודעת אם חייב להתחיל בניצוצות. ‫אני חושבת שהוא צריך להרגיש ‫כאילו שאתה שוחה באוקיינוס מאוד מאוד עמוק, ‫שאף פעם לא שחית בו. ‫ואם באוקיינוס יש התפרצויות ‫של אש ותשוקה, גם סבבה, ‫אבל כאילו, צריך להרגיש ‫שאף פעם לא היית שם, ‫שזה ארץ חדשה או קרקעית חדשה של ים, ‫ושזה אמיתי וכנה, ‫ונוגע כמו שבחיים לא היה לך. ‫אני לא יודעת איך לתאר את זה.

אורי: ‫זה היה מושלם איך שתיארת את זה.

‫שני: ממש.

דנה: ‫ככה זה צריך להרגיש. ‫ואם אתה עדיין ברדודים, ‫אז כאילו תסתכל על המציל בצד, ‫תראה שהמציל שומר עליך ‫כי אתה ברדודים, ‫המציל הנפשי שלך שומר עליך, ‫ולך טיפה יותר עמוק.

שני: ‫כן.

‫[מוזיקה]

אורי: את משתמשת בכתיבה כטיפול. עשית לי חשק עכשיו להתחיל לכתוב. ‫אני לא כותב ביום-יום, אני עושה את זה.

‫דנה: אתה מדבר כמו כותב.

אורי: ‫איך מתחילים? ‫אמרת מקודם, תחשבי על ה… ‫מתי הכי כעסת השבוע, ‫מתי הכי קינאת השבוע, ‫קנאה זה רגש מבורך שלא מתעסקים בו מספיק.

‫דנה: נכון.

אורי: ‫מתי הכי היית מחוברת…

‫דנה: כל העיר הזאת מבוססת על קנאה.

אורי: ‫שנאת את השבוע.

‫שני: ממש.

אורי: ‫איך… אוקיי, איך אני… מה… ‫כי הרי…

דנה: ‫איך אתה מתחיל? מה אתה מרגיש הכי חזק עכשיו? ‫מה אתה מרגיש הכי חזק כרגע?

אורי: ‫כרגע? כרגע? כרגע?

‫דנה: כן.

אורי: ‫לא יודע, אני בתוך הראיון, ‫אני מאוד קשוב.

דנה: ‫קח את הדבר הכי חזק ‫שאתה מרגיש השבוע, ‫וקודם כל תשים אותו על הדף, ‫פשוט כמו שהוא, הכי פשוט. ‫זה קצת דומה לטוב, ‫אני לא אגיד עכשיו תעמולה נאצית, ‫אבל כן. ‫שים את הדבר הכי פשוט על הנייר, ‫זה הלב של הטקסט שלך, ‫את הדבר הכי פשוט שאתה… ‫את הרגש הכי פשוט בלי לסגנן, ‫בלי מטאפורות, בלי דימויים, ‫בלי לקשט, בלי פטרוזיליה ‫ובלי להסתיר בעיקר.

אורי: כן.

דנה: ‫שים את הדבר שאתה מרגיש על הנייר. ‫אוקיי?

אורי: אוקיי.

דנה: ‫קודם כל שים אותו על הנייר, ‫זה הלב של הטקסט שלך ‫ואל תשכח אותו. ‫כל דבר שאתה כותב, שסוטה, ‫אם אתה מתחיל נגיד בהגיגים, אנשים… הנה עוד עצה. ‫הפסקה הראשונה שאתה כותב, מיותרת. ‫99% מהמקרים, לפח. ‫זה האשפת מוח שלך. ‫זה כמו אנשים שמספרים חלומות. ‫זה כאילו… ‫זה המקום שבו אנחנו מנסים להתייפייף.

‫שני: כן.

‫דנה: צהרי יום שישי, מועקה. [אומרת בקול ציני] ‫כאילו, אנשים מדברים שם ‫בשמות של בושם. ‫החיים, מועקה, מצוקות, שמות של בושם, ‫זה מילים גדולות מדי, ‫שלא אומרות לאף אחד כלום.

‫אורי: כן.

דנה: כן. ‫אז כאילו… או לא משנה. ברגע שאתה יודע מה הרגש ‫שאתה רוצה לתאר לי, ‫מה הרגש שאתה רוצה לתאר לי, ‫ואם אתה יכול גם שאלה ‫שאתה שואל על הרגש הזה ‫או שאלה שאתה רוצה לשאול בחייך, ‫זה יש לך את הלב של הטקסט, ‫אתה לא צריך לפחד. ‫וכל דבר שסוטה או מנסה לזה, ‫אתה… אתה מבין? ‫ולהתחיל בסיפור, תמיד.

‫שני: בסיפור.

דנה: ‫זה מאז תקופת המערה הקדומה, ‫אנשים אוהבים דבר אחד. ‫הם לא אוהבים הגיגים, ‫הם לא אוהבים טקסט שמתחיל ב… ‫'מועדון הבוקר תמיד נחשב ‫למועדון הכי שווה בתל אביב', ‫לא אוהבים את זה.

שני: ‫הם אוהבים פעם שהייתי במועדון.

‫דנה: הם אוהבים שתיים בלילה.

שני: ‫כן.

‫דנה: אני עומד בחצאית מיני ‫שמגיעה לי עד התנוך, ‫ונהג מונית, וואטאבר, מתחיל איתי. ‫סיפור. אז תתחיל בסיפור. ‫ותזכור מה הרגש שרצית להביא לי, ‫להעביר. זהו.

אורי: כן.

שני: ‫את כותבת את הטור, ‫בעצם צריכה כל פעם למלא… ‫למלא טקסט, וזה…

‫דנה: כן.

אורי: מלא טקסט.

‫דנה: אין לי מה להגיד על זה.

‫שני: איך את עושה את זה?

דנה: ‫אני לא עושה את זה, אני נכשלת, ‫נכשלת. ‫זה אחד הדברים שהכי עצובים ‫עם העבודה שלי, כשאני נכשלת…

שני: ‫כן.

‫דנה: כאילו, אני מתה ללכת למשרד ‫ולהיכשל בשקט.

‫שני: כן.

דנה: ‫להיכשל בדממה. איזה כיף זה להיכשל בדממה, ‫וכאילו, אוקיי, שיפטרו אותי, ‫אבל בינתיים זה יהיה שקט. ‫אני נכשלת לא ברעש, ‫כי כבר לא קוראים אותי, ‫אבל כאילו, הבנתם? ‫כאילו, הכישלונות שלי מרוחים.

שני: ‫כן.

‫דנה: כל שבוע.

‫דנה: ו-99% מהטורים שלי ‫הם בעיניי כישלונות, ‫ואולי אחד פעם ב… ‫הוא יהלום זוהר.

שני: ‫מה את מחשיבה ככישלון?

‫אורי: קשוחה עם עצמך.

דנה: אני לא קשוחה עם עצמי, ‫אני צודקת.

אורי: 99%?

‫דנה: טוב, אולי…

שני: אבל אולי זה חלק…

אורי: ‫לא, אבל אני אומר לך, אני כן, ‫בעיקר מה שיצא לי לקרוא לקראת התוכנית הזו, ‫סופר התחברתי, וואלה, אין…

‫שני: לגמרי.

דנה: ‫איזה כיף.

אורי: שלחתי למי שאני יוצא איתה עכשיו, '‫הנה, תראי זה אנחנו, ‫זה נכתב עלינו'.

דנה: ‫איזה כיף לי.

‫שני: ממש.

דנה: אולי פה נעצור.

‫שני: וזה כיף שיש את זה בעיתון.

‫דנה: האמת לא ציפיתי להרגיש כל כך… ‫כל כך טוב, תודה.

שני: ‫יש עדיין אנשים שמגיבים לעיתון, ‫שכותבים למערכת?

‫דנה: כן, מלא.

אורי: ‫די!

דנה: כן. איזה חמוד זה. ‫ואני הכי אוהבת אותם בעולם.

שני: ‫ברור, זה הכי חמוד שיש.

‫דנה: בטח.

‫שני: רגע, דיברנו על כישלון, אז אני באמת רוצה… ‫יש לי שאלה שהיא קבועה פה ‫שאני שואלת את האורחים, ‫על רגעי שפל בעיר.

‫דנה: וואו.

שני: ‫רגעי השפלה, רגעים שהעיר משפילה אותך ‫ואת אומרת, ‫'די, אני לא רוצה לגור פה יותר, ‫קשה לי, אני לא יכולה'.

דנה: ‫איפה להתחיל?

שני: ‫דווקא בא לי מתוך ‫כאילו עכשיו, לא של פעם. ‫כי של פעם הבנו, כאילו הבנתי מה היה שם הקושי.

‫דנה: אוקיי.

‫שני: אבל בא לי עכשיו.

‫דנה: עכשיו?

שני: כן.

‫דנה: את לא תתחברי לזה, כי את…

‫שני: בסדר, אני חייבת להתחבר להכל.

דנה: ‫אוקיי, אז דברים השתנו. ‫עכשיו… קודם כל, אנחנו לא היינו בריאים בכלל. ‫וממש אהבתי את זה בניינטיז, ‫לא היינו בריאים.

שני: כן.

‫דנה: הברים מכרו נקניקים שמנים ‫ומיונז מהולנד.

שני: ‫סוכר לבן, קמח לבן.

‫דנה: שתינו מלא. ‫לא הלכנו למכוני כושר, ‫אני לא זוכרת אפילו אם היו מכוני כושר, ‫אבל מי שהלך היה נחשב שחקן טניס, ‫שזה לא דבר טוב להיות. ‫שחקן טניס זה כאילו… ‫זה סקוור, מרובע, סחי.

שני: כן.

‫דנה: וכאילו היינו דור נורא לא בריא ‫והיינו גם דור סקסי, זאת האמת. ‫כאילו, זה לא שהיו… אני יודעת ‫שנשים צעירות הן חושבות ש… ‫לפני שאני באתי עם הפמיניזם שלי [אומרת בציניות], ‫לא את, את מהממת, ‫אבל יש המון נשים צעירות כזה ‫שלפני שאני באתי עם הפמיניזם שלי, ‫הבחורה הזאת, בת 40, ‫הייתה קשורה לרדיאטור, ‫ובעלה הצליף בה ואמר לה מה לעשות.

‫אורי: [צוחק]

שני: כן.

דנה: ‫זה מה שהן חושבות המפגרות האלה. סליחה, אסור להגיד מפגרת. ‫סליחה, סליחה, נבית.

[צוחקים]

דנה: ‫באופן כללי, הפמיניסטיות הצעירות ‫החדשות, הן חושבות שהן המציאו את זה, ‫והיינו מאוד פמיניסטיות, ‫גברים התלבשו כמו נשים כבר אז, ‫כאילו, היו גברים עם פס בעיניים, ‫כאילו, גברים היו סופר נשיים.

שני: ‫ברור.

‫דנה: ולא שמו על מגדר.

‫שני: לגמרי.

דנה: ‫ואף אחד לא הטריד כל כך ‫כמו שהם מספרים בבארים, ‫אני לא הוטרדתי, להפך, אני הטרדתי. והיה סקסי, היה כאילו גברים ונשים, ‫היה סקסי.

שני: כן.

‫דנה: גברים היו נחמדים כתוצאה מזה, ‫אז מה שאני מנסה להגיד זה ש… ‫כשאני יורדת לשדרה, נגיד, ‫והכלבה שלי בורחת לי, ‫אז יש כבר את הטייפ התל אביבי החדש. ‫עכשיו, אני גם זקנה, אז הוא כבר לא… ‫אין לו אינטרס להיות אבירי אליי, אוקיי? ‫זה נורא עצוב, כאילו, אני פעם הייתי מקבלת ממנו ‫אולי איזה חיוך, אבל היום…

‫וגם כאילו, אני רואה בן אדם צעיר ‫עם שרירים של כאילו, לא יודעת מה, ‫נחש קוברה, לבוש במיטב מחלצות ‫ה"אלו יוגה" או מה שזה לא יהיה, ‫עומד בשדרה עם הכלבה שלו, ‫שהיא כמובן גזעית, מפונפנת, ‫כאילו, בורדר קולית, ‫90 דורות אחורה, והוא מעיר לי. ‫הוא גבר שמעיר לי. זה מה יש. ‫אני אישה מבוגרת והוא עומד ומעיר לי. 'אה ‫גברת'. עכשיו, הוא בן אדם צעיר, ‫בן 29, אז זה התל אביבי החדש שאני לא סובלת, זה טייפ.

‫שני: כן.

דנה: ‫אתם נוזפים, למה אתה נוזף בי?

‫שני: כן.

דנה: ‫את לא רואה שלא הרמת ‫את הגלל המספר 85A מהדשא? ‫אני מבקש ממך לחזור ולהרים. ‫הוא כמו איזה סבתא. ‫כאילו, זה מבאס אותי כי אני מרגישה כל כך לא שייכת, ‫אני מרגישה כל כך זרה. ‫אני יודעת שאצלכם אולי עדיין ‫סקסי בבארים שלכם, ‫אבל כאילו, בחוץ יש איזה טייפ חדש ‫של גבר שהוא כזה נוזפני.

שני: לא, לא סקסי.

‫דנה: הוא נוזפני, הוא נאות, הוא פי-סי, כן? ‫אסור להגיד לידו דברים מסוימים ‫והוא ינזוף בך. ‫כשאת יוצאת בשדרה ‫והכלבה שלך בורחת, ‫אז הוא יהרוג אותך, ‫הוא ילשין לעירייה גם ויצלם אותך.

אורי: ‫אבל זה גם בעיה של ביצרון.

‫שני: לא מבין, זה ריל מטריאל, אגב. ‫ריל מטריאל ברמות.

אורי: ‫בכלל טהרנות, טהרנות זה לא סקסי.

דנה: כן. ‫אבל זה לא הדור שלכם כולו, אתם מהממים. ‫זה רק איזה חמישה אחוז ‫של טהרנים בדור שלכם ‫שמושכים את כל השאר לאבדון. ‫תעצרו אותם. תגידו לו, 'אדוני, אם אני רוצה, ‫אני אקח את הגללים של הכלבה שלי ‫ואני אמרח אותם על הפרצוף שלך, ‫ולא מעניין אותי אם העירייה אוהבת את זה או לא'. ‫ויאללה, תהיו רוקנרול קצת, ‫תהיו פרועים.

שני: ‫אני בעד.

‫דנה: זה מי שאתם.

שני: ‫אני איתך.

דנה: תפסיקו שימשטרו אתכם כל הזמן. הם כמו מצלמות אנושיות כאלה, די.

שני: אגב, זה לא הדור שלנו, ‫אני חושבת שזה יותר דור ‫שמתחתיהם יותר.

דנה: המילניאלז.

שני: זה דור הזד יותר, הם בכלל כאילו…

אורי: ‫טהרנים.

‫שני: אי אפשר לדבר איתם.

‫דנה: איזה טהרנים.

‫שני: הם כזה, זה אופנסיב על כל דבר, כאילו.

אורי: ‫באתי לצאת על הווק מובמנט, ‫אבל אני רוצה להמשיך לחיות. [צוחקים]

שני: ‫על הווק מובמנט?

‫אורי: כן.

דנה: ‫אחלה סיכום, אבל אני רוצה להמשיך לחיות.

[מוזיקה]

אורי: ‫אוקיי, יש לנו שאלה ‫שאנחנו מסיימים איתה בכל פעם, ‫והיא תהליך בחירות שהיה בעיר, ‫ובו את זוכה. ‫את זוכה להיות ראש העיר. ‫ראשת העיר, ראש העיר.

שני: ‫ראשת העירייה.

‫אורי: ראשת העירייה.

דנה: ‫איזה יופי.

‫אורי: מה את עושה?

דנה: ‫מפרקת את כל המתחמים, ‫אני לא סובלת אותם.

אורי: ‫אה, כזה שרונה?

‫דנה: אבל זה לא מעניין.

שני: ‫ זה ממש מעניין. ‫מתחם זה שם…

‫דנה: אני חושבת ש… ‫אני חולה על חולדאי, סליחה. ‫אני גם אוהבת את ציפי ברנד, האמת. ‫אני אוהבת כל מיני… ‫אני חושבת שמבחר… ‫אצלנו אין את הסחלה ‫של המועצות המקומיות.

שני: כן.

דנה: ‫בבחירות.

‫אורי: נכון.

דנה: ‫אנחנו הבחירות הכי יפות של תל אביב, ‫בעיניי.

שני: ‫נבחרי ציבור?

‫דנה: לא, גם מגיעים תל אביבים. ‫אני מאמינה להם, ‫אני באמת מאמינה להם.

שני: כן.

דנה: ‫לכל המתמודדים, ‫למעט אלה שהגיעו משיכון קצינים, לא נגיד מי. לא משנה. ‫אז הנקודה היא ש…

אורי: ‫צ'יץ' זה היה?

דנה: שאני נורא אוהבת את ראש העיר שלי, ‫אבל לדעתי הוא קצת הפך את תל אביב ‫לבסיס חצרים, באותו טייס. ‫הוא טיפה הפך את זה לבסיס חצרים, ‫יש יותר מדי מתחמים, ‫ואני לא אוהבת לדעת ‫מה אני מקבלת כשאני הולכת. ‫אני כבר יכולה להגיד לך ‫בעל פה מתוך שינה, ‫מה אני אקבל בשרונה, ‫אני כבר לא הולכת, כמובן. ‫מתחם התחנה פתח ‫שומר נפשו ירחק. ‫אבל גם העיר הפכה מתחמית כזאת. ‫יש מתחם פלורנטין, ‫יש משבצות כאלה, שמתם לב?

‫שני: כן, כן.

דנה: ‫ופעם הייתה זרימה, ‫או שאני נוסטלגית, ‫הייתי מוותרת, אני שונאת את זה. ‫אני לא מבינה מה המטרה, ‫שאני אגיע בחנייה. ‫המטרה היא שאני אגיע, ‫אני ארד במעלית, א‫עלה בחנייה ועוד פעם ארד במעלית. ‫כאילו אם אני אבוא, אבקר באיזה מוזיאון תל אביבי ‫מצוחצח כמו איזה מתחם… ‫

שני: זה תחום.

‫דנה: ואני אחזור חזרה באוטו שלי.

‫שני: זה אזור תחום, זה מה שאת אומרת. ‫את לא רוצה את זה.

דנה: ‫והייתי מטפחת אומנים צעירים כמוכם. ‫אנשים שכותבים, שמביעים, ששרים, ‫מטפחת, מטפחת, מטפחת. ‫זה אפילו יותר מהמתחמים.

‫שני: כן.

דנה: ‫זה הכי חשוב לי, זה משהו ‫שאני לא אוכל לקבל אותו יותר.

שני: ‫זה מה שעושה את העיר.

‫דנה: כן.

אורי: ‫איך היה בא לי, כמובן שבא לי, ‫ואף אחד לא ייתן לזה כסף, ‫אבל אני ממשיך פה את החלום הזה ‫של מן, כמו איזה צ'לסי הוטל,

דנה: ‫בדיוק.

‫אורי: שהיה איזה מלון או איזה בניין. ‫אחד, עיר, תל אביב, ‫כמעט 500 אלף איש. ‫תנו בניין אחד.

‫דנה: נכון.

אורי: ‫רק לאומנים.

‫דנה: חמישה.

‫אורי: שאגב, התרבו שם.

שני: ‫לא, העירייה עושה את זה, ‫העירייה עושה הרבה לאומנים, ‫אבל אולי…

אורי: ‫אבל לתת להם, אתה עכשיו אומן ‫שתורם לעיר, יש לך שכר דירה.

דנה: ‫אני מדברת על דיור מוזל, ‫זה נורא חשוב.

‫שני: נכון. ‫אולי צריך באמת לתת להם מקום לגור בו כדי שישארו פה.

אורי: ‫וזה ממקום גם שכולם ירצו ‫להתקבל לשם, ‫ואז זה גם יחזיר איזה הוד מסוים ש…

‫שני: שאיננו.

אורי: ‫יאללה, חברים, בחירות.

‫שני: יאללה.

‫אורי: שכנעו אותנו.

[מוזיקה]

שני: ‫אגב, מעיין ביתך היום היא…

‫דנה: מאיה.

‫שני: מאיה, סליחה.

דנה: ‫למרות שמעיין, כן, ‫קצת יותר [צוחקת] ‫אולי נחליף לה. ‫בוא נחליף לה בשידור.

[צוחקים]

שני: ‫מאיה ביתך היום היא… ‫היא איתך בבית, בתל אביב?

דנה: ‫זה נורא יפה, ‫כי היא התל אביבית האמיתית ‫שתמיד רציתי להיות.

שני: ‫זהו, זה מה שבאתי לשאול.

‫דנה: היא גדלה בתל אביב, נולדה בתל אביב. ‫היא אוהבת את העיר הזאת, ‫אהבת נפש. ‫אני שונאת אותה, אני כל הזמן מקוננת.

‫שני: כן.

דנה: מה נהיה מהעיר? העיר שמותחמה לה יחדיו, ‫חללים בכל מקום, מתחמים.

שני: ‫שזה הכי תל אביבי.

דנה: ‫כל היום אני גונחת על תל אביב, ‫אבל אני בעיקר גונחת ‫כי יש לי גומו, אני לא עושה כלום, ‫ואני כאילו בגילט, כמו יש פומו, ‫אז כאילו אני בגילט אוף, פיר אוף מיסינג אאוט, ‫גילט אוף מיסינג אאוט.

שני: ‫גילט אוף מיסינג אאוט זה מדהים!

‫דנה: במקום פומו גומו. ‫אני לא באמת רוצה לעשות את הדברים האלה, ‫אני לא רוצה ללכת למסיבה ‫עם הדי-ג'יי אגת מורגנשטרן זליכה, ‫במועדון הקומקום. ‫אני לא באמת רוצה, אבל אני כאילו, ‫באשמה שאני לא עושה כלום. ‫והבת שלי היא כאילו תל אביבית ‫שרציתי להיות. ‫עם הכל, עם הלוק, עם הסטריט-וויר, ‫עם הכל, יש לה נעליים שטוחות.

‫כאילו, אני לא יכולה להסביר לך, ‫היא יוצאת החוצה, היא משייטת, ‫בין תל אביב, היא הולכת להופעה, ‫היום היא הולכת להופעה, ‫כל פעם היא עושה משהו אחר, ‫היום היא הולכת להופעה של נועה קירל, ‫שזה כאילו קטע אירוני.

‫שני: ברור.

דנה: ‫היא הולכת להופעה של נועה קירל. [צוחקת]

‫שני: בת כמה היא? בת כמה היא?

אורי: ‫היא הולכת להופעה של נועה קירל ‫בקטע אירוני.

דנה: ‫היא חולה עליה, אבל היא חולה עליה ‫כמו שחולים על לא יודעת מה, ‫

אורי: היא גם אוהבת לשנוא אותה, ‫ואז זה חוזר, חזרה בעבר.

דנה: ‫היא לא שונאת אותה, היא אוהבת אותה.

‫אורי: כן.

דנה: ‫אבל באותה נשימה היא גם תלך ללא יודעת מה, ‫לאיזה מסיבה, היא בת 17.

שני: ‫שמעת מה אמר?

אורי: ‫לא, סליחה, קיבלתי הודעה.

שני: ‫כאילו, קיווה שהבת שלך תהיה בת 26 ‫ולא בת 17.

דנה: אה ‫מי אמר את זה?

‫שני: דור.

דנה: ‫די, דור, היית יוצא איתה? הייתה יוצאת איתך? ‫היא אוהבת את הטייפ. ‫טוב, היא תגדל עוד.

‫אורי: היא בסוף תהיה עם הייטקיסט.

דנה: ‫לא יודעת, אין לי בעיה עם הייטקיסטים. כל עוד אתה שומר על הנפש שלך ‫אומנותית ומביעה, אין לי בעיה.

אורי: ‫כן. ‫דנה ספקטור, הייתה פה איתנו, ‫איזה פאקינג כיף.

שני: ‫היה מושלם.

‫אורי: כן.

שני: ‫היה כיף להכיר.

אורי: ‫אני באמת באיזו הצפה רגשית מסוימת, ‫שזה נחמד שאני במצב הזה. תודה רבה לכל מי שעמל וטרח ‫והשקיע והתחבר לפרק הזה.

שני: ‫תודה רבה לדור קומט שערך אותנו.

אורי: ‫תודה רבה לטובה שימנוב, ‫שגרמה לכל דבר הזה לקרות ברמה ההפקתית. ‫נדב אבנרי, מהעירייה, ‫שככה מפרגן בסתר לפעמים.

שני: ‫הביג בוס הכי מפרגן שיש. ותודה רבה לאורי טולידאנו שכאן איתי.

‫אורי: תודה רבה לשני לוי שכאן איתי.

שני: ‫ותודה לדנה ספקטור.

דנה: ‫תודה לאורי ושני, ‫אתם המנחים הכי טובים בעולם.

‫שני: יש!

אורי: יפה.

‫[מוזיקה]

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה