מתים עליהם - הבטחנו להם בשלושים שהחיים לפני המתים. הם במקום הראשון
- טל דהן
- Jul 1
- 23 min read
איך ממשיכים להיות אמא נקודה, כשאת גם אמא שכולה? לילדים של אדוה, תומר וליאת יש אחים - והם עדיין בחיים וזקוקים להורים שלהם. שיחה חשופה על איך חוזרים להיות בית שמח והאם זה אפשרי בכלל, על החרדה שיקרה משהו לעוד ילד, ועל זה שבית ספר הוא לא מקום מותאם לאחים שכולים
תאריך עליית הפרק לאוויר: 10/03/2025.
קריינית: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.
[מוזיקת רקע]
[הקלטות]
איתי: [צליל הודעת וואטסאפ נכנסת] "אתמול היה שווארמה, אורז. עכשיו נגיד הגיעה חלה שניצל עם מלא פחיות קולה וספרייט…" [צליל פעמון]
נועם: [צליל הודעת וואטסאפ נכנסת] "השעות שלי נגמרות בשתיים, אז אני לא יכולה למרוח את זה הרבה זמן". [צליל פעמון]
עומרי: [צליל הודעת וואטסאפ נכנסת] "השארתי את המפתח ב… איפה ששמים את המרפק, בין המושבים".
קריין: "מתים עליהם". שיחות אמיתיות על החיים לצד השכול, עם תומר שורץ, ליאת שדה-סעדון ואדוה אברמוביץ'.
ליאת: [מקריאה]
"'ארבעה חודשים אִיתַי במרכז העניינים', היא מתלוננת. 'נכון', אני אומרת לה, 'הוא תמיד אהב להיות במרכז העניינים. כנראה שאתה מת כמו שאתה חי'. אנחנו מחייכות.
היא צודקת מיקה. אנחנו מדברים על אח שלה המון. וגם כשאנחנו מדברים עליה, זה כמעט תמיד קשור לאובדן שלו. איתי לגמרי במרכז, הכל סובב עכשיו סביבו, והוא נפקד-נוכח, חסר-ישנו, איננו, אבל פה. כשהיה חי תפס מקום בהיותו. עכשיו חסרונו ממלא את מקומו.
אני תוהה מתי זה יתאזן שוב, ואם בכלל נחזור לדבר על החיים באותה מידה שאנחנו מדברים על המתים. או שמעכשיו כל החיים שלי צבועים באובדנו. האם אוכל להיות שוב אמא? רק אמא, נקודה. או שאי אפשר להפריד ממני את השכולה?".
[מוזיקת רקע דועכת ונפסקת]
שלום, אתם מאזינים להסכת "מתים עליהם". אני ליאת שדה-סעדון, אמא של איתי סעדון שנהרג ב-2 בנובמבר 2023 בצפון רצועת עזה. ונמצאים איתי אדוה ותומר.
אדוה: אני אדוה, אמא של נועם אברמוביץ', שנרצחה במיגונית במוצב נחל עוז, בהיותה תצפיתנית בשבעה באוקטובר 23'.
תומר: אני תומר, אבא של עומרי שורץ, שנהרג ב-20 בדצמבר 2023 בקרב בצפון רצועת עזה.
אדוה: את יכולה יום אחד להיות רק אמא? ולא אמא שכולה? יש דבר כזה?
ליאת: שאלה מצוינת. אני שנה וחודשיים אחרי ואני כל-כולי אמא שכולה. כאילו לילדה שלי, למיקה, יש אמא שכולה. אין לה אמא, כרגע. אממ… היא ממש צודקת. הוא… איתי תופס נפח הרבה יותר גדול ממה שהוא היה תופס כשהוא היה בחיים.
אדוה: ומה זה עושה למיקה?
ליאת: מבאס? [צוחקת] נראה לי.
אדוה: מבאס מעצם היות האירוע. אבל…
ליאת: לא, גם זה מבאס, יש לה חיים. היא… תחשבי, היא התגייסה עכשיו לצבא, זה… זה נורא מרגש לעבור את השלב הזה ולהתגייס לצבא, וכל הגיוס שלה מהול באבל על איתי, באובדן שלו, כל הזמן. איך הוא היה, ואנחנו נזכרים באיך זה היה בגיוס שלו וה… כאילו, זה פשוט… כאילו אין לה שום מקום שהוא רק שלה, שהוא לא נוגע בו בשום צורה. כי כרגע הכל נוגע בו. כל דבר. איך זה אצלך? זה…
אדוה: בדיוק כשהקראת, שאלתי את עצמי אם גם אצלנו זה ככה, שמדברים רק על נועם או בעיקר על נועם. אצלנו זה קצת שונה בבית. נורא-נורא כואב לדבר על נועם. היא כל היום במחשבות, היא כל היום… הכל סובב סביבה. היא הייתה מאוד מרכזית בחייה אבל עכשיו זה… ממש בווליום. אבל היה איזה רגע בזמן שהילדים ביקשו ממני להפסיק לדבר רק על נועם, וממש הקשבתי להם. ולאט-לאט, מאוד-מאוד לאט, הם… הם מחזירים אותה.
ליאת: מה… איך הם מחזירים אותה?
אדוה: בדברים המאוד יומיומיים. הקטנה שואלת אותי: "אז רגע, אז מתי נועם קיבלה מחזור?", "רגע, את זוכרת אמא את הקציצות האלה? אלה שנועם אהבה. איך קוראים להם?". אמרתי להם: "קציצות נועם". "אז תעשי לי קציצות נועם". [ליאת מהמהמת] אז היא חוזרת בדברים המאוד-מאוד יומיים וקטנים. אבל אם אני שואלת אותם עכשיו שאלות גדולות, איזה שיחה כזאת שמעניינת אותי, לדעת מה עובר עליהם, הם בועטים בי בכל הכוח, ורק: "סתמי, אמא".
תומר: וואו. אני חושב שאצלנו זה הממוצע בין… בין שתיכן בערך. אממ… אצלנו עומרי נוכח כל הזמן. זאת אומרת בצורה מאוד טבעית הוא עולה על השולחן. עם זכרונות כאלה חמודים, גם מאיתנו וגם… וגם מהאחים שלו, מנועם ואלה. אני לא יכול להגיד שאנחנו כל הזמן מדברים עליו, אבל זה מאוד טבעי. אין… לא, לא כמו אצלך, אדוה, שאת מדברת על תמורות שהיו במהלך הזמן. אז דווקא בקטע הזה, אני חושב שכל הזמן מדברים אותו. לא בווליום גבוה מדי, זאת אומרת, יש גם רגעים שלמים שאין, הוא לא נוכח בשיחות האלה. אבל ברגע המתאים, וככה זה מרגיש. בצורה נורא-נורא טבעית, נועם יכול לזרוק משהו או אלה תזרוק משהו, וזה משתלב כאילו הוא כאן, שזה מגניב לגמרי בזמן אמת וזה צורב מאוד אחרי. ממש.
אדוה: נכון.
ליאת: אני… אני כל הזמן מוצאת את עצמי אומרת לעצמי: "ליאת, עכשיו תתרכזי רק במיקה, עכשיו בואי נדבר רק על מה ש…". נגיד אם היא מתקשרת מהצבא ומספרת לי מה היה, אז אני… זה מין איזה מקום כזה שאני צריכה להזכיר לעצמי, להיות מרוכזת רק בה עכשיו ובסיפורים שלה, ולנסות לנטרל את זה שהראש שלי כל… כל הזמן הולך לזכרונות מאיתי. כי היא נמצאת בשיזפון, היא נמצאת איפה שאח שלה היה. היא מספרת לי על הטנקים, היא בקורס מדריכות שריון. וכל הזמן, היא מספרת לי משהו, ומה שלי יש בראש: "אה, אני זוכרת שאיתי גם סיפר את זה. אה, אני זוכרת…". היא באה עם המדים, כאילו עם הכביסות בסוף השבוע, וכל מה שיש לי בראש זה: "אה, יש לזה את הריח כמו שהיה למדים של איתי. אה, אני זוכרת איך זה מילא לי את המכונת כביסה בחול הזה, הנה גם היא מביאה לי את החול הזה משיזפון". זה כאילו שהמוח לא מצליח להיות רק בה, רק בחוויה שלה. זה כל הזמן זורק אותי להשוואות האלה, איך זה היה איתו. ו… וזה כאילו… זו עבודה שאני עושה עם עצמי להיזכר שאני עם מיקה עכשיו, שאני צריכה להיות איתה, שאני צריכה להתרכז בסיפורים שלה.
אדוה: אני אגיד שניה משהו עליי. כשכל הטרגדיה הזאתי קרתה, אנחנו… בשונה מהרבה טקסטים ששמעתי ממשפחות אחרות, או אפילו ממכרים שלנו, שאמרו: "אנחנו בוחרים בחיים", ש"אנחנו נהיה שמחים", "הבית הזה יהיה שמח", "הבית הזה יהיה גיבור", הבית… יש הרבה טקסטים. ואנחנו לא היינו מסוגלים להגיד אף אחד מאלה, וגם לא לקחנו על עצמנו שום מחויבות של איך יהיה הבית הזה בהמשך. אבל כן אמרנו דבר אחד לעצמנו - שאנחנו לא הולכים לחרב לילדים שלנו את החיים יותר ממה שהחיים חירבו להם.
תומר: שמה זה שונה?
אדוה: מ"מהבית הזה יהיה שמח"?
תומר: כן.
אדוה: זה יכול להיות גם ההפך.
תומר: למה? איך את לא מחרבת להם את החיים?
אדוה: רגע. אז אני אומרת, כדי לא לחרב להם את החיים, אני, כמו ליאת, מתאמצת מאוד מאוד מאוד מאוד, ברמה שאני מרגישה שזה כמו לרוץ מרתון יומיומי. כי כל יום, באמת אבל, אני מתה מחדש בבוקר, ואני חיה מחדש עבור הילדים שלי. זה הטקסט הראשון שאני אומרת לעצמי בבוקר כדי לקום: "הלילה הזה מתתי, ועכשיו אני חייבת לקום עבורם". וזה מסע מאוד מאוד מאוד מתיש, כי כמוךְ, אני… מכריחה את עצמי, בשיחות איתם, רגע לנטרל את נועם, רגע - שנייה - לשים אותה לרגע אחד בצד. זה מצליח לי מאוד מעט, אגב. אבל אני מאוד-מאוד מתאמצת כדי להמשיך להיות אמא שלהם בנוכחות, שמקשיבה להם, לא רק ל… למוות הזה.
ליאת: אני ממש זוכרת שבהתחלה את סיפרת לי, ממש בחודשים הראשונים, שאת כו… ממש מכניסה סלוטים ביומן של הזמן עם הילדים, כאילו עם כל אחד.
אדוה: נכון.
ליאת: שכאילו עד כדי כך, שאם לא מפנים לזה ממש זמן ביומן אז קשה מאוד להתפנות לזה ב… אני, אחד הדברים שאותי מאוד-מאוד הטרידו, בעיקר בהתחלה, אבל גם עכשיו עוד לפעמים זה תופס אותי, שבעצם אני לא… היא לא רק הבת הנוספת שלי שנשארה בחיים, היא אחות שכולה. זה אומר שהיא, עובר עליה, עוברים עליה דברים. כמו שאתה אומר, אלה מתמודדת אחרת מ… מנועם. אז מיקה, גם יש לה את ההתמודדות שלה. ולי, אגב, אין למה להשוות. זאת אומרת, יש את מיקה והיא עם התמודדות שלה. ואני אמא שלה, ובתור אמא שלה אני צריכה לתמוך בה, לעזור לה, להכיל אותה, ל… לתת לה מה שאני יכולה בתור הורה, ואין לי מאיפה. גם כי אלוהים יודע איך איך יוד… איך… איך… מי…
אדוה: מי יודע? מי הכין? ואין בית ספר.
ליאת: מי הכין אותנו להיות הורים… הורים לאחים שכולים? אנחנו לא יודעים בכלל איך עושים את זה. וגם כי אני צריכה להחזיק את עצמי בכלל. אני בקושי מצליחה להחזיק את עצמי, אז איך אני יכולה גם לתמוך בה? וזה מאוד הבהיל אותי בהתחלה. היום אני כבר יודעת יותר לעבוד עם הדבר הזה, אבל זה הבהיל אותי שפתאום היא תאבד גם אותי. היא איבדה את אח שלה ועכשיו היא גם תאבד את אמא שלה.
אדוה: מה זה אומר "אני יודעת יותר טוב לעבוד עם הדבר הזה היום"?
ליאת: אני פחות מבוהלת. מהרבה דברים אני פחות מבוהלת. אני אומרת - אוקיי, זה ככה זה. אני גם שומעת שזה ככה זה אצל הורים אחרים, ו… אז אני פחות מבוהלת. וכשאתה פחות מבוהל, אז אתה יותר מתפקד בתוך הסיטואציה. אז אני אומרת לעצמי - אוקיי, אז עכשיו הצלחתי יותר להקשיב לה ואני רואה את הקושי שלה ואני מצליחה יותר להיות איתה, ובזמן אחר אני בעצמי הייתי חלשה וקשה לי ולא הצלחתי. אז אני מנסה לשחרר את הרגשות אשם על זה ולהגיד - בסדר, אני אצליח בפעם הבאה. בהתחלה הייתי בחרדות מזה, ממש ממש פחדתי עליה ש… כן, שהיא תישאר לבד, שלא יהיה לה הורים שיצליחו להכיל אותה.
תומר: תשמעי, אני רוצה רגע להתחבר לשתיכן בעצם. כי את אמרת את הפחד הזה של לאבד. אדוה, דיברת על ההבדל בין "בית שמח" ל"לא לחרב להם את החיים". לא בטוח שאני מצליח למצוא את ההבדל, אבל… אני ממש זוכר מהשבעה שלנו על עומרי, שהגיע אב שכול ותיק, מצוק איתן, ואמר לנו: "תקשיבו טוב". גם, יש להם ילדים מקבילים לשלנו בערך, בגילאים, ממש בגילאים דומים. והוא אומר: "תקשיבו טוב, אצלנו בשבעה הגיעה אישה מבוגרת, שהיא אחות שכולה. והיא אמרה לנו את המשפט הבא: 'אני והאחים שלי, רווח לנו, חזרנו לחיים, אתם יודעים מתי?'"
אדוה: "כשההורים שלנו נפטרו".
תומר: כן, "כשההורים שלנו מתו". אוקיי?
אדוה: וואו.
תומר: וזה צמרר אותנו. אותי, את שירלי, זה צמרר ברמה שזה תמרור שיושב לי כל הזמן מול הפרצוף. כל הזמן מול הפרצוף. ומבחינתי, אני חותר לבית שמח, אוקיי? אני לא חותר רק ללא לחרב להם את החיים. ברור שאתה לא שם, אבל אני חותר לשם כי… בסוף, זה גם אני מרגיש הרבה על הילדים שלי ואני בטוח שגם אתם מרגישים את זה - הילדים לא פראיירים, אוקיי? הם, איך אני אגיד לכם? זה שאנחנו בוכים בלילה במיטה לבד, או בנסיעה ברכב לבד והם לא רואים, אז זה טוב אבל לא מצוין. אוקיי? זאת אומרת, זה לא מספיק. זה… הם מרגישים, בסדר?
אדוה: נכון.
תומר: הם מרגישים ו… בגלל זה, אני רוצה לחתור לבית שמח.
ליאת: אז מה זה בית שמח?… [מילה לא ברורה]
תומר: בית שמח זה בית שהוא לא בוכה כל היום. בית שמח זה בית שעושה דברים. אנחנו למשל, אם אלה מבקשת: "בואו קחו אותי ואת חברות שלי לים", אז אנחנו קמים ולוקחים אותה, בטח. לא נגיד לה לא. אבל אם שירלי ואני נהיה לבד בבית, כנראה שלא ניסע לים. אוקיי? או לא נצא למסעדה. בית שמח זה להגיע למקום ש… שכן, גם לנו יהיו חיים.
ליאת: אבל מה זה אומר "לא בוכים"? מה, כאילו, להסתיר את הבכי? לחנוק אותו? ל… מה?
תומר: לא.
ליאת: הרי הוא בא, אז…
תומר: לא, להפך. דווקא הבכי, זאת אומרת, לא להסתיר, בדיוק זה מה שניסיתי להסביר, ליאת. לא להסתיר, לא להיות במקום של - תשמעו, אנחנו כאילו עושים happy-happy. אוקיי? אבל אנחנו לא באמת, כי אתם מרגישים את הכל.
ליאת: אוקיי.
תומר: דווקא אני מאמין בזה שהילדים צריכים לראות את כל המנעד. הם צריכים לראות גם את הבכי. לא כל היום, אוקיי?
ליאת: אז אתה אומר לא לבכות רק באוטו כשהם לא רואים, לבכות בבית, בשולחן ארוחת ערב.
תומר: לא, ככה ב… בחוסר טבעיות, אבל בוא נגיד שאם הילדים שלנו יראו שבמשך שנה אנחנו לא מזילים דמעה, הם יגידו לעצמם, אפילו לא לנו: "יאללה-יאללה, על מי אתם עובדים". אוקיי?
אדוה: לגמרי. נגיד הבית שלנו, כבר שאלתי אותם את השאלה הזאת כמה פעמים: "תגידו, אם לא היו יודעים עלינו כלום, לא היו יודעים, והיו נכנסים אלינו הביתה - היו יודעים משהו?". הם עונים לי חד משמעית: "לא היו יודעים".
תומר: לא היו יודעים?
אדוה: לא.
תומר: אוקיי.
אדוה: הבית מתפקד במקסימום. הולכים, באים, נוסעים, הולכים, האלה טסים, האלה חוזרים, האלה… זה, אגב, "לא לחרב להם את החיים". זאת אומרת לילדים האלה יש חלומות, יש רצונות. יש דברים שאגב, אני הייתי אדם שלא ידע פחד. לא פחדתי. והיום נולדו לי חרדות. הילד שלי רוצה להתגייס למטכ"ל, הילדה שלי רוצה לטוס לחו"ל, כל מיני כאלה. אבל אני לא מוכנה לעצור אותם בגלל הפחדים שנולדו בי. אז זה "לא לחרב להם" מבחינתי. זאת אומרת ללכת למסע אופניים במדבר, ל… סעו, תלכו, תבואו, אני לא אני לא עוצרת אתכם למרות כל הסכנות בפתח, שנולדו.
תומר: אוקיי.
אדוה: אממ…
ליאת: אז מה את עושה עם החרדה?
אדוה: רגע, אבל עוד לפני זה, אז… אז הבית הוא הוא בית מאוד מתפקד.
תומר: איפה הוא לא שמח, אדוה? ובמה הוא לא שמח? במה הבית לא שמח?
אדוה: האמא שלהם…
תומר: כן?
אדוה: מתה בפנים. היא כבר לא שמחה.
תומר: הם רואים את זה?
אדוה: אתה אומר אי אפשר לזייף ליד ילדים.
תומר: נכון. [אדוה צוחקת] אצל הילדים שלי אי אפשר לזייף.
אדוה: גם את שלי.
תומר: לא יודע, אולי ב… אולי בברנר אפשר, נכון?
אדוה: ילדים הם חיות. הם יודעים שאמא שלהם… הם מרגישים. הם לא רואים את אמא שלהם כל היום בוכה כי אני מאוד מתאמצת. אבל… גם אני באמת לא כל הזמן בוכה, כאילו, אין מה לעשות, החיים זה החיים. אבל האמא שלהם, בפנים בפנים בפנים בפנים, עדיין כמעט… אני רגע אגיד - מלבדם, מעצם היותם - לא שמחה מכלום.
תומר: אוקיי, אבל איפה…
אדוה: מכלום. חוץ מהילדים שלי אני לא שמחה מכלום.
תומר: מה זה יעשה להם לדעתך?
אדוה: שמה?
תומר: שאת לא שמחה. שאת ויוסי לא שמחים.
אדוה: דאגה, פחד, חרדה להורים שלהם. והם גם רוצים, הם רוצים רגע…
ליאת: אבל נגיד, הם משתפים אותך בקושי ש… שהם קשה להם מול המוות של נועם? כאילו, הם משתפים אותך בזה, או שהם ממדרים אותך מזה כדי לא להקשות עלייך?
אדוה: קודם כל, יש לי שלושה סגנונות שונים בבית. [ליאת מהמהמת בהאזנה] זה דרמטי. ואני אגיד רגע משהו שלימדו אותי, שילדים - בערך, בערך, זה לא תופס לגביכם עד הסוף, אבל ממה שאתה מספר פה - אבל ילדים בערך, בערך עד גיל 17, עסוקים בשכחה כדי לחיות. יש להם תפקיד בעולם הזה. הם צריכים לגדול, להתבגר, לפתח אוטונומיה, ספרציה מההורים שלהם ולהתפתח. אז הם לא עסוקים. עכשיו אם תראו את יובל הקטנה שלנו, שמגיל 11 איבדה את אחותה - היא חיה במקסימום. יובל היא בת 11… הייתה בת 11 ועכשיו היא בת 12. היא חיה במקסימום. להפך, היא גם אומרת לי: "אם לא תחשבי על נועם כל היום, יהיה לך שמח. תעשי את זה". אז היא חיה ב… היא חיה ב… ב… בעוצמה.
ליאת: מה את אומרת לה על זה?
אדוה: מה?
ליאת: מה את אומרת לה על זה?
אדוה: שאני לא מסוגלת. [ליאת מהמהמת בהבנה] אני לא… אם אני אסביר לעצמי עוד פעם ועוד פעם ועוד אני לא מסוגלת לא לחשוב. ואני גם עונה לה: "יובי, גם עלייך אני חושבת כל היום. תדמייני מצב", אבל אמרתי לה: "כשאת תהיי אמא אז את תביני את זה". אז זה נורא שונה בסגנונות. ההבדל בין מבוגרים לילדים, שב… מ-17 ומעלה בגדול, שהם קצת יותר עשו ספרציה והתבגרו, עסוקים בזיכרון כדי לחיות. זה מה שקורה לנו. אנחנו עסוקים בזיכרון כדי להמשיך לחיות. וממש רואים את זה אצלי בבית. עופרי שהיא בת 17, גם אם היא לא אומרת, אז כל-כולה בתוך הדבר הזה, שקוראים לו אחותה שנעלמה לה. היא כואבת את זה, היא כועסת על זה, היא זועמת על זה, היא עצובה בגלל זה, היא מתגעגעת אל אחותה שהייתה לה עוגן כל-כך גדול בחיים שלה. היא הייתה הביטחון שלה בעולם הזה.
ליאת: והיא מבטאת את כל זה מולכם?
אדוה: מעט ולאט.
ליאת: אוקיי. לא, כי אני חושבת שזה סַמָּן טוב כשהילדים שלנו, כשמיקה מרשה לעצמה להתפרק לידי ולבכות לי שעות בטלפון מ… מהצבא או כש… מיקה בת 19, אז… אז אני מרגישה, זה קשה נורא להכיל את זה וזה, אבל אני מרגישה טוב. כי אני אומרת - אם היא מרשה לעצמה להתפרק לידי, אז היא סומכת עליי שאני מצליחה להחזיק את זה. כי אם היא הייתה מרגישה שאני לא מצליחה להחזיק את זה, היא… היא הייתה מהדאגה, מהזה, היא לא הייתה עושה את זה. אז בעיניי יש בזה דווקא משהו, זה סימון לזה שהם… כהורה, כאמא, אני מצליחה להיות שם עבורה.
אדוה: כן. לגמרי. לגמרי.
ליאת: אצלכם, תומר, הם מבטאים מולכ…? טוב, אתה אומר שנועם הוא בכלל בהכחשה, אבל…
תומר: לא, אז אני אגיד, גם לגבי נועם, זה התחיל בהכחשה גדולה. ונגיד, עכשיו, נועם הוא בן 19 והוא התגייס לא מזמן, ו… בוא נגיד אם בעבר הוא… הוא לא היה מוכן לטיפול, אז עכשיו בגלל שהוא גם פוגש כל מיני שכולים אחרים בצבא, אז ככה אנחנו מתחילים להרגיש ניצנים לכיוון הזה. אבל הוא, נגיד, באופן מאוד ברור, הוא יורד לקבר של עומרי, הוא מתייחד איתו, הוא זוכר אותו בכל מיני סיטואציות, הוא… אין לו בעיה לבכות לידינו. אלה, אלה בכיתה ט', והיא הלכה לטיפול. זה נורא מצחיק דרך אגב, שהיא הולכת לטיפול והיא - מקווה שאני לא מטנף על המטפלת. [אדוה וליאת צוחקות] כאילו, היא אומרת: "וואו, המטפלת הזאתי היא… היא בוכה! [אדוה וליאת צוחקות] היא צריכה טישו". והיא אומרת אלה: "היא מעולה" - הם חברות וזה - "אבל עם שכול קשה לה". [אדוה וליאת צוחקות] היא נורא מצחיקה, אלה. אה, לא, אבל היא ממש כאילו בקטע טיפולי וזה ו… אבל גם, הדיבור הוא… הוא לא עמוק מדי. הוא לא עמוק מדי איתנו, אולי עם שירלי יותר. אבל יש, יש באמת את הפערים האלה, ויש את ההתמודדות הזאת ו… וואלה, החיים לפני המתים, זה הכי חשוב. ורציתי באמת להגיד איזה משהו שחשבתי עליו, אדוה. לנו כל הזמן יושב העול הזה. אנחנו לא רוצים שיהיה להם את העול שהם צריכים להחזיק אותנו, הילדים.
אדוה: נכון.
תומר: אוקיי? זאת אומרת, זה עוזר לנו קצת שהם מרימים אותנו. לוקחים אותנו לים פתאום, בסדר? בלי שאנחנו רוצים. אבל… הבטחנו את זה ממש בכתובים, לדעתי הקראנו את זה בשלושים או… שהחיים אצלנו לפני המתים והם במקום הראשון אצלנו. ו… ואנחנו באמת לא רוצים ש… שהם יצטרכו להיות בתפקיד. זה נורא להיות בתפקיד עם כל מה שהם עוברים.
אדוה: נכון. השתנתה למישהו מכם משהו בתפישת ההורות, אחרי?
תומר: אה, אני… אני עכשיו יותר מעורב.
אדוה: [מהמהמת] יותר מעורב?
תומר: כן, יותר מעורב ממה שהייתי נגיד עם עומרי. בתקופה שעומרי היה, אז אתם יודעים, אבא ובן, יש לך שלושה ילדים, אתה מעורב ברמה מסוימת.
אדוה: דווקא עליך, כשאני קוראת על עומרי… [תומר מהמהם בשאלה] אני נפעמת מאיך אתה מכיר אותו.
תומר: לא, היה לנו קשר מעולה, ממש טוב.
אדוה: מהניואנסים.
תומר: אבל אני יכול להגיד לך, עכשיו אני… אולי מתוך פחד או אני לא יודע מה, אני עוד יותר מעורב עם הילדים, עוד יותר חשוב לי לדעת מה קורה איתם. לא יודע מה. עומרי היה מגיע לבסיס, הוא לא היה חייב לעדכן אותנו שהגיע וכל מיני כאלה וזה, ועם נועם כן חשוב לנו לדעת מה קורה.
ליאת: בקטע של פחד, שתדע שהוא הגיע לבסיס בשלום?
תומר: לא, ב… בקטע של - עכשיו ברור לי שהילדים זה הדבר הכי חשוב בעולם. קודם אמרתי את זה, עכשיו זה ברור לי. אני עובד בזה. אני ממש… אני ממש מאמין. וגם בואו, זה מה שנשאר, כן?
אדוה: כן.
תומר: נשארנו עם שני שליש.
אדוה: אבל, אוקיי, אז אתה יותר מעורב. ומה עוד השתנה, להערכתך?
תומר: יותר מעורב. דווקא בשונה ממך, אין לי את הקטע של הפחד. [אדוה מהמהמת] זאת אומרת, זה לא שאני מפחד עכשיו אם, לא יודע מה, אם נועם יטוס לחו"ל, או אם אלה טסה לחו"ל, או יוצאים למחנה או טיול, או נסיעה בלילה. בקטע הזה אין לי את הפחד. בכלל לא. זה קטע שאצלך יש חששות. איך אצלך, ליאת?
ליאת: אצלי יש גם, אבל הם לא… בגלל זה שאלתי אותך מה את עושה עם החרדה, אז תכף תגידי, אבל… יש אצלי יותר פחד. כי פתאום זה מוחשי, זה יכול לקרות. זאת אומרת, אני לפני זה, לפני שאיתי נהרג, אז ברור, יש לך פחדים ש… איתי כשהיה לו רישיון, אז נוהג, היה לי מחשבות שלא יקרה כלום וזה, אבל זה לא היה ברמה מוחשית. עכשיו זה ברמה מוחשית, וזה לפעמים עד כדי כך שכשמיקה נגיד נוסעת… כל עוד היא בבסיס, אני דווקא דווקא רגועה, כי בסדר, היא בבסיס, בשיזפון וזה, מה יכול לקרות? למרות שאנחנו יודעים ש… גם בסיסים שנראים לנו מוגנים יכולים לקרות בהם דברים. אבל נגיד כשהיא באה לסוף שבוע ולוקחת את האוטו, אז אני ב… אני כבר, יש לי סרט שלם של אני רואה את הקצינים יורדים לי במדרגות. אני רואה את ה… אני רואה את התמונה הזאת. אז כן, אז לגמרי נולָדו… נולדו שם חרדות, אבל זה לא מנהל אותי. זאת אומרת, אין מצב שאני אגיד לה "לא, אל תסעי", או "לא, אל תלכי", או לא… כאילו, שוב, מהמקום הזה של אני לא רוצה להעמיס עליה את הפחדים שלי. הפחדים שלי, אני צריכה להתמודד איתם. היא לא צריכה לשאת אותם.
אדוה: גם אצלי זה ככה. אני גם רואה אותם דופקים לי בדלת עוד פעם, אבל אני לא מתכוונת שזה יפריע. וגם הדרך שלי לפתור את הקונפליקט הזה, כי הוא קונפליקט אצלי, זה שאני באמת-באמת יודעת שזה לא משנה אם אני אחסום אותם או לא אחסום אותם, זה לא תלוי בי. הילד יכול למות לך גם בבית. אז אני כל פעם שהפחד אומר, אז - זה לא רלוונטי, אדוה. זה אולי כולו מן אללה, אולי גורל, אולי אני לא יודעת. אין לי תשובה.
ליאת: לא אנחנו באמת לא יכולים לשלוט ב…
אדוה: כלום.
ליאת: אני כל הזמן אומרת, אני לא יכולה לשלוט… גם איתי, אמא שהבן שלה נהרג בשביעי לאוקטובר אמרה לי: [בצעקה] "איך נתת לו לצאת מהבית? אני לא הייתה לי ברירה, הוא היה בבסיס, היה מתקפת פתע, הוא נרצח, הוא נהרג. את איך? איך נתת לו? איך נתת לו ללכת למלחמה? איך נתת לו לצאת מהבית? אם אני הייתי יכולה, הייתי מחזיקה את הילד שלי, לא הייתי נותנת לו לצאת". וכאילו, קודם כל זה היה נורא קשה לשמוע את זה, כי כאילו הרגשתי פתאום מאוד-מאוד אשמה, אבל… אבל אחר-כך חשבתי על זה ואמרתי, אני לא יכולתי למנוע מ… גם אם הייתי מחזיקה אותו בבית, לא יכולתי למנוע את המוות של איתי. המוות יכול להגיע מכל מיני מקומות. יכול להיות שהייתי יכולה למנוע את זה שהוא יחווה מלחמה. את זה הייתי יכולה למנוע אם הייתי מחזיקה אותו בבית, או אם הייתי עוברת לחו"ל לפני שהוא היה בגיל גיוס. אבל למנוע מוות - אנחנו לא יודעים מאיפה הוא יגיע.
אדוה: לא. לא יודעים. רציתי להגיד שהם פעם ההורות הייתה לי מאוד ברורה. ידעתי איך מגדלים ילדים. היה לי ביטחון שאני יודעת. אפילו בפעולות הכי פשוטות, זאת אומרת, ידעתי להגיד ש… אני רוצה לגדל ילדים עצמאיים, אז כדי לגדל אותם עצמאיים, זה דורש ממני ככה וככה. כדי לגדל ילדים אופטימיים, זה דורש ממני ככה וככה. היה לי ברור. וכבר כלום לא ברור לי. עכשיו, אפרופו לא ברור, לגדל ילדים… אני לא אוכל להוציא ממני את המילה "יהיה בסדר", לילדים שלי. לא יכולה להוציא את הטקסט, את שתי המילים האלה. עכשיו, אני רוצה רגע להגיד לכם משהו ביזארי שקרה. אחרי המוות של נועם, הם לא מפסיקים לדבר איתי על העתיד שלהם.
תומר: הילדים?
אדוה: כן, הם בועטים בעתיד. "אני אהיה ככה, אני אהיה ככה, אני אהיה ככה, אני אהיה ככה". בחיים זה לא קרה בבית. תמיד נועם דיברה על העתיד שלה, והם לא… היו ילדים. חיו. הם לא מפסיקים לדבר. ואני אומרת להם את המשפט המכונן הבא, שהוא נורא בעיניי להגיד לילד. אתמול היה לי שיחה עם יפתח, 15: "אני אהיה ככה וככה ואני אעשה ככה ו…". "אתה רק תעשה לי טובה, רק תחיה. זהו, כל… כל השאר יהיה…"
תומר: אוי, את גרועה ממש.
אדוה: אני ממש…
תומר: איזה אמא גרועה, אלוהים. [ליאת צוחקת]
אדוה: "רק תחיה. יש לך מחויבות אחת בבית הזאת…" לכולם…
תומר: וואו. אמא למסירה.
ליאת: [צוחקת] שדווקא… ודווקא על זה אין לו שום שליטה. כאילו את מבינה מה שמת על הילד?
אדוה: כן. תחיה.
תומר: איזה אמא מורידה.
אדוה: וגם אני אומרת להם: "שאף אחד לא יעז להתאדות פה מהבית לפניי. אני הראשונה שהולכת מפה. שלא תעיזו". [צוחקת]
ליאת: אה, זה אני גם. היה לי שיחה עם מיקה ש… אמרתי לה גם: "אני לא מרשה לך למות לפניי". היא אמרה לי: "אמא, אבל את רוצה לחיות עד 120, נראה לך שאני אחזיק עד 90?" [צוחקים]
תומר: וואי, וואי. תגידי, אבל את יכולה לעשות עם זה משהו? שנגיד פעם הבאה שיפתח מגיע אלייך עם רשימת החלומות שלו, את לא מפנצ'רת אותם? אותן… אותם.
אדוה: אני לא. אני לא אומרת לו: "לא יקרה". אני לא אומרת לו. אבל יש מילים שאני לא מצליחה לחזור ולהגיד אותם. אני מתפללת ב… תראה, אני פחות מפנצ'רת לו אותם. אבל אם הוא היה קורא מחשבות שלי, אז זה לא היה פשוט. זה לא היה פשוט. וגם, אני רגע אגיד, בדברים הכי… הכי בסיסיים של אמא. בסדר? יש לנו בבית… אם פעם היה ברור לי ללכת לבית ספר, לא בשביל הבית ספר אגב, כדי לקום בבוקר ולהתאמן על החיים. ממש, צריך להתאמן, נכון. החיים הם מורכבים. צריך לקום בבוקר, להתמיד, לעשות זה, טה טה טה טה טה, כי אחר כך זה יפגוש אותך בצבא, בעבודה, בהכל. אבל אני רואה התרסקויות. וימים שלמים שחלקם, אני לא אגיד פה מי, לא הולכים לבית הספר. לא הולכים. ברמה של תשישות, של חולשה, של עצבות, לא הולכים. עכשיו, הלו, מה התפקיד שלי? מצד אחד, אני, אני ככה, אז איך אני לא יכולה להבין אותם? מצד שני, יש לי תפקיד. אני אמא. אני צריכה לעודד פה מוטיבציה. נורא מבולבל לי. לא חזרתי להיות…
תומר: אני חייב להגיד משהו על הבתי ספר. אצלנו, אתם תדעו מי זאת… [ליאת ואדוה צוחקות] באלימינציה, נועם בצבא. אממ… בית ספר זה לא מקום מותאם לילדים שכולים, לאחים שכולים.
אדוה: בכלל.
תומר: יש שם שמחה גדולה מדי, והחבר'ה מדפדפים את האירוע, וואו וואו, כבר מזמן הם דפדפו. ואני מוצא את עצמי, אם נגיד פעם הייתי מסיע את אלה לחוגים וכאלה, אז עכשיו גם יש לי משמרות בוקר.
אדוה: שמה זה אומר?
תומר: כלומר, לקחת את אלה או מאוחר יותר או להחזיר אותה מוקדם יותר. אבל עם אלה זה עוד יותר מורכב כי גם יושב לה בראש האִמְרָה של עומרי כל הזמן שעד כיתה י' זה מיותר. היא עכשיו בכיתה מיותרת. [אדוה וליאת צוחקות] היא בט' עוד. אז אין בעיה עם זה. אבל באמת, שלי באופן אישי, זה לא מזיז בכלל. זה לא מזיז בכלל שהיא כאילו מדפדפת את בית ספר כרגע, שהיא… היא לא שם. כי תשמעו, יש לה התמודדות…
ליאת: אבל אני חושבת שזה… זה מקסים בעיניי. באמת. כי אני חושבת שאחד הדברים אולי שהורים… אנחנו יכולים ליפול בו, זה כל-כך הפחד הזה שהילדים שלנו יפסיקו לתפקד, כאילו ממה שקרה להם. שאנחנו אולי נהיה במקום שאנחנו דווקא רוצים - צריך לחזור לחיים, צריך לחזור לתפקד, צריך זה… צריך לקום בבוקר, כמו שאת אומרת, צריך לקום בבוקר בשביל בית ספר, בשביל החיים. והיכולת הזאת שלכם להגיד: "בסדר, את עכשיו… קרה לך אסון. את צריכה להתמודד איתו וזה בסדר שלא תלכי לבית ספר או שתחזרי מוקדם", ושגם אתם לשירותה שם, שאתה אומר, יש לך משמרות בוקר - זה מדהים בעיניי, באמת. וזה ממש לא מובן מאליו שאתה מצליח לפנות את עצמך להיות שם בשבילה במקום הזה.
תומר: אני לא חושב שיש אפשרות אחרת. באמת אני אומר את זה. בסיטואציה הזאת, אין אפשרות אחרת. מה, מה תגידי לה? "לא, לא מעניין אותנו, תחכי בהסעה"? מה?
ליאת: לא, אבל את… אבל אני יכולה…
אדוה: יש אפשרות אחרת.
תומר: מה, מה אפשרות אחרת? בוא'נה.
אדוה: "קומי בבוקר, צאי מהמיטה, תתמודדי".
ליאת: נכון.
תומר: מה קרה לך, אחות שכולה. לא, באמת, זה… [ליאת ואדוה צוחקות]
ליאת: אתה, אבל…
אדוה: לא, כי אתה אבא… לא, כי אתה אבא מבין, נו. בסדר.
תומר: לא חושב שאפשר אחרת.
ליאת: תומר, תגיד תודה.
תומר: תודה.
אדוה: כן, תודה. בטח. אני היום בבוקר אמרתי לעופרי, אמרתי לה: "תראי איזה אמא הרווחת". ב… את… עבדתי בווליום מאוד מאוד מאוד גבוה. הם לא… הם לא ראו אותי. כאילו, הם ראו אותי מאוד באיכות, אבל לא… בבית. אמרתי לה: "תראי איזה יופי, הרווחת אמא לשירותך. שירותי הסעות ב-10, 11 בבוקר הולכים לבית ספר". [צוחקים]
תומר: ממש.
אדוה: עושה לה… "ממש הרווחת מהאירוע".
תומר: למרות שתדעו לכם שאצלנו בבית ספר, הם… הם מדהימים, באמת.
אדוה: גם אצלנו.
תומר: הם מדהימים. ברמה שבנו לאלה מערכת ומה שהיא צריכה, ואין, כאילו… ברמות…
ליאת: זה…
אדוה: כן.
תומר: וואו.
אדוה: אבל דווקא אני לא, אני לא רוצה להיתקע על הבית ספר, אני רוצה אני רוצה להיתקע דווקא על איזה מין אבא אתה עכשיו, או איזה מין אמא את? כי בסוף אני מרגישה שאני אמא שצריכה להראות כיוון, צריכה להראות דרך. עזוב רגע, בית ספר זה כלי בתוך השָּׁרֵת הזה. ודווקא הדרך והכיוון מאוד לא ברורים לי כי כל העולם שלי התנפץ, גם מה שחשבתי שהבנתי על העולם, אני כבר לא מבינה אותו.
ליאת: אז אני אף פעם לא הייתי אמא שהרגשתי שאני צריכה להראות כיוון או להראות דרך. אני הייתי אמא, ועדיין, שמאוד חשבתי וחושבת שאני צריכה פשוט לתת לילדים שלי להיות מי שהם ולהיות שם בשבילם, כאילו במה שהם צריכים. זה הייתה תפישת… עדיין תפישת ההורות שלי. אני לא… אף פעם לא חשבתי שאני צריכה לדחוף אותם לכיוון מסוים, או שצריך לעשות כך ולא אחרת או זה. לא היה לי אג'נדות, כאילו, במובן הזה. אני הייתי אמא כל כולי. אני עדיין. אני האימהות שלי היא, זה תמיד אמרתי, שהאימהות שלי זה האזור שלי בחיים שאני מרגישה בו הכי בנוח, הכי בטוחה, הכי יודעת, הכי אין לי שאלות, הכי… הייתי, היה לי קשר מאוד טוב עם איתי ויש לי קשר מאוד טוב עם מיקה. ולכן גם עכשיו אני לא מרגישה שאני צריכה להיות באיזה מקום שדוחף את מיקה לאנשהוא או שמתווה לה איזה דרך. אני צריכה להיות במקום שמצליח להיות שם בשבילה. אז דווקא קל לי, כאילו, יחסית. לא התפרק לי שום דבר ב… כמו שאת מתארת.
אדוה: כן. אני רגע אגיד לא… להראות כיוון ודרך, עבורי, זה לא לדחוף אותם. לא, ממש לא.
ליאת: אוקיי.
אדוה: אבל בדילמות, כשהם באים אליי בדילמות, חלקן אגב מוסריות. עכשיו יש הרבה דיון בבית על… הם שואלים אותי: "רגע, אז… אז למה יש מתנגדים לעסקה? ולמה…". כאילו יש ממש דילמות, אבל זה, זה דיון כבד. אבל דילמות של חיים. בזה התערער לי. לא, כאילו…
ליאת: למה? כאילו, מה התערער לך?
אדוה: כשאני אומרת כיוון ודרך, על זה אני מדברת. זאת אומרת, פעם החיים היו לי ברורים. [ליאת מהמהמת בהבנה] היום הם… הם לא ברורים.
ליאת: כי מה? כי את מרגישה שאת צריכה לתת להם תשובה לדילמה שהם באים עם איזשהו…
אדוה: ביטחון לדילמה. [ליאת מהמהמת בהבנה] ביטחון שיש להם על מי לס… מה, אני מנסה להיזכר. ביטחון שיש להם על מי לסמוך. אז לא בהכרח תשובה. אפילו להשאיר את זה פתוח, אבל יש להם ביטחון שהאמא הזאתי [מגחכת] היא איזשהו עוגן עבורם. ופתאום העוגן הזה נסחף.
ליאת: אבל בעיניי, אדוה, האמא הזאת, את, עוגן עבורם, אם את יכולה פשוט להכיל אותם ואת מה שעובר עליהם. כאילו, אני חושבת שמה שתומר עושה מול אֵלָה, זה הכי עוגן בעולם. כאילו לדעת שאבא שלךָ… שלךְ - לא מתפרק לך מול העיניים, אלא מצליח להכיל את ההתפרקות שלך כילדה שאת לא מצליחה ללכת לבית ספר, את יודעת איזה חתיכת עוגן זאת? כאילו, אני לא צריך כלום על החיים. אני לא צריך עכשיו שיפתרו לי דילמות. אני צריך, בסדר, ילדים גם באים עם דילמות וזה. אני רק צריך לדעת שאמא שלי היא כאן ואני יכול להמשיך לדבר איתה. ואני לא חושבת שזה מובן מאליו. אני…
אדוה: אז פה אני מצטיינת.
ליאת: אני חושבת שאת באמת מצטיינת.
תומר: ממש. אני רגע רוצה להשוות.
אדוה: [בחיוך] אם זה מה שאת אומרת…
ליאת: [צוחקת] אנחנו ניקח בחזרה… אנחנו ניקח בחזרה את זה שאמרנו קודם שאת אמא גרועה. ואנחנו עכשיו נגיד שאת אמא מצטיינת.
תומר: תקשיבי, אני… אני משווה ומעלה, ברצינות. [אדוה צוחקת] אדוה…
אדוה: מעלה.
תומר: אני אגיד לך למה. כי דיברנו קודם על זה שהילדים הם לא פראיירים, והם רואים את כל העשייה שלך, אדוה. גם אם, בסדר, את עדיין ב-10 בבוקר בבית - הם רואים את כל מה שאת עושה לנועם, וכל הפרויקטים והדברים שאת מובילה. תשמעי, זה חתיכת דבר. זה לא איזה משהו שהם יכולים להגיד לעצמם: "טוב, אמא כל היום בפיג'מה, יושבת, לא יוצאת מהמיטה". זאת לא הסיטואציה. בכלל לא. מצטיינת, באמת. אני רציתי להגיד משהו אחר, שלפעמים אני מנסה לחשוב, כאילו, בעיניים של הילדים. זאת אומרת, אני מנסה להגיד - טוב, מה הם היו רוצים שיקרה איתנו, ההורים? זאת אומרת, מה יעזור להם? מה יעזור לילדים בסיטואציה? כי הם חטפו את הבומבה שלהם, איבדו את עומרי. ואני חושב שמה שעוזר להם… זה מה שאני חושב, אני לא יודע את זה עד הסוף. גם, את יודעת, אני לא שואל אותם ישירות את הדבר הזה, אבל כן עוזר להם לראות שאנחנו מתפקדים ולראות שאנחנו מתקדמים, ולראות שאנחנו לא מפורקים. [אדוה מהמהמת] ואני מאמין בזה גם שאנחנו מאוד צריכים להיות בשבילם יותר מה"רגילים". זאת אומרת, אני מנסה יותר להיות מעורב, דיברנו על זה. וגם אפילו אני… אני ושירלי מנסים לערב אותם בפרויקטים שאנחנו מריצים על עומרי. זאת אומרת, כן שיהיו בתוך הסיפור ולשמוע מה הם אומרים.
אדוה: הם בעניין, אגב?
תומר: כן. כן. [אדוה מהמהמת] בעניין, בעניין לגמרי. שואלים, שומעים. לא תמיד. זאת אומרת, לפעמים…
ליאת: תומר, אני רוצה רגע אבל להקשות על המקום הזה שאתה אומר אנחנו… זה. כי זה כאילו נורא יפה באידיאל להגיד: "אנחנו רוצים להיות בשביל הילדים שלנו". אבל אין ימים שאתה באמת מפורק ו-וואלה, אתה לא יכול להכיל אפילו שנייה ממשהו שאלה זקוקה לך או שנועם זקוק?
תומר: ברור שיש ימים כאלה.
ליאת: אוקיי.
תומר: מה השאלה? אנחנו לא מדברים עכשיו על סיטואציה שהיא כל הזמן הכל טוב ותומכים ו… ברור, יש התפרקויות של כל אחד מארבעתנו. לא רק… זה יכול להיות יום אחד אני, יום אחד שירלי, יום אחד אלה, יום אחד נועם. זאת אומרת, ברור שיש את הרגעים המאוד-מאוד עמוקים וקשים האלה. בסדר. מתרוממים.
אדוה: [מהמהמת] אצלי, את יודעת מה הם עושים המעצבנים האלה?
ליאת: מה?
אדוה: אני זקוקה להרבה שעות עם עצמי, ואז אני חותכת מאוד מוקדם למיטה. אז הם באים איתי למיטה, כמו שילדים קטנים [ליאת צוחקת] באים לשירותים אחרי האמא שלהם. אני אומרת: "אבל אתם חמו…"
תומר: באמת? הם בודקים לך אם יש דמעות?
אדוה: הם בודקים.
תומר: אם יש דמעות?
אדוה: הם בודקים.
תומר: כאילו, אלה באה לשירלי לפעמים ככה ונוגעת לה מתחת לעיניים…
אדוה: בודקים. יובל עושה…
תומר: "אמא, בכית? בכית?" [צוחק]
ליאת: אחד הדברים ששמתי לב על מיקה, שזה באמת גילוי נורא-נורא מעורר נחת אצלי. היא תמיד הייתה בסוג של בַּצֵּל של איתי. איתי היה ילד עם הרבה מאוד נוכחות, עם חלומות גדולים, עם ידיעה מה הוא רוצה לעשות בחיים, והיא הייתה… הלכה אחריו. היא העריצה אותו מאוד, היה ביניהם קשר טוב, היא תמיד הלכה אחריו. אפילו היא כתבה על זה איזשהו טקסט, שהיא כתבה: "הייתי כמו חמנייה אחרי השמש", כאילו, אחרי איתי. ועכשיו הוא נעלם לה. והיא לא יכולה יותר לא להתייעץ איתו ולא לשאול אותו ולא ללכת אחריו, וגם תכף גם… הוא נהרג בן 21. היא… בתור חייל, היא… היא תעבור את גיל 21 ותהיה אזרחית ולא יהיה לה בכלל מודל…
אדוה: בעזרת השם.
ליאת: …של מה איתי… כן, ברור, ברור. אהה… ו… ולא יהיה לה בכלל מודל של מה איתי היה. וזה מדהים לראות איך היא מגדלת בתוכה את הדרך שלה. את ה… באמת, כי מתוך האין ברירה הזה…
אדוה: נכון.
ליאת: היא בעצם צומחת משם והיא עכשיו מנתבת את הדרך שלה למה היא רוצה להיות שאין לה איתי שיראה לה… שיראה לה דרך. ולי זה… אצלי זה מעורר הרבה מאוד נחת. שלפעמים אני כזה אפילו אומרת לו: "איתי, תודה שפינית קצת את הדרך", [צוחקים] כאילו, תודה.
תומר: וואו.
אדוה: לא, אני לא אומרת לה תודה על זה, אבל אני נורא מזדהה איתך. כי לפרקים אני רואה איזה דרך הם עושים, והם כמעט אומרים בלי מילים: "אני הולך לנצח את החיים האלה".
[מוזיקת סיום ברקע]
ליאת: "שכל הזקנות", מאת מיטל חודורקובסקי.
[מקריאה]
"שֶׁכָּל הַזְּקֵנוֹת.
שֶׁבָּעוֹלָם יֵשְׁבוּ בְּמַעְגָּל גָּדוֹל וִיסַפְּרוּ
אוֹדוֹת כָּל הַמִּלְחָמוֹת שֶׁפָּצְעוּ
אֶת בְּשַׂר הָאֲדָמָה, יְרִיעַת הָעוֹר
שֶׁל הַטֶּבַע עָלֶיהָ צוֹמֵחַ הַכֹּל.
שֶׁיְּסַפְּרוּ לָנוּ עַל כָּל הַדְּמָעוֹת
שֶׁבָּכוּ, מְלֻכְסָנוֹת עַיִן וְכֵהוֹת
עוֹר וּשְׁמֵנוֹת וְרָזוֹת ומְצֻמָּקוֹת
ולְבָנוֹת כְּשֶׁיֵּשׁ, שֶׁיֵּשְׁבוּ כֻּלָּן
וִיגַלּוּ לָנוּ אֵיךְ הִמְשִׁיכוּ לְטַפֵּל
בּילָדִים כְּשֶׁאֲחֵרִים אָבְדוּ לָהֶם,
כְּשֶׁלִּבָּן טָבַע תַּחַת חָרְבוֹת. כְּשֶׁנּוֹתְרוּ
לְבַד וְהֵקִימוּ בָּתִּים שְׁנייִם וְאֶת
הָרֶגֶשׁ כֻּלּוֹ, הוֹתִירוּ נָעוּל בַּבַּיִת
הָרִאשׁוֹן. אֵיךְ חָדְלוּ לָשִׂים סֻכָּר
בִּתָּהּ, לִקְנוֹת בְּגָדִים יָפִים, לִישֹׁן.
אֵיךְ הִתְחִילוּ לִרְאוֹת כְּנָפַיִם מִסְּבִיבָן
בְּאֶמְצַע הַיּוֹם. שֶׁיְּסַפְּרוּ לָנוּ אֵיךְ הַשָּׁנִים
מוֹסִיפות לַחֲרֹשׁ קְמָטִים, כִּי הַגּוּף לַמְרוֹת
הַכֹּל הוּא שָׂדֶה וְהַזְּמַן עוֹבֵר דַּרְכּוֹ.
שֶׁיָּשְׁבוּ בְּמַעְגַּל כָּל הַנָּשִׁים שֶׁהָיוּ צְעִירוֹת
וּמְלֵאוֹת בְּכוֹחַ וְיָנִיחוּ רַגְלַיִם עֲיֵפוֹת
וְאֶת כָּל הַמִּלִּים עַל הַקַּרְקַע, וַאֲנַחְנוּ
אֲנַחְנוּ נַקְשִׁיב וְנֶאֱסֹף."
אדוה: זה היה פרק של "מתים עליהם". העורכת היא צליל אברהם, טכנאי ההקלטה שרון לרנר. אנחנו אדוה אברמוביץ', תומר שורץ וליאת שדה-סעדון. נתראה בשבוע הבא.
אפשר להאזין להסכת הזה ולכל ההסכתים של "כאן" ביישומון של "כאן". תודה רבה שהאזנתם.
[מוזיקת סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments