לגעת ברוח - איך שומרים על הנפש בשעת חירום? [לגעת ברוח]

איך ניתן להתמודד מול מצב חירום כמו מלחמה, מראות, ותחושות קשות שמשפיעות על הנפש שלנו? בפרק מיוחד במהלך מבצע "חרבות ברזל" רוני קרביץ מארח את אבישג משה, פסיכולוגית קלינית המתמחה בהתמודדות עם מצבי משבר וחרדה, עושה סדר בתחושות ובהתנהגויות שלנו, ומציעה התנהגות שתעזור לנו להתמודד עם המצב.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 12/10/2023.

קריין: הופק על ידי רשת עושים היסטוריה.

לגעת ברוח, הפודקאסט של נפש יהודי.

רוני קרביץ: כמו את רוב המדינה, גם אותי תפסה אזעקה ביום שבת חג שמחת תורה, ב-6.30 בבוקר.

האוכל לסעודה כבר היה חם על הפלטה, הבגדים החגיגיים חיכו לנו על הקולבים, הדבר האחרון שיכולתי לחשוב עליו זה אזעקה.

הרגעים הראשונים היו מבלבלים, הרי לא הייתה התראה קונקרטית ולא ידעתי מה לחשוב. זה היה אחד מהשניים, או אזעקה שווא, או שמדובר במשהו ממש ממש חמור. כמה חמור? ככל שחלפו השעות, התמונה העגומה הלכה והתבהרה. וככל שהתמונה התבהרה, הרגשתי שמשהו בתוכי מחשיך. זה לא רק הכאב על האובדן הלאומי, זה היה תחושות קשות ביותר; של חוסר אונים אישי, של פחד, אפילו של בלבול, מה אני באמת מרגיש?

איך מתמודדים עם הסיטואציה?

איך אני עוזר נפשית? לעצמי, למשפחה שלי? לאחרים? לעם?

איך אני לא מתעלם מצד אחד, ולא פוגע בעצמי מהצד השני?

שלום לכן, שלום לכם.

ברוכות וברוכים הבאים לפרק מיוחד של "לגעת ברוח", הפודקאסט של נפש יהודי.

והפעם נתחיל בהתנצלות.

בגלל המצב אנחנו מקליטים מרחוק, יכול להיות שהאיכות תהיה פחות טובה, אבל הדברים שאנחנו עומדים להשמיע כאן הם מאוד מאוד חשובים ויכולים מאוד לעזור לכם.

זה פרק ספיישל שמוקלט תוך כדי מבצע חרבות ברזל, אבל גם אם אתם שומעים אותו בתקופות אחרות, אני בטוח שתוכלו לשאוב ממנו תובנות ולרכוש כלים.

כי אני הזמנתי היום לכאן את אבישג משה, פסיכולוגית קלינית מומחית ומנחה בתוכנית אחים לנפש.

אבישג היא בעלת ניסיון רב בעבודה בקליניקה הציבורית והפרטית, והיא מתמחה בין היתר בהתמודדות עם מצבי משבר וחרדה, (הזמנתי אותה) כדי שהיא תסייע לנו להתמודד עם המצב הלא פשוט שנקלענו אליו בהפתעה.

שלום אבישג.

אבישג משה: שלום.

רוני קרביץ: תודה רבה שאת מפנה את עצמך למען הדבר הזה. אני באמת מנסה להיעזר בך בשעה המורכבת הזאת, תעשי לי רגע סדר בעצמי שלי. איזה תחושות אני מרגיש עכשיו, אני אפילו לא יודע להסביר אותן, להגדיר אותן לעצמי, איזה תחושות אני מרגיש עכשיו בעקבות הסיטואציה הזאת?

אבישג משה: אז לפני שאני אעשה את הסדר בתחושות שלך כבן אדם פרטי, חשוב לי לעשות סדר קצת רחב יותר, ולשים את זה שיש כרגע כאלה שספגו את המתקפה הקשה הזאת באופן ישיר, ויש כאלה שספגו אותה באופן משני, בדרגות משתנות. אם זה דרך היכרות עם כאלה שנרצחו, שנחטפו, שנפצעו, בדרגות קרבה ודרגות אחרות משתנות, ואם כאלה שספגו את הדבר הנורא הזה, גם בעוצמות משתנות, אם זה משמיעה, אם זה מקריאה, אם זה מצפייה ישירה במדיה לסוגיה השונים.

העוטפות הזאת שהוצפה דרך המדיה, היא מספיקה כדי לעורר את אותן תחושות שאתה דיברת עליהן. כדי לעורר פאניקה, חרדה, בלבול, זעם, כעס, תחושה של תסכול, חוסר אונים, אפילו משאלות נקם. רצון לעשות צדק, דיכאון, עצב, כאב, ייאוש. עוד הרבה מאוד דברים שהם לא פשוטים להתמודדות בימים האלה.

רוני קרביץ: ואנחנו גם רואים אצל אנשים, את יודעת, כמו שאמרת; כעס, ואני תוהה, והרשימה הארוכה הזאת של התחושות הלא פשוטות שציינת; כל התחושות האלה משפיעות עלינו. כלומר, הן גורמות לנו לפעול או לחדול, זאת אומרת, לרצות לעשות פעולות, או להתכנס ולהסתגר בתוך עצמנו?

אז אני מנסה באמת להבין דרכך, מה המשמעות של התחושות האלה, איך הן משפיעות או עשויות להשפיע עלינו ועל ההתנהגות שלנו?

אבישג משה: בהחלט. אז קודם כל, אני אגיד שאירוע כזה, כמו שאתה ציינת בפתיח, נוחת בהפתעה. הוא נוחת בהפתעה ומוצא אותנו במקום מאוד קיצוני. אנחנו, בסקלת המציאות, היינו במקום אחר לחלוטין, כמו שציינת- שמחה תורה. כל אחד היה במקום של התכנסות שמחה, כל אחד בדרכו שלו, ונזרק מהמקום הזה למציאות שונה לחלוטין, שהוא לא ציפה לה, לא התכונן לה, וגם הסיטואציה שבה אנחנו מוצאים את עצמנו, היא כזאת שכמה שאנחנו עם למוד סבל, לא ידענו אירועים כאלה בסדר גודל כזה, עם תרחישים כאלה אכזריים.

אז קודם כל הכל נורא נורא מציף, ופגש אותנו בהפתעה, ומטבע דברים אירועים שכאלה, הם אוטומטית במידי מפעילים לנו את המערכת הסימפתטית שלנו, וזה טוב שזה ככה, היא נועדה להגן עלינו.

רוני קרביץ: תסבירי רגע מה זה המערכת הסימפתטית, לטובת אלה שאינם מכירים?

דובר ב: המערכת הזאת זו מערכת שנועדה לעזור לנו בדיוק במצבים אקוטים כאלה, של תגובה מהירה, שאין לנו זמן, והמערכת מתגייסת אוטומטית, כדי לשמור עלינו.

אז זה יכול להיות בצורה של הזעת יתר, דופק מוגבר, לסמן לגוף שלנו את הדריכות הזאת, שאנחנו צריכים עכשיו להיות בכוננות לקראת הדבר נורא מכל. כדי להיות ערניים, וכדי לשמור על חיינו.אז זה יכול להיות שיהיו כאלה אנשים שיתעלפו, ויהיו כאלה אנשים שיבכו פתאום באופן בלתי נשלט, זה קודם כל חשוב לי להגיד שהכל מאוד מאוד טבעי, ומאוד מאוד נורמלי. המציאות היא לא נורמלית, התגובות שלכם, כל אחד מכם, הן מאוד מאוד נורמליות, וחשוב לי שקודם כל לא תשפטו את עצמכם לגבי זה.

עכשיו, אני כן רוצה לציין, יחד עם זה, שיש כמה גורמים שמכריעים בהתמודדות עם מצבי חירום טראומטיים שכאלה, ואני אמנה אותם ואז אני ככה ארחיב על כל אחד מהם בנפרד.

יש את הדבר של שליטה לעומת חוסר שליטה, יש טוב לעומת רוע, ויש פסיביות ואקטיביות. אני אסביר למה אני מתכוונת.

אחד הגורמים שמאפיינים בני אדם, זה הצורך שלהם בשליטה. יש את האנשים שהם מאוד מאוד זקוקים לשליטה מלאה בכל אירוע, לדעת בדיוק מה קרה ולמה קרה ואיך זה קרה, ובלי זה הם מרגישים אבודים לגמרי.

עכשיו, המציאות הנוכחית, היא גרמה לאובדן שליטה קולוסלי להתרחש בערוצים מקבילים.

גם גורם ההפתעה, גם הגורם של תחושת חוסר האונים, גם למערכות הצבאיות ולהנהגה, שלא ידעו, לא נערכו לזה. הפלישה לבתים, למקום הכי מוגן, הכי אישי, והחטיפה, המחטף מהבתים, זה דבר נורא פשוט שאנשים חווים. וזה נורא לא פשוט להתמודד עם הדבר הזה.

עכשיו, יש גם את הנקודה הנוספת שציינתי, טוב לעומת רוע. אנחנו כבני אדם, נולדים בתוך המנח החברתי אנושי שמאמין בקיומו של טוב, של טוב כללי בעולם.

תינוק נזרק, מרחם אימו, מהמקום הכי עטוף ומוגן, לעולם מלא גירויים שמציף אותו ומאיים עליו.

אבל אז הוא פוגש את הזרועות שמחבקות אותו, מגוננות עליו, נותנות לו את התחושות שאני מוגן, שהעולם הזה, לא משנה מה יקרה בו, אני אהיה בסדר, אני לא לבד. וכאן, החשיפה הזאת מול הרוע ברמות כאלה שלא הכרנו קודם, היא קורעת נורא את האמנה החברתית הזאת, את האמון שנשאר איזשהו טוב בעולם.

והגורם הנוסף שציינתי, פסיביות לעומת אקטיביות, שזה גם עוד איזה שוני בין בני אדם, בדרך ההתמודדות שלהם עם דברים.

מה אפשר לעשות במצב כזה?

כמה אני יכול לעשות משהו?

גם הזכרנו קודם את המערכת הסימפתטית, אחת מהתגובות הראשוניות שלה זה ה"פריז".

יש כאלה שמבחינתם התגובה, המערכת הסימפתטית מעוררת אוטומטית את הילחם או ברח, תעשה משהו.

אז זה גם שינויים שבין אנשים שונים בדרך ההתמודדות שלהם, שהם משפיעים על צורת ההתמודדות שלהם ועל התגובות הראשוניות שלהם שיהיו.

רוני קרביץ: תודה, עשית לי סדר ככה, פרסת את הצורות השונות של ההתמודדות, אבל את יכולה לספר לי, אפילו לתת לי דוגמאות, איך זה בא לידי ביטוי בהתנהגות שלנו?

אבישג משה: אנשים שזקוקים נורא נורא לשליטה, אז זה יכול להיות שימצאו את עצמם 24/7 מול כל ערוץ מידע אפשרי, כדי לדעת כל זמן נתון מה קורה, והם ינסו לשמוע למה זה קרה ואיך זה קרה, ואם הם לא יקבלו את זה, יש כאלו יש כאלו שאפילו ילכו רחוק יותר. אפילו שהם היו בכאוס מוחלט, ולא ידעו מה באמת קרה, ועוד הכל היה מוטבע בערפל, אבל הם ידעו, הם ידעו לספר מה היה, אצלם הכל היה מובנה, הם אפילו המציאו תיאוריות של קונספירציה למיניהן. להם העולם היה מסודר. ככה הם התמודדו עם הכאוס, דרך זה שהם ימצאו איזשהו סדר פנימי משלהם, ויצקו בו משמעות. אנשים מסוימים…

רוני קרביץ: (קוטע אותה) וזה העניק להם את תחושת השליטה.

אבישג משה: כן. זאת דרך אולי שאתה כבן אדם לא היית בוחר לאמץ אותה, וגם בטח אתה פחות מאמין בה, אבל אנשים במצבים כאלה משתמשים בכל מיני הגנות, שהן עוזרות להם. זה…

רוני קרביץ: (קוטע אותה) צריך להגיד לזכותם, הם אולי משתמשים בזה באופן לא מודע.

אבישג משה: נכון. ויש כאלה שמשתמשים בזה, כבר שזה הגנות מאוד מאוד…קבועות שלהם, שמשתמשים בהם, אנחנו נראה, זה מסוג האנשים שמשתמשים בזה גם בקורונה, ומשתמשים בזה בכל דבר כזה שפולש, באמצע היום לחיים, כי הם צריכים את הסדר הזה. ובמחיר הרציונל, מבחינתם, זה בסדר. והם מתמודדים עם זה ככה. יש אנשים אחרים, שהפחד הזה, מהפלישה אל תוך הבית; אז גם אם אני לא נמצא באזור שמוגדר אזור חירום, שמועד לפלישה, היא (המחשבה) כל כך נוראית שהם עכשיו יאטמו את הבית שלהם. הם יסגרו את הבית, יראו שדלת הממד שלהם תהיה סגורה… אני שמעתי על מישהו, בגלל שהוא ראה את ההתמודדות של אחד מהמקלטים באופקים, שבנוסף לסגירה של הדלת, היה צריך להוסיף שם איזה סגירה של הפעלת לחץ, עם איזה קרש שם, או איזה מוט, כדי למנוע את הפלישה של המחבלים שם שעמדו מאחורי הדלת. אז שהוא בצורה מאוד יצירתית, יצר משהו כזה, אביזר עזר, שאפשר איתו לעשות נעילה נוספת לדלת מבפנים.

חשוב לי לציין, שכמו שאתה שאלת, אם זה באמת נותן את ההגנה, ואת הביטחון שהם מחפשים, אז הרבה פעמים התשובה היא לא. ואז אנשים כאלה ירגישו חוסר שקט, ירגישו גם לא נוח עם עצמם. אם הם צופים למשל בערוצים, מתוך הרצון לדעת בדיוק מה קרה, ואיך היה כדאי להעריך איך להם זה לא יקרה, שהם לא ימצאו את עצמם מופתעים, ואז הם יחשפו לסרטונים של החמאס, אז הם פשוט אחר כך יושבים עם עצמם נורא נורא לא טוב. (חושבים) איך אנחנו לא שמרנו על עצמנו, מה קרה לנו בנפשנו, שאנו מסוגלים לראות את הזוועות האלה.

רוני קרביץ: איזו סוג של תחושת אשמה כזאת, על המציצנות והחטטנות הזאת.

אבישג משה אני לא הייתי קוראת לזה מציצנות וחטטנות, אלא זה יותר אימה ובעתה, שמולידה פעולות שהן לא תמיד עוברות את הערוץ הקוגנטיבי שלנו. תזכור, זה מגיע מתוך המערכת הסימפתטית שלנו. אז יש אנשים שהם יותר מכווני חשיבה, והם יכולים לעשות נשימות מודרכות, לשתות מים, ולחשוב "רגע רגע, אנחנו יכולים לעשות את הנטייה הראשונית שלנו, לעשות X, Y, Z, אבל זה לא באמת יעזור לנו. אז רגע, בוא נחשוב מה שאני יכול לעשות." וחשוב לי לציין, שאתה הזכרת מקודם את האשמה, אז אנשים שהם באמת לא חוו את הטראומה באופן ישיר, אז הם מרגישים אשמה מזה שאולי הם לא מספיק סובלים. הם לא חשופים לכל הדברים הנוראיים של אלה שכן חשופים להם, ואז זה לא לגיטימי שימשיכו בשגרה של החיים שלהם, שירגישו בכלל איזו תחושה של שמחה. ומה לעשות שבאמת החיים ממשיכים, ומאוד יכול להיות שפתאום מישהו יתבשר איזשהי בשורה טובה, או שאפילו אם צעירה פתאום תראה בפעם הראשונה את הבן שלה, עושה את הצעדים הראשונים שלו, ביום ראשון, והיא נורא נורא תשמה, אבל גם תלקה את עצמה על זה ש"איזה זכות יש לך בכלל לשמח, ששמה בדרום תינוקות בגילים האלה עברו דברים נוראים." אז זה עוד תחושות שיכולות לעלות, ואז זה יגרום לה לאיזושהי תגובה של "אוקיי, אז עכשיו אני צריכה להיות באיזשהו עצב", מתוך אמונה שהעצב זו הדרך להזדהות עם אותם אלה שסובלים. וכדי להכניס את עצמה למוד הזה, אז היא עכשיו תצרוך מידע כזה שיכניס אותה לשם, ואז בעצם היא תגלה שזה פוגע לה בהתנהלות מול הילדים שלה. אז בעצם, בלי התכוון, היא לא עוזרת לילדים שנפגעו שם בדרום, אבל פוגעת בילדים שלה שכן זקוקים לה כאן ועכשיו.

רוני קרביץ: כן, בעצמה ובילדים שלה. וחשוב להזכיר באמת בהקשר הזה שיש שם המון המון תכנים אנטי ציוניים, שאולי כדאי לדווח עליהם ברשת, ומאוד מאוד חשוב להיזהר מקישורים שמגיעים אלינו לטלפון. חשוב להיות מודעים לדברים האלה, גם שמעתי על בקשות לתרומות שהן פייק, אז באמת חשוב לבדוק כל דבר. אבל אני באמת רוצה לשאול אותך, כי אני סקרן, את מתארת כאן את התגובות הראשוניות שלנו, שאלה תגובות שהן לא בהכרח רציונליות, או שלא עוברות את מערכת השיפוט שלנו, ואני שואל, אוקיי, מה יכולות להיות התגובות בשלב השני כבר? מה אני כן יכול לעשות כדי לעזור לעצמי?

אבישג משה: חשוב לי לציין שלכל אחד יש את הערוצים שבהם הוא מתמודד טוב יותר.

יש אנשים שדרך הרגש, שדרך לשתף במה הם מרגישים, לעשות ונטילציה למה שהם מרגישים, שהם מסוגלים לבוא בכנות ולהגיד, תשמע, אני עצוב. אז שישתמשו בדבר הזה, כי ההכרה הזאת מאוד יכולה לעזור להם כדי לשחרר.

צריך להבין, במצבים כאלה, מה שקורה, אנחנו מרגישים כל מיני דברים, ואז הרגש שלנו לא תמיד מקבל את הביטוי המתאים, או את ההתפנות שלנו, את הקשב שלנו, ואת היכולת שלנו להכיל אותו, לעשות לו בית.

מה שקורה, אנחנו סוגרים את הדלת, בפניו טורקים אותו, אם מפאת בושה, "מה פתאום אני מפחד?",

או ש"זה לא לגיטימי, אני לא באמת חווה את הזוועה בצורה ישירה. אני ידעתי כבר דברים נוראים מזה, אז אני בן אדם חזק," או כל מיני סיבות כאלה ואחרות, שהוא לא… הוא פשוט אוטם את עצמו לתחושות שעולות. ואז אותו רגש, או אותם רגשות, הם לא נעלמים, הם נמצאים שם.

תחשבו על זה כמו על איזו אנרגיה כזאת, שאנחנו כלאנו אותה, והיא מחפשת הכל הכל הכל כדי להשתחרר.

והיא מנסה להשתחרר בכל מיני דרכים, אז זה יכול להיות בצורה כפייתית של לעשות פעולות עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, או פתאום לאכול בצורה בלתי נשלטת, או פתאום להיזרק לאיזה צחוק בלתי נשלט, או כל מיני דברים כאלה, שהם פחות עוזרים לנו באמת להשתחרר.

אז לכן, אנשים שהערוץ של רגש הוא כן פתוח להם, אז זה בהחלט חשוב וכדאי שהם ינתבו את עצמם לשם, ויעשו את הוונטילציה הזאת. אם דרך אנשי מקצוע; אם דרך הסתייעות בבני משפחה, בחברים קרובים שהם נותנים בהם אמון, בכל דרך שהיא, או דרך כתיבה. יש אנשים שמצליחים להוציא בזמנים האלה שירים נורא יפים ונורא נוגעים ללב. אם דרך ציור, זה יכול להיות לא רק בילדים, זה גם יכול להיות במבוגרים, דרך עבודה יצירתית. כל דרך שהיא כדי להיות במגע עם הרגש. ויש אנשים שמבחינתם הגוף זה הערוץ המרכזי שדרכו הם מדברים, ואת השחרור שלהם הם זקוקים דווקא דרך פעילות ספורטיבית, דרך קפיצה, דרך פעילות מדיטטיבית של דמיון מודרך, נשימות מוסדרות, כל אחד מכיר את עצמו היטב, הוא יודע מה עבורו הדרך. (אפשר גם) לעשות מעשה, זה יכול להיות מעשה של נתינה לעצמך, להגיד רגע, מה עכשיו לי יעשה טוב?

או לחשוב אפילו לתת מעצמך למישהו אחר. זה הכל לפי היכולת של כל אחד, ולפי הנתונים שלו, בהתחשב בסביבה, בהתחשב בקורות שלו, זה הכל צריך להיות נורא נורא מותאם.

ותמיד אני מציעה שבן אדם יעצור רגע לפני, יחשוב, יגיד רגע מה באמת לי מתאים, ואז אני בטוחה שכל אחד יש לו תשובות שלו, כי אנחנו יודעים לרפא את עצמנו הכי טוב שאפשר. ואם המצב הוא כזה שאנחנו אין לנו תשובות, אז להיעזר, ולא להתבייש להשתמש באנשי מקצוע…

רוני קרביץ: אוקיי, ואני תוהה באמת, את אומרת, אין נכון ולא נכון, כל אחד בעצם צריך למצוא בתוך עצמו את הדרך שיכולה לעזור לו. את יודעת, אני חושב רגע על עצמי, מה שעכשיו מאוד יכול לעזור לי זה לצאת לריצה.

אבל אני קצת חושש שהצורך הזה שלי יכול להתנגש עם צורך של אנשים בחוץ. אני יכול עכשיו לעשות ריצה, את יודעת, אני לא אעשה שם ריצה בטיילת על שפת הים, אלא רק בתוך הרחובות, במרחק ריצה ממרחב מוגן. ואני אומר לעצמי, אנשים יסתכלו עליי ויגידו, וואו, איזה מנותק.

אבישג משה: אני חושבת שכשבן אדם מתחבר לעצמו, ויודע שזה הדבר שהוא יכול לתת לעצמו, וזה הדבר שהוא עכשיו זקוק לו, מהמקום החומל הזה לעצמו, הוא גם יוכל להרגיש טוב, גם אם מישהו שאולי לא מבין אותו (לא) וקולט שזה משהו שהוא זקוק לו. למרות שאני חושבת שאנשים בזמנים כאלה, פחות נוטים להיות שיפוטיים, אבל יותר נוטים להיות מבוהלים.

הזכרת מקודם את ה-Fake News, אז בחרושת השמועות שמתפשטת, יכול להיות שהוא… שהיא יכולה לגרום לזה שפתאום מישהו יגיד, שבשכונה שלך למשל יגידו שייש איזה מחבל שחדר, או אני לא יודעת מה, ובגלל זה, "איך אתה מנותק ואתה מרשה לעצמך", זה יכול להיות יותר מזה, שזאת הדאגה.

ואתה כרוני, כבן אדם אחראי, שאמר, רגע, אני בודק אם מה שאני עושה, הוא גם מגן על חיי. כי הרי אתה רוצה לעשות לעצמך את זה מתוך מקום שהוא בעד ותומך, לא מתוך מקום של פגיעה בחיים, וחוסר אכפת וכבוד לחיים.

אז אתה עשית את הבדיקה הזאת, ואתה ידעת לסנן שמדובר בשמועה חסרת פשר, ב-Fake News. אז אתה יודע שזה בסדר, אז זה גם בסדר שהוא מודאג, ואתה אפילו אולי יכול להרגיש כאילו פעם איזו חיבה כלפיו שאכפת לו ממך, אבל אתה מבין שזה הדבר הנכון לעשות ושכדאי לך.

רוני קרביץ: אוקיי, אז אני מבין באמת ממך, שכל אחד צריך לעזור לעצמו באחריות. באחריות קודם כל לשלומו, לבטחונו, למשפחה שלו, וגם ברגישות לסביבה. ו-וואו, וואו גדול, אני ממש ממש מעריך את זה. זה לא מובן מאליו שנרתמת והענקת כאן כל כך הרבה ערך איכותי ומקצועי וובזמן הלא פשוט הזה, ואני בטוח שהדבר הזה, קודם כל אני מרגיש שהוא עוזר לי, ואני בטוח שהוא יעזור לכל המאזינים שלנו. ואני רוצה לומר משהו, כשדורכים על יבלת של יהודי בכפר עזה, יהודי בקליפורניה, צועק מכאבים. זה מדהים, פשוט מדהים לראות את הסולידריות העצומה בתוך העם שלנו, עם המצב המטורף שהוא נמצא, שברגע הזה מרגיש ממש כמו גוף אחד.

הסולידריות, לפחות בעיניי, והיא במובטח חלק מהאופי המיוחד של העם שלנו.

האחווה הזו, אין לי שום ספק, תחזיק אותנו גם עכשיו.

אני מקווה מאוד שהפרק הזה הועיל לכם.

אני הייתי רוני קרביץ, אתן, אתם, מוזמנות, מוזמנים, להעביר את זה לכל מי שהפרק הזה יכול לסייע לו עכשיו.

חלק מהתכנים ששמעתם כאן, תוכלו לשמוע בסניפי נפש יהודי בקמפוסים, בכל רחבי הארץ, ואם תרצו להיות בין אלפי המלגאים שלנו, בימים טובים יותר, ההרשמה למלגות ממש בעיצומה.

בתיאור תוכלו למצוא את הקישור, שימו עוקב וניפגש בפרק הבא.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה