הפעם נרחיק לכת עד יפן. צאצא לשושלת סמוראים מיוחסת זוכה לכבוד ולהערכה בארצו, ואף על פי כן, הוא מוותר עליהם כדי להציל אלפי יהודים בצידו השני של העולם.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 07/08/2020.
[מוזיקת פתיחה]
תום: שלום ילדים וילדים שגדלו.
עונה מופלאה וייחודית זו, שכוללת אגדות יהודיות וישראליות, נוצרה הודות לשיתוף פעולה עם "בית אבי חי".
אני תום בייקין-אוחיון, ואת הסיפורים האלה כתבתי בשבילכם.
[מוזיקת רקע]
אני אוהב מאוד ליסוע לטייל במדינות רחוקות. רק אשתי, אני ושתי הבנות החמודות שלנו, במסע בין הרים וערים, שלא היינו בהם לפני כן.
יצא לכם ליסוע לטיול במקום רחוק?
אולי פגשתם אנשים מתרבות ומדינה אחרת?
הכי מעניין, אני חושב, הוא הרגע שבו פוגשים אדם זר לחלוטין, מתרבות שונה, ומשהו בשיחה יכול להיות פתאום מפתיע.
לפעמים זה מוזר, אולי אפילו מצחיק. לפעמים זה גם יכול ממש לעצבן. איך אדם מתרבות אחרת לא מבין משהו כל כך בסיסי? למשל, שהוא לא אומר "שלום" כמו שאני מצפה או מתפלל בשפה זרה ועושה הרבה רעש.
האגדה שלנו היום תיקח אותנו למרחקים. היא מתחילה באי רחוק, שאני משער שרובכם לא ביקרו בו. זו אגדה על תקופה לא קלה בהיסטוריה, ובעיקר בהיסטוריה שלנו, אבל דווקא בגלל זה היא תקופה חשובה.
יש זמנים שאנשים טובים אחד לשני, ויש זמנים שבדיוק להפך. יש זמנים שבהם מדינות בוחרות להתרחק אחת מהשנייה ואפילו להילחם זו בזו. ויש זמנים שבהם נדמה שהעולם מתכווץ, ולפתע אנשים מקצה אחד שלו פוגשים אדם מהקצה השני. ואותו אדם לא רק פוגש בהם, אלא משנה את מסלול חייהם ואפילו את גורלם.
הסיפור שלנו מתחיל, אם כן, בקצה השני של העולם, ביפן.
[מוזיקה מסתיימת בצלצול פעמונים]
[מוזיקת רקע יפנית]
שירה: בשנת 1854 ספינות מלחמה אמריקאיות הגיעו לראשונה לחופיה של יפן.
עד אותה העת יפן הייתה כדרקון הישן במערתו, שומר על אוצרותיו ודרכיו העתיקות, ונסתר משאר העולם. עם בוא הספינות, הדרקון התעורר, ובתוך עשורים ספורים, תחת שלטונו של הקיסר מייג'י הגדול, יפן הפתיעה את העולם כולו בהופכה מארץ איכרים מסורתית ומנומנמת למעצמה כלכלית וצבאית שאיש לא יכול היה להתעלם מכוחה.
[גונג]
[שקשוק רכבת נוסעת]
בעוד שעריה הגדולות של האימפריה הפכו לערים מודרניות, המתגאות בבנייני משרדים, תאורה חשמלית, רכבות ומפעלים, החיים בכפריה של יפן נשארו כפי שהיו מאות שנים לפני כן, [ציוץ ציפורים] כאותם הימים בהם הקיסר היה כאל רחוק וזוהר שאת חוקו אוכפים מסדר הסמוראים.
[קריאות לחימה ביפנית]
לפני המהפכה התעשייתית של יפן, הסמוראים היו בעלי האחוזות האצילים ששלטו על אדמות יפן בכוחה של נאמנותם לקיסר השליט ובכוח החרב. אחריותם הייתה להגן על התושבים מפני פורעי חוק ושודדים ולשמור על הסדר הטוב.
[קריאות לחימה ביפנית]
בימים ההם הסמוראים [קרב חרבות] היו רכובים על סוסים, שריון מפואר לגופם ושתי חרבות על מותניהם.
מאז המהפכה את השריון הֶחֱלִיפָה הַחֲלִיפָה ואת החרבות - עטים, אבל חינוכם וכבוד משפחתם נותר כפי שהיה. צאצאיהם זכו לכבוד שכניהם, וילדיהם חונכו בהתאם לקוד העתיק של הבושידו.
[מוזיקת רקע יפנית]
באחד הכפרים האלה, בראשון בינואר 1900, בדיוק ביום שבו נולדה המאה העשרים, נולד צ'יאונה סוגיהארה, נצר לשושלת סמוראים מכובדת.
הוא גדל על ברכי ערכי הבושידו ובראשם כבוד לכל חי ונאמנות למשפחה, למדינה ולקיסר.
כדי להיות ראוי לכבוד מעמדו, חינוכו של סוגיהארה נע בשתי הדרכים בהן אדם הופך אציל ברוחו - דרך האמן, שמשעוליה ספרות, שירה, ציור וקליגרפיה, ודרך הלוחם, [קולות לחימה] שלימדה לאהוב ולשמור על הצדק בכל מקום אליו הרוח תישא אותך.
[מוזיקת רקע יפנית]
אביו של סוגיהארה היה פקיד מס מכובד ברשות המדינה, וכמו כל אב, רצה שבנוי ינצל את כישוריו וחינוכו למציאת עבודה ראויה.
"אין עבודה מכובדת יותר מזו של רופא", אמר לבנו כשזה גדל. "כך גם תזכה להציל חיים וגם תזכה לשכר נאה עבור עבודתך, איתו תוכל לדאוג לרווחת משפחתך".
סוגיהארה קיבל את עצת אביו, אך בליבו נותרה כמיהה לשבילים אחרים.
לאן? לא ידע.
יותר מכל אהב לקרוא ספרים מרחבי העולם, אבל אם ניתן היה להתפרנס מקריאה מהנה בלבד, כולנו היינו מבקשים להתעשר כך. [בחיוך]
נדיר שהזמן מאזין לחיבוטי ליבו של עלם צעיר, ולבסוף הגיעה העת להירשם ללימודים. אביו דרש ממנו לגשת למבחני הקבלה לרפואה, וסוגיהארה הסכים.
לא ניתן היה לסרב לכך, ידע. סירוב לאב הוא חוסר כבוד למשפחה, וחוסר כבוד למשפחה הוא חוסר כבוד לסדר הקיים, לעם, למדינה ולקיסר.
לכן, בלית ברירה, סוגיהארה הלך למבחני הקבלה ללימודי רפואה. כל הדרך למבחן, משהו בער בתוכו. הוא למד לקראתו, והיה מוכן לעבור את המבחן, אבל ידע שאם יעשה כך, מסלול חייו יהיה חתום.
כשישב מול המבחן, עדיין התלבט מה תהיה הבחירה הנכונה. הרי, התחייב בפני אביו שיגש למבחן, אבל בשום אופן לא רצה להצליח בו. לכן, החליט לכתוב את שמו בראשית המבחן, ולא להוסיף לכך מילה אחת. שעה ארוכה ישב מול המבחן הריק, ולבסוף, קם והגיש אותו כך.
[רשרוש ניר, דפיקה על שולחן]
כשהגיעה ההודעה שסוגיהארה נכשל במבחני הקבלה, אביו אמנם התאכזב, אך מה ניתן היה לעשות?
הוא הלך אל הבוחנים בתקווה שיהיה אפשר לרשום את בנו בשנית. שם, גילה שבנו נכשל במבחן בכוונה.
בזעם גירש האב את בנו וקרא לעברו: "אם לא תצליח להשיב לשמך את הכבוד הראוי לו, אל תשוב".
[מוזיקת הרקע היפנית מסתיימת]
כך, בלי דבר מלבד ראשו, ליבו ומצפונו - סוגיהארה יצא לחפש את מקומו בעולם.
[גלי ים, קריאות שחפים]
הוא התקבל ללימודי ספרות באוניברסיטה, והחל לעבוד בעבודות מזדמנות כדי לשלם על מחייתו ולימודיו.
כסטודנט צעיר וחסר ניסיון, ובלי קשרים שֶׁיְּשַׁמְּנוּ את דרכו, הוא נאלץ להסתפק בעבודות שניצלו את ידיו יותר מאשר את מוחו, ומחוץ לשעות בהן נהנה בלימודים ובקריאה, עבד כסבל בנמל.
יום אחד, מצא הודעה תלויה על קיר המודעות באוניברסיטה: "לשירות הדיפלומטי של המדינה, דרושים אנשים עם ידע בשפות זרות [צופר אוניה] ונכונות לצאת למסעות מחוץ לגבולות ממלכת הקיסר".
שעה ארוכה עמד סוגיהארה מול השלט בהתרגשות. היה זה כאילו השלט הזה נכתב במיוחד בשבילו.
בלי להסס, מִהֵר להירשם לבחינות הקבלה לשירות הדיפלומטי. הבחינות היו קשות מאוד. יפן הקיסרית רצתה שנציגיה בעולם הגדול יהיו האנשים הטובים ביותר שצמחו באדמתה. סוגיהארה הקדיש את כל כולו כשהתכונן למבחן, ובזכות זאת הצליח.
[צופר אוניה]
לא עבר זמן רב, והוא נשלח למשימה הדיפלומטית הראשונה שלו בחבל מנצ'וריה. חבל מנצ'וריה היה חבל ארץ גדול בצפון מזרח סין.
[מוזיקת רקע יפנית]
בשנת 1931 יפן ניצלה את העובדה שסין הייתה עסוקה במלחמות פנימיות ומיהרה להרחיב את האימפריה שלה.
היא כבשה ראשית את קוריאה, ומשם המשיכה לכבוש את כל חבל מנצ'וריה דוחקת בדרכה את צבא סין מדרום ואת צבא רוסיה מצפון.
כדיפלומט היה על סוגיהארה ליצור קשרים עם התושבים בסביבה, ולעזור בקידום תוכניותיה של יפן בגבולותיה החדשים ומחוצה להם.
לשם כך הצליח לקדם עסקה גדולה בה יפן רכשה מברית המועצות את מסילות הרכבת המקשרות בין ברית המועצות וסין. בברית המועצות קיוו למכור את המסילות במחיר גבוה, בטענה שעלות הקמתן הייתה יקרה מאוד, אבל סוגיהארה ניצל את כישוריו על מנת להפעיל סוכנים סינים ולגלות מה היה מחירן האמיתי של המסילות.
ברית המועצות זעמה מאוד, אבל ביפן סוגיהארה זכה להערכה רבה כדיפלומט מהמעלה הראשונה.
[שקשוק רכבת]
לא עבר זמן רב, ויפן החלה להשתמש במסילות הרכבת והחלה לשנע כמות גדולה של חיילים למבצע צבאי רחב שמטרתו כיבושה של סין.
כך החלה סדרה של קרבות עקובים מדם בין יפן לסין, במהלכם צבא הקיסר היפני, שהאמין שכוחו הרב נותן לו את הזכות לעשות בערים הכבושות כרצונו, ביצע פשעים איומים כנגד העם הסיני.
כשהגיעו לסוגיהארה דיווחים על התנהלותם המחפירה של חיילי יפן, הזדעזע עד מאוד. הוא לא יכול היה שלא להרגיש אחריות לכך, שכן הוא היה האיש שדאג להשגת מסילות הרכבת. לכן, למרות הכבוד וההערכה שזכה ממולדתו, לא חש גאווה כלל. הוא החליט להתפטר מתפקידו כאות מחאה והתנגדות למעשה הצבא.
כששב ליפן, האמין כי ממשלתו תפנה לו את גבה, ושעתה יהיה עליו לשוב ולחפש את מקומו בעולם. אבל לממונים עליו היו תוכניות אחרות לגביו.
[מוזיקת רקע]
הם הבינו את הטעמים להתפטרותו וזכרו לו חסד על הצלחותיו הדיפלומטיות, דבר שהיה נחוץ בימים אלו, שכן, השנה הייתה 1939, ואירופה כולה הוצתה באש מלחמת העולם השנייה.
[מוזיקת הרקע מתחזקת]
בתוך מספר חודשים גרמניה הנאצית כבשה את פולין, ומלחמת העולם השנייה החלה.
מכיוון שסוגיהארה ידע אנגלית, רוסית וגרמנית הוא היה המועמד המושלם להישלח לאירופה. שם יוכל לעדכן את ממשלתו במתרחש ביבשת הבוערת. הוא נשלח עם משפחתו לעיר קובנה שבליטא, שם היה עליו להקים קונסוליה קטנה מטעם יפן.
ליפן לא היה כל עניין בניהול מגעים דיפלומטיים עם ליטא, אבל המדינה הזו מוקמה בדיוק בין רוסיה לגרמניה, ומשם ניתן היה לעקוב מקרוב אחר המתרחש בחזיתות השונות של המלחמה.
בעיתות שלום, תפקיד הדיפלומט הוא לאסוף מידע. בעיתות מלחמה, תפקידו הוא לאסוף מודיעין. לשם כך היה על סוגיהארה להסתיר את כוונותיו אפילו ממשפחתו. הוא יצא איתה לטיולים בטבע [ציוץ ציפורים] ולפיקניקים במקומות מרוחקים על מנת לחזות במו עיניו בתנועת החיילים. [ירי]
[מוזיקת רקע]
מהמידע שאסף גילה כי התנהגותם המחפירה של החיילים היפנים בסין לא הייתה מקרה ייחודי, ושהדבר חוזר על עצמו גם במלחמות המערב. "האם אלה פניה של המלחמה במאה העשרים?", שאל את עצמו.
הוא זכר את סיפורי הגבורה של הסמוראים ששמע בילדותו, ואת הגאווה שחש בליבו כנצר לאותה מסורת מפוארת. אלה לעולם לא היו פוגעים בחפים מפשע, והיו מעדיפים למות ולא לפגוע בכבוד שמם.
יפן וגרמניה היו בעלות ברית. כנציג יפן הוא היה אמור להיות גאה בהצלחותיה הצבאיות של גרמניה, אבל בליבו לא חש דבר מלבד בושה ודאגה.
[מוזיקת הרקע מסתיימת]
[סיבוב גלגל סרט קולנוע]
עתה, ברשותכם, נעזוב לרגע את גיבור סיפורנו ואת דאגותיו המוסריות, ונפנה את מבטנו אל עבר ילד קטן שבליבו דאגות אחרות לחלוטין.
סולי גנור היה ילד למשפחה מהקהילה היהודית של קובנה. [שקשוק רכבות] בשבועות האחרונים החלו להגיע לליטא פליטים יהודים רבים מפולין הכבושה, ובפיהם סיפורי זוועה על המתרחש מעבר לגבול. כל אנשי הקהילה התגייסו לקבל את הפליטים לבתיהם ולעזור להם ככל יכולתם.
היו אלה ימי חג החנוכה, וכל הילדים קיבלו מהוריהם דמי חנוכה. [סיבוב גלגל סרט קולנוע] כמו כל הילדים האחרים, סולי הקטן בחר לתת את דמי החנוכה שלו לטובת הנזקקים. אבל עתה עמד מול בית הקולנוע מופתע לגלות שהגיעה סוף סוף הקומדיה החדשה של "לורל והארדי" [מוזיקת פסנתר עליזה] להם כולם קראו גם "השמן והרזה".
"אם רק הייתי שומר את דמי החנוכה שלי", חשב לעצמו מאוכזב, "הייתי יכול עכשיו לראות את הסרט".
אנחנו יכולים לחייך או לכעוס אל מול דאגות זוטות כאלה של ילד קטן בעיתות מלחמה, אבל יש לזכור שכל בני האדם חשים בדיוק את אותם הרגשות, ושאכזבה תמיד כואבת, במיוחד בליבם של צעירים.
סולי הצעיר לא ויתר. הוא החליט לנסות את מזלו והלך למעדנייה של אמו במטרה לבקש ממנה את הכסף הנחוץ לו לכרטיס.
כשנכנס למעדנייה, גילה שבפנים עמד איש שכמותו לא ראה מעולם. איש עם עיניים צרות ומוזרות, כאילו שהיה מגזע אחר לגמרי. בהתחלה, סולי הצעיר פחד מהזר המוזר, אבל במהרה האיש פנה אליו בשפה שכל בן אנוש מבין - בחיוך.
ודאי כבר ניחשתם שהאיש המוזר במעדנייה היה לא אחר מסוגיהארה, גיבור סיפורנו. הלה ראה את הדמעות הניקוות בעיניו של הילד, וליבו נכמר. הוא שאל את הילד למצוקתו, וכששמע על כך, לא היסס. שלח יד לכיס מעילו והגיש לילד מספר מטבעות.
סולי רצה מאוד להודות לאיש הזר שהושיע אותו, אז הוא החליט להזמין אותו ואת משפחתו לארוחת חנוכה חגיגית שתערך בערב בביתו.
[נגינת הפסנתר מסתיימת]
הוריו של סולי לא האמינו למראה עיניהם כשפתאום הגיעה לביתם משפחה יפנית, [מוזיקה יהודית] אבל הם שמחו על ההזדמנות לקיים את מצוות הכנסת האורחים, להציג בפניהם את טקס הדלקת הנרות המסורתי, ולהכיר לאנשים הזרים האלו את מטעמי המטבח היהודי.
[קולות מוזיקה והמולת סעודה חגיגית]
כל מי שהתמזל מזלו לשבת אל שולחנה של אם יהודיה בערב חג, יודע שהעניין כרוך בהמון-המון אוכל. סוגיהארה ואשתו לא האמינו שמצופה מהם לטעום מכל המנות המשונות האלה.
ביפן נהוג לאכול מנות קטנות ומעודנות, ולהשתמש בתבלינים אחרים לחלוטין מאלה של המטבח היהודי, אבל לשגריר ולאשתו חשוב לכבד את מארחיהם, והם התעקשו לטעום מכל מה שהוגש להם.
היה שם דג וקיגל, מרק עם קניידל, לביבות מטוגנות ובקר, וכמובן סופגניות אווריריות לקינוח. הארוחה נמשכה בנעימים והכול שוחחו זה עם זה בחדווה, [ההמולה משתתקת] עד שפתאום נשמע קול יבבה שקטה מכיוון אחד המסובים.
סוגיהארה ואשתו לא היו האורחים היחידים שהוזמנו לשולחן החג. מלבדם היו גם אורחים מפולין. היה זה אחד מהם שהחל פתאום לבכות. למרות האווירה החגיגית, הוא לא יכול היה לשכוח את משפחתו שנשארה בפולין הכבושה.
[מוזיקת רקע קודרת]
כך החלה שיחה שבמהלכה סוגיהארה למד על מצוקתם של יהודי אירופה ממקור ראשון.
זה לא הייתה תצפית מרוחקת על צבאות זרים, או פרטים יבשים הכתובים בעיתון היומי, אלא שיחה כנה בין אנשים, שגם אם בראשיתה היו זרים זה לזה, בסופה נפרדו כידידים.
[מוזיקת הרקע מתגברת]
בשובו הביתה, מיהר לכתוב דוח מפורט ליפן. [כתיבה] הוא סיפר על הפליטים היהודים הבורחים מפולין הכבושה, ועל הזוועות האיומות של הצבא הנאצי. עמוק בליבו קיווה שאם ביפן ישמעו על התנהלותם של הגרמנים, אולי הם יבטלו את הברית בין המעצמות, אבל ידע שהסיכויים לכך קלושים.
סוגיהארה רצה לעזור לידידיו החדשים, אבל לא ידע איך.
למרבה המזל, התשובה לשאלה הזו לא איחרה לבוא. בוקר אחד, התעורר סוגיהארה לקול המולה מחוץ לביתו. בהביטו החוצה, מצא עשרות יהודים ניצבים בכניסה. נשים וגברים, זקנים, וילדים, כולם עמדו ברחוב, ובפניהם יאוש ותחינה.
צבאות גרמניה התקרבו לגבול ליטא, ונדמה היה שעוד מעט הם יכבשו את כולה. חברי הקהילה היהודית חששו לגורלם.
למרות שהשמועה לגבי גורל יהודי אירופה הגיעה לכל אוזן, ובכל מקום נשמעו מילים איומות, כמו "שואה" ו"קטסטרופה", כל מדינות העולם הפנו את גבן, ולא נותרה להם דרך להימלט מרוע הגזרה. ממערב - הגרמנים התקרבו, וממזרח - הצבא האדום סירב לתת מעבר למי שלא היו ברשותו המסמכים הדרושים.
מתוך ההמון צעד לעברו איש אחד שביקש לדבר איתו. סוגיהארה קיבל את פניו של האיש בנימוס, והזמין אותו להיכנס. יאן זווארטנדיק היה הקונסול ההולנדי בקובנה, והייתה לו תוכנית להצלת היהודים.
[גלי ים]
אי שם בים הקריבי היה אי קטן בשם קוראסאו. האי היה בשליטת הולנד, ומשום שהיה אי קטן ומרוחק, לא היה צורך באישורים מיוחדים כדי להיכנס בשעריו. אבל על מנת להגיע אל האי, היה צריך לעבור קודם כל דרך יפן.
כאן, הסביר יאן, מגיע תפקידו של סוגיהארה. אם הדיפלומט יהיה מוכן להנפיק ליהודים אשרות מעבר ביפן, אלה יהיו יכולים לעבור בעזרתם את מחסומי הצבא הרוסי, ולברוח.
סוגיהארה הקשיב לתוכנית בעניין רב. הוא מאוד רצה לעזור, אבל כנציג של ממשלת יפן, היה עליו לנהוג לפי הנהלים הרשמיים.
[כתיבה]
הוא מהר לשלוח איגרת לממונים ביפן, בבקשה לאשר את הנפקת האשרות. ביפן חששו שהדבר יתקבל כעזרה לאויבים של בני בריתם, הגרמנים, וסרבו. שוב ושוב שלח סוגיהארה בקשות, מפציר בממשלתו בכל פעם לאשר את הדבר, אך ללא הצלחה.
[מוזיקת רקע נוגה]
הימים חלפו, ואיתם ענני המלחמה התקרבו עוד ועוד אל הבית. בזו, אחר זו, החלו להיסגר השגרירויות בליטא, וכל הדיפלומטים ברחו למדינותיהם. לא עבר זמן רב, וגם סוגיהארה קיבל דרישה לפנות את הקונסוליה ולשוב ליפן בתוך שבועיים.
מה יעשה?
מצד אחד, תפקידו וחינוכו לימדו אותו שיש לכבד את פקודות הממונים ואת דרישות מדינתו. מצד שני, אנשי הקהילה היהודית פנו אליו לעזרה, ואם העזרה הזאת נמצאת בהישג ידו, כיצד ישיב אותם ריקם?
לבסוף, סוגיהארה החליט לעזור, יהיו ההשלכות לכך אשר יהיו.
[מוזיקת הרקע מתחזקת]
באותו הזמן לא היו מדפסות, וכל אשרת מעבר הייתה צריכה להיכתב בכתב יד בצורה נקייה ומסודרת. כל אשרה שתהיה בה טעות, אפילו הקטנה שבקטנות, תהיה פסולה.
כך החל סוגיהארה להכניס לביתו, בזה אחר זה, כל יהודי שביקש עזרה. אחרי שאסף את שמותיהם, ישב על שולחנו, והחל להנפיק אשרות מעבר. במשך השבועיים הבאים, סוגיהארה לא קם משולחן העבודה שלו.
[כתיבה נמרצת]
בזו אחר זו, כתב את האשרות, מקבל אנשים ביום, וכותב אשרות עד השעות הקטנות של הלילה. הוא עבד כל כך קשה, עד שידיו החלו להתכווץ מכאבים, ואשתו מיהרה לעסות את ידיו. היא ביקשה ממנו להתחשב גם בבריאותו שלו, אבל הוא השיב לה: "הסמוראים לחמו עם חרבות, ולא עצרו עד שהגנו על אחרון התושבים. העט הזה הוא חרבי, וזו היא מלחמתי".
[מוזיקת רקע דרמטית]
בוקר אחד, כשכמעט הגיע הזמן לסגור את הקונסוליה ולצאת ליפן, הגיעה אל ביתו של סוגיהארה יהודי מבוגר עם זקן לבן. סוגיהארה ביקש את שמו של האדון כדי להנפיק לו אשרת מעבר, אבל במהרה גילה שהאיש המכובד הינו ראש ישיבת מיר, אשר ברח מפולין עם שלוש מאות תלמידיו.
בלי להסס, סוגיהארה אסף ממנו את שמות חברי הישיבה והחל להנפיק אשרות לכולם. כשסיים, מזוודות המשפחה היו כבר ארוזות, ומחוץ לביתם כבר המתין הנהג שיקח אותם לרכבת, בחזרה ליפן.
[המוזיקה מסתיימת]
מעשים טובים ראויים להערכה. על כך אין ויכוח, אבל יש להודות שפעמים רבות מעשים טובים לא זוכים להערכה הזאת, ולעיתים מעשים טובים אפילו זוכים לענישה.
בזכות האשרות שכתב, למעלה משלושת אלפים יהודים הצליחו לברוח מהמלחמה למקום מבטחים. אבל סוגיהארה עדיין סירב לפקודה ישירה, וביפן לא סולחים על כך.
כשהגיע ליפן, סוגיהארה זומן לפגישה עם ממוניו, שם נאמר לו שהוא מפוטר מעבודתו הדיפלומטית, ושכל דרגותיו וזכויותיו ישללו ממנו.
[מוזיקת רקע יפנית שקטה]
בהיעדר עבודה, סוגיהארה נאלץ שוב למצוא את מקומו ביפן. בניגוד לעבר, עתה הייתה לו משפחה וילדים לדאוג להם. תחילה מצא עבודות מזדמנות, ואף שב לעבוד כסבל בנמל בו עבד בצעירותו. אבל במהרה, היושרה, מוסר העבודה וכישוריו זכו להערכה מחודשת, והוא החל לעבוד במשרות שאפשרו למשפחתו לחיות בנחת וברווחה.
הוא לא סיפר לאיש ממכריו את שאירע בזמן המלחמה ההיא, ולכן במשך שלושה עשורים איש משכניו לא ידע שהאיש הנחמד הזה, שגר לידם, הציל במו ידיו אלפי בני אדם.
אבל בצד השני של יבשת אסיה, במדינת צעירה בשם "ישראל", היה מי שזכר. ניצולים שסיפרו את סיפורם הובילו לכך שסוגיהארה זכה לתואר המכובד "חסיד אומות העולם".
כך קרה שכשהגיע תורו של סוגיהארה לעזוב את העולם בשיבה טובה, כל תושבי שכונתו התעוררו לקול המולה גדולה. מחוץ לביתם הגיעו ללוויית שכנם אלפי יהודים, וביניהם נציגי ממשלה, ראשי ישיבות גדולות וניצולים, שהגיעו לחלוק לו כבוד ביחד עם ילדיהם ונכדיהם.
[מוזיקת הרקע היפנית מסתיימת בקול פעמונים]
תום: סוגיהארה חי כל חייו במתח שבין כבוד ונאמנות למדינה לבין נאמנות למצפון שלו. לבסוף הוא נאלץ להכריע, ואפשר לומר בפה מלא כמה משמח לדעת שהוא בחר במצפון.
[מוזיקת רקע]
הוא בחר לראות את הכאב והסכנה שבה אנשים זרים לו לחלוטין נמצאים. בזכות הבחירה הזו, שעליה שילם מחיר די גדול, זכו וניצלו יהודים רבים.
לא קל לחשוב על זמנים כאלה. אבל בעצם, אפילו כשאנחנו הולכים ברחוב, אנשים זרים סביבנו עוברים כל מיני דברים, חלקם נעימים וחלקם פחות.
לפעמים אפילו אפשר לראות בטלוויזיה איזו צרה שאנשים במדינה אחרת נקלעו אליה, כמו אסון טבע או מלחמה.
שמעתם על איזה אסון שקורה עכשיו בקצה השני של העולם?
לדעתכם, צריך להיות לנו אכפת אם קורה משהו כזה שלא קשור אלינו בכלל?
מלבד האגדה הזו, עוד אגדות שהיו באמת תוכלו למצוא בפודקאסט שלנו. נשמח אם תתמכו בנו בדף הפטריאון שלנו. התומכים יזכו לתכנים בלעדיים, הנחות לספרי הוצאת "פנק", ואפילו לשמוע אגדות אמיתיות חדשות שלא תוכלו למצוא כאן. הקישור מופיע בתיאור הפרק, כמו גם הקישור לרכישת הספר.
הפודקאסט נולד ונערך ברשת הפודקאסטים העצמאית "שלג".
את האגדה הזו קראה עבורכם שירה בן חמו, הפיקה יסמין שפט, ערכה תות שגיא וביים עומרי בן דור. אני תום בייקין-אוחיון.
ואם רק תסתכלו טוב-טוב, תראו שכל אחת ואחד מכם, הוא כבר גיבור של אגדה.
[מוזיקת הרקע מסתיימת]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Commenti