top of page
ענבל לם

אגדות אמיתיות - דורותיאה דיקס משנה באמת

מי לא רוצה לשנות את העולם? אבל, איך אפשר לשנות העולם? לשנות באמת. האגדה הזו תספר על האישה המדהימה שהצליחה לעשות בדיוק את זה.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 08/03/2019.

[מוזיקת רקע]

תום: שלום ילדים וילדים שגדלו, אני תום בייקין-אוחיון, ואת הסיפורים האלה כתבתי בשבילכם.

מהרגע שאנחנו פוקחים את העיניים, אנחנו לומדים דברים חדשים. איך לקרוא שלטים, ואיך לסרוג גרביים, איך לרפא מחלות, ואיך קונים כרטיס לרכבת.

למדתם משהו מעניין לאחרונה?

ישנו מקום אחד שבו אנשים מלמדים אנשים אחרים את מה שהם יודעים. האגדה שלנו היום תיקח אותנו אל בית הספר. ליתר דיוק, לתקופה שבה בתי ספר כמעט ולא היו קיימים.

עד לפני 200 שנה, רוב הילדים היו קמים בבוקר ולא הולכים לבית הספר. במקום קלמר ומחברת הם היו לוקחים למשל מעדר וכפפות ויוצאים לעבודה. גם הם היו צריכים לדאוג לכך שיהיה אוכל בבית. את מה שהם ידעו הם למדו פשוט מהחיים, או תוך כדי עבודה. זה לא היה דבר קל להיות מבוגר בגיל כל כך קטן. רק ילדי עשירים יכלו להרשות לעצמם ללכת לבית ספר וללמוד.

באותו זמן, ארצות הברית של אמריקה הייתה מדינה צעירה. באחת משלוש עשרה מושבות שהרכיבו את אותה מדינה חדשה, ילדה אחת החליטה לגלות לכולם כמה הם טועים.

דורותיאה דיקס דווקא כן הלכה לבית הספר, אבל איכשהו היא הגיעה בכלל לבית הכלא. לא בטעות, אלא כי היא רצתה לשנות. באמת לשנות.

[מוזיקה מסתיימת בקול פעמונים]

אורי: דורותיאה דיקס נולדה בשנת 1802 לבית עשיר מאוד בעיירה קטנה במסצ'וסטס שבארצות הברית. אבל על אף שמשפחת דיקס לא הייתה ענייה כלל, דורותיאה נאלצה תמיד ללבוש בגדים ישנים ומרופטים ולאכול מעט.

[מוזיקת רקע]

הסיבה לכך הייתה שאת כל כספי המשפחה, בזבז אביה של דורותיאה, על הדפסת עלונים שתיארו את דעותיו הדתיות הנוקשות. הוא כתב מאמרים על כך שאנשים צריכים להיות יותר דתיים, שאסור להנות בשום פנים, ושבעולם הזה צריך להיות כל הזמן חמור סבר ורציני.

במילים אחרות הוא כתב שכולם צריכים להיות יותר כמוהו ופחות כמו כולם.

[קולות מכונות דפוס]

על אף שאף אחד לא קרא את העלונים האלה, אביה של דורותיאה התעקש להדפיס עוד ועוד מהם, והכריח את דורותיאה ואת אחיה לכרוך את מאות העותקים שלהם, כדי שהוא יוכל לחלק אותם ברחוב או לתחוב אותם לתיבות הדואר של אנשים זרים.

כשאביה לא היה בבית, דורותיאה ניצלה כל הזדמנות לברוח לעולם הפרטי שלה - עולם הספרים. היא קראה כל ספר שהצליחה להניח עליו את ידיה. אבל בכל פעם שאביה היה חוזר הביתה, הייתה ממהרת להחביא את הספר שקראה, וניגשה לעזור לו במלאכה השנואה עליה כל כך - כריכת העלונים.

יום אחד, כאשר דורותיאה הייתה בת 12, היא קראה ספר מרתק כל כך, עד שלא שמעה את אביה נכנס הביתה. היא אפילו לא שמעה אותו אומר לה: "דורותיאה! דורותיאה!". לספרים יש לפעמים הכוח הזה לשאוב אותנו לעולמם. כשנכנס אל חדרה, ומצא אותה שקועה עמוק בתוך ספר הרפתקאות, התעצבן מאוד.

"על מה את מבזבזת את הזמן שלך?" [קול זועם] החל לצעוק, זועף על שהילדים של היום הם לא מה שהיה פעם.

[קול שריפה]

לאחר מכן, אביה של דורותיאה לקח את הספר מידיה, והשליך אותו אל תוך האח הבוערת שבסלון.

דורותיאה הייתה המומה מהפעולה האלימה של אביה, ומאוכזבת מכך שלא תוכל לקרוא את סוף הסיפור, וכמעט שהתחילה לבכות. ואולם לפני שהדמעות עלו בעיניה, חמתה בערה בה.

"בזבוז זמן?", שאלה את אביה בכעס. "מה שאתה עושה כל היום זה בזבוז זמן! שלא לדבר על בזבוז כסף!"

על אף שהיה רגיל לצעוק על כולם, אביה לא היה רגיל שצועקים עליו. הוא פשוט שתק, ובזמן שדיברה כבר חשב על עלון מיוחד שידפיס על הצורך במתן חינוך נוקשה יותר לילדים.

דורותיאה לא הייתה מוכנה להניח לעניין.

"אתה שמבזבז את כל כספי המשפחה על עלונים שאיש לא קורא ולא רוצה לקרוא, אתה לא תגיד לי, שאני מבזבזת את הזמן שלי!".

כמו כל אדם שגוער בחלשים ומתנשא מעל כולם, גם אביה של דורותיאה היה בסופו של דבר פחדן גדול. הוא התבונן בבתו הקטנה והאמיצה הניצבת כך מולו ומתחצפת, ולא היה מסוגל להתגונן מפני דבריה.

הוא הצליח רק למלמל דברים כמו: "אני רק מנסה לעזור לאנשים להיות טובים יותר", או: "אז מה, את חושבת שאת יכולה לעשות טוב יותר?". ברגע שאמר את המשפט האחרון, דורותיאה זינקה על ההזדמנות וקראה "בוודאי שאני יכולה לעשות טוב יותר! אני אראה לך איך עושים שינוי אמיתי!".

[קול כרכרה וסוסים]

במילים אלה דורותיאה דיקס עזבה את בית אביה בגיל 12 ועברה לעיר בוסטון לגור בבית סבתה.

החיים העצמאיים בעיר הגדולה לא תאמו את חלום החופש שדורותיאה דמיינה לעצמה. סבתא שלה אמרה לה שאם היא רוצה להיות אדם בוגר ועצמאי, היא תהיה חייבת למצוא לעצמה עבודה. וכך דורותיאה דיקס החלה לעבוד בתור מורה בבית ספר, למרות שהייתה נערה בעצמה.

מסתבר שכל הספרים שקראה להנאתה בביתה השפיעו עמוקות על מוחה. היא הייתה למורה מצוינת, ותלמידיה אהבו אותה עד מאוד. וחיש מהר הוזמנה ללמד בבית ספר יוקרתי מאוד, שבו למדו ילדי המשפחות העשירות ביותר בעיר.

דורותיאה אהבה מאוד את עבודתה, אבל העובדה שרק ילדי העשירים יכלו להירשם לבית הספר הפריעה לה מאוד. לבסוף החליטה שהיא יכולה לעשות זאת טוב יותר.

כך, כשעדיין הייתה רק בת 16, חזרה לבית ילדותה והפכה את בית האחוזה הגדול לבית ספר פרטי, שלמדו בו לא רק ספרות וחשבון, אלא גם כלים חשובים לחיים, כמו נימוסים ומוסר.

מכיוון שדורותיאה הייתה מורה טובה ואהובה כל כך על תלמידיה, ההרשמה לבית ספרה הפרטי הייתה יקרה מאוד. אבל דורותיאה דאגה לכך שבזכות הכסף הרב שבית הספר קיבל ממשפחות העשירים, משפחות העניים באזור יכלו לרשום את ילדיהן לבית הספר חינם.

כך בילתה את שנותיה בניהול בית הספר ובהוראה. דורות על גבי דורות של ילדים עברו בכיתתה וזכרו אותה לטובה.

יום אחד כשכבר הייתה דורותיאה דיקס אישה מבוגרת, היא חוותה משהו ששינה את חייה.

[קול טריקת סורגים]

היא הוזמנה ללמד פעם בשבוע בבית הכלא המחוזי, וגילתה את התנאים המחפירים שבהם חיים האסירים שם. ללא חימום בחורף הם היו מצטופפים מתחת לשמיכות דקות ורועדים מקור בכל לילה. האוכל שאכלו היה מתחת לכל ביקורת, ונוסף על כל אלה היא גילתה שחלק גדול מהאסירים לא פשעו מעולם.

בכל בית מאסר כזה היה אגף שמוקדש לחולי נפש. אלה שהיו כלואים באגף הזה, לא היו פושעים כלל, אלא אנשים חולים שמדינת מסצ'וסטס לא ידעה מה לעשות בהם, ולכן סגרה אותם בבתי כלא יחד עם שודדים ורוצחים.

כשיצאה מבית המאסר צעדה דורותיאה דיקס היישר אל בית המשפט. שם תבעה את המדינה בדרישה לשפר את התנאים בבית הכלא.

[קול הלמות פטיש של שופט]

היא הסבירה לשופט שהחורף במסצ'וסטס קר מאוד, ולא ייתכן שאנשים, גם אם הם אסירים, יקפאו מקור בכל לילה.

אבל דורותיאה ידעה שזו רק תחילתו של הסיפור.

היא ידעה שזה לא בית הכלא היחיד במדינה שהתנאים בו מחפירים, ושכל עוד לא יקומו מוסדות מתאימים לטיפול בחולי נפש, גם הבעיה הזו לא תיפטר. דורותיאה דיקס החלה לנסוע לאורכה ולרוחבה של המדינה, ולתעד את התנאים שבהם מוחזקים אסירים וחולי נפש.

לבסוף ניסחה הצעת חוק לבית המחוקקים במדינת מסצ'וסטס [קול הלמות פטיש של שופט] הדורשת להגדיל את תקציב המדינה, לשם שיפור התנאים בבתי הכלא, ולהקמה של בתי חולים מתאימים לחולי נפש.

למרות ההישג המרשים, גם הצלחה זו לא סיפקה אותה.

[קול כרכרה וסוסים]

היא עברה לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית, והגישה הצעות חוק דומות גם במדינות רבות אחרות. נוסף על כך, פעלה להקים בכל מדינה בית חולי מיוחד לחולי נפש.

במהלך חייה, דורותיאה דיקס הקימה יותר מ-40 בתי חולים, ורובם קיימים עד היום.

לגבי כל אדם רגיל, יכולנו לעצור כאן ולהגיד שחייה של דורותיאה דיקס הביאו באמת לשינוי לטובה אצל עשרות אלפי ילדים, עניים, אסירים וחולים.

אבל דורותיאה לא הייתה אדם רגיל. וגם לאחר שניסתה ללא הצלחה להעביר חוק פדרלי שיחייב את כל מדינות ארצות הברית לשמור על תנאים בסיסיים בבתי הכלא שלהם, היא לא עצרה את פעילותה.

[קול צופר אוניה ורחש גלים]

דורותיאה החליטה לנסוע לאירופה לראות ממקור ראשון כיצד המדינות הנאורות שם מתייחסות לחולים ולאסירים שלהן.

היא הזדעזעה לגלות שבמדינות רבות באירופה היו שני סוגי בתי חולים: בתי חולים פרטיים שהתנאים בהם היו טובים, ועבדו בהם טובי הרופאים עם מיטב הטכנולוגיה, ובתי חולים ציבוריים שהתנאים בהם היו מחפירים ביותר.

אז החלה לפעול לקידום חקיקה במדינות אירופה ובאנגליה, ואפילו ניסתה לקבוע פגישה עם האפיפיור פיוס התשיעי.

"הוותיקן" הסביר לה שהאפיפיור אדם עסוק מאוד, ואין לו זמן להיפגש עם נשים אמריקניות. אבל דורותיאה, שכבר גיליתם שהייתה עקשנית ביותר, לא ויתרה.

היא נסעה לאיטליה כדי לדון שם עם הממשלה על בניית בתי חולים. יום אחד ראתה את הכרכרה המפורסמת של האפיפיור. מבלי לחשוב פעמיים, נעמדה על הכביש מול הכרכרה ודרשה ממנה לעצור. היא לא ידעה איטלקית, אבל זכרה את הלטינית שלמדה כשהייתה ילדה קטנה.

האפיפיור פיוס התשיעי נדהם לשמוע אישה אמריקנית מדברת לטינית שוטפת כל כך, אבל נדהם עוד יותר מתוכן דבריה. לאחר שיחה קצרה זאת, האפיפיור פיוס התשיעי הוציא צו מיוחד הדורש את הקמתו של בית חולים מיוחד לטיפול בחולי נפש בכל המחוזות שבשליטת כנסייתו.

לאחר מכן, דורותיאה נקראה לעזוב את אירופה ולשוב במהרה לארה"ב, מכיוון שפרצה שם מלחמת האזרחים, וכולם התגייסו להשתתף במלחמה.

[קול צופר אמבולנס]

דורותיאה, שכבר הייתה אישה מבוגרת, אספה סביבה נשים רבות שחיפשו כיצד לעזור, והקימה את מסדר האחיות המתנדבות לטיפול בנפגעי המלחמה. האחיות האלה הציעו טיפול מסור לכל מי שביקש, מבלי להתייחס לצד שממנו הגיעו החיילים הפצועים, מן הצפון או מן הדרום, ומבלי לקבל כל תמורה מעבר לזכות לעזור. עד היום הארגון הזה שהקימה פעיל במקומות מוכי מלחמה בעולם כולו. אנחנו מכירים אותו בשם "הצלב האדום".

מלחמת האזרחים האמריקנית, כמו כל המלחמות, הייתה ארוכה ונוראה. היא נמשכה ארבע שנים. בשלב מסוים, כדי למלא את שורות החיילים, נפתחו דלתות בתי הכלא והאסירים שוחררו.

[קול טריקת סורגים]

בעקבות זאת, הדרכים הפכו למסוכנות מאוד לעוברים בהן.

[קול כרכרה וסוסים]

יום אחד נסעה דורותיאה דיקס בכרכרתה באחת מן הדרכים הראשיות, ולפתע שודד דרכים עמד מול הכרכרה, ובאיומי אקדח דרש ממנה לעצור.

[קול צהלת סוס]

"אתה לא צריך אקדח, אדוני הנכבד", ענתה לו דורותיאה מבלי להניד עפעף. "אם אתה זקוק לכסף למחייתך, כל מה שאתה צריך זה לבקש".

האסיר החוויר והוריד את נשקו, לא בגלל התוכן של דבריה, אלא בגלל קולה של הדוברת. הוא זכר את הקול הזה מימיו כאסיר בבית הכלא. זה היה הקול היחיד ששמע בכל חייו שהגן עליו ועל זכויותיו, גם אחרי שהפך לאסיר מורשע.

מיד שמט את אקדחו, נפל על ברכיו, והחל להתייפח. "האם תוכלי לסלוח לי, גבירתי?", התחנן בפניה. "כמובן", השיבה לו דורותיאה בחיוך. "סליחה אפשר לתת חינם, אבל האם תרצה בכל זאת את הארנק שלי?". "בשום פנים ואופן לא", ענה השודד, שהתחיל לחשוב ברצינות על הקריירה שבחר לעצמו, והלך לדרכו.

[מוזיקה מסתיימת בצליל פעמונים]

תום: כל דבר יכול ללמד אותנו משהו חדש, אם רק נסתכל. והדבר שממנו אפשר ללמוד הכי הרבה, זה אנשים.

דורותיאה בחרה לשים לב לאנשים, וללמוד מה חסר להם, למה המצב שלהם ככה, ואיך אפשר לשנות אותו.

[מוזיקה]

היא חשבה לעצמה שלא יכול להיות שיש כל כך הרבה אנשים שלא שמים אליהם לב. שהם לא יכולים להתקדם, ללמוד, להחלים ממחלה, ואפילו לחיות בתנאים אנושיים.

אולי ככה נהיים אנשים גדולים באמת. לומדים איך לא לקחת שום דבר כמובן מאליו, ומנסים לשאול את עצמנו מה אפשר לשנות.

דמיינו רגע את הכיתה שלכם, או את הבית.

תנסו להסתכל טוב-טוב סביבכם.

את מי אתם רואים?

מה לדעתכם מפריע או חסר לחברים שלכם?

מה היה יכול לעזור להם?

מה אתם חושבים שאתם יכולים לעשות בנידון?

מלבד האגדה הזו, עוד אגדות שהיו באמת תוכלו למצוא בפודקאסט שלנו, "אגדות אמיתיות".

למשל, אגדה על זמר שהצליח להצליח כנגד כל הסיכויים, או סופר שלא הרשו לו להפסיק לכתוב.

אם אהבתם את האגדות שלנו ונשארתם עם טעם של עוד, אתם מוזמנים להיכנס לאתר של הוצאת "פנק" ולרכוש לכם עותק של הספר הראשון של "אגדות אמיתיות".

הפודקאסט נולד ונערך ברשת הפודקאסטים העצמאית "שלג". את האגדה הזו קרא עבורכם אורי דרור וביים עומרי בן דור. אני תום בייקין-אוחיון.

אני רוצה להזמין אתכם להירשם לפודקאסט שלנו כאן באפליקציה, לשלוח אלינו תגובה, או לעקוב אחרינו בדף הפייסבוק. ככה נוכל לעדכן אתכם בכל פעם שתצא אגדה חדשה.

ואם רק תסתכלו טוב טוב, תראו שכל אחת ואחד מכם, כבר גיבור של אגדה.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

11 views0 comments

Comments


bottom of page