אגדות אמיתיות - חמלה
- לאה תמיר אנגלרד
- Sep 28
- 5 min read
חשבנו רבות איזו אגדה להעלות לכבוד ראש השנה לבסוף החלטנו על אגדה קצת שונה, מעט משונה אבל אחת שנכתבה מאהבה כנה
תאריך עליית הפרק לאוויר: 15/09/2023.
[מוזיקת פתיחה]
שלום ילדים וילדות שגדלו. אני תום בייקין-אוחיון, ואת הסיפורים האלה כתבתי בשבילכם.
ראשית, אנחנו רוצים לאחל לכולכם שנה טובה ומתוקה. ואם אפשר להגזים באיחולים, אנחנו מקווים שתהיה לכולנו שנה רגילה ורגועה, בלי כל הצרות של השנים האחרונות.
לפני שנתחיל, אני רוצה לעמוד בהבטחתי בפרק הקודם, ולספר לכם איך אתם יכולים לעזור לנו להפיק אגדות חדשות.
אולי אינכם יודעים, אבל יש ל"אגדות אמיתיות" דף מיוחד באתר שנקרא פטריאון. אתר זה מיועד לאנשים שרוצים להיות בעצמם פטרונים לאומנים. באתר זה אפשר לתמוך בנו באיזה סכום שנוח לכם, אפילו דולר או שניים בחודש. כסף זה מושקע אך ורק בפודקאסט שלנו.
הנה עוד עובדה מרגשת. כל פרק של '"אגדות אמיתיות" מגיע לאלפי ילדים בישראל. אם רבע מכל המאזינים היו הופכים לפטרונים, אנחנו היינו יכולים להפיק, במקום עונה אחת או שניים בשנה, פרק חדש בכל שבוע.
אז מה אתם אומרים? תצטרפו? אם תרצו, בתיאור הפרק יחכה לכם קישור לאתר.
מספיק הקדמות. הגיע הזמן לאגדה.
[מוזיקה מסתיימת]
אגדות אמיתיות נמצאות בכל מקום ובכל תקופה. בחיפושיי אחר אגדות חדשות, אני נובר בספרי היסטוריה וביוגרפיה, בסרטים ישנים ובסרטונים חדשים. אבל את האגדה הזו לא מצאתי באף אחד מהמקומות האלה. היא התחבאה וחיכתה במשך אלפי שנים מתחת לאדמה, עד שנחשפה על ידי ארכיאולוגים שהפכו אותה למאמר קצר בכתב עת אקדמי, שמה מצאתי אותה. שמה של האגדה הוא "חמלה".
[דנדון פעמונים]
[מוזיקת רקע מזרחית]
איננו יודעים את שמה, אך אנחנו יודעים שהיה לה שם, כי לעמה הייתה שפה, גם אם לא היה לו כתב.
היא נולדה בכפר קטן סמוך למפרץ הפרסי, צפונית לעיר שארג'ה שבאיחוד האמירויות. אבל אז, לפני למעלה מ-4,000 שנה, היה רק הכפר. לא הייתה העיר, לא היה איחוד האמירויות, ואפילו ממלכת פרס עוד לא הייתה.
חייהם של אנשי הכפר לא היו קלים. על מנת להצליח להתקיים היה עליהם לעמול בכל יום מזריחת החמה ועד שקיעתה. [פעיית מרעה] למחייתם, רעו כבשים, עיזים ובקר, גידלו חיטה, שעורה ודקלי תמר.
אלה האחרונים היו חשובים במיוחד משום שהיו מקור המזון העשיר בסוכר היחיד שהיה ברשותם. למרות שכבר שלטו בביות צמחייה וצאן, אומנויות אלו היו בראשית דרכן, ואנשי הכפר היו נתונים לחסדי האקלים, תחת איום מתמיד מפני בצורת שתייבש את תנובתם, וסופות שיהרסו את שדותיהם.
פעמים רבות נאלצו לחזור לדרכי אבות אבותיהם ולהסתמך על ציד ודיג כדי למלא את כרסם.
הכפר נבנה בצורה המסורתית של יושבי חצי האי ערב. במרכזו התנשא מגדל גבוה ורחב, שמונה מטרים גובהו ו-40 מטרים קוטרו. בליבו של המגדל שכנה באר המים, מקור החיים. מצידו המזרחי, המגדל היה מוקף בבתי התושבים אשר נבנו מאבן החול המקומית וחופו בגזעי דקלים.
מעבר לבתים השתרעו שדות התבואה והמרעה. מצידו המערבי התפרש הים הגדול אותו לא יכלו לחצות עם סירות הדיג הרעועות שהיו ברשותם. ובין חוף הים והמגדל היה המוות בצורת מבנה מיוחד שנועד לקבורה.
מבנה זה היה עגול גם הוא, אבל נמוך, וצורתו הייתה כשל איגלו קטן שגגו שטוח, מחופה אבן גיר לבנה. אבן זו לא הייתה קיימת בסביבת הכפר והיה צורך לייבא אותה ממרחק של שבוע הליכה. מכך אנו למדים שתושבי הכפר ניהלו סחר חליפין עם קהילות אחרות בסביבתם.
בתוך מבנה האבן הזה, לצד מאות עצמות שנקברו בו בחלוף הדורות, מצאנו את גיבורת סיפורנו. אך לפני שנוכל לספר על מותה, ראוי שנקדים ונספר על חייה.
[מוזיקת רקע מתחלפת]
מעט ידוע על ילדותה. היא הייתה תינוקת ככל התינוקות, והוריה טיפלו בה באהבה. כבר כשלמדה ללכת ולהשתמש בידיה, היה עליה להצטרף לעבודתם של תושבי הכפר, בכל מלאכה שהייתה מסוגלת לה, כמו הפרדת המוץ מן הבר וניקוי הצמר שנועד לטווייה. כך חלפו שנותיה הראשונות כבת הכפר, והודות לחיים של עמל ותזונה מאוזנת וטרייה, הייתה לנערה גבוהה וחזקה.
[מוזיקת רקע נפסקת]
אבל כשהייתה בערך בת 15, גיבורת סיפורנו חלתה.
תחילה נדמה היה שזו שפעת חריפה. ראשה קדח מחום והיא שכבה חלשה ותשושה על יצועה ימים רבים. לרפואה, תושבי הכפר השתמשו במשחות וחליטות אשר נועדו להקל על החום ולשכך כאבים - כלומר, לסייע עם תסמיני המחלה. אך לא היו להם הכלים והידע שיש ברשותנו כדי להתמודד עם המחלה עצמה. לכן לא נותרה להם כל ברירה, אלא להמתין, להתפלל, ולקוות שהמחלה תחלוף.
המחלה לא חלפה, אלא רק החריפה, ובתום חודש ארוך ונורא, גיבורת סיפורנו התעוררה לגלות [רחש רוח וצפצופי ציפורים] שהיא איבדה את היכולת להשתמש ברגליה ושהיא משותקת ממרכז גבה ומטה.
כפי שאמרנו, החיים בכפר לא היו קלים, ועבור כל פה שיש להאכיל היו נחוצות שתי ידיים עובדות. לכן, כל אחת ואחד מתושביו של הכפר היה צריך למלא את חלקו.
הוריה לא היו מסוגלים לעבוד את האדמה ולטפל בבתם, ובייאוש חשבו כיצד יעמדו מול האתגר הנורא שניצב לפניהם.
[מוזיקת רקע]
גיבורת סיפורנו ניסתה לעשות את חלקה, לטוות צמר או לנפות חיטה, אך התשישות והכאבים היו דיירים קבועים בגופה, ובמהרה גילתה שלא תוכל לסייע למשפחתה.
בהעדר יכולת לעשות כל דבר אחר, שכבה על מיטתה ובכתה בחוסר אונים.
הוריה בכו גם הם, אך כשיצאו מביתם הקטן, הדמעות יבשו מעיניהם מיד, שכן, כל תושבי הכפר חיכו מחוץ לביתם ובידיהם לחמים, בשר, תמרים וחיבוקים. [שירה] הם ידעו שבכל השנים שחלפו, הכפר היה קיים בזכות תרומתו של כל אחד מהם, והחליטו שעכשיו כל הכפר יתגייס לעזרתה של אחת מהם.
כל אחד מהם ויתר על שעה של עבודה בשבוע, על מנת לאפשר להוריה להמשיך את עבודתם ולדאוג שהיא לעולם לא תהיה לבדה. הם התקינו לה כיסא מיוחד שניתן יהיה לשאת ברחבי הכפר על מנת שתוכל לקחת חלק בימי הקציר ובחגיגות הקהילה. וכדי להמתיק את זמנה ככל האפשר, כל אחד ואחת מהם נתן לה מתמריו.
כך היא המשיכה לחיות שנים ארוכות ומתוקות, אמנם הייתה כואבת וחלשה, אך גם הייתה מוקפת אהבה ודאגה.
בתום אותן שנים, אסירת תודה, עזבה את העולם.
כשנפטרה, כל תושבי הכפר בכו בכאב. גם הם היו אסירי תודה לעלמה הצעירה. שכן, היא לימדה אותם שיעור יקר ערך על משמעותה של המילה "קהילה". בזכות חייה הקצרים, הם לא היו עוד כפר קטן ומבודד הנאבק בכל יום בשביל לחיות, אלא משפחה רחבה הקשורה בחבלי אהבה, אחריות ומחויבות לכל אחד ואחת מפרטיה.
[מוזיקת רקע נחלשת]
הכפר המשיך להיות מאוכלס במשך מאות השנים הבאות עד שהים נסוג לאחור והבאר התייבשה.
[מוזיקת רקע מתחלפת]
בהעדר באר, הכפר ננטש, תושביו עזבו למקומות אחרים ועם הזמן בתיהם נקברו מתחת לחולות המדבר.
למעלה מ-4,000 שנה חלפו מאז ובמקום לא נותר דבר מלבד גבעה קטנה, לה קראו תושבי איחוד האמירויות תל-אברק. [כך במקור]
בשנת 1993, צמד חוקרים החלו לחפור באתר כדי לחשוף ולחקור את הכפר. הם מצאו את המגדל ואת הבאר, את בתי המגורים של תושביו, וגם את מבנה הקבורה המוזר שהוזכר. בתוכו, נדהמו לגלות שלד אחד של עלמה שזכתה לקבורה ייחודית, כאילו דווקא היא הייתה ראויה לשמירה מיוחדת במותה כמו בחייה.
הם החליטו שהם חייבים לחקור מדוע דווקא עלמה זו זכתה ליחס מיוחד כל כך. תוהים, האם אנשי הכפר ראו בה מלכה או אלה?
לשם כך הם שלחו את השלד לבדיקות מעבדה ובמהרה נחשפה המחלה הקשה ממנה סבלה העלמה.
החוקרים ידעו שבתקופה הזו ובסביבה הזו, מחלה כזו משמעותה גזר דין מוות, אבל להפתעתם גילו שגם אחרי שחלתה, העלמה המשיכה לחיות. אומנם נכה, אך מטופלת באהבה. ממצבן של שיניה למדו כמה תמרים מתוקים היא קיבלה. הרבה יותר מכל תושב אחר.
כך, למרות שלמעלה מ-4,000 שנה חלפו מאז שראתה את השמיים, גיבורת סיפורנו הצליחה ללמד את החוקרים ואת כולנו על כוחה של הקהילה ועל חשיבותן של רעות ואחווה.
הם קראו לה לזלי, אבל זה כמובן לא היה שמה. איננו יודעים מה היה שמה, אבל אנחנו יודעים שהיה לה שם, כי לעמה הייתה שפה.
אנחנו נקרא לה על שם השיעור הגדול שלימדה את קהילתה ואותנו. אנחנו נקרא לה - "חמלה".
[דנדון פעמונים]
חייה של גיבורת סיפורנו לא היו קלים, אבל למרות המחלה שנפלה בגורלה, התמזל מזלה להיות חלק מקהילה שדאגה וטיפחה ופינקה אותה ככל יכולתה.
[מוזיקת סיום]
בין אם אתם יודעים זאת או לא, גם אתם חלק מקהילה. יש בקהילתכם מישהו שזקוק לחמלה? איך לדעתכם ניתן יהיה להראות לו אותה?
מלבד האגדה הזו, עוד אגדות מחכות לכם בפודקאסט "אגדות אמיתיות". אם אהבתם את האגדה ואתם רוצים לתמוך ביצירה שלנו, אתם מוזמנים לתמוך בנו דרך אתר פטריאון, על ידי רכישת הספרים שלנו מאתר הוצאת "פנק" או על ידי הזמנתנו אליכם לבית הספר, במסגרת סל תרבות ארצי.
לפני שנלך, אנחנו רוצים לאחל שוב לכולכם שתהיה לכם שנה טובה, מיטיבה ומתוקה.
ואם רק תסתכלו טוב-טוב, תראו שכל אחת ואחד מכם, הוא כבר גיבור של אגדה.
[מוזיקת מסתיימת בדנדון פעמונים]
קריין: "פנק"! [קולות בעלי חיים]
קריין: זה שועל.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments