אגדות אמיתיות - אל ע'זאלי חוזר לבית הספר
- רויטל ומרק גרבוב
- Dec 17
- 8 min read
חודשיים שלמים חלפו מאז אותו היום הנורא שהחל את המלחמה הארורה הזו. ודומה שיש מקום להגיד "כל הכבוד" לכל אחד ואחת מכם ששרדו את כל הימים והלילות הארוכים שעברנו, וכל הכבוד להורים שלכם ששרדו אתכם במשך כל חג החנוכה. עכשיו הגיע הזמן לחזור לבית הספר, ולכבוד זאת אנחנו מביאים אגדה מיוחדת על תלמיד שהיה כל כך טוב שאחרי שסיים את לימודיו, החליט לחזור לבית הספר וללמוד את הכל מהתחלה. שמו היה אל -ע'זאלי
תאריך עליית הפרק לאוויר: 16/12/2023.
[מוזיקת פתיחה]
שלום ילדים וילדות שגדלו. אני תום בייקין-אוחיון, ואת הסיפורים האלה כתבתי בשבילכם.
חודשיים שלמים חלפו מאז אותו היום הנורא שהחל את המלחמה הארורה הזו. ודומה שיש מקום להגיד כל הכבוד לכל אחד ואחת מכם ששרדו את כל הימים והלילות הארוכים שעברנו.
וכל הכבוד להורים שלכם ששרדו אתכם במשך כל חג החנוכה. עכשיו הגיע הזמן לחזור לבית הספר.
ולכבוד זאת אנחנו מביאים אגדה מיוחדת על תלמיד שהיה כל כך טוב, שאחרי שסיים את לימודיו, החליט לחזור לבית הספר וללמוד את הכל מהתחלה.
שמו היה אל-ע'זאלי.
[מוזיקת פתיחה מסתיימת בדנדון פעמונים]
[מוזיקת רקע]
מוחמד אל-ע'זאלי נולד בשנת 1058 בעיירה קטנה וענייה במחוז טוס שבאיראן.
לאביו של אל-ע'זאלי לא היה די כסף לדאוג למוחמד ולאחיו אחמד. בלית ברירה שלח האב את אחיו של מוחמד להצטרף למסדר הסופים - קבוצה קטנה ומסתורית של אנשי דת מוסלמים שהאמינו בכוחם המכשף של השירה והריקוד כדרכים להבנת האל.
עם זאת, האב החליט שאת אל-ע'זאלי, שהיה חכם וסקרן עד מאוד, לא ישלח אליהם.
עוד כשהיה ילד קטן, העסיקו את אל-ע'זאלי תמיד שאלות גדולות, ונדמה היה שרעבונו לחכמה לא ידע שובע. לכן שלח אותו אביו אל האיש החכם ביותר בטוס. אצלו, חשב האב, ילמד הילד חוק וצדק, אמונה ואמת.
אל-ע'זאלי היה תלמיד מצוין. לא זאת בלבד שהקשיב בשקט לדברי המורה, הוא גם סיכם הכל בצורה מסודרת במחברותיו, קרא את כל הספרים שניתנו לו והכין תמיד שיעורי בית בזמן.
לא עבר זמן רב והמורה ראה שהנער למד כל מה שיכול היה הוא ללמדו וכי רצונו של התלמיד ללמוד רק גדל והלך. לכן, החליט לוותר על גאוותו ולשלוח את הילד אל העיר היפה נישאפור, בירת הצפון של איראן. שם, ידע, יהיו מורים טובים ממנו וספרים רבים ממה שיכול היה להציע. מורים אמיתיים יודעים את ערכה של הענווה.
אל-ע'זאלי שהיה מסור ללימודיו יותר מכל, הסכים לעזוב את מולדתו ולצאת למסע צפונה. שם, למד אצל לא אחר מאל-ג'ווייני, מומחה גדול לתורת המשפט ולזרם מרכזי באסלאם שנקרא הכלאם. לפי תורת הכלאם, כל האמת של העולם הזה נמצאת בכתבי הקודש ורק בהם יש לחפשה.
אל-ע'זאלי למד אצלו במשך שנים מספר, כשהוא מסכם הכל במחברותיו. אבל כדרכן של תשובות טובות, כל תשובה שקיבל עוררה בליבו שאלות נוספות.
לא עבר זמן רב ואל-ג'ווייני ראה שבשיחותיו עם העלם הצעיר, המורה לומד מהתלמיד יותר מאשר הוא מלמדו. בחור חכם כזה, חשב, אין טעם שיכלה את זמנו כתלמיד, באשר הוא יכול להיות מורם של רבים.
גאה בתלמידו, אל-ג'ווייני הציגו בפני ניזאם אל-מולכ, הווזיר הגדול של האימפריה הסלג'וקית - אימפריה גדולה ששלטה על אזור טורקיה ועל חלקים גדולים מאדמות המדינה שהיום נקראות איראן, סוריה, לבנון וישראל.
הווזיר ניזאם, שהעריך מאוד את הלימוד והחכמה והקים בתי ספר ובתי מדרש בכל ממלכתו, החליט לשלוח את אל-ע'זאלי להיות מורה בכיר בבגדאד, בירת האומה, בבית המדרש הקרוי על שמו - הניזאמיה.
בכל ההיסטוריה, מעטות היו הערים כבגדאד, שבהן הכבוד לחכמה היה כה רב. בין חומות העיר היו בתי לימוד רבים וספריות ענקיות. גדולי החכמים מכל העולם המוכר, מוסלמים, נוצרים ויהודים כאחד, הקדישו שם את חייהם לחכמה ולהשכלה. הם תרגמו את כתביהם העתיקים של הפרסים והיוונים וכיבדו כל מקור חכמה שמצאו.
אל-ע'זאלי שמח לצאת למסע הארוך דרך הרים, גאיות ומדבריות עד לעיר בגדאד. הווזיר הגדול גם סיפק לו די צידה לדרך וחופן דינרים כסופים למסעו.
[גלגלי עגלה]
מכיוון שסחורות יקרות מכל העולם הובלו על השבילים לעיר בגדאד, המסע היה ארוך ומסוכן, ושודדים נהגו לחכות לעוברים ושבים בצידי הדרך ולחמוס את רכושם.
למרבה הצער, כך קרה לאל-ע'זאלי. עוד הוא הולך בדרכים, עגלתו מלאה כסף, צידה לדרך, בגדים וכמובן ספרים ומחברות.
והנה חסמה את דרכו כנופיית שודדי דרכים כשסכיניהם המעוקלות שלופות. [שליפת סכין מהנדן]
אל-ע'זאלי ידע שאין טעם בוויכוח עם שודדים, ו-ודאי שלא כדאי לנסות להילחם בהם. לכן הוריד מן העגלה את כספו ובגדיו ומסר אותם לשודדים ללא מאבק.
"מה יש לך שם?", [בקול גס] שאל מנהיג הכנופייה והצביע על העגלה שנראתה עדיין מלאה. "אתה מנסה להסתיר את האוצרות שלך?"
"לא, אדוני", השיב אל-ע'זאלי בהכנעה. "אלה רק הספרים והמחברות שלי".
"שטויות!" ענה מנהיג הכנופייה, שמהמקצוע שבחר לעצמו, ניתן ללמוד שהחלטות חייו לא הובילו אותו בדרך ההשכלה. "מי צריך כל כך הרבה ספרים?", הוסיף. "בטח אתה מחביא בתוכם זהב ותכשיטים!"
עיני השודדים נצצו לשמע המילים האלה. ניכר היה שתאוות הבצע משתלטת על שכלם, ושאם רק יורה על כך מנהיגם, יהרגו את העלם ויקחו את כל רכושו.
אל-ע'זאלי חשש לחייו, אבל לא יכול היה להיפרד מכל החכמה שצבר במחברותיו.
"בבקשה, אדוני", הפציר במנהיג השודדים. "את כל חיי הקדשתי ללימוד ואלה כאן", הצביע על מחברותיו, "הם הסיכומים שלי".
"אם כל אלה הלימודים שלך", ענה מנהיג השודדים, "אז אתה כנראה תלמיד גרוע מאוד!"
"למה?" שאל אל-ע'זאלי, שנעלב מדברי השודד.
"אילו היית באמת לומד, לא היית זקוק לכל הספרים האלה. אני מעולם לא הייתי איש של ספרים ושיעורים, אבל אפילו אחד כמוני יודע שהחוכמה נמצאת בראש, ולא במחברות על עגלות באמצע הדרך".
אל-ע'זאלי כתלמיד אמיתי, היה פתוח ללמוד מכל דבר שבו עשויה האמת להסתתר. הוא הרהר במילותיו של מנהיג השודדים. האם ייתכן שיש משהו בדבריו?
הוא שקע במחשבות, שקל אותן לכאן ולכאן, ולבסוף החליט שמנהיג השודדים צודק. כך, ויתר על כל הספרים והמחברות שאסף וכתב במשך שנות חייו ושב לעיר נישאפור.
בנישאפור, אל-ע'זאלי סגר את עצמו בביתו ומיד הקדיש את זמנו ללמוד הכל מחדש. הפעם בלי לסכם דבר. הוא לא הניח לנושא עד שידע אותו בעל פה.
לבסוף, ארז לעצמו רק צידה לדרך ויצא בשנית למסע הארוך לבגדאד. השודדים ראו אותו עובר בדרכים, אך לא היה להם כל עניין בעלם צעיר שנושא עמו רק תיק קטן. כך לבסוף, הגיע אל-ע'זאלי אל העיר בגדאד.
[מוזיקת רקע משתנה]
בגדאד העשירה והמדהימה עוררה את כל חושיו של אל-ע'זאלי. העיר, המרעיפה על אנשי דת תהילה של מלכים, הייתה מלאה בבתי ספר, ספריות, מדרסות מוסלמיות ובתי מדרש יהודיים, וכולם מוקדשים לחדוות הלימוד ולאהבת החכמה.
עם זאת, כמו הדרכים המובילות אליה, גם בגדאד הייתה מקום מסוכן מאוד. הוויכוחים הפילוסופיים בין הכיתות השונות בעיר היו עלולים במהרה להפוך לעימותים בחרבות שלופות.
בשנים שבהן התרחש סיפורנו, הוויכוח הגדול ביותר היה בין זרם הכלאם, שאל-ע'זאלי נמנה בין תלמידם, לבין הזרם הפילוסופי, שאומנם האמין בדברי הדת ובכתבי הקודש, אך טען שבמקרים שבהם ההיגיון מתנגש עם הדת, יש לפעול לפי ההיגיון.
אל-ע'זאלי הצטרף לוויכוח זה ופירסם ספר עבה נגד הפילוסופים. הוא לא הסתפק בדחייה של דברי הפילוסופים כלאחר יד, אלא קרא את כל ספריהם והתייחס אליהם בכבוד הראוי לדיונים על אמונה ואמת.
היום אנחנו יודעים שפילוסופיה היא אומנות מיוחדת שיש להתייחס אליה בדיון סבלני וקשוב, אך הפילוסופים של בגדאד לא הסתפקו בוויכוחים בלבד. כדי לנצח בוויכוח אחת ולתמיד, הם גייסו לשורותיהם את עזרתם של כת הישמעאלים.
בדרך כלל, אנחנו רואים שבכל תקופה ובכל מקום, החברה מחולקת לשני צדדים עיקריים אשר דנים זה עם זה על הדרך שבה יש לחשוב ולפעול. עם זאת, ראוי לדעת שתמיד קיימות יותר משתי דרכים עיקריות, ושאם רק נחפש בשולי החברה, נוכל למצוא שבילים אחרים שמעטים צועדים בהם.
כת הישמעאלים הייתה זרם כזה. מנהיגם חסן-י סבאח אסף לשורותיו את הנערים העזובים של החברה, אימן אותם למלחמה ולימד אותם את תורתו הסודית, שאותה סיכם במילים, "דבר אינו אמיתי, הכל מותר".
מתוך עמדה מוזרה זאת, הפכו הישמעאלים לגדוד של מתנקשים שחבריו ידעו להסתנן לכל מקום ולהרוג את מי שרצו.
פעם, אפילו הצליחו לעבור את כל צבא הצלבנים עד לאוהלו המפואר של ריצ'רד לב ארי, מנהיגם, והניחו ורד על הכרית שלו, כאזהרה.
בבגדאד היו הישמעאלים כלי נוסף בוויכוחי המשכילים. תוך זמן קצר, הן מנהל בית הספר של אל-ע'זאלי והן הווזיר ניזאם אל-מולכ עצמו, מצאו את מותם מחוד הפיגיונות של הישמעאלים.
לאל-ע'זאלי לא הייתה ברירה. אם רצה להינצל מגורל דומה, היה עליו לברוח. למרות שהיה בשיא תהילתו, כמורה הבכיר בבית הספר היוקרתי בבגדאד, אסף את חפציו ויצא שוב למסעות הרחק מהישג ידם של המתנקשים.
הוא לימד תקופה קצרה בדמשק ובירושלים, ואפילו ביקר במכה ובמדינה, הערים המקודשות לאסלאם.
אבל בכל מקום שברח אליו, לא הרגיש בטוח מזרועם הארוכה של הישמעאלים. אגדות שונות על כת המתנקשים הגיעו לכל קצוות האימפריה המוסלמית והייתה תחושה שאנשיה נמצאים בכל מקום.
במהלך מסעותיו, קרה לאל-ע'זאלי דבר מוזר ששינה את השקפת עולמו.
[רוח מדברית]
הוא מצא עצמו במדבר הגדול והצחיח מבלי לדעת לאן כדאי ללכת עכשיו.
האם ישוב לבגדאד? אולי כת המתנקשים מחכה לו שם?
האם ימשיך ויבקר בעיר אחרת? איזו עיר תהיה בטוחה?
הוא המשיך ללכת ולחשוב, ופתאום הוכה בשאלה שחדרה אל נבכי נשמתו, "מה בכלל אני יודע?"
לאחר מחשבה רבה בנושא, הגיע למסקנה שכל מה שהוא יודע, אלה הם הדברים שהוא חש בחושיו והדברים שתפס בשכלו.
הוא רואה את המדבר - ולכן הוא יודע שיש כאן מדבר.
הוא מחשב בשכלו כמה זה שתיים ועוד שתיים - ואז הוא יודע שזה ארבע.
כך, המשיך ללכת במדבר עד שמחשבה נוספת הסתננה לראשו, "רק רגע, החושים האלה שאני כל כך סומך עליהם, כיצד אדע שהם לא מטעים אותי? לדוגמה, הצל שתחתיי, שאני רואה אותו כאילו הוא עומד במקום, הרי אני יודע שהוא זז כל הזמן עם תנועת החמה".
כך הגיע למסקנה שאי אפשר לסמוך על החושים. ראשו לא נתן לו מנוחה.
"מה קרה פה עכשיו?", חשב. "נהגתי להאמין שהמידע מן החושים שלי הוא אמיתי לחלוטין, ואז בא ההיגיון וחשף כי אמונתי זו הייתה שקרית. מה יכול להבטיח לי שיום אחד לא אגלה שגם האמונה שלי בהיגיון היא שקרית? כיצד אדע שאני יודע משהו? אולי כל מה שאני יודע הוא שקר?"
עם שאלות אלה, המשיך לצעוד בבלבול.
הוא אמר לעצמו, "אם יש משהו שאני כן יודע, הרי הוא שיש כאן עולם סביבי. הרי אני נמצא בתוכו".
אז התגנבה למוחו טענה נוספת, "כשאני חולם, הרי אני מרגיש שאני נמצא בתוך עולם, עולם שלם שמתברר כאשליה ברגע שאני מתעורר".
"אלוהים אדירים", נבהל אל-ע'זאלי. "מה אם כל העולם הזה שאני מכיר אינו אלא חלום? אם אינני יכול לסמוך על חושיי ועל שכלי, על מי אני יכול לסמוך?"
פתאום התחלפה החרדה של אל-ע'זאלי בשלווה עמוקה, שכמוה לא ידע עד כה.
"מה אתה?", שאל את עצמו. "בסך הכל בן-אדם. מה אתה לעומת מי שברא אותך? אם אינך יכול לסמוך על עצמך, הרי אתה תמיד יכול לסמוך עליו".
כתלמיד חכם, אל-ע'זאלי המשיך לשאול שאלות גם לאחר שהגיע למסקנה הזאת. הוא שאל, "כיצד אפשר לדעת משהו על אלוהים?"
ובן רגע, הכתה בו התובנה שאי אפשר באמת להבין את האלוהים, כי אנו רק בני אדם, מוגבלים לשימוש בכלים מוגבלים, כמו השכל והחושים.
אך אולי אפשר למתוח את הגבול המפריד בין שכלנו המוגבל לבין העולם הגדול שאליו נזרקנו.
אולי יש דרך לחבר בין הגוף הקטן שלנו ובין הנשמה הנצחית.
הוא זכר כיצד כשהיה ילד קטן, להקה ניגנה מנגינה שמחה ואחיו הגדול תפס אותו בידיו ויצא איתו במחול מאושר.
גופו ושכלו והמוזיקה ששמע והחיוך של אחיו, כולם התאחדו בחוויה פשוטה ואמיתית, חוויה כל כך חזקה שכל השאלות שבאו אחריה לא הצליחו להקהות מליבו את זכרה.
"אולי איני יכול להבין או לדעת את האמת ואת אלוהים", חשב. "אבל אני יכול לרקוד אותה".
עם התובנה המוזרה והמנחמת הזו, אל-ע'זאלי הפסיק לפחד מכת הישמעאלים. חיי אדם קצרים מכדי לכלותם בפחד שמא יגמרו.
הוא חזר לביתו שבעיירה הקטנה שלו, אי שם במחוז טוס שבאיראן והצטרף אל אחיו בקרב מסדר הנזירים הסופים, שחיכו לו שם כל הזמן.
[מוזיקת רקע מסתיימת בדנדון פעמונים]
[מוזיקת סיום]
מתוך תהיותיו הפילוסופיות, אל-ע'זאלי הגיע למסקנה שמכיוון שאנחנו מוגבלים ביכולת שלנו להבין את העולם ואת הנסתר, אנחנו צריכים לאמץ סובלנות כנה בדיונינו על טיבה של האמת ואופיה של הדת.
עמדה שבזמנו של אל-ע'זאלי הייתה מוזרה לא פחות מהמחשבה שבריקוד אפשר להתחבר לאלוהים.
מתי בפעם האחרונה רקדתם לשיר שלם בלי לחשוב על שום דבר?
איזה שיר תמיד מצליח להרים אתכם על הרגליים?
כמו שהבטחנו, אנחנו נהיה כאן איתכם עם אגדה חדשה בכל שבוע, עד שתיגמר המלחמה.
אם אהבתם את האגדה ואתם רוצים לתמוך ביצירה שלנו, אתם מוזמנים לתמוך בנו דרך אתר פטריאון, על ידי רכישת הספרים שלנו מאתר הוצאת "פנק", או על ידי הזמנתי אליכם לבית הספר, במסגרת סל תרבות ארצי ובמסגרת גפ"ן.
אני תום בייקין-אוחיון, ואם רק תסתכלו טוב-טוב, תראו שכל אחת ואחד מכם הוא כבר גיבור של אגדה.
[מוזיקת סיום מסתיימת בדנדון פעמונים]
ילדים: "הא! פנק!"
ילד: "זה שועל."
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments