אגדות אמיתיות - היפאטיה מאלכסנדריה

הצטרפו אלי אל אחת הערים היפות של העולם העתיק, אלכסנדריה הניצבת לחופי הים התיכון, בחלקה הצפוני של מצרים. שם נפגוש את אחת הגיבורות הגדולות בהיסטוריה

שמה היה היפאטיה ולה היה התפקיד החשוב ביותר באלכסנדריה כולה – היא הייתה הספרנית הראשית של הספרייה הגדולה של אלכסנדריה

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 18/11/2023.

[מוזיקת פתיחה]

שלום ילדים וילדות שגדלו. אני תום בייקין-אוחיון, ואת הסיפורים האלה כתבתי בשבילכם.

לפני שנתחיל באגדה, ברצוני להתוודות. אני חבר באגודה סודית. יש האומרים שאנו כת, אשר מאומנת בשיטה מיוחדת של בהייה בלוחות עץ מעובדים, עליהם מקועקעות אותיות עתיקות בסדר מיוחד, אשר אם עושים אותה נכון, יכולה לפתוח שערים לעולמות אחרים.

אתם קוראים לשיטה הזו - קריאה.

[מוזיקה מסתיימת]

בתקופה האחרונה, ילדים מספרים לי שקשה להם יותר ויותר לאסוף את הריכוז הדרוש כדי לקרוא, וזה כמובן מצער, משום שיש בספרים מנוחה טובה שאין בשום מקום אחר.

אם גם לכם קשה לקרוא, יכול להיות שפשוט עוד לא מצאתם את הספר הנכון. במשימה הזאת יש תמיד מי שיכולות לסייע. אגדה זו מוקדשת לשומרות הסף של האגודה הסודית שלנו, לספרניות, ולכל הילדים שאוהבים לקרוא ספרים, כמו עופר ארינוס-באייר מכפר יונה.

האזנה נעימה.

[מוזיקת פתיחה מסתיימת בדנדון פעמונים]

[מוזיקת רקע]

הצטרפו אליי אל אחת הערים היפות של העולם העתיק - אלכסנדריה, הניצבת לחופי הים התיכון בחלקה הצפוני של מצרים. שמה של העיר ניתן לה על ידי מקימה, אלכסנדר הגדול, אחרי שכבש את ארצות יוון, יהודה ומצרים, ולפני שפנה מזרחה, במטרה לכבוש את העולם כולו.

אלכסנדר ידע את ערכה של עיר נמל, דרכה יהיה ניתן לשלוט על תנועת הסחורות בים התיכון, אך זוּ לא הייתה המטרה היחידה שחזה לעיר. כיאה לתלמידו של הפילוסוף אריסטו, שאף אלכסנדר שעירו החדשה תהיה גם למרכז של לימוד ומחקר.

אחרי מות אלכסנדר, מצרים עברה לידי סגנו, תלמי. תחת שלטון משפחתו, העיר נבנתה משיש יקר, בדיוק לפי חזונו של אלכסנדר. במרכז הנמל נבנה מגדלור ענק, שהתנשא לגובה של למעלה ממאה מטרים, בראשו אש בוערת תמיד, המשתקפת מלוחות כסף חלקים. המגדל היה כה מרשים שהוא נמנה ברשימת שבעת פלאי העולם העתיק, לצד הפירמידות של גיזה והגנים התלויים של בבל.

כמה שהיה מרשים ומפליא, אורו הגדול של המגדלור לא השתווה לעוצמתו של אור גדול יותר שיצא מאלכסנדריה והאיר את כל העולם העתיק. האור שהפיצה הספרייה של אלכסנדריה. תחילה הספרייה נבנתה כאגף של מקדש המוזות, הוא ה"מוזיאון". שם אוחסנו חפצי קודש שונים שיוחסו לתשע המוזות:

קאליופאה, [כך במקור] האמונה על השירה האפית; קליאו, המוזה של ההיסטוריה; איוטרפה [כך במקור], המנצחת על המנגינות; מלפומנה, שלאורה נכתבים מחזות הטרגדיה; תאליה, השומרת על הקומדיה; אראטו, האחראית על שירת האהבה; טרפסיכורה האמונה על המחולות והריקוד; ואוריאנה [כך במקור], המוזה של המדע והאסטרונומיה.

בימי תלמי השלישי הספריה צמחה וגדלה הודות לשליחים שיצאו לכל קצוות העולם העתיק בחיפוש אחר ספרים נדירים, מכל סוג ובכל שפה. כל ספינה שעגנה בנמל העיר, נדרשה למסור את כל המגילות שברשותה. אלה הועתקו בזריזות, ובזמן שהמגילות מצאו את דרכן למדפי הספרייה, היו אלה העותקים שחזרו לספינה.

בין כתליה עמלו ספרנים רבים על תרגום ועריכת מיטב יצירות העולם: מספרות החוכמה של הפרסים והבבלים עד לספרי הקודש של היהודים, משירתו האלוהית של הומרוס ועד למאות ממחזותיהם של ענקי התיאטרון של אתונה. מסדרונות ארוכים וגבוהים כינסו בתוכם אוצרות יקרים של יופי ואמת, בתוך לא פחות מחצי מיליון מגילות שונות.

כל מי שמכיר את כוחה של ספרייה, יודע שאין היא רק מאחסנת ספרים. היא גם בית - לתלמידים, מורים, סופרים וחוקרים. אורה של הספרייה משך אליה את מיטב אנשי הדעת וחוקרים מכל העמים ומכל הדתות.

פעם אחת הספרייה כמעט הוחרבה. [תופים] היה זה בלילה שבו יוליוס קיסר כבש את אלכסנדריה והכריז על צירופה לאימפריה הרומית. [רחש שריפה] הוא התכוון להצית ספינות מלחמה יווניות שהגנו על העיר, אך רוח צפונית הסיטה את האש מהנמל אל הבתים ועשתה דרכה אל הספרייה. למרבה המזל, החיילים היוונים והרומים הבחינו באסון המתקרב והסכימו להפסיק את הלחימה, כדי לכבות את השריפה ולהציל את אוצרות הספרייה.

[מוזיקת רקע מסתיימת, קולות אנשים והמולת עיר]

גם תחת שלטון הרומאים, העיר הייתה מרכז מפואר של אמת, אמנות ואמונה. בין רחובותיה ניתן היה למצוא מקדשים לאלות מצריות כמו בסתת וסח'מת, מקדשים לאלים היוונים כמו התיאטרון המוקדש לדיוניסוס, ולאלים הרומאים כמקדשו של יופיטר, או המקדש של קיסרי רומא שנקרא הקיסריום. בעיר גם נבנה מקדש מיוחד בשם הסראפיום, הוא מקדשו של האל סראפיס שהיה, כמו העיר אלכסנדריה, חציו יווני וחציו מצרי. [קולות תפילה ודנדון פעמונים] לצד כל אלה ניצבו גם בתי כנסת לקהילות היהודיות הרבות של העיר, וגם מספר כנסיות לקהילת הנוצרים הצעירה, שבתקופה זו רק החלה את צמיחתה. כמה שנחפש בין דפי ההיסטוריה, לא נמצא עיר עשירה כאלכסנדריה במגוון המקדשים [קול המתפללים נפסק] של דתות כה רבות.

[מוזיקת רקע קודרת]

קירילוס שנא את העובדה הזו. מחלון חדרו המפואר בכנסייה, הוא הביט מטה על העיר מלאת פסלי האלילים בבוז ובחמה. כפטריארך החדש של העיר אלכסנדריה, הוא היה אמון על הובלת תושביה, כמו רועה המוביל את צאנו, הרחק מהכפירה אל עבר הנצרות, דת האמת היחידה מבחינתו.

מאה שנים חלפו מאז שהקיסר קונסטנטין המיר את דתה של האימפריה הרומית לנצרות. והדת הצעירה שלו, שחסידיה עד כה היו נרדפים ברחבי האימפריה בשל אמונתם, הפכה לדת החזקה בממלכה, בצו מלכותי. עתה הגיעה תורם לרדוף את עובדי האלילים והכופרים עד האחרון שבהם, ולהציל את נשמתם.

זחוח מחוש צדק עיוור, קירילוס אסף סביבו עדת מאמינים נאמנים. להם קרא "המשמר הקדוש". הוא לא טרח ללמד אותם קרוא וכתוב, שכן לא בשכלם היה חפץ, אלא בכוחם הפיזי. בתיווכו, הדת הנוצרית איבדה את ערכי השלום, החמלה והמחילה שהיו מנת חלקה מימי משיחם. בהיעדר אלה, הנצרות הצטיירה כדת של מלחמה, שלא ראתה ערך בחיי אדם שלא קיבל אותה על עצמו. חייליו היו מתפרעים ברחובות העיר, מנפצים פסלי אלים ומחריבים מקדשים.

ראשונים, נחרבו מקדשי האלים המצרים, ואיתם דת עתיקה שהייתה קיימת למעלה מ-4,000 שנה נעלמה מהעולם. אחריהם החריבו אנשיו את מקדשי האלים היוונים והרומים, מקדמים את מותן הממשמש ובא של דתות עתיקות אלה.

עתה, רק שלושה מקדשים של עובדי אלילים נותרו עומדים באלכסנדריה, הקיסריום - אותו פקדו הרומאים, הסראפיום - ובו הורשו להתפלל המצרים והיוונים, והספרייה הארורה.

קירילוס שנא את הספרייה בכל ליבו, שכן ידע שהיא גדושה באלפי מגילות וספרי כפירה. במיוחד שנא את האישה העומדת בראשה. אישה כה נפלאה, שלא ראוי שנפגוש אותה לראשונה דרך עיניו הצרות של הפטריארך הנאלח.

[מוזיקת רקע קודרת מסתיימת]

לכן ברשותכם, נעזוב את קירילוס החמוץ בחדרו, ונפנה להכיר את גיבורת סיפורנו.

[מוזיקת רקע שקטה]

שמה היה היפאטיה, ולה היה התפקיד החשוב ביותר באלכסנדריה כולה - היא הייתה הספרנית הראשית.

לאלה מכם שטרם זכו לבקר בין כתלי המקדש הקרוי ספרייה, נספר שספרנית אינה רק העוזרת לנבוכים. היא האוצרת והשומרת על מיטב האמנות והחוכמה שהעם האנושי הצליח לנסח במילים ולכרוך בספרים. בידיה מפתחות סודיים, היכולים להפוך ספרים תמימים לשערים לעולמות רחוקים.

תפקידה של הספרנית הראשית של הספרייה של אלכסנדריה היה גדול אף יותר. היה עליה להבין את הערך של כל הידע שנמסר בידיה, להפיץ אותו הלאה, ואם אפשר, להוסיף לו משלה.

היפאטיה לקחה את התפקיד הקדוש הזה בשתי ידיה. היא חקרה את חוכמת העבר על מנת לתרום לחוכמת העתיד. היא חקרה את הכוכבים ואת רזי המדעים, והעבירה שיעורים קבועים לכל הצעירים הסקרנים של העיר, מטפחת דור חדש של חוקרים, ויוצקת תבונה נחשקת בנשמות תושבי עירה.

היא גדלה בספרייה הזו, נצר לשושלת מכובדת של ספרנים חוקרים. אביה, ת'און האלכסנדרוני, היה החוקר והמתמטיקאי החשוב שערך והתקין את המהדורה הרשמית של ה"יסודות" של אוקלידס - ספר המתמטיקה החשוב, שחיבורו על ידי אוקלידס התרחש בדיוק בספרייה הזו 750 שנה קודם לכן. מהדורתו החדשה והמתוקנת של ת'און הייתה לספר לימוד החשבון החשוב ביותר בעולם במשך למעלה מאלף שנים נוספות.

תיאון לימד את בתו כל שידע, וכשגדלה, חש גאווה לראות את התלמידה מתעלה על מוריה במתמטיקה ובאסטרונומיה.

עד היפאטיה, האמינו שכל מה שניתן לדעת על הכוכבים, נכתב כבר לפני 300 שנה על ידי האסטרונום תלמי, שגם הוא, אגב, עבד מתוך כתלי הספרייה הזו. אבל בידיה של היפאטיה היו מכשירים חדישים, כמו לוכד הכוכבים, האסטראלב [כך במקור], שהיה לאוצר בידי ספנים וחוקרים כאחד, מכיוון שאיפשר ניהול מעקב מדויק אחרי תנועת הכוכבים. בעזרתו ובעזרת מכשירים אחרים, היפאטיה הצליחה, ביחד עם עמיתיה, לחשוף מספר טעויות בחישוביו של תלמי. לא טעויות גדולות במיוחד, סטיות קלות בלבד, אך היה בהם מספיק בכדי לגרום לחוקרת רצינית לשאול שאלות.

היא אספה צוות של מוחות צעירים, ויחד הם החלו לשער מה יכולים להיות הגורמים להבדלים בין החישובים. אחד העלה את הסברה שאולי תנועת הכוכבים אינה מעגל מושלם, אולי תנועתם היא אליפסה. אחר העלה את האפשרות שאולי דווקא השמש ולא כדור הארץ, היא מרכז העולם.

כיְוָנִיה, היפאטיה חונכה להאמין באלי האולימפוס, אבל דלתות הספרייה שבהשגחתה היו פתוחות לגברים ונשים מכל הדתות, שכן האמינה שעל האמת של המדע להיות נחלת הכלל, ושיש לה מקום בכל נשמה, בלי להתחשב באמונתה, רק בסקרנותה ונכונותה להשקיע וללמוד.

בין תלמידיה נמנו מדענים ומדינאים, סוחרים וספנים, נוצרים, יהודים, רומאים ומצרים. כולם מאוחדים באהבתם לחוכמה, ובהערצתם אל היפאטיה עצמה. בצעירותה, היה עליה להפסיק את הרצאותיה כדי לדחות הצעות נישואין בטענה שהיא נשואה לאמת. וגם עתה איש לא נותר אדיש ליופיה.

תלמידה הבכיר ביותר היה אורסטס, שליטה של אלכסנדריה, ונציג האימפריה הרומית. מכיוון שידע שבכל אלכסנדריה אין ראש נבון מזה של היפאטיה, נהג להתייעץ עימה רבות בענייני העיר שבחסותו. עתה שיתף איתה את דאגתו למתיחות המתגברת בין קהילת הנוצרים המתחזקת, לקהילת היהודים הוותיקה.

מצד אחד, הוא היה נציגה של אימפריה שהפכה לנוצרית. מצד שני, היהודים באלכסנדריה היו הקהילה הגדולה ביותר בעיר, ששורשיה השתרעו על פני מאות שנים. היפאטיה ידעה זאת. על מדפי הספרייה הונחו ספריהם של פילוסופים יהודים חשובים כפילון האלכסנדרוני, היסטוריונים כיוסף בן מתתיהו, וסופרים חכמים כבן סירה.

כאן למדו שלושתם, וכאן נוצר מפעל התרגום המפואר של ספרי התנ"ך ליוונית שנקרא "תרגום השבעים".

"אינני מבין", אמר אורסטס. "הרי גם היהודים וגם הנוצרים מאמינים באותו אל אחד, באותם כתבים ובאותם נביאים". מנקודת מבטו לא היה הבדל רב בין שתי הדתות, רק שאלה האמינו שהמשיח בדרך, ואלה האמינו שהוא כבר הגיע.

"תוכן אמונתם איננו רלוונטי", השיבה היפאטיה באותה בהירות שבה נהגה להסביר משוואה מתמטית. "אלא האופן שבו הם מראים את אמונתם. היהודים לוקחים חלק פעיל בחיי העיר ומבקשים רק שיותר להם לדבוק באמונתם. גם הם מרדו פעם באימפריה. הם שילמו על כך מחיר כבד שהם מסרבים לשכוח. דת הנוצרים לעומת זאת, בעוד שאומנם צמחה מאותה אדמה ביהודה, מבקשת להיות הדת היחידה".

"היא הפכה לדת הרשמית של כל האימפריה", השיב אורסטס. "מה עוד הם יכולים לבקש?".

"הרומאים מאמינים באלים ומלכים. עבורם, השלטון הוא דבר המכתיב הלכות מרחוק. אמונתם של הנוצרים לעומת זאת, לפחות בגלגולה הנוכחי, רוצה לשלוט בנשמות".

"איך ייתכן? הרי המלחמה הגדולה של כל אדם בחייו היא על שליטה בנשמתו שלו. חוקים לא יכולים להכתיב מחשבות".

"אתה צודק", השיבה היפאטיה. "אבל חוששני שיקח עוד זמן רב עד שהנצרות תלמד את האמת הזאת. לפחות כל עוד אנשים כמו קירילוס מובילים אותה".

אורסטס שמח שהיא הזכירה את הפטריארך. עליו רצה לדבר איתה.

"היפאטיה", אמר. "בכל עירנו אין אדם חכם ונבון ממך. אולי את תוכלי לדבר איתו? תסבירי לו שהעיר אלכסנדריה עומדת על איזון עדין ודליק בין הדתות השונות של תושביה. ופגיעה באיזון זה, עלולה להמיט אסון על כולם".

"אני יכולה לנסות, אם כי איני מאמינה שתהיה בכך תועלת", השיבה. "ראיתי את אנשי המשמר הקדוש שלו. אדם הגיוני והגון לא מחנך בריונים".

"אז תדברי איתו? יופי! כי אמרתי לו לבקר אותך מחר".

היפאטיה לא אהבה שאחרים מחליטים כיצד תבלה את זמנה, אבל היא ידעה שאורסטס לא היה מרשה לעצמו לעשות זאת אם הייתה לו ברירה אחרת.

[מוזיקת רקע מסתיימת]

היא הסכימה וכבר למחרת עמדה מחוץ שערי הספרייה, לקבל את פניו של הפטריארך. [רעש כרכרה] קירילוס הגיע בפנים מלאות שנאה קרה. הכניסה למקדש האלילים שנקרא "ספרייה", גרמה לו להרגיש מלוכלך בטומאה. הוא לא השיב למילות השלום של היפאטיה, והסתפק בהינהון נוהם. הוא המשיך לשתוק כשצעד אחריה דרך מסדרונות הספרייה, עד שהגיעו לחלל בו יכלו לשוחח בשקט. היה זה חדר קריאה קטן וריק, שפסלים של פוסידון וקופידון ניצבו משני צדדיו… הוא פזל לעברם, וירק על הרצפה. היפאטיה הרימה גבה אחת, וחיכתה בסבלנות שיפצה את פיו: "את באמת מאמינה ב…", הוא החווה לעבר הפסלים. "אלילים בצורת אדם האלה?" [בקול עמוק]

"הו, לא", חייכה אליו. "אלה רק פסלים, דמויות שמסמלות כוחות שמשפיעים על חיינו".

"כוחות? או שקרים?!", סינן.

היפאטיה חייכה ברוך. "כשהגעת לכאן מרומא, הגעת בספינה, נכון? וכשהספינה היטלטלה בין הגלים, האם האמנת בכוחו של הים? האם בכלל ניתן היה להכחיש אותו? לכוח זה אנחנו מכוונים כשאנחנו מדברים על פוסידון".

[מוזיקת רקע שקטה]

"לא", חרץ. "אין כל כוח בעולם מלבד זה של האדון המושל במרומים. גם הגלים כפופים לכוחו של האל".

"אולי", השיבה היפאטיה. "באשר לפסל השני", היא החוותה לקופידון. "האם לא היית נער? האם מעולם לא חשת את כוח המשיכה של האהבה? זה בהחלט יכול להסביר כמה דברים", העירה מתחת לשפתה.

"כמובן!", חייך קירילוס. "מי לא הרגיש את פיתויי השטן?".

"השטן?", שאלה. "אז אתה כן מאמין ביותר מכוח אחד הפועל בעולם?".

"אני מאמין באל אחד, אל שאין לו פסל ולא תמונה. אל שרואה הכל ושומע הכל. אצלנו לא מתפללים לפסלים דוממים".

"תאמר לי, כשאתה מדמיין את האל שלך שומע, האם יש לו אוזניים לשמוע מהם? כשהוא רואה, האם יש לו עיניים לראות דרכן?".

"ודאי שלא! הרי אלה רק מילים, סמלים שנועדו לכוון אותנו לאמת גדולה יותר מזו שאנחנו יכולים לדמיין".

"אני מסכימה איתך לחלוטין", התשובה הזאת הפתיעה אותו. "זאת בדיוק מטרתם של הפסלים".

"הזהירו אותי מתחבולותייך", הרהר בקול. "אבל אני ראיתי את האנשים שלכם זובחים לחיות, ומשתחווים לפסלים של נשים ערומות. האם תכחישי שהם מאמינים בקדושת הפסלים?".

"האם אין בין שורותיך מאמינים שמדמיינים שהאל שלכם הוא סבא זקן שיושב בעננים? אנשים טועים. לכן יש טעם בחינוך, במחקר ובהשכלה".

"מה הטעם בלימוד אם כל מה שלומדים אלה שקרים? שמעתי שגיליתם שאפילו הנביא שלכם, אריסטו, טעה. האם גם את זה תכחישי?".

"מדוע שאכחיש? הרי זו בדיוק המטרה שלשמה נבנתה הספרייה הזאת", עיניה נדדו בהערצה אל מדפי המגילות הרבים. "כדי שנוכל לתהות, ולטעות, ולצעוד אל עבר האמת".

"האמת כבר ניתנה", זרק לעברה. "אתם פשוט מסרבים לקבל אותה".

"אנחנו מסרבים לקבל כל דבר שלא נבדק כהלכה, במיוחד אמת שצריכה חרבות במקום טיעונים".

"ואם את טועה?", הוא חייך כמנצח. "אם אני טועה, כלום לא קרה. אבל אם את טועה, את דנה את נשמתך הנצחית לאש וגופרית. אני לפחות שואף למעלה מזה".

"כך אנחנו שואפים למעלה. מטפסים על סולם השאלות, משפרים את כלינו ומחדדים את שכלנו. בדיוק בשביל להתנשא מעל ה…", היא הביטה הישר בעיניו. "המחשבה הנחותה של הגוף".

"את סתם מחפשת תירוצים לשמור על טעויותייך".

"מחשבה מוטעית עדיפה על חוסר מחשבה".

הוא שתק זמן מה, בולע את גאוותו, ושאל "מדוע זימנתם אותי לכאן? ודאי לא האמנתם שתוכלו להמיר אותי לדת הכופרים עם פנים יפות ומילים מבלבלות".

"היהודים", השיבה ברצינות תהומית. "אורסטס סיפר לי שהיו עימותים בין אנשיכם לבינם".

"חלק מהמאמינים שלנו נלהבים מדי באמונתם. האם אני אשם באש הבוערת בנשמתם?"

"רק אם אתה שופך עליה שמן", חתכה את דבריו.

"ואת? מה אכפת לך? היהודים לא מאמינים באפרודיטה, כמוך".

"בני אדם הם יותר מטקסים ואמונות. אורסטס ביקש ממני לדבר איתך, משום שהוא אמון על שלום כל החיים בעירו: נוצרים, יהודים, מצרים, יוונים ורומאים. הוא יודע שאם יתלקח עימות ביניכם, יהיה עליו להשתמש בסמכויותיו כדי לעצור פורעים אלימים. אנחנו רק מנסים למנוע שפיכות דמים".

היא עמדה והביטה על קירות השיש הגבוהים של החדר.

"הספרייה הזאת", אמרה, "נבנתה במשך עשורים רבים, ומאות שנים נדרשו כדי למלא אותה בספרים. אני בטוחה שתלמי השלישי היה שמח אם יכול היה להקיש בידיו כדי שכל המדפים יהיו מלאים בשנייה. אבל לדברים טובים נחוץ זמן להתפתח. עם הזמן, יכול להיות שכולם יקבלו על עצמם את הדת שלכם. מי יודע? אולי יבוא היום, וכל אירופה תבחר בנצרות. אבל שנינו יודעים שזה יקח זמן. לכן, כל מה שאני יכולה לבקש ממך, הוא מעט סבלנות. אם אמונתך כל כך איתנה, היא תוכל גם לבעור באש קטנה".

קירילוס הרהר בדבריה של היפאטיה, שוקל בכבדות את תשובתו:

"אורסטס אומנם אחראי על חיי התושבים, לא אכחיש זאת. אבל אני אחראי לנשמותיהם. ואני לעולם לא אחדל להילחם על כל נשמה אבודה ומסכנה ששוכנת בין חומות העיר שלי. באשר ליהודים", עיניו הצרו בשנאה שלא ניסה להסתיר. "תגידי לאורסטס שככל שזה נתון בשליטתי, אף נוצרי לא יגע בשערה אחת מראשו של שום יהודי, ובלבד שהם לא יבחרו לנקוט באלימות".

היא צמצמה מבטה לעברו, מנסה לנחש את צעדיו הבאים. אבל בליבה כבר ידעה. השיחה הזאת הייתה מיותרת.

היא המליצה לאורסטס לשלוח מכתב בהול לרומא שיבקש מהקיסר עצמו להתערב, למען שמירת השלום השברירי ששרר בעיר מזה מאות שנים. אך למכתבים במאה החמישית נדרשו חודשים למצוא את יעדם. ובינתיים, המתיחות בין הנוצרים והיהודים של אלכסנדריה גברה והתעצמה.

[מוזיקת רקע מתגברת ומשתנה למוזיקה קודרת]

המתיחות הגיעה לשיאה כאשר בוקר אחד, בזמן שהיהודים היו עסוקים בפתיחת חנויותיהם וסידור מרכולתם על דוכנים, המשמר הקדוש הציף את רחובות העיר. חייליו מרסקים דוכנים, קורעים ספרים ובוזזים מכל הבא ליד. אבל הם לא נגעו ביהודי אחד. הם ידעו שרבני היהודים, בעקבות הפצרותיו של אורסטס, ביקשו מהם להימנע מעימותים אלימים עם שכניהם הנוצרים.

שעה ארוכה ספגו היהודים את ההשפלה, עד שסבלנותם של כמה מהם פקעה. הם ניצבו מול הפורעים הנוצרים, ובמקום התפתחה תיגרה. במהלכה נפגעו יהודים ונוצרים כאחד.

לזה בדיוק קיווה קירילוס כששלח את חייליו, ונשאר בחדרו הבטוח שבכנסייה. הוא שלח מכתב לרומא, ובו ביקש לדווח על הטבח הנורא שביצעו היהודים בנוצרים בלא כל התגרות מצידם. אמנם, היה עליו לשנות קצת את העובדות כדי שתהיינה מתאימות יותר למטרותיו, אך הים התיכון גדול מאוד, ובצידו השני מוכנים להאמין להכל, בתנאי שזה מתואר כבעיות של אחרים.

לא חלף זמן רב, וצו רשמי מהכנסייה ברומא התיר לקירילוס לאסוף את כל יהודיי העיר ולגרשם. הצו לא דרש מהפטריארך להפשיט את היהודים מרכושם, לגנוב את כספם, ולחלק את בתיהם הנטושים לחבריו. את זה החליט לבצע על דעת עצמו. בחדרו בכנסייה, קירילוס תהה מדוע הוא לא חש שמחה בניצחונו על הכופרים. הוא לא ידע שאש השנאה היוקדת בלב, מצביעה אומנם כלפי חוץ, אך שום דבר בחוץ לא יכול לכלותה.

מיד אחרי שנפטר מבעיית היהודים, ניצבו לפניו בעיות רבות נוספות. העיר אלכסנדריה עדיין לא הייתה שלו. שעה ארוכה ריחם על עצמו הפטריארך, מכיוון שנאלץ לשאת נטל כה כבד. ולבסוף, הגיע למסקנה שהוא צריך כנסייה חדשה, גדולה ומפוארת יותר.

[מוזיקת רקע מתחזקת ומסתיימת]

הימים חלפו, ופרעות הנוצרים בעיר לא פסקו. [מוזיקת רקע] הם השתלטו על מקדש הקיסריום, ריסקו את פסלי הקיסרים ששכנו בתוכו, והכריזו על המקום ככנסייתם החדשה. בתקרית אחרת, מספר נוצרים עצרו את השליט אורסטס בחיק כרכרתו, והחלו לסוקלו באבנים. ברגע האחרון הצליחו שומריו לגרש את הפורעים ולהציל את חייו.

קירילוס מצידו מיהר להסביר שמדובר בקומץ עשבים שוטים, להתנצל שהוא לא יכול לקחת אחריות על כל מעשה של כל נוצרי בעיר, ולהבטיח שהוא ינזוף באופן אישי בפורעים.

אבל הפרעות המשיכו. מיום ליום הגיעו חדשות על שריפות מסתוריות וקרבות ברחובות. בין כותלי הספרייה, היפאטיה נאלצה להביט בלב שבור על כיתתה ההולכת ומתרוקנת מתלמידים. אלה שנותרו, פנו אליה לעצה, אך בפיה לא היו דברי נחמה:

"עד כה ביקשתי מכם לשאוף מעלה, אל עבר הרעיונות הנצחיים, לחקור ולחפש אחר האמיתות שאינן מתחלפות בחלוף העונות. אך כאן, על הקרקע, דבר אינו נצחי. עירנו זכתה למאות שנים טובות, בהן היא האירה לעולם כולו. אך גם הלהבה העזה ביותר דועכת בבוא העת. אנשיו של קירילוס רדפו את המצרים, את היוונים ואת היהודים. ועתה גם אזרחיה הרומאים של אלכסנדריה אינם בטוחים. מדוע אתם חושבים שהם יפסחו על המדענים?".

"אבל אנחנו לא עוסקים באמונה בכלל!", מיהר אחד התלמידים להגן על מלאכתו. "אנחנו לא מסכנים אותם בשום צורה".

"הו, אבל אתם כן", השיבה היפאטיה. "משום שאתם יודעים שאין רעה גדולה מהוראת אמונה טפלה כאילו היא האמת. דווקא משום שאתם שואפים לחירות המחשבה, אתם מהווים סכנה עבור אלה שמבקשים לצמצם את חירותה".

"מה עלינו לעשות?", שאל תלמיד אחר. הוא קיווה שהיא תדרוש מהם לחקור את תולדות הדתות, למצוא עובדות ולהוכיח טענות שקריות. אך תשובתה הייתה שונה:

"לצערי, זו אינה העת ללמידה ולמחקר. זו העת למעשים".

היא הביטה במבטיהם החוששים של תלמידיה. "אל תדאגו, לא אבקש מכם להילחם בשם האלים. הספרייה הזו אינה קסרקטין. המשימה שמונחת בידינו גדולה בהרבה מגורלנו ומגורל עירנו. והיא קשה ומסוכנת מאוד".

היא הביטה סביב אל המסדרונות, המדפים והמגילות הרבות, והמשיכה:

"500 שנים נדרשו לאסוף את האוצר הגדול שזכינו להלך בו בחיינו. ואין בכוחנו להציל את כולו. מה שאני צריכה מכם עכשיו הוא שכל אחד מכם יתגייס להציל כמה שיותר ספרים מכאן".

בשתיקה הרכינו התלמידים את ראשיהם, מקבלים על עצמם את כובד משימתם. מיד אחרי כן, תלמידים, מרצים, מתרגמים, חוקרים וסופרים, רצו בין המדפים ואספו כמה שיותר ספרים.

[מוזיקת רקע מסתיימת, קריאות פורעים]

בחוץ כבר ניתן היה לשמוע את רעם ההמון הפורע. [מוזיקת רקע מתחדשת] אך הם לא חדלו. הם העמיסו ספרים על עגלות, הסתירו אותם בבתי מגורים ובבארות יבשות. היפאטיה ניצחה על המערכה, בוחרת אלו מגילות חייבות לשרוד, ועל אלו למצער, צריך לוותר.

גם כשהגיעו אנשי המשמר הקדוש של קירילוס לשערי הספרייה, היא סירבה לעזוב את המקום, עד שאחרון תלמידיה ברח מאחת הדלתות האחוריות, כששק מגילות כבד מתנדנד על גבו. רק אז לקחה כמה מגילות אחרונות, ונמלטה גם היא מהספרייה, שהייתה לה לבית כל חייה.

היפאטיה רצה בין הרחובות החשוכים של אלכסנדריה, מחבקת את המגילות בכל כוחה. היא חשבה על כך שלא הספיקה לבדוק אילו מגילות הצילה, ונזפה בעצמה על אחיזתה החזקה מדי, שעלולה לקמט את נייר הפפירוס העדין. [תופים ורעש שריפה] לפתע הבחינה באור אדיר עולה מאחוריה. לא היה לה ספק לגבי משמעותו. האש אחזה בספרייה.

רגליה כשלו, וסחרחורת אפפה אותה כאשר שמעה מאחוריה, "הנה היא! תתפסו את המכשפה!". [בקול גס]

היפאטיה מצאה את עצמה לכודה בידיו של המון זועם. אחד מהם צעק לעברה, על כך שהוא ביקר בחדרה וראה את מכשירי הכישוף השחור שהיא החביאה שם. לשווא היא ניסתה להסביר להמון המשולהב שאלו כלים ומכשירים מדעיים. היא אפילו הציעה ללמד אותם כיצד להשתמש בהם. אבל אלה שחושבים שהם תמיד צודקים, לא יכולים ללמוד דברים חדשים. ההמון גרר אותה אל מקדש הקיסריום, שהפך לכנסייה, ושם נטלו את חייה.

[מוזיקה מתחזקת ושוב נחלשת]

משראה אורסטס כי כשל בתפקידו להגן על השלום בעירו, הוא פרש ממשרתו ועזב את אלכסנדריה. קירילוס הפך לשליט היחיד של העיר. אחרי שהרס את מקדשי המצרים, היוונים והרומאים, אחרי שגרש את היהודים ושרף את הספרייה עד עפר, עתה העיר אמנם הייתה הרוסה וריקה ברובה, אבל היא הייתה נוצרית, ועל כן הוא זכה לתואר "קירילוס הקדוש".

[מוזיקת רקע מתחלפת]

האש שכילתה את הספרייה של אלכסנדריה בישרה על סופה של העת העתיקה, ועל ראשיתם של ימים חשוכים וקודרים. אבל הספרים שהצילו תלמידיה של היפאטיה, שרדו. הם הוחבאו בגנזכים ומרתפים, שם חיכו ליום בו הסקרנות תשלח את האנושות למוצאם.

אלף שנים הם חיכו כך, עד שאנשי אירופה שוב נטלו את נס החתירה לאמת, וביעור הדעה הקדומה. הם המשיכו בדיוק מהמקום בו היפאטיה ותלמידיה עצרו, בשאלות לגבי תנועתם העגולה של הכוכבים, ומיקומה של השמש ביחס לכדור הארץ.

[מוזיקת רקע מסתיימת בדנדון פעמונים]

[מוזיקת סיום]

סיפורה של היפאטיה מאלכסנדריה, כמו סיפורים אמיתיים אחרים, אמנם לא זכה לסוף מהאגדות, אבל העובדה שאנחנו, כאן, נהנים מכל ההמצאות והתגליות של המדע, היא ההוכחה שהיפאטיה הצליחה במשימתה, וששלהבת המחקר לא כבתה.

אם הייתם צריכים לבחור ספר אחד להציל מהספרייה, איזה ספר זה היה?

למה דווקא הספר הזה זכה למקום מיוחד בליבכם?

כמו שהבטחנו, אנחנו נהיה כאן איתכם, עם אגדה חדשה בכל שבוע, עד שתיגמר המלחמה.

אם אהבתם את האגדה ואתם רוצים לתמוך ביצירה שלנו, אתם מוזמנים לתמוך בנו דרך אתר פטריאון, על ידי רכישת הספרים שלנו מאתר הוצאת "פנק", או על ידי הזמנתי אליכם לבית הספר, במסגרת סל תרבות ארצי.

אני תום בייקין-אוחיון, ואם רק תסתכלו טוב-טוב, תראו שכל אחת ואחד מכם הוא כבר גיבור של אגדה.

[מוזיקת סיום מסתיימת בדנדון פעמונים]