את האגדה הזאת, אני רוצה להקדיש להם ולכל הילדים והילדות שכבר רוצים לחזור הבייתה. היא מספרת על תזמורת שמצאה את עצמה תקועה בארמון ענקי ומפואר
תאריך עליית הפרק לאוויר: 20/10/2023.
שלום ילדים וילדות שגדלו.
אני תום בייקין-אוחיון, ואת הסיפורים האלה כתבתי בשבילכם.
גם אתם מרגישים כאילו עבר הרבה יותר משבוע מאז השבוע שעבר?
הזמן הוא דבר מוזר.
כשרוצים שיעבור, הוא מתארך ומתאחר.
כשרוצים שיעצור, הוא מתקצר וממהר.
אבל הוא עובר.
תמיד הוא עובר.
אתמול נסעתי למלון מפואר בירושלים להציע שעת סיפור לילדים מקסימים שהגיעו לשם משדרות ונתיבות.
את האגדה הזאת אני רוצה להקדיש להם, ולכל הילדים והילדות שכבר רוצים לחזור הביתה.
היא מספרת על תזמורת שמצאה את עצמה תקועה בארמון ענקי ומפואר.
[מוזיקה מתנגנת]
קלאסיקה.
לסוגים רבים של אמנות קוראים קלאסיקה.
בדרך כלל, מדובר ביצירות אמנות המנצחות את הזמן, ונשארות נפלאות זמן רב לאחר יצירתן.
כשמדברים על השירה הקלאסית, מתכוונים לתיאטרון ולשירה של יוון הקדומה.
כשמדברים על ציור ופיסול, הציורים והפסלים של הרנסנס האיטלקי הם שקרואים קלאסיים.
וכשמדברים על מוזיקה קלאסית, מתכוונים בראש ובראשונה למוזיקה שיצר היידן.
[מוזיקה מתנגנת ברקע]
פרנץ יוזף היידן נולד ב-1732 בכפר אוסטרי קטן, באזור שנקרא בורגנלנד.
כבר בגיל צעיר היה ברור שכל מה שהיידן הקטן רוצה לעשות, הוא לחיות בעולם המוזיקה.
הוא בנה לעצמו כלי מיתר מעצים ומחוטים שהיה מכופף וקושר, או תופים מסירים ישנים.
יום אחד אביו של היידן לקח אותו לפגוש את ראש התזמורת של הכפר, שאמר בזלזול, "חסר לי מתופף, אבל חסר לי גם תוף".
פרנץ יוסף הצעיר החל להתרוצץ חיש מהר ממקום למקום.
הוא לקח נפת קמח מהמטבח, ושרפרף מחדר אחר.
ראש התזמורת התרשם מאוד, לא בגלל התוף המוזר, אלא כי הבחין בדיוק ובמקצועיות שבהם הילד הצעיר תופף, והסכים מיד לצרף את הילד לתזמורת שלו.
כמה שבועות אחרי כן, היידן כבר ניגן בצעדה החגיגית של הכפר.
היום יש למתופפים בתזמורת כתפיות מיוחדות שמחזיקות את התוף בשעת הצעידה.
אבל אז, כדי שהיידן יוכל ללכת ולתופף בו זמנית, היה צורך לקשור את התוף שלו אל גבו של הגמד הגיבן של הכפר. אפשר לשער איזה מחזה משעשע היה לראות את הילד הקטן צועד כך בתזמורת ומכה בתוף.
השנים חלפו, והיידן התבגר ונסע לוינה, בירת המוזיקה של התקופה.
הוא שר תקופה מסוימת במקלה של אחת הכנסיות שם, אבל לבסוף גורש ממנה לאחר שמנצח המקהלה מאס בתעלוליו של הנער.
הקש ששבר את גב גמל הגיע יום אחד, כאשר במהלך חזרות היידן הצעיר בדק מספריים חדשים ובשקט, גזר את הצמה של אחד מחבריו למקהלה.
כך היידן מצא עצמו בעיר הגדולה, בודד ורעב.
הוא הצליח למצוא מגורים בדירת חדר קטנה, בלי חלונות, בקומה החמישית של בית קטן בוינה.
כל רכושו היה מיטה ופסנתר קטן וישן.
הוא היה זקוק אז כל כך לעבודה, עד שנאלץ לכתוב אפילו "מוזיקה לריקודים", אותו סגנון מוזיקלי שעד היום נחשב לנחות שבכל הסגנונות המוזיקליים.
הוא לא הרוויח כסף מספיק למחייתו, ולילות רבים חזר לחדרו עייף, רעב ועצוב.
כדי להפיג את הדיכאון, היה מתיישב ומנגן בפסנתר עד שנרדם.
[מוזיקת פסנתר של היידן מתנגנת]
רצה הגורל, והשכן שלו שמע את הנגינה הנפלאה והעצובה, וביקש מהיידן להיות המורה לנגינה של בתו, ובתמורה יהיה מוזמן לכל הארוחות של המשפחה.
במהרה התפשטה השמועה על מורה הנגינה הצעיר והמוכשר, והוא החל לקבל עוד ועוד עבודה, המון עבודה.
כעבור שנים מספר, היידן היה לא רק מורה למוזיקה של נגנים צעירים, אלא גם נגן כינור בתזמורת, נגן אורגן בכנסייה, עוזרו האישי של מלחין זקן, מנחה לזמרים במקהלה ומלחין בעצמו.
הוא עבד לפעמים שמונה עשרה שעות ביממה.
לא הייתה לו בעיה עם זה, כי יותר מכל אהב לעבוד.
"לעולם לא אחזור לימים שבהם הייתי רעב, עצוב ומובטל" נשבע לעצמו.
באותה תקופה היו שני סגנונות מוזיקה פופולריים.
סגנון הבארוק של הכנסיות, שהיה רציני, מסובך ומתוחכם. ובקיצור משעמם. וסגנון הרוקוקו או המוזיקה לריקודים, שהיה קליל ושמח ובקיצור מטופש.
היידן רצה להמציא מוזיקה חדשה, כזאת שתהיה חכמה וגם משעשעת, רצינית וגם קלילה, כזו שתנעים את זמנם של האצילים, וגם תשמח את כולם.
כך, בלי לשים לב, המציא את סגנון המוזיקה שנקרא היום מוזיקה קלאסית.
לא עברו שנים רבות, והנסיך פאול אנטון אסטרהאזי, ראש המשפחה העשירה ביותר בהונגריה, ביקש מהיידן להיות מנהל התזמורת בביתו.
היידן עבד אצל משפחת אסטרהאזי שנים רבות, גם אחרי שבנו של הנסיך, ניקולאי אסטרהאזי, ירש את אביו.
ניקולאי, המופלא, ויש האומרים המופרע, היה אציל מפונק ומוזר במיוחד.
מכיוון שגדל במשפחה עשירה כל כך, הוא היה רגיל לעשות ככל העולה על רוחו, מבלי שאיש יעיר לו על כך.
לדוגמה, הוא היה מתהלך ברחוב, לבוש במקטורן משובץ יהלומים, ובנעלי בית משובצות אבני חן יקרות.
הנסיך אהב מאוד מוזיקה, וידע להעריך את כישרונו של היידן הצעיר. לכן החליט לקחת אותו איתו, אל טירת החלומות שבנה לעצמו, באמצע ביצה שוממה בפאתי הונגריה.
טירת אסטרהאזי הייתה מבנה מיוחד במינו, גדולה ומרשימה יותר מארמון ורסאי המלכותי שבצרפת.
בכל העולם כולו, לא נראה מבנה מפואר כל כך.
היו בו 126 חדרים שכללו אולם נשפים עם ציור תקרה ענקי של האל אפולו רכוב על כרכרה.
ספרייה שהכילה 22 אלף ספרים.
היה חדר יפני עם ציורי קיר ענקיים בזהב, וחדר איטלקי ובו ציורים ופסלים של גדולי אמני הרנסנס.
היו שם מזרקה ענקית בכניסה, חדרי אוכל, חדרי מוזיקה, אולם אופרה, אולם תיאטרון, חדרי משרתים, חדרי נגנים וחדר עבודה שהוקדש במיוחד להיידן.
הדבר היחיד שהיה חסר שם היה אורחים.
קשה לשכנע אצילים להגיע כל הדרך מעריהם הגדולות לביצה מרוחקת בהונגריה.
אבל כל זה השתנה כשהקיסרית של רוסיה בכבודה ובעצמה באה לביקור.
היא ראתה את מופעי המריונטות, ולא ממש התרשמה.
היא בחנה את מופעי הזיקוקים ופיהקה.
אבל כששמעה את האופרה של היידן, התרגשה כל כך עד שפרסמה ברבים:
"כשאני רוצה לשמוע אופרה טובה, אני הולכת לטירתו של הנסיך אסטרהאזי, לשמוע את האופרה של היידן".
במהרה, כל אצילי אירופה היו חייבים לבוא לטירה המבודדת כדי להיווכח בעצמם במה דברים אמורים.
לא עבר זמן רב, והיידן והנגנים שלו מצאו עצמם מנגנים בכל יום אופרות באולם האופרה, קונצרטים באולם הנשפים, ומוזיקה קאמרית בחדרים הפרטיים.
הנסיך לא הרשה להם לעזוב כל עוד היו אורחים בארמון, והאורחים לא הפסיקו להגיע.
חודשים ארוכים חלפו, ובהם הנגנים לא הורשו לעזוב את הארמון שבביצה.
הנגנים הפצירו בפפה היידן שלהם, כך הם קראו לו מרוב אהבה, שיעזור להם לקבל חופשה.
והוא ניסה לדבר עם הנסיך.
"השתגעת?" אמר לו הנסיך.
"הרי משפחת לישנאוסקי יגיעו בעוד חודש, והבטחתי להם שתכתוב לכבודם אופרה חדשה."
שוב ושוב היידן ניסה לדבר אל ליבו של הנסיך, אבל הנסיך לא היה מוכן לשמוע.
הוא ניסה להסביר לו שאנשים צריכים לפעמים לפגוש את הילדים שלהם, אבל דבר לא עזר.
לבסוף היידן מצא פתרון.
"אם מילים לא עוזרות, אסביר לו בשפה שכולם מבינים, בשפת המוזיקה".
וכך היידן ישב וכתב את הסימפוניה ה-45 המפורסמת שלו.
כשסיים לכתוב אותה, פנה אל הנסיך.
"יש לי סימפוניה חדשה להשמיע לך!" והנסיך קפץ משמחה ורץ לאולם הקונצרטים להאזין לסימפוניה.
על הבימה ישבו כל הנגנים בדממה, בחושך.
ולפני כל אחד מהם בער נר קטן, שהאיר בדיוק מספיק כדי שיוכל לקרוא את התווים.
הנסיך ישב בשקט, מלא סקרנות.
[פתיחת הסימפוניה מתנגנת]
הסימפוניה התחילה.
הפרק הראשון היה מותח ומלא מסתורין, אולי אפילו מפחיד.
הנסיך הסתקרן מאוד לשמוע את המוזיקה הזאת.
[חלק מתוך הפרק הראשון מתנגן]
הפרק השני היה שליו ונעים, והנסיך שקע בכורסתו בעונג לשמע הצלילים שלו.
אבל גם בו הצליח היידן להשחיל מדי פעם צלילים עצובים, כך שהנסיך לא יכול היה להתרפק על השלווה שבצלילים, מבלי להרגיש את העצבות שבתוכם.
[חלק מתוך הפרק השני מתנגן]
הפרק השלישי היה שמח ועליז, והנסיך התרגש מאוד לשמוע אותו, ובמהרה עלה חיוך על שפתיו.
אבל היידן החכם כתב אותו קצר מאוד, כך שהנסיך יוכל להרגיש את האכזבה ואת הגעגועים שמרגישים נגניו למשפחותיהם.
[קטע מתוך הפרק השלישי מתנגן]
עתה הגיע הפרק הרביעי והאחרון של הסימפוניה.
הוא גם נפתח קליל ונעים, אבל במהרה הפך למהיר ומסחרר, לפתע מפחיד ומסתורי, ולפתע שקט ועדין.
הנסיך לא הבין מה פשר המנגינה המופלאה הזו שמשתנה בכל רגע.
פתאום הבין שמה שמנוגן כאן הוא הנסיך עצמו, עם כל השגעונות שלו ודעתו ההפכפכה.
[חלק מתוך הפרק הרביעי]
המוזיקה הייתה ללא ספק אצילית ומכובדת, אבל היא הייתה גם רבת תהפוכות, מבלבלת ולעיתים אפילו מתסכלת.
לבסוף הגיע החלק האחרון של הפרק.
המוזיקה הפכה למרגשת, לנפלאה ולנוגה, והנגנים החלו, כל אחד בתורו, לכבות את הנר הנמצא לפניהם ולקום מהבימה בשקט.
בסוף המנגינה נותרו רק היידן ונגן נוסף, מנגנים לבדם בכינורות, עד שגם הם נשפו על הנרות שלהם ובדממה ובחושך יצאו מהאולם.
[2 כינורות מנגנים את סיום הסימפוניה]
הנסיך הבין סוף סוף את המסר, והרשה להיידן ולכל התזמורת לצאת לחופשה המיוחלת.
היידן המשיך לעבוד כל חייו, גם אחרי אותן שנים בבית אסטרהאזי.
אחד מתלמידיו הרבים היה בחור צעיר ופרוע בשם לודוויג ואן בטהובן, שאת סיפורו נשמור לפעם אחרת.
היידן היה אחד המלחינים הפורים ביותר בעולם המוזיקה הקלאסית.
במהלך חייו כתב 104 סימפוניות, 14 אופרות, 14 מיסות לכנסייה, מאות יצירות לפסנתר ולכינור, ואפילו את ההמנון הלאומי של גרמניה.
היידן ידע שלפעמים מילים לא מצליחות לבטא את כל מה שרוצים, לכן הוא השתמש בשפה הקסומה של המוזיקה.
אתם מכירים שירים או מנגינות שיכולים להתאים לרגשות שלכם עכשיו?
אילו שירים יכולים לשמח אתכם תמיד?
אולי לא שמתם לב, אבל המון ספרים וסרטים מספרים לנו שבמלחמה הגיבורים הם אלה שלובשים מדים.
זה לא נכון.
בגלל שהמלחמה נוגעת בכולנו עם המגע הקר שלה.
כל מי שחי בימי מלחמה הוא גיבור אמיתי.
מה שאני מנסה להגיד זה, שאם רק תסתכלו טוב טוב, תראו שכל אחת ואחד מכם הוא כבר גיבור של אגדה.
תודה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Commenti