אנחנו עדיין בהפוגה קלה מאגדות חדשות, אז בנתיים אנחנו מעלים מחדש את האגדות שנאלצנו לחלק בצורה מאוחדת, לנוחיות ההאזנה שלכם.
והפעם, סיפורו האהוב של הוגה הנאורות וולטר.
שלום ילדים וילדים שגדלו. אני תום בייקין-אוחיון, ואת הסיפורים האלה כתבתי בשבילכם.
אנחנו ממשיכים עם ההפסקה הקלה שבה נגיש מחדש בצורה מחוברת את אותן אגדות שנאלצנו לחלק.
הפעם נספר על אחד הפילוסופים והסופרים האהובים עלי, וולטר.
הסיפור שלנו מתחיל בפריז, בחצרו של המלך לואי ה-14, השליט הגדול של צרפת שזכה לכינוי "מלך השמש", מכיוון שהאמין שכל העולם נסוב סביבו.
היה זה עידן של שקרים וחנופה, שבו איש לא גילה את פרצופו האמיתי, וכולם, גברים ונשים כאחד, הסתירו פניהם מתחת לפאות גדולות ומאחורי שכבות עבות של איפור.
במקום זה נולד בשנת 1694 פרנסואה-מארי ארואה. עוד לפני שהילד סיים את לימודיו פנה לאביו בהתרגשות והכריז שהוא יודע מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. סופר.
אביו, שהיה עורך דין בהשכלתו ואף השיג משרה מכובדת כפקיד זוטר במשרד האוצר, האמין שהוא יודע דבר או שניים על כסף. לכן אמר, בביטחון של אדם שלא שגה מעולם, שאין כסף בספרים, וכי הוא מסרב בכל תוקף שבנו הצעיר יהיה סופר. הוא ידע שמעולם לא היה אדם שהצליח להתעשר כסופר, ושלכן רוב האנשים שחוטאים בכתיבה הם עניים ומסכנים, או בני אצולה עשירים שיכולים להרשות לעצמם לבזבז כך את זמנם.
"כל עוד אתה חי תחת קורת הגג שלי", אמר האב, "אני אוסר עליך להיות סופר".
פרנסואה-מארי הצעיר הבין את התבונה מאחורי דברי אביו וידע שעליו לכבד את רצונו. לכן, מיד כשסיים את לימודיו, עזב את בית אביו והתחיל לכתוב.
כדי להיות סופר גדול באמת, לא מספיק רצון לכתוב, צריך גם שיהיה מה להגיד.
פרנסואה-מארי רצה לכתוב על האמת, לגלות את הכסוי, לחשוף את המוסתר, ולצעוק את המושתק. אבל לא היה לו מושג מהם בדיוק הדברים האלה.
יום אחד התגנבה לאוזנו שמועה שהמלך לואי ה-15, יורשו הצעיר והמפונק של מלך השמש בכבודו ועצמו, מתנהג לא יפה בכלל.
"מצאתי נושא לשירי הראשון", אמר, ומיד התיישב לכתוב שיר שבו הודיע קבל עם ועדה שבנו של הוד מעלתו אינו מתנהג יפה כלל.
כשהוא גאה בעצמו, פרסם את שירו הרציני הראשון.
אבוי, למרות ציפייתו ששיר זה יביא לו תהילה ושגשוג, ויפתח עבורו דלתות לכל המסיבות הטובות בפריז, השיר הצליח לקחת אותו רק למקום אחד, לתא קטן בבסטיליה, בית הכלא הידוע לשמצה של פריז.
בתא המאסר היה לפרנסואה-מארי פנאי לחשוב על טעותו.
"לא די להיות צודק", אמר לעצמו, "חשוב גם להיות חכם".
הוא החליט להתחיל מהתחלה, ושינה את שמו לוולטר.
הוא לא היה מוכן לוותר על רצונו לכתוב את האמת, אבל הבין שמעתה עליו לעשות זאת בצורה חכמה יותר. לכן החליט שבמקום לכתוב שיר על מלך צרפת, יכתוב מחזה על אדיפוס, המלך האגדי מיוון העתיקה.
"כך אוכל להגיד מה שארצה, מבלי שמישהו יטען שאני פוגע בכבוד הממלכה". וולטר הכניס אל תוך המחזה את כל הסודות שאפשר היה לגלות על המלך.
רק מעטים, משכילים וחכמים, הצליחו להבין את תחבולתו של וולטר, אבל אלו היו חכמים מספיק כדי לשמור על סודו.
כשיצא מתא המעצר, הלך וולטר אל התיאטרון המלכותי והחל להפוך את המחזה הכתוב להצגה בימתית.
ההצגה הפכה במהרה להצלחה אדירה, ואפילו המלך עצמו הגיע לחזות בה.
תארו לעצמכם את מלך צרפת הגדול והמכובד צופה בהצגה, ומגלה שכל סודותיו הכמוסים הועלו על הבמה, ושהוא אינו יכול לעשות דבר בנידון. אם רק יעז לכעוס על וולטר, יגלה לכל שיש אמת בשמועות.
וולטר גילה את הדרך שבה אפשר לדבר על האמת במדינה המתקיימת על סודות. דרך האירוניה. או אמנות אמירת השקר, כאשר האמת ידועה.
מיד לאחר מכן, כיוון את עטו למטרה הבאה.
בימים ההם צרפת געשה בגל של שנאה וקנאה דתית. מכל מקום הגיעו עדויות על אנשים נרדפים, אך ורק בשל אמונתם.
כאדם נאור, וולטר האמין שמחובתו להילחם למען חופש האמונה ונגד כפייה דתית. אבל הוא גם ידע שכפייה כזו זוכה להגנתו של צו מלכותי. הרי היה זה המלך לואי בעצמו שביטל את החוקים המגנים על חופש הדת בממלכתו.
הוא החליט לכתוב את היצירה הגדולה, ההנריאדה. אפוס לאומי רחב יריעה שכל כולו כבוד והלל לבית המלוכה הצרפתי. גיבור היצירה היה המלך הנרי הרביעי, אבי סבו של המלך הנוכחי.
השיר תיאר את גדולתו של המלך ההוא שלחם בגאווה נגד רדיפה דתית והצליח להביא לסופן של מלחמות הדת האיומות ששררו באירופה במאה ה-16, על ידי חקיקת חוק המבטיח לכל אזרח צרפתי חופש מרדיפה בשל אמונותיו. אותו חוק בדיוק, שהמלך הנוכחי מצא לנכון לבטל.
גם יצירה זאת הצליחה מאוד בקרב העם הצרפתי. למרות שהיא הכעיסה מאוד את הכנסייה ואת בית המלוכה, איש לא יכול היה לומר דבר, שכן הייתה שיר הלל לבית המלוכה ולכנסייה. הם אפילו נאלצו להעניק לוולטר פרס מכובד.
עם הצלחתה של היצירה הזו וולטר הפך לאחד האנשים המפורסמים ביותר באירופה, והוא הוזמן למסיבות המפוארות ביותר כאורח כבוד.
באחת המסיבות, העיר לוולטר, השבלייה דה-רואן, אציל שהאמין שהאצילות אינה נחוצה לאצילים, שנחמד מאוד להמציא לעצמך שם חדש בכל זמן שנוח. וולטר חייך והשיב באדיבות שזה בהחלט עדיף מאשר להרוס שם ישן ומכובד. כולם צחקו. כלומר, כולם מלבד השבלייה דה-רואן.
במקום לענות או להודות בתבוסה ולשתוק, הוא החליט לנקום בוולטר בדרכם של פחדנים.
כשוולטר יצא מן המסיבה חבורת בריונים שהיו בשרותו של האציל התנפלו עליו, והיכו אותו מכות נמרצות.
עצוב ומושפל, וולטר רצה להגן על כבודו בדו-קרב מול השבלייה, אך זה שוב בחר בדרכו של הפחדן, וניצל את קשריו כדי לגרום למעצרו של וולטר.
וולטר מצא עצמו בשנית אסיר בבסטיליה.
לבסוף הותר לו לצאת מהמאסר, בתנאי שיסכים לצאת לגלות הרחק מצרפת מולדתו.
למרבה המזל היו לוולטר מעריצים רבים באנגליה, והדוכס מבולינברוק שמח להזמינו להתארח באחוזתו.
וולטר נדהם למצוא באנגליה הוגים שונים שאינם מסכימים זה עם זה, אך בכל זאת יושבים יחד ומנהלים שיחה מנומסת. שום נושא לא היה אסור או מצונזר. במקום שבו בפריז היו שולפים סכינים, בלונדון שלפו טיעונים מנומקים.
יום אחד הוזמן וולטר להלוויה מלכותית בנוכחות כל מכובדי האומה. לתדהמתו, הלוויה זו לא הייתה למלך או לדוכס, אלא לאדם שנולד ללא מעמד, אדם בשם אייזיק ניוטון.
וולטר נפעם מן הכבוד הרב שהאנגלים מאצילים למדען ואקדמאי. בצרפת, הדרך היחידה שמדען יכול היה לזכות לכבוד כזה, הייתה אם יפרסם מאמר שמסביר מדוע, מבחינה מתמטית ופיזיולוגית, מלך צרפת הוא המלך הטוב ביותר בעולם.
וולטר נהנה כל כך משהותו באנגליה, שחש חובה לשתף את מה שלמד שם עם צרפת מולדתו.
כך, בסדרה של מכתבים שנונים וחריפים, סיפר לצרפתים על התגליות הגדולות שמצא שם, על חידושי הפילוסופיה, על הסובלנות הדתית ששררה בלונדון, ועל האופן שבו, הודות למדע, מצילים באנגליה חיים וממגרים מגפות בעזרת חיסונים.
וולטר למד באנגליה שיעור נוסף. האצולה בצרפת בזה לעבודה ולעצם העיסוק בעסקים. הם האמינו שאציל אמיתי אינו חייב להתעסק בכסף ובתעשייה, אלא רק להתאמן באומנות החנפנות.
לעומת זאת, ראה שבאנגליה כל מי שידו משגת, ממהר להשקיע בתעשייה ובמסחר, ומגדיל ואף מכפיל את השקעתו הראשונית.
את השיעור הזה יישם וולטר עצמו, והשקיע את כל הכסף שהרוויח מספריו ומחזותיו.
לאחר שנתיים החליט וולטר שהגיע הזמן לשוב לפריז.
הוא פרסם את רשמיו הרבים מאנגליה בספר ששמו "מכתבים פילוסופיים".
כצפוי, הספר עורר תגובות רבות. הממשלה גינתה אותו, הכנסייה גינתה אותו, האצולה גינתה אותו, וכולם מיהרו לקנות ולקרוא אותו.
הספר הפך כל כך פופולרי, עד שלוולטר לא הייתה ברירה אלא לברוח שוב מפריז, לפני שאנשי המלך ישלחו אותו לכלא בשלישית.
הפעם נפל הישר לזרועותיה הפתוחות, של הגבירה אמילי דה שאטלה. האישה החכמה ביותר באירופה. היא אהבה ריקודים ואלגברה, יהלומים ופיזיקה, בגדים יפים וכימיה.
ספריה הסבירו את המשוואות המסובכות של ניוטון, בצורה כה בהירה שכל מי שרצה להבין את המדע החדש, נעזר בהם.
כמו כל אירופה, גם היא עקבה אחרי פרסומיו של וולטר, וקראה בשקיקה את ספריו. כששמעה שהוא שוב נרדף, שמחה לפתוח בפניו את שערי אחוזתה.
השניים התאהבו מיד. היא לימדה אותו מתמטיקה, והוא לימד אותה לחייך מהלב. בכל ערב ישבו שניהם בחדר הקריאה, למדו ועבדו יחדיו.
וולטר למד ממנה בעיקר את חשיבותה של רצינות בעבודה. הוא הבין שאם ברצונו לכתוב דברים גדולים באמת, לא די בהשראה ובשנינות, אלא יש לערוך מחקר מעמיק ולדקדק בדברים.
בהנחייתה, וולטר כתב ספרים על פילוסופיה ועל מדע, ואף פרסם מחקרים בהיסטוריה, שהפכו אותו לגדול ההיסטוריונים של דורו.
הוא אף זכה לתואר "ההיסטוריון המלכותי", למורת רוחה של חצר המלוכה.
אי אפשר לאפות עוגה מתוקה בלי קמצוץ של מלח. ואי אפשר לחיות חיים מאושרים באמת, מבלי לטעום את טעמו המר של האובדן.
אחרי מספר שנים מאושרות יחדיו, אמילי דה שאטלה הלכה לעולמה.
וולטר מצא עצמו ללא בית, ללא מולדת, וללא חברתה נפלאה של אהובתו.
חיוכו המוכר לכל, נעלם מפניו.
יום אחד הגיע לוולטר מכתב ממלך פרוסיה, פרידריך הגדול.
המלך שיבח את וולטר על ספריו הרבים, על תרומתו להפצת התבונה בעולם, ועל מלחמתו בחוסר הסובלנות בארץ, והזמין אותו לארמונו להיות יועץ מלכותי.
כשסיים לקרוא את המכתב, מצא וולטר כי עיניו דומעות. לא היו אלה דמעות של צער, אלא של התרגשות ושמחה.
"עתה אוכל להיות הפילוסוף האישי של המלך", אמר לעצמו, "להדריך אותו בעניינים של מוסר ותבונה, ולסייע לו להצעיד את פרוסיה לעידן הנאורות".
הוא ראה בעיני רוחו כיצד הוא מסייע להקים בתי ספר, ולקדם שלום בין פרוסיה לשכניה.
מה רבה הייתה אכזבתו. כשהגיע לארמונו המפואר של פרידריך הגדול, גילה שיועד לו תפקיד אחר לחלוטין. פרדיריך רצה אותו בחצרו לא כהוגה, אלא כליצן, הנקרא מדי פעם לשעשע את האורחים בשיחה או סיפור.
וכן, כמורה הפרטי של המלך לשירה. מטלה שהתגלתה כקשה במיוחד, כשקרא את שירתו העלובה של המלך.
וולטר היה מאוכזב מאוד מהתפקיד שייעד לו המלך.
אבל לאן ילך? בלית ברירה הוא נשאר בחצר הארמון, כציפור שיר הכלואה בכלוב של זהב.
כעבור שלוש שנים, הגיע הקש ששבר את גב הגמל.
המלך, שנהג תמיד לדבר בשבחי השלום, החליט להכריז מלחמה.
וולטר ניסה לשווא להסביר לו שאין כל סיבה לשלוח חיילים צעירים למותם. אך המלך הסביר לו שהיום מלחמה היא פשוט באופנה.
וולטר לא היה מוכן לשמוע על כך. הוא לא יתן יד למלחמות מיותרות.
באישון לילה ברח מארמון המלוכה.
ליתר ביטחון, החליט לקחת איתו אוסף משיריו הגרועים של המלך.
"אם רק ינסה להחזיר אותי", חשב, "אפרסם אותם, והוא יהפוך לבדיחה של כל אירופה".
כשהמלך גילה שוולטר ברח וששיריו חסרים, שלח בעקבותיו חיילים חמושים שהצליחו ללכוד אותו ליד הגבול ולשים אותו במאסר.
רק בתום חמישה שבועות הסכים לשחרר את וולטר.
אבל לאן ילך?
וולטר שמע שבעיר ז'נבה התושבים אוהבים לחיות איש איש את חייו בלי התערבות, ואינם עוסקים בענייניהם של אחרים.
"זה מקום בשבילי", אמר, וקנה בית עירוני מרווח בז'נבה.
תוך זמן קצר העלה התיאטרון של ז'נבה הצגה מקורית חדשה של הסופר הנערץ.
ברגע שפרחה שמועה שוולטר מעלה הצגה חדשה, דומה היה שכל יבשת אירופה רכשה כרטיסים להצגה.
למורת רוחם של תושבי העיר השקטה ליד האגם, ז'נבה הפכה למרכז שוקק של תיירים, אצילים, אומנים ומלכים שצבאו על מלונותיה בליווי פמליות גדולות של רוכלים ורכלנים.
תושבי ז'נבה קראו לאספה עירונית, ותהו מה אפשר לעשות. הרי אי אפשר לגרש אדם רק בשל היותו מפורסם.
בלית ברירה החליטו להחזיר לתוקף חוק ישן מלפני למעלה מ-100 שנה. חוק זה אסר לחלוטין להעלות הצגות תיאטרון על אדמת העיר.
וולטר היה מתוסכל מאוד. בכל פעם שחשב שהנה, מצא לעצמו מקום שבו יוכל לחיות ולכתוב בשלווה, הופיעה בעיה חדשה שהכריחה אותו לעזוב.
אבל הפעם, ידע, לא יצטרך לבקש עזרה מאיש. שכן השנים שבהן השקיע את כספו בתעשייה ומסחר, הפכו אותו לאחד האנשים העשירים ביותר באירופה. וולטר היה למעשה הסופר הראשון שהיה למיליונר.
מלבד זאת, בגיל 65 לא היה לו כוח לנדודים, לכן החליט לצאת למרחק קצר מז'נבה, לעיירה הקטנה פרנה. הוא בחר בעיירה זו משום שניצבה בדיוק על הגבול שבין צרפת לשוויץ. כך, אם תהיה בעיה עם אחת המדינות, יוכל לדלג אל מעבר לגבול, למקום מבטחים.
בפרנה רכש את בית האחוזה הגדול ביותר, שאת אדמותיו הרבות הפך לגנים מפוארים, חורשות שקטות וכרי מראה ירוקים.
את ימיו בילה בנחת, כשהוא כותב ספרים ועובד את האדמה. לאיכרים באחוזתו שילם סחר גבוה ביותר, ובמהרה יצא שמו כבעל האחוזה הנדיב ביותר באירופה.
ביתו החדש הפך למקום עלייה לרגל. הגיעו אליו מעריצים, קוראים, סופרים ומדינאים. והוא אירח את כולם בהנאה ובסבלנות, בחיוכו הנעים.
סופרים צעירים שבאו לראותו מצאו פעמים רבות שק מטבעות זהב באמתחתם שהוחבא שם לפני שעזבו.
למרות שנהנה עתה משקט ושלווה, וולטר מעולם לא הפסיק להילחם. נגד קנאות דתית, נגד עינויים ועבדות, ונגד מערכת משפט שמדירה חלשים לטובת בעלי ממון. הוא כתב למלכים להימנע ממלחמה, וגינה ראשי ערים על רדיפות דתיות במחוזותיהם. הוא תמך ברפואה ובחיסונים, ובכל מי שפעל למען קידום האנושות.
הוא קידם בכתביו את הערכים הגדולים של הנאורות, השלום, ההשכלה, התרבות והסבלנות.
כך טיפח את גינתו הגדולה, שהייתה כל עולמו.
בתום עשרים שנים נפלאות של עשייה, וולטר בן השמונים קיבל הזמנה מלכותית לשוב לפריז אהובתו, כאורח הכבוד בהפקת התיאטרון של מחזהו האחרון.
הזמנה זו התאפשרה היות שמלך צרפת, לואי ה-15, עזב את העולם, ואיתו פג הצו שקרא למאסרו של וולטר.
וולטר עלה בהתרגשות על הכרכרה שהביאה אותו לעיר הולדתו, אותה לא ראה למעלה מ-50 שנה.
הוא אמנם הגיע ליעדו בשלום, אך לא הצליח לראות את ההצגה.
מן הרגע שחיוכו המוכר והאהוב הופיע בתא הכבוד של התיאטרון, מחאו לכבודו כפיים הקהל, התזמורת וכל השחקנים. עד שהלילה ירד וידיהם לא יכלו לשאת עוד מחיאות.
וולטר היה חייכן גדול, והוא האמין שהעולם הזה טוב, והאנשים שבו טובים. הוא לא היה עיוור לצרות ולאסונות, למלחמות ולמגפות שיש בעולם, אבל עשה את חלקו כדי לתת להם סוף, ולסייע למי שסובלים מהרעות האלה.
בימים בהם נדמה שכולם סובלים, כולם גם יכולים לעזור.
מה אתם יכולים לעשות כדי לעשות קצת טוב למישהו קרוב?
ומה איתכם? יש מי שדואג לעזור לכם?
מלבד האגדה הזו, עוד אגדות מחכות לכם בפודקאסט שלנו, "אגדות אמיתיות".
בשבוע הבא נגיש שוב אגדה שנאלצנו לחלק בצורה מאוחדת, ומיד אחרי כן נחזור עם אגדות חדשות בכל שבוע, עד סוף המלחמה.
אם אתם אוהבים את היצירה שלנו, ורוצים לעזור לנו להמשיך וליצור, אתם מוזמנים לעשות זאת דרך הדף של "אגדות אמיתיות" באתר פטראון, על ידי רכישת הספרים שלנו מאתר הוצאת פנק, או על ידי הזמנתי לבית ספריכם דרך סל תרבות ארצי או גפן.
ואם רק תסתכלו טוב טוב, תראו שכל אחד ואחת מכם הוא כבר גיבור של אגדה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments