top of page

אגדות אמיתיות - הריקוד של נינה

אימונים, אימונים. אלו החיים של כל בלרינה, ובטח בחייה של הפרימה בלרינה של בלט בולשוי המפורסם. נינה טימופייבה הייתה הרקדנית הגדולה ביותר בברית המועצות. אז מדוע עזבה את הפאר והתהילה ופתחה מרכז למחול בירושלים?


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 21/08/2020.

[מוזיקת פתיחה]

תום: שלום ילדים וילדים שגדלו.

עונה מופלאה וייחודית זו, שכוללת אגדות יהודיות וישראליות, נוצרה הודות לשיתוף פעולה עם "בית אבי חי".

אני תום בייקין-אוחיון, ואת הסיפורים האלה כתבתי בשבילכם.

הידיים מונחות בצד הגוף, ליד המותניים. הרגליים צמודות וכפות הרגליים פונות הצידה. הברכיים מתכופפות, פְּלִיֶיה.

כפות הרגליים עולות אבל האצבעות נשארות על הרצפה, רֶלֵווה.

הידיים נפתחות ואז הגוף מתחיל לנוע בחדר. ההופעה מתחילה, זהו הריקוד.

לאט לאט הגוף זז והוא לא סתם הולך לאיזה מקום שצריך להגיע אליו. הוא שר שיר או מצייר ציור. לפעמים זה ממש נראה כאילו הרקדנית שכחה שהיא בת אדם, ובתנועה שלה היא מציירת לפנינו ציור שאי אפשר לספר אותו במילים.

מול הרגע הזה כדאי פשוט לשבת בשקט ולתת לנשמה לזוז דרך העיניים.

האגדה שלנו היום תהיה כמו ריקוד, נעה ממקום למקום, פוסעה צעד אחד ואז הופ, קופצת. מרקדנית אמיתית, כל רגע דורש את הגוף ואת הנפש. בשביל לקפוץ גבוה צריך למתוח את כל הגוף, לא להשאיר חלק אחד שלא מתאמץ, כך מגיעים בדיוק למצב המושלם. להיות הרקדנית הראשונה, הפרימה בלרינה.

כדי להיות כזו, חופשייה, נינה ידעה, אסור לוותר.

[מוזיקה מסתיימת. קולות גשם]

אלעד: נינה הייתה רק בת שש כשהיה עליה לברוח עם אמהּ מפני הצבא הגרמני מביתם בלנינגרד. כל ילדה תפחד במצב כזה, על אחת כמה וכמה ילדה יהודייה במלחמת העולם השנייה.

אבל מהרגע שהיא ואמהּ עזבו את ביתן, אחזו בה ידיה החמות של אמהּ, ובתוך החום שבאצבעות הפסנתרנית הדקות ההן, ובחיבוק העז שבו נרדמה בכל לילה, היה ביטחון עמוק שהצליח תמיד לפוגג את הנורא שבפחדים.

[מוזיקה]

אם בכל זאת הצליחה איזו דמעה להיווצר בפינות עיניה, או חשש קל שבקלים הצליח להתגנב לליבה, אמהּ ניחמה אותה במילים הרכות: "יש אלוהים, לא מוותרים".

בשיא המלחמה, נינה ואמהּ נאלצו להסתפק בפרוסת לחם אחת ביום. פרוסה אחת, לכל זוג ידיים עובדות, הייתה ההוראה לחיילים. [קול מצעד חיילים] אבל בתוך הפקודה הנוראה, אמהּ של נינה זיהתה הזדמנות.

"אם גם את תעבדי", אמרה לביתה, "נוכל לקבל שתי פרוסות לחם. גם זה לא הרבה, אבל זה יכול להיות מספיק כדי שנשרוד".

"איזו עבודה אני יכולה לעשות? אני רק ילדה קטנה?", שאלה נינה ואמהּ רק השיבה במילים, "יש אלוהים, לא מוותרים". בעזרת מכריה מעולם המוזיקה הצליחה האם למצוא לביתה עבודה בתיאטרון בו חיפשו רקדנית לתפקיד הילד הקטן בבלט "חליל הקסם".

[מוזיקה מתוך "חליל הקסם", מאת מוצרט]

שם ההופעות לא הפסיקו למרות הרעב ולמרות ההפצצות. יכול להיות שיש ביניכם כאלו המרימים גבה לנוכח העובדה שבזמן מצור ורעב ומלחמה, בזמן של סבל נורא, היו אנשים שעדיין רקדו על הבמה. אבל כל עוד המסך נפתח והקהל בא - יש חיים, שכן מה הם החיים בלי תרבות ומופע?

כמובן זו לא הייתה הופעה רגילה. פה ושם נגן התעלף מחמת הרעב, פה ושם רקדנית הסתחררה. נינה קיבלה את תפקידו של ילד קטן בשם סקורוחוד, שצעד על הבמה במגפיים, חצוצרה בידו. אבל לא היו לתיאטרון בגדים בשבילה, שלא לדבר על חצוצרות בגדלים שמתאימים לילדים.

אז בכל ערב [קול צעדים וחצוצרה] היא עלתה על הבמה במגפי חיילים רחבות וחצוצרה ענקית. תחילה הרגישה מטופשת ומגושמת, פעם אחת אפילו נפלה על הבמה. נינה לא חששה, אבל היא התחילה להתבייש, כשלפתע קול נעים החל מתגלגל לכיוון הבמה.

הקהל, שראה את נינה צועדת מגושמת כקרפדה למרכז הבמה, חשב שהנפילה הייתה חלק מהמופע והחל לצחוק.

כוח רב יש בצחוק. על אחת כמה וכמה, כשהוא מגיע מקהל יודע סבל שהגיע לכאן בשביל לחוש הקלה, בשביל לצאת לרגע מהזמן ולחזור להיות בני אדם.

נינה התמלאה מהצחוק הזה כמו ממאה פרוסות לחם. ומאותו הערב, לקחה על עצמה להצחיק את הקהל בצעדיה. היא הייתה מדדה כברווז, מסתחררת כסביבון ומועדת כשיכור, והקהל נענה בשמחה. "הילדה הזו", הם לחשו זה לזה בחשיכה, "היא עוד תהיה כוכבת".

[המוזיקה דועכת]

כשנגמרה המלחמה, נינה ואמהּ חזרו ללנינגרד ההרוסה. תיאטרון "קירוב" המפואר נהרס בהפצצות, אך בית הספר למחול שעמד לידו נותר. נינה הייתה יכולה לחזור לבית ספר רגיל ולשוב להיות ילדה ככל הילדות, אבל היא סירבה.

[מוזיקה]

הקשר הזה בין אומן לקהל, ההתרגשות שיש בצעד הראשון אל הבמה, האושר שבהתנשפות בזמן ההשתחוויה, לא היה דבר שהשתווה להם. לכן החליטה להצטרף לבית הספר לבלט.

[ברקע - אשה דוברת רוסית מלמדת צעדי ריקוד]

בית הספר לבלט פתח את שעריו לכל מי שרצתה לנסות להתקבל אליו, אבל בכל שנה נשארו בו פחות ופחות רקדניות. האימונים היו קשים מאוד. אפילו לילדות בנות שמונה לא ויתרו. הן היו צריכות לפתח גמישות ויציבה, ולהישאר באותה תנוחה בלי לזוז במשך זמן רב.

וגם בין אלה שהצליחו לשרוד את האימונים המפרכים, תלמידות רבות לא המשיכו לשנה הבאה. כדי להמשיך, לא היה מספיק לאהוב את המחול והבמה, אפילו לא היה מספיק להשקיע בלימודים.

היה צריך גם את הגוף הנכון. לא נמוך מדי ולא גבוה מדי. השרירים היו צריכים להיות חזקים ומאורכים. היה צריך כוח ועדינות, נוקשות וגמישות. בעיקר פרופורציה: יחס מדויק, בין גובה למשקל, בין אורך הרגליים לידיים.

בתום כל שנה היו מעמידים את הרקדניות, ובעזרת טבלאות מדויקות וסרטי מדידה שונים, בדקו מי מהן שמרה על הפרופורציה. כך, בכל שנה, עוד ועוד רקדניות נאלצו לעזוב את בית הספר בבכי.

הן לא היו אשמות בכלום. חלקן אפילו היו רקדניות מצוינות, אבל לבית הספר לבלט לא הספיקה רק מצוינות. מבחינתם, בלרינה רוסית הייתה צריכה להיות לא פחות ממושלמת.

שנה אחרי שנה, נינה ניצבה למדידות לצד חברותיה, מפחדת שמא הפעם תגלה שגבהה מהר מדי, או שרגליה התארכו יותר מדי. להפתעתה ולשמחתה, בכל שנה היא עברה את הבדיקות והתקבלה להמשך האימונים.

פעם אחת, בתום המדידות, שמעה את המודדת לוחשת למנהל בית הספר: "היא מושלמת".

בתום הלימודים המפרכים, נינה התקבלה ללהקת הבלט של אחד התיאטראות הכי גדולים בעולם: "תיאטרון קירוב".

לפני המהפכה, תיאטרון "קירוב" נקרא "תיאטרון מרינסקי המלכותי", כאן צ'ייקובסקי העלה לראשונה את יצירותיו, כאן הכוריאוגרף פטיפה הפיח חיים בחלומותיו, כאן אנה פבלובה רקדה. כאן הבלט - למרות שנולד באיטליה ופרח בצרפת - הפך רוסי.

נינה הייתה גאה מאוד, אבל מיד אחרי שהודיעו לה שהיא התקבלה ללהקה, המנהל האומנותי קרא: "אצלי היא לא תקבל יחס מיוחד. היא תעמוד בשורה ותתחיל בהתחלה כמו כולן".

נינה לא ציפתה לפחות, ומהיום שזכתה לעמוד לצד הבר על רצפת העץ של חדר החזרות, נתנה את כל כולה בעבודה הקשה של חישול גופה של ילדה, לרקדנית עילית.

[קולות ריקוד]

נינה לא הייתה גאוותנית ולא שחצנית. להפך, היא הייתה ביישנית ושקטה. היא הקשיבה להוראות הכוריאוגרף ולא למחמאות שלו.

במהלך האימונים, הפרימה בלרינה של הלהקה החלה להבחין בילדה הזו שבאה בכל יום בצוואר מורם ומתאמנת בשקט כאילו היא טובה יותר מכולן. היא וחברותיה התנכלו לנינה ומיהרו להשפיל אותה בכל פעם שעשתה טעות.

בסוף החזרות, כששבה בוכייה לאמהּ, נינה סיפרה לה על כל התלאות שעברה. אם לא די בכך שהחזרות העמיסו על הגוף בכאבים, ההקנטות החוזרות ונשנות הכבידו על הלב.

"יש אנשים", הסבירה לה אמהּ, "שכדי להרגיש גבוהים מנמיכים את כולם מסביבם. הם לא יודעים שכדי להיות גבוהים באמת, עלינו להרים את עצמנו מעלה ולא להוריד אחרים".

"לא מוותרים", אמרה נינה לעצמה. ומאותו היום, התמקדה באימונים בנחישות יתרה ולא התייחסה יותר להערות החברות ללהקה.

בכל פעם שרקדנית אחרת זכתה לתפקיד ראשי, בין אם בגלל כישרונה, או בגלל שהיא צעקה הכי חזק על המנהל האומנותי, נינה שתקה ו-ויתרה [קולות התנשפות]. אבל לעצמה לא ויתרה, ובאימונים המשיכה לתת את כל כולה.

החזרות היו קשות ומפרכות לכל הרקדניות, לא רק לנינה. כך קרה שבאחת החזרות, יום לפני המופע, הפרימה בלרינה שברה את רגלה.

ההצגה חייבת להימשך. אבל מי יכול להחליף את הרקדנית הראשית בכזו התראה קצרה?

אתם ודאי מנחשים מי נבחרה לעשות זאת.

נינה שלנו.

למחרת בבוקר, נינה התייצבה לחזרות מוכנה ללמוד את כל התפקיד הראשי של "אגם הברבורים", ביום אחד.

בכל הרפרטואר של הבלט הקלאסי, התפקיד הזה הוא אחד המורכבים ביותר.

[מוזיקה מתוך "אגם הברבורים" מאת צ'ייקובסקי]

הרקדנית הראשית צריכה להיות שתי רקדניות ביחד. ברבור לבן, מלכותי, מלאכי ותמיד בשליטה בתנועותיו, וברבור שחור, פרוע ומלא רגש שנע ממש על הסף של השליטה.

זה התפקיד שהיה עליה ללמוד. היא הכירה את הצעדים מהתבוננות ברקדנית הקודמת בזמן החזרות, אבל יש הבדל בין להכיר תנועה בראש, ולהכיר אותה דרך הגוף.

באותו היום, הזמן היחיד שבו היא נחה היה ממש לפני המופע, כשהיה עליה לשבת בזמן שאיפרו אותה וסידרו את שערה. במקרה, באותו הערב, על אחד הכיסאות באולם החשוך, ישב לא אחר מהמנהל האומנותי של בלט "בולשוי", המפואר במוסקבה.

צופה בלט משכיל ומנוסה כמוהו לא מסתפק בתנועה הנכונה, בתואם המושלם בין המוזיקה והרקדניות, בדיוק השטחי. בזמן שרוחו נעה לכיוון הבמה, עיניו תרו אחר אותו הדבר הנעלם של לשמו נולד הבלט.

אותו הרגע שבו הגוף הופך לתנועה והרקדן למלאך. אותו הקסם הנסתר, שמנתק אותנו מהרגע הזה עם הבמה, והכיסא והכרטיס, ושולח אותנו לעולם אחר מלא פֵיוֹת וכישופים.

הוא לא נפוץ, הקסם הזה, וגם הגדולים ביותר זוכים לקחת חלק בו לעיתים נדירות. באותו הערב, הקסם הזה קרה.

[המוזיקה מסתיימת - קול מחיאות כפיים]

כשהמנהל האומנותי הביט ברקדנית העלומה הזו, שאיש לא שמע את שמה לפני שורת ההתנצלות בתוכנייה, הוא נשאב אחריה ונשבה.

[מוזיקה]

מיד אחרי המופע, מיהר אל מאחורי הקלעים לפגוש את נינה ולהציע לה הצעה שקשה לסרב לה: "בואי איתי לבלט "בולשוי" ואתן לך את תפקיד הפרימה בלרינה של הלהקה החשובה בעולם". נינה ארזה את חפציה, ועלתה על הרכבת שלקחה אותה היישר למוסקבה הבירה.

לכל קבוצת בלט יש חזון אומנותי משלה. וכשם שהיום הגישה הקלאסית של הבלט המלכותי של דנמרק שונה מהגישה החדשנית של הבלט של ניו יורק, כך גם בברית המועצות.

הרצון של בלט "קירוב" לשמור על העבר היה שונה מהרצון של בלט "בולשוי" לחקור את העתיד. אם שם למדה נינה כיצד רקדן צריך להיות מלאך נשגב, כאן למדה כיצד רקדנית צריכה להיות מכונה משומנת.

רגלייה נעו על רצפת העץ של חדר החזרות, מהשעות הראשונות של הבוקר עד לשעות הקטנות של הלילה.

הכוריאוגרף של הלהקה לא הסתפק במתיחת הגבול של אומנות הבלט. ביצירות מחול למנגינות מודרניות פורצות דרך של מלחינים כמו בלה ברטוק, הוא רצה גם לפרוץ את הגבולות של הגוף, ומאף אחד לא דרש יותר מאשר מהפרימה בלרינה שלו.

[מוזיקה]

נינה הייתה צריכה לחזור שוב ושוב על התנועות שביקש. היא לא התלוננה ולא בכתה, אלא פשוט המשיכה למלא אחר ההוראות בשקט. למרות שידעה לוותר לאחרים, לעצמה לא ויתרה מעולם.

[קול שפיכת מים]

כשרצפת העץ הייתה מתייבשת מרוב תנועה, היו שופכים עליה מים שחדרו לנעליים. וכשנינה עצמה התעלפה מתשישות באמצע החזרה, [דלי מים נשפך] אותו דלי של מים נשפך על ראשה.

לא רק הגוף שלה נמתח לקצה גבול יכולותיו, אלא גם ראשה.

בעוד שלבלט קלאסי יש כוריאוגרפיה כתובה ומדויקת, לבלט חדש התנועות קיימות רק בראשו של הכוריאוגרף. הוא לא הסתפק בחזון אחד, ולכל סצנה מהבלט שלו דמיין שלוש ולעיתים ארבע אפשרויות שונות.

נינה הייתה צריכה להכיר את כולן. לעיתים, רגע לפני שעלתה על הבמה, היה אומר לה, "לסצנה הראשונה תעשי את הגרסה השנייה, ולסצנה השנייה תעשי את הגרסה השלישית". והיא הייתה מצייתת.

אבל הכל היה שווה את הרגע שבו היא צעדה בחיוך אל הבמה. סבל, כאב ותסכול הם דברים נוראיים, במיוחד כשאין להם סיבה. אבל כשהיעד כה נשגב, אמנים אומרים תודה לדרך הקשה, והקהל אומר תודה להם.

באימונים ובחיים הייתה שקטה, נחושה וביישנית מאוד, [קול מחיאות כפיים] אבל על הבמה, שם היא הייתה חופשייה, גאה ומאושרת.

לא עבר זמן רב, ונינה טימופייבה הפכה לאחת הכוכבות הגדולות ביותר בברית המועצות.

היא אף יצאה עם להקת הבלט להופעות מסביב לעולם. מכיוון שהכל ידעו שאין בעולם כולו רקדניות נפלאות יותר מהלהקה של הבלט "בולשוי", הכרטיסים נחטפו, ונינה הייתה צריכה להופיע בסיבובי ההופעות שלושים פעמים בחודש.

אם לא די בכך, בכל ערב היה עליהם להעלות מופע אחר. ערב אחד, נינה הובילה את הלהקה במופע של "מפצח האגוזים". באחר, היא נכנסה לתפקיד האדיר של "ג'יזל". באחד היא הייתה "היפהפייה הנרדמת", ובאחר היא הסתחררה בין טחנות הרוח ב"דּוֹן קִישׁוֹט".

[קול התנשפות]

כמובן שלא הספיקה לבקר בערים אליהן הגיעה להופיע. בכל יום נחתה היישר לחזרות, ובלילה קרסה באפיסת כוחות על מיטתה בחדר המלון. אבל היא כן ראתה משהו קטן מהעולם הקיים מחוץ למסך הברזל של ברית המועצות.

תחילה שמחה מאוד על השכר הגבוה שקיבלה לכל מופע, אבל יום אחד זכתה לראות את המתרחש מאחורי הקלעים של הקופות.

[מוזיקה]

שם, אחרי שספרו את כל ההכנסות של המופע [קול מכונה לספירת שטרות], הכינו חבילות עבות של שטרות עם שכר האמנים המופיעים. נינה הביטה בשקט, בעוד סוכן מטעם ברית המועצות נוטל לידיו את החבילה הגדולה שהייתה אמורה להיות שכרה, מפריש ממנה שטרות בודדים ומוסרן לידה.

במציאות שכזו לא תופתעו לגלות שרקדנים רבים ניצלו את סיבובי ההופעות כדי לברוח מברית המועצות ולנסות את מזלם בארצות אחרות.

[קול מכונית מאיצה]

כך עשו המלחין סטרווינסקי, כוכב הבלט מיכאיל ברישניקוב, ובלנשין, הכוריאוגרף הנפלא שהוביל את הבלט למחוזות חדשים.

[מוזיקה]

אבל נינה לא ברחה, שנים שה"בולשוי" היה לה לבית. ומלבד זאת, היו לה דברים אחרים לדאוג להם. בכל השנים שחלפו, נאמר לה שבגלל המעמסה הרבה שגופה סבל, לעולם לא תוכל להביא ילדים.

לכן, נדהמה לגלות שבכל החודשים האחרונים, בזמן שהייתה בחזרות ובהופעות, היא הייתה בהריון. כמובן שמיד כשגילתה זאת, עזבה את הטירוף של הבמה, נחושה לחזור אליו אחרי הלידה.

כל הרופאים שביקרו אותה אמרו לה שלעולם לא תוכל לחזור להופיע. אבל היא רק השיבה להם, "אתם עוד תראו".

לא עבר זמן רב, ולכל אחד מהרופאים האלה הגיעו בדואר כרטיסים לשורה הראשונה של המופע הבא שלה.

הרוב המוחלט של רקדניות הבלט, נקרא לעזוב את הבמה בגיל 36, ולפנות את מקומן לכוכבות הצעירות. אבל נינה הייתה כוכבת כה גדולה שהמשיכה להופיע עד גיל 50.

אם לא היה די בכך, היא גם הייתה למורה מובילה לבלט, רקדה בסרטים רבים ואפילו הייתה חברת כנסת בברית המועצות. זה היה כמובן נחמד, אבל שום דבר לא יכול היה להחליף את הריגוש של הבמה.

לבסוף, הגיע הזמן לעזוב את הבמה, המחול האחרון שרקדה היה "מקבת'". תפקיד קשה שניצל את יכולת הריקוד שלה, כמו גם את יכולות המשחק.

בינתיים, נדיה ביתה הצטרפה לאקדמיה למחול. היא למדה בבית הספר, ולמדה גם בבית עם אמהּ. בתום שנות הלימודים, נדיה התקבלה גם היא לבלט ה"קרמלין" כפרימה בלרינה. התפקיד הראשון שלה היה גם הוא, "מקבת'".

יום אחד, הכוכבת קיבלה הזמנה מעניינת: להגיע למדינה קטנה בשם ישראל, וללמד שם בקיץ את להקת המחול המקומית.

[קולות המון]

היא הסכימה, ובמהרה הגיעו היא וביתה לארץ החמה והקסומה הזו.

שם נדהמו לגלות תרבות שונה לחלוטין מכל מה שהכירו, חמה וקולנית, עשירה בצבעים ובטעמים חדשים. הם כל כך נהנו מהביקור, שמיד הסכימו לשוב ללמד גם בקיץ הבא.

[מוזיקה]

בינתיים, ברית המועצות נפלה. לנינגרד חזרה להיות סנט פטרבורג, ה"קירוב" חזר להיות ה"מרינסקי", ובזמן שההיסטוריה התחילה פרק חדש, נינה וביתה החליטו לפתוח פרק חדש משלהן, הפעם בישראל.

כמובן שהיא התקבלה מיד כמורה לבלט בירושלים, אבל אז נדהמה לגלות שבארץ הזאת, במקום לראות בבלט קריירה ודרך חיים, קראו לזה "חוג", והרקדניות הצעירות הגיעו אליו רק פעמיים בשבוע לשעות בודדות.

במשך שנה ארוכה ניסו נינה וביתה לחיות מהשכר הזעום של שעות העבודה בודדות, עד שלבסוף היה להן רעיון. "יש אלוהים, לא מוותרים", אמרו זו לזו, והחליטו שהן תפתחנה בית ספר לבלט בירושלים.

בית ספר לבלט אמיתי, כמו שהיה בברית המועצות. מקום שיהיה בית לרקדניות כישרוניות, יטפח להקה מקצועית ויעלה מופעים. בכל העולם היה זה מקובל שבלרינות מרוסיה מקימות להקות בלט. כך היה גם בניו יורק ובלונדון.

אז למה לא בירושלים?

בהתחלה, לא היו מספיק תלמידים כדי לשלם את השכירות הגבוהה של חדר החזרות. אבל גם כאן הועילה תושייה ויצירתיות.

במקום לסגור את שערי המקום, האם וביתה העלו מופעי בלט קטנים בכל שבוע. במהרה, השמועה כי לא אחרת מנינה טימופייבה, הכוכבת הגדולה של בלט "בולשוי" מופיעה בישראל, נפוצה.

ורבים מיהרו לזכות לראות את הרקדנית בת השבעים מופיעה על הבמה. כך, השתיים היו יכולות לשמור על החלום שלהן ולקיים את בלט "ירושלים". הוא עדיין קיים עד היום.

[מוזיקה]

תום: נינה לא ויתרה. והיא זכתה למצב שלא הרבה אומניות מגיעות אליו. אל המקום שבו היא והריקוד נהיו לדבר אחד. שם היא הייתה חופשייה. שם הגוף הפך לתנועה שיש בה הרבה מאמץ.

אבל בעיני הקהל אין בה מאמץ בכלל. תנועה שהיא טבעית, כמו התנועה של גלי הים.

[מוזיקה]

נדיר שאפשר להיות כל כך חופשיים, ובמיוחד בזמנים בהם כל העולם סוער.

לפעמים אפשר אפילו לשמוע אנשים שואלים:

לשם מה צריך לרקוד?

לשם מה צריך אומנות?

מה דעתכם?

לְמָה צריך אומנות?

[מוזיקה]

מה גורם לנו להרגיש חופשיים כשאנחנו רוקדים, למשל?

מלבד האגדה הזו, עוד אגדות שהיו באמת תוכלו למצוא בפודקאסט שלנו.

נשמח אם תתמכו בנו בדף ה-Patreon שלנו. התומכים יזכו לתכנים בלעדיים, הנחות לספרי הוצאת "פנק", ואפילו לשמוע אגדות אמיתיות חדשות שלא תוכלו למצוא כאן.

הקישור מופיע בתיאור הפרק. כמו גם הקישור לרכישת הספר.

הפודקאסט נולד ונערך ברשת הפודקאסטים העצמאית "שלג".

את האגדה הזו קרא עבורכם אלעד משה.

הפיקה - יסמין שפט.

ערכה - תות שגיא.

וביים - עומרי בן דור.

אני תום בייקין-אוחיון.

ואם רק תסתכלו טוב טוב, תראו שכל אחת ואחד מכם הוא כבר גיבור של אגדה.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

1 view0 comments

Commentaires


bottom of page