מעטים הם האנשים שהשם שלום יעקב אברמוביץ' אומר להם משהו. באגדה זו נשמע את סיפור מסעותיו הרבים של אברמוביץ', אחד מגדולי הספרות העברית והיידית, שעיצבו את דמותו ואפילו העניקו לו את שם העט שלו, מנדלי מוכר ספרים.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 28/08/2020.
תום: שלום ילדים וילדים שגדלו.
עונה מופלאה וייחודית זו, שכוללת אגדות יהודיות וישראליות, נוצרה אודות לשיתוף פעולה עם בית אביחי. אני תום בייקין-אוחיון, ואת הסיפורים האלה כתבתי בשבילכם.
'לפני עיניי מרחף התרמיל תמיד, התרמיל היהודי, העתיק והנקוב, תלוי למנגד. בכל מקום שאני פונה, הנה אני רואה לפניי את התרמיל. ובכל מה שאני רוצה לספר, התרמיל מתגלה לפניי'. כך מסכם גיבור סיפורנו את אחד ממסעותיו.
נדודים רבים נדד גיבורנו, ונדודים רבים עברו על העם היהודי בכל רחבי העולם. ותמיד התרמיל על הגב, בתוכו צידה לדרך, וספר, וכלי כתיבה. באגדה זו לא נצטרך הרבה כדי לנדוד, כיוון שהיא לא מתרחשת במקום מסוים, אלא בדרך. בין גלגל עגלה שנתקע בבוץ, למנת טשולנט בבית המרזח, בין קבצנים ועוברי דרכים, ועד למזרון בעליית הגג של בית מדרש ישן, תתגלה חוכמה רבה.
חוכמה שרק מי שעבר בדרכים כה רבות יכול לגלות בה טוב לב, והכנסת אורחים, ומבט כן בעיניים. חוכמה שיש בה צחוק, וחוכמה שהפכה לסיפור שסיפר מנדלה מוכר ספרים.
"לאן יהודי הולך?" חוזר אלתר על דבריי כמנהג ישראל, שאינו משיב כהלכה תשובה ברורה, ופוטר עצמו בעקימת שפתיים, "היהודי הולך אל אשר נשאו הרוח. ורבי מנדלה, לאן הוא הולך?" - "לשם".
[קול רשרוש פעמונים]
אלעד: הסיפור שלפנינו מתחיל במאה ה-19, בכפר קאפולי שבמחוז מינסק, אי שם בפינה המערבית של האימפריה הצארית של רוסיה, במקום ככל המקומות שתושביו בכפרים רבים ובערים מעטות. חלקם בעלי ממון וחלקם קבצנים, חלקם תלמידי חכמים וחלקם בטלנים גמורים.
[שיר ביידיש ברקע]
חוקת הצאר הרוסי חלשה על האדמה, אך נציגיו וגובי מיסיו כמעט ולא הגיעו לשם. בהעדרם, נוצרה במקום אימפריה קטנה וחסרת גבולות, האימפריה היהודית, שהשתרעה בין מחוזות רוסיה, אוקראינה ובלרוסיה. והמשיכה עד לפולניה, גליציה, פרוסיה, הונגריה, רומניה וגרמניה.
תושבי האימפריה המוזרה הזו ידעו לדבר בשפות השונות של העמים הסובבים אותם, אך בפיהם שפה אחרת, הקרויה בחיבה ז'רגון, או בפשטות יידיש, שפת היהודים. שפה זו, כמו העם הדובר בה, נדדה רבות והתערבבה בנדודיה כל כך שתמצא בה מילים בעברית ובארמית, ברוסית ובגרמנית.
ספריהם, לעומת זאת, נכתבו בשפה אחרת, שפה עתיקה שהשתמרה בספריהם הקדושים, העברית. אל המקום הזה, לממלכה הזו, שאין לה גבולות ולא מלך, שתושביה מדברים בשפה אחת וכותבים בשפה אחרת, ושכניהם הסובבים אותה מדברים בשפות רבות אחרות, נולד שלום יעקב אברמוביץ', אחד מגיבורי סיפורנו, שכשיגדל, יהיה גם גיבור סיפורנו השני. אבל אני מקדים את המאוחר ומוסיף בלבול למצב שכבר מבולבל דיו. לכן, ברשותכם, נמשיך?
אביו, חיים משה ברוידה, היה מורה מצוין שבילה חצי מזמנו בלימוד הקהילה, וחצי בלימודיו של בנו. האב אהב את בנו והבן אהב את אביו, ושניהם אהבו את הלימוד, וביתם היה מלא באהבה. טיבה של אהבה שהיא מתערבבת בין מושאיה ומתאחדת. בליבו של הילד אהבתו לאב ואהבתו ללימוד ולספרים הייתה אחת. שלום יעקב אברמוביץ' כל כך אהב ללמוד, שכשהיה רק בן 9 הוא ידע בעל פה את כל 24 ספרי התנ״ך. אביו ראה כמה מהר בנו לומד, וביקש למצוא לו מורה נוסף שילמד אותו את ספרי המשנה, בזמן שהיה צריך לצאת וללמד אחרים. כשחזר, שמח למצוא את בנו שקוע בלימודיו, רוכן מעל ספרים כמו שקבצן רעב יושב מעל קערה חמה של טשולנט.
[קולות שתיית מרק]
אמרנו רעב, ואכן ראוי להזכיר שהימים ההם היו ימי מחסור ורעב. וככל שהמחסור גדל, שכרו של האב התמעט, ושעות עבודתו התרבו, עד שבכל יום היה יוצא מביתו עם זריחת החמה [קולות של תרנגולות], ושב הרבה אחרי שקיעתה. בינתיים, שלום יעקב אברמוביץ', חילק את ימיו בין המורים והספרים, ובין השדות והכרמים, לומד מכאן ומכאן דברי אדם ועולם, מאזן את השוק הסואן מלא הקולות והפנים של עולם הספרים, עם השלווה של הרוח הנושקת לעלוות העלים.
למרות שעבד שעות רבות, האב לא ויתר על הזמן המשותף שלו עם בנו אהובו. בכל לילה, ממש לפני עלות החמה, היה מעיר את בנו בנשיקה ובמילה טובה, וצועד איתו דרך השביל והקור והחושך, עד לבית המדרש של הכפר, שם חיכה להם דף הגמרא היומי, כאם המחכה לבניה שישובו מן השדה. בוקר אביבי אחד, כאשר יצאו השניים מבית המדרש בתום לימודם, נשק הילד לאביו, נפרד ממנו, והחל צועד לביתו. עוד הוא הולך, פסוקי הגמרא בראשו, ופתאום, ראה כיצד קרני השמש נושקות לטיפות הטל הנוצצות, ולפתע כל הצבעים סביב התעוררו משנתם, והצטרפו להילולת צפרא טבא של העולם.
במקום לצהול משמחה, שלום יעקב חש תוגה עגומה משתלטת על רוחו. טיפות הטל נראו לו כדמעות הבורא הבוכה על ירושלים החרבה, ועל בניו היהודים הנודדים בארצות רחוקות. מאותו הבוקר, התערבבו הספרים הישנים עם פרחי האביב החדשים בליבו של הילד. הוא ראה את פניו של הבורא בכל העולם הקסום שברא.
רצה הגורל ותשו כוחותיו של האב, והוא עזב את עולם החיים, משאיר מאחוריו אישה ובנים בחוסר כל. בבית לא היה מספיק מזון לכל דייריו, ובכפר הקטן לא נותרו מספיק ספרים לכלכל את רוחו של הילד. מה יעשה ילד יהודי עני ובטנו ומוחו גוועים? יעשה כפי שעשו אבותיו ואבות אבותיו לפניו. ייקח רגליו בנדודים, ויצא להידפק על דלתות בתי הישיבות הרבים של ממלכת היהודים [דפיקות בדלת], ובפיו תחינה למעט לחם ולהרבה תורה [קול רשרוש מטבעות].
נדודיו של שלום יעקב אברמוביץ' היו רבים וארוכים. בסלוצק שבדרום מצא מיטה חמה ורב מחמיר שלימד אותו, עד שמצא כי אין בפיו מילה אחת שהנער לא מבין ומפרש טוב ממנו, ושלח אותו למורים אחרים, בעיירות אחרות. כך המשיך בנדודיו, עד שלבסוף הגיע לעיר הגדולה, וילנה. שם גילה עיר שתושביה היהודים היו כה עשירים, שנעריה טומטמו מרוב תפנוקים, והטיפשות פשטה בה כמגפה. הרבנים של העיר שמחו לגלות שהגיע אליהם תלמיד חכמים כשלום אברמוביץ', ובמהרה הייתה לו מיטה וחיטה, ולא רב אחד, אלא מורים רבים.
אבל, בזמן שהוא רצה להתמסר לספרים, אלה התמסרו בו כילדים עם כדור חדש. התלמיד הצעיר נע ונד מישיבה של גאון זה, לחדרו של מלומד זה, לספסל בית מדרשו של המהולל ההוא, לשולחן הסעודה של הפריץ העשיר ההוא. ובזמן שהכל היללו את תלמיד החכמים, הוא התחיל להבין מדוע בניהם כה טיפשים. הם לא אהבו את החוכמה כמו שחתן אוהב את כלתו, אלא העריצו אותה כסומים. מה הטעם בספרייה מפוארת, תהה, אם מהללים את יופייה במקום לקרוא בספריה?
כל הספרים שבעולם לא ימלאו את הבור שפוער הגעגוע של ילד לחיקה של אמו, ואת הכמיהה של היהודי לביתו, וכל הבתים המפוארים לא יחליפו את התענוג שברגליים יחפות הפוסעות על כרי דשא רכים ולחים [קול הליכה על דשא]. ראה שלום יעקב, כי נאה היעד ונאה דרך בעיניו, והחליט לאסוף מטלטליו, לעזוב את העיר ולצעוד יחף, עני ומאושר, בלי כרכרות ובלי רכבים, עד לבית אמו. למרות שרצה להגיע לביתו, לא מיהר. בכל הזדמנות עצר לנוח על פלגי מים, ולטייל בין חורשות, שדות והרים, מאזין לשירת הזמיר ולקריאותיו המצחיקות של הזרזיר [קולות מים וציפורים]. ברגעים האלה, הטבע נראה לו כמעשה אלוהים חיים, והוא למד ממנו יותר מאשר מכל המורים וכל הספרים יחדיו. [קול משב רוח]
כשהגיע לכפר ילדותו, מצא את ביתו נטוש וריק. אמו נישאה בשנית לאלמן מהכפר מיילניק, הנמצא מערבה באדמות פולניה. חלקנו היינו אולי עצובים למצוא את ביתנו נטוש ועזוב, אבל שלום יעקב צחק וצהל בשמחה. במהלך השנים למד לאהוב את הנדודים כשם שאהב את הכמיהה להגיע הביתה. מלבד זאת, תמיד עדיף לצחוק מלבכות.
כשהגיע למיילניק מצא כפר קטן שאדמתו כה טובה, שאם ילד יאכל שם תפוח וישליך את זרעיו, יצמח שם עץ תפוחים מפואר לפני שהילד יהיה לנער. מכיוון שכך היה, אנשי הכפר הפכו בטלנים וחייכנים שהעדיפו להסתפק במועט כדי שלא חס וחלילה יאלצו לעבוד. מחשש שתדבק גם בו הבטלה, מיהר אברמוביץ' למצוא לעצמו עבודה והיה למורה. כדי לא ליפול לתסכול שחש מורה שכל תלמידיו עצלנים, יצא בסוף כל יום מהכפר וטייל בנחלים וביערות הסובבים.
יש אנשים שיכולים לשאת עמלם על גבם ולהסירו בסופו של כל יום, אבל אברמוביץ' היה מסוג האנשים שנשמתם ככוס הקידוש המבקשת להתמלא עד שהיין גולש ממנה והלאה, והשראה גואה בהם ומבקשת מפלט.
ערב אחד, ישב על סלע ועיניו נשואות למרחב. פתאום ראה בדמיונו את הקשרים הנסתרים של הטבע, את ההסכמים הסודיים שנחתמו בין הציפור לרוח, בין הצפרדע לזבובים ובין האלונים והפטריות. רוחו געשה כל כך, שרצה לצעוק. אך במקום זאת, הוציא נוצה מתיקו ובידו השנייה קטף דף ממחברתו [קול קריעת דף]. על הדף התקין אות לאות ומילה למילה ופתאום נולד לו שיר, שיר הללויה בעברית. לבסוף הוסיף בגאווה שלוש מילים בתחתית הדף. שלום, יעקב, אברמוביץ'. וראו, סופר נולד.
לא טוב לבחור צעיר וחרוץ לשהות בחברת בטלנים. אברמוביץ' ידע שאם ישהה בכפר זמן רב, עלולה לדבוק בו מידת העצלות וכל ההבטחה והכישרון שהראתה נשמתו יתבזבזו, אז החליט לצאת שוב לנדודים, בתקווה שיוכל למצוא בין כל עיירות היהודים מקום לעצמו. הוא טייל וטייל בין עיירות לכפרים, בין אכסניות ומלוניות, בין בתי מרזח, לבתי מדרש ואט אט, כספו אזל. למרבה המזל, לכל יהודי יש מקום בנדודים, ושלום יעקב אברמוביץ', מצא עצמו ישן בחברת קבצנים [קולות אש].
ליבו של אברמוביץ' נכמר בראותו את עניותם של הקבצנים. מה הם היו אשמים? הם לא היו בטלנים ולא טיפשים, אלא יהודים פשוטים שהמזל החליט את דרכם בשבילם. בחברתם, אברמוביץ' נהנה ולמד לא פחות מחברתם של האצילים שבאדונים. הוא למד את טיבה של השמחה ואת כוחה של הבדיחה, ובכל ערב היה יושב עמם סביב המדורה ומקשיב לסיפוריהם.
כשגילו כולם שבחברתם מספר סיפורים מהמעלה הראשונה, התפקידים התחלפו ובכל ערב היו הקבצנים יושבים, מקשיבים כתלמידי חכמים לסיפוריו המשעשעים [קול מספר סיפור ואנשים צוחקים]. הוא סיפר להם על עיר שתושביה עשירים, אבל טיפשים, ועל הכפר שמרוב שאדמתו מבורכת תושביו מקוללים בבטלה.
בתום כל סיפור הקבצנים צחקו ומחו את דמעותיהם בהנאה. כששאלו אותו המסובים מאין באו כל הסיפורים, התבייש אברמוביץ' להתגאות כטווס ולומר "שלי הם". אז השיב: "פגשתי מוייכר ספורים אחד, מנדלה שמו. הוא נודד בחברת סוסתו ועגלתו הרעועה מלאה ספרים. איש זה, שלו הסיפורים".
כשהגיעה השעה לכך, התפזרו הקבצנים איש איש לדרכו. וכל אחד מהם נושא באמתחתו סיפורים רבים, משמועה על מנדלה מוייכר ספורים אחד, שאין נאים מסיפוריו. גם אברמוביץ' המשיך בנדודיו. עד שמצא מקום בעיירה קמניץ-פודולסק. עיירה זו הייתה כה צמאה לידע וחוכמה, שיהודיה מילאו ביתם ספרים, חלקם מארון הספרים היהודי וחלקם אחרים. הוא שמח למצוא סוף סוף מקום בו יכול הוא להיות גם מורה לילדים סקרנים וגם תלמיד למורים חכמים ובמהרה ימיו התמלאו בשגרה הנפלאה של אדם שמצא את מקומו בעולם. בכל בוקר יצא מביתו אל הכיתה כמורה, ולאחר מכן פסע בנחת לבית ידידו אברהם בר גוטלובר, ולמד מפיו של המשכיל הגדול הזה היסטוריה וספרות, מתמטיקה ומדע, רוסית וגרמנית. ובכל ערב היה יושב בחדרו, נוצה בידו, והוא רכון מעל דפים וגיליונות רבים וכותב ספרים.
בעברית כתב, שכן זו השפה המתאימה לספרי חכמים. ומידיו יצאו מאמרים רבים על חינוך ועל פרנסה, ספר עב כרס על תולדות יהודי האימפריה הרוסית, וספר גדול עוד יותר ששלושת כרכיו מספרים לכולם על עולם הטבע. על החי והצומח, על הציפורים והזוחלים ואפילו על האבנים הדוממות.
לא מתעשרים מספרי חכמים. גם היום מעטים קוראים ספרים עבים וכבדים. יש סופרים, רובם רציניים וחמורים, שימצאו בעובדה הפשוטה הזו מקור לתסכול וכעס, אבל אברמוביץ' שידע כבר תלאות ונדודים, היה שמח בחלקו, ובכל פעם שחש את טעמה המר של המרה, עזב את שולחנו ואת ספריו ויצא למסבאה לשבת בחברת חבריו. פעם אחת ישבה החבורה עד שעה מאוחרת, ואברמוביץ' סיפר סיפור כה מצחיק שהכול הריעו וקפצו והיללו אותו כגדול המספרים. כולם חוץ מאחד. בפינת המסבאה ישב קבצן, בגדיו תלויים וזקנו מדובלל. כשנרגעה ההילולה, קם הקבצן ואמר: "סלחו לי אנשים מכובדים, במחילה, אכן נאים הם סיפוריו של ידידכם, אך בדרכים יש מספר סיפורים טוב ממנו, ושמו מנדלה מוכר ספרים".
החברים קפצו להגנת אברמוביץ', שיבחו את ספריו העבים והרציניים בשלל מילים יפות, ולאחר מכן מיהרו איש איש לביתו, לבדוק בספרייתו אם נחבא לו שם איזה ספר של אותו מוכר ספרים אלמוני בשם מנדלה. בינתיים, שלום יעקב אברמוביץ', צעד לביתו לאט לאט. היו לו מחשבות רבות לסדר בראשו, ולשם כך נחוץ היה טיול. כשהגיע לביתו השעה הייתה כבר מאוחרת מאוד, אבל אברמוביץ' לא חש כל עייפות. במקום לשכב על מיטתו, ישב אל שולחנו, טבל עטו בקסת הדיו והחל לכתוב סיפור חדש, סיפור קליל ומצחיק, סיפור חכם אך מגוחך, שכל גיבוריו קבצנים ובטלנים וטיפשים וטובים ואדיבים וחביבים. הפעם לא כתב בעברית, אלא ביידיש. השפה הקדושה לא התאימה לסיפור שכזה, וביידיש המילים פרצו ממנו כמי נהר גועש, כשסיים את ספרו החדש לא חתם את שמו שלו, אלא את השם: מנדלה מוכר ספרים.
[מוזיקה ברקע]
מאותו היום שני סופרים שכנו בביתו של שלום יעקב אברמוביץ'. האחד, מכובד בעיירתו, ספריו ומאמריו כתובים בעברית, והשני, מנדלה מוכר ספרים שמו. כיסו ריק, כרסו מלאה, חיוך של תמיד על פניו, והוא כותב ביידיש לאחיו היהודים בגולה. רצה הגורל, ובעוד שספריו של אברמוביץ' זכו למקום של כבוד על מדפיהם של המעטים, ספריו של מנדלה מילאו את הארץ וסיפקו לבעליהם הצלחה גדולה. הכל רצו את ספריו. הטיפשים רצו לקרוא בהם כדי למצוא חוכמה, העצלנים רצו לקרוא בהם כדי להעביר את הזמן בהנאה, הסוחרים ראו בהם סחורה טובה והשקעה מצוינת, ואפילו הקבצנים, מי ששמעו שזכו להיות גיבורים בספריו, מיהרו להשיגם לידם, לא חשוב כיצד, ולהביא אותם לאחד בחבורתם שידע קרוא וכתוב, כדי שיקריא להם אותם בקול רם.
לא עבר זמן רב, ואל ההצלחה הצטרפה הפרנסה, ואליהם בצהלה והילולה הצטרפה גם התהילה. כולם הכירו ואהבו את מנדלה מוכר ספרים. מכל קצוות העולם היהודי, הגיעו למנדלה מכתבים הדורשים בשלומו ושואלים מתי יזכו לראות עוד מספריו. כך קרה ששמו של שלום יעקב אברמוביץ' התחלף, ואפילו שכניו קיבלו את פניו בקריאה: "מנדלה שלנו, מה שלומך?"
הלוואי והיו גיבורי סיפורנו חיים בארצם לבדם. שכן אם כך היה הדבר, לא היינו צריכים לספר את הדברים הבאים. אבל חייהם של היהודים היו קשורים בחיי שכניהם, וכאשר הצאר של האימפריה הרוסית, אלכסנדר ניקולייביץ' השני, מצא את מותו מידיו של מתנקש, זעקה קמה מפי הרוסים, ונפלה עליהם חרדה גדולה לגורל ארצם. מנין באה עלינו הצרה? שאלו איש את חברו. אלה אמרו מתוכנו, ואלה אמרו שאין זה ייתכן, ושאסון כזה חייב לבוא מהזרים לנו. שוחחו אלה עם אלה, שתו לשוכרה והגיעו לפשרה, שגם אם לא היה בה כזית אמת, דעתם נחה ממנה. "לא מתוכנו באה הצרה, ולא מחוץ לנו", הסכימו, "אלא מהזרים שבקרבנו הגיע". מכיוון שהיהודים התאימו להגדרה שכזו, בהם כילו את זעמם. כך היה שמהכפרים של מערב האימפריה עלו שיכורים על סוסיהם, חרבות שלופות בידיהם, ופרעו בכפרים ובעיירות היהודים כנהוג במחוזותיהם מקדמת דנא.
מה יעשו היהודים? אלה אספו חפציהם ועזבו את כפרם הזה, ואלה נטשו את כפרם ההוא, וכל קהילה נדדה בדרכה עד שמצאה כפר שתושביו נטשוהו. למרבה הצער, הפרעות הגיעו עד לדלתו של אברמוביץ' שלנו, והוא נאלץ לעזוב את ביתו לפני שיבואו הליסטים. עוד הוא מתלבט לאן ילך, והנה אגרת המזמינה אותו לעיר הגדולה אודסה, שם היו יהודים כה רבים שתמצא אותם באחוזות ובבתים גדולים ובמדרשות מטופחות ובבתי כנסת מפוארים ואפילו בין כנופיות הפושעים שבעיר תמצא יהודים עשירים.
באודסה מצא אברמוביץ' עיר מלאה בסופרים ומשכילים. חלקם, כמו הסופר הצעיר שלום עליכם, כתבו ביידיש וראו עצמם כתלמידים בבית מדרשו של מנדלה מוכר ספרים. חלקם, כמו חיים נחמן ביאליק, היו מחיים בכתביהם את העברית בתקווה שעם התעוררות את השפה, יקום העם ויהיה לאומה. אלה ראו עצמם ממשיכים לפועלו של שלום יעקב אברמוביץ'.
בגלל הפרעות, הכול שוחחו זה עם זה על גורל העם היהודי ומה יהיה עליהם לעשות עכשיו. אלה חשבו שיהיה נכון להישאר כאן בטענה ש"פרעות היו ופרעות יהיו ואין חדש תחת השמש", ואלה חשבו שהגיע הזמן לפתוח פרק חדש בתולדות העם היהודי ולהגר לאמריקה, הלו היא ארץ הפרקים החדשים. קבוצה שלישית האמינה שהגיע הזמן שבו עם ישראל ימצא את מקומו בין העמים ויקים מדינה עברית. אברמוביץ' שמע את כולם ומצא טעם בדבריו של כל בן שיח. אבל עתה, שיבה כבר זרקה בשיערותיו וברגליו לא נותר עוד כוח לנדודים, מה גם שלא יכול היה לתת למנדלה שלו לנטוש את קוראיו בגולה. לכן החליט להישאר ולדאוג שספריו ימשיכו את נדודיהם במקומו.
פרקים רבים עוד נכתבו בספר תולדות היהודים מהעת ההיא ועד היום הזה. כמו שניתן לשער, חלקם נותרו באימפריה הרוסית ונשארו שם גם אחרי שזו נפלה וקמה חדשות לבקרים, חלקם הגיעו עד אמריקה ומצאו שם בית, וחלקם יצאו כחלוצים לארץ ישראל. עמלו, בנו ולחמו עד שהייתה ישראל למדינה ששפתה עברית. לכל מקום שנדדה העדה, ולכל בית ובו אנשי ספר, נדדו גם ספריו של שלום יעקב אברמוביץ', הוא מנדלה מוכר ספרים.
[קול רשרוש פעמונים]
תום: מנדלה, כלומר אברמוביץ', הבין שאין זה משנה לאן הולכים, או מה לובשים, אלא מה אנו נושאים בתוכנו. נדודים יכולים להיות צרה צרורה, בלי מקום לישון בו ובלי אוכל, וכשעגלה גם נתקעת בדרך, זה נראה כאילו כל מה שנשאר הוא לקלל. במקום זאת, בכל אחת מהדרכים אליה יצא, הוא פתח את ליבו כדי לגלות מה יוכל ללמוד ואיזו גדולה יש בכל רגע קטן ובכל מילה.
את כולם אסף לתרמילו, ממש כמו שאסף העם היהודי לאורך נדודיו מילים ומעשים טובים. הוא הבין שאין זה חשוב להתהדר בספרים רבים, ושלפעמים בדיחה יכולה ללמד הרבה יותר ממילים שנראות חכמות, אך הן בעצם לא שלך. כי ברגע שהלב נפתח פתאום, אפשר לשמוע את קול הציפור, ואת צחוקו של מי שעבר הרבה בחייו, אך יודע לצחוק כאשר הוא בצרה, במקום לבכות. מה אתם עושים כשאתם נתקעים באיזו צרה צרורה? איך בדיוק אפשר לספר בדיחה במקום להצטער?
מלבד האגדה הזו, עוד אגדות שהיו באמת תוכלו למצוא בפודקאסט שלנו. נשמח אם תתמכו בנו בדף ה-patreon שלנו. התומכים יזכו לתכנים בלעדיים, הנחות לספרי הוצאת ״פנק״, ואפילו לשמוע אגדות אמיתיות חדשות שלא תוכלו למצוא כאן.
הקישור מופיע בתיאור הפרק, כמו גם הקישור לרכישת הספר. הפודקאסט נולד ונערך ברשת הפודקאסטים העצמאית ״שלג״. תודה לבית אבי חי שתמכו בעונה זו.
את האגדה הזו קרא עבורכם אלעד משה, הפיקה יסמין שפט, ערכה תות שגיא וביים עומרי בן דור.
אני תום בייקין-אוחיון. ואם רק תסתכלו טוב טוב, תראו שכל אחת ואחד מכם הוא כבר גיבור של אגדה.
תודה.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments