אגדות אמיתיות - מיאמוטו מוסאשי נגד השד של המערב

הימים עוברים והמלחמה לא נגמרת. כולנו מכירים אחים, הורים, בנים או דודים שלבשו את המדים ויצאו מהבית. לכל הגיבורים והגיבורות האלה אני רוצה להקדיש את האגדה הזאת, שתספר על הלוחם הגדול ביותר בכל הזמנים - מיאמוטו מוסאשי

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 28/10/2023.

[מוזיקת רקע יפנית]

שלום ילדים וילדות שגדלו. אני תום בייקין-אוחיון, ואת הסיפורים האלה כתבתי בשבילכם.

הימים עוברים והמלחמה לא נגמרת.

כולנו מכירים אחים, הורים, בנים או דודים שלבשו את המדים ויצאו מהבית.

לכל הגיבורים והגיבורות האלה, אני רוצה להקדיש את האגדה הזאת, על הלוחם הגדול ביותר בכל הזמנים - מיאמוטו מוסאשי.

[מוזיקת רקע מסתיימת בדנדון פעמונים]

[פכפוך מים]

בצעד רך, כמעט בלתי נשמע, הסמוראי צעד לתוך הסירה. אדוות קטנות הדהדו ממנה והלאה.

משיט המעבורת, הביט ארוכות באדם שהתיישב מולו. מהקימונו שלו, לא ניתן היה לדעת אם הוא אציל או אדם פשוט, וכובע הקש הרחב שלו הסתיר לחלוטין את פניו. עם זאת, לא ניתן היה לטעות בשימוש של החרב הארוכה שחגר למותניו.

הוא היה סמוראי.

[מוזיקת רקע, פכפוך מים]

"האי גנריו ג'ימה?" שאל הנהג. הסמוראי הנהן באישור.

"ציפיתי לכך," חייך. ומשראה שנוסעו לא זף [כך במקור], הוסיף, "כולם מבקשים לשם".

"באמת? כולם לשם?", תהה הנוסע בקול שקט, פניו עדיין לוטים בצל כובעו. "יש משהו מיוחד?".

בזמן שנטל את משוטיו והחל מוביל את הסירה הרחק מהגדה, תהה הנהג, האם ייתכן שנוסעו לא שמע על הקרב הגדול שאמור להתרחש שם?

כמובן ששמע, הרי לשם מועדות פניו.

הוא בחן שוב את החרב הארוכה. האמנם? האם זה יכול להיות… הוא?

[צלצול חרב]

"קוראים לה מטה המדבר", החווה הסמוראי אל חרבו. "משום שהיא תמיד צמאה".

"האם אתה…?", החל הנהג לגמגם. אך לפני שמצא את המילים, הנוסע השיב: "שמי הוא סָאסַאקִי קוֹגִ'ירוֹ".

הדם חזר לפניו של הנהג. הוא פלט "אהה" שקט ומבין, אחריו חייך במבוכה, קד לנוסעו בכבוד אמיתי, ושוב ניתן היה לשמוע את הנשיקות הרכות של המשוטים על המים.

[מוזיקת רקע מתגברת, חתירת משוטים]

דקה ארוכה התאפק הסמוראי ולבסוף שאל "שמעת עליי?"

"כמובן", השיב הנהג, בעודו מביט אל הנוף ובחיוך הוסיף, "אתה סאסאקי קוג'ירו, גדול אמני חרב הנודאצ'י, מאסטר בשיטת הקנג'וֹסטו והגנריו. השד האדום של מחוזות המערב, אשר חרבו נשלפת במהירות כזו שיריביו מרגישים את להבה לפני שהם מבחינים שהיא עזבה את נדנה."

קוג'ירו השפיל מבטו במבוכה. בשנים האחרונות שימש כמורה ומומחה לחימה בחצרו של האדון הוסוקאווה טדאושי. לכן שמח לראות ששמו עוד מוכר על שפתי אחרים.

גאה אך מאופק שאל "ועליו? עליו שמעת?"

"מי לא שמע על מיאמוטו מוסאשי?", קפץ הנהג במקומו.

קוג'ירו חייך בבוז מתחת לכובע הקש שלו. "אני מבין, הוא איזה לוחם מפורסם במחוזות הללו?"

"לא!", ענה הנהג. "הוא הלוחם המפורסם בכל יפן!"

קוג'ירו צחק בקול.

עד שפנה אליו האדון הוסוקאווה טדאוקי בבקשה לתאם את הדו-קרב הזה לא שמע את השם מיאמוטו מוסאשי. אומנם, השנים בהם טייל ברחבי יפן וחישל את אומנותו חלפו, אך הוא רצה להאמין שהוא נותר מחובר אל עולם אומנויות הלחימה.

פניו של נהג המעבורת הרצינו באחת והוא אמר "זה המקצוע הזה", החווה למשוטיו. "שומעים הרבה סיפורים".

נוסעו הסיר את כובעו וחשף סרט הקימאצ'י לבן למצחו, ומתחתיו שלווה של בודהה וחיוך של חורש מזימות. "אני אוהב סיפורים".

משיט המעבורת יכול היה לחוש את רוח הלוחם הפועמת מכיוון נוסעו. "כרצונך", השיב, והחל מהרהר בינו לבין עצמו. "ובכן, מאיפה כדאי להתחיל?"

היו אלה השנים הסוערות, קצת לפני שטוקוגאווה אייסו התיישב על כס השוגון והביא סוף ל-150 שנות מלחמת האזרחים. בימים ההם, כל הדרכים היו מלאות בלוחמים השבים מהקרב או צועדים לעברו, וכל הילדים רצו להיות סמוראים.

אבל אף אחד מהילדים לא רצה בכך יותר משִׁינְמֶן מוסאשי.

[בקול צורם] "אתה חושב שיש לך מה שצריך להיות סמוראי?", אביו צעק לעברו, אחרי שהנער שוב התחצף. "אני הייתי טאנקאמוזו - ללא מתחרים תחת השמש. השוגון אשיקאגה העניק לי את התואר הזה בעצמו".

מוסאשי לא התייחס לאביו, אלא פשוט המשיך באימוניו.

[נקישות חרב עץ]

שנים חלפו מאז ששינמן מוניסאי איבד את אדונו בקרב. שנים מאז שניצב לדו-קרב להגן על כבודו. עם השנים החולפות הגיעו השעמום, החולשה, הפחד והאשלייה שהסאקי יכול לנצח את כולם.

מוסאשי המשיך בשלו. הבוקן שלו, [נקישות חרב עץ] חרב העץ איתה התאמן, הייתה כבר מלאה שפשופים ושריטות, והידיים שלו כאבו מרוב מכות לעצים, שלא היו אלא אויבים בדמיונו.

"ילד!", אביו צעק, בעודו יוצא מביתו מתנדנד ובידו סכין מטבח. [שליפת סכין] "אני שואל אותך. אתה חושב שיש לך מה שצריך להיות סמוראי?"

להב הסכין בהקה באור השמש, ומוסאשי עקב בדריכות בזמן שאביו הניף את ידו מעלה והשליך את הסכין לעברו. [מוזיקת רקע נחלשת, השלכת סכין]

[פכפוך מים נפסק]

צעד קטן לימין. זה כל מה שהיה נחוץ כדי לתת לסכין לחלוף על פניו ולהינעץ בעץ מאחוריו. [מוזיקה מתחדשת, סכין ננעצת בעץ]

השניים הביטו בלהב, יודעים היטב שלמרות שהסכין החטיאה את מטרתה, היא הצליחה לחתוך בעומק הקשר הקדוש שבין אב לבנו, קשר שחושל בשנים הרבות בהן מאסטר מוניסאי אימן את מוסאשי באומנויות הלחימה, אז כשעוד היו משפחה.

מאז שהוריו התגרשו, מוסאשי גר אצל אביו, אבל שינמן מוניסאי לא ידע דבר מלבד דרך הלוחם, לכן לא היו לו הכלים ללמד את בנו את דרך החמלה, והשיעורים היחידים שהעביר לבנו היו שיעורים בנוקשות, בכאב ובכעס. מוסאשי היה תלמיד מצטיין.

"סמוראי? לא! סמוראי לעולם לא תהיה, מבין?", נהם האב.

"אתה עוד תראה אבא", קרא מוסאשי. "לא אכנע לעולם!"

עם המילים האלה, מוסאשי הפנה את גבו לאביו ועזב את ביתו. הוא רץ מהר ככל שהיה יכול, עד שהרוח ייבשה את דמעותיו.

[מוזיקת רקע מתחלפת]

למרות שהיה רק בן 13, מוסאשי היה גבוה ורחב מכל הילדים האחרים בכפר. ואת השיעורים שלמד בביתו העביר לשכניו מנה אחת אפיים. לכן, כל הילדים האחרים פחדו ממנו, ולא היה ביניהם אחד שילמד אותו משחק או חדווה.

הכעס הוא אדון אכזר. הוא יודע לאחוז בחולשותינו ולטרוף בתאווה כאבים מזיכרונותינו. והוא לא יודע שובע.

בעודו רץ אל עבר הכפר, אל עבר ביתה של אימו, הכעס לא הרפה ממוסאשי. הוא כעס על אימו שעזבה את ביתו ונישאה בשנית, ועל אביו שגירש אותה וכילה את ימיו בבדידות. הוא כעס על כפר מיאמוטו שתושביו רואים בו פגר רע ובריון, ועל עצמו, משום שאכן היה כזה.

כשהגיע מתנשף אל הכפר, חמתו בערה בו כל-כך שהוא קיווה למצוא תגרה. בעודו מחפש דבר אחד, עיניו צדו דבר אחר. על לוח המודעות, נתלתה מודעה חדשה:

"ארימה קייהי, מאסטר בשיטת השינטו ריו, הוא גדול הלוחמים ביפן".

כמו סמוראים רבים, ארימה קייהי נדד ברחבי הממלכה בחיפוש אחר אומני לחימה אחרים, מתוך רצון לבחון ולשפר את שיטתו בקרב.

מוסאשי ידע שהמודעה לא הייתה אלא הזמנה פתוחה לדו-קרב. בוער מחימה, [מריחות מכחול] הוא הרים מכחול טבול בדיו שחורה, ובתנועות גסות מחק את לשון המודעה.

ליד המודעה המחוקה, הוסיף את המילים "מחר בשקיעה, שינמן מוסאשי"

שלווה חדשה עטפה את רוחו. הקרב שחיפש - מצא אותו.

[מוזיקת רקע]

הוא ידע שאם אכן ארימה קייהי הוא גדול הלוחמים ביפן, קל יהיה לו להרוג ילד בן 13. אבל הוא לא פחד. אם לא חי בכבוד, לפחות ימות בצורה מכובדת, כלוחם. אביו ודאי יהיה גאה בו.

כשהגיע לביתה של אימו חייך והתיישב לאכול את עוגת האורז הממולאת בשעועית מתוקה שהגישה לו. היא הביטה בבנה אוכל בשלווה, ולא שאלה מדוע הגיע בהפתעה כזו. היא רק שמחה לראות אותו שָׁלו, מראה נדיר במקרה של מוסאשי.

באותו הערב, שליח מטעם אארימה קייהי הגיע לביתם וביקש למסור הודעה למאסטר שינמן מוסאשי.

[צחוק, קול רך] "מאסטר מוסאשי?", צחקה אמו. "אין כאן מאסטר מוסאשי".

משראתה את פניו המבולבלות של השליח הוסיפה "מדוע באת?"

אני שליחו של ארימה קייהי", השיב. "הגעתי להודיע למוסאשי שהאדון שלי קיבל את הזמנתו לדו-קרב, והוא יחכה בשעה הקבועה".

סבר פניה של האם החמיר באחת. היא הבינה את הטעות שמוסאשי עשה, ומיהרה להציל את חיי בנה. "מסור לאדונך המכובד שמוסאשי, בני, הוא רק בן 13". משראתה את ההפתעה בפניו של השליח, נשמה לרווחה והמשיכה: "אני בטוחה שהוא רק חמד לצון. אנא, סלח לטיפשותם של ילדים".

"אני מבין", אמר השליח. "אכן, אין שום כבוד בניצחון על ילדים חלשים".

האם קדה בחיוך והתחילה כבר לסגור את הדלת כשהלה המשיך לחרדתה "ועם זאת, מכיוון שבנך פרסם את קריאת התיגר שלו בחוצות, אדוני לא יכול למחול על כבודו, אלא אם הנער יגיע לפוגשו בשעה הנקובה".

דמעות החלו לנצוץ בעיני האם, והשליח מיהר להרגיעה "הרשי לי להניח את דעתך, אני מבטיח לך שאדוני אדם מכובד, ואם הילד יתנצל בפניו, ימחל לו מיד".

"תודה לך", השיבה. "אל תדאג, מוסאשי יהיה שם ויתנצל".

[מוזיקת רקע נחלשת]

למחרת, האם הפצירה בבנה שכשתגיע השעה לעשות זאת, ינהג בחוכמה ולא יתגרה בסמוראי המבוגר.

כשהגיעו לכיכר הכפר, ראו שקהל רב כבר התאסף סביב לסמוראי המבוגר, שישב על ברכיו בשריונו הבוהק, קסדתו וחרבו מונחות לפניו.

"הנה מוסאשי", נשמעו לחשושים בקהל. "סוף-סוף הוא ילמד את הלקח שלו".

כשהבחין הסמוראי באם ובנה הצועדים לקראתו, שלח מבט משועשע לשליחו. אמו של מוסאשי החלה להתנצל בשמו, אך מילותיה נבלעו בקול שאגתו של בנה. [תופים]

"ארימה קייהי!", צעק, הזעם שוצף בדמו. "אני שינמן מוסאשי, והיום יום מותך!". ועם המילים האלה, הילד אחז במטה שנשכח בשולי הדרך ורץ לפגוש את יריבו.

"ילד קטן וטיפש!", השיב קייהי בעודו שולף את חרבו. [שליפת חרב] "איש לא יפנה אליי כך!"

הסמוראי הניף את חרבו מעלה, שוקל אם עליו להרוג את הילד או רק לערוף את אחת מגפיו, אך מוסאשי שעט לעברו, התנגש בו בכתפו והפיל את הסמוראי ארצה [חבטת נפילה] לפני שזה הספיק להניף את חרבו בשנית, מוסאשי הנחית מהלומה עזה על ראשו.

[מהלומה, מוזיקת רקע נפסקת, קול חתירת משוטים מתחדש]

כך, ניצח מוסאשי בקרב הראשון בחייו. אחריו נשבע להקדיש את חייו לדרך הלוחם. כדי לסמל את לידתו החדשה, שינה את שמו למיאמוטו מוסאשי, בתקווה שהצלחותיו יאירו בכבוד את הכפר ממנו יצא.

"ניצחון ראשון בגיל 13", הרהר בקול סאסאקי קוג'ירו, "וזה היה לפני…?"

"לפני 15 שנה", השיב הנהג.

"ומאז?"

"מאז אותו היום, מוסאשי החל לנדוד ברחבי יפן עם חרב הבוקן שלו, מתאמן ולומד, ללא מורים, את אומנות הלחימה".

[בפליאה] "ללא מורים?"

"ללא מורים וללא אדון, רונין אמיתי. מוסאשי טייל ולמד מכל דבר שראה. הוא למד לעמוד במקומו מההרים הנישאים, וכיצד לפנות מהתבוננות בנהרות המתעקלים ביניהם. הוא למד להפתיע ולהתפרע מהאש הבוערת, ולהסתובב מעלי השלכת הנושרים.

כשלמד די, רצה להתחיל לבחון את כישוריו בקרב על חייו. אבל קודם לכן, היה עליו לנצח יריב אחד, גדול ונורא. אולי היריב הגדול ביותר שהוא נלחם בו אי פעם.

הוא היה צריך לנצח… את עצמו. הרי לא ניתן להיות רונין ללא אדון, אם אתה עבד לכעסך שלך. ומי שלא אדון לעצמו, נידון להיות עבד לנצח.

כשהיה צעיר, רוחו של מוסאשי עשתה ככל העולה על רוחה. אם היה רעב, לא הצליח לחשוב על דבר מלבד אוכל. אם היה משועמם, השתטה ואף הסתכן בשביל רגע קטן שיש בו עניין. ואם כעס, היה כעיוור ממש.

ימים ולילות הוא התאמן והתכונן לקראת הקרב הזה, וכעבור מספר שנים הרגיש שהוא מוכן אליו. בשנה הרביעית לאימוניו, בלילה העשירי של החודש העשירי, מוסאשי התיישב על צוקו של הר. שם, עם הקרקע והרקיע פרוסים מעליו ומתחתיו, עצם את עיניו והחל למדוט".

"וגם במאבק המדיטציה הזה הוא ניצח?" שאל השד.

"מוסאשי מעולם לא הפסיד".

האוויר ודאי היה חם במיוחד באותו היום, שכן סאסאקי קוג'ירו חש את גרונו מתייבש. כמעט לא ניתן היה לשמוע את קול הבליעה שהבליע.

[מוזיקת רקע מתחלפת לאחר צליל גונג]

הנהג המשיך בסיפורו.

[פכפוך חתירת משוטים מסתיים]

לאחר שכבש את יצרו, מוסאשי החליט שהוא מוכן להניח את הבוקן ולהתחיל להלך בארץ חגור בצמד החרבות המסמנות את כל מסדר הסמוראים. הקאטאנה הארוכה והווקיזאשי הקצרה.

[צליל חרבות]

הוא הגיע לקיוטו בחיפוש אחר מקום ראוי לבחון את מיומנותו. מבירורים שעשה, גילה שבכל קיוטו אין בית ספר אחד יותר מכובד ומפורסם מבית הספר לאומנויות החרב של משפחת יושיוקה.

[קריאות] "היי, היי, היי, היי!"

כשנכנס בשערי בית הספר, קד קידה מכובדת ושאל מיהו המומחה הגדול ביותר במקום, שכן הוא מבקש להזמין אותו לדו-קרב. [קהל צוחק] הכל צחקו למראה הנער המלוכלך והחצוף, המבקש למות בידי המורה שלהם. אך משהלה התעקש, סייג'רו, הבכור לבית יושיוקה, הסכים להילחם איתו. והשניים קבעו מקום ושעה.

כשהגיעה השעה, יושיוקה סייג'רו הגיע מלווה בתלמידיו, אך מוסאשי לא נראה לעין.

הם חיכו שעה ארוכה, ומשלא הופיע, התחילו לצחוק שודאי הנער איבד את תעוזתו וברח. עם זאת, הוחלט להמשיך ולחכות, לבל יאמר שבית יושיוקה הפנה גבו לדו-קרב.

שעה נוספת חלפה, וסייג'רו החל להתעצבן על חוסר הכבוד המופגן כלפיו. לבסוף, מוסאשי הגיע, לבוש באותם בגדים מלוכלכים שלבש קודם לכן.

סייג'רו זעם.

לפי קוד הסמוראים, הסמוראי צריך תמיד להיות נקי ולבוש כהלכה, על מנת להיות מוכן לפגוש את מותו בכל עת. הוא לא ידע שהזעם, הזה הוא בדיוק מה שמוסאשי רצה לייצר על מנת לערער את שכלו של יריבו.

השניים ניצבו זה מול זה וקדו. לאחר מכן, סייג'רו שלף את חרבו וחיכה שמוסאשי יעשה זאת גם. אך במקום זאת, מוסאשי אחז בחרבו והיא עדיין בנדנה.

"ילד מטומטם!", קרא סייג'רו. "היום תלמד על כבוד ואולי גם על כאב".

"ואני רק חשבתי", הוא חייך, "שכאן רק מפטפטים".

חמתו של סייג'רו בערה, הוא שעט לעבר מוסאשי בחרבו, אך הנער רק צעד הצידה, [קול תזוזה] והכה את יריבו בכתפו במכה כל כך עזה, [חבטה] שהחרב נשמטה מידו. [קול נפילת חרב] לשווא ניסה המאסטר להרים את חרבו בידו הפצועה, אך לבסוף, נאלץ להודות בתבוסה.

[מוזיקת רקע מסתיימת]

מוסאשי קד קידה ליריבו, ופנה ללכת, כאשר אחיו של סייג'רו, דנשצ'ירו, השני לבית יושיוקה, קרא לעברו: "נבל! לאן זה? איש לא עוזב אותנו! לא כמנצח!"

"אל תדאג. אהיה כאן", אמר מוסאשי מבעד לכתפו. "מחר, באותה שעה".

[הלמות תופים]

למחרת, באותה שעה, כל התלמידים של בית יושיוקה התייצבו מסביב לזירת הלחימה. דנשצ'ירו עמד ובידו מוט הבוקוטו הארוך. איש לא היה מיומן ממנו באומנות הלחימה בבוקוטו.

שעה חלפה, ושעה נוספת, ולבסוף מוסאשי הגיע, לקול גערות כל הסובבים. השניים קדו זה לזה. דנשצ'ירו ניצב עם מוט בעמידת מלחמה, ומוסאשי לעומתו חייך והניף את חרבו.

[קול חרב נשלפת]

הקרב החל. דנשצ'ירו צעד לעברו בנחישות, ומוסאשי בבהלה שמט את חרבו. [צליל נפילת חרב] [קולות צחוק]

הכל צחקו. הכל מלבד דנשצ'ירו שהביט בחרב השמוטה וזיהה הזדמנות. הוא הניף את מוטו לעבר יריבו, אך פתאום מוסאשי הצליח בתנועה אחת לתפוס את המוט ולנתק אותו מידי יריבו. בתנועה השנייה, הכה את דנשצ'ירו המופתע בדיוק בין שתי עיניו.

[קול נפילה]

הוא נפל ולא קם. הקרב - תם.

[הלמות התופים נפסקת]

מוסאשי קד קידה ליריבו השרוע פרקדן, וקידה נוספת לבית יושיוקה ההמומים, ופנה ללכת.

[מוזיקת רקע יפנית קצבית]

"מוסאשי, חכה!" נשמע קול מהקהל, וקדימה צעד יושיוקה מטסצ'ירו, הבן השלישי לבית יושיוקה. הוא היה רק בן 12. "יושיוקה עוד עומד! אני כבר מוכן!"

מוסאשי בחן בהערכה את הילד הקטן המבקש להגן על כבוד משפחתו. הוא לא היה צעיר בהרבה ממנו, כשרק החל את דרכו.

"מחר, באותה שעה, אהיה כאן בשבילך". עם המילים האלה, מוסאשי קד בשלישית ופנה לדרכו.

אחרי שהלך, נאספו כל תלמידי בית הספר יושיוקה סביב מטסצ'ירו הצעיר.

"אין לך סיכוי לנצח אותו!". הם אמרו לו.

"יש להגן על כבודו של בית הספר יושיוקה", השיב. "אחרת כולנו ניאלץ לשאת את הבושה".

[קול ישיש] "יש עוד אפשרות", אמר קול מהקהל. היה זה זקן התלמידים. "אומנות המלחמה אינה מורכבת רק מהתקפה והגנה. בין הפרקים שהיא מכילה נמצאים גם מרמה ותחבולה".

הכל שתקו לרגע קט, ומשהשלימו עם הרעיון הוסיפו "נכון. הרי שום דבר לא חשוב מהניצחון".

ומשפטים כגון "הרי גם הוא לא מכבד את כללי המשחק, עם כל האיחורים שלו".

הם לא הבינו שמטרתם של האיחורים, כמו מטרת הופעתו המרושלת, אינה אלא לעצבן את יריביו ולהסיט אותם ממיקוד בקרב.

למחרת, במקום להגיע לקרב בשעה הקבועה, תלמידי בית יושיוקה הגיעו שעה לפני כן, חמושים מכף רגל ועד ראש. חלקם בחרבות וחניתות, חלקם ברובי ארקבוז וברובי קשת. הם בדיוק היו עסוקים בתכנון מזימתם, כאשר, להפתעתם הרבה, הם ראו את מוסאשי רץ לעברם.

[קריאת קרב]

במקום לאחר כהרגלו, מוסאשי הקדים לקרב בשעתיים שלמות, והתחבא מאחורי כמה שיחים סמוכים. משראה את החבורה שנאספה לרוצחו, הבין שאסור לו לאפשר להם להתפזר והחליט לתקוף אותם בפראות. אם נגזר עליו למות, לפחות ימות בסוּפה של אלימות.

עוד הוא שועט לעברם, ופתאום שכח את השיעורים שלמד מהנהרות ומההרים, מהאש ומהעלים. מוחו התרוקן לחלוטין ממחשבות, ולא נותר בו דבר מלבד הרגע הזה שלפניו. בלי משים, הוא שלף את שתי חרבותיו וקפץ לתוך קבוצת הלוחמים.

[קרב חרבות]

כשמישהו היה קרוב - הכה בו בחרבו הקצרה. כשמישהו היה רחוק - קצר בארוכה.

[מוזיקת רקע נפסקת, צליל הקרב נפסק]

הזמן עצמו עצר להתפעל מהטייפון אליו הפך הסמוראי.

[מוזיקת רקע שקטה]

כשחלפה הסופה, מצא עצמו מוסאשי ניצב מול עשרות לוחמים מובסים. חלקם שרועים מתים, חלקם בוכים ופצועים, חלקם בורחים מבועתים.

הוא לא ידע זאת, אבל ביום ההוא נולדה האגדה של מיאמוטו מוסאשי. נולדה, אבל לא נגמרה.

אחרי שהיה בלתי מנוצח בכל מחוז הבירה, המשיך לטייל ברחבי הארץ כולה. הוא ניצח את אמן המטה מוסו גומוסוקה, את לוחם הרומח טקאנה מטאבה, ואת שישידו באיקין, מאסטר הקוסאריגמה, החרמש עם כדור הפלדה התלוי משרשרת.

[חתירת משוטים]

"הוא ניצח גם את שישידו בייקין?" שבר קוג'ירו את שתיקתו הארוכה בקול צרוד.

הנהג לא ענה, אלא רק נתן לשתיקה הארוכה לשקוע.

לבסוף, סאסאקי קוג'ירו נשם נשימה ארוכה, ועל פניו נסכה ארשת שלווה אמיתית. הוא חייך, והסיר את סרט ההאצ'ימאקי שעטף את מצחו.

"הסרט הזה", הוא אמר, "ניתן לי על ידי אהבה רחוקה שחיי הלוחם שלי לא הצליחו לשמור. מכיוון שנראה כי היום נגזר עליי למות, הייתי רוצה לתת לך אותו, לבל הוא יתלכלך בקרב".

משיט המעבורת הביט ארוכות בלוחם היושב לפניו בהערכה גדולה. הוא נטל את הסרט לידיו, קד בהבנה והמשיך להוביל את הסירה אל האי גנריוג'ימה.

האי עצמו היה קטן ומבודד, והוא נבחר כדי שלא תהיה לשניים כל הפרעה.

[חתירת משוטים נפסקת]

אבל כשהגיעו אל האי, ראו שהוא מוקף בסירות דייגים ועליהם עשרות סקרנים שהגיעו לחזות בקרבות. סאסאקי הביט מעלה וראה שגם על ההרים והגבעות של האדמות מעברו השני של הנהר נאספו אנשים.

בצעד שקט אך נחוש, צעד סאסאקי קוג'ירו, השד של מחוזות המערב, גדול אומני החרב הארוכה, אל האי גנריוג'ימה. לא היה איש מלבדו על האי, והוא, שציפה לכך, התיישב במרכז הזירה בהמתנה ליריבו.

שעה חלפה, ושעתיים, ומיאמוטו מוסאשי לא נראה לעין. אך סאסאקי, שידע על השיטה הזו של מוסאשי לערער את יריביו, לא כעס. במקום זאת, המשיך למדוט בשקט, תוהה בינו לבין עצמו אם כדאי שיתקוף עם מכת הסנונית המסתובבת שלו. מכה מהירה, איתה ניצח בקרבות רבים, ושבזכותה נודע כשולף המהיר ממחוזות המערב. או שמא יש לצפות שלמכה זו בדיוק יתכונן מוסאשי, ולכן, אולי כדאי להפתיע במכה אחרת.

לבסוף, באיחור של שלוש שעות תמימות, מיאמוטו מוסאשי הגיע לזירה.

הוא לבש בגדי מסע בלויים, ובידו אחז במשוט סירה, אותו חידד במהלך השייט אל האי. סאסאקי חייך. הוא הבין שאלה אינן אלא דרכים נוספות לבלבל ולעצבן אותו.

מכל קהל הצופים, לאיש לא היה מקום טוב יותר לראות את הקרב מאשר למשיט המעבורת. הוא הביט ביראת קודש אל עבר השניים, ובזמן שהם ניצבו זה מול זה, לחש: "חמש שנות לימוד". השניים קדו זה לזה בכבוד. "חמש עשרה שנות חישול."

הם ניצבו זה מול זה ביציבת קרב. מיאמוטו מוסאשי עם חרב המשוט שלו, וסאסאקי קוג'ירו עם חרב מטה המדבר הארוכה שלו, ובשבריר שנייה הקרב הוכרע.

השניים צעדו זה לקראת זה רק צעד אחד. סאסאקי הניף את חרבו מעל ראשו והנחית אותה הישר אל מצחו של מוסאשי. ומוסאשי מצידו, רכן מטה והכה מעלה לכיוון חזהו.

[צליל חרבות]

[מוזיקת רקע מסתיימת]

לרגע אחד, כל קהל הצופים, ואפילו הנהר וההרים, עצרו את נשימתם… עד שגופו של אחד הלוחמים נשמט, לא לקום לעולם.

[חבטת נפילה, צעדים במים]

בצעד גס, כמעט ברמיסה, הסמוראי צעד לתוך הסירה. הדם נעלם מפניו של נהג המעבורת.

זה היה… הוא.

בלי מילים מיותרות, נהג הסירה דחק במשוטיו והרחיק אותה מהאי.

[חתירת משוטים]

לאחר שתיקה ארוכה ומפוחדת, הרים את עיניו אל נוסעו. מיאמוטו מוסאשי ישב שמוט ונראה נרגן במיוחד.

מוזר, חשב הנהג, ומשאזר די אומץ לשם כך, שאל את נוסעו "במחילה, אדוני, הרי ניצחת בקרב. מדוע, אם כן, אינך מאושר?"

מוסאשי הביט בו ארוכות בפנים חתומות, ולבסוף, השליך לרגליו דבר מה.

[מוזיקת רקע]

היה זה ההאצ'ימאקי שלו, הסרט שחגר למצחו. מבולבל, נהג המעבורת התבונן בסרט השרוע ביניהם. הוא היה קרוע. לא - חתוך. חתוך בחתך מהיר וחלק לכל אורכו.

אחר, הרים את מבטו אל הסמוראי ובחן את מצחו. דקה כחוט השערה, הייתה שם שריטה. סאסאקי קוג'ירו היה קרוב מאוד לניצחון.

[חתירת משוטים נפסקת]

"אני לחמתי", קולו של הסמוראי קטע את מחשבותיו, "בכל הארץ הזו". הוא שאף אוויר מלוא ריאותיו ובלאות נשף. "בעיקר מזל".

"מזל? אבל ניצחת!", השיב הנהג. והוסיף "וניצחת את כולם".

מיאמוטו מוסאשי הביט ישר לתוך עיניו של נהג המעבורת, וזה קפא במקומו והפסיק את תנועת משוטיו.

"לא מספיק לנצח. על ההולך בדרך הלוחם יש לשאוף למצוינות". הוא הביט אל הסירות המקיפות את השניים, ועל ההרים הנישאים מעל כולם, והמשיך: "אני עדיין לא בן 30. והנה היום, ניצחתי את אמן החרב הטוב ביותר ביפן כולה. הוא היה טוב יותר ממני, מהיר יותר, מיומן יותר, מעודן יותר, וברגע אחד הוא הפסיד".

עיניו ירדו אל קרקעית הסירה. "ואולי", הוא אמר, "אולי הוא ניצח. אין סוף נאה לסמוראי, מדו-קרב מכובד. סמוראי אמיתי מוכן למוות תמיד. הוא חייב להיות, אחרת לא יילחם כמו שהוא יכול. באשר אליי, אין לי עוד עם מי להילחם. והיום הפסדתי את היריב הראוי מכולם. ועם זאת, נשבעתי להקדיש את חיי לאומנות הלחימה ועלי להמשיך ולהתאמן, אם אני באמת רוצה להיות ראוי לתואר סמוראי".

"אהה… סלח לי כבודו… במחילה רבה…", גמגם הנהג.

"דבר בחופשיות. אין לך ממה לפחד", השיב מוסאשי.

"ואיך יכול להיות שאתה לא סמוראי ראוי לשמו? הרי אתה הטוב מכולם!"

הסמוראי הרים את ידו לאט ופרש חמש אצבעות. "כדי להיות מאסטר אמיתי באומנות הלחימה, צריך לענוד חמש טבעות. שמותיהן כשמות היסודות הראשוניים לפי תורת השינטו הבודהיסטית. עד כה זכיתי לפלס את דרכי אל הטבעת השלישית בלבד".

"ומה הן הטבעות?", שאל נהג המעבורת.

מיאמוטו מוסאשי חייך. "הטבעת הראשונה נקראת אדמה, והיא מכסה את יסודות אומנות הלחימה. שכן, אם ברצונך לבנות בית מכובד, עליך להתחיל ביסודות טובים. עליך לדעת כיצד לעמוד, וכיצד לצעוד, וכיצד להחזיק את החרב. הטבעת השנייה נקראת מים, והיא מייצגת את ההתמחות של הלוחם בסגנון הלחימה הייחודי שלו. במקרה שלי, האומנות שפיתחתי נקראת ניטן איצ'ריו".

"רוח אחת בין שני רקיעים", פירש הנהג לעצמו. "זו השיטה שלך ללחימה בשתי חרבות יחד".

מוסאשי הנהן, לא בלי גאווה על כך ששמו נישא עד כאן, והמשיך "הטבעת השלישית נקראת אש, והיא נוגעת לאימון התודעה בזמן הקרב עצמו. להבות האש הן מהירות, הפכפכות ומשתנות תדיר. כך גם רוח הקרב. לכן, עליך לשמור את ראשך משוחרר ופתוח לכל הזדמנות. במקביל, עליך ללמוד את אומנות השליטה בתודעת יריבך, להיות מסוגל להסיט אותה הלאה מהקרב לכל מקום אחר".

"ולכן אתה מאחר!", מחא הנהג בהתרגשות את כפותיו, ומששב לאחוז במשוטיו, חשב על שלושת הטבעות הללו. בעיניו, הן כיסו את כל חלקי אומנות הלחימה.

סקרן, הוא שאל "ומהי הטבעת הרביעית?"

"שמה של הטבעת הרביעית הוא רוח. מילה שסימלה בשפה העתיקה זהה למילה סגנון". השיב מוסאשי והמשיך. "קשה לאדם להבין את היקום אם הוא חוקר רק כוכב אחד. על הלוחם לחקור ולהתעמק בכל אומנויות הלחימה, ולזכור, אומנות הלחימה היא אומנות. כשהייתי בקיוטו, פגשתי בפסל שידיו ריחפו מעל האובניים כערפל, ובאמן קליגרפיה שהצליח להעביר רעיונות כבירים במחול של שלוש תנועות דקות".

ניצוץ בהק בעינו של מוסאשי, ולרגע הנהג ראה את התלמיד הצעיר והסקרן ששכן בליבו.

[מוזיקת רקע מסתיימת]

"אני חושב שאחזור לשם, ואחדד את אומנות הלחימה דרך התמחות באומנויות האחרות. אומנות הציור והפיסול, אומנות התה ואומנות השירה. אז אולי אהיה ראוי לענוד את הטבעת הרביעית של הלוחם".

"ומה בדבר הטבעת החמישית?"

[מוזיקת רקע]

"לטבעת החמישית קוראים ריק או אָיִּן. זה היסוד היחיד שאי אפשר ללמוד. היא מייצגת את האופן, שבו תמיד ישנו חלל שאי אפשר לכבוש, ידע שאי אפשר לרכוש. לא עונדים את הטבעת החמישית, אבל כן זוכרים אותה, תמיד. מולה אנחנו מרכינים את ראשנו בפני מה שלעולם לא נוכל לדעת, ונשארים תלמידים הצועדים בדרך הלוחם, תוך שראשנו פתוח לכך, שמכל האפשרויות שנתכונן אליהן, דווקא האפשרויות שלא עלו על דעתנו, הן אלה שבסוף מתרחשות".

דממה שררה בשארית הנסיעה, בעוד הנהג הגה בדבריו של הסמוראי, והסמוראי הגה, מי יודע במה.

כשהגיעו לחוף, הנהג ומיאמוטו מוסאשי קדו זה לזה לשלום, ובעוד שזה החל צועד במורד השביל, זה הביט בו ארוכות.

הנהג לא ידע שבסופו של דרך הלוחם, מוסאשי יישאר בלתי מנוצח גם אחרי 61 קרבות, או שהוא עוד יכתוב את ספר "חמש הטבעות" שיחנך דורות של לוחמים במשך המאות הבאות.

אבל הנהג ידע שהוא פגש עתה בסמוראי הגדול ביותר בכל הזמנים - מיאמוטו מוסאשי.

[מוזיקת רקע מסתיימת בדנדון פעמונים]

[מוזיקת סיום]

מוסאשי הקדיש את חייו לאימונים כדי להיות הלוחם הטוב ביותר בכל הזמנים. הוא ניצח אנשים רבים, ואפילו הצליח לנצח את רוחו שלו.

למרות שהוא חי חיים מלאי דם וקרבות, את ספר "חמש הטבעות" שלו לומדים היום לא רק לוחמים, אלא גם אנשי עסקים, ספורטאים ואמנים.

מה אתם הייתם רוצים ללמוד מאומנותו של מוסאשי? כמה זמן תהיו מוכנים להקדיש לאימונים בשביל זה?

האגדה הזו מוקדשת לכל החיילים והחיילות, בתקווה שיחזרו הביתה בשלום, בבריאות ובמהרה.

ו… אם רק תסתכלו טוב טוב, תראו שכל אחת ואחד מכם, הוא כבר גיבור של אגדה.

[מוזיקת סיום מסתיימת בדנדון פעמונים]

קריינית: "פנק"!