כל סופר היה רוצה שישלמו לו פשוט בשביל שימשיך לכתוב. האגדה הזו תספר על הסופר שזכה לכך ואז גילה שלא מרשים לו להפסיק.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 29/03/2019.
[מוזיקת פתיחה]
תום: שלום ילדים וילדים שגדלו. אני תום בייקין-אוחיון, ואת הסיפורים האלו כתבתי בשבילכם.
מבין דפי הספר מציץ אלינו עולם המזמין את כל מי שפותח אותו לצאת למסע הרפתקאות, כמו חלום שכולם יכולים לחלום יחד. האגדה שלנו היום תוביל אותנו בעקבות סיפור אחד, שהתחיל קטן קטן, והלך וגדל וגדל עד שנהיה לאגדה.
לסיפור מהסוג הזה קוראים רומן. זהו סיפור שיש בו כל כך הרבה פרטים שהוא כבר עולם בפני עצמו. אומנות הסיפור היא אחת האומנויות העתיקות ביותר. דורות רבים העבירו לילדיהם סיפורים שאספו, כאלו שהיו באמת, וכאלו שבדו מדמיונם.
סיפורים על שדים ועל דרקונים, על נסיכים יפים, לוחמות אמיצות, או מוסקטרים שיצאו להגן על הממלכה. הסיפורים עברו מפה לאוזן סביב מדורה, או כוס תה. כולם חיכו לסיפורים האלו. אבל כיוון שרוב האנשים לא ידעו לקרוא ולכתוב, הרבה סיפורים, כמו הרבה חלומות, היו ואינם.
[מוזיקת רקע]
בתקופה שבה התחילו להדפיס ספרים וסיפורים הפכו לדבר שכל אחד יכול לקרוא, חי סופר צעיר, שחלם לכתוב רומן. סיפור שישאר לנצח.
אלכסנדר ידע שהוא אוהב לכתוב, אז כמו כל מספר סיפורים טוב, הוא החליט היכן הסיפור שלו יתחיל. מה שהוא לא הצליח לדמיין, הוא היכן כל זה ייגמר.
[מוזיקת רקע]
יעל: במאה ה-18, צרפת כולה רעשה וגעשה מהמצאה חדשה ומהפכנית: העיתון היומי.
[מוזיקה]
אמנם היו קיימים עיתונים לפני כן, אבל אלה היו בעיקר כתבי עת לאנשים רציניים מאוד, שבדרך כלל גם הכילו כתבות ומאמרים משעממים במיוחד. אם לא די בכך, הם היו הם היו מודפסים במהדורות מוגבלות, והיו יקרים מאוד לקורא הפשוט. אבל כל זה השתנה בתקופה שבה סיפורנו התחיל.
[קול מכונות דפוס עובדות]
המכונות החדשות החלו לייצר עיתונים במחיר נמוך מספיק ובכמות גדולה מספיק, כך שהפכו לנגישים לכל מי שרק רצה להתעדכן בענייני היום, או סתם לתת לעיניו לנוח על מילים יפות.
מנהלי העיתונים רצו שכמה שיותר אנשים יקראו דווקא את העיתונים שלהם. אבל הייתה להם בעיה גדולה. מה יכתב בעיתונים האלה? חדשות? רכילות?
מי ירצה לקרוא רק חדשות ורכילות? מי יהיה מוכן לשלם בעבור מידע שאפשר להחליף חינם, בחצי שעה של רכילות במספרה, או בישיבה אצל מצחצח הנעליים השכונתי?
למנהל עיתון אחד היה רעיון מצוין: סיפורים בהמשכים. העיתון יעסיק סופר שיפרסם בכל שבוע פרק חדש מהרומן שלו. בדרך זו, הקוראים שיאהבו את הסיפור, וירצו לעקוב ולגלות כיצד עלילת הרומן מתפתחת, לא יוכלו שלא לקנות את העיתון החדש בכל שבוע.
לצורך משימה זו, הוא בחר להעסיק מחזאי צעיר ואלמוני, בשם אלכסנדר דימא. כמו כל סופר אי פעם, אלכסנדר דימא שמח מאוד לקבל משרה קבועה שתשלם לו בשביל שפשוט יכתוב, אך הוא לא ידע כמה עבודתו החדשה תדרוש ממנו.
[צלילי הקלדה על מכונת כתיבה]
לכתוב רומן בהמשכים, זה לא דבר פשוט כלל. צריך לבחור סיפור מעניין, ולבנות את הדמויות המופיעות בו, צריך לבנות עלילה ראשית, ועלילות משנה, וכמובן צריך להספיק לכתוב, לערוך, ולתקן את הכל במועד, כדי להגיע לדפוס.
[מוזיקת רקע]
לצד כל אלה, חשוב ביותר, צריך כל הזמן לזכור מה קרה בשבוע שעבר, ובשבוע שלפניו, כדי שהפרק של השבוע הזה, ימשיך את הסיפור ויהיה מרתק, כמו הפרקים הקודמים.
אלכסנדר דימא בילה זמן רב בספריות ובארכיונים בחיפוש אחר סיפור שיוכל לשמש בסיס לרומן שלו. תמיד אהב לקרוא על ההיסטוריה, אבל הייתה לו בעיה. רוב ספרי ההיסטוריה היו מלאים תאריכים, שמות ופרטים קטנים במקום עלילה. בקיצור, רוב ספרי ההיסטוריה היו אז, כמו גם היום, משעממים עד מאוד.
דימא רצה לכתוב רומן היסטורי שיספר על האירועים הגדולים של העבר, אבל לא בצורת ספר היסטוריה משעמם, אלא כמו שההיסטוריה הייתה באמת: הרפתקה, חיה ומרתקת, שתוצאותיה הן העולם שאנו חיים בו היום.
בארכיון הלאומי, דימא נתקל בחבילה של מסמכים שסיפרה על בחור צעיר בשם ד'ארטניאן, שעזב את ביתו בכפר והלך אל העיר הגדולה פריז כדי להצטרף: [קול חצוצרה] למשמר המוסקטרים, שזו יחידת העילית של המשמר המלכותי בצרפת. נוסף על כך, המסמכים סיפרו כיצד הבחור הצעיר הזה הצליח להשתתף בכמה מהאירועים החשובים ביותר בהיסטוריה של צרפת.
הנה הסיפור שלי, חשב דימא, ומיד כתב מכתב לעורך העיתון, ובו דיווח שמצא עלילה על הרומן שלו. הוא מתכוון לכתוב רומן הרפתקאות היסטורי, שהתרחש בצרפת המלוכנית שלפני המהפכה.
העורך שמח על הרעיון, והציע לו סכום מכובד שיאפשר לו לעסוק אך ורק בכתיבת הרומן לעיתון, מבלי לדאוג לפרנסה נוספת. כבר עם פרסומו של הפרק הראשון, הכל הסכימו שמדובר ביצירה ספרותית חשובה ומוצלחת. סוף סוף נמצא סיפור שהכניס את הקורא לתוך ההיסטוריה מבלי לשעמם אותו. הקוראים אהבו כל כך את הדמויות ואת העלילה, עד שכל מהדורה של העיתון נמכרה מיד.
דימא כתב בשמחה מדי שבוע פרק אחר פרק, ובסופו של דבר היה לעולם רומן נפלא שסיפר על ד'ארטניאן ושלושת חבריו המוסקטרים, אתוס, פורטוס וארמיס, ועל הרפתקאותיהם בחברת משפחת המלוכה והנהגת הכמורה בצרפת.
[מוזיקת רקע]
עייף ומרוצה, דימא ביקש לצאת לחופשה ולחגוג את הצלחת הרומן שלו. "השתגעת?" אמר לו עורך העיתון. "הסיפור עוד לא גמור, הקהל שלך רוצה עוד". כדי לחזק את טענתו, הראה לו חבילות של מכתבי קוראים שדרשו שהסיפור יימשך.
[צלילי הקלדה על מכונת כתיבה]
לא הייתה לדימא ברירה, אלא להיענות לדרישת הקהל. הוא המשיך את הסיפור של ד'ארטניאן ושלושת חבריו המוסקטרים, עד שסיים רומן עב-כרס בשלושה כרכים, וקרא לו: "שלושת המוסקטרים". עד היום, רומן זה הוא אחד מספרי הרפתקאות הנפלאים ביותר בעולם.
איתו הפך אלכסנדר דימא לכוכב גדול בצרפת ובעולם כולו. עכשיו, אמר דימא לעורך העיתון, אני יכול סוף סוף לצאת לחופשה קצרה. "מה פתאום?" השיב לו העורך. הוא פתח לפניו שקים על גבי שקים של מכתבים, מאנשים מכל רחבי צרפת, שסיפרו על אהבתם הרבה ל"שלושת המוסקטרים", ודרשו מדימא שהסיפור לא ייגמר.
שוב, לא הייתה לדימא ברירה.
[צלילי הקלדה על מכונת כתיבה]
הוא התיישב לכתוב רומן המשך לסיפור, וקרא לו: "מקץ עשרים שנה". רומן על המוסקטרים כשהיו כבר אנשים בוגרים. גם לספר זה הייתה הצלחה אדירה, וגם אחריו הקהל לא הרשה לו להפסיק. דימא נאלץ לכתוב רומן נוסף, בשם "אחרי עשר שנים", שבו מתוארים המוסקטרים כאנשים מבוגרים שעדיין נותרו חברים טובים.
אמרנו כבר שלכתוב רומן זו עבודה קשה מאוד. עתה, נסו לדמיין כמה קשה היא עבודת הכתיבה של שלושה רומנים בזה אחר זה.
דימא כתב בכל רגע פנוי שהיה ברשותו: ביום ובלילה, בזמן הארוחה, ואפילו בזמן שאירח חברים. הוא תמיד היה אדיב ונחמד לאורחיו, והתנצל בפניהם שאינו יכול להישאר איתם זמן רב, כי הוא חייב להמשיך בכתיבה.
השכנים נהגו לספר כיצד אפשר היה לראותו באמצע הלילה, בחלון חדר העבודה שלו, נלחם בחרב דמיונית, [צלילי חרבות מצטלצלות] וקורא בקול את סיפורו.
דימא ידע שלכל סיפור טוב חייב להיות סוף. אז הוא כתב את הסיפור האחרון בסדרה, "האיש במסכת הברזל". בספר זה, המוסקטרים כבר היו זקנים. הם נשארו חברים טובים, אבל כבר לא עמד להם הכוח להמשיך בהרפתקאות המטורפות שדימא כתב בשבילם. כשסיים את הספר, נשען דימא לאחור. שנים רבות עברו מאז התחיל את ההרפתקה של ד'ארטניאן ושלושת המוסקטרים, ושלו יחד איתם. והנה היא הגיעה לסופה.
פתאום קרה דבר מוזר ביותר. אלכסנדר דימא החל לבכות ולבכות.
[מוזיקת רקע]
עד לאותו הרגע, כלל לא שם לב שלא רק הקהל שלו התאהב בדמויות האלה, אלא גם הוא עצמו אהב אותן עד מאוד, וגם לו היה עתה קשה להיפרד מחבריו. הוא הבין מדוע קהל הקוראים הפציר בו כל כך להמשיך את הסיפור. והודה להם מעומק ליבו.
[מוזיקת רקע מסתיימת]
תום: "שלושת המוסקטרים" הוא אחד הספרים האהובים ביותר. לא רק בגלל הסיפור המוצלח שהוא מספר, אלא בזכות חוויית קריאה שהיא הרפתקה שלא נגמרת. דימא גילה לאט לאט מי הן הדמויות שלו, מה הן אוהבות ומה חשוב להן, וברא בעזרתן עולם. בסוף הוא נקשר אליהן, כיוון שהן הפכו לחלק מהחיים שלו.
[מוזיקת סיום]
מאיפה סיפורים באים לעולם?
יש מישהו סביבכם שהייתם רוצים לכתוב עליו סיפור?
אולי מישהו שאתם אוהבים במיוחד?
רצינו להזכיר שאנחנו, ב"אגדות אמיתיות", אוהבים יצירה. בין אם זה סיפור שכתבתם או ציור, נשמח אם תשלחו אלינו את מה שהכנתם, ואנחנו נפרסם בעמוד הפייסבוק שלנו. מלבד האגדה הזו, עוד אגדות שהיו באמת תוכלו למצוא בפודקאסט שלנו, "אגדות אמיתיות".
למשל, אגדה על ילדה חכמה שהחליטה שהיא רוצה לדעת הכל, אפילו מה זה אלוהים. או על זמר שהצליח כנגד כל הסיכויים.
אם אהבתם את האגדות שלנו ונשארתם עם טעם של עוד, אתם מוזמנים להיכנס לאתר של הוצאת "פנק", ולרכוש לכם עותק של הספר הראשון של "אגדות אמיתיות".
הפודקאסט נולד ונערך ברשת הפודקאסטים העצמאית "שלג". את האגדה הזו קראה עבורכם יעל בר דרור. וביים עומרי בן דור. אני, תום בייקין-אוחיון.
אני רוצה להזמין אתכם להירשם לפודקאסט שלנו כאן באפליקציה, לשלוח אלינו תגובה או לעקוב אחרינו בדף הפייסבוק. ככה נוכל לעדכן אתכם בכל פעם שתצא אגדה חדשה.
ואם רק תסתכלו טוב טוב, תראו שכל אחת ואחד מכם הוא כבר גיבור של אגדה.
[מוזיקת סיום]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments