top of page

אגדות אמיתיות - יופיה של יאנג יוחואן

כמה כוח יש ביפי? אמנם עדיף כד מלא מכד יפה, אך אין להכחיש שיפי הוא בעל כוח רב, הוא עשוי לשבר לבבות, לעורר אמיצים לגבורה ולהשיב נודים לביתם. ספור זה יספר על יפי שהיה כה עצמתי עד שהצליח למוטט אימפריה


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 29/09/2023.

[מוזיקת רקע]

שלום ילדים וילדות שגדלו.

אני תום בייקין-אוחיון, ואת הסיפורים האלה כתבתי בשבילכם.

לפני שנתחיל, רצינו לעמוד בהבטחתנו ולספר לכם כיצד אתם תוכלו לעזור לנו להמשיך וליצור אגדות. והפעם נספר על הדרך הכי קלה ומהנה לעשות זאת.

אם אתם אוהבים את "אגדות אמיתיות" ונהנים מהסיפורים שלנו, פשוט ספרו על כך לאחרים. בין אם זה בשיחה עם חברים, או בפוסט ברשתות החברתיות, אין ליוצרים דרך טובה יותר להגיע לקהלים חדשים מהמלצה חמה מחברים.

ועכשיו, לאגדה.

כמה כוח יש ביופי?

אמנם, עדיף כד מלא מכד יפה, אך אין להכחיש שיופי הוא בעל כוח רב. הוא עשוי לשבור לבבות, לעורר אמיצים לגבורה ולהשיב נוודים לביתם. סיפור זה יספר על יופי שהיה כה עצמתי עד שהצליח למוטט אימפריה.

שמה של האגדה: "יופייה של יאנג יוחואן".

[מוזיקה סינית]

יאנג יוחואן נולדה למשפחה מבוססת, של בכירים ממשלתיים בסין הקיסרית. בימי שושלת טאנג האגדית. היא גדלה אצל דודה יאנג שואן ג'ינג, לאחר שאביה יצא עם משלחת ממשלתית ולא חזר.

משראה דודהּ כי הילדה גדלה להיות נערה יפה מאין כמוה, דאג מאוד ליאנג ולא הרשה לה לצאת מביתם, אלא בליווי של מבוגר. הוא העריך את יופיה המיוחד וחשש שמה יחמדו את יופייה.

למרות זאת, כל מאמציו להסתירה מהעולם, העלו חרס. ועד מהרה פשטה השמועה שבביתו של שואן ג'ינג, חיה עלמה כה יפה שהיא עתידה להימנות בפנתיאון הנשים היפות ביותר בסין.

עלמות אלו היו נשים אגדתיות אשר יופיין נודע בכל האימפריה. ביניהן היו שי-צו, עליה סופר, שכאשר התבוננה בהשתקפותה באגם, דגים שראו את פניה שכחו כיצד לשחות ושקעו למצולות [קול פכפוך מים]. וואן ג'או ג'ון, אשר ציפורים חדלו ממעופן כדי לחזות ביופיה. ווד יאו צ'אן, שיופייה האיר באור כה חזק שהירח הסמיק מבושה, והצניע את אורו.

בניגוד לכל הנשים האגדתיות האלה, יוחואן הייתה אישה אמיתית וביופייה אפשר היה לחזות בעיניים, ולא רק בסיפורים ובאגדות.

בשנת 733, כשיאנג הייתה בת 14, הגיע לביתה שליח מטעם לי-מאו, נסיך מחוז שו, ובנו של קיסר סין, ששמע על יופיה ועל הקימורים הענוגים של גופה וביקש שתובא לארמונו, כדי שיוכל לבקש את ידה.

יאנג יוחואן התרגשה מאוד לקבל הזמנה מן הנסיך, אבל דודה הזהיר אותה: הארמון המלכותי הוא מקום מכובד ומפואר, אך מלא בתככים ובמזימות.

בסין של שושלת טאנג, הקיסר לא נשא אישה אחת, אלא החזיק פילגשים רבות. עד כדי כך שהוא נאלץ לבנות שלושה ארמונות מפוארים, כדי לאכלס את כולן. מתוך כולן, רק אחת הייתה נבחרת לפילגש הראשונה של הקיסר, תפקיד השקול למלכת האימפריה.

כל האחרות נותרו בארמון וחיכו לרגע שבו הקיסר יתעייף מזוגתו ויקרא להן במקומה. הדוד הסביר שלפי חוקי הממלכה, בנה של הפילגש הראשונה ירש את כס המלוכה לאחר מות הקיסר. מסיבה זאת, הפילגשים ניהלו מלחמות של קנאה ונקמנות, זו נגד זו.

מכיוון שהנסיך לי-מאו היה בנה של הפילגש וּו, שהייתה האהובה ביותר על הקיסר הוא היה עתיד לרשת את כס המלוכה. אם יאנג אכן תהיה לו לאשה, עיני כל העולם ינשאו אליה ויעקבו אחר כל צעד שתעשה.

למרות החששות, יצאה יאנג יוחואן הצעירה לארמון המלכותי. היא התפלאה למצוא ביורש העצר לי-מאו עלם נעים הליכות, מנומס ומתחשב. גם הוא הוקסם מיופיה ונשבע שאם היא תואיל להינשא לו, לעולם לא יעזוב את מקומו לצידה.

והיא, הסכימה.

[קולות אנשים ברקע]

יום אחד נקרא הזוג המלכותי לארמון הקיסר שואן דזונג בבירה צ'אנגאן, למסיבה לרגל ניצחון האימפריה הסינית במלחמה הגדולה נגד השבטים שבצפון.

באותן שנים, צ'אנגאן הייתה אחת הערים העשירות והיפות בעולם כולו. רחובותיה היו מלאים באנשים מכל קצוות תבל, מפָקִירים ההודים ועד לנזירים אירופאים, מנסיכים אפריקאים ועד לסוחרים ערבים. הכל חיו יחד, בשלום ובאחווה, תחת שלטונו הסובלני של הקיסר.

כחלק מהחגיגות, יאנג יוחואן נתבקשה לרקוד מחול ניצחון בפני הקיסר והחיילים. יאנג אהבה לרקוד, והיה לה לכבוד לרקוד בפני הקיסר וחייליו הגיבורים. עם זאת, היא חשה שמחול ניצחון שמח לא יהיה מתאים לאירוע נורא כמלחמה.

במקום זאת, הכינה מחול איטי ועצוב, אשר יזכיר לכולם את המחיר הכבד שהמלחמה גובה מאנשי הממלכה.

[מוזיקה סינית]

כשעלתה על הבמה, הכל הוכו מיופייה הרב, והקיסר יותר מכולם. כשהיא רקדה, ולכל היופי הזה התווספו העדינות והרכות של התנועה, הכאב והעומק של הצעדים, והקלילות הנעימה של תנועות בגדיה, היה ברור שהיא איננה רק עוד פנים יפות, אלא שהכד היפה הזה מלא בעושר רב של תבונה ורגישות.

זמן מה אחרי כן, הפילגש וּו, אימו של יורש העצר לי-מאו, נפלה למשכב ומתה. ליבו של הקיסר נשבר לרסיסים, מאובדן פילגשו האהובה. במשך שבועות היה מתהלך בארמון בפנים עגומות, ודומה היה שדבר לא יוכל לשכך את כאבו.

הוא לא עסק בענייני הממלכה ולא משל כלל. הוא לא טרח אפילו להגיע לישיבות המועצה. סין הקיסרית הייתה אימפריה ענקית, והיה ידוע שאם הקיסר מרפה ממושכות הממלכה, שחיתות ומרד עלולים לפרוץ בכל רגע במחוזותיה הרבים.

הם קראו לרופאים שונים שניסו משחות ואבקות לרפא את ליבו של הקיסר, אך דבר לא הועיל. הם ניסו להביא בפניו פילגשים חדשות, גם זאת לשווא. אחד היועצים נזכר פתאום באשתו של הנסיך לי-מאו. כיצד הריקוד העדין שלה הצליח לעורר את רגשותיהם של כל החיילים, וחשב שאולי היא תצליח להשיב לחיים את ליבו של הקיסר.

יאנג יוחואן הסכימה לבוא אל חדרו של הקיסר שואן-דזונג, ולנגן עבורו. ערב אחד הגיע המלך הזועף לחדרו לשמע צלילי מיתר ענוגים וכואבים. צלילים אשר שיקפו את רגשותיו. הוא נכנס אל החדר ונשכב על מיטתו, מתמסר לכאב הזורם מהנגינה.

[מוזיקה סינית]

לאחר מכן דרש הקיסר לדעת מי ניגן כל כך יפה. יאנג צעדה לעברו וקדה לו במבוכה. הקיסר הוקסם מיופייה של העלמה ולראשונה זה זמן רב החסיר ליבו פעימה. הוא ביקש שתישאר לצידו ותנעים לו מדי פעם בשיחה או במנגינה, והיא, בידיעה שאין לסרב לדרישות הקיסר, הסכימה.

השניים בילו ערבים רבים בחברותא. הקיסר גילה שלא זאת בלבד שיאנג היא עלמה יפה מאוד אלא גם נפש עדינה ומנומסת, משכילה וטובת לב. היא גילתה שהקיסר לא היה דמות מאיימת ומסתורית אלא איש בשר ודם, חם ואוהב, איש שיחה נעים ומצחיק.

כך, בשקט בשקט, התאהבו השניים. מכיוון שהיא הייתה נשואה ללי-מאו, בנו של הקיסר, השניים ידעו שלא ניתן יהיה להקשיב לרחשי ליבם, ואין להם ברירה אלא להפסיק להיפגש.

עם זאת, יאנג לא הייתה מסוגלת לשוב לביתו של הנסיך כשליבה שייך לאחר, לכן הוחלט שתעזוב את שניהם ותלך למנזר טאואיסטי לחיות את שארית חייה כנזירה.

לי-מאו רצה מאוד להתנגד לאביו, אך ידע שאין להמרות צו מלכותי. לכן בלית ברירה שחרר את אשתו מהתחייבויותיה אליו, ליווה אותה למנזר, ויצא לְכַלּוֹת את ימיו במלחמה.

מספרים שלא היה לוחם אמיץ ממנו בשדה הקרב. הוא נהג לרכוב על סוסו בשורה הראשונה [קול סוס דוהר], שׁוֹעֵט הישר אל צבא האויב. כך לבסוף מצא הנסיך לי-מאו את מותו.

אהבתו של הקיסר ליאנג יוחואן לא פגה, עם הידיעה על מותו של הנסיך, מיהר לשחרר אותה מן המנזר והפך אותה לפילגש הראשונה שלו. השניים בילו יחדיו כל רגע פנוי. הם דהרו יחד בשדות, קראו שירי אהבה זה לזו, וניגנו מנגינות שכתבו במיוחד זה לזו.

מעטים יודעים זאת, אבל אפילו לאהבה יש מידה, ואפילו בדבר טהור כאהבה, ניתן להגזים עד כדי אסון.

רצונו של המלך להביע את אהבתו ליאנג יוחואן לא ידעה שובע. הוא העמיד 700 תופרים שיַתְקִינוּ לה שמלות חדשות בכל יום, הציב לשירותה את יועציו המלכותיים כמשרתים, העניק לכל בני משפחתה אדמות בממלכה ורומם את מעמדם למעמד של אצילים.

כל דבר שיאנג אמרה הפך למשאלה שהמלך חש חובה להגשים מיד. כך קרה שכאשר אמרה שהגנרל אן-לושאן הראה חוכמה במנהיגות, מינה אותו הקיסר מיד למושל על ארצות הצפון, ואפילו אימץ אותו למשפחתו כאחד מבניו.

יאנג לא רצתה בכלל בכל זה, אך ידעה שאפילו לפילגש הראשונה אסור להמרות את פיו של הקיסר.

[קולות המון חוגג]

הקיסר כה אהב את יאנג עד שהחליט לערוך מסיבה ענקית לכל תושבי העיר, שבה יחגוג את יופייה של זוגתו בפני כל. הוא קרא לחגיגה "משתה העונג הנצחי", והיא הייתה כה מפוארת ששנים רבות אחר כך עוד יכתבו שירים עליה.

מכל הממלכה הוזמנו קוסמים, מפעילי זיקוקים, אמני אשליות ורקדנים. לכבוד המשתה, דרש הקיסר לבנות מזרקה ענקית שתמזוג יין לכל האורחים.

הוא אפילו הזמין את גדול משוררי סין, לי-באי, לכתוב שיר לכבוד יופייה של יאנג יוחואן. המשורר אכן הגיע אל ההילולה הגדולה, אבל אבוי, הוא היה כל כך שיכור שבקושי יכול היה לעמוד על הרגליים.

כשפגש את היועץ המלכותי שהגיע כדי לקדם את פניו, נפל המשורר לאחור, גבוה על הקרקע ורגליו פונות לשמיים.

היועץ הסמיק מרוב זעם: "איזו חוצפה, להגיע שיכור כל כך למשתה המפואר של הקיסר".

"אינני שיכור", השיב לי-באי, "אני רק רוצה שאדוני יסיר את נעליי כדי שאוכל לכתוב בנוחיות".

ליועץ המלכותי לא הייתה ברירה אלא למחול על כבודו ולחלוץ את נעלי המשורר.

לאחר מכן, הציג בגאווה את יאנג יוחואן ללי-באי וביקש שזה יכתוב שיר לכבודה. ברגע שעיניו של לי-באי פגשו במבטה של יוחואן, הוא לא אמר מילה, אלא שלח ידו בזריזות לעטו ומהר לכתוב את השיר הבא, הנחשב עד היום לאחד השירים היפים בסין.

"העננים מזכירים את כְּסוּתָהּ, הפרחים את חזותה,

רוח אביב מעיפה צעיפה ואת ניצוצות טל הבוקר.

אם לא תראו אותה על פסגות הרי הירקן,

אולי תמצאו אותה על גגות הפָּגוֹדָה

של אור הירח".

יאנג יוחואן אהבה מאוד את השיר, אבל כשהקיסר קרא אותו וראה את יופיו ועדינותו, האמין שהמשורר התאהב בגבירתו והחליט לגרשו מן העיר.

לאחר המשתה המפואר, שוב נטש הקיסר את כל חובותיו, ולא עשה דבר מלבד להלל את יופיה של יוחואן. הוא לא משל על נתיניו ולא נפגש עם יועציו. בהעדר מנהיג שיקפיד על הצדק יאכוף את החוק, הייתה הארץ כולה לתוהו ובוהו.

בצפון, הגנרל אן-לושן הכריז על מרד כנגד השליט המסרב לשלוט, והניע את צבאו לכיוון צ'אנג-אן הבירה.

[קולות צבא צועד]

היועצים ניסו לשווא לשכנע את המלך להנהיג את צבאו האדיר כנגד המרד של אן-לושאן. אך זה העדיף להסתגר בחדרו ולכתוב שירים לאהובתו.

צבאו של אן-לושאן התקדם, והגיעה עד לבירה. לא עבר זמן רב, והבתים המפוארים של העיר החלו לעלות באש. [קולות שריפה]

הרחובות, שעד לא מזמן היו מלאים באורחים ותושבים, התרוקנו לחלוטין. כל הסוחרים, התיירים, השגרירים והנזירים ברחו. מי מהם בחזרה לביתו, ומי מהם לארץ אחרת, שאת שמיה לא מעיבים ענני מלחמה. כשדומה היה שבעוד רגעים אחדים ייכבש הארמון על ידי אנשיו של אן-לושאן, החליטו הקיסר, יאנג ופמלייתם, לברוח.

הם יצאו מהארמון בחסות החשיכה, והחלו לנדוד בין ההרים והיערות הסובבים את העיר, בתקווה למצוא מקום שבו יוכלו לחדש את שליטתם.

השומרים החלו לרטון על גורלם המר. לא זאת בלבד שהקיסר לא אפשר להם להילחם בכבוד, אלא שעתה אף נאלצו לברוח בלילה כמו גנבים פשוטים.

מכיוון שהיו שומרי הראש המלכותיים של הקיסר, לא עלה בדעתם שהוא האחראי לגורלם המר. והם החליטו שזו חייבת להיות אשמתה של האישה. השומרים צעדו זועמים לאוהלו של הקיסר, ודרשו שימסור את יאנג לידיהם. אחרת יאבד את שארית צבאו, ואיתו את האימפריה כולה.

הקיסר, כמו תמיד, לא הצליח לקבל החלטה. אבל יאנג יוחואן לא הייתה מוכנה לאפשר לו להרוס את האימפריה הסינית בגללה. היא ידעה מה עליה לעשות. בכאב רב, עזבה את ידו של הקיסר, וצעדה אל עבר השומרים.

הקיסר נפל על ברכיו בבכי. הוא ידע שבשם האהבה חטא נגד המידה הטובה, ועתה לא נותר לו אלא להתרפס על הקרקע ולבכות על מר גורלו.

[מנגינה סינית]

באותו לילה מצאה יאנג יוחואן את מותה בידי השומרים. תקוותה היחידה הייתה שכך תציל את אדמתה האהובה.

אן-לושאן כבש את הארמון וישב למלוך על האדמה החרבה שיצר בכיבושיו. לא עבר זמן רב, ובנו, שלמד מאביו כמה חשוב לחתור לפסגה בכל מחיר, ניצל הזדמנות, והרג אותו.

נתיני הממלכה הצליחו לבסוף להדיח את בנו של אן-לושאן, ואף השיבו את הקיסר שואן דזונג לכס המלוכה. אך זה לא יכול היה לעשות דבר לאחר אובדן אהובתו. הוא פרש מן הקיסרות, ופינה את מקומו לאחר, בתקווה שזה ישיב את הסדר לממלכה.

למרבה הצער, הנזק לממלכה היה רב, וכעבור מספר שנים שושלת טאנג האגדית, אשר שנותיה נודעו כתור הזהב של סין הקיסרית, התפוגגה.

במשך מאות שנים היו ספרי ההיסטוריה של סין מלאים בקללות שהופנו כלפי העלמה היפה שמוטטה את האימפריה. איש לא חשב לעצמו שאולי היא לא אשמה כלל, שכן האחריות הייתה ונותרה בידי הקיסר המסכן.

בסופו של דבר, היה זה המשורר בָּאי ג'וּ־אִי שסיפר את הסיפור מחדש, בפואמה "שיר היגון הנצחי". בו הראה כי אין לחפש אשמים בסיפור העצוב של נפילת בית טאנג. עלינו להבין שהיופי הוא אוצר שיש לשמור עליו, והאהבה עזה יותר מאלף חרבות.

ומה עם המשורר הגולה לי-באי?

הוא עזב את העיר לפקודת הקיסר וחי בין היערות וההרים והנהרות של סין. בביתו שבטבע, כתב שירים רבים על יין ושמחה, על בדידות, על חברות ועל הירח, ידידו הנאמן ביותר. לילה אחד מצא את מותו כאשר קפץ לנהר לתת לירח חיבוק.

[מוזיקה סינית]

הקיסר הגדול היה שליט טוב ונבון, עד שהוא נתן לאהבתו, להחריש את שכלו.

יש משהו שאתם מוקסמים ממנו ואוהבים לבלות איתו כמה שרק אפשר?

על מה אתם מוותרים בשביל ההנאה הזאת?

[מוזיקה]

מלבד האגדה הזו, עוד אגדות מחכות לכם בפודקאסט שלנו, "אגדות אמיתיות". אם אהבתם את האגדה ואתם רוצים לתמוך ביצירה שלנו, אתם מוזמנים לתמוך בנו דרך אתר Patreon, על ידי רכישת הספרים שלנו מאתר הוצאת "פנק" או על ידי הזמנתי אליכם לבית הספר במסגרת סל תרבות ארצי.

אני תום בייקין-אוחיון, ו… אם רק תסתכלו טוב טוב תראו שכל אחת ואחד מכם הוא כבר גיבור של אגדה.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

6 views0 comments

Comments


bottom of page