אגדות אמיתיות - חייו של אוסקר ווילד

השנה הייתה 1874. איסלנד זכתה בעצמאות מדנמרק, האימפרסיוניסטים הציגו אמנות חדשה בפריז, לוי שטראוס החל לשווק סוג חדש של מכנסיים, ובחור צעיר מאירלנד הגיע ללונדון נחוש לכבוש את העיר

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 29/12/2023.

‏[מוזיקת פתיחה]

‏תום: שלום ילדים וילדות שגדלו. אני תום בייקין-אוחיון, ואת הסיפורים האלה כתבתי בשבילכם.

‏2023 אוטוטו נגמרת, ואפשר להודות שהיא לא הייתה שנה קלה. הרבה שנים לא קלות עברנו מאז 2020, והעובדה שכל אחד ואחת מכם עברו את השנים האלה בראש מורם, זה דבר פשוט מדהים. כל הכבוד לכם.

‏הבת שלי לאחרונה קראה בהנאה מרובה קומיקס בשם "עוצר נשימה". זה סיפור מקסים על שני נערים שפוגשים זה את זה ומתאהבים.

‏חשבתי על זה שזה פשוט נפלא שילדים בימינו יכולים ליהנות מספרים כאלה. כשאני הייתי בגילן, "הומו" הייתה סוג של קללה, ובחורים שהרגישו קצת שונה, חשבו שהם צריכים להסתתר ולהתחבא.

‏אבל פעם היה גרוע בהרבה. האגדה הבאה מוקדשת לקהילה הגאה, שבימים האלה, ימים של מלחמה, מסבה לכולנו גאווה.

‏האזנה נעימה.

‏[מוזיקת פתיחה מסתיימת בדנדון פעמונים, מוזיקת רקע חדשה]

‏השנה הייתה 1874. איסלנד זכתה בעצמאות מדנמרק, האימפרסיוניסטים הציגו אומנות חדשה בפריז, לוי שטראוס החל למכור סוג חדש של מכנסיים. ובחור צעיר מאירלנד הגיע ללונדון, נחוש לכבוש את העיר.

‏קראו לו אוסקר ויילד, והיו לו כל הכלים הדרושים למשימה. תואר יוקרתי מאוניברסיטת אוקספורד, מספיק כסף בשביל להיראות כמו עשיר, חוש אופנה מופלא שהבטיח תמיד להשאיר חותם, וכישרון נשגב לשימוש בשפה.

‏הוא כתב ללא רבב, והיה כוכב במסיבות, שכן תמיד ידע לומר את המילה האחרונה שתמיד הייתה שנונה, מספיק כדי שידברו עליו גם לאחר שעזב.

‏כשהציעו לו משקה, היה אומר, "אני יכול לעמוד בפני כל דבר, מלבד הפיתוי". וכשהציעו לו משקה נוסף, הרים כוסית וקרא, "הכל במתינות, אפילו מתינות". כשנשאל, למה הוא תמיד מתבדח? השיב, "החיים חשובים מכדי לקחת אותם ברצינות".

‏הקסם האישי שלו הצליח להשיג לו הזמנות לכל המקומות הנכונים. לא הייתה מסיבה טובה בלי אוסקר בסביבה.

‏היו לו דעה מקורית ותשובה לכל נושא שיחה. כששאלו אותו איך הוא יודע הכל, השיב, "אני לא צעיר מספיק בשביל לדעת הכל".

‏כולם אהבו אותו, כי הוא התנהג בדיוק כפי שרצה, ולא כמו המצופה. "אני חייב להיות אני", היה אומר. "כל התפקידים האחרים כבר תפוסים". כולם אהבו אותו גם כי הוא חי את החיים כפי שלא היה להם האומץ לחיותם. חיים של בגדים יפים, אומנות גבוהה ומסיבות שלעולם לא נגמרות.

‏אוסקר ויילד היה להיט גדול עד כדי כך, שאפילו הוזמן לסיבוב הופעות בארצות הברית. מאושר מהצלחתו, נסע לשם, והעביר הרצאות על אומנות וספרות לכל מי שהיה מוכן לשמוע - מקהל בחליפות ועד לעובדים במכרות. כששאלו אותו מדוע אינו מתבייש להסתובב בחברת פועלים פשוטים? השיב, "כולנו חיים בביבים, אבל חלקנו מביטים אל הכוכבים".

‏מסעו לווה בסיקורים בעיתונות האנגלית, כך שגם בהעדרו נותר כנושא השיחה של לונדון. כששמע על כך, חייך ואמר, "יש דבר אחד גרוע מכך שמדברים עליך, וזה שלא מדברים עליך".

‏כשחזר ללונדון, חיכו לו הזמנות למסיבות ולהרצאות יותר מכפי שיכול היה לנצל. "יש אנשים שמביאים אושר לכל מקום שהם הולכים, ויש אנשים שמביאים אושר כשהם הולכים", אמר לקהל שהקיף אותו, ואלה רק צחקו וצחקו.

‏למרות הצלחתו הכבירה, בלונדון של המלכה ויקטוריה, גם לכוכב עולה יש חוקים שצריך לכבדם. במיוחד אם החברה רוצה להרגיש מהוגנת ומכובדת. בין החוקים האלה היה אחד מתסכל במיוחד. כל גבר מעל גיל מסוים חייב להתחתן ולהקים משפחה. מחויב לחוקי עולמו, אוסקר התחתן עם הליידי קונסטנס לויד, יורשת עשירה שהייתה מקורבת למשפחת המלוכה. היה לשניים בית נאה ומרווח ושני ילדים מתוקים. אוסקר אהב מאוד את ילדיו ואת משפחתו, אבל ביתם היה כל-כך יקר, שלא הייתה לו ברירה אלא להתחיל לעבוד.

‏הוא ניסה לעבוד באוניברסיטה ולכתוב מאמרים רציניים ומשעממים. אבל הרגיש שאמנם חינוך זה דבר נפלא, אבל חשוב לזכור שדברים שבאמת ראוי לדעת, אי אפשר ללמוד.

‏לאחר מכן, ניסה להיות עיתונאי ולכתוב מאמרי דעה. אבל הציבור הרחב התקשה להבין מתי הוא רציני ומתי הוא צוחק. הציבור סבלני במידה נפלאה, ומוכן לסלוח על הכל, מלבד על גאונות.

‏לבסוף, החליט לנסות את כוחו בכתיבת אגדות לילדים. פתאום, אנשים התחילו להבחין שמתחת לשיער הארוך והיפה הזה מסתתר כישרון אמיתי. מאותו רגע, היו קוראיו מוכנים לשמוע את דעותיו בנושאים רבים. לבסוף, החליט להפתיע את קוראיו ולכתוב רומן שהיה מפחיד ומופלא, יפה ונורא, עטוף במסתורין ומלא באמת - רומן בשם "תמונתו של דוריאן גריי".

‏בשלב הזה דומה היה שמקומו של אוסקר ויילד בחברה היה מובטח, אך לו זה לא הספיק. הוא לא הגיע ללונדון כדי לכבוש כמה לבבות במסיבות, ולהשיג הערכה מאדונים אפורים. הוא רצה לכבוש את ליבה של העיר, וליבה של לונדון, פעם מאז ומעולם מעל בימת התיאטרון. לכן, החליט לשנות שוב את הקריירה שלו, והחל לכתוב מחזות.

‏תחילה, כתב מחזות רציניים ומכובדים, שהתקבלו ברצינות ובכבוד. לאחר מכן, כתב מחזות שנונים, שזכו לביקורות שנונות לא פחות. לבסוף, כתב קומדיה אחת על טעות שנעשתה בגלל שטות. הוא קרא לה - "על חשיבותה של רצינות". לאחר ערב הבכורה, מיהרו הכל להלל את הגאון שזרח על ארצם.

‏ערב אחר ערב נמכרו כל הכרטיסים. ובסוף כל הופעה, היה ויילד עולה על הבמה ומודה לקהל. כולם צחקו ושיבחו את כישרונו, והוא שמח שהקהל מעריך את ההצגה, כמעט כפי שהוא עצמו מעריך אותה.

‏הוא למד שאם אתה רוצה להגיד לאנשים את האמת, עליך לגרום להם לצחוק. אחרת, הם פשוט יהרגו אותך.

‏אוסקר ויילד הצליח. הוא כבש את העיר וזכה בתהילה רבה. אך עמוק בליבו, משהו היה חסר. היה לו כל מה שחלם עליו. בית גדול, כסף רב, משפחה טובה ותהילה עולמית, אך הוא עדיין לא היה מאושר.

‏יום אחד פגש משורר צעיר בשם לורד אלפרד דאגלס. חבריו קראו לו בוזי. בחברתו מצא פתאום את הפיסה החסרה בחייו - אהבה.

‏אוסקר אהב את אשתו, אבל כמו שאוהבים את הדודה הטובה שלך. והוא אהב מאוד את ילדיו, אבל זה לא אותו דבר. כאשר בילה עם בוזי, הם דיברו וצחקו, והרגישו שלא חסר דבר בעולם, פרט לזמן יחדיו.

‏הוא לא היה זקוק עוד לכבוש ולנצח, להצחיק ולארח. פתאום היה די רק לטייל ולשוחח. אוסקר אהב את בוזי כמו שאוהבים החברים הכי טובים, או כמו חבר וחברה, אך כל הזמן זכר שבחברה שבהם חיו, האהבה של שניהם אסורה.

‏באנגליה הויקטוריאנית היו חוקים ברורים - אסור לבנים לאהוב בנים. לכן, זוגות אוהבים היו חייבים להידחק לשעות המאוחרות של הלילה, שאנשים הגונים ישנים בהן, או לצאת לבלות רק במקומות אפלים, לצד גנבים ושודדים.

‏אם לא די בכך, לאוסקר ולאלפרד הייתה בעיה גדולה נוספת. אבא של אלפרד היה ג'ון דאגלס, המרקיז של קווינסברי, שמלבד תואר האצולה שלו, לא היה בו שום דבר אציל. הוא היה גס ואלים, ונהג לקלל בכל משפט שני. לצד המפעלים שלו, שזיהמו את אוויר העיר, ג'ון עצמו היה מפעל של זיהום אווירה. תרומתו היחידה לחברה הייתה קביעת חוקים לקרבות האיגרוף, כי בעיניו לכל דבר בעולם צריך שיהיו חוקים ברורים, אפילו למכות.

‏היו מי שראו בו אדם רע, אך אוסקר ויילד האמין שאין לחלק אנשים לפי רעים וטובים. בעיניו, אנשים היו מקסימים ומשעממים, והמרקיז לא היה אדם מקסים בכלל.

‏כשהגיעה לאב השמועה שבנו נצפה מתהולל עם ידוען, הוא זעם עד כדי כך, שמיהר ללכת אל המועדון שבו בילה אוסקר ולמסור לו מכתב מעליב שישפיל אותו בפני כולם. הוא קיווה שאוסקר יצא לפגוש אותו ברחוב לקרב אגרופים, אך אוסקר היה בן תרבות, וכשפוגעים באיש תרבותי, הוא לא הולך מכות, הוא הולך לבית המשפט.

‏אוסקר לא האמין שהמרקיז יפגוש אותו בבית המשפט ויתעקש לנצח גם במחיר השפלת בנו בציבור. הו, כמה טעה.

‏במקום לפתור את העניין בשקט ובצורה מהוגנת, ג'ון דאגלס החליט ללחום, גם במחיר השפלת בנו ומעגל חבריו. הוא הביא לדוכן העדים את כל מי שראה את זוג האוהבים, גילה את מה שאוסקר ויילד ניסה להסתיר אפילו מעצמו - העובדה שהוא אוהב בנים.

‏כמה אנשי דת ניסו להבהיר לו שדרכו לא תוביל לגן עדן, אך הוא השיב, "אינני רוצה ללכת לגן עדן. אף אחד מהחברים שלי לא שם".

‏לבסוף, אוסקר ויילד נמצא אשם בפשע ללא קורבנות. פשע, שהחטא היחיד שלו הוא אהבה, ונידון לשנתיים של עבודות פרך במכרות הפחם. מבית המשפט הובל לבית המעצר. שם קרעו את בגדיו היפים, והלבישוהו בסמרטוטים אפורים ומלוכלכים, גילחו את שיערו הארוך, והובילוהו אזוק בשלשלאות למחנה עבודה.

‏בדרך עצרו בתחנת רכבת. שם ההמון, שזיהה את אוסקר מתמונתו בעיתון, מיהר לקלל אותו, לצחוק עליו, ולירוק בפניו. זה עצוב, אך יש בעולם אנשים שמקטינים אחרים כדי להרגיש שהם עצמם גדולים.

‏יום אחרי יום נאלץ המחזאי העדין לקום לפני הזריחה ולשבור סלעים עד לשקיעה. בכל ערב, מותש ומיוסר, מצא מזור במקום היחיד שהכיר - בכתיבה. הוא כתב ביצירה יפה ועגומה, כואבת ומלאת תקווה, בשם "ממעמקים". "נולדתי כדי להיות יוצא מן הכלל, לא כדי לעמוד בכללים", והוסיף, "הדבר הנורא ביותר הוא לא הלב שנשבר, לבבות נוצרו כדי להישבר. אלא הלב שאט-אט הופך לאבן".

‏כשסוף סוף יצא משם, חולה, חלש ושבור, ידע שלעולם לא ישוב ללונדון. העיר שנשאה אותו על כתפיה בגאווה, הפנתה לו עתה את גבה. כל המחזות שלו ירדו מהבמה, ואנשים שהציגו עצמם כמהוגנים, זרקו את ספריו למדורה.

‏למרבה המזל, נותרו לו כמה חברים נאמנים. אלה דאגו לו לדירה בבית מלון יוקרתי בצרפת. בנוסף, אשתו שלחה לו דמי מחיה, בתנאי שלא יבייש כך שוב את המשפחה, ונדמה היה שיוכל לחיות כך בגלות בנוחות יחסית. היו לו אוכל טוב ומיטה נוחה. הוא אפילו החל שוב לכתוב. מה עוד רשאי אסיר משוחרר לבקש?

‏אבל האהבה נותרה שם, מחכה לו, ואיתה ההבטחה לאושר אמיתי.

‏מתוך תקווה לזכות בה שוב, כשהוא מודע לסיכון שיש בכך, שלח אוסקר מכתב לבוזי, בו קרא לו לשוב לזרועותיו. הוא עזב את המלון היוקרתי, ויצא לרואן. שם התאחד סוף סוף עם אהובו אחרי שנים של בדידות. השניים יצאו לחופשה בנאפולי, מאושרים.

‏כשאשתו של אוסקר שמעה על כך, היא ביטלה את תמיכתה, אבל השניים הצליחו לחיות בצניעות בזכות דמי הכיס שבוזי קיבל מאמו.

‏על שפת הים, עם השקיעה, ברגעים שקטים של אהבה, אפשר היה לשכוח את ההשפלה והסבל הנוראיים שהיו מנת חלקם של השניים. לרגע נדמה היה שהכל יהיה שוב בסדר.

‏אבל אז אמו של בוזי החליטה שבנה הגיע לגיל שבו אדם מהוגן מתחתן ומקים משפחה. היא כתבה לו שאם לא יחזור מיד הביתה, תפסיק לשלם את מחייתו והוסיפה שאם אוסקר יואיל לעזוב, היא תפצה אותו על כך בנדיבות.

‏השניים ידעו שבלי תמיכתה אין להם סיכוי לחיות, ואוסקר היה חייב לוותר שוב על אהבתו ועל האושר שגרמה לו. הוא עזב לבדו לפריז, שם ניסה לשווא לחזור לחיים של מסיבות וכתיבה. אבל הגוף אינו מסוגל לשאת כל-כך הרבה מכות.

‏כשהכסף אזל, מצא את עצמו ברחוב, מקבץ נדבות מחברים שהכיר בחייו הקודמים. הוא מצא את מותו בפונדק קטן עם חבר קבצן וילד שסחר בגפרורים. בלילות סיפר להם אגדות. הם ראו בו אדם טוב וחכם, אדיב ונדיב, ואהבו אותו אהבה אמיתית.

‏[מוזיקת רקע מסתיימת]

‏70 שנים לאחר מכן שונה החוק הבריטי. ב-1967, כבר אי אפשר היה לכלוא גברים בשל אהבה לגברים, ובשנת 2000, הרשו להם גם להתגייס לצבא.

‏[מוזיקת סיום]

‏משנת 2013, כבר היה מותר להם להתחתן ולאמץ ילדים. בשנת 2017, אוסקר ויילד עצמו, עם 50,000 בני אדם שנמצאו אשמים בשם אהבתם, קיבלו חנינה רשמית מהממשלה הבריטית.

‏לפעמים החיים הם לא אגדה פשוטה ויפה. לפעמים צריכים לקרות דברים נוראיים עד שנבין את מוסר ההשכל. אבל כל עוד אנו לומדים שאין שום דבר רע באהבה, ושאסור לאסור משהו מתוך שנאה או קנאה, יש עדיין אור בקצה המנהרה.

‏כשאתם חושבים על בנים שאוהבים בנים, או בנות שאוהבות בנות, זה נשמע לכם מוזר?

‏מה יכול לגרום לדעה כזאת להשתנות?

‏אם אהבתם את האגדה ואתם רוצים לתמוך ביצירה שלנו, אתם מוזמנים לרכוש את הספרים שלנו מאתר הוצאת "פנק", או לתמוך בפטריאון של "אגדות אמיתיות".

‏אם אתם רוצים שאגיע לבית ספרכם ואספר לכם אגדות חדשות, ניתן לעשות זאת דרך סל תרבות ארצי או דרך "גפן".

‏ו… אם רק תסתכלו טוב-טוב, תראו שכל אחד ואחת מכם הוא כבר גיבור של אגדה.

‏[מוזיקת סיום מסתיימת בדנדון פעמונים]

‏ילדים: "הא! פנק."

‏ילד: "זה שועל."

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה