כל ילד עם או בלי צרכים מיוחדים שואף שיהיו לו חברים אבל לא כולם מצליחים לממש את זה. כנפיים של קרמבו נותנת הזדמנות לכל אותם ילדים לממש את השאיפה הבסיסית הזאת שיהיו להם חיי חברה וזה לא משנה מי הם, מה הרקע שלהם או איך הם מתקשרים אם זה בשפה העברית, בשפת הסימנים או באמצעות העיניים.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/07/2024.
[הקלטה] פעיל: [קולות ילדים ברקע] "יש לנו פה פעילויות, זה מקום טוב. פה זה כאילו, מכירים פה אנשים, ילדים, חברים. נגיד במקום להיות בסוני יותר, מה יצא לי מזה בסוף?"
[פתיח מוזיקלי]
יואב: היי, אני יואב קונטנט, ואתם מאזינים ל"שווים על באמת". הפקה מקורית מבית "קול גת הסכתים" בחסות מפעל הפיס.
בכל פרק נדבר על שילוב אנשים עם צרכים מיוחדים בישראל, וננסה להבין איך ניתן ליצור כאן שוויון אמיתי בכל מיני תחומים. נכיר את האנשים שהצליחו לעשות את זה, ואת אלו שעדיין מנסים.
הפודקאסט נוצר ביחד עם רז הדרי, שדרן בתחנה עם צרכים מיוחדים. רז מתמודד עם אוטיזם מהרגע שנולד, אבל הוא לא נותן לזה לעצור אותו. דרך התחומים שמעסיקים את רז, כמו מוזיקה, תעסוקה, ספורט, פעילויות חברתיות וחיי משפחה, ניחשף לסיפורים של אנשים שמתמודדים עם מוגבלות ומגשימים את עצמם, למרות שבכל יום ובכל דבר שהם עושים, הם מתמודדים עם סטיגמות ותוויות שלא משקפות את מי שהם באמת.
רז: אז אני רז הדרי, בן 26, מקריית גת, עם אוטיזם קל. ואני מרגיש שאין מספיק מודעות והכלה עבור אנשים עם צרכים מיוחדים. הפודקאסט נוצר באמונה שאפשר ליצור שינוי בתפישה לגבי אנשים עם צרכים מיוחדים, כי תמיד חלמתי על חברה שוויונית, שבה לא מסתכלים על השונה כחריג, אלא כשווה על באמת.
זאת ההזדמנות לתת במה לאנשים בעלי צרכים מיוחדים כמוני, שנאמין בעצמנו שאנחנו יכולים להשתלב בכל תחום אפשרי, כי אנחנו שווים, ויכולים לעזור על באמת ולא מתוך רחמים.
[מוזיקה]
רז: אז אני רוצה שנדבר הפעם על "כנפיים של קרמבו". כשהייתי בן 17, נער שרוצה כמו כולם להיות חלק מהחברה, רוצה מאוד חברים ובכלל שיראו אותי, ואת כל הטוב שקיים בי, וכמו שאתם מבינים זה לא היה קל. הייתי די לבד וזה היה קשה ועצוב. אחותי שהייתה פעילה בסניף של "כנפיים של קרמבו" בקריית גת, הזמינה אותי להצטרף, וכבר מההתחלה הרגשתי טוב, הרגשתי שייך, מה שמילא אותי שמחה ואנרגיות.
[הקלטה - ילדים שרים ביחד שירי מורל]
יואב: המורל הזה מחזיר אותי לכיתה ד', לתנועת הנוער שהייתי פעיל בה. לכל הפעולות, הטיולים והמורלים ששרנו. תנועות נוער הם חלק בלתי נפרד מהילדות של רוב ילדי ישראל. כי רובנו היינו בשלב כלשהו בילדות באיזושהי תנועת נוער, או שאפילו נגררנו אחרי חברים לפעולת ניסיון.
[הקלטה - ילדים שרים ביחד שירי מורל]
יואב: היום יש בישראל 13 תנועות נוער שמוכרות על ידי משרד החינוך וכוללות בערך כ-350,000 חניכים ומדריכים. כשההגדרה לתנועת נוער היא ארגון לחינוך לא פורמלי שיש לו "אני מאמין" מוגדר, והחניכים והמדריכים מגיעים אליו מתוך בחירה. אחת הסיבות להצלחה של תנועות הנוער היא בגלל שהן נותנות לנערים ולנערות להתנסות בתפקידים של מבוגרים, מה שעוזר להם להעלות את הביטחון העצמי וגורם להם להרגיש משמעותיים יותר.
תחשבו על זה רגע. נער או נערה בגיל 17 שצריכים להפיק טיול פסח ל-100 ילדים או יותר, בתקציב של אלפי שקלים ולפעמים בעשרות אלפי שקלים. שזה אומר להיות אחראים על הלוגיסטיקה, על המסלול, על החניכים. באיזה עוד מסגרת זוכים לעשות דבר כזה בגיל 17?
[מוזיקת רקע]
חוץ מזה, תנועות נוער מקדמות ערכים ומנסות להוביל שינויים חיוביים בחברה. בדיוק בגלל זה, עדי אלטשולר החליטה שהיא רוצה להקים תנועת נוער בשם: "כנפיים של קרמבו".
יואב: הכל התחיל כשהיא הייתה נערה בת 12 מהוד השרון. היא הייתה חונכת של כפיר קובי ז"ל, במסגרת תכנית של עמותת "אילן". כפיר היה ילד בן שלוש, שהתמודד עם שיתוק מוחין, והקשר ביניהם הפך לחברות קרובה מאוד. כשהייתה בת 16, עדי הצטרפה לתוכנית לפיתוח מנהיגות צעירה של ארגון "LEAD". בהשראת הקשר עם כפיר ובעזרת אמא שלו, קלאודיה קובי, היא החליטה להקים תנועת נוער חדשה בישראל, "כנפיים של קרמבו", תנועת הנוער הראשונה בישראל לצעירים עם צרכים מיוחדים.
הסניף הראשון הוקם בהוד השרון בהובלתם של עדי אלטשולר ועודד אורלב, פעיל ב-"LEAD", ובליווי והנחיית קלאודיה קובי וארגון "LEAD". אחרי הצלחה של הפרויקט, נפתחו עוד ועוד סניפים ברחבי הארץ. היום יש יותר מ-90 סניפים ומעל 8,000 פעילים - ילדים, בני נוער, צעירים בשנת שירות וסטודנטים.
אז כדי לשמוע מהחניכים על החוויות שלהם בתנועה, הצטרפנו לפעולה מיוחדת. יום ספורט בסניף של קריית גת לכבוד "פברואר יוצא מן הכלל", 2024.
[הקלטה] אריאל: "אז היום אנחנו נלך לפעילות יום ספורט, וזה יהיה פעילות ממש מגניבה בגלל שזו תהיה פעולות משולבת. כמו שאתם רואים, אתם לא בכיתות. אנחנו נהיה שתי קבוצות משולבות גם של הד"ח וגם של שכב"ץ".
יואב: תכף נסביר מה זה הד"ח או שכב"ץ, אבל הפעולה הזאת היא בעצם השילוב שעליה עדי חלמה.
[הקלטה] אריאל הבת: "באתם בדיוק בזמן, היום זה באמת השילוב. עכשיו אתם רואים שתי קבוצות שיש שם ילדים עם אוטיזם וילדים עם פיגור, וגם ילדים שהם במרכאות "רגילים". למרות שגם הם רגילים, באמת. ואתם רואים, זה לא… אין שום הבדלה. הם משתתפים והם משתתפים, והם יודעים מה לעשות, וגם הם. אם צריך עזרה, אז עוזרים להם, ושניהם באותו… באמת, שווה בשווה.
יואב: זו אריאל, ותכף תכירו אותה יותר לעומק. אבל בינתיים, בואו נכיר את אושרית.
אושרית: היי, אני אושרית, בת 22. אני הרכזת הבוגרת ב"כנפיים של קרמבו", בקריית גת. בנוסף, אני מורה לריקוד ורוקדת מקצועי.
יואב: בכיתה י"ב, אושרית חיפשה לעשות משהו משמעותי, אחרי שבכיתה י"א היא סיימה תוכנית למנהיגות נוער. היא שמעה שמחפשים מדריכים בכנפיים של קרמבו בבאר שבע, וזה היה משהו שמאוד עניין אותה.
אושרית: אני לא יודעת איך להסביר, זה פשוט משהו שתמיד עניין אותי. זה תמיד משהו ש… כאילו, זה אף פעם, גם כשהצטרפתי ל"קרמבו", וזה כביכול היה חדש, זה לא באמת הרגיש חדש. גם בבית ספר שלי, תמיד היו כזה שיתופי פעולה, בין אם זה ללמד שיעורי מחשבים ילדים מהבית ספר הקרוב לחינוך מיוחד, או ללכת שם לימי התנדבות, ואיכשהו משום מה, גם כשזה היה כביכול חדש, זה הרגיש הכי טבעי.
יואב: אז אושרית הלכה לראיון בסניף בבאר שבע, והתקבלה.
אושרית: התחלתי להדריך שם קבוצה של תשעה ילדים, עם צרכים מיוחדים. התאהבתי בהם מאוד, וזה היה לי ברור שמתישהו אני אחזור. ו… ואז בצבא, מן הסתם לא הייתי בתחום של "קרמבו", וכל החיים רקדתי ואני רוקדת, והייתה כזה בדיחה פנימית ביני לבין הבנות: "מה תעשי אם תיפצעי?" ואז אמרתי להם, "אם אני אפצע, אז אני אחזור "לכנפיים של קרמבו"".
יואב: ואתם יודעים מה אומרים: "אל תפתחו פה לשטן, כי הוא לא רופא שיניים", או משהו כזה. בכל מקרה, אושרית נפצעה במהלך השירות הצבאי שלה, אבל המשיכה לשרת עד הסוף.
אושרית: אחרי הצבא, בעצם השתחררתי, סיימתי שירות צבאי מלא, כמדריכת הנדסה קרבית, והייתי צריכה לעבור ניתוח, כי קרעתי את הרצועה הצולבת. אז הייתי כזה חודש בבית, והתחלתי להתפזר למלא כיוונים, פתאום. אמרתי: "אני הולכת ללמוד בישול מקצועי, ואני הולכת לעשות פסיכומטרי וזה", ואז בסוף אמרתי, "טוב, לנשום", כאילו… ואז בעצם ראיתי שבאמת מחפשים עובדים ב"כנפיים של קרמבו".
מעבר לכמה שהעבודה, אני יודעת, שהיא משמעותית לילדים, לי זה היה משמעותי לא פחות באותה השנה, כי אני באותה תקופה, מבחינתי, איבדתי הכל. כאילו, איבדתי את היכולת ללכת, את היכולת לרקוד, רק התחלתי ללמד, רק השתחררתי, כל החברות שלי היו או קצינות או לא גרות בעיר שלי, והבני נוער והילדים, האור שהם הביאו בכל פעילות, זה באמת מילא לי את הלב. ואני בטוחה שגם זה באמת נפשית זירז לי את ההחלמה, ובזכות זה חזרתי לרקוד בצורה הרבה יותר טובה ומקצועית מלפני. אני באמת חושבת שבאמת יש המון קשר בין איך שהנפש הרגישה כשהייתי שם, להחלמה הפיזית שהייתה מאוד מורכבת, מהניתוח.
[מוזיקת רקע]
יואב: אז בפרק הזה, "כנפיים של קרמבו". תנועת הנוער היחידה בעולם שמשלבת ילדים עם או בלי צרכים מיוחדים. איך היא עושה את זה, וגם הסיפור של הסניף בקריית גת שנסגר ונפתח מחדש.
מי שאכל פעם קרמבו, יודע שכל תנועה הכי קטנה יכולה למחוץ אותו. בגלל זה במפעלים אין מכונה שאורזת קרמבו, אלא אנשים אורזים אותו, אחד אחד, בעדינות. ככה גם ב"כנפיים של קרמבו". נותנים מקום ומשמעות לכל חניך להתפתח, לגדול ולעוף קדימה.
אושרית: אז "כנפיים של קרמבו", זו בעצם תנועת נוער, לילדים עם ובלי צרכים מיוחדים. זו תנועת נוער המכילה את כולם, שבעצם אין הפרדה. זאת אומרת, פעם באמת היינו במתכונת של חניכים-חונכים, אבל בשנים האחרונות, יש יותר הכוונה למילה "פעילים". זאת אומרת שכולם פעילים בתנועה, גם מי שעם הצרכים המיוחדים וגם מי שלא.
אנחנו מאוד במגמת שילוב של כולם, החל מהשכבה הצעירה ששם אין הפרדה ברמה. זאת אומרת, שאם הם נכנסים לקבוצת גיל של בין כיתה ד' לכיתה ז', הם יכולים להיות מעורבבים ביחד בקבוצות, על סמך גיל, לא על סמך רמה קוגנטיבית. כמובן שאם יש מישהו שצריך חונך, אז אנחנו נצמיד אליו חונך במידת הצורך, שיעזור לו ויתווך לו את הפעולה, ואז בעצם הילדים עוברים את הפעילות ביחד. ובקבוצות הבוגרות יותר, זה קצת יותר מורכב, בגלל שיש באמת הרבה יותר הפרשים בין הבנה כזו או אחרת, שלפעמים יש התנהגויות שקצת יותר קשה לבני נוער, והם גם צריכים לפעמים את הזמן שלהם לבד כשכבה בוגרת.
יואב: אחרי שאושרית החליטה שהיא חוזרת ל"כנפיים של קרמבו", היא התחילה לרכז בסניף בעומר, עד שהחליטה לעזוב את באר שבע. במקביל, בסניף בקריית גת, חיפשו כבר הרבה זמן רכז לסניף. הם חיפשו כל כך הרבה זמן עד שהחליטו להקפיא את הסניף כי לא היה מי שינהל אותו.
אושרית: בגדול, אז האמת שיש הרבה גרסאות ששמעתי. [צוחקת קלות] פשוט, לא… היה תקופה שפשוט לא היה להם רכזת בוגרת, וזה אזור בקריית גת שהוא פשוט… לא הצליחו למצוא המון-המון זמן, והסניף ניסה לתפקד ככה בלי רכזת בוגרת, והיה מאוד-מאוד קשה להחזיק אותו. ובסוף הייתה איזושהי החלטה משותפת במחוז של ההנהלה, של להקפיא את הסניף עד שימצאו רכזת חדשה. וזה אומר להגיד 'להתראות' להרבה מאוד בני נוער שגם רצו לסיים י"ב. וכשאני זוכרת את זה בתור מישהי שהייתה בכיתה י"ב ולמדה בתיכון, והייתי ב"כנפיים של קרמבו" מדריכה, סניף קריית גת היה סניף מדהים, סניף ענק עם הרבה שמחה. וכל מה ש… כשאני הגעתי, כל מה שהיה לי בסניף זה שלוש בנות, עם המון המון המון רצון, בנות מדהימות, שרק רצו להקים את הסניף ורצו להחזיר אותו. בלעדיהן זה לא היה קורה. הן… הן שיגעו את כולם במחוז כדי שימצאו להם רכזת בוגרת.
[מוזיקת רקע]
והיה לי הרבה לבטים, אבל זה הדבר הכי מדהים שיכולתי לעשות, כי זה פשוט התחיל לגדול ולגדול ולגדול, ועכשיו הסניף מונה כשלושים ילדים, עם ובלי צרכים מיוחדים, ואנחנו רק גדלים, בתקווה להגיע בחודשים הקרובים לחמישים או שישים ילדים. כי רואים כמה יש פה את הרצון והצורך של מסגרת לחינוך מיוחד, ומסגרת שהיא קצת שונה ובאמת מקבלת את כולם. והצלחנו לצמצם את הרשימת המתנה שהייתה לנו באופן משמעותי. היה לי עשרים ילדים מהחינוך המיוחד בערך ברשימת המתנה.
יואב: אתם בטח שואלים רגע, מה זאת אומרת רשימת המתנה? אז כמו בתנועת נוער אחרות, כשנרשמים ל"קרמבו", ההורים צריכים למלא טופס הרשמה לילד. בשונה מתנועת אחרות, בטופס ההורים נשאלים אם לילד יש מגבלה כלשהי או צרכים מיוחדים. אם כן, אז נפתח מולם שאלון שההורה צריך לענות עליו. ברגע שהוא מסיים, הטופס נשלח לאושרית או לכל רכז אחר, והחניך נכנס לרשימת המתנה.
אושרית: אני יוצרת קשר עם ההורה ושואלת כל מיני שאלות, מה הרמת תפקוד, האם צריך תיווך, בין אם זה בעזרה בעשיית צרכים או עזרה בדיבור, האם יש ראייה מרחבית או אין ראייה מרחבית, אם לדעת ההורים יש צורך בחונך. ואם אני מבינה שאותו ילד שהם רשמו בעצם ברמה שהיא מאוד גבוהה, שהוא מתפקד, שהוא אפילו בכיתת תקשורת ולא בבית ספר לחינוך מיוחד, אז אנחנו באמת עושים פעולת ניסיון בשכבה הבוגרת, ושם אנחנו רואים באמת אם הוא מצליח להשתלב. כמובן שאם צריך, מסבירים לו את הפעילות עוד פעם, אבל בדרך כלל זה עובד.
ואם ההורים אומרים שיש איזושהי מגבלה מאוד מורכבת בהבנה, בהליכה, אם הילד תקשורתי מעט, או בכלל לא תקשורתי, אז זה דברים שאני רושמת, ואז בהתאם לכמה בני נוער יש לי שיכולים לחנוך, מי יכול לחנוך. אנחנו גם רוצים שהקבוצות יהיו כמה שיותר הומוגניות. זאת אומרת, שאני לא אכניס מישהו לא ורבלי, לא מדבר בכלל, לקבוצה עם ילדים על הספקטרום בתפקוד בינוני-גבוה, כי הוא פשוט לא ישתלב שם, הוא יישב שם והוא לא יבין, הוא יאבד את עצמו, הוא ירחף במחשבות של עצמו. אנחנו רוצים ליצור קבוצות כמה שיותר הומוגניות. אז יש… בגלל זה יש ילדים שבאמת נשארים תקופה ברשימת המתנה, כי אנחנו לא תמיד יכולים לפתוח לצערי עוד קבוצות.
יואב: כדי לפתוח עוד קבוצות, צריך עוד בני נוער, עוד מדריכים שיעבירו פעילויות. וזאת כבר משימה לא פשוטה לסניף שהוקפא ונפתח מחדש. תוסיפו לזה את מלחמת "חרבות ברזל", שפרצה מיד עם פתיחת השנה בסניף, ועצרה שוב את הפעילות. חוץ מזה, קיים גם הקושי בהתמודדות על פעילים פוטנציאליים אל מול תנועות נוער אחרות, גדולות ומבוססות יותר שפועלות כבר בעיר, כמו "הצופים" או "מכבי צעיר".
אושרית: כרגע חסר לנו, כי זה גם קצת נתקע עם המלחמה, כל העניין של גיוס. אנחנו קצת הצלחנו לגייס חבורה מאוד יפה של בני נוער, אבל אז פרצה המלחמה, ואני גם גויסתי למילואים, ולקח לי הרבה מאוד זמן לחזור. אז הסניף חזר מהקפאה בדיוק לשבועיים, ואז הוא הוקפא עוד פעם, לכמה חודשים, ועד שחזרתי, באמת, הרבה בני נוער טובים ואיכותיים היו בהרבה מסגרות אחרות. והיה קצת קושי לגייס, אז כרגע אנחנו אומרים תודה על זה שיש לנו קבוצה אחת של חינוך מיוחד, בעצם של הדרכת חונכויות, ועוד קבוצה אחת של שכבה צעירה, בין כיתה ה' לכיתה ז'.
[מוזיקת רקע]
יואב: אחת הבעיות המרכזיות בגיוס בני נוער לתנועה, היא איך לוקחים נער או נערה שאולי אין להם קשר למישהו או מישהי עם צרכים מיוחדים, וכל מה שהם יודעים על ילדים עם צרכים מיוחדים, בנוי על סטריאוטיפים וסטיגמות שגורמים להם להירתע מהעולם הזה.
[הקלטה] אריאל: [קולות ילדים ברקע] "ההתחלה שלי הייתה נורא מסובכת. אני לא אשקר, לפני שגיליתי את העולם הזה של "כנפיים של קרמבו" הייתי קצת נמנע מצרכים מיוחדים".
יואב: זה אריאל, בן 20, ירושלים. בשנה שעברה הוא התנדב בשנת שירות במחוז דרום של התנועה, ובין היתר בסניף של קריית גת.
[הקלטה] אריאל: [קולות ילדים ברקע] "זה משהו שאני מתבייש להגיד על עצמי, אבל אני תמיד מספר אותו כשאני צריך, כדי להראות לאנשים כמה אפשר לעשות את השינוי הזה. אני כמעט ולא הייתי מסוגל להתקרב לאנשים עם צרכים מיוחדים, לא הייתי מסוגל לדבר איתם. הייתי יכול להגיע לפעמים למצבים שאני עובר צד ברחוב. והיום אני מדבר עם אנשים שאני לא מכיר, אני מכיר חברים שלא מכיר, שלא הכרתי, וכל זה בגלל ש"בכנפיים של קרמבו" גיליתי שאין שום דבר שונה בינינו".
יואב: ובכל זאת, כדי להכיר את העולם הזה ואת התנועה, צריך להיכנס אליה. אז איך מצליחים להגיע לבני נוער ולשכנע אותם שכדאי להצטרף?
אושרית: מגיעים לבתי ספר, מדברים איתם, נכנסים לכיתות, השארנו ברקודים, ש… ברקודים שאפשר לסרוק, כזה לקבוצת וואטסאפ, נראה לי שזה היה הדבר העיקרי שבאמת הכי עבד. ניסינו קצת טיק-טוק ודברים כזה בסגנון, לדעתי זה קצת פחות משך. כי באמת ההיצע של תנועות נוער בעיר הוא מאוד מאוד מאוד גדול, וכשרואים תנועות אחרות גדולות ומאוד כזה עם המון מורל, ואז מגיעים אנחנו, והיינו אז שלוש בנות, אני ושין-שין, אז זה קצת נראה פחות מרשים, אבל אני גם שמחה שזה קרה, כי באמת באו אלינו הילדים הכי איכותיים, ואלה שהכי רוצים, ושהם לא רק באים למלא את השעות, שהם באמת באים כי הם רוצים להיות ב"קרמבו", כי יש משהו ב"קרמבו" שהוא מיוחד ושונה ממקומות אחרים.
יואב: וחוץ מכל אלה, יש עוד שיטה אחת שמוכיחה את עצמה בעיקר בגיוס בני נוער, אבל גם בכל דבר בחיים - חבר מביא חבר. כי אם כבר להגיע למקום חדש, עדיף שיהיה איתי עוד איזה חבר או שניים שיקלו על הכניסה שלי לתנועה. תכירו את נהוראי. נהוראי הוא חונך ב"כנפיים של קרמבו", הוא בן 14, ולומד בכיתה ט'.
[הקלטה] נהוראי: "דרך חבר שלי, לירן קבסה. הוא סיפר לי שממש כיף פה וזה, אז הוא אמר לי, יאללה, בוא תצטרף. אני אמרתי לו, יאללה, בוא… בוא ננסה. עשיתי… עשיתי איזה שבוע ניסיון כזה, ואז אחרי הפעולה הראשונה, היה ממש כיף, אז התחברתי. והתחברתי לזה, ונרשמתי. הרבה חוויות וכיף, וזה היה כולה חודשיים, שזה עוד כלום מה שהולך להיות פה, שיהיה עוד שנה, כאילו".
[הקלטה] סיגל: [קולות ילדים ברקע] "דבר ראשון, לא הייתי בשום תנועת נוער אף פעם עד כיתה י"א".
יואב: זאת סיגל, היא בכיתה י"ב, והיא מדריכת הד"ח בסניף.
[הקלטה] סיגל: [קולות ילדים ברקע] "ואז אחרי כיתה י"א, הרגשתי שאחרי כל הרבה התנדבויות, ממש רציתי עוד, לתרום עוד. ואמרתי שכאילו, תנועת נוער זו דרך הכי טובה. הגעתי מחברה שכבר מדריכה כאן, את האמת שהיא לא מדריכה, היא רכזת, ואני נכנסתי כמדריכה בצוות שלה. אני חיפשתי ממש, כאילו, התנדבות משמעותית, ולא ממש ידעתי, היה לי ניסיון טיפה ב"צופים", לא היה בשבילי, ו"כנפיים של קרמבו" תמיד עניין אותי, אבל לא באמת ניסיתי. ואז כשכן ניסיתי, פשוט זה היה כאילו, ממש משמיים. ובאמת, זה נתן לי תחושה שאני… קבוצת הד"ח זה קבוצה עם הילדים עם הצרכים המיוחדים, ורק לדעת שכאילו, אתה עושה להם כזה משהו טוב, אתה נותן להם כזה משהו כיף להתעסק בו אחרי הצהריים, זה היה ממש… פשוט לשמוע, איך היה לנו היום, והם אומרים: "מה? הכל היה כיף". אז אני ממש מרגישה שזה עושה להם משהו טוב. וזה כיף לעשות טוב".
[מוזיקת רקע]
יואב: אחרי שהצלחנו לגייס את בני הנוער, חלקם פשוט משתלבים בתנועה, וחלקם עם הזמן רוצים להתקדם ולהפוך למדריכים או חונכים. אבל זה לא תמיד פשוט לקחת את האחריות הזאת. זוכרים את אריאל מתחילת הפרק?
[הקלטה] אריאל הבת: [קולות ילדים ברקע] אני אריאל, אני בת 14, כיתה ח'. אני ב"כנפיים של קרמבו" מכיתה ד', זאת השנה הראשונה שאני חונכת. כשאתה מגיע ובעצם להיות חונך של מישהו, אז זו סמכות, וזה לקיחת אחריות, שחיכיתי לה הרבה זמן, ובכל זאת מכיתה ד', כן. אז עכשיו הגעתי. לפי מה שאני הבנתי, בכל זאת השנה הראשונה שלי שאני חונכת, הולכים להיות לנו מפגשים, אני הולכת להגיע לבית, אנחנו הולכות להיפגש, גם מחוץ לתנועה. בפעולות אני משתדלת לדבר איתה, לשאול אותה איך עבר עליה היום, לנסות להכיר אותה. אנחנו נפגשנו רק שלוש פעמים בערך, ולפעמים היא ביישנית, ולפעמים היא פתאום בהתפרצות של עצבים, ושהיא לא רוצה לתפקד, או שהיא פשוט יושבת ולא מדברת עם אף אחד, ולא מסבירה את עצמה, ושלפעמים היא רוצה את אמא שלה. אבל אני מאמינה שהיא תיפתח, כאילו, במהלך הפעולות, ובמהלך התנועה. אני מדברת איתה, אני מנסה לעשות לה… להסביר את הפעולות, מה צריך לעשות, אני מקשרת אותה עם חברים, שאולי תרגיש יותר בנוח, ואני באמת מנסה שלא להיות יותר מדי מורה שלה, או אמא שלה, או משהו כזה. כי אני באמת באה, ומבחינתי אני חברה שלה. אני לא עושה את זה כדי להיות הבייביסיטר שלה. ממש לא".
יואב: וזה בדיוק העניין ב"כנפיים של קרמבו". בני הנוער הם לא מתנדבים, הם פעילים, שבאו ליהנות, ליצור קשרים חברתיים, ולהכיר חברים לחיים.
[הקלטה] שקד: [קולות ילדים ברקע] "אני שקד, לומדת בבית ספר "שלאון", ואני בת 16, בכיתה י'. את האמת שרק התחלנו, וזה שבוע ראשון, אבל נכון לעכשיו זה מאוד כיף, וזה כיף כאילו, זה כמו חברה כזה, שאיתך, ו… וזה כיף לעזור לה, ולהיות איתה, וזה באמת חברה לחיים".
יואב: ונכון, כמו בכל מקום, יצירת קשרים חברתיים, היא לא תמיד דבר פשוט.
[הקלטה] שקד: [קולות ילדים ברקע] "זה כאילו יותר… כאילו, שלפעמים יותר קשה, אם ה… נגיד סתם, קשה להסתדר, יש דברים שאי אפשר לעשות, או מתביישים, או כאלה דברים. אבל כאילו, בכל זאת, אנחנו מתגברים על זה, ועוזרים ל… לכולם, לקבוצה, ועובדים כזה ביחד, והכל".
יואב: אבל אחרי שמתגברים על כל הקשיים, ועל המחסומים, מבינים את המשמעות.
[הקלטה] שולי: [קולות ילדים ברקע] "את האמת ש… אני בת 18, קוראים לי שולי, סיימתי ללמוד היום. [צוחקת] אני שש שנים ב"כנפיים של קרמבו". היה לי חניך עם תסמונת דאון, לפני שש שנים, בערך… לא, חמש. כיתה ח', היה החניך הראשון שלי ואני לא ידעתי מה לעשות. בכיתי, רציתי לעזוב. [צוחקת] כי חנכתי אותו… בהתחלה חנכתי אותו עם מישהי, והמישהי הזאת עזבה, ונשארתי לחנוך אותו לבד. ולחנוך לבד זה לא פשוט. ובסוף נשארתי, כאילו, כי הבנתי שהוא צריך אותי, ושהוא אוהב אותי, ושזה חוויה. בהתחלה, כאילו, זה קשה, אתה לא מבין את הסיטואציה, אתה כזה: "מה אני עושה פה? למה הכנסתי את עצמי?". ואז אתה כזה, לאט לאט, מבין את הגודל".
[מוזיקת רקע]
יואב: אז כמו שאמרתי מקודם, בכל תנועת נוער כזאת או אחרת, ברגע שהחניכים מגיעים לגיל מסוים, הם רוצים להתקדם, ולהדריך את הקבוצות הצעירות יותר. אז הם עוברים הכשרה מסוימת, כי בכל זאת, הם רק בני נוער, שעדיין לא ניהלו קבוצה, והתמודדו מול קשיים וצרכים של חניכים. בכנפיים של קרמבו, יש צורך אפילו גדול יותר, בהכשרה ובלמידה.
אושרית: עשינו בערך חודש וחצי שכל פעולה הייתה הכשרה שונה.
יואב: זו שוב אושרית רכזת הסניף.
אושרית: היה לנו הכשרה על בטיחות, הכשרה בנושא של גבולות, איך אני מציב לחניך גבול. כי לפעמים אנחנו יכולים לראות את זה בהרבה סניפים, שפעיל מהחינוך המיוחד יכול פתאום לתת כאפה לאחד מה… לאחד מהחונכים או לאחד מהמדריכים, ואז הם יגידו: "לא, לא, הכל טוב, אבל הוא עם צרכים מיוחדים". לא, לא הכל טוב. צריך להציב את הגבולות, והם לא תמיד יודעים לעשות את זה, אז זו פעילות שהיא מאוד מאוד חשובה. יש עוד כל מיני הכשרות של "הכלה למעשה", ו"ברוכים הבאים לעולם מיוחד", של איזה סוגים של חינוך מיוחד יש לנו, מה… איזה קשיים אנחנו יכולים להיתקל. זה יכול להיות קושי שהוא מוטורי, יכול להיות קושי שהוא בכלל רגשי, יכול להיות קושי קוגנטיבי.
אנחנו יכולים להתקל בעיוורון חלקי או בחרשות, משהו שיש לנו בסניף, וזה באמת גם דברים שלא פשוט להתמודד איתם. רגע, איך אנחנו עם חרשות? אם צריך ללמוד שפת הסימנים, או שיש ג'סטות שצריך ללמוד, שזה איזה שהם סימנים שמקובלים על כולם, או שאנחנו רוצים בעצם… יש לנו כרטיסיות מיוחדות, ואז, לפני שכל חונך בעצם מקבל את הילד שהוא הולך לחנוך, אז ממש ישבו איתו, והם קיבלו תמונה וקצת תעודת זהות עליו - מה אני אוהב, מה אני לא אוהב, מה מעצבן אותי, מה מרגיע אותי, מה מצחיק אותי, והם באמת, באמת מאוד, מאוד התרגשו לקראת ההגעה שלהם בשישי לפברואר.
יואב: להחלטה על החיבור בין החונך לחניך יש חשיבות מאוד גדולה, כי החיבור האישי והחברתי ביניהם הוא קריטי.
[הקלטה] סיגל: [קולות ילדים ברקע] "נכון, הד"ח, אז זו הדרכת חונכויות. אז שצירפנו חונכויות, חונכות עם ילד אחד עם צרכים מיוחדים ועוד שתיים בלי. אז יש מצב שהמאץ' בין האנשים שהם בלי צרכים מיוחדים, נגיד, הוא לא ממש טוב. אז היו אנשים שוואלה, רצו להחליף את האנשים שהם חונכים איתם. זה היה טיפה מבאס, אבל סידרנו את זה, כאילו, זה היה אתגר שהתגברנו עליו".
יואב: אוקיי, אז נכון, לא תמיד מצליחים לייצר את החיבור, אבל איך בכל זאת מנסים ויוצרים חיבורים טובים?
אושרית: אז אני מתשאלת את ההורים, ואחת השאלות האחרונות שאני שואלת זה בעצם אם יש חשיבות שזה יהיה בן או בת, או שאחד, שתיים, או שזה לא משנה. יש כאלה שאומרים לי, כן, בגלל שבגיל ההתבגרות יותר, יש שם יותר עניין של עוררות מינית, שהם לא כל כך מודעים אליה. ואז זה יוצר קצת אי-נעימות בקרב בנות. וזה לא כל כך תמיד… זה לא תמיד כל כך נעים. או יש איזושהי חוסר מודעות אצל הילדים עם הצרכים המיוחדים, שזה בסדר, אבל זה דברים שיותר נעים… "נעים" זה מילה גדולה, אבל זה יותר, אנחנו יכולים יותר להכין את הבנים לזה. כמובן שהכל בגבולות הטעם הטוב, אנחנו מדברים עם ההורים איך אפשר למזער מקרים שהם פחות נעימים.
ויש הורים שמבקשים, נגיד, רק בנות. למשל אם הבת שלהם מאוד סגורה ומאוד קשה לה להיפתח, והיא מדברת רק בפתקים, או שמאוד קשה לה לדבר ולשתף, או להגיד מה הרצונות שלה, אז אנחנו נעדיף לשייך מאותו המין. ויש הורים שאומרים שבאמת אין חשיבות ושזה בסדר גמור, ואז באמת זה הכי נוח לי, ואז אני פשוט יכולה להכניס את אותו ילד ומשבצת את מי שפנוי. כמובן שגם החונכים עברו שיחות אישיות עם המדריכות שלהם, והם אמרו מה הם מעדיפים - בן, בת, או שלא משנה להם. האמת שיש לנו ילד אחד שהצטרף לשכבה הצעירה, והאמא ביקשה שיהיה לו חונך כזה שיתצפת עליו קרוב-רחוק, ושבאמת במידה והוא יצטרך, הוא יהיה שם לעזר. והחיבור שם היה חיבור שבאמת לא ציפינו שהוא יקרה, לפחות אני לא ציפיתי.
[מוזיקת רקע]
[הקלטה - קולות ילדים ברקע]
פעיל: "אני בכתה ו', אני בן 12 ו-4 חודשים. אני לא ביסודי, אני בבית ספר חינוך מיוחד, באופקים. כל בוקר אני נוסע, קם באיזה שש, נוסע, חוזר, נוסע, חוזר. ואז רגע… ואז אני בא לפה בימי שלישי, אני חוזר באיזה חמש לפעמים. אני עושה פה פעילויות, יש לנו פה פעילויות, זה מקום טוב. פה זה כאילו, מכירים פה אנשים, ילדים, חברים. יש לי פה את נהוראי החונך שדיברתם איתו כבר. הוא חבר טוב, אני מת עליו, אפילו תקרא לו, הוא יגיד על זה. הנה, נהוראי! נהוראי! בוא כבר. במפגש הראשון הכרנו את אחד לשני. אני… אמא שלי הייתה פה איתי, לא רציתי שהיא תצא. הוא זוכר את זה. ואז ראיתי אותו. הוא גם… פעם אחת לא רציתי לצאת מהאוטו של אמא שלי, אז הוא בא לקחת אותי, הגבר הזה. הוא בא אליי גם לבית, ראינו סרט, ראינו זה. כמו אחים".
נהוראי: "זה… ראינו מופע של אורי ברויר".
פעיל: "כמו אחים. כן. נגיד, במקום להיות בסוני יותר, מה יצא לי מזה בסוף? יש לי פה אותו, נהוראי. וגם, הוא עוזר לי לפעמים ש… עם קושי, הוא עוזר לי וזה".
נהוראי: "בשאלות… בשיעורי בית, אה?"
פעיל: "בשיעורי בית".
נהוראי: "בהיסטוריה".
פעיל: "היסטוריה. יש פה… ככה מכירים פה חברים".
נהוראי: "כן".
פעיל: "נגיד, בבית הספר הקודם שלי, היו תמיד עושים עליי חרמות, היו מרביצים לי וזה".
נהוראי: "מי?"
פעיל: "מכיתה א' עד כיתה איזה ד', לא… עשו עליי חרם".
יואב: בסופו של דבר, זאת המהות של "כנפיים של קרמבו". התנועה נולדה מהצורך הבסיסי של כל ילד שאין לו חברים ורוצה שיהיו לו חברים. ילדים עם צרכים מיוחדים, במיוחד בפריפריה, בדרך כלל לומדים בבתי ספר לחינוך מיוחד במרחק גדול מהבית. אז לא תמיד יוצא להם לפגוש חברים אחרי הצהריים. הם בדרך כלל או עם המשפחה או בחוגים טיפוליים כאלה ואחרים. ואלה שכן משתלבים בחינוך הכללי, מתקשים להשתלב חברתית.
"כנפיים של קרמבו" נותנת הזדמנות לכל אותם ילדים לממש את השאיפה הבסיסית הזאת שיהיו להם חיי חברה. וזה לא משנה מי הם, מה הרקע שלהם או איך הם מתקשרים, אם זה בשפה העברית, בשפת הסימנים או באמצעות העיניים.
אושרית: הרבה פעמים מגיעים אלינו ילדים שאין להם חברים בבית ספר, שהם לא מצליחים להתחבר. לפעמים הם בכיתות תקשורת או משתלבים בחינוך הרגיל והם לא מוצאים את עצמם, ואם הם בחינוך המיוחד, לפעמים כל אחד שם בעולם משל עצמו. ואז פתאום שב"כנפיים של קרמבו" יש את המקום באמת לכל ילד ליצור איזושהי חברות לפחות אחת משמעותית, זה מדהים לראות את זה. זה דברים שלא רואים באמת כל יום, החיבורים שנוצרים שם וקשרים שיכולים להישאר אחר כך, שזה מדהים.
[הקלטה] אריאל: [קולות ילדים ברקע] "יצא לי להסתובב בכמה בתי חולים טיפוליים, וחס וחלילה, אני לא שופט".
יואב: זה שוב אריאל, שהתנדב בשנת שירות בסניף.
[הקלטה] אריאל: [קולות ילדים ברקע] "אבל הם בתי חולים והם טיפוליים, הם פחות מתעסקים בחינוך שלהם או בדיבור איתם או בהרגשה היומימית שלהם. אם יש לילד בעיה רפואית, הם יפתרו לו אותה, אבל אם יש לילד בעיה חברתית, אין להם עניין עם זה כל כך. ואנחנו פה ואנחנו עונים על המענה הזה. ואנחנו נותנים להם, מעבר לפן הגופני, אנחנו ממלאים להם את הצורך הנפשי הזה של חבר, של מקום, של בית, של מקום להביע בו את הרגשות שלהם, את המחשבות שלהם, כל מה שהם לא יכולים לתת לעולם בעצם, ואנחנו בעצם הכתף הפורקת שלהם".
[מוזיקת רקע]
יואב: אז כמו שכבר הבנתם, הדבר המרכזי שחסר בסניף של "קרמבו" בקריית גת הוא בני נוער, עם או בלי צרכים מיוחדים שיובילו את הסניף. אבל חוץ מזה, חסר להם עוד משהו קטנטן.
[הקלטה] סיגל: [קולות ילדים ברקע] "דחוף, דחוף, דחוף, תקציב. עוד תקציב היה עוזר ליותר, כמו שאתם רואים, כל הציוד הזה כאן, יש לנו ארון ציוד, זה היה ממלא אותו, וזה היה יכול להיות נחמד".
יואב: טוב, אתם לא רואים את הציוד כי זה לא ממש הפורמט, אז רק בשביל שתוכלו להבין, הנה, אושרית, הרכזת של הסניף, מספרת מה הוא כולל.
אושרית: מעבר לציוד יצירה שיש בכל תנועת נוער, יש לנו המון ציוד שנקרא "ערכה דינמית", שזה בעצם רעשנים, נשכנים, טאבלטים אם צריך, המון… המון טבעות, קונוסים, באולינג, דברים שאפשר לעשות את הפעולה כמה שיותר אקטיבית, ובאמת מותאמת לכולם. שקיקי אורז, חישוקים, המון המון דברים, שבאמת כל אחד יוכל להשתייך לפעולה בצורה מסוימת.
יואב: עניין התקציב של התנועה עלה כמה פעמים לכותרות. הפעם האחרונה הייתה בקיץ 2023, כשהתנועה הודיעה שהיא הגיעה למשבר תקציבי בגלל קיצוץ בתמיכה שהיא מקבלת מהממשלה ונאלצה לבטל את מחנה הקיץ. זאת הבעיה המרכזית בתמיכה ממשלתית. היא משתנה משנה לשנה בגלל שכל שנה מצטרפות עוד עמותות שמתוקצבות מאותו תקציב, שגם הוא משתנה לפי הסכמים קואליציונים.
[מוזיקת רקע]
לדוגמה, ב-2019 חולקו 13 מיליון שקלים בין 14 עמותות. התנועה אז קיבלה כשמונה מיליון שקלים. ב-2022 הצטמצם התקציב הכללי לעמותות במיליון וחצי שקלים, שהתחלקו במספר שיא של עמותות שעמד על 25 עמותות. באותה שנה קיבלה התנועה רק ארבעה מיליון שקלים.
חוץ מהתמיכה הממשלתית והתמיכה מהרשויות המקומיות שמהוות כמעט 20% מהתקציב של התנועה, כ-70% מהתקציב מגיע מתרומות. כלומר, אין שום מקור תקציבי יציב שהתנועה יכולה לסמוך עליו. המקור היציב היחידי הוא התשלום של הפעילים שמהווה 10%.
בסוף, המחנה יצא לפועל בזכות תרומות שקיבלה התנועה מחברות שונות. אבל הזעקה הגדולה שקמה ברגע שביטלו את המחנה, רק ממחישה את הערך שהתנועה מביאה לחניכים ולמשפחות באמצעות מחנה הקיץ. זאת חוויה שהיא לא רק לחניך, אלא לכל המשפחה. כי היציאה לנופש משפחתי אולי נשמע כמו דבר סטנדרטי ופשוט, אבל למשפחות עם צרכים מיוחדים, זאת משימה ממש מאתגרת, ולא תמיד אפשרית.
זה מתחיל בלמצוא מקום נופש שיהיה נגיש, אם זה בית המלון עצמו או האזור. יציאה לנופש מלווה גם בהתארגנות לוגיסטית מתישה, ולפעמים גם בחיפוש אחר מטפל סיעודי צמוד, שהעלות שלו מאוד יקרה. כל אלו מונעים ממשפחות מיוחדות לחוות חופשה משפחתית אמיתית שבה הם באמת יוכלו לנוח וליהנות.
מחנה הקיץ של "כנפיים של קרמבו" נותן למשפחות האלו את ההזדמנות והחופש שהם כל כך רוצים. במשך שלושה עד ארבעה ימים מתקיימות פעילויות שכולן נגישות. הם פוגשים חברים מכל הארץ, עושים פעילויות יחד, וחווים חוויות, שרבים מהם, כמו שאמרנו, לא יכולים לעשות בשום מקום אחר. זו אחת ההזדמנויות היחידות בשנה שהחניכים זוכים לנפוש ולבלות כמו כל ילד בן גילם. כי בכל מקום אחר, הנגישות בדרך כלל מונעת את זה.
אושרית: מבחינת המחנה קיץ, זה באמת היה ממש ממש עצוב. שבאמת רצו לא לפתוח אותו, ובעזרת תרומה מדהימה שקיבלו זה באמת התאפשר. אני לא יכולתי להיות במחנה קיץ, לא הייתי באותה תקופה בארץ. אבל זה חוויות כל כך חשובות ומעצימות למשפחות. זה בעצם יש שם… זה… באה כל המשפחה. והמשפחות יכולות, יש להם לו"ז משל עצמם, גם לילדים בלי הצרכים המיוחדים. גם רגע לנוח, ולהיות בשקט, ובכיף שלהם, וקצת להתנתק. והפעילים של "כנפיים של קרמבו", עם ובלי הצרכים המיוחדים בעצם, הם עוברים פעילויות משל עצמם במחנה קיץ, וגם בטיולים אחרים שיש לנו. אבל המחנה הוא באמת מאוד משמעותי, בעיקר למשפחות. מעבר לכמה שהוא משמעותי לילדים.
[מוזיקת רקע]
יואב: זה ברור מאליו שנגישות היא נושא חשוב בתנועה, כדי שכל חניך וחניכה יוכלו למצות באמת את הפעילויות השונות. עכשיו, זה מתחיל בנגישות פיזית, שהמקום עצמו יהיה נגיש לחניך, אם זה לדוגמא רמפה לכסאות גלגלים. וזה ממשיך בנגישות אינטלקטואלית, או מילולית, לדוגמא במקרה של חניך עם לקות שמיעה שמדבר בשפת הסימנים. הפעולות והטיולים חייבים להיות נגישים לכל צורך מיוחד של החניכים. אז נכון, שאולי היה מצופה שבישראל ב-2024, זאת לא תהיה משימה כל כך מורכבת. אבל אם תשאלו את אושרית, זאת עדיין משימה ממש קשה.
אושרית: [צוחקת קלות] אוקיי, שאלה בול בתקופה… היה לנו מאוד קשה למצוא מבנה, כי בהתחלה הצלחנו להחריג את עניין המרחב מוגן, שיהיה בלי מדרגות, ואז פרצה מלחמה. ולא הצלחנו למצוא מבנה המון המון המון זמן, עד שהגענו באמת למקום שסוף סוף מצאנו, ל"אורט טכנולוגי". זה עבר הרבה מאוד תהפוכות עד שבאמת הצלחנו למצוא, כי כרגע אין לי מישהו עם כיסא גלגלים בסניף, אבל בשביל הספק הקטן הזה שיהיה, ואני כנראה גם אכניס מישהו שנמצא ברשימת המתנה בקרוב, אז זה לא משהו שבכלל העליתי על דעתי להיכנס למבנה, שאין בו, בעיקר בזמן מלחמה, מרחב מוגן, שכיסא גלגלים עובר בו, ושיש שביל, ושהכל מסודר, ושזה באמת נוח.
הנגישות מאוד מאוד חשובה, בין אם זה… יש לנו טיול בקרוב, והיינו בטיול הכנה, והבנו שהמסלול יכול להיות קצת קשה, גם אם שמים ילד שהוא על כיסא גלגלים בטרקר, יהיה מאוד קשה לסחוב את זה, וגם ילדים מהחינוך המיוחד, שיש להם מוגבלות פיזית כלשהי, אבל שהם כן הולכים, הם פשוט… הם הולכים בצורה שהיא קצת פחות נינוחה מאיתנו. אז הבנו שבמסלול הזה יהיה להם קשה ללכת, ואנחנו לא רוצים לקחת ממישהו את היכולת ללכת, ולהגיד לו: "טוב, אז עכשיו אנחנו נעזור לך, ונסחוב אותך". אז החלטנו שפשוט נשנה מסלול ושהמסלול יהיה קצת יותר קצר ויותר מונגש, ופשוט נעשה שם יותר פעילויות, יותר תוכן, יותר כיף מסוג אחר. באמת, מאוד חשוב עניין הנגישות שכולם יוכלו. בין אם זה להתאים לכיסא גלגלים או לראייה מרחבית, שיש כאלה שלא רואים עומק, יש כאלה שלא רואים מדרגות, שהם לא… וזה.
יש לנו גם עוזרת סיעודית בסניפים, שלא ציינתי קודם, שבאמת אם אחד הילדים שצריך עזרה בללכת לשירותים, או בעצם משהו שהוא קצת יותר אינטימי, אז יש עוזרת סיעודית שעוזרת, ויש אותן גם בטיולים, שבאות, עוזרות, לא אני ולא הבני נוער הולכים עם הילדים לשירותים, שזה משהו שהוא גם מאוד חשוב, כדי ש… בסוף הם באים לתנועת נוער ולכיף, וזה לא דברים שהם צריכים להתעסק איתם. ויש באמת עוזרות סיעודיות, קוראים להן 'מט"ביות', והן גם נמצאות בטיולים, והן גם עוזרות מאוד בעניין ההנגשה, ואנחנו עושים טיולי הכנה ומכינים את הדברים, ובונים לו"ז, כדי שהילדים יוכלו לראות, מצלמים את המסלול בהילוך מהיר, כדי שהם ידעו למה להתכונן, ואנחנו עושים תמיד פעילות הכנה לפני טיולים.
[מוזיקת רקע]
[הקלטה - קולות ילדים ברקע]
אושרית: "איך קוראים לך?"
ליאורה: "ליאורה".
אושרית: "ואת אוהבת להיות פה? כיף לך?"
ליאורה: "אהה… כן".
ילד ברקע: "בוא, תביא את זה"
אושרית: "מה, מה את הכי אוהבת לעשות פה?"
ליאורה: "להיות עם חברות יותר".
אושרית: "הכרת פה חברות חדשות? כן?"
ליאורה: "כן".
יואב: את השיחה הזאת בין אושרית לליאורה הקלטנו ביום ספורט, שהתקיים בסניף ביחד עם שאר הראיונות. ליאורה היא בת 21, מתנדבת בשירות לאומי בגן ילדים. היא חיכתה חמש שנים כדי להיכנס ל"כנפיים של קרמבו", ומשהו בשיחה הזאת גרם לי לחשוב. מה קורה ברגע שמגיעים לגיל 18? שבו כביכול נגמרות כל המסגרות החינוכיות והחברתיות.
[הקלטה] אושרית: [קולות ילדים ברקע] "לליאורה יש תפקיד מיוחד. אז בגלל שהיא הכי בוגרת בסניף מבחינת גיל, היא בת 21, אז החלטנו לשים אותה בעצם עוזרת בשכבה הצעירה, והיא עושה עבודה מדהימה, היא נמצאת איתם, והיא לוקחת חלק. ויש חונכים כלליים, אבל ליאורה באמת מאוד עוזרת לילדים הצעירים יותר, כי היא גם עובדת בגן, ויש לה המון מה לתת".
יואב: הרגע הזה שמגיעים לגיל 18, וכל המסגרות שהייתם בהן מסתיימות. תקופת הלימודים בבית הספר שהייתם בו 12 שנים הסתיימה. תנועות נוער, חוגים, הכל נגמר. והרגע הזה הוא רגע מטלטל בשביל כל אחד ואחת.
אושרית: אז ב"כנפיים של קרמבו" בעצם אנחנו מקבלים ילדים מהחינוך המיוחד, מגיל 6 או 7 אם אני לא טועה, עד גיל 22. בדרך כלל רוב המסגרות של החינוך המיוחד הם עד גיל 21. והארכנו את זה לגיל 22, באמת מההבנה שזה טלטלה גדולה מדי, לעזוב את הבית ספר ולעזוב את המסגרות המוכרות. אז לפחות להשאיר משהו מוכר אחד. ובאמת רואים כמה זה משמעותי, העוד שנה הזאת, העוד קצת הזה, שישאר משהו מוכר.
[מוזיקת רקע]
יואב: בסוף, החניך או החניכה יסיימו את הפעילות בתנועה ויצטרכו לצאת לחיים שבחוץ, כמו כל ילד או ילדה שהתבגרו. חלקם ימשיכו לשירות לאומי או צבאי, חלקם יצליחו להשתלב בשוק העבודה, וחלקם יעברו להוסטלים או למסגרות כאלה ואחרות.
המטרה, שכשהחניך או החניכה יצאו מהתנועה, הם יהיו כמה שיותר מוכנים לחיים הבוגרים ולהשתלבות בחברה. אבל לא רק. גם שהחברה שבחוץ תהיה מוכנה לשלב. גם אם זה באמצעות בני הנוער בסניפים, שיהוו דוגמא לקהילה השכונתית להיות פתוחה יותר ומכילה יותר.
כי חוץ מכיף והנאה שהתנועה מביאה לכל החניכים, היא בכל זאת תנועת נוער שמעניקה חינוך וערכים לכל הילדים, עם או בלי צרכים מיוחדים. אז אם עדיין לא הבנתם מה החשיבות של תנועת נוער כמו "כנפיים של קרמבו", ואם אתם בני או בנות נוער עם או בלי צרכים מיוחדים שמחפשים מקום משמעותי, אז תקשיבו רגע להם.
[מוזיקת רקע]
אריאל: [קולות ילדים ברקע] ""כנפיים של קרמבו", היא פשוט מייצגת הכל. זה קשר חברי, שווה, שוויוני. מסתכלים אחד לשני בעיניים. אני לא מסתכל על, כביכול, חניך עם צרכים המיוחדים כחניך, אני מסתכל עליו כחבר שלי. עד היום יש לי חניכים מהסניף-בית שלי שאני מדבר איתם יום-יום, שאני שולח להם מזל טוב ביום הולדת, שהם שולחים לי מזל טוב ביום הולדת. דברים שאני לא חשבתי שהחניכים שלי יזכרו. שאם אני מגיע לבקר, זוכרים אותי ושואלים אותי מה שלומי ואיך בצבא, וכל אירוע גדול שיש בחיים שלי אני יודע שהם יהיו שם, כי הם חברים הכי טובים שלי. וזה שיש לאלה תסמונת דאון, או שיש לו ניוון שרירים, או כל דבר אחר על הספקטרום, זה לא משהו שאמור למנוע ביני ובינו להיות חברים".
אושרית: משהו ב"כנפיים של קרמבו", זה הדרכה עם בונוס של עוד הכלה, עוד להכיר משהו שהוא שונה מאיתנו. אנחנו לא מתעסקים ולא מכירים את אותם הבני נוער, וזה הופך אותי ליותר בוגרת, יותר מכילה. ואני שמה לב לזה בעיקר לא ב"קרמבו", כי ב"קרמבו" זה העבודה. זה העבודה, להיות יותר… להיות יותר מכילה, לראות את התמונה הגדולה. אני שמה לב לזה דווקא בעבודה השנייה של הריקוד.
זה לא חינוך מיוחד, זה בנות שבסוף אני צריכה להוציא להופעות ותחרויות, ובסוף אני צריכה להיות שם דמות אחרת, אני צריכה להיות הרבה יותר נוקשה, ומשהו ש"בכנפיים של קרמבו" מאוד עוזר לי למצוא את האיזון של איך לגשת לדברים בצורה שהיא כן נוקשה ויותר… ויותר מקצועית בפן הריקודי, אבל כן מאוד מכילה ומבינה, וגם בחיים האישיים זה תרם לי המון כבן אדם, אני חושבת.
[הקלטה] אריאל הבת: [קולות ילדים ברקע] "עצם העובדה של להיות פה, זה נותן ערכים, באמת. גם אם זה לא נראה, וגם אם זה נראה קצת משעמם בהתחלה, להישאר פה, זה באמת נותן ערכים, ונותן… הרגשה שעשית משהו עם עצמך ושאתה לא נתקע בבית כל הזמן. וזה נתינה, וזה לתרום, ולמה לא? באמת שאני יוצאת מהשער, אני מרגישה, וואו, עשיתי משהו, ותודה, תודה שאני כאן, תודה שאני מכירה, תודה שבאתי לפה, תודה שחברים שלי גררו אותי לפה. אי שם בגיל תשע, אבל באמת, תבואו".
[הקלטה] סיגל: [קולות ילדים ברקע] "עם כמה שקשה לחשוב, שלהיות עם ילדים עם צרכים מיוחדים, זה קשה, זה לא, זה כיף, זה חוויה, אתם נקשרים לחניכים, חניכים, כאילו, זה הדבר הכי טוב שתוכלו לחוות. החברים הכי טובים שלכם בסופו של דבר. מי שיהיה נאמן לכם זה הם, ולא אף אחד אחר". [צוחקת קלות]
[הקלטה] שולי: [קולות ילדים ברקע] "אחרי הכל, כאילו, אנחנו באים לפה רק כדי לעזור וליהנות, ופשוט אנחנו כאן כדי לשלב אותם, ולהראות להם שהם חלק מאיתנו ואף אחד… והם לא שונים בכלל".
[הקלטה] שקד: [קולות ילדים ברקע] "אני אגיד שבאמת, no hate לכל הקבוצות הנוער האחרות, אבל אנחנו הקבוצה עם הכי הרבה ערך שיש בעולם הזה, וזו עבודה ממש ממש מספקת, ואנחנו אחלה, אז תבואו".
[מוזיקת רקע]
יואב: היום אפשר להגיד שהמיזם "כנפיים של קרמבו", שעדי אלטשולר יצרה, הצליח ובענק.
אבל החלום הגדול יותר, לייצר חברה שמכילה את כולם, עדיין לא התגשם. ויש עוד דרך ארוכה, עד שהוא יתגשם. עד שכולם יקבלו הזדמנות שווה, עד שכולם ירגישו שווים. בינתיים, "כנפיים של קרמבו" ממלאת אותנו תקווה שזה אפשרי.
ורגע לפני סיום, חזרנו לנאום שרז כתב לפני 4 שנים בגיל 22, כשסיים את הפעילות שלו בתנועה. הוא התחיל כחניך, אבל בהמשך הפך להיות חונך, וגם השתלב בצוות התקשורת והדיגיטל של "קרמבו".
[מוזיקת רקע]
רז: אחד מערכי הבסיס עליהם בנויה התנועה, "כנפיים של קרמבו", הוא הערך "אני יכול". בכנפיים של קרמבו מאמינים כי לכל אדם יש צורך מיוחד משלו. אבל עדיין, אין שום דבר שאי אפשר לעשות. ו"קרמבו" מאמינים שכל אדם צריך להאמין בעצמו, ביכולת שלו להשפיע ולשנות, וברצון שלו לבחור ולהיות עצמאי. התחושה המעולה הזו שאני שווה, שאני יכול, תרמה לי גם בחיי היומיום. ולא פלא שחיכיתי למפגשים ב"קרמבו" כמו אוויר לנשימה. וההתרגשות באותו יום הייתה רבה. יחד עם זאת, סוף-סוף גם לי יש חברים. חברים שנפגשים איתי, ויחד עם הצוות עושים דברים ביחד, יוצרים, נהנים ומפרגנים אחד לשני.
כן, זה אני רז, שלפני תשע שנים היה בודד ולא מאוד מרוצה. בזכות "קרמבו" יודע שאני מסוגל לעשות המון דברים. לעסוק בתקשורת ובמדיה שאני כל כך אוהב, לתרום דרכה וללמוד ממנה. וכל זה בעקבות תהליך הכי יסודי שעברתי, בעזרת המקום המופלא הזה שנקרא "קרמבו".
[מוזיקת רקע]
יואב: אתם האזנתם ל"שווים על באמת". הפקה מקורית מבית "קול גת הסכתים" בחסות מפעל הפיס.
תודה לאושרית, רכזת הסניף של "כנפיים של קרמבו" בקריית גת. תודה לכל הפעילים מהסניף שהשתתפו בפרק: אריאל, נהוראי, סיגל, שקד, שולי, ליאורה, אריאל השין-שין לשעבר, ולכל הפעילים האחרים מהסניף שלקחו חלק.
תודה לרז הדרי שעבד איתי ביחד על הפרק.
בצוות "שווים על באמת" נמצא גם מתן קוריאט. אני יואב קונטנט, ושוב, תודה לכם שבחרתם להאזין ל"שווים על באמת".
אנחנו נתראה בפרק הבא.
[מוזיקת רקע]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments