בפרק אירחתי את עוד, האיש שלי - לשיחה אינטימית וחשופה, על מה שעברנו בדרך. איך זה לשבור את המודל הקלאסי של הגבר המפרנס? מה האיזון בין אהבה להגשמה עצמית? ומה עושים עם תחושות ההחמצה? על הקשר בין הגוף ליחסים שלנו, מה קורה כשאשתך הופכת מאישה רזה לאישה שמנה ומצליחה?
ברוכים הבאים, כאן זה הכי חשוף שלי.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 11/09/2024.
אנה: אני זוכרת שאיתך עברתי מערכת יחסים שלמה, נראה לי, בלי לדבר איתך בכלל. היו תקופות שכאבתי את הפספוס שלך של העשר שנים של חיים שנזרקו לפח, זה מה שאמרתי לעצמי. היה תקופה, ממש כל מיני שלבי אבל כאלה, נראה לי. ובשלבי האבל האלה היו לי גם תחושות ש… שאני מאוד כועסת עליך, על כל מה שהיה. והאשמתי אותך. לא רק אותך, את העולם. ואז האשמתי את עצמי, ואז האשמתי שוב פעם אותך. ואז לא הבנתי איך אנחנו נשארים ביחד. ואני זוכרת שגם היו כזה כל מיני קולות מסביב, מהמשפחות אולי, שאמרו… אני חושבת שאפילו אבא שלך אמר לך, שזה לא, שזה לא היה נראה שאנחנו הולכים להישאר ביחד.
עוּד: שלא נשרוד את זה.
[מוזיקה]
אנה: בייבי, ברוכה הבאה לפודקאסט שלי. ברוך הבא, ברוכה הבאה. איזה כיף שבאת, אני מתרגשת. באמת מתרגשת מאוד לארח אותך אצלי. אולי בסוף זה יהיה פה איזה פורמט, אין לדעת. אתה מתרגש?
עוד: כן, מתרגש.
אנה: למרות שאנחנו אוכלים את הראש אחד לשני כל יום…
עוד: מתרגש גם מאכילת ראש בבית, איתך.
אנה: ומה המיוחד פה?"
עוד: מה המיוחד? אהה… זה לעיני מלא צופות, צופים, ויש לזה משמעות, מה זה יעשה. שאין לי מושג, מה זה יעשה, איזה משמעות.
אנה: אדוות?
עוד: אדוות, השפעות. כן, זה נוגע בדפנות של העולם שאנחנו חיים, לא רק האישי, הפרטי.
אנה: נכון, מדהים, אתה צודק, זאת גם הסיבה שאני מתרגשת. בא לי להתחיל מלא מלא דברים. יש לי פה כמות שאלות ודברים שבא לי לדבר איתך עליהם, לפחות נראה לי לשלושה פרקים, אנחנו מתחילים באחד, בראשון. אז בא לי דווקא להתחיל באיך הכל התחיל? איך הכל התחיל?
עוד: המפץ הגדול?
אנה: המפץ הגדול, איך נפגשנו, איך זה קרה, איך אתה האקס המיתולוגי שלי, איך הסיבוב השני, אהה היו שניים? מה, נפרדתם באמצע? כל השאלות שאנשים שואלים, אף אחד לא ממש יודע, נראה לי, מה בדיוק קרה ואיך קרה, נפרדנו, חזרנו. אתה זוכר איך הכל התחיל?
עוד: זה התחיל מזה ששנינו מצאנו את עצמנו בשלב מוקדם של החיים, באותו אזור בארץ, בגליל.
אנה: לוּלִי, איך הכל התחיל? אתה רוקד בפאב, ב… ב… ב… של הקיבוץ, ומה קורה? אזור, מה קורה?
עוד: התלהבת ממשהו, ובאת נעמדת לידי או רקדת לידי על הרחבה הענקית של הפאב הקטנטן בקיבוץ, ושאלת אם אפשר להתחתן.
אנה: שאלתי אותך: "עוּד גלילי, אתה רוצה להתחתן איתי?" מה ענית?
עוד: "כן, צריך שני עדים".
אנה: מדהים.
עוד: ככה היה מקובל אז.
אנה: נכון, ואז?
עוד: ואז, לא יודע אם נאמרו עוד מילים.
אנה: עשית לי ככה, [מחווה בידה] ועשיתי כזה סיבוב, אין פה מקום לעשות את זה, והלכתי הביתה.
עוד: נכון, למחרת.
אנה: למחרת. השגתָ את הטלפון שלי והתקשרת. עכשיו, או מיי גאד, כאילו, אחד החתיכים של הקיבוץ, של האזור, של הזה, בלב שלי ובחלומות שלי כבר כמה שנים, בכלל, לא העזתי לדבר איתך ולהסתכל לך בעיניים, אין לי מושג מה נכנס בי בפאב של הקיבוץ.
עוד: זה מעניין.
אנה: שהצעתי לך להתחתן. עכשיו, אז בכלל לא אכפת לי להציע לך להתחתן, בגלל שאני לא כמו רוב הבנות האחרות, שהיו בקטע של חתונה וזה, אותי זה לא כזה עניין, אז לא אכפת לי להתבדח, להתבדח על חשבון הדבר הזה, ואמרת "כן", זרמת איתי, וואו, זה היה מושלם. ואז היינו ביחד…
עוד: שנה, או שהחודש הראשון.
אנה: יפה.
עוד: היינו ביחד חודש. ואחרי חודש, רבנו. היה איזה חורף בגליל, מימונה או משהו, ורבנו, אין לי מושג על מה, לא קורה הרבה, קרה אז, ונסעת לבד לאירוע מימונה שהזמינו אותך אליו, ולא הגעת אליו, כי המים על הכביש והאוטו הישן והמצ'וקמק שלי הפגישו אותך, ממש חזק, עם עץ בצד הכביש. תאונה גדולה וקשה ומפחידה ומכוננת.
אנה: היום אפשר להגיד שהיא מכוננת.
עוד: היום אפשר להגיד שהיא מכוננת.
אנה: ואז אתה מגיע לאיזור האירוע, רואה אותי, מה?
עוד: לא, לא ראיתי אותך שם. פגשתי אותך, טלפונים, אמבולנסים, משפחה שלך וזה. פגשתי אותך כבר בבית חולים, אחרי שאמבולנס… לא, הצטרפתי לאמבולנס, אבל לא ראיתי אותך, נראה לי, בצומת כזה מחניים, למעלה, ונסעתי אחרייך, לבית חולים.
אנה: ואז ברגע החיים…
עוד: ידעתי שאת חיה נראה לי, אבל זה היה מאוד מפחיד.
אנה: ואז כזה מרגיש שברגע החיים משתנים. אני זוכרת שאני פותחת את העיניים שלי ברמב"ם, אתה עומד או יושב על ידי ואני זוכרת עוד כמה ימים כאלה ואז אני כזה מתחילה לשמוע כל מיני דברים, או אולי איזה קולות שלי עם עצמי, ואנחנו סך הכל חודש אחד ביחד, באיזושהי התחלה מאוד קסומה, מאוד מרגשת, ואני מתחילה לשמוע קולות, ששוב, אולי הם בראש שלי, אבל היה נראה לי שאני שומעת אותם, אולי מכל מיני שיחות שאתה מנהל, של נשים שאומרים לך "אתה לא חייב להיות כאן, כלומר, אתם רק חודש אחד, זה כלום, אתה יכול לקחת את הדברים שלך וללכת, אתה לא צריך עכשיו", היה ברור שמתחיל פה איזשהו מסע שיקומי מאוד ארוך כי הפגיעה הייתה מאוד קשה. למה החלטת להישאר?
עוד: לא חושב שזאת הייתה השאלה, אני לא חושב שזאת שאלה, ואני לא זוכר את הקולות האלה, אני זוכר, נראה לי שהיו כאלה, אבל הם לא, אני לא זוכר אם מישהו אמר לי, שמישהו אמר לי, אממ… ונראה לי שזו לא שאלה רלוונטית, מבחינתי היא לא הייתה, לא כאדם ולא כ… כבן זוג שלך. אממ… לא יודע, [צוחק] לא חושב שהשאלה רלוונטית אם אני הולך או לא הולך, ברור שאני, כאילו…
אנה: כי ברור שאתה נשאר?
עוד: …קרה משהו, ברור שאני נשאר, את צריכה אותי, זה יכול להיות משהו קטן,
אנה: מה זה לא רלוונטית? היא מאוד רלוונטית, אולי לך לא הייתה רלוונטית, כי היה ברור לך שזה כן מוחלט, אבל אני, באיזשהו שלב, זוכרת שגם אמרתי לך, שאתה לא חייב להישאר איתי, שאתה יכול ללכת וגם אפילו לא העזתי להסתכל על עצמי במראה, היה לי פנים מרוסקות, עברתי ניתוחים, ידעתי שכל הצד הימני שלי התרסק. כבר לא הייתי הילדה היפה הזאת מהקיבוץ, ו… ולא הבנתי בדיוק מה, לבחור המדהים, הקסום, היפה, המוכשר, החכם, זה שכל הבנות מסביב רוצות אותו לעצמן, מה יש לו, מה יש לו לחפש איתי? ואתה החלטת שאתה נשאר.
עוד: חד משמעית. [צוחק] כן, הבחור היפה הנחשק או וואטאבר, זה הקליפה, ובפנים יש את מי שאני, את איך שאני פוגש את העולם, את איך שפגשתי אותך והתחלתי איתך את החיים, והיה, אולי היה, אני לא זוכר שהיו לי ספקות או שאלות מה צריך לעשות. היה ברור שיש לי התמסרות מוחלטת לצרכים המיידיים שלך אחרי התאונה, ובהמשך לתהליך של שיקום, שהיה שנה בסוף, החלק הראשון של השיקום, שבסופו נפרדנו. אבל בשלב הראשוני…
אנה: אז בעצם יצאת איתי למסע, למסע שהוא היה אמור להיות המסע הפרטי שלי ובעצם הצטרפת אליו והוא הפך להיות מסע משותף בין המון בתי חולים, ניתוחים, ייעוצים, נוירולוגים, פה ולס… מה לא, מה לא, באמת נראה ונסעת איתי והסעת אותי וטיפלת בי.
עוד: חיפה ותל השומר וכל מיני מקומות.
אנה: נכון ואז אחרי שנה To make a long story short היה את הניתוח בשוויץ, שהיה ברור שהוא ניתוח מאוד מאוד מורכב, שלא היה ברור איך אני יוצאת ממנו. זה… ידענו שזה הולך להיות ניתוח של בין 9 ל-10, 11, 12 שעות, אף אחד לא בדיוק ידע מה להגיד לנו, שזה הולך להיות ניתוח ראש מאוד מאוד מורכב. ידענו רק איך אני נכנסת אליו, כשגם היה ברור שהזמן חיים שלי מאוד מוגבל, כי פרופ' בתל השומר בעצם שולח אותנו באופן מיידי, אותי לשוויץ. אני מחליטה שאתה הוא המלווה שלי ולא אף אחד אחר. אממ… לך זה מאוד ברור שאתה המלווה, כל הקשר הזה הוא בעצם הופך להיות קשר קצת אחר ממה שקיוינו ורצינו, זה הופך להיות קשר של מטפל ומטופלת.
עוד: לגמרי.
אנה: אממ… הבנו את זה כבר אז, שזה מדהים. אני הייתי בת 19, אתה היית בן 25 [עוּד מהמהם בהסכמה] ו… וזה קצת שיבש לנו את מה שתיכננו שיקרה, ואז אנחנו עוברים את הדבר הקשה והמורכב הזה בשווייץ. אנחנו נמצאים שם חודש, נכון? משהו כזה…
עוד: משהו כזה.
אנה: אממ… ואנחנו חוזרים לארץ וזה מרגיש שהנה חזרנו. הדבר הקשה והמורכב כבר מאחורינו והנה אפשר לחזור ולהתחיל הכל מאיפה שהפסקנו, לחזור רגע ולהמשיך את החודש השני של מערכת היחסים שלנו בעצם, אבל שום דבר לא נראה אותו הדבר. אתה זוכר?
עוד: נראה לי, כן, נראה לי שבמשך תקופה ארוכה, א… הייתה מערכת יחסים מאד ברורה וחלוקה מאד ברורה של, של הצרכים הפיזיים הבריאותיים שלך, בתפקיד מלא עד כמה שאפשר, בהתמסרות מלאה שלי, כדי לתמוך בך, ולדאוג שאת בטוב, ויכול להיות שהניתוח הזה, שהציל את החיים שלך והעביר אותך את הנהר לצד הבטוח של החיים, היה, נתן לי את ההזדמנות להגיד "עכשיו אני מסוגל, או אני רוצה, או אני צריך, או שילוב של אלה, לעצור את זה". ואני לא חושב, אני לא יודע אם הייתה דרך לעצור את זה ולא בניתוק מלא, בלהגיד "אוקיי, נפרדים עכשיו". לא מרגיש שהיה אמצע, יכול להיות שהיה, אבל נכון לאותה… למי שאני הייתי ואולי שנינו היינו אז באותה נקודה, לא היה אמצע. אני לא יודע איך בונים מערכת יחסים מחדש אחרי שזה, שהשנה הראשונה שלנו ביחד, מינוס חודש ראשון, היא כזאת. אבל בפועל זה, זה מה שקרה, והחלטתי לחתוך את זה ולהיפרד.
אנה: ואז אתה בעצם בא אליי לחדר בנעורים, אני רגע אצייר רגע את התמונה, אני כבר לא לגמרי סיעודית כי גם היו שבועות כאלה שטיפלת, טיפלת בי בבית חולים בשוויץ, שלא נתתי כמעט לאף אחד לגעת בי, לטפל בי, לקלח אותי, לקחת אותי לשירותים, רק לך. ואני נמצאת במצב שאני כזה יכולה ללכת מאוד לאט, ובשביל להגיע לבית של אמא שלי מהחדר שלי בנעורים, זו כזה דרך ארוכה של איזה חצי שעה, שלוקחת בדרך כלל חמש-שש דקות. לא יכולה להתקלח לבד, כלומר אני מאוד מוגבלת ברמת התפקוד, עוד עם כאבים, פנים שנראות זוועה אחרי ניתוח, אני נפוחה. כל מיני דברים שקורים לי שאני לא, לא, לא אתאר אותם פה. אני, אני כאילו כבר אחרי הדבר הקשוח, אבל בעצם באיזושהי התחלה של הבכלל ההבנה של מה קרה לי, ואתה מגיע אליי ואתה אומר "תראי, אהובה, אני אוהב אותך". אתה גם מביא לי מכתב, "אבל אני לא יכול להיות איתך, אני לא רואה את עצמי כבן זוג שלך", ואנחנו נפרדים ואתה הולך.
אני אף פעם לא מדברת על זה בהרצאות, כן? כי אין תמיד, אין תמיד, כזה שעה-שעה וחצי, אין זמן לדבר על זה. אבל אתה, אני ממש זוכרת את זה שאתה משאיר לי מכתב, ואתה הולך, ואני קוראת את המכתב והלב שלי נשבר. ממש. ו… כי היית בשבילי האיש הזה שתמיד רציתי שיהיה לי. כלומר, לא היה לי מודל כזה בחיים שלי, של גבר כזה כמוך, אבל משהו בתודעה שלי, אולי מגלגולים קודמים, ידע שזה הבן אדם שאני רוצה לצידי. עכשיו, הייתי רק בת 19, כביכול מה אני יודעת? ואני זוכרת שהייתי מרוסקת ושבורה והכל כאב לי, אני לא ידעתי אם זה השיקום של התאונה וכל התופעות לוואי של הניתוח, או שזה תופעות לוואי של הפרידה. ולקח לי הרבה מאוד זמן לקום מהדבר הזה על הרגליים, גם ידעתי שממש די מיד נכנסת למערכת יחסים, והייתה לך חברה, וזו הייתה מישהי שהכרתי, וזה כאילו שבר אותי עוד יותר, אממ… והייתי צריכה להמשיך בחיים שלי. עכשיו, ב… בגיל כזה, ב… כזה 17, 18, 19, אז כאילו מן הנהוג כזה, אוקיי מישהו נפרד ממני, האקס שלי נפרד ממני, אין בעיה, אני אצא עכשיו למסיבה, אני מהממת, אני ארקוד, יהיה לי מישהו, יתחילו איתי בנים, אני, אני קצת, ככה, אטשטש את הכאב. ולא יכולתי לעשות את זה. הייתי פגועה ופצועה, גם פיזית, היה לי אסור לרקוד היה לי נניח אסור לעשות פעילות גופנית איזה, לא יודעת מה, שמונה חודשים. ידעתי שיש עוד כמה ניתוחים בארץ אחרי הניתוח. ניתוחים קטנים שצריכים לעשות לי, להוציא כל מיני צינורות, לא עלינו, שהשאירו לי בגוף, ואני בעצם לא יכולה לנסות, אני צריכה לכאוב ולחוות את הכאב הזה בעצמי ולהתגבר עליו ולהרים את עצמי על הרגליים, אממ… כשברקע אני יודעת שאתה לא איתי, אבל אתה אוהב אותי, ואני יודעת שאתה אוהב אותי, ו… ואני גם מדברת על זה עם החברות שלי בקיבוץ, אבל באיזשהו שלב זה מתחיל להישמע כזה קצת הזוי, כאילו, "בואי, כאילו, מה, מה, החבֵרה, הוא כבר כאילו…"
עוד: משחררת.
אנה: "…חצי שנה, שנה, כבר בזוגיות עם מישהי אחרת, חי איתה וזה, מה אוהב אותך?" כאילו. אז רציתי להפסיק להישמע כזאת משוגעת ופשוט עם הזמן שחררתי את זה. אבל בלב שלי כל הזמן המשכתי להאמין ולדעת שאתה אוהב אותי, פשוט הרגשתי את זה, וכבר תכל'ס לא היה משנה מה תגיד, ונקצר רגע, כי באמת עברו הרבה שנים. אחרי שנה, אני חושבת שנכנסתי גם אני לזוגיות. אגב, תמיד חיפשתי את הבנים שהכרתי בדמותך באופן הכי גורף והכי חד משמעי. האמת, מצאתי כאלה שהם היו קצת דומים אבל אף פעם לא מצאתי אותך. ומן הסתם אין דבר כזה כי אתה זה אתה, אממ… וככל הנראה בגלל זה זה גם לא עבד, למרות שהקשר הרציני שהייתי בו בתקופת ההפסקה שלנו, הוא היה של כמעט שבע שנים. כלומר אנחנו שבע שנים בעצם נותקנו אחד מהשני, לא דיברנו באופן יזום. גם ניתקתי את הקשר עם המשפחה שלך, כי היה לי קשר מאוד קרוב אליהם, בשביל לא להרגיש שאני בלוּפּ הזה שהוא לא בריא לי. גרנו באותו אזור רוב השנים. לא התראינו לא בסוּפּר, לא בבית קפה, לא בשום מקום. זה כאילו פשוט היקום, כוחות היקום הפרידו בינינו. היינו צריכים את ההפרדה המטורפת הזאת ואז אחרי שבע שנים… תספר את זה רגע מהכיוון שלך. אני לא יודעת, אני יכולה להמשיך לדבר. הבאתי אותך שתדבר קצת, אהוב.
עוד: אחרי שבע שנים נפגשנו שוב.
אנה: איך? איך נפגשנו? הפרטים הם החשובים. איך אני תמיד בפרטים: "ואז הוא התקשר, ואז הוא אמר, ואז הוא אכל, ואז הוא ענה, ואז מה הוא אמר? ואז זה…", ואתה כזה: "טוב, ואז, בגדול זה מה שזה היה". זה תמיד ככה גברים ונשים? אני לא יודעת, או שזה רק אנחנו?
עוד: פגישה מאוד מרגשת.
אנה: אבל לפני הפגישה, מה הייתה הפגישה?
עוד: מאוד פשוטה ומאוד מרגשת בטלפון.
אנה: בטלפון, יפה, נכון.
עוד: כן, אני זוכר.
אנה: מדהים.
עוד: I remember, הייתי בעבודה שלי, באגמון החולה, סיימתי את היום שלי, שישי או שבת, נראה לי שבת, וארגנתי את הדברים, הייתי אחראי על כמה, כמה דברים מאוד מרגשים באגמון החולה, וקיבלתי טלפון, היה לי כבר טלפון נייד, לא להרבה אנשים כבר… עוד היה אז, ואמרת: "שלום, עוּד גלילי?" ולקח פחות מכל זמן שאפשר למדוד שידעתי מי בקו השני, אחרי שלא דיברנו שמונה שנים כמעט.
אנה: אז אמרת לי "אנה לוקצקי".
עוד: לא. אמרתי לך "אני לא מאמין לך שזאת את".
אנה: לא מאמין, נכון.
עוד: ואז אמרתי לך שאני יודע מי את. זה היה מאוד מרגש וזה היה כמו, כאילו הזמן נעצר שמונה שנים, וכאילו עבר שבוע ולא שמונה שנים, או לא יודע כמה מאז שדיברנו, כי אני יודע איך הקול שלך נשמע בטלפון והמערכת הרגשית והגופנית שלי יודעות, מה זה להרגיש את הקול שלך בצד השני, אבל זה לא קרה שמונה שנים, עד אותה שנייה. אז זה היה מאוד מאוד מרגש, וזה היה מאוד מוכר ומאוד קרוב, ואני לא יודע כמה את רוצה לקפוץ הלאה בסיפור, אבל התחושה שהבנתי אחרי ה… בזמן הזה, והיום אחרי, ושבוע אחרי, וכמה שבועות אחרי, זה שחברת נפש מאוד קרובה אליי וטובה לי חזרה לחיים שלי והיא… והלוואי ותישאר ככה בחיים שלי כחברה מעכשיו ועד עולם. כי זה היה מאוד משמח מאוד מרגש ומאוד… הייתה מתנה שלא ציפיתי לה, לא דמיינתי אותה, במוּדעוּת שלי לפחות.
אנה: ואז יום למחרת נפגשנו, נכון?
עוד: כן.
אנה: ואז אחרי איזה כמה ימים באת לתל אביב, אני בכלל גרתי בתל אביב, אתה בצפון, כלומר זה בכלל לא היה ריאלי שבכלל משהו יקרה, אבל הלב אמר את דבריו, ואני זוכרת שכשבאת לתל אביב ונפגשנו הראית לי יומן. היה פעם יומנים אנלוגיים, למרות שאתה עד היום אוהב אותם…
עוד: עם דפים.
אנה: …יומנים כאלה עם דפים וזה, ועם ריח של נייר. ואז הראית לי תמונת פספורט שלי מגיל 19, שהצטלמתי. הייתי אמורה לטוס למשלחת כזה של הסוכנות לרוסיה או לאוקראינה, במשלחת של השנת שירות, ובסוף התאונה ריסקה לי את החלום הזה, והיה לך את התמונה הזאת. ואז לא הבנתי איך תמונה אחרי שבע שנים, שבע וחצי שנים, הייתה אצלך ביומן, ואז סיפרת לי שכל שנה שהיית מחליף יומן היית מעביר את התמונה הזאת. כלומר, עשית את זה 7 פעמים, זה מטורף, זה פסיכי. וזהו, ובלי שהיית צריך להגיד שום דבר, אמרתי לעצמי, "אני ידעתי". [עוּד צוחק] איך המשפט בפולנית. אני ידעתי, אני כל הזמן אמרתי…
עוד: שאני אוהב אותך? שאני אוהב אותך?
אנה: …אני כל הזמן אמרתי לָךְ, שאוהב אותי, כן. כן, וזה היה מרגש. ו… ואז איכשהו העניינים התגלגלו, עברת לתל אביב. אני זוכרת שבהתחלה אמרנו, לא, לא נהיה ביחד, כי אני בערד, או זה, איך זה פתאום קורה, זה, אני רק יצאתי ממערכת יחסים, אתה כבר היית רווק שנה, בכלל לא היית בקטע הרציני. א… תמיד הרגשתי שכולם רוצים להתחתן איתי, ואני דווקא הייתי לא מאלה שרוצות להתחתן, ואז כשנפגשנו אמרת, "אני לא רוצה להתחתן, אני לא רוצה…" אמרתי, "או-קיי, הוא לא רוצה להתחתן, אפשר להתחיל לדבר פה עם מישהו ברצינות רגע על מערכת יחסים", בדיוק הפוך. יכול להיות שזה היה סקסי, כאילו שאמרתי שאני לא רוצה להתחתן? כי יכול להיות שבנות שרוצות להתחתן זה מין כזה מלחיץ את הבנים. אני לא יודעת, מעניין. אתה בטח לא יודע, כי אתה לא בקטע הזה של הבנים, לא? ואז עשינו מסיבת חתונה. היה ברור לנו שנינו שאנחנו לא מתחתנים לפי מה שאמוּרים, ולא עושים מה שאמוּרים. מאוד התחבר לנו הקול שלנו אחד לשני, שאחד של השני, שאנחנו לא עושים את מה שמצופה מאיתנו אלא אנחנו אנשים חושבים, ובאמת עשינו כל מיני בחירות משונות כאלה בעיני העולם, כמו לא להתחתן עם רב, ולעשות מסיבה שבכלל החלטנו את זה ממש ברגע האחרון, שכבר כשהייתי בהריון, לא ללדת בבתי חולים, לא עלינו…
עוד: הרבה בחירות מחוץ לקופסה.
אנה: מה עוד החלטנו שונה? מלא מלא בחירות שמחוץ לנורמה, שלאנושות היה הרבה מה להגיד על הבחירות האלה, הם לא התקבלו תמיד בברכה, וכל הבחירות, למשך כל השנים שאנחנו עושים ביחד, שהם באמת מאוד חריגות מהסטנדרט, הם תמיד גורמות לי להרגיש ש… ואני תמיד אומרת לך את זה, שעד שלא באתַ…
עוד: הרגשת לבד.
אנה: …בעצם הרגשתי לבד, אבל לא ידעתי שהרגשתי לבד. אבל הייתי מאוד לבד. חריגה במה שאני חושבת, במה שאני בוחרת, באיך שאני עושה או לא עושה, ואז פתאום באת, והכוח הזה, הביחד הזה, ש… שהוא מבחינתי בסיס החיים, בסיס, ממש היסוד הפנימי שמניע את המערכת לפעול ולהחליט ולהתלבט, מאוד מאוד התחזק, כי פתאום יש לי אותך. ואני חושבת שזאת אחת העוצמות בקשר שלנו. מה אתה אומר?
עוד: אני די בטוח שכן, אני חושב שאם אחד מאיתנו היה צריך לבסס מערכת יחסים, לאחד זוגיות עם מישהו אחר שהוא דוגמטי, שהוא לפי התבניות, לפי ה"צריך" ולפי ה"מקובל", ולא רק זה, זה השלילה, הפן החיובי הוא שהיה מתפספס, זה העניין של בחירה, אם הייתי צריך לחיות עם מישהי שהבחירות שלה לא נבחנות כל הזמן, ולא עושה בחירות לפי מה שהכי קרוב ללב שלה עכשיו, כמו שאת עושה, אממ… חושב שלא היה לי בנוח עם זה. חושב שלא הייתי מרגיש בבית עם זה. להיות עם מישהי שחיה חיים שמישהו אחר בנה. המציאות, החברה, אין לי מושג מי.
אנה: אתה מתכוון לאיך שמכוונים אותנו לחיות.
עוד: כן.
אנה: לאיך שמכוונים אותנו לעשות, או…
עוד: כן, כל מיני ציפיות שנבנות מימינו הראשונים ועד סוף חיינו. מה מקובל, מה אפשר, מה אי אפשר, מה נכון, למה להאמין, מה להגיד, מה לא להגיד. כאילו, זה גם משעמם, אבל המשעמם הזה הוא סתם סממן של זה שאין התפתחות אישית, ואני חושב שכל ישות בעולם מגיע לה לקבל את ההתפתחות האישית שלה, וזה שזה היה בתיאום של אנרגיה איתך, של אופן הבחירה בחיים, זה טוב לי.
אנה: מדהים. אני חושבת שעוד דבר אחד מאוד מאוד משמעותי ובולט שעשינו, שהוא לא לפי הנורמה, זה העסק המאוד גדול שהיה לנו. בעצם שוב מנסה לקצר ככה את הסיפור ולהפוך את ה… להפוך עשר שנים לכמה דקות, בעצם היה עסק של… אני עד היום לא בדיוק יודעת איך להגדיר אותו, של אופנה והרבה השפעה חברתית. אופנה זה אולי לא המילה הנכונה, בגדים, הלבשת נשים, סטיילינג, דימוי גוף. כל הדבר הגדול הזה בעצם שעשיתי, כשאני הייתי הפנים שלו, הפה שלו, הגוף שלו. אממ… כל הדבר הויזואלי שלו, ואתה היית מאחורי הקלעים. ואני חושבת שבדרך כלל זה, שוב, לפי הנורמות החברתיות, זה דבר שהוא מאוד לא מקובל שהאשה היא בפרונט והיא זאת שמביאה את הכסף הביתה, והגבר הוא מאחורי הקלעים והוא תומך בעשייה שלה. אני חושבת שזה וואו, זה בום, וזה מטורף שאנחנו בשנת 2024, וזה עדיין עכשיו לרוב המאזינים ומאזינות ישמע כאילו וואו! כמשהו שהוא די חריג והלוואי ויום אחד לא נצטרך לדבר על זה. אבל אני רגע רוצה, רגע כן לדבר על זה, ולעצור רגע ולשאול אותך משהו שאני לא בטוחה ששאלתי ממש ככה לעומק, אממ… איך הרגשת להיות במקום הזה? בעצם היו שתי ילדות קטנות, שחלק מהתקופה היית פשוט מביא לי אותם להנקה כשהייתי מלמדת, כשהייתי עושה הפקות, ימי צילום, הרצאות, ובעצם כל הזמן היה חשוב לנו לשמור על הקן הזה של ארבעתנו. כל הזמן הייתם נושאים אותי, מסיעים אותי, נמצאים איתי, בעצם הבנות, לא היה להן בייביסיטר, אולי באמת פעמים בודדות כשיצאנו לשתות רגע ולנשום. אולי, לא יודעת, פעמים ספורות היו כאלה, ובעצם כל הזמן תמכת בקן הזה, גרמת לו, עזרת לו להתקיים, וגם היית פעיל בעסק במאחורי הקלעים. ואז נשים היו אומרות לי, "אה, גם בעלך עובד איתך?" אז לא הבנתי, לא הבנתי. "מה הוא עושה?"
עוד: מה בעלך עושה?
אנה: מה בעלך עושה? אתה זוכר את השאלה הזאת?
עוד: לגמרי.
אנה: קודם כל, בעלך, ה-בעלך הזה, הוא לא עובר אותי עד היום ולא עבר אותי אף פעם.
עוד: בלי בעלות.
אנה: בלי בעלות. ואז "מה בעלך עושה?" אני לא רוצה לשאול מה בעלך עושה, כי ידעתי בדיוק מה בעלי עושה. האיש שלי, כשאני אומרת "האיש שלי", הם אומרים לי, "מי? מי?" אז כן, הכל הכל זה עניין של שפה, זה גם קשור למגדר, אבל רגע, משהו אחר. הפרעות קשב וריכוז, אני יכולה פה מיליון נושאים להכניס בשנייה. רוצה רגע להבין איפה היית בלב שלך, איפה היית בתחושות שלך, איפה היה האגו הגברי שלך, אם היה שם בכלל דבר כזה, אם הוא רלוונטי, איך זה היה לחיות לצד אישה שהיא מפורסמת, שהיא בטלוויזיה, שהיא עושה מלא כסף, ואתה נמצא מאחורי הקלעים של הדבר הזה ואתה מטפל בבנות, מטפל באוכל, מטפל בהסעות, מטפל בניקיון, גם עוזר בעסק. כלומר twenty-four-seven, אבל לגמרי תומך בכל המערכת, בכל המפלצת הזאת שגידלתי. היום אני יודעת להגיד שזאת הייתה מפלצת שנגסה בנו גם. זהו, אני שואלת ושואלת ושואלת ושואלת ועכשיו אני נותנת לך לענות.
עוד: אני מנסה לזכור אם היו רגעים שהרגשתי מוקטן, או נדחק, או לא המוביל, או לא בעיני מישהו, מה שאני אמור להיות, ואני לא זוכר כאלה. יכול להיות שהיו, יש לי שאיפה מאוד בסיסית להיות משפיע בעולם ומשפיע על אנשים אחרים, ומשהו בי מאפשר לי לא לרצות לכבוש פסגות בשביל זה, כאילו בדרך לפסגת האוורסט יש הרבה הרבה השפעות ב-basecamp, או הרבה לפני ה-basecamp או לפני שמישהו חלם להקים basecamp. יש בכל רגע נתון בחיים שלנו יכולת להשפיע על מישהו, וזה צורך מאוד פנימי שיש לי בתוך המערכת הזאת שלנו, של ארבעתנו, של עסק, של פרנסה, של הובלה שלך, היו אינספור רגעים, לפעמים מדי, לפעמים מספיק, שיכולתי להשפיע בהם על איך הבנות ירגישו, כמה קרובות הן יהיו אלייך, למרות שאת אשת קריירה מאוד מאוד מאוד עסוקה, על ההצלחה של העסק, או על הצלחה, בין היומיומית לבין היעדים ארוכי הטווח, שלפעמים הצליח ולפעמים פחות. רציתי להשפיע גם דרך הערוצים שאני מחובר אליהם באינטואיציה שלי, מעבר לרצון הזה להשפיע, של טבע, במשך כמה שנים בריאוֹת המשכתי להחזיק את החלום, וגם לממש אותו בקטנה, של לפגוש אנשים בטבע ולהפגיש אנשים עם הטבע, ומאוחר יותר הבנתי שאני רוצה להצמיח אנשים בטבע. הדבר הזה קיבל פרופורציה אחרת, הוא הושם בצד כדי שהבחירה הזאת תתקיים, אבל אני לא הרגשתי שזה היה במקום הבחירה שלי. זה שעשית בחירה היא הייתה משותפת, היא הייתה למען התא המשפחתי, גם אם היא הייתה הרבה הרבה יותר התפתחות אישית שלך נגיד במסלול האישי…
אנה: בּוּבִּי, היא הייתה רק התפתחות אישית שלי.
עוד: …מבחינה מקצועית, מבחינת הקריירה. לי בתוך זה היה כל כך הרבה התפתחות אישית. סביר להניח שמה שאני עושה, מה שעשיתי השנה ומה שאני אעשה שנה הבאה, שהם דברים מאוד גדולים בעיניי, בעולם החינוך והצמחה של אנשים וטבע, לא היה קורה אם לא היה לי עשר שנים חממה של התחככות עם החיים, הזוגיים, ההוריים, הפרנסתיים.
אנה: החלק הקשוח של החיים, אתה מתכוון.
עוד: גם הקשוח וגם המוצלח. אני מסתכל טיפה אחרת על האיזון של התקופה הזאת, ואני חושב שבעשר שנים האלה שהיו הרבה הרבה אתגרים, יותר מדי אתגרים שלנו עם החיים, נבנה, נברא, נוצר משהו אדיר בתוך הלב שלך, שמשפיע על העולם בצורה מאוד מאוד נרחבת, בעיניים שלי, וזה נוצר שם, עם כל החרא שהיה. כי היה, א… גם את לא היית… [צוחק] מה את עושה?
אנה: עושה לי לבכות.
עוד: זה בתסריט שלך לבכות עכשיו? לא הבנתי. בטח לא השני.
אנה: זה בלי תסריט.
עוד: אממ… אז ברור שהיו את המחירים האלה, חלקם מוגזמים, שלא הייתי בוחר בהם בתחילת הדרך.
אנה: המחירים היו בלתי נסבלים.
עוד: אבל אני, אני לא, לא, אני רואה לנגד עיניי את הדבר האדיר שיש לך היום בידיים, שבזכותו את עושה דברים גדולים בעולם, בהתפתחות האישית שלך. יכול להיות שהיית מגיעה לשם דרך טיפוס על האוורסט, ולא דרך עסק של הלבשת נשים וכל מה שעשית.
אנה: וזה נכון, עם כל מה שהשגנו, ועדיין היית הגבר שמאחורי הקלעים. אף אחד לא ידע שאתה עושה משהו חוץ מלהחליף חיתולים לבנות, וגם במשפחה שלך שאלו, "מה קורה? עוּדיק, מה קורה?"
עוד: מה בעלך עושה?
אנה: "מה קורה? מה, מה, מה אתה עושה? מה אתה קשור לבגדים? מה, מה אתה קשור?" נכון, לאנשים מבחוץ קשה להבין, כאילו, שבגדים פה הם היו כלי למשהו מאוד גדול, אבל כן שאלו בדאגה של "מה קורה לך?", אי אפשר להתעלם מזה. ועדיין היית צריך לשים פה רגע את עצמך בצד, ברמה הכי קיצונית של הדבר הזה. אגב, שזה מה שבעיניי, לפחות לפי מה שאני פוגשת, רוב הנשים עושות, ולהיות זה שאחראי באופן מוחלט על שלום הילדות ברמת המה הן אוכלות, מה הן שותות, ואיזה יצירות קונים להם בזמן שהן יכולות לשחק ביצירות האלה, והפאזלים להרכיב, והבובות וכל הדברים, בזמן שאנחנו יכולים להתפנות, ושאתה יכול להתפנות ולעשות דברים שקשורים לסחורה, לחשבונות, לספקים, לוואטאבר, אלוהים ישמור. ולילות שהם היו נשארות לישון על שמיכות ומזרנים בחנות, שהיינו נשארים כי היה צריך לסיים דברים. אבל אתה לא היית בצד. זאת לא הייתה הגשמה שלך וזאת לא הייתה הבחירה שלך. זה נכון, נחמד להגיד "הייתה לנו בחירה משותפת". אני מרגישה לפעמים שזה מן נכפה עלינו, כזה, הדבר הזה…
עוד: גם, כן, לגמרי.
אנה: …כמובן הנכפה הוא גם הנבחר, זה לא מוחלט, אבל עדיין לא הבאת את המשכורת השמנה בסוף החודש, בתחילת החודש, הביתה, ולא אמרת "וואו אני עשיתי עכשיו משהו בשביל עצמי, אני הגשמתי, או לפחות אני, אני מגשים פה איזה שהם יעדים מקצועיים שלי שהצבתי לעצמי, ואני בכלל מתחום אחר". ובעצם עשר שנים עשית משהו שאני הפרונט שלו ואתה הבק שלו, ושזאת ההגשמה שלי, וכל המשפחה הזאת מגויסת בעצם בשביל ההגשמה הזאת, שבסוף זה הפך להיות משהו חברתי וגדול ועדיין, ועדיין. אז אני רוצה רגע לדבר אם יש שם איזשהו כאב. אם הוויתור הזה הוא כואב. פאקינג עשר שנים אולי לא חיית את החיים שרצית לחיות.
עוד: את מותק שאת שואלת, וזו לא פעם ראשונה שאת שואלת. אממ… זה מה שאת מרגישה? את עצובה וכואבת ובוכה. את מרגישה שפספסתי, שלא עשיתי את החיים שרציתי לחיות?
אנה: [בקול נמוך] כן.
עוד: מה את חושבת שרציתי לחיות? זה בסדר שאני שואל או שאת רוצה שאני אנסה לענות? כאילו, מה את מרגישה שפספסתי?
אנה: את ההגשמות שלך, של חינוך וטבע וצפּרוּת ויחסי יהודים ערבים, וכל מיליון התחומים שהתחלת לעסוק בהם. וזה, להגשים את החלומות שלך, גם היו נולדים מן הסתם באופן טבעי כאלה תוך כדי הדרך.
עוד: אז אני אגיד לך, אני אגיד לך כמה דברים. אחד, ראשון לפני הכל יש את העניין של הפרנסה. ובנקודת הפתיחה של… של הדבר שאת הולדת, והפך להיות העסק העצום הזה של עשר שנים, אממ… הייתה איזושהי הבנה, איזושהי תחושה, אולי גם יכולת אחרת להתחייבות, למחויבות של הפרנסה של המשפחה שלי. כאילו, ניסיון שלי להבין מי מאיתנו מסוגל להוביל פרנסה ראויה של משפחה, ברמת חיים שאנחנו רוצים לחיות בה. אממ… ומבחינת המחויבות שלך והמוטיבציה שלך לעשות את כל מה שצריך כדי שמשהו יקרה, אולי, אולי זה היום בדיעבד, אני לא יודע אם זה היה אותם מחשבות שלי אז, בתחילת ה… בימיו הראשונים של העסק. אממ… אבל, אבל רוצים או לא רוצים, בבחירה של מי מוביל את הפרנסה של הבית, יש, יש גם הרבה אחריות. יכול להיות שגם היה לי נוח, אני לא יודע, להיות התומך באחריות הזאת ולא הנושא אותה. כאילו את מאז ועד היום, כלומר עד היום בבוקר, רמת האחריות שלך לפרנסה של הבית היא חסרת גבולות. את תמיד תהיי בדאגה תמידית לדבר הזה, תעשי כל מה שאפשר, וגם מה שמעבר למה שאפשר, כדי שזה יתבסס, ושתהיה פרנסה לבית, ושיהיה שקט באזור הזה של, של ממה אנחנו חיים. זה דבר אחד לגבי הבחירות הראשוניות.
אנה: אז מה זאת אומרת? אתה אומר שבעצם הסתכלת על המצב, אמרת "אוקיי, לה יש יכולת להביא יותר כסף הביתה", ואז אמרת "אוקיי, זה מקובל", מה, זה היה גם נוח?
עוד: היה בזה מידה של נוחות, רק זה לא משהו שאפשר היה להבטיח, אם את תצליחי או אני אצליח להביא יותר כסף הביתה, כי שנינו היינו באיזושהי תחילת דרך של עצמאות בחיים של לעבור משכירות לעצמאות. את אולי כבר לפני, הרבה לפני, אבל אני, אני בשלב הזה ניסיתי להבין אם אני יכול לעשות רק את מה שאני רוצה, ולא לקבל תכתיבים של איזשהו ארגון או איזשהו מעסיק. ולעשות עבודה בטבע כעצמאי. וזה אחריות מטורפת. כשאתה לבד, בלי משפחה, זה משהו אחר, אבל היינו כבר בשלב הזה בתחילתה של משפחה, והיה צריך להבין מי מהעסקים האלה נבחר, אם את זוכרת. היינו צריכים לעשות איזושהי בחירה באיזה… שאי אפשר לקיים את שני העסקים, זה גם מה שיעצו לנו. אני לא זוכר אם אני הלכתי אחורה, או שדיברנו על זה, או שפשוט עשינו בחירות שקידמו את העסק הזה, אבל בסופו של דבר את נשאת באחריות הזאת שהיא איזושהי רמה עמוקה יותר מהאחריות שלי. נכון שהמחויבות שלי לא הייתה פחותה בעוצמות ובכמה השקעתי, אבל עדיין הבחירות המקצועיות שמביאות בסוף כסף היו שלך…
אנה: אוקיי.
עוד: …כמה שיכולתי לתמוך, אבל היו שלך. ועוד דבר שאני רוצה להגיד בהמשך לשאלה הזאת, הקצב שלי ושלך מאוד מאוד שונים. ואני ואת נגיע לפסגה, אוורסט, או כל פסגה אחרת, בקצב אחר ובסגנון אחר. היום זה גם מקבל הרבה איזון, וחפיפה וחיבור של התקרבות שלי אלייך ושלך אליי בַּקֶצֶב, אבל מאז ומתמיד היה לנו קצב אחר. ואיזה כיף להסתכל היום, עשר שנים או כמה, ארבע עשרה שנים אחורה, כשהדבר הזה התחיל, או יותר קצת, ולהבין לאן הגעתי, ולהבין ששם הייתה תחילת הדרך. אני באמצע לא הייתי בוואקום, או בהיעדרות, גם החזקתי את ה-passion שלי לטבע ולהצמחת אנשים בטבע, ברמה זו או אחרת. מה עשיתי בדרך? בעידוד מאוד גבוה שלך, ואחר כך גם של הבנות, הלכתי ללמוד הנחיית קבוצות, זה כלי מטורף שמשרת אותי ביומיום ובטח בעבודה המקצועית שלי. זה עשיתי אחרי שהיו לנו שתי ילדות, בזמן שאת עשית הפקות אופנה וילדה אחת, חלק מהפעמים נסעה איתי במנשא, לשיעורים שלי במכללה. ולימודי חינוך יער שלי, שאני עוסק בו בשנים האחרונות, היה כבר אחרי שהעסק קרס, אבל היה מאוד מחובר.
אנה: אז בוא נדבר רגע על העסק שקרס.
עוד: מעולה. רק רוצה להגיד שהדרך שלי לפסגה, אולי הייתה דרך… השבילים היו הרבה יותר ארוכים, ואני רואה את זה כמשהו מאוד טבעי ולגיטימי של החיים שלי, לעשות דברים לאט.
אנה: בוא רגע נלך רגע שנייה לפני שהעסק קורס. בעצם אני הייתי הפנים, הגוף, הפה כמו שאמרתי של ה… של הדבר הזה. הכרת אותי כשהייתי בתקופה בגוף, הכי רזה שלי, נעבור רגע קצת לפאן, זה היה מאוד כבד עכשיו כל הדבר הזה, פוּ [באנחה]. אז… ועם השנים הפכתי להיות לאישה מאוד גדולה, הפכתי להיות לאישה שמנה. אני אומרת שמנה כי זה פרט תיאורי, זאת לא קללה ומותר להגיד את זה. תמיד כזה [בגיחוך] להגיד "שמנה, רגע לא שמנה, מלאה, עם גוף גדול", זה. הייתי שמנה. הכל בסדר. וזה הפך להיות באמת איזשהו אידיאל חדש עבור הרבה נשים שעקבו אחריי ברשת וגם בתקשורת. איך היה לךָ להיות עם הגוף החדש הזה? כי הייתי בעצם, פתאום, לא פתאום, זה קרה בהדרגה, אישה שמנה שכביכול עפה על הגוף שלה, או לא כביכול, מתלבשת סקסי, לובשת בגדי ים, מצטלמת איתם, עם כל השומן והצלוליטיס והקפלים. אממ… וגם הריג'קטים, כל האנשים שצעקו עליי ברשת, "מגעילה", "שמנה", "מעודדת השמנה", לעומת כל האהדה שהייתה שם. כלומר, היה גם וגם. אבל אתה, רגע, אתה, ברמה הכי פשוטה והכי אינטימית מולי, איך הרגשת?
עוד: אם, אם הייתה לי בעיה עם זה שהמשקל… שהפכת לאישה שמנה?
אנה: כן, אני יודעת שבהרבה מערכות יחסים, נשים שאני פוגשת אומרות, "לבעלי מפריע שאני שמנה, הוא רוצה שאני ארד במשקל", "הוא רוצה שאני אתלבש ככה", "הוא לא רוצה שאני אתלבש ככה", "הוא היה רוצה שיהיה לי פחות בטן", כלומר, אין לזה סוף, ואני תמיד תוהה, כאילו בא לי לתת אותך כדוגמה ו… ולהגיד כל מיני דברים שאני לא רוצה להגיד, כי אני לא רוצה להתחרט אחר כך, להגיד את דעתי על בעלה. אז אני רוצה רגע להבין איך אתה בעצם קיבלת, קיבלת, בחרת אישה עם נפש מסוימת וגוף מסוים, שעברה שינוי מאוד מאוד גדול והפכה להיות אישה גדולה, תשעים קילו, אחר כך מאה קילו. איך זה היה? לא איך זה הרגיש לך בידיים, איך זה היה לך בעיניים, איך זה היה להסתובב עם אישה כל כך גדולה? גם אם לא הייתי מפורסמת, איך זה היה לך? איך למדת לאהוב את הגוף שלי?
[שתיקה]
לא, אולי יש פשוט כמה גברים שישמחו ללמוד ממך, ואולי גם נשים.
עוד: או לגנות אותי אולי אני…
אנה: בוא נראה, בוא נראה.
עוד: …חושבים שעשיתי בחירה לא… אני חושב שהכללים לחיים שאיתם גדלתי, הסביבה שבה גדלתי לימדה אותי הרבה מאוד דברים, גם על מערכות יחסים בין גברים לנשים, למי אני אמור להימשך, מה זה אישה יפה וכל הדברים האלו.
אנה: שמה למדת? מי זאת אישה יפה?
עוד: יש בעיה עם נשים שמנות, סבבה? היא קשורה ל…
אנה: זה מה שלמדת.
עוד: כן. לא יודע אם זה היה מה במוצהר, מה במוסתר, מה בהתנהגויות מרומזות, מה בסמוי, אבל בגדול עם זה גדלתי. שאישה שמנה היא פחות… שלוש נקודות, מכל אחת אחרת, מאישה רזה, מאישה קטנה, כאילו. העניין הוא שהיו עוד דברים בחיים שלי, עוד אמיתות ואמירות בחיים שלי שהייתי צריך, הייתי יכול לבחור אם אני מאמין בהם. ולוקח זמן לשחרר את הדפוס מחשבה שאומר לך "ככה העולם בנוי, ככה הוא צריך להיות, זה בשוליים, או לא אמור להיות, או אמור להיות מתוקן", אבל אני בתהליך אישי שלי עם עצמי של לראות מה נכון בעיניי. זה אחד. שתיים, התאהבתי גם בנפש שלך, כמו שאמרת, גם בגוף שלך וגם בנפש שלך. והרבה יותר משמעותי הנפש שלך. כי קמים בבוקר ושואלים "מה נשמע?" זה לא אם עלית או הורדת קילו או שניים. זה מה, כאילו, זה יכול להיות חלק מ"מה נשמע?" אבל זו לא התשובה. התשובה היא: "אני עייפה", "אני מרוצה".
אנה: לא יודעת, לי זה מרגיש עכשיו שאתה מפחית מהערך של זה, כי אני זוכרת שמה שנתן לי את הכוח ומה שגם עזר לי לאהוב אותי, שהיית מסתכל עליי…
עוד: אז לא סיימתי לענות לך, נכון, אבל תגידי, כשהייתי מסתכל עלייך…
אנה: …והיית אומר לי, "את מושלמת, הגוף שלך מושלם, את עילוי, את וואו, את…", תופעת ההתגלמות הזה, וככה הייתי נושאת את עצמי. זה מה שאני אומרת, זה נכון שזה בא גם ממני, אבל גם זה שהרגשת את זה, ועטפת אותי בזה, גרם לי להרגיש ככה כלפי עצמי.
עוד: אז, אז מעולה. כי זה ה… זה החלק המשלים, זה המקום שאליו הגעתי, ולא אחרי תהליך של שנים. מאוד מהר. כאילו, לא ששנאתי את הגוף שלך אף פעם, פשוט היה רגע, אני לא יודע אם זה היה יום, שבוע או שנה, להתרגל, לשים בצד את מה שלמדתי על נשים שמנות, או על, או על נוכחות נשית שמנה בעולם, בהקשר שלך. זה, זה בטח לא לקח שנה, כי אני חייתי איתך, עם הלב שלך, עם הנפש שלך. אם היית, השינויים שעברת הם לא פגמו במה שהרגשתי כלפייך, אז למדתי לקבל אותך עם זה, בניגוד למה שלימדו אותי לחשוב, או שהתבנית חשיבה שלי הייתה. אם היית מחליטה ללכת רק עם אדום, או עם חלילה מנומר…
אנה: גם יש מנומר במלתחה.
עוד: יש מנומר במלתחה, אני לא סתם נתתי את הדוגמה הזאת.
אנה: זה החיבור שלי לטבע אבל, כל אחד מתחבר בדרך שלו.
עוד: סבבה, תהני, סתם, סתם. חיבור יפה לטבע. אממ… מה שאני אומר, שזה לא כאילו, זה אמור לי… לגרום לי לאהוב אותך פחות או לאהוב אותך יותר, להרגיש קרוב אלייך יותר, להימשך אלייך פחות או יותר? אולי זה אמור למישהו. שאני גם חושב שזה טעות. חבל על ה… חבל על הבזבוז משאבים, להפסיד אנשים, שאתה יכול להתקרב אליהם, כי הם שמנים, קרחים, ערבים או משהו. פספסת, כי המהות היא בתוך הנפש של האדם, אז אותו דבר כלפייך. לא שעשיתי עם עצמי חשיבה, "אני יכול לאהוב אותה, לא יכול לאהוב אותה", ופשוט השתנינו והתפתחנו, גם הגוף שלי מאוד גדל שמה. ודבר אחרון שאני רוצה להגיד לך, אחרון נראה לי, שאת עשית תהליך עם הגוף שלך, תוך כדי שעשית תהליך עם, עם המון נשים, בהתקרבות לגוף שלך, בקבלה, באהבה שלו, בלאהוב את עצמך עם הגוף המשתנה. וזה היה משהו שמאוד מאוד עזר לי, כאילו מה שעשית עבור נשים ומה שעשית עבורך, עבור נשים שמנות ועבורך השמֵנה, עזר לי לשנות את דפוסי ה… הדפוסים המוקדמים שלי של "מה שווה אישה שמנה" שהשאלה היא בכלל לא, לא קשורה לנראות שלה.
אנה: אתה מרגיש שאתה מסתכל היום אחרת על נשים שמנות או על נשים בכלל?
עוד: כן, כן, כן. הרבה שנים כבר. אולי לא מהשנים הראשונות של העסק, אבל בזכות הפלטפורמה והדלת שאת פתחת לנשים שמנות להיווכח, להיות נוכחות א… במלאוּת שלהן, האישיותית, גם הגופנית, כל אחת מה שנוח לה, אבל שלא זאת השאלה אם מותר להם להיכנס בדלת של המפגש עכשיו, או של הנשים שיש להם מה להגיד או, כאילו, למה זאת השאלה? הביטול של השאלה הזאת הוא חלק מהתהליך שאת עשית עם העולם, וגם בתוך העולם הפרטי שלנו והפרטי שלי. אז היום אני מסתכל אחרת לחלוטין, לא רק על נשים שמנות ועל גברים שמנים, על כל החירות. שזה מראש היה יעד שלי להבין שהחירות היא לא משהו שמונע ממני לאהוב מישהו או לשנוא מישהו אלא להתקרב להכיר אותו.
אנה: טוב, אתה מדהים. זה ממש מרגש אותי מה שאתה אומר. אתה יודע שתמיד הייתי אומרת שאני צריכה, לפני שהיינו ביחד, שהגבר שלי יהיה כזה שיחשוב שאני זה הדבר הכי יפה, הכי מושלם, מושלמת, הכי סקסית, הכי נשית, הכי תשוקתית, הכי טובה בהכל. פשוט איזשהו עילוי התגלמותי נדיר, וזה מה שמצאתי בך, כלומר פשוט מצאתי מישהו, מצאתי אותך, שאני גם אוהבת אותך ומאוהבת בך ורוצה אותך לצידי לכל החיים, ואתה ככה רואה אותי, שאני כאילו הכי טובה, הכי מושלמת, הכי יפה, הכי סקסית, הכי… וזה פשוט דבר אדיר, וזה, מה שמדהים שחשבת את זה עליי בכל תקופות הרבולוציה שלי.
עוד: רבולוציה זה מילה מקסימה.
אנה: זה ממש ככה. בגדול החיים של… החיים שלנו והגוף שלנו והנפש שלנו משתנים מהרגע שאנחנו נולדות, נולדים, עד לרגע שאנחנו מתות, מתים. פשוט יש שינויים, בעיקר הפיזיים, שיותר קשה לנו לקבל, כי תמיד בא לנו להיות כמו קודם, כמו פעם, כמו משהו בהשוואה ל… וזה דבר מדהים, זה דבר שבאמת נותן לי הרבה עוצמה מעבר לעוצמה הפרטית שכבר מתקיימת בי. אני רוצה רגע לדבר איתך, הזמן פה הולך ואוזל והנושאים עוד רבים, בוא נדבר רגע על רגע השבר. אוקיי, העסק נופל, הנפש שלי מתרסקת יחד איתו. אנחנו עוברים לגור בגליל העליון, אנחנו גרים בקיבוץ, באיזשהו בית מאוד מאוד קטן. קורונה, גשם שלא מפסיק, קור אימים, רק מתפללים שהבית לא ינזל ולא יטפטף מכל מיני מקומות. אני שוכבת במיטה, לא זזה, לא יוצאת, אולי לפעמים לשירותים, אולי איזה לאכול, משהו. אתה מוציא אותי מדי פעם עם האוטו יחד עם ליבי הכלב בשדות, ככה שאני אראה קצת שמיים, ואני חוזרת למיטה. מה קורה לך שם איתי? איפה אתה? אתה שוב פעם בעצם מכיר כבר את העבודה, נכון? [עוד צוחק] אתה כזה בתפקוד ההורי, אתה שוב פעם, עם הבנות, מה אכלו? מה שתו? מה שיחקו? מה זה? אין כל כך יותר מדי מה לעשות. יש כזה בית שבו נמצאים, אסור כמעט לצאת, כזה. ואני במוות נפשי, ששוכבת במיטה. אתה זוכר מה היה שם? אני לא תמיד זוכרת מה היה שם, מעניין אותי אם אתה זוכר, זה משהו פוסט-טראומטי מאוד.
עוד: צריך לנסות להיזכר. כאילו, אני זוכר מן הסתם שהייתה את השנה הזאת, פלוס מינוס, של, של, של דיכאון עמוק והתרחקות מהחיים. איזשהו סוג של מוות שלך, כאילו, יציאת החיים מתוך המערכת שלך, ואנחנו זוג מאוד מאוד קרוב ורביעייה משפחתית מאוד מאוד קרובה, אז זה היה חלק מאיתנו. אממ… אני לא זוכר להגיד לך דברים מסוימים מעבר לתחושה שכמו בכל השנים, הייתה התגייסות משפחתית. לקיים את היום-יום עם האתגר שעומד לפנינו. קושי מאוד גדול, אבל כאילו, זה לא שמישהו אמר, "אני לא יכול יותר" או "לא רוצה יותר", לא שהבנות אמרו, "אנחנו לא נהיה עכשיו הבנות".
אנה: אני אמרתי, "אני לא יכולה יותר". אמרתי, "תפתרו את החיים האלה בעצמכם, אני עכשיו במיטה, וזהו. אני לא אחראית על כסף, אני לא אחראית על אין כסף, אני לא אחראית על כלום, אני לעצמי…"
עוד: מדהים שהיית צריכה שנה בשביל להגיד "אני לא אחראית על כלום"
אנה: "…אני לעצמי כואבת ומתה עכשיו לעצמי, בתוך עצמי, קורסת לתוך עצמי. אל תדברו איתי, אל תפנו אליי, אני לא יכולה לעזור לכם. אני עכשיו כואבת את זה, נותנת לשריפה הזאת לעבור, ואני לא יודעת אם זה גם יעבור יום אחד", כי את האור לא ראיתי.
עוד: את זוכרת שאמרת את זה לעצמך?
אנה: כן.
עוד: ולנו? ב… בבפנים, כאילו בבפנים שלך זה היה המסר?
אנה: לא זוכרת אם דיברתי, אני זוכרת שאיתך עברתי מערכת יחסים שלמה, נראה לי, בלי לדבר איתך בכלל. היו תקופות שכאבתי את הפספוס שלך של העשר שנים של חיים שנזרקו לפח. זה מה שאמרתי לעצמי. היה תקופה, ממש כל מיני שלבי אבל כאלה, נראה לי. ובשלבי האבל האלה היו לי גם תחושות ש… שאני מאוד כועסת עליך, על כל מה שהיה. והאשמתי אותך. לא רק אותך, את העולם. ואז האשמתי את עצמי ואז האשמתי שוב פעם אותך, ואז לא הבנתי איך אנחנו נשארים ביחד. ואני זוכרת שגם היו כזה כל מיני קולות מסביב, מהמשפחות אולי, שאמרו, אני חושבת שאפילו אבא שלך אמר לך שזה לא, שזה לא היה נראה שאנחנו הולכים להישאר ביחד.
עוד: שלא נשרוד את זה, את השנים הקשות של העסק.
אנה: זה כבר לא היה של העסק.
עוד: אה, אחרי זה, את מדברת?
אנה: זה כבר היה השבר הגדול של ה… של החיים. ואני תוהה איך באמת בכל השנה הזאת ראית פתאום אישה שהיא שבר כלי, שהיא מאוד מאוד חולה, שזה גילינו רק אחר כך, אני לא מדברת על הנפש, את הנפש שהחלטתי שאני מרפאה לבד, בלי כדורים ובלי טיפולים. ומאוד מאוד שמנה, שהכרת אותי אישה כּוּסִית. אני יודעת שזאת מילה עכשיו שתעשה פה מה זה הדים, ויגידו "יוּ, איך היא אומרת את זה? אבל היא פמיניסטית, היא זה…" אומרת את זה.
עוד: מהמם.
אנה: וראית אישה שהיא לא המצליחנית, שהיא לא בערוץ 2, ולא בערוץ 10, ולא בפרסומת של בנק הפועלים, ולא, ולא עומדת על בימת הטֶד מול 1800 אנשים בקהל.
עוד: אבל עמדה, אבל עמדה.
אנה: שוכבת במיטה, מתה, מפורקת, שמנה, חולה, ולא רואה את האור. וגם לא ממש ברור מה, מה, מה קורה? מה קורה בכלל, מה קורה בינינו, מה קורה עם הקורונה? ואתה ממשיך לאהוב אותי?
עוד: נראה לי שזאת לא השאלה, שוב פעם. נראה לי שיש לי אהבה מאוד מאוד גדולה אלייך, שלא רק שהיא לא… היא מוסברת, אבל היא לא דורשת הסברים, היא לא, כאילו אני לא, לפעמים גם אולי אני לא יכול להסביר אותה. יש לי אהבה עצומה אליך. הגיעה מאיפה שהוא, אני לא יודע, היא… לא היינו צריכים לעבוד, אני לא מרגיש שהייתי צריך לעבוד עליה, ולא הייתי מרגיש שהייתי צריך להתאהב בך. יש לי אהבה עצומה אליך, והיא לא תלויה בשום דבר, ואני חושב שזה… לא בדקתי אף פעם אם עוברת לי האהבה אלייך. לא כשהיית שמנה, לא כשהיית עצובה, לא כשאני הייתי שמן או עצוב, לא כשקרו חרא דברים, לא בש… כאילו לא זוכר שזאת שאלה, זאת לא שאלה.
אנה: איך אתה כל כך אוהב אותי?
עוד: לא יודע.
אנה: עשיתי בשביל זה משהו?
עוד: זה לפרק הבא שניפגש, אם תזמיני אותי שוב. אממ… כאילו, בטוח יש דברים, יש לי מה להגיד לך, מה אני אוהב בך ומה ממלא אותי, אבל אממ… זאת לא הייתה שאלה, ולא הייתה, כמו שלא הייתה שאלה אז מימי התאונה, אם אנחנו נשארים ביחד או לא, ולא הייתה שאלה עכשיו אם אנחנו נשארים ביחד, למה לא נשאר ביחד? כי מה קרה? אני פה עשיתי בחירה ואני לא מצטער עליה. אני אוהב את הלב שלך, אוהב את מה שבנינו ביחד, סבבה? יש אירוע, צריך להתנהל בו, צריך לטפל בילדות, צריך להיות לצידך, לפעמים את תרחיקי אותי אז לא להיות לצידך, צריך להביא כסף הביתה, אז בשנה הזאת הבאתי כסף הביתה, כל מיני דברים קרו. צריך גם לחיות, אני צריך לחיות במקביל לזה שאת בדיכאון, יכול לזמן לך מפגשי חיים, יכול לזמן לי ללכת לפגוש את המשפחה שלי, לפגוש חברים, יכול להיות בטבע פשוט, כי זה מה שהכי עושה לי טוב. אז לא היה סיבה לשנות את כללי המשחק. אני, אני מבין שהשאלה הזאת נשאלת, אני מבין שאת מעלה אותה, אני מבין שהעולם שואל אותה. אוקיי, אז זה לא מה שציפיתָ או לא מה שרציתָ או לא מה שהעולם חושב, אז אולי תְשַנוּ. אני חושב שאני לא שואל את השאלות האלה ככה, כי, כי אני מבין, ואני מבין היום הרבה יותר מפעם, מה שיש הוא מה שיש. עכשיו, זה אמירה שמצד אחד אומר: "אה, אוקיי, אז נתאכזב מהחיים וזה מה שיש" אבל זה לא מה שאני מרגיש.
מה שיש הוא מה שיש, כי זה עכשיו השלב. מה יהיה עוד יומיים אנחנו לא יודעות, מה יהיה עוד שנה? על חלק מהדברים אפשר להשפיע, חלק מהדברים פשוט יגיעו, אבל אני חושב שמאיזשהו נקודת הסתכלות שלי על החיים, שנותנת א… מרחב וכבוד ואמונה והתמסרות למה שקורה בצד השני שהוא לא באחריות שלי. אני אחליט אם את תהיי שמחה? אם את תהיי שמנה או רזה? זאת לא שאלה, זה לא אני אחליט. אני אחליט אם בא לי קרוב אלייך, אם, אם, אני בודק אם אני ממשיך לאהוב אותך ואני מגלה שכן. אבל זה לא סיטו… זה לא מצב שאני צריך לעצב את החיים שלי מחדש ולהגיד, "אוקיי, תרזי עכשיו, תשמחי עכשיו, אז נוכל להמשיך להיות ביחד". זאת לא השיחה שלי עם עצמי. אז אולי משמה יש חלק מהתשובות, אני לא בטוח שאני עונה לך, אבל גם רציתי להגיד עוד משהו אחד, ואני רואה שאנחנו בסוף של המפגש עכשיו.
אני לא זוכר אם אמרת לי לפני עכשיו, ואני רוצה לשקף לך ולהחזיר לך, וגם להתרגש מזה בעצמי שאמרת, לפני כמה דקות אמרת לי, "אני בשנה הזאת אמרתי, "עזבו אותי, אני עכשיו בדיכאון שלי, אני עכשיו בקריסה שלי, אני לוקחת את הזמן הזה"". זה משהו שלא אמרת…
אנה: אף פעם.
עוד: …עד הקריסה הזאת. לא אמרת, תמיד [צוחק] תמיד עשית כל מה שצריך, ומעבר, כמו שאמרתי, כאילו, גם בסטנדרט, וגם בסטנדרט שלך, וגם מעל הסטנדרט שלך, כאילו, זה לא משנה, תמיד היה עוד מה לעשות, עד שקרסת למיטה כל יום, לא בסוף העשר שנים, אלא בסוף לילה, באחת, שתיים, שלוש בלילה, אבל אף פעם לא אמרת, "אני חייבת לעצור לנוח". ומה שאמרת לי עכשיו על השנה הזאת, אמרת "אני עכשיו עוצרת". לא קראת לזה לנוח, אולי לא ראית את זה בטוב, אבל אמרת "זה מה שאני, אני עכשיו לא המפרנסת, אני עכשיו לא האימא, המאכילה, אני לא הבת זוג השְׂמֵחַה or whatever, אני עכשיו בשִיט! זה מה שזה ואני שם וזה מה שזה", ועכשיו במחשבה נוספת, ואני מסיים בזה, מה שנקרא, מרגיש לי שזה היה מתנה גדולה בשבילך להתחיל להגיד: "אני עכשיו לא, אני עכשיו נחה", או "אני זכאית למנוחה", או כל מיני. השיחה הזאת היא חדשה, והיום היא נוכחת בחיים שלך ושלנו אבל גם בשלך עצמך. את יודעת להגיד: "אני צריכה הפוגה", וזה משהו שלא ידעת. ויכול להיות שהשנה הזאת הכריחה אותך לראות את זה, כי אמרת את זה עכשיו, ש… ש… שזאת הייתה אמירה פנימית שלך, "אני עכשיו פה, אל תצפו ממני". זה מדהים.
אנה: תודה לוּלִי, [עוּד צוחק ואנה מוחה דמעה מעינה] רגע לפני שנסיים בנימה אופטימית זו, איזה כיף שהיום אתה מגשים את עצמך. ובדיוק אתמול דיברתי עם מישהי ואמרתי שאתה ממש חי את ה… את ההגשמות שלך, וזה דבר מדהים ומרגש, ואני קמה מאושרת מזה בבוקר. [צוחקת] אני משערת, אני יודעת שגם אתה. רגע, תנסה רגע במשפט אחד אם יש לך, [עוּד מהמהם] וזהו, ואנחנו מסיימים, עוּד. כי די, באמת, יהיה אפשר לחתוך את זה עכשיו לסדרת פרקים, אבל זהו.
עוד: משפט בלי פסיקים.
אנה: תגיד לי רגע אם אתה מצליח לתמצת באמת למשפט אחד או שניים, איך זה עובד לנו ככה? מה אנחנו עושים אחרת? איך אחרי שש עשרה וחצי שנה, אולי כבר יותר?
עוד: ועוד שמונה ממקודם שרובן לא היינו יחד. סבבה, שש עשרה וחצי שנה, לא מפריע.
אנה: שש עשרה וחצי שנה ברצף, עזוב, לפני זה, לפני זה, שש עשרה וחצי שנה אולי זה כבר קצת יותר. איך הקשר שלנו ככה, כמו שהוא? איך אנחנו כל כך אוהבים אהבה כזאת מלאה וטהורה, לא מתאמצים בשביל זה, לא עובדים בשביל זה. נכון, תמיד יש לי כל מיני אמירות כאלה, בשביל מערכת יחסים טובה, צריך לעבוד או… ולפעמים אני אומרת לך, "יוֹאו, בּוּבִּי, אני כל כך אוהבת אותך, אני, כל הלב שלי, אני, אני מתפוצץ". ואתה אומר לי, "אני עושה בשביל זה משהו? אני עשיתי משהו?" ולפעמים גם זאת השאלה ותשובה שבאים מהצד שלי, כאילו, הפוך, והתשובה היא "לא, זה פשוט זה מה שזה". מה לדעתך קורה בינינו אחרת? כי אני רוצה גם כזה, בא לי לתת תקווה לאנשים שאין להם את זה, ושגם לא חייבים להתפשר.
עוד: יש לי תשובה.
אנה: יש, יש, מדהים!
עוד: אולי זו תשובה, היא תהיה אחרת מחר בבוקר, אבל עכשיו זאת התשובה. אחת, שאין לי מושג.
אנה: אין לך מושג?
עוד: אבל זאת התחברות קוסמית. הגיע לנו להיות ביחד, קרה שהיינו ביחד, זה היה בול, אז נשארנו, ו… הנה זה פורח.
אנה: זאת התחברות קוסמית, זאת התשובה שלך? טוב, סליחה, אתה עונה, אני שותקת.
עוד: אז התחברות קוסמית, זה קרה, ואני לא בטוח שאני יודע להסביר את זה. דבר שני, שאני כן יודע להסביר, אממ… יש בינינו איזושהי התאמה, אבל ההתאמה הזאת, ההתאמה שיש בינינו היא של… כל אחד… האופן שבו כל אחד מאיתנו בוחר, בוחרת, בחירות בחיים, קטנות וגדולות וכל מה שבאמצע. אז שנינו אנשים בוחרים בחיים האלה, ועושים בחירה. עכשיו, יש בזה משהו סקסי, נקרא לזה, יש בזה משהו שרוצה להתקרב אחד לשני. כשאני חווה אותך, בוחרת, מתלבטת, מצליחה, שמחה בבחירות שלך, הכי קרובה לבחירות שלך, מנסה להתקרב לבחירות שלך ואת אותי, יש בזה משהו מחבר, יש בזה משהו שאומר, צועדים יחד בדרך, אני אפגוש משהו, את תפגשי משהו, חלק משותף, חלק בנפרד. גם כשאני רואה על אנשים אחרים בעולם, שהם עושים בחירה, שהם מסורים לבחירות שלהם, זה סקסי בעיניי, זה כאילו, אני רוצה לראות עוד מהבן אדם הזה, לא משנה, לשמוע עוד ממנו. לי ולך יש את זה כפרטנרים, ואני חושב שזה חלק מהתשובה. בטוח יש עוד, כי…
אנה: מרשה לי להשלים את התשובה?
עוד: כן.
אנה: כי בא לי פתאום להגיד למה אני חושבת, וזהו, וזה באמת האחרון, די, עוּד, מספיק, מספיק. אז אני חושבת ש… שסוד הקסם שלנו, וזה בטח גם אחד מהם, זה שאנחנו לא מנסים ולא עסוקים במהלך כל מערכת היחסים הזאת, לתקן את עצמנו ולהתאים אחד את השני לצרכים שלנו, ולמה שבא לנו שהשני יהיה.
עוד: לא מנסים לתקן אחד את השני.
אנה: אני חושבת שרוב האנושות עסוקה בזה. כי אם אני ארצה, ואני אחליט, ולא יודעת למה אנשים החליטו, שהאסלה של השירותים צריכה להיות למטה, למה שזה יהיה למטה? אם אתם רוצים למעלה ואנחנו רוצות למטה, זה צריך להיות למטה? אני לא הבנתי את הקטע הזה. [מרימה את קולה] למה שאני פשוט לא אכנס לשירותים ויוריד את האסלה, אם השארת אותה למעלה? על זה אני אוכל לך את הראש? לא חבל? לא חבל? עכשיו, זה עוד קטן…
עוד: אז מה שאת צריכה לשאול את עצמך, איך את לא רוצה לשנות אותי או אחרים?
אנה: אז אתה תהיה ככה, אתה תשאיר את האסלה למעלה, אבל לא רק זה, עוד כל מיני דברים. בקצב שלנו, שקודם אמרת שהוא מאוד שונה, במיליון דברים. אם אני בחרתי בך, בחרתי בך, אני אוהבת אותך כמו שאתה, ואתה תגדל ותתפתח ותשתנה, ואם אני גם אגדל ואתפתח ואשתנה במקביל אליך, אז אנחנו גם נהיה ב… ב… באותה רמת השתנות. אז אני גם ארגיש מותאמת לך, למרות שעברתי דרך שלי ואתה דרך שלך, אבל אנחנו בהשתנות ביחד, אז אנחנו ממשיכים להיות מותאמים, כי אנחנו בהתפתחות אישית מקבילה. אבל אם אני ארצה לשנות אותך ולהתאים אותך, שתעשה כמו שאני חושבת, ותנקה כמו שאני חושבת, ותקפל כמו שאני חושבת, ותסיע ותיקח ותגיד וזה, אז אנחנו גם הופכים את זה לקונפליקט. ומה אני עושה? אני מייצרת מה? שטנץ של עצמי ובן זוג? אני כבר יש לי אותי אחת, אני צריכה את עצמי עוד פעם? משובטת? אני רוצה אותך, כמו שאתה, כי אותך בחרתי לאהוב, בדיוק כמו שאתה. ותודה שיש לי אותך, אהוּב, ותודה שבאת. ומקווה שזה יהיה פרק מדהים, שזה יישמע משם כמו שזה נשמע מכאן.
עוד: אמן ואינשאללה. אפשר להתנשק בכורסאות האלה אחר כך.
אנה: אחר כך.
[מוזיקה]
אנה: אם נהניתן ונהניתם מהפרק, אז ברור שתשתפו, תעבירו את המסר, זה must. תעקבו אחריי באינסטגרם, בפייסבוק, ביוטיוב, ברחוב. טוב, אל תעקבו אחריי ברחוב. ותודה שאתן ממשיכות להאזין לי.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments