top of page

מה שכרוך - מיכאל שלי

תוכנית בעקבות מותו של הסופר סמי מיכאל: ד״ר אלמוג בהר על הספרים המרכזיים של מיכאל שהשפיעו עליו, ועל ישראל; וגם: סמי מיכאל על ציונות, פליטות ומשבר ההגעה לישראל של עדות המזרח בקטעי ארכיון.


מגישים: מיה סלע ויובל אביבי, מפיקה: ליהיא צדוק, טכנאי השידור: שרון לרנר


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 02/04/2024.

[אות מוזיקלי]

קריין: אתן מאזינות ואתם מאזינים ל"כאן הסכתים", הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

[אות מוזיקלי]

קריין: "מה שכרוך" עם יובל אביבי ומיה סלע.

מיה: שלום, צהריים טובים. אנחנו "מה שכרוך", מגזין הספרות היומי של "כאן תרבות", אתם מאזינים לנו ב-104.9 או אולי ב-105.3 FM ואפשר גם להאזין לנו כהסכת באתר, באפליקציה של "כאן" ובכל יישומוני ההסכתים. על ההפקה איתנו היום ליהיא צדוק, על הביצוע הטכני שרון לרנר שלום לכם, שלום יובל אביבי

יובל: שלום, מיה סלע.

הסופר סמי מיכאל נפטר אתמול בגיל 97, אנחנו נקדיש לו את התוכנית היום, אנחנו נדבר עליו עם המשורר והסופר דוקטור אלמוג בהר, על יצירתו, אנחנו נחזור לקטעי ארכיון שלו, אנחנו אולי נשמע קצת מיצירתו, ציטוטים מיצירתו.

נגיד, סמי מיכאל, מחשובי הסופרים שלנו, פעיל זכויות אדם, נולד בבגדד, עלה לישראל, והיה אחד הראשונים שכתבו כאן על מצב המזרחים, על מצב העולים מארצות המזרח. וכנער הוא הצטרף למפלגה הקומוניסטית בבגדד, הוא נאלץ לברוח לפרס, משם הוא פנה לסוכנות היהודית ועלה לישראל.

מיה: הוא התחיל לכתוב בעיתונות, ובשנת 1974 סמי מיכאל פרסם את הספר הראשון שלו, "שווים ושווים יותר", שבו הוא תיאר את החיים במעברה ואת האפליה העדתית, והמשיך אחר כך כמובן, כתב שלל ספרים: "חסות", "חצוצרה בואדי", "ויקטוריה", "יונים בטרפלגר" ועוד, הוא כתב גם ספרי ילדים, יובל, למשל: "סופה בין הדקלים" ו"אותיות הולכות לים".

הוא תרגם את "הטרילוגיה הקהירית" של נגיב מחפוז, כתב מחזות וספרי עיון, כיהן עד השנה האחרונה כנשיא האגודה לזכויות האזרח.

בשנים האחרונות גם, אנחנו מדווחים על זה פה מדי שנה, מוענק פרס סמי מיכאל, ליחידים התורמים לחברה בכל הקשור לצמצום פערים חברתיים ולמתן שוויון הזדמנויות.

יובל: הכתיבה שלו זיכתה אותו בשלל פרסים: פרס אמת, פרס עגנון, פרס ראש הממשלה, יותר מפעם אחת, פרס ברנר, וגם עיטור כריסטיאן אנדרסן לספרות ילדים. אנחנו מונים פה רק כמה מהפרסים שבהם הוא זכה.

מיה: נכון. אתמול כשנודע דבר מותו, אנחנו שידרנו תוכנית מיוחדת לזכרו, שם שוחחנו עם הסופר אלי עמיר, גם הוא יליד בגדד. אנחנו נביא כמה קטעים ממה שהיה אתמול, למי שפספס. בואו נשמע את מה שהוא אמר על סמי מיכאל.

[הקלטה] אלי עמיר: אני קראתי לו אחי הבכור. מפני שהוא התחיל לכתוב על הבעיות החברתיות ועל הבעיות עם הערבים בארץ, כמובן לפניי, הוא עשר שנים מבוגר ממני, וזה הרבה, זה דור לפניי בספרות העברית. אני רוצה לומר שסמי מפלס דרך, את זה תמיד צריך לזכור. סמי יצא מהבועה, או מהעולם הקומוניסטי שממנו הוא בא וצמח, והתחיל לכתוב על בעיות ישראליות, ולדעתי רכש לו עמדה חשובה מאוד, במקום חשוב מאוד, והוא פילס דרך לסופרים שבאו אחריו, כמוני, ולדור הצעיר יותר.

יובל: באותה התוכנית אתמול שוחחנו גם עם פרופסור יוסי יונה, גיסו של סמי מיכאל, הוא סופר, פילוסוף, חבר כנסת לשעבר, הוא כמובן בן משפחה של הסופר סמי מיכאל, הוא סיפר לנו על התקופה האחרונה בחיים שלו, בצל המאורעות של השבעה באוקטובר.

[הקלטה] פרופ' יוסי יונה: הוא כאב מאוד. הוא היה מחובר באמת בנימי נפשו לחברה הישראלית. והיו גם ימים בתקופה האחרונה שהוא סירב לצפות בטלוויזיה. כי זה באמת הקשה עליו. פשוט הקשה עליו. הוא לא יכל… אני חושב שהוא התקשה מאוד להכיל את המצב הזה, את יודעת, את המאבק הקיומי של ישראל, והנה אנחנו לאחר 75 שנה, ואף יותר, ועדיין נאבקים על הקיום, והנה הפילוגים בתוך החברה הישראלית, ואתם גם יודעים, הוא היה יושב ראש של האגודה לזכויות האזרח, והדברים האלה היו באמת מאוד מאוד חשובים לו, זכויות אדם, זכויות חברתיות, וכשהוא צפה במציאות, שהנה אנחנו הולכים, ואיך נאמר זאת, על עברי פי פחת, בהתדרדרות, הן מבחינה תרבותית, מדינית, חברתית כלכלית, אז הוא פשוט, כפי שאמרתי, הוא כאב את המציאות הזו, ולכן גם אפילו התקשה, התקשה, כפי שאמרתי לפני כן, לצפות בה.

מיה: התקשה לצפות בה. פרופסור יוסי יונה גם דיבר איתנו על הקיטלוג של סמי מיכאל כסופר מזרחי, כאקטיביסט מזרחי. הוא היה גם הדבר הזה…

יובל: כן.

מיה: מורה דרך של פעילים מזרחיים צעירים ממנו, אתה יודע, הוא היה ראשון בהרבה דברים, אבל יש בזה גם רדוקציה, ופרופסור יוסי יונה רצה להצביע על כך.

[הקלטה] פרופ' יוסי יונה: פגשתי אותו דרך הספרות שלו, עוד לפני שהוא היה בן משפחה, בעיקר "שווים ושווים יותר", שדרכו התוודעתי, אם תרצה, בדרך ספרותית, להיבטים כאלה ואחרים של החברה הישראלית. הוא היה באמת חלוץ, מקור ההשראה שבדרכו, גם בדרכו הספרותית, ידע לתאר באופן מעמיק ומדויק את החוויות של יוצאי ארצות המזרח, אבל עדיין, ובכל זאת, אנחנו גם מדברים על סופר ענק, שבעצם רגליו היו נטועות ברומן המודרני. וגם ההקדמה הזו, שאנחנו מדברים על ההשפעה שלו בהקשר הזה, היא חשובה, אבל היא קצת לטעמי מחסירה, הייתי אומר, משהו מדמותו הגדולה, כסופר ישראלי.

כן, אני חושב שזה עושה לו רדוקציה, המון פעמים, את יודעת, כשמישהו כותב על חוויות, או סופר שכותב על חוויות של ארץ המוצא שלו בעיקר, שזה ארצות ערב, אז זה מתויג כספרות אתנית, אבל הוא היה בכל רמ"ח אבריו, הוא בסגנון כתיבתו סופר ישראלי, סופר בינלאומי. כן, הכתיבה שלו היא בהחלט אוניברסלית, מושפעת מהספרות הבינלאומית הגדולה, בוודאי.

יובל: הקטע הזה מוביל אותנו לשיחה שעשינו עם פרופסור יגאל שוורץ, הוא גם דיבר איתנו על מקורות ההשפעה של סמי מיכאל, שלדעתו זה גם מה שהפך אותו להיות הסופר הייחודי שהוא היה בנוף הספרות הישראלי.

[הקלטה] פרופ' יגאל שוורץ: סמי מיכאל עשה משהו שבכלל לא היה פה, הוא כתב רומנים חברתיים, היסטוריים תרבותיים, לא כתבו פה כאלה. ההשפעה שלו לא הייתה לא מרוסיה ולא מהמדינות האנגלוסכסיות, אלא הרבה יותר מהספרות הצרפתית של המאה ה-19, של בלזק ושל זולא במידה מסוימת, ושל הסופרים האמריקאים של תחילת המאה, שכתבו ספרים חברתיים, ביקורתיים, אבל פנורמיים. ואנחנו אומרים, בואו נסתכל ביושר על הספרים הגדולים שאנחנו גדלנו עליהם, כמו "מיכאל שלי", וכמו… אפילו הספרים, ספרים עבי כרס שיצאו בשנות ה-80, הם ספרים שהם בעצם נובלות, שלא נדבר על אפלפלד. הוא כתב רומנים."

מיה: הוא כתב רומנים, אנחנו דיברנו עם פרופסור יגאל שוורץ, גם על הקושי של הממסד הספרותי לקבל את סמי מיכאל.

[הקלטה] פרופ' יגאל שוורץ: אין לי שום ספק שהייתה לו בעיה בהתקבלות. אני למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים, עם שלושת תארי לספרות, והוא לא נזכר מעולם בשום סילבוס של שום קורס, ever. ואני הייתי די בהלם שקראתי ב-93' את "ויקטוריה", כי זה באמת ספר מדהים. אני פשוט לא… ואני יודע שמבחינתו של המורה שלי, מירון, והשכל, וגם מבחינתו של מירון וכל קובעי הטעם, זה היה מוקצה.

מיה: מבחינת קובעי הטעם, זה היה מוקצה.

יובל: מוקצה.

מיה: לא פחות ולא יותר. אז בואו נשמע מה פרופסור שוורץ חושב שהופך את סמי מיכאל לסופר גדול:

[הקלטה] פרופ' יגאל שוורץ: בגלל זה הוא גם סופר גדול, כי הוא בא עם תפיסת עולם שהיא לא פחות חשובה מאמנות הסיפור שלו. ותפיסת העולם שלו הייתה שאנשים הם אנשים, והם בני אדם, הם כולם שווים בעיקרון, וככה צריך להתנהג אליהם. והוא לקח את המודל הזה של החיים בכפיפה אחת, של כל מיני קהילות בבגדד, והלביש אותה על ארץ ישראל ועל הגדה, כאילו זה יחידה אחת שאנשים צריכים לחיות בה ביחד, וחשף את המתחים ואת הבעיות, אבל יצר מין, את יודעת, משהו כמו הממלכה האוסטרו-הונגרית, או מה שבעצם על פי תפיסת המציאות המוגבלת שלי, תמיד הכי הלך טוב. זאת אומרת, מקומות כאלה שיש בהם כל מיני קהילות, אחת ליד השנייה, עם איזה משהו מרכזי קלוש שהולך ונעלם, והם חיות איכשהו בשלום אחת עם השנייה. אז זה מה שהוא רצה שיהיה גם פה."

[אות מוזיקלי]

מיה: אנחנו "מה שכרוך" ב"כאן תרבות". אנחנו עם תכנית מיוחדת לכבודו של סמי מיכאל שנפטר אתמול. ואנחנו רוצים לשוחח עליו עם דוקטור אלמוג בהר, סופר ומשורר, שגם מלמד בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. שלום אלמוג בהר.

ד"ר בהר: שלום.

מיה: מתי פעם ראשונה קראת סמי מיכאל?

ד"ר בהר: בתיכון. אני חושב שזה היה…

מיה: "חצוצרה בואדי"? מה שגם אני קראתי? זה מה שנתנו לנו…

ד"ר בהר: הגעתי אליו, כן, ל"חצוצרה בואדי", ואז ל"ויקטוריה" ול"שווים ושווים יותר". וזה היה גם מין מסע בין מקומות, "חצוצרה בואדי" בחיפה, ו"שווים ושווים יותר" במעברה, ו"ויקטוריה" בבגדד. וגם אולי מסע לאיזה תודעה אלטרנטיבית, או היסטוריה אלטרנטיבית שלא לגמרי הייתה שם בספרי הלימוד בתיכון, או במהדורות החדשות בשנות ה-90.

מיה: אבל לך כבר הייתה מודעות אז בתיכון להיסטוריה האלטרנטיבית הזאת? זה עניין אותך אז?

ד"ר בהר: אני חיפשתי, כן. כלומר, הייתה לי את התחושה הזאת שבלימודי הספרות דילגו איתנו מהתנ"ך ל"תרנגול כפרות", ולא עצרו באמצע, ולא… ובעצם לא הייתה נוכחות של הספרות הזאת, ואחד המקומות הברורים הראשונים לחפש בהם, היה סמי מיכאל. קצת אחרי זה, שמעון בלס, ארז ביטון, אבל סמי מיכאל בהרבה מובנים היה נקודת התחלה, כי אני חושב שדווקא המרכזיות הכללית שהוא זכה לה, כלומר, הפופולריות המאוד גדולה של הספרים, "ויקטוריה" היה ספר מאוד מדובר בשנות ה-90, נתנה נראות לדברים, לא היה צריך לחפש ספרי מחקר או ארכיונים כדי להגיע לטקסטים האלו.

יובל: אבל זה לא מקרי אולי שבבתי הספר התיכון מלמדים את "חצוצרה בואדי", ולא את "שווים ושווים יותר", שאתה היית צריך להיתפס עליו בתור נער בתיכון ולהגיד רגע רגע, אני צריך… לקרוא עוד דברים של הכותב הזה ואז להגיע לספר שעשה פה מהומה.

ד"ר בהר: נכון, נכון. כלומר, הבחירות הן לא מקריות. אני חושב שבאיזשהו מובן, הרי גם סמי מיכאל עצמו עבר טרנספורמציה מהשאיפה שלו להיות סופר ערבי, והוא פרסם סיפורים קצרים גם בעיראק בסוף שנות ה-40, וגם בארץ בתחילת שנות ה-50, בעיתונות הקומוניסטית, בשם סמיר מארד, ואחר כך הוא… עם תחושת הבגידה גם של המפלגה הקומוניסטית, האישור שלה לכל מה שקרה בברית המועצות, הוא עזב אותה ואז התחילה איזו תקופה שלו שבה הוא לא פרסם, ובסופה הרומן שאנחנו מכירים, הרומן הראשון שלו בעברית, "שווים ושווים יותר", ב-74'. במובן הזה הוא עבר טרנספורמציה של שפת כתיבה, טרנספורמציה אולי גם בלחשוב מי הקהל שלו. זה לא מקרי שהרומן הראשון שלו הוא רומן שחוזר אל המעברה, שחוזר אל רגע השבר. הרומנים שאחר כך, ושאולי הם הצליחו יותר ונכנסו לתוכנית, תוכנית הלימודים, עוסקים ברגעים אחרים, או חוזרים אחורה לבגדד, או מאוחר יותר בחיפה, אבל אגב היום אני מניח שגם את "חצוצרה בואדי" לא היו מכניסים לתוכנית הלימודים.

מיה: נכון, אתה צודק, [צוחקת] אני חושבת שאתה צודק, כן.

ד"ר בהר: כן, כן.

יובל: אתה מדבר עליו כסופר פופולרי, והייתה לזה חשיבות מכרעת, כיוון שנכון, זה איפשר לו להגיד את הדברים בצורה שאולי אנשים שאין להם את הפופולריות הזאתי לא יכולים להגיד, כי אנחנו דיברנו כאן על זה שהממסד לא מיהר לקבל אותו, גם כשהספרים שלו מאוד הצליחו, גם כשהיה ברור שהוא מצליח, בין הראשונים לפחות, לתאר סוגיה שהספרות חייבת להתייחס אליה, הממסד הספרותי לא מיהר לחבק אותו, אבל הפופולריות שלו אז היא נתנה לו את הגב הזה.

מיה: הממסד, כלומר באקדמיה למשל, לא חקרו אותו כל כך.

ד"ר בהר: כן. אז נגיד, אם נציב אותו מול כותבים אחרים קרובים בגיל וגם ילידי בגדד שתכננו להיות סופרים בערבית, כמו שמעון בלס וכמו סמיר נקאש, אז אנחנו נקבל שלושה דגמים שונים. כלומר סמיר נקאש שהמשיך בערבית, ובמובן הזה גם הקהל המדומיין שלו היה הקהל הערבי הכללי, והנגישות אליו היא רק אם תחזור ותלמד את השפה, או אם הוא יתורגם, תמיד זה יהיה דרך תיווך מסוים.

שמעון בלס, שהרומן הראשון שלו, "המעברה", התפרסם כבר ב-1964, כלומר עשור לפני סמי מיכאל, בחר במסלול אחר, במובן שהוא החליף את שפת הכתיבה אל העברית, אבל התביעות שלו מהקוראים היו לאיזו נקודת התחלה של… של היכרות עם הספרות הערבית, עם המציאות והתרבות הערבית בת המאה ה-20.

סמי מיכאל במובן הזה עשה עוד צעד לקראת הקהל, כלומר ראה, הכיר בזה שיש פער בינו לבין חלק משמעותי מקהל הסופרים, מקהל הקוראים בעברית. והסכים לתווך להם את זה, עכשיו יש בזה משהו פחות טהרני, בהרבה מובנים, אבל לדעתי, א' זאת שליחות אדירה, כי בהרבה מובנים באמת ההגעה דרך סמיר נקאש או דרך שמעון בלס היא תובעת איזה דרך שצריך לעבור כדי להגיע אליהן.

סמי מיכאל, במובן הזה, היה הרבה יותר זמין מן הרגע הראשון של הקריאה בו ושל היצירות בו.

במובן הזה, לדעתי, כלומר, היה צורך בשלושת הדגמים האלו במקביל, כדי בעצם ליצור איזושהי המשכיות ואפשרות. כלומר, של מה זאת בכלל ספרות עברית חדשה? איפה היא מול הערבית? מה זה ספרות מזרחית? האם… ושלושתם הם דגמים שונים, אבל הם דגמים שבעצם משלימים אחד את השני, בעיניי.

יובל: אתה יודע, אבל אתה מדבר על הזהות המזרחית, זה כמובן חלק שאי אפשר להתעלם ממנו בספרות של סמי מיכאל, ומדברים הרבה על התרומה שלו לכך, אבל אנחנו שמענו למשל את פרופסור יוסי יונה שאומר לנו שיש בזה משום הרדוקציה של הספרות שלו.

מיה: הוא אומר, יש את זה, אבל אל תעשו לו רדוקציה, הוא היה סופר גדול.

יובל: כן, זה כדי לא להכיר בזה שהוא סופר גדול.

ד"ר בהר: כן, אז קודם כל אני חושב שזה כמובן תלוי מאיזה כיוון אומרים את זה עליו. כלומר, אחרי שהספר "ויקטוריה" התפרסם, אז בכמה ביקורות בעיתונות כתבו על הספר שהוא רומן אתני.

מיה: כן.

ד"ר בהר: ומיכאל מאוד לעג להגדרה הזאת. הוא אמר, מה זה בעצם רומן אתני? אז המבקר טוען שזה רומן שנכתב על העבר, אבל אז הוא נזכר שגם אשכנזים כותבים על העבר. [מיה ויובל צוחקים] ואז הוא אומר, טוב, אז ברומן אתני, כותבים על אוכל. אבל בעצם גם אצל ש"י עגנון נמצא כמה רגעים עם אוכל.

מיה: נכון. גם לאשכנזים יש אוכל. לא טוב, אבל בסדר.

ד"ר בהר: כן. אז רומן אתני זה רומן שכתב סופר מזרחי.

מיה: [צוחקת] נכון.

ד"ר בהר: אז במובן הזה, ברור שחלק משמעותי מהזמן, ההגדרות האלו, רומן אתני, או גרשון שקד דיבר על רומן עדתי, ספרות עדתית, או ספרות מזרחית, היו מצד הרדוקציה. אני חושב אבל שכן אפשר לדמיין אותן גם כשער להרחבה. כלומר, כשאנחנו רוצים לחשוב על הקשרים של סמי מיכאל אל הספרות הערבית, כמתרגם של נגיב מחפוז, הטרילוגיה "בית בקהיר", כסופר שכתב בעצמו בערבית, את הרומן שלו "ויקטוריה" סמיר נקאש תרגם לערבית, וסמי מיכאל עבר עליו ותיקן אותו בדרכו. במובן הזה, דווקא אני חושב שאפשר להתייחס לקטגוריה הזאת כבר היום גם כדווקא שער רחב ופתוח. כלומר, איך אנחנו מצליחים לחשוב על הספרות העברית בכללותה כחלק ממרחב של ספרות מזרחית גדולה, ואיך בתוך זה סמי מיכאל עמד בתוך אחד הצמתים המשמעותיים ביותר.

יובל: אתה יודע, אני שומע אותך מדבר עליו, ואני חושב לעצמי, זה דבר מאוד מאוד יפה שקורה בעצם, שכנער נחשפת אליו, ושעכשיו אתה קורא אותו בעיניים האלה, ומסתכל על הדברים, בעצם הוא מלווה אותך מאז שהתחלת לקרוא ספרים של גדולים, נכון?

ד"ר בהר: נכון.

יובל: איך המחשבה שלך על הספרות שלו השתנתה לאורך השנים? זאת אומרת, זה בטח לא היה ככה בהתחלה, זה בטח השתנה. יכול להיות שזה משתנה גם בשנים האחרונות.

ד"ר בהר: כן. אז קודם כל, יש ספרים שלו שאני שב אליהם הרבה, ו"חופן של ערפל" הוא המרכזי שבהם, שלאורך השנים חזרתי אליו הרבה, ובתחושה שלי הוא הרומן הגדול ביותר שלו.

ושם, בקריאה הראשונה, כלומר, באיזשהו מובן, קראתי גם כשהייתי קרוב לגילו של הגיבור, והאנרגיה, גם של הנעורים, גם עם הבילבול שבתוכם, וגם עם איזו מסירות אידיאולוגית גדולה, עברה בקריאה הראשונה, באמת גם מתוך איזה קירבה לחוויות האלה. ומאוחר יותר הרגשתי שיש ברומן הזה גם איזה מעבריות באמת. כי זה רומן על התקופה שלפני ההגירה, שהיא גם התקופה שלפני ההתבגרות, ושני הדברים האלו מצטלבים, והם נכתבים באמת על ידי סופר בוגר, כן? סמי מיכאל עצמו כבר בן למעלה מ-40 נדמה לי, או סמוך ל-50 בתקופה הזאת.

וספר נוסף שהיה מאוד מרכזי לי בקריאה תמיד הוא "חסות", שבו זה גם מן התנסות מאוד מיוחדת. כלומר להכניס לקפסולת זמן ברגע של משבר ערבי-ישראלי עם מלחמת יום כיפור, להכניס לתוך איזה קפסולה של מרחב שבה זוג פעילים פוליטיים, קומוניסטים-יהודים, נותנים חסות לסופר ולמשורר ערבי שבאותה תקופה. שזה… באומץ שלו גם לשאול, והוא לא תמיד היה אופטימי לגבי הסיטואציה פה והבחירות שלנו בתוך הסכסוך, בתוך הספר הוא ממש ממקם את זה בתוך מרחב ביתי אחד, בתוך שותפות אידיאולוגית שהיא לא מאפיין של המיינסטרים הישראלי, אלא בשוליו. וזה ספר שבעיני הוא מצפן אפילו לעתיד. כלומר להתחיל לקרוא אותו שוב היום, בתוך זמן של אלימות וטראומה, זה דבר אולי גם מאוד אופטימי וגם מאוד פסימי, מה חלף ומה קרה בחמישים השנה מאז שהעלילה הזאת מתרחשת.

אז אלו ספרים שחוזרים כל הזמן להעסיק אותי, ואגב, אולי צריך להוסיף בזה שהיה משהו בדמות של סמי מיכאל, גם בראיונות ובאופן אישי, שהיה לו הומור מאד מפוכח, וזה בולט בתוך הספרים האלו. הפיכחון, ההתבוננות הישירה בעיניים, גילוי הלב, אלו דברים שאני חושב שהוא היה באמת סוג של מגדלור בתוך הספרות והוא ימשיך להיות.

יובל: דוקטור אלמוג בהר, תודה רבה לך על הדברים האלה שאמרת לנו. תודה רבה ששוחחת איתנו.

ד"ר בהר: תודה לכם.

[אות מוזיקלי]

מיה: אנחנו "מה שכרוך", חזרנו עם תוכנית מיוחדת לכבודו של סמי מיכאל שנפטר אתמול.

ב-1974, אחרי שהוא פרסם את הספר הראשון שלו, "שווים ושווים יותר", הוא הוזמן לתוכנית של ירון לונדון, "טנדו" זה אחת מהפעמים הראשונות, אולי הפעם הראשונה ממש, אנחנו זה הדבר הראשון שמצאנו בארכיון, ההופעה הראשונה שלו בתקשורת.

יובל: כן.

מיה: אצל ירון לונדון, תאר לעצמך. ושם הוא סיפר גם על הביוגרפיה שלו וגם על הספרות שלו, הוא סיפר איך הוא הפך לקומוניסט בעיראק כדי להילחם בשלטון שם, אבל נאלץ בעקבות זה לברוח משם לפרס, איראן, אני יודעת שאומרים פרס… כאילו אנחנו ב…

יובל: זה מה שהוא אומר.

מיה: [צוחקת] אנחנו עכשיו במגילה. ושם הוא חשש שיסגירו אותו, ולכן הוא בעצם בא לישראל. בוא נשמע את ההופעה הזאת, התקשורתית הראשונה שלו.

[הקלטה מהתוכנית "טנדו"]

סמי מיכאל: מעמדי בפרס שהייתי שם ללא נראות, חייתי במחתרת, בצורה לא לגאלית, היה מצבי מאוד קשה, ואז באמת חיפשתי דרך להינצל, ופניתי לסוכנות היהודית ולהפתעתי הרבה קיבלו אותי באופן טבעי.

ירון לונדון: מדוע לא ברחת לגבול השכן, לגבול הסובייטי?

סמי מיכאל: היו גישושים…

ירון לונדון: למולדת העמים?

סמי מיכאל: היו גישושים בכיוון זה. הוצע לי הדבר. אבל ברגע האחרון, אני לא יודע, אני לא יודע להסביר את זה. משהו הרתיע אותי. כאילו שבזה אני שורף את כל הקשרים שלי לעבר.

הייתי בפרס, אבל כל הזמן התגעגעתי לשוב למשפחה, לידידים, לאנשים שגדלתי בתוכם, וידעתי שאם אני אעבור את הקו הזה שנקרא גבול, אין דרך חזרה ממנו.

[סוף ההקלטה]

יובל: את יודעת, דוקטור אלמוג בהר דיבר איתנו על ההומור שלו, בהמשך הוא אומר, "להפתעתי הם…", הוא חוזר על הדבר הזה של "להפתעתי הם קיבלו אותי, וגם ההחלטה שלי להיענות הפתיעה אותי". הוא בכלל היה מאוד מופתע שם. הוא מאוד…

מיה: כן.

יובל: זה קטע מצחיק שלו. במהלך התוכנית ירון לונדון מקריא חלק מהספר, חלק אגב שגם מצוטט בחלק מהביקורות שנכתבו על "שווים ושווים יותר", הציק להם, כנראה, למבקרים.

מיה: למבקרים…

יובל: כן, זה הקטע שבו משפחתו יורדת מהמטוס בישראל, והחוויה הראשונה שלהם בישראל זה השפלה. בואי נשמע אותו מקריא את הקטע.

[הקלטה] ירון לונדון מקריא: "תוך חמש דקות קצרות הצליחה המולדת החדשה להפוך את אבי מגבר נמרץ העומד בשיא אונו לשבר כלי זקן ומושפל. בעודו יורד מכבש המטוס, כשכולנו נסערים ולהוטים לחוש בקסמי ישראל שעליהם חלמנו, הגיח מתוך החבורה האפורה שבאה לקראתנו אחד שנשא בידו מכשיר ריסוס גדול. בטרם נבין מה אירע, אפפה עננת די.די.טי לבנה את אבּוּ שאול, לשעבר אזרח נכבד ונשוא פנים בקהילת בגדד. מבעד לעננה ראינו את אבא נושא את ידו אל בעל המרסס. הייתה זאת תנועת מחאה אילמת, אומללה, האבקה חדרה לפיו הפעור בתדהמה, שיער ראשו, שפמו וריסיו הלבינו, עניבת המשי, החולצה המעומלנת והחליפה הנאה הפכו מניה וביה סחבות מאובקות. לאחר אותו רגע משפיל, ללא ברכת שלום, ללא הגה, אחרי שנהגו בו כאילו בא בראש עדר בהמות, ראיתי את אבא עורך את הקרב האחרון שלו לשמור את כבודו העצמי עלי אדמות. הוא סירב להתעטש. הדמעות נגרו מעיניו, שרירי פניו התעוותו כמסיכה מעונה והכל נראה מכוער, מכוער ומחליא. הפרפור נמשך שניות מעטות. אבא ניצח, הוא לא התעטש. הייתי עד אפוא לניצחון האחרון בחיי אבּוּ שאול. היצור שיצא לאחר מכן מנמל התעופה לא היה אבי אלא רק שרידיו הגאים."

מיה: "היצור שיצא לאחר מכן מנמל התעופה לא היה אבי אלא רק שרידיו הגאים". אני מבינה שהמבקרים לא אהבו את זה כל כך.

יובל: [נאנח] כן, כנראה שלא.

מיה: טוב. יפה מאוד, כל הכבוד להם. בוא נמשיך עם סמי מיכאל מהראיון הזה, נראה מה הוא אומר על העוול הזה שנעשה לדור האבות.

[הקלטה] סמי מיכאל: באיזשהו מקום נעשה עוול איום לעלייה הזאתי. קבלת הפנים הזאתי היא מסמלת את השנים המרות שבאו לאחר התקופה הזאתי. שנים שבעצם הכחידו דור שלם, שהם בגילו של אבי, שלא היה להם מקצוע ביד, היה עליהם לפרנס משפחות מרובות ילדים בתוך אוהלים, אפילו לא בדונים וצריפונים, במקומות ללא חשמל, ללא מים זורמים, בתנאי סחי ומחלות. הדור הזה שאבי מייצג אותו, הוא שלקה בהלם הזה, הוא נחבא אל הכלים, פתאום הפך לטיפוס מגמגם, ולא היה בידו לקום ולהנהיג מעברה כפי שהנהיגו את היהדות בבגדד. והמפלגות של שנות ה-50 עשו את העוול הנוראי ביותר, הם גייסו את הבריונים שבתוך המעברות, את הנוכלים, ומינו אותם כמנהיגים. ואני חושש שהם מורישים את זה לילדים שלהם אפילו, את רגש המרירות שעדיין מפעם, לכן דעתי שהמדינה צריכה לעשות הרבה הרבה מאוד למען שיקומם הנפשי ולמען טיפוחם הכלכלי.

מיה: תשמע, זה פשוט מדהים שהוא אמר את זה ב-74', חבל שלא הקשיבו, [יובל צוחק] כי הכל נכון.

יובל: הוא היה… הוא היה מאוד מאוד פוליטי, הייתה לו תודעה פוליטית כבירה, אין מה לומר, הוא ידע, הוא ראה את הדברים האלה ש… אנחנו אומרים, הוא מדבר על זה, על ההורשה של התחושות האלה, הוא ראה הדברים האלה לעתיד.

מיה: נכון. ב"יומן השבוע" בשנת 1980 עשו עליו כתבה, על סמי מיכאל, שם שאלו אותו אם הוא ציוני.

[הקלטה] סמי מיכאל: לא, לא הייתי מגדיר את עצמי כציוני, אני מגדיר את עצמי שאני פטריוט ישראלי. כי המושג של ציוני בעיני הוא מושג מאוד מעורפל. כל אדם שני יש לו הגדרה אחרת לציונות. האם בציונות מתכוונים לזה שאתה נאמן למדינת ישראל? אני כן נאמן למדינת ישראל. האם אתה מוכן להגן עליה? אני כן מוכן להגן. אם אתה רואה את זה כמולדת, האם אני רואה את זה כמולדת שלי? כן, אני רואה את ישראל כמולדת שלי. וגם אני רואה אותה כתחנה סופית בחיים שלי. ילדים שלי פה, אשתי פה, את כל מה שאני אוהב כרגע כיום הוא נמצא בתחום מדינת ישראל. עד הנקודה הזאת אני ציוני. אבל להביא או לרכז את כל העם היהודי במדינת ישראל, בזה אני לא דוגל. אני… לראות בציונות גם זכות ללכת להתיישב בשטחים כרגע לא לנו, אני גם לא דוגל בזה, אני לא ציוני.

יובל: הוא נשאל שם גם למה הוא כתב על מחנות הפליטים הפלסטינים, שאלו אותו מה פתאום…

מיה: למה הוא כתב על פליטים, כן.

יובל: כן. וזה מה שהוא ענה.

[הקלטה]

מראיין: למה הקדשת פרק כה נכבד לנעשה במחנה פליטים?

סמי מיכאל: כי רציתי לתאר את הסבל שלהם, הסבל שהרחוב היהודי לא מודע לו, לא מכיר אותו. רואים את הערבים כגוש מאיים, אבל לא רואים את הסבל, לא פרטו את הערבים ליחידים, עם הסבל שלהם, רציתי להראות לקורא היהודי שיראה מי זה פליט, מה הדמות של פליט, הוא לא רק אדם שבא עם חומר נפץ, אלא גם אדם שסובל.

[סוף ההקלטה]

מיה: תשמע, סמי מיכאל הוא בן אדם מאוד רדיקלי.

יובל: מאוד!

מיה: מאוד מאוד רדיקלי, ויותר אמיץ מסופרים אחרים… הוא אומר כאן דברים ש… וואו. היום אסור להגיד דברים כאלה.

יובל: אולי גם אז אסור היה.

מיה: נכון, אומץ.

[אות מוזיקלי]

יובל: אנחנו "מה שכרוך", חזרנו. אנחנו מסיימים עם סטטוסים ספרותיים. הסופר והמוזיקאי אמיר בן-דוד כתב על סמי מיכאל, שנפטר אתמול, כך: "המנוח ואני: התאהבתי בסמי מיכאל כשהייתי נער וקראתי, ואז שבתי וקראתי את "סופה בין הדקלים" הנפלא שהילך עליי קסם. אחר כך הגיעו גם, בעידוד בית הספר, "חסות" ו"חצוצרה בואדי", ובהמשך "שווים ושווים יותר" המכונן. אחרי שנים, הגשתי במשך עונה אחת קצרה ומתוקה תוכנית תרבות צנועה בצהריים של שבת, ב"קשת". כשסמי מיכאל פרסם ספר חדש, "מעוף הברבורים", זו הייתה סיבה מעולה להזמין אותו לראיון ולהקדיש לו תוכנית שלמה של חצי שעה. בתוכניות ספרות כאלה, אתה לא מצפה בכלל לסקופים חדשותיים. העניין הוא הספרות, הכתיבה. במקרה של סמי מיכאל, גם הפוליטיקה של הכתיבה והפוליטיקה של התרבות, כי סמי מיכאל היה תמיד סופר ואיש פוליטי. ואז הוא הפתיע, וסיפר סיפור שלא סיפר קודם. איך המוסד הציע לו להתגייס ולהיות סוכן בסוריה. ואחרי שהוא סירב, הם גייסו את גיסו, אלי כהן. סמי מיכאל סיפר בראיון כי שקל את ההצעה של המוסד בכובד ראש, אך לבסוף דחה אותה. בעוד הוא בחר שלא להתגייס, גיסו, אלי כהן, דווקא החליט להתגייס לשירות המודיעין ולצאת לסוריה בזהות בדויה. כהן, שהיה נשוי לאחותו של מיכאל, נדיה, נלכד בידי כוחות הביטחון הסוריים והוצא להורג ב-18 במאי 1965. מיכאל סיפר כי האנשים שניסו לגייסו התנהגו אליו בכפפות של משי, הוא ביקש להדגיש כי כל מי שהתגייס למוסד עשה זאת מרצונו המלא ולא מתוך לחץ. כאשר נשאל מדוע סרב להתגייס לשירותי המודיעין, הוא אמר כי ברח מהשלטון העיראקי ולא רצה לחיות שוב בדמות צללים נרדפת. הוא גם סיפר באותו ראיון כי העובדה שאלי כהן ריגל למען ישראל הייתה ידועה לו עוד לפני שנלכד בסוריה."

אה, זה ציטוט שעכשיו של סמי מיכאל: "אלי תמיד סיפר בתוך המשפחה שהוא עוסק בריגול, אבל אמר שזה ריגול כלכלי. אני לא קניתי את הסיפור. יום אחד הייתה לנו שיחה ארוכה והוא סיפר לי שהוא עובד באחת מארצות ערב. זה היה ממש לפני הנסיעה האחרונה שלו. הוא היה נוסע וחוזר לסוריה, לא ישירות, אלא דרך אחת מארצות אירופה. הוא אפילו סיפר לי על תנאי המשכורת שלו ועל כמה מקנאים בו אלה שיושבים במשרדים. כשהוא נלכד, הייתי מרותק לרדיו. סוריה שידרה את כל העניין ואחר כך את המשפט. ממש נתנה לזה מקום נכבד, ואני שמעתי את העמידה האמיצה שלו מול השופטים." כאן…

מיה: אמיר בן-דוד, יפה הוא כתב.

ולסיום נקרא סטטוס, הסטטוס האחרון של סמי מיכאל, שכתב לא כל כך מזמן, ב-21 במרץ. זה מה שהוא כתב: "ב-21 במרץ, רחל מיכאל יונה, בת זוגי ואני חוגגים יום נישואים. בתאריך זה מציינים בעולם את יום המאבק הבינלאומי בגזענות. מי יתן ונשכיל לטעת את השאיפה להגשמת הערכים הנשגבים של הומניזם, שוויון וצדק חברתי, דתי, מגדרי ולאומי. אני מאמץ אל ליבי את גיבורי החיל אשר ללא לאות נאבקים במופעי הגזענות על גווניה הרבים. היום הוא גם תחילתו של האביב, המסמל לבלוב והתחדשות. מי יתן וחטופים, שבויים וכלואים ישובו הביתה, ועם הטבע המתחדש, יחגגו את האביב מחובקים עם אהוביהם."

עד כאן.

יובל: [נאנח] עד כאן. ועם זה אנחנו מסיימים את התוכנית שלנו לכבודו של סמי מיכאל, שנפטר אתמול בגיל 97, אחד הסופרים הגדולים שלנו. עד כאן התוכנית שלנו להיום.

תודה לליהיא צדוק על ההפקה, תודה לשרון לרנר על הביצוע הטכני, ואנחנו מזמינים אתכם כרגיל לבקר בעמוד הפייסבוק שלנו. נהיה פה שוב מחר. להתראות.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

4 views0 comments

Comentarios


bottom of page