top of page

מה שכרוך - לשמוע את שפת הסימנים

תמי אסולין היא משוררת חרשת שעומדת להוציא את הספר השירה הראשון בעולם שנכתב בתחביר שפת הסימנים Fa. דיברנו עם אחד מעורכי הספר, גל נאור, על איך זה נשמע; העולם אפל, אנשים רעים מנהלים בתי יתומים, וקולנועים מתים על דיקנס. בפינתו "עובר מסך" דיברנו עם יונתן דורון על סוד המשיכה של הנובלה "מזמור לחג המולד".

 

אתן מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

מה שכרוך עם יובל אביבי ומיה סלע.

[מוזיקה]

יובל: שלום, צהריים טובים אנחנו ״מה שכרוך״, מגזין הספרות היומי בכאן תרבות, אפשר להאזין לנו ב-104.9 וב-105.3 FM, זה בתדרים ברדיו, אפשר להאזין לנו גם ביישומון של כאן, באתר של כאן, בשלל יישומוני הסכתים שונים, זה עולה אחר כך כהסכת לכל מיני…

מיה: בכל הפלטפורמות יובל.

יובל: בכל הפלטפורמות! ספוטיפיי, אפל מיוזיק, זה מה שאני מכיר אני לא יודע שום דבר יותר…

מיה: בטח יש עוד משהו [צוחקת]

יובל: איתנו באולפן: על העריכה נועה בן הגיא, אלכס לויקר ושלום יצחק על הביצוע הטכני. שלום לכולכם, שלום מיה סלע.

מיה: שלום לך, יובל אביבי. אז בטח שאלת את עצמך איך כותבים שירה בשפת הסימנים.

יובל: בהחלט שאלתי את עצמי.

מיה: אז יש לנו הזדמנות לגלות את הדבר הזה היום, בגלל שלאחרונה הושק קמפיין מימון המונים להוצאת הספר ״ימ Fa״ של תמי אסולין שהיא משוררת חרשת. הספר הזה כתוב בשפת הסימנים Fa, שפה שבה חרשים מדברים בינם לבין עצמם ולפי מה שהיא כותבת שם בעמוד הקמפיין, השפה הזאת מנותקת מהלשון והתחביר של העברית ובעלת תחביר אוטונומי ודקדוק מופלא ועשיר, עשיר משל העברית, שמאפשרים מקום למבעים רבים ולכן היא טבעית לשירה. נורא מעניין להבין שפה שהיא שונה לגמרי.

יובל: כן, גם היא טבעית לשירה, זה מאוד יפה.

מיה: ננסה להבין את זה היום. היא… בעיני תמי אסולין זאת השפה היפה והמשוחררת ביותר בעולם, שילוב של תקשורת וריקוד.

יובל: אני זוכר שהיה… מה זה היה? אה…

מיה: אני לא יכולה לדעת, אם אתה אומר ״אני זוכר שהיה״ ואז לשאול אותי מה זה היה.

יובל: אהה.. מה כבר ביקשתי? מה כבר ביקשתי שאני אחשוב על משהו מעומעם… מעורפל ואת תדעי מה קורה?

מיה: [צוחקת] ואני פשוט אבין, כן.

יובל: בשידורים של כאן, באירוויזיון היה שילוב של תקשורת וריקוד זה בדיוק מה שהיה, היה שם את שפת הסימנים וזה היה מדהים.

מיה: אה, בכל שידורי הטלוויזיה יש תרגום כזה לשפת הסימנים.

יובל: נכון, אבל כשזה מוזיקה זה מדהים.

מיה: בטח גם בכדורגל זה יפה.

יובל: נכון…

מיה: אני לא צופה בזה בדרך כלל. לפעמים אני עוברת ליד איזה מסך ליד איזה בר אבל…

יובל: אני לא ראיתי שפת הסימנים בשידורי כדורגל אבל יכול להיות שיש ערוץ… שיש כאילו, את יודעת, טלוויזיות חכמות שאתה יכול כן להפעיל לא להפעיל… אני לא יודע איך זה עובד אוקיי.

מיה: בטוח יש.

יובל: אל תשאלו אותי על שום דבר בסדר? אפילו הזיכרון שלי אני לא שולט בו.

מיה: טוב. אנחנו כן נשאל את גל נאור. אנחנו נדבר היום עם גל נאור שהוא אחד מעורכי הספר הזה ונברר באמת מה זאת השפה הזאת, איזה שירה זה מייצר, מה הדבר המיוחד בשירה הזאת.

יובל: כן.

מיה: אנחנו נדבר היום גם על דיקנס עם יונתן דורון בפינה שלו ״עובר מסך״. אנחנו ניגע שם בקשר שבין דיקנס למסכים שמקיפים אותנו.

יובל: שזה קשר הדוק.

מיה: כולל למסכים החכמים.

יובל: אה, [צוחק] יפה לא הייתם מחכים להתחבר פה, זה היה מתוכנן.

יובל: לפני כן! חודש נובמבר תם לו, הגענו סוף סוף לחודש דצמבר וזה אומר שהאירוע השנתי המכונן ״החודש הלאומי לכתיבת ספר״ תם. את זוכרת את העניין הזה?

מיה: בטח, את השטות הזאת.

יובל: רגע, לא, זה דבר רציני. אה… מי שלא זוכר משנה שעברה או מהשנה שלפני כן מדובר על פרויקט רב משתתפים בינלאומי, שבו כותבים מכל העולם מנסים לכתוב ספר שלם בימי חודש נובמבר. כמה ימים יש בנובמבר? 30, נכון?

מיה: שלושים, כן.

יובל: שלושים ימים - ספר! אתה יושב וכותב ויש קהילה שלמה שתומכת בך, ומדריכים, ומשימות יומיות, ומכסה קבועה של מילים שצריך לכתוב לפי פרקי זמן קבועים ובסוף אתה יוצא עם ספר. זה מין מעטפת כזאת שנועדה לשחרר את הכותב שבך. את רוצה לשחרר את הכותב שבך?

מיה: אבל זה שזה מוגבל לשלושים יום יכול להיות שזה בעייתי.

יובל: לא, כי הטענה היא, אם אתה לא תשים לעצמך דדליין, אתה תתמהמה… 

מיה: אבל זה לא פוטו פארג' פה. ספרות זה לא פוטו פארג'.

יובל: זו נקודה מצוינת. אז תשמעי, לכבוד תום החודש הזה כותב ב-Guardian טים ג'ונס.

מיה: ג'ונז? [צוחקת על המבטא של יובל]

יובל: ג'ונז זה עם Z פשוט נדמה לי בסוף במקום עם S, אני לא יודע לא מכיר אותו. הוא כותב מאמר ב-Guardian על הספר שהוא עצמו כתב בחודש נובמבר 2021 שעבר.

מיה: בשנה שעברה כן.

יובל: הוא כתב את זה כחלק מהפרויקט הזה, והוא כותב על החוויה.

מיה: נכון, אז הוא אמר שבנובמבר שעבר, הוא כתב, שבנובמבר שעבר, הוא כתב ספר בן חמישים אלף מילים בתנאים האלה, שעכשיו סיפרת עליהם, שדרשו ממנו, מה זה אומר, להתעלם מילדיו, לעבוד בלילה, ולכתוב במגרשי חנייה, בהמתנה לרופא שיניים, ואפילו במהלך טיפול רפואי. זה נשמע כמו טיפול כזה של התפוז המכני.

יובל: ממש.

מיה: איך להיגמל מהרצון לכתוב ספרים?

[צוחקים]

יובל: אולי זה עצם זאת המטרה שלהם, הם עושים את זה כדי שנפסיק.

מיה: אנחנו נעשה לך טיפול כזה ואתם תפסיקו עם השטויות שלכם. טוב בכל אופן זה נשמע כאילו סדר העדיפויות שלו השתבש לחלוטין. וזה ספר בסך הכל, באמת אתה התעלמת מהילדים שלך? אתה לא אמור למות בתהליך הכתיבה, אלא אם כן אגב, זה ספר ממש טוב ואז זה שווה את זה. אולי, לא יודעת.

יובל: לא, אם זה ספר מעולה ואתה מת תוך כדי הכתיבה.

מיה: כן, רוקנרול, אתה יודע.

יובל: זה אנחנו מוכנים.

מיה: בכל מקרה בחלוף 12 חודשים הוא אמר לעצמו שנותר לעשות את הדבר היחיד שהוא מפרך ומתיש יותר מאשר כתיבה כזאת וזה לקרוא את הספר ומי יודע איך זה ייגמר.

יובל: כן, הספר שהוא כתב, ככה מתברר לפי הכתבה שהוא עצמו כתב, לא סחף אחריו את ההמונים ולא שכנע סוכנים ובתי הוצאה לאור להוציא אותו, אבל, צריך להגיד לזכותו שזה לא קרה בעיקר כי אותו סופר מכובד השאיר אותו על המדף. הוא בכלל לא ניסה לקדם אותו. הוא לא ניסה לקדם אותו בגלל סיבה טובה - הוא היה בטוח שהוא כתב אשפה מוחלטת. לא שהוא יכול היה לדעת. במהלך החודש, הוא מספר, החודש שהוא כתב, הוא… בכלל לא היה לו זמן לעבור על מה שהוא כתב בגלל הדרישה לכתוב ולכתוב ולכתוב ולכתוב כל הזמן. הוא אומר דרך אגב ואני מקבל את זה, למה לעשות את זה ב-30 יום, הוא אמר שזה היה תהליך שהיה בו משהו מזכך ומשחרר. יש תרגילים כאלה. את מכירה את דרך האמן?

מיה: כן.

יובל: יש ספר כזה ״דרך האמן״ שאומר - קום בבוקר תכתוב שני עמודים לא משנה על מה, פשוט תפלוט את כל ה… כמו להשתין בבוקר, לפלוט מה שהצטבר בלילה ואז אתה תוכל…

מיה: אין בעיה אבל זה לא קשור לספרות.

יובל: בסדר.

מיה: אוקיי, הנה אנחנו מסכימים.

יובל: הוא לא אומר עכשיו שום דבר על הספרות בינתיים, הוא רק אומר שהיה בזה משהו מזכך. שהוא הוא לא רק מסתייג מזה הוא אומר שזה היה תהליך שהיו בו דברים טובים אבל מבין הדברים הטובים לדעת אשכרה מה כתבת ולהחליט, זה טוב או לא טוב, זה לא היה אחד מהדברים הטובים.

מיה: אוקיי אז האם באמת הספר הזה גרוע כמו שהוא דמיין לעצמו? כי בסך הכל היינו רוצים שכעבור שנה הסתבר שמדובר ביצירת מופת, זה היה יכול להיות מקסים.

יובל: נכון.

מיה: להפתעתו כשהוא ניגש לקרוא אותו שנה לאחר מכן הוא כותב שם שבאופן מדהים זה לא היה רע כמו שחשבתי, זה היה הרבה הרבה יותר גרוע.

[צחוק]

מיה: הוא אומר שבטקסט שלו הוא נתקל בדיאלוגים קרינג'ים, בפעולות מתישות, בדמויות שהיית עובר את הכביש כדי להימנע מהן. הדבר הכי גרוע, לדבריו, היו השנינויות הבלתי פוסקות של הדמויות לא רק בגלל שהן היו מאוד לא שנונות אלא בעיקר כי אחרי כל פעם שהייתה איזה שנינות, המחבר, שזה הוא, טרח לציין בפני הקוראים שהדמויות צוחקות מהשנינות. הא הא.

יובל: אם לא הבנתם הייתה פה בדיחה שנונה, So we laughed, ככה הוא כותב. They laughed, we laughed, everybody laughed, he laughed.

[מיה צוחקת צחוק מזויף ברקע]

יובל: אוקיי אההה… אם אפשר להאשים את הדדליין הבלתי אפשרי בשגיאות האלה ואולי אפילו לתקן בעריכה קפדנית, ככה הוא אומר, אי אפשר לעשות את זה, לא להאשים את הדדליין ולא לתקן בעריכה, בהיבטים אחרים של כתב היד, למשל: אחד הדברים שאני מאוד אהבתי זו העובדה, שהוא שותל כל מיני רמזים בספר, הוא גילה את זה, הוא גילה שהוא שותל כל מיני רמזים ובונה איזו עלילה מסעירה וחוזר אחורה לעבר, ושותל כל מיני רמזים לקראת גילוי מסעיר בהמשך. בסוף אתה אמור להגיע לאיזה משהו מדהים. אבל הבעיה היא שהוא שכח את הגילוי המסעיר, הוא השאיר רק את הרמזים. הוא כותב למשל, בשיחה אחת, שיחה אחת רומזת למשפט, משפט בבית דין, של אחת הדמויות על משהו איום ונורא. אבל מה הוא אותו דבר איום ונורא? למרבה הצער הקורא לעולם לא ידע, הוא שכח מזה.

מיה: [צוחקת] טוב, דבר אחד חשוב למדתי מקריאת הספר שוב, הוא כותב שם, והדבר הזה הוא שלעולם לא אתן לאיש לקרוא אותו.

יובל: וזה באמת דבר חשוב ללמוד! זה דבר חשוב!

מיה: לא, למה? הוא יכול לתת לאשתו אם היא נורא רוצה להשחית את זמנה על משהו, לא צריך להתבייש.

יובל: למה? אם זה גרוע.

מיה: לכל אחד יש תחביב. אם אתה משחק ברידג׳ ואתה רוצה שיראו אותך משחק ברידג׳…

יובל: תשמעי, האמת היא שיש לי תחביב מאוד מאוד חשוב שאני לא כל כך טוב בו, וזה באמת בטח מצער לכל מי שעושה איתי את התחביב הזה. אבל זה בעיה שלהם.

מיה: לא, מי שעושה איתך את התחביב נהנה מזה שהוא בעצמו עושה את התחביב. אז פה זה לא עליך. פה אנחנו מדברים על זה שאשתך תבוא לראות אותך עושה את זה, שזה כבר הקרבה. זה ההבדל.

יובל: נכון היא באמת מעולם לא עשתה את זה.

מיה: יפה, אני חושבת ש.. אני מבינה את זה לגמרי.

יובל: אפשר להבין אותה.

מיה: יש גם נקודה חיובית ואופטימית ומעצימה, כמובן, לא לדאוג, העצמה זה ה… אתה יודע שאני אוהבת העצמות, זה ממש אני [אירוניה]. הוא אומר שם, אבל גם השלמתי עם הרומן הגרוע שכתבתי, ששכב על המדף שנה ודיכא אותי בכל פעם שהבטתי בו, הוא ערימה של זבל, אבל לפחות אני משוכנע שאם יהיה לי רעיון בעתיד אני אוכל לשפוך אותו לנייר, אולי זה ייקח יותר משלושים יום. שזה הדבר הכי מדכא שקראתי בחיים שלי, חייבת להגיד… 

יובל: [צוחק] 

מיה: אממ… אוקיי אז נגיד שזאת עצה טובה, אולי, לכותבים, תעשו את זה ביותר משלושים יום. אמממ…. הרעיון שהוא יצא משם עם הידיעה שאם יהיה לו רעיון הוא יוכל לשפוך אותו לנייר, זה קצת מדכא אותי. עצם הניסוח… אולי אתה לא סופר, אדוני, יכול להיות, יש מצב כזה. אם הוא היה יוצא עם מסר מעצים לעצמו, אם הוא היה אומר לעצמו, הבנתי שאני לא סופר.

יובל: אני רואה חשבון.

מיה: וזה לא נורא! יש עוד דברים לעשות בחיים האלה. גם להיות סופר.. מה… או שאתה סופר או שאתה לא סופר.

יובל: נכון. יכול להיות שזו באמת ההעצמה האמיתית היא להבין שלא כולם חייבים לקרוא את מה שכתבת.

[מוזיקה]

מיה: בהוצאת "מעין" עומדים לעשות תקדים בינלאומי, להוציא את ספר השירה הראשון בעולם הכתוב בשפת הסימנים Fa, שפת חירשים. מדובר בספר "ימ Fa", ספר השירים של תמי אסולין שהיא משוררת, רקדנית, אמנית רב תחומית, מורה לשפת הסימנים גם. הספר הזה יצא בזמנו כחוברת שהופצה ביחד עם כתב העת "מעין", זה היה לפני כמה שנים ועכשיו יהיה ספר נפרד, מכובד, ספר אמיתי. קמפיין מימון המונים הושק לאחרונה כדי לאפשר את הוצאת הספר הזה ב"הדסטארט" עם תשורות יוצאות דופן וייחודיות, כמו למשל, הפקת קליפ בשפת הסימנים שזה דבר שאני הייתי הולכת עליו לגמרי אם הייתי מוזיקאית כי זה ממש מדליק. שיעור בשפת הסימנים, גם, גם הייתי רוצה.

יובל: זה כן. לגמרי.

מיה: אני למדתי פעם, לפני המון שנים מן הסתם, בגן משולב עם ילדים חירשים, שזה היה גן ליד הבית שלי, לא משהו מיוחד. ואז,

יובל: את מדברת על הגן שבו למדת?

מיה: גן, גן ילדים. ואז גם היה שיעורים של שפת הסימנים.

יובל: וידעת לדבר שפת הסימנים?

מיה: כן, אבל אתה יודע, אם לא ממשיכים עם הדבר הזה, זה נעלם. אבל היה דבר כזה, זה היה נחמד. אבל לא יודעת, נראה לי שכבר לא קיים.

יובל: אני הייתי רוצה לדעת שפת הסימנים.

מיה: אוקיי, אז אתה יכול לעשות,

יובל: לקנות את התשורה הזאת.

מיה: לקנות את התשורה הזאת ויהיה לך שיעור בשפת הסימנים וגם אם אתה רוצה, יש תשורה שהיא מטקות.

יובל: נכון.

מיה: שזה גם נחמד.

יובל: נכון.

מיה: כדי לדבר איתנו על הספר ואיך בכלל כותבים שירה בשפה הזאת ואיך מדפיסים את זה, אנחנו נדבר עם אחד מעורכי הספר, גל נאור, שהוא אמן, יוצר תיאטרון וכוריאוגרף. הוא גם מתורגמן לשפת סימנים וחובב שירה. שלום גל נאור.

גל: שלום, שלום, שלום.

מיה: אולי, אולי תסביר לנו בתור התחלה מה זה בכלל שפת Fa? איך אם אפשר בכלל איכשהו להסביר מה זה.

גל: בטח. אפשר, אפשר לנסות להסביר. קודם כל, שפת ה-Fa זה בעצם כינוי של קהילת החירשים בישראל לשפת הסימנים האותנטית או אפילו אפשר לקרוא לה ה-native, שפת הסימנים הילידית. האמת היא שהמושג fa כמו שאנחנו יודעים הרי בעברית זה לא אומר שום דבר.

מיה: כן.

גל: אם חוקרים אחורה מבינים שבעצם ה-fa מגיע מתוך הסימן או המילה ״ואר״ בגרמנית. ובעצם המילה ״ואר״ בגרמנית אומרת אמיתי. בשפת הסימנים הישראלית המושג Fa קיבל גם משמעויות אקסטרה כאלה של אותנטי או אשכרה או אסלי. וכן, זה בקווים כלליים.

מיה: זאת שפה אוניברסלית בעצם? אתה יכול לדבר בשפה הזאת עם… בכל העולם זו שפת הסימנים שמדברים בה?

גל: אז לא. שפת הסימנים למי שלא יודע היא לא שפה בינלאומית, אבל חרשים בכל העולם כן יכולים כאילו to overcome language barriers כשהם פוגשים אחד את השני.

מיה: כן?

גל: בזכות אותה ייחודיות של שפה שהיא בעצם, אפשר לקרוא לה שפה אוטונומית. זאת אומרת יש לה תחביר ודקדוק משלה והיא בעצם מאוד אייקונית, היא מאוד ויזואלית. אז נכון, שפת הסימנים היא לא בינלאומית, אבל החירשים שהם מאוד, מאוד מחוברים לשפה יהיה להם קל יותר לתקשר אחד עם השני כשהם פוגשים אחד את השני,

מיה: מה כמו,

גל: בארצות אחרות. 

מיה: כמו יידיש וגרמנית כזה? תוכלו להבין בסוף.

גל: אפשר לומר, אפשר לומר, אבל… כן, כן ולא

מיה: בעצם זו שפה שאתה לא מאיית את המילים, לא א, ב, ג, נכון? יש סימן ל...

גל: לא, ממש לא. יש סימן לכל מילה. לפעמים יש איזשהי מעין תמציתיות מאוד מגניבה. זאת אומרת, לצורך העניין, אני בתור מתורגמן, אני יכול עכשיו לסמן את כל המילים שאני אומר לכם מילה במילה לסמן. השאלה אם חירש שמסמן בשפת Fa, בשפה הילידית, יצליח בכלל להבין אותי. זאת אומרת, ברגע ש, זאת אומרת, זאת שפה בפני עצמה. אז יש איזשהו עניין של באמת להצליח להעביר את הדברים במבע האמיתי, האותנטי. זה מה שתמי עושה.

יובל: איך מעבירים את זה אבל, איך מעבירים את זה לעברית כתובה? זאת אומרת, איך, איך, איך, אני לא מבין בכלל את שלב המעבר הזה. כי לכאורה אתה אומר אם מישהו מתקשר בשפה מדוברת, בשפה הזאת, אחרי זה צריך לכתוב את זה, פשוט כותבים את זה בעברית רגילה.

גל: נכון והאמת היא שזה משהו שקצת תמי שהיא משוררת בחסד עליון, האמת שהיא קצת נתקלה באמת בעניינים כאלה בספרים הראשונים שהיא הוציאה לפני שהיא הוציאה את "ימ Fa". שבעצם היא שמעה כל מיני ככה, הקשיבה לכל מיני קולות חיצוניים שאמרו לה "שירה זה דבר שחייב להיות עם ניקוד, צריך לתרגם את זה לדוברי העברית שיבינו על מה את מדברת, את לא יכולה לכתוב בצורה הזאתי, את לא יכולה". וכך היא עשתה בספרים הראשונים שלה. ואז היא הבינה שבעצם, זאת אומרת, היא בעצם לא נשארת נאמנה לעצמה.

יובל: כן, היא לא כותבת בשפה של… בעצם היא צריכה לכתוב בשפה שהיא לא משתמשת בה ביומיום. היא לא...

גל: ב-ד-י-ו-ק. בדיוק, בדיוק. ומה שכל כך ייחודי בשירה של תמי וכל כך מסעיר, זה העובדה שהיא באמת כותבת. קודם כל, חשוב לציין שתמי היא משוררת בעצם דו לשונית כי היא משוררת בשפת סימנים, היא רואה, היא רוקדת את השירה שלה ואז היא גם עושה את המעבר המדהים והמיוחד הזה אל השפה העברית שבעצם ממש מסעיר את חדרי הלב. כי בעצם זו שפה שכשקוראים אותה בעברית היא… היא פשוט לא בהכרח עוברת ישר דרך הראש, היא יותר פוגשת קודם את הבטן או את הלב וזה מה שכל כך מסעיר בשירה שלה.

מיה: זאת אומרת שהכי טוב היה אם היינו יכולים לראות את תמי על במה מבצעת את השירים שלה. נגיד זו הייתה הדרך הכי טובה.

גל: כן ולא. אני חושב שיש משהו מדהים בלראות אותה מבצעת שיר שלה בשפת הסימנים. אבל גם יש עוצמה חבל על הזמן בלקרוא את השירים שלה הבלתי מתנצלים כשהיא כותבת אותם בשפת ה-Fa בתחביר של שפת Fa ישירות אל תוך העברית.

יובל: אז בוא, בוא תקרא לנו דוגמה.

מיה: כן, תן לנו דוגמה.

יובל: כדי שנבין על מה מדובר.

גל: יאללה בכיף, יאללה בכיף. אז בחרתי, בחרתי פה איזה שיר שאני מחבב. אוקיי.

"את פותחת ג'ה פה, את משחקת עצמות שלך. גמישות גופיפך, את פורחת. את חירשת, גופך בורח ממך, את תופסת את הגוף, רוקדת מפרק רך מפרק קשה, מפרק רך ציורת, של קיר." 

זה השיר.

יובל: אני מנסה להבין. מה בעיניך בעצם ההבדל בין לכתוב שיר כזה, אם בכלל אפשר לכתוב שיר כזה בלי להיות, בלי להכיר את השפה, בלי להיות חירש, בלי להכיר את השפה הזאתי, שפת הסימנים, האם זה בלתי אפשרי? איך בדיוק המעבר הזה היה מהסימנים למילה הכתובה?

גל: תראה, אני מאמין שזה משהו שבאמת אפשר. כאילו זה יכול להיות מאוד מעניין לפתוח את זה לשיחה עם תמי. אבל לדעתי העוצמה פה היא פשוט בעצם זה שתמי בוחרת לכתוב כמו שהמחשבות שלה עולות בה וכמובן כיאה למשוררת, תמי מאתגרת את גבולות השפה. זאת אומרת, זה לא אומר שגם חירש שמסמן שפת סימנים הכי ילידית שיש, בהכרח יוכל להבין את השיר הזה בין אם הוא יראה אותו כתוב או מסומן. כי היא משוררת, היא מייצרת איזשהו משהו חדש בתוך גבולות השפה ומאתגרת את גבולות השפה.

יובל: גם בתוך,

גל: בשיר הזה ספציפית,

יובל: גם בתוך Fa היא מאתגרת את גבולות השפה ואחר כך מעבירה את זה לעברית ואז יש כאילו אתגור כפול בעברית נקרא לזה.

גל: בוודאי, ממש ככה. ממש ככה. ואת השיר הזה בחרתי, אני אוהב אותו בעיקר בגלל שיש פה איזשהו self-רפלקסיביות בכלל על תהליך השירה. אבל ספציפית בתור אישה חירשת, זאת אומרת, את חירשת, גופך בורח ממך. כאילו את תופסת את הגוף, כאילו הסימנים יוצאים ממך החוצה. הם מתרחקים מהגוף שלך, ממך והלאה. יש בזה משהו מקסים כי באמת חוויה של לכתוב שיר בשפת הסימנים היא חוויה שונה מלכתוב שיר בשפה כתובה.

מיה: אני רוצה לשאול אותך גל, כי אתה מדבר על שפת ה-Fa כעל שפה ילידית ובעצם אתה מדבר על הדיכוי השפתי שיש של השפה הזאת ועל מצוקה של החירשים.

גל: לגמרי.

מיה: תסביר את זה.

גל: לגמרי. תראי, ההגמוניה השמיעתנית במשך המון, המון שנים בעצם בכלים שהיו לה השתמשה בשפת הסימנים, אם בכלל השתמשה בשפת הסימנים. אני מאוד שמח לשמוע שאת היית בגן משולב ושהיו שלימדו גם שפת סימנים שם, גם את הילדים השומעים.

מיה: כן.

גל: אבל השימוש, זאת אומרת, הנפוץ בשפת הסימנים ע"י החברה השומעת בעיקר היה… כאילו השתמשו בשפת הסימנים כמעין קביים לרכישת השפה המדוברת. עברית בארץ. עכשיו מה שאני אומר עכשיו זה נכון לישראל, אבל זה נכון האמת גם לכל העולם. ובעצם יש איזשהו ויכוח נושן שהוכרע בשנים האחרונות ע"י בלשני שפת סימנים בעולם שבעצם הבינו ששפת הסימנים מה שמכנים בארץ Fa, ששוב, יש מקבילות לה בכל העולם. בעצם זה המשלב הגבוה של שפת הסימנים ולא סלנג כפי שניסו להדביק לשפה הזו במשך המון, המון שנים. שוב, אנחנו מדברים על בעצם, אם אנחנו מדברים עולמות החינוך אז ה-Fa כאילו, התחביר הזה של לבוא ולהגיד לצורך העניין, תחבירית שפת סימנים Fa, אני אמור לשאול אותך אם אני רוצה לשאול לשמך, אני אשאל אותך "שם שלך מה?". יש חשיבות לגבות, לזה. עכשיו, זה כביכול נשמע כמו עברית שבורה, מה זה שם שלך מה? לא ככה מדברים. אבל אחרי שנים של מחקר הבינו שזו בעצם השפה הנכונה. זה התחביר הנכון. חשוב גם להבין שבעצם 10% מכלל הקהילה החירשת בישראל, רק 10% מכלל כל החירשים וכבדי השמיעה שהם בעצם דוברי שפת הסימנים הם בעצם ילדים חירשים שנולדו למשפחות חירשות. בעצם אנחנו מדברים על איזשהו קומץ, על איזשהו מיעוט לשוני עם כוח מאוד, מאוד גדול. כי בעצם למי שקצת מכיר בבלשנות או בחקר שפות יש עניין של כאילו bottom up policy. זאת אומרת, שפה שצומחת מלמטה. שפה שחוותה ועדיין חווה הרבה מאוד דיכוי ובעצם אנשים, אותו קומץ, אותו 10% בעצם משמרים את השפה הזאתי ואחר כך גם חבר'ה שנולדו למשפחות שומעות בעצם יש להם מעין חובת הוכחה לבוא ולהגיד אני חלק מכם. אני לומד את השפה על בוריה, אני חלק מכם, אני מתבטא בשפת ה-Fa ולכן אני חלק מכם. כמובן שאם אנחנו מדברים על איזשהו דיכוי שממשיך לקרות הוא קורה בכל המישורים. זאת אומרת, ברגע שהחברה היא לא מספיק מקבלת את האחר, הדבר הזה נוכח בכל תחומי החיים. וגם יש לציין גם שגם המוסד הרפואי שמציע להורים שומעים שנולד להם ילד חירש, מציע להם בעצם את השתל הקוכלארי שזה ניתוח מאוד פולשני, מסובסד, אין שום בעיה עם האפשרות לתת לילד חירש את האפשרות אולי לשמוע. אבל גם בעצם השתל הוא לא בהכרח יהפוך את אותו ילד לשומע ועיקר הבעיה בעיניי כמי שגם מאוד ככה מעורב בתרבות ובחברה החירשת, עיקר הבעיה היא שאותו ילד או ילדה, יהיה להם בעיה, כאילו איזושהי בעיה של זהות. ברגע שלא מציעים להם את שפת הסימנים כאופציה נוספת כי זו בעצם השפה הטבעית היחידה עבור אנשים חירשים, אז יש להם, בעצם נגזר עליהם הרבה פעמים חיים של בעיות זהות. כי הם לא באמת מתקבלים בשום חברה. לא כאן ולא כאן. אז זה נושא כאוב כשלעצמו ולכן אני חושב שלתמוך באמנות חירשת, לקרוא שירה חירשת, להנכיח את שפת הסימנים כשפה, זה דבר חשוב ומבורך מאוד, מאוד. ובלי קשר אני אגיד שהשירה של תמי, זאת אומרת, היא יפיפיה בזכות זה שהיא כותבת בשפת ה-Fa, אבל היא פשוט באמת שירה מאוד מסעירה ויפה. זאת אומרת, זה כאילו, you can't have one without the other אבל זה באמת פשוט אמנות מאוד יפה בעיניי.

מיה: אז בוא נשמע עוד דוגמה אם אתה מוכן לקרוא לנו עוד שיר שלה.

גל: יאללה בכיף. בכיף. אז בחרתי פה עוד איזה שיר. אוקיי הוא הולך ככה.

"וריאציה יפיוף. פס, רחוב, לילה, פס. גמיש, יפיוף, זרע לילה. לילה חתול.

משורר בו. יפיוף. נשמה חתול. אמיץ יפיוף. לילה בו. דולף."

מיה: לילה יפיוף. משגע. אז נגיד שוב, "ימ Fa", נגיד שכל הדבר הזה נמצא ב"הדסטארט". תמי אסולין. אני מניחה שאם תיכנסו ל"הדסטארט" או תעשו גוגל, זה יעלה. גל נאור, תודה רבה לך על השיחה הזאת.

גל: המון תודה לכם.

מיה: להתראות.

[מוזיקה]

[מעברון: עכשיו - עובר מסך]

יובל: אנחנו מה שכרוך בכאן תרבות, חזרנו, עם הפינה עובר מסך כמו ששמעתם. הפינה שבה יונתן דורון מספר לנו על הקשר בין מסכים לספרים והיום אנחנו מדברים על דיקנס לרגל חג המולד המתקרב. את יודעת שחג המולד מתקרב?

מיה: בהחלט, דצמבר, אתה יודע.

יובל: כן, ככה זה עובד. בעקבות מזמור לחג המולד. שלום יונתן.

יונתן: נכון. נתמקד במזמור לחג המולד שזו נובלה של דיקנס שעובדה אינספור פעמים בתולדות הקולנוע.

יובל: עובדה למסכים השונים.

יונתן: עובדה לסרטי טלוויזיה, לסרטים קצרים, יש סרטים מוזיקליים יש סרטי קולנוע, באמת אינספור. מסיפור די פשוט שהפך לקלאסי, שנכתב לפני יותר מ-140 שנה. זה על סקרוג' שהוא איש קמצן ללא שמחת חג המולד. ובערב חג המולד מגיעה אליו רוח שמבשרת לו שבמהלך הלילה יגיעו שלוש רוחות ולוקחים אותו לעבר, מראים לו את ההווה ואת העתיד, ורואים שבעבר הוא לא היה כזה קמצן הוא לא היה רגזן הוא אהב את החג ובהווה מראים לו מה חושבים עליו אנשים סביבו מה הם לא אומרים לו בפנים, ובסוף את העתיד, כמה הוא יהיה אומלל אם הוא ימשיך בדרכה, ואז למחרת הוא מתעורר בחג המולד, ובן אדם שונה, מתקן את דרכיו ולכולם יהיה חג שמח.

מיה: נשמע נורא ואיום.

יובל: למה, למה כל הזמן לתקן?

מיה: כל הזמן ה-happy end הזה.

יובל: מה אכפת לכם שמישהו ממורמר על חג המולד? לא, כולם חייבים להצטרף לעגלת השמחה שלנו, יאללה…

מיה: [צוחקת] אז רגע, למה אבל נזכרנו בזה עכשיו? כי יש עיבודים חדשים בעצם.

יונתן: יש… כל הזמן עושים עיבודים חדשים והשנה יש שניים. יש גם את מזמור לחג המולד שזה גרסה מצוירת לסרט… לגרסה מוזיקאית מ-1970 מאלברט פיני

יובל: עוד פעם, עוד פעם, עשו גרסה מצוירת שהיא עיבוד של סרט מוזיקלי משנות ה-70 שמעובד לפי השיר?

יונתן: נכון.

יובל: נכון זה קל, למה אני עושה עניין?

יונתן: אין פשוט מזה. הוא נקרא סקרוג׳ על שם הדמות הראשית, שזה הפך למושג למישהו שהוא קמצן ועצבני ובלי שום קשר לחג המולד, וזו גרסה שלא כל כך מוכרת, ואלברט פיני לא ידוע ביכולת השירה שלו, ומשום מה בחרו דווקא את הגרסה הזאת לעשות גרסה מצוירת.

מיה: אה, אבל הוא שחקן מקסים, אלברט פיני…

יונתן: ללא ספק, זה לא ניקח ממנו. ועוד סרט שכן ראיתי, גרסה חדשה מעובדת מאוד זה "Spirited" עם ראיין ריינולדס וויל פרל שהולכים כמובן לכיוון הקומי וגם בגרסה הזאת יש שירים מקוריים, שירים חביבים, נחמדים זה הולך להיות סרט חג מולד קלאסי האמריקאים השתגעו עליו לאורך שנים רבות אבל הוא חביב, הוא מבולגן הוא מנסה להמציא את הגלגל, לעשות את סקרוג׳ ככה ולהפוך אותם ולהכניס אותם לעולמו והכל, מנסה לשבש את כל העניינים כדי להיות מקוריים, ובסופו של דבר יש בעיקר בלגן וזה מסתמך על הקסם הרב מאוד שיש לוויל פרל וראיין ריינולדס, אז מי שאוהב אותם יקבל אותם כמו שהוא אוהב והם מוצלחים.

יובל: מה עושה מי שממש אוהב את ראיין ריינולדס? מישהו היפותטי.

יונתן: אמ..

יובל: ולא סובל את וויל פרל.

מיה: תסבול בשקט.

יובל: היפותטי אומרים לך! למה את מסיקה שזה אני?

מיה: תגזור! כמו כאלה שמתגרשים וגוזרים את התמונות מהחתונה.

יונתן: אני חושב שמי שזה יהיה ההיפותטי הזה, מאוד יהנה מראיין ריינולדס. הוא גם שר ורוקד והאישיות שלו המתפרקת הקומית עוברת פה מאוד. וויל פרל הוא באמת פחות פסיכי ממה שאנחנו רגילים לראות אותו, והוא יש לו תפקיד לא משני אבל הוא הקטן יותר מבין השניים.

יובל: אני ראיתי את ההתחלה של זה, ומה שהם עשו שם זה שבעצם יש להם מן מפעל כזה נכון? מפעל של תיקון אנשים, נכון? זה מתחיל עם מישהי אחרת בכלל שהם מתקנים אותה והופכים אותה למישהי…

יונתן: כן, הרוחות שבאות להתארח אצל אנשים. יש כזה מפעל של כמו, כמו סנטה קלאוס והמתנות, יש מפעל של הרוחות שבאות לבקר את בני אדם לאורך… בכל כדור הארץ.

יובל: אז הם הולכים שם, הסצנת פתיחה, זה לא ספוילר, זה סצנת הפתיחה, הם באים למישהי שכל הזמן רק מקלקלת לכולם את הכיף. זאת השכנה המעצבנת שמתקשרת למשטרה. ומה שקשה לי כנראה עם זה זה ש...

מיה: שזה אתה. המ. אוקיי. אני מקווה שיבוא רוחות לתקן אותך, אין לי מה להגיד על זה.

יובל: זה לא בר תיקון לפי דעתי בשלב הזה, אפילו לא ראיין ריינולדס.

יונתן: אז בואו נדבר על עוד גרסאות חביבות שנעשו באותו זמן.

מיה: בבקשה, כן

יונתן: יש את מארח השדים, הוא נקרא באנגלית "Scrooge" באנגלית. זה עם ביל מארי, מ-1988. זה גרסה מקסימה, גם קומית, הפעם הראשונה שעשו גרסה קומית לסיפור הזה. ביל מארי, כמה שהוא רוצה לשחק קמצן ומעצבן, הוא מקסים, ואתה אוהב אותו, והרוחות שמבקרות אותו הן פסיכיות כמוהו. זה סרט לא פסיכי כי אני לא אוהב היסטריה, וכמו שאוהבים להגיד ״הזוי״, אבל יש משהו מאוד מצחיק ואנושי, וגם הסוף הטוב הוא לא תמיד, את יודעת, כמו שאת לא אוהבת, שהוא סוף טוב כזה מתקתק, מרוח.

מיה: כן.

יונתן: כי זה ביל מארי בכל זאת. עשו גם… יש גם המון סדרות טלוויזיה שעושות פרק חג מולד. אז הן לוקחות את הרעיון הזה של הרוחות. ויש גם המון סדרות מצוירות אפילו, ב-30 שנה דיסני לא הפיקו שום סרטון קצר של מיקי מאוס, מ-1953, וב-1983 הדבר הראשון שהם עשו זה מזמור לחג המולד עם מיקי מאוס בתפקיד הראשי.

מיה: וואו, קיצוני!

יונתן: וזה גם גרסה מקסימה וגם החבובות עשו סרט חבובות של מזמור לחג מולד, שנחשב לאחד הסרטים הטובים שיש להם, כי יש להם המון שטויות בסרטים באורך מלא החדשים יותר וזה דווקא אחד מהחביבים יותר. וככה הם גם מצליחים לעשות שכל דמות מהספר שהיא מוכרת, הילד הנכה וההורים שלו, וזה שהוא מפטר במפעל, האיש הקמצן, אז מוצאים את הדמויות של גונזו או מיס פיגי וכל אחד יש לו את הדמות הזאת בתוך הדמות, זה משחק יפה של רבדים. באמת, אין סוף רעיונות של לוקחים את זה, כי יש משהו שזה יכול, גם אם זה לא מתקתק, להראות מישהו איך הוא השתנה ומה הוא איך אנשים חושבים עליו מאחורי הגב זה כנראה תמיד מסקרן.

מיה: כן.

יובל: אני רוצה רגע לחזור למיקי מאוס, אמרת שהוא בתפקיד הראשי, הוא כאילו.

יונתן: הוא לא הקמצן.

יובל: אוקיי, לא, הייתי מודאג, מיקי מאוס…

יונתן: לא, מיקי מאוס לא, זה דונלד דאק, הוא האכזרי…

יובל: הגיוני, הייתי יכול לעלות על זה.

מיה: אבל יונתן, איך אתה מסביר את המשיכה הזאת ל… את המשיכה דווקא לנובלה הזאת של דיקנס, שעושים כל כך הרבה גרסאות.

יונתן: אז דיקנס, קודם כל אנחנו נדבר עליו, נקדיש לו פינה שלמה מתישהו. אני חושב ש-BBC לא היה מתקיים בלי דיקנס. עיבדו את כל מה שהוא… אי פעם כתב ומה שמיוחד בנובלה הזאת זה קודם כל חג מולד שלא יעזור, אוהבים את חג מולד יש איזה כמה נוצרים בעולם שנאחזים בחג הזה, ויש שם סיפור באמת נורא אנושי שגם אם הוא לא חג מולד, גם אם זה לא על רקע חג מולד, אז על מישהו שהוא לא מבין כמה הוא נוראי וכמה אנשים רוצים אותו רק בשביל הכסף וכמה הוא אכזרי ואיך הוא מתנהג לבני אדם, ורוצה לעבור שינוי, זה יכול להיות גם ביום כיפור בארץ, אם נורא רוצים לעבד זה. להראות מישהו איך הוא בעבר היה ואיך הוא בעתיד ואיך הוא יכול לשנות את ההווה כדי שהעתיד הנוראי לא יהיה עמוד לפניו. אז יש משהו בפשטות הזאת, במושגים האלה של סקרוג׳ שזה מישהו קמצן וטייני טים זה ילד נכה עם קב הולך, זה גם הפך למושג, יש בזה… המון אלמנטים שנכנסו כדי שיהיה חג מולד שמח.

יובל: זה מקומם כי אנשים פשוט חייבים חייבים שכולם יהיו שמחים, חייבים שיהיה סוף טוב.

מיה: כן שתהיה קצת שמחה, אני חוזרת בי, מה יש? מה יש לך? כל הזמן עצב מסביב…

יובל: לא, אבל באמת מי שקורא דיקנס יודע.

מיה: הנה אבל פה הוא כתב משהו אתה יודע אנחנו יכולים להשתנות וכאלה נחמד.

יובל: אנחנו יכולים להשתנות! אבל העולם אפל ונורא ויש בו אנשים רעים, 

מיה: ולכן כשיש להם הזדמנות כשיש להם הזדמנות לחגוג את קריסמס אז צריך לחגוג.

יונתן: יובל, הלילה תפגוש שלוש רוחות שיגיעו לך.

יובל: זהו, מישהו צריך למלא מלא את התפקיד הזה.

מיה: יונתן, נשלח אותך…

יובל: זה אתה בכלל נכון? זה ההתחלה של הסרט שיפיקו כשאנחנו הכוכבים, ודי ברור מי ישחק את מה. יונתן דורון, תודה רבה לך על הפינה הזאתי, אנחנו כולנו נצטרף לעגלת השמחה של חג המולד.

מיה: תודה יונתן, ביי.

יונתן: תודה רבה.

[מוזיקה]

יובל: אנחנו מסיימים עם פינת הסטטוס היומי שלנו. אנחנו חוזרים אל המונדיאל, זה גם קורה. את זוכרת שיש מונדיאל נכון?

מיה: כן.

יובל: כבר יצא לך לראות משחקים או שאת מתעלמת מהעניין?

מיה: אתמול פשוט הייתי באיזה מקום שראו אז ראיתי איזה עשר דקות.

יובל: איזה משחק ראית?

מיה: זה היה הולנד נגד…. [צוחקת] לא, זה היה הולנד בטוח.

יובל: הם היו כתומים?

מיה: הם היו כתומים.

יובל: אוקיי.

מיה: נגד… ארה"ב.

יובל: נגד ארה"ב? מי ניצח? אה או שאת לא יודעת, ראית רק 10 דקות.

מיה: לא, לא, אני כן. 

יובל: אני לא יודע מי ניצח אני לא ראיתי את זה..

מיה: אבל כשהייתי, היה 2.0 כבר באיזשהו שלב.

יובל: אה, לטובת מי?

מיה: הולנד.

יובל: אה, מעולה.

מיה: עכשיו, אני מקווה שאני לא ממש… עכשיו המצאתי הכול, אבל נראה לי שזאת הייתה הסיטואציה.

יובל: מי ישפוט אותך? אנחנו… זה פרוזה. אתה לוקח את חומרי המציאות, 

מיה: בדיוק.

יובל: ועושה איתה מה שאתה רוצה.

מיה: בדיוק.

יובל: אני לא רואה יותר כדורגל, הבת שלי גרמה לי...

מיה: נמאס לה?

יובל: זהו, היא איבדה עניין. היא בת חמש, ואת יודעת, זה כמו בלט, היה לה בלט שנה שעברה, היא איבדה עניין, עכשיו היא התעמלות קרקע. כדורגל, היא איבדה עניין, זהו, כמה אפשר.

מיה: מהר, אבל...

יובל: שני משחקים.

מיה: היא הבינה מהר.

יובל: שני משחקים.

מיה: יפה.

יובל: בכל מקרה, אנחנו לא מפסיקים את המונדיאל, אני מקווה שאת הגמר היא תראה איתי, אבל בינתיים יש לנו סטטוס של הסופרת והעיתונאית תמי זר, שכותבת על הספר "כדורגל" של ז'אן-פיליפ טוסן, שיצא בהוצאת לוקוס בתרגום של מיכל שליו, וככה היא כותבת: "מונדיאל הוא זמן מצוין לקרוא שוב את הספר הנהדר הזה." נכון, זה אני אומר. "אני אוהבת כדורגל עוד מהזמנים שזינדין זידאן ניצח את ברזיל."

מיה: אך, איפה הזמנים? זינדין זידאן.

יובל: חייבים ל...

מיה: כל כך חתיך.

יובל: חייבים לגלות למאזינים שבמהלך השיר היה לנו ויכוח על… לא ויכוח, היה דיון על מיהו האיש הזה, ואני לא לגמרי הייתי סגור על עצמי, את לימדת אותי, תודה.

מיה: וזה לא כי אני מבינה בכדורגל. אבל בכל זאת, זינדין זידאן.

יובל: צריך לדעת דברים מסוימים.

מיה: יש דברים לדעת בחיים ההם.

יובל: אתה לא צריך לדעת מוזיקה קלאסית כדי לדעת מי זה מוצארט.

מיה: יפה מאוד.

יובל: נכון?

מיה: יפה מאוד.

יובל: אז אני עכשיו קצת פחות בור, אבל לא הרבה פחות. אז הוא ניצח את ברזיל. ״ב-2016״, היא כותבת, "האהבה הזאת התחזקה לכדורגל. שברתי את הרגל ושכבתי בבית חולים במדינה זרה", היא כותבת, "לא דיברתי אף מילה בשפת המקום, אבל בדיוק באותו זמן היו משחקי אליפות אירופה ואת השפה של כדורגל, כולם מבינים. כריסטיאנו רונאלדו עלה לשחק כולו חיוכים רק כדי לרדת מהמגרש באלונקה בדיוק שבע דקות אחרי שהתחיל המשחק. הוא מירר בבכי. אומרים שרונאלדו בכיין,״ כן? אומרים שרונאלדו בכיין?

מיה: אומרים.

יובל: אומרים. ״אומרים שרונאלדו בכיין, אבל גם בכיינים בוכים לפעמים מכל הלב. כשאת פצועה, קל להזדהות עם פצועים אחרים. קל לרחם, קל להבין וקל להתבוסס בדמעות. ריחמתי עליו, נשבר לי הלב, הזדהיתי עם האובדן שלו. גם הפצועים האחרים שבחדר קיבלו חיזוק לרחמים עצמיים".

[מיה צוחקת]

יובל: זה כל כך יפה. "אבל", היא כותבת, "כמה דקות אחר כך הופיע רונאלדו. שוב צולע, הוא התקדם לקצה מגרש ואז מהשוליים הוא התחיל לנהל את המשחק, עודד את השחקנים, צעק להם עצות. נראה כאילו הוא דוחף את הקבוצה באיזה כוח אדיר, ובלתי נראה, הוא שכח את הכאב, שכח את האכזבה, והעביר את כל הידע והאנרגיה שלו ישירות לרגליים וללב של שחקני הקבוצה שלו. ככה נראה מלך אמיתי, חשבתי. כריסטיאנו רונאלדו ניצח, פורטוגל זכתה בגביע, החולים בחדר הזדקפו במיטות שלהם, הרגל שלי הייתה נפוחה כמו כדורגל, אבל עכשיו היה לי ברור שגם צולעת יכולה להיות מלכה. נהניתי מכל רגע מכדורגל של ז'אן-פיליפ טוסן כי הוא מצליח להעביר את הכסף, אה.. הקסם,״ לא הכסף.

מיה: לא הכסף.

יובל: יש גם הרבה כסף בכדורגל.

מיה: המון.

יובל: אבל הוא מעביר…

מיה: בעיקר לרונאלדו.

יובל: כן, אפשר… זה קל להיות רונאלדו עכשיו, נכון?

מיה: כן.

יובל: למרות שעוברת עליו תקופה לא פשוטה. העיפו אותו מהקבוצה שלו, נכון?

מיה: כן, יש גם בעיות עם… לאשתו, עם אמא שלו, אני… ברכילויות אני ממש חזקה.

יובל: ספרי לי אחר כך. אז ״כדורגל מצליח להעביר את הקסם, ואינספור התובנות שעולות מהמשחק הזה, האדיר הזה, כדורגל.״ והיא מספקת גם קטע מהספר.

מיה: כן.

יובל: כך הוא כותב. "כמה דקות לפני שריקת הפתיחה התמלאו כצפוי המושבים הריקים האחרונים בסקנדינבים מאחֲרים, ושני שוודים משולהבים, קשוחים במיוחד, באו להתיישב לידי, חבושי פאות, מקועקעים, מקושקשים, עמוסים דגלים ורעשנים, שיכורים כבר, אקסטטיים, בחור ובחורה שיחסיי עמם היו קלושים במיוחד לאורך כל המשחק, אדיבות מינימלית מתוקף הישיבה הכפויה בצוותא במושבים הצרים, עד שהשער האחרון של השוודים שבר את הקרח בדקה ה- 89, ואחרי שהבחור, שכני (נקרא לו סוֵון, אם תרצו) חיבק את כל מי שבהישג ידו בעליצותו השופעת, הפתוחה והפרועה, ראשית את חברתו, אחר כך את השוודים שישבו לפניו, מאחוריו ומצדדיו, כיוון שלא נותר לו עוד איש לחלוק איתו את השמחה על שער הניצחון והוא לא ידע לאן להפנות את דחף ההתרחבות שלו, הוא הסתער עליי וחיבק אותי ביציעי האצטדיון כמו שמעטים חיבקו אותי מימיי..." זה רגע יפה, רגע של ניצחון.

מיה: אני חשבתי לעצמי על זה, שבחיים לא ראיתי משחק כדורגל...

יובל: באצטדיון?

מיה: בלייב.

יובל: בלייב או באצטדיון?

מיה: באצטדיון.

יובל: ואת רוצה?

מיה: פתאום זה נראה לי… מממ.. מעניין. יחבקו אותי שם, כמו שלא חיבקו אותי מימיי.

יובל: וואי, וואי. אני לא...

מיה: מתחשק לי קצת.

יובל: אם הייתי רוצה שזרים יחבקו אותי, הייתי הולך לעשות ג'יוג'יצו.

מיה: אבל זה קרה לי פעם אחת ב… אה!

יובל: אה? מבינה?

מיה: אה! עד כאן.

יובל: אה! זה קרה לך פעם אחת?

מיה: בכיכר רבין, עם החיבוקי חינם של כל מיני זרים שמציעים לך לחבק אותם.

יובל: אה, אבל לא בכדורגל.

מיה: לא.

יובל: והתחבקת?

מיה: כן, היה לי רגע כזה שאמרתי לו, יאללה, זה היה איזה בחור. והתחבקתי עם גבר זר. זה היה מלהיב.

יובל: אני מזועזע.

מיה: זה היה מלהיב. [צוחקת] 

יובל: אני לא אמר שסיפרתי את זה ברדיו, כל הדימוי שלך, התרסק לרסיסים.

מיה: נכון. זה היה… יצאתי מחוץ לעצמי באותו רגע, אבל זה היה נחמד. זה היה יפה.

יובל: זה היה נחמד.

מיה: אני צריכה לעשות את זה יותר.

יובל: האמת יש קטע בכדורגל, כמו שהוא מתאר את זה, שפתאום אתה כל כך באקסטזה שאתה יוצא מעצמך. זה העניין באקסטאזה, נכון? זה התעלות. אתה יוצא מעצמך ואתה הופך להיות משהו קצת אחר, קצת יותר נשגב אולי, וזה קורה בכדורגל. ואני אומר את זה, ואני קצת לא מאמין לעצמי אפילו, אז עם ההסתייגות הזאתי, אנחנו נסיים את התוכנית להיום. 

תודה לאלכס לויקר ולנועה בן-הגיא על העריכה. תודה לשלומי יצחק על הביצוע הטכני. בואו כולכם וכולכן לבקר בעמוד הפייסבוק שלנו, "מה שכרוך".

חפשו אותנו בפייסבוק. אנחנו נהיה פה שוב מחר.

מיה: בהחלט.

יובל: להתראות.

[קריין]: אתן מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים. הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.


43 views0 comments

Comments


bottom of page