מה שכרוך - לכתוב עברית מזרחית לברלין

מה המשמעות של כתיבה בעברית מחוץ לישראל, דווקא עכשיו? מתי שמואלוף חושב שזה הכרחי מתמיד; "קוראת לסדר": חיה גלבוע על שדים בתלמוד; וגם: תהיה השקה ל"אפירוגון", למרות הכל.

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 07/02/2024.

[חסות]

קריינית כאן 11: אתן מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

(מוזיקת פתיחה)

קריין כאן 11: מה שכרוך. עם יובל אביבי ומיה סלע.

(מוזיקת פתיחה ממשיכה)

מיה: שלום, צהריים טובים. אנחנו "מה שכרוך", מגזין הספרות היומי של כאן תרבות. אתם מאזינים לנו ב 104.9 וב 105.3 FM. אפשר גם להאזין לנו כהסכת באתר, באפליקציה של כאן ובכל יישומוני ההסכתים. איתי עשת איתנו על ההפקה, על הביצוע הטכני משה מושקוביץ.

מיה: שלום לכם, שלום יובל.

יובל: שלום מיה. אנחנו נדבר היום על שדים ורוחות שזה נושא שאני מחבב. את מחבבת שדים ורוחות?

מיה: כן, מאוד. אני מופתעת על זה שאתה אומר שאתה מחבב.

יובל: מה, מה יש לא לחבב?

מיה: אוקיי.

יובל: את יודעת שאחת הסדרות האהובות עליי זה Supernatural, זו סדרה הכי גרועה שאפשר לדמיין, על שדים ורוחות.

מיה: אתה מאמין בזה?

יובל: במה? בשדים ורוחות?

מיה: בשדים ורוחות.

יובל: לא, מה פתאום.

מיה: יפה.

יובל: את מאמינה?

מיה: ברור. זה ההבדל.

יובל: גם בתלמוד האמינו, ואנחנו נדבר על זה עם חיה גלבוע בפינה "קוראת לסדר". היא תלמד אותנו קצת על הגישה של התלמוד לשדים ורוחות, ואם להסתמך על הפינות הקודמות שלה, כנראה שבתלמוד צודקים ולכן גם את, ואני טועה, כי הם צדקו עד היום בהכל.

מיה: לא יודעת אם זה עניין של צדק. נגיד, עין הרע. עין הרע. אם אתה מאמין בעין הרע, זה עובד. אם אתה לא מאמין, זה לא עובד. הרי… אז אתה יודע.

יובל: אז עדיף לא להאמין.

מיה: נכון. אבל אתה יודע, אמונה זה אמונה.

יובל: טוב, מי שמאמין לא מפחד.

אנחנו נדבר גם עם מתי שמואלוף, משורר וסופר שחי בברלין, על כתיבה בעברית בברלין כרגע, על החובה לכתוב בעברית בברלין כרגע. בכלל, הכתיבה בעברית מחוץ לישראל, כפי שהיא משתקפת בגיליון החדש של כתב העת "הכיוון מזרח", שהוא...

מיה: לא, אבל זה לא רק עניין של הכתיבה בעברית. המזרחיות…

יובל: נכון.

מיה: כלומר, כל הגיליון הזה עוסק במזרחיות.

יובל: במזרחיות, בהגירה מזרחית…

מיה: בדיוק…

יובל: בעברית מחוץ לישראל, בכל מיני מקומות: בברלין, בקולומביה, בקנדה, בארצות הברית, תוניס, יש שם גם התייחסות, פחות עניין של הגירה בעיראק, קצת קשה להגר לעיראק כרגע, מישראל, אבל אם אתם מתאמצים, אולי תצליחו. בקיצור, הוא ערך את הגיליון הזה, אנחנו נדבר איתו על כל הדברים.

מיה: נכון, אבל אנחנו ממשיכים משהו שהתחלנו איתו אתמול, דיווחנו אתמול על פניית היועצת המשפטית של עיריית חֵיפה. חַיפה (מיה מנסה את המילה במלרע ובמלעיל).

יובל: חַיפה.

מיה: חַיפה. היא פנתה לבית הגפן בעניין השקת הספר "אפירוגון" של קולום מק'קאן, אירוע שאמור היה להתקיים שם ב-15 בפברואר, והיו מחאות כנגדו מצד משפחות שכולות. נזכיר, מדובר בספר של קולום מק'קאן, כאמור, סופר אירי גדול, שאחרי שהוא פגש שני אבות שכולים, ישראלי ופלסטיני, הוא כתב את הספר הזה. הוא כתב על החברות בין השניים האלה, ועל הסיפור שלהם, והדבר הזה מקומם חלק מהאנשים. אז כפי שצפינו, אתמול עיריית חיפה, הודיעה על דחיית אירוע ההשקה, שבו היו אמורים להשתתף, עורכת דין אמל עוראבי, רמי אלחנן, עודה בשאראת, אסף גברון וחנה ספרן.

יובל: בהארץ דיווחו ש"מהאגודה לזכויות האזרח פנו ליועצת המשפטית של עיריית חיפה במכתב שבו הם טענו שההתערבות בתכני האירוע בבית הגפן היא פסולה". שזאת מילה חריפה.

(מיה צוחקת)

יובל: ממש לא בחלו במילים.

מיה: כן, איך האגודה לזכויות האזרח הלכו עד הסוף. לפסול.

יובל: כן.

מיה: זה שמאל קלאסי.

יובל: הם כתבו ש"אין כל סמכות להתערב בתוכן אומנותי, תרבותי או עיוני של אירועים אשר מתקיימים במוסדות התרבות בחיפה, גם אם אלה נערכים במתקני העירייה או נתמכים על ידה. על העירייה לחזור בה מכוונתה לבטל אירוע השקת הספר העוסק, גם אם בעקיפין, בסכסוך הישראלי-פלסטיני שיתקיים בבית הגפן בעיר ולהימנע מצנזורו". הם כותבים שם "ראשי מוסדות תרבות זכאים לעצמאות מרבית בשיקול הדעת המקצועי-אומנותי המסור בידיהם, והם אינם כפופים לראש העירייה או למי מעובדיה בקבלת החלטותיהם". ככה במכתב של אגודה לזכויות האזרח, מסתמן ש...

מיה: הם טעו. מסתמן שהם טעו.

יובל: מסתמן שהמציאות מתנגשת עם המכתב הזה. היו גם כאלה שברכו על ההחלטה.

מיה: נכון.

יובל: למשל, יושב ראש סניף הליכוד בחיפה, יניב בן שושן, שאמר שהוא מברך על הביטול. "יחד עם זאת", הוא אומר, "לא ייתכן שכל פעם נגרר אחרי קומץ קיצוני, הזוי ומטורלל. אני קורא לכולם לחזק את סיעת הליכוד בבחירות הקרובות".

מיה: כמובן. זה מאוד קשור.

יובל: כן. לא, זה מאוד קשור! כי הוא מתחייב!

מיה: כן.

יובל: "ברגע שאני אבחר, נעשה מהפכה בתחום התרבות בעיר, וכל אירוע הסתה במסווה של תרבות ואומנות יסולק מהעיר", ככה הוא מבטיח. זו סיסמת הבחירות שלו.

מיה: איזה יופי, כשמפחדים ככה מספרות. זה פשוט מדהים. כמה מתערבים שאף אחד מהאנשים האלה לא קרא את הספר? אני מוכנה לשים כסף.

יובל: אני רוצה לשאול בעירייה, בקרב האנשים שמעורבים, מי מהם שמע על קולום מק'קאן לפני האירוע הזה?

מיה: אל תתנשא, אל תתנשא. קולום מק'קאן זה האיש שכתב את הספר "סובב לו העולם הגדול"...

יובל: נכון, ספר נהדר.

מיה: אחד הספרים היפים, אי פעם.

יובל: נכון, יצא ב"עם עובד".

מיה: ספר נפלא, כן.

יובל: עורך דין דרור אוחנה, נציג עוצמה יהודית בעיר, גם הם, לא רק הליכוד.

מיה: גם להם יש נציגות, יפה, כן, מה הוא אמר?

יובל: "מה שהיה לא יהיה. אני מברך את הגורמים הרלוונטיים בעירייה שהגיעו להחלטה הנכונה על דחיית האירוע המביש"!

מיה: המביש!

יובל: "שתוכנן להתקיים בבית הגפן". השקת ספר, כן? מביש.

מיה: לא, תראה, אם היו משיקים את, אני לא יודעת מה, ספר נאצי…

יובל: מיין קאמפף.

מיה: למשל. אבל פה זה לא המקרה. טוב, זה מעניין כמה הדו-קיום מאיים עלינו בעצם.

טוב, אירוע ההשקה יתקיים. זאת הכותרת בעצם. יתקיים בהחלט. הוא פשוט לא יתקיים בבית הגפן. פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני הודיע ש"הם מודים לבית הגפן על תמיכתם ומאבקם למען חופש הביטוי. הם בטוחים ששיתוף הפעולה יימשך בעתיד והם יקיימו עוד אירועים לקידום השלום". הם אמרו: "אנחנו מצרים על החלטת עיריית חיפה ועל הלחץ שמפעילים גופים מחרחרי שנאה, ריב ומלחמה. מאידך נציין כי הופעל לחץ גדול מצד תושבי חיפה והסביבה לקיים את האירוע וגל התמיכה מצד אזרחים מרגש אותנו ומחמם את הלב. חברי הפורום קוראים לדיאלוג, לפיוס, להקשבה הדדית ולשלום. דווקא בימים מורכבים אלה. לא נעצור, לא נרפה ולא נחדול. זה לא ייגמר עד שנדבר ואנחנו נדבר".

אז האירוע יתקיים מתי שהוא היה אומר היה להתקיים, ב-15 בפברואר. פשוט יתקיים במרכז מוסאוא, חיפה. זה הכל.

יובל: אני צופה שעוד נשמע על האירוע הזה.

מיה: כן, כן, אני חושבת שזה לא ילך בשקט.

יובל: יש שם בטח...

מיה: תשמע, אנחנו קיבלנו את הספר הזה אתמול.

יובל: נכון! והתחלנו לקרוא בו. זה לא ספר קצר.

מיה: לא.

יובל: זה אולי צריכה להיות המחאה האמיתית.

מיה: כן, יש לו הרבה מה להגיד לקולום מק'קאן. אבל בואו נקרא ממנו קצת, נראה מה כל כך מפחיד.

יובל: יאללה. הספר הזה הוא פרגמנטים, מורכב מפרגמנטים-פרגמנטים. הם קשורים זה בזה כמובן. אנחנו נקרא מההתחלה, כי קראנו את ההתחלה של הספר. פרגמנט מספר ארבע.

מיה: קצת על ציפורים.

יובל: ארבע, נתחיל:

יובל: (מקריא מהספר "אפירוגון")

"הרוגטקה הכתומה הייתה מורכבת ממין כיס של עור פרה בגודל כיסוי עין שנוקבו בו חורים קטנים ודרכם הושחלו רצועות עור. רועי צאן עיצבו את הרוגטקות כדי להבריח בעזרתן חיות טרף מעדריהם המשוטטים. הרועה החזיק את הכיס בשמאלו ואת המיתרים בימינו. אימון רב נדרש כדי להפעיל את הרוגטקה בדייקנות.

לאחר שהניח היורה אבן בכיס, הוא הידק אותו במשיכה של רצועות העור ואז סובב אותו במעגל רחב מעל ראשו פעמים אחדות עד לרגע שבו האבן השתחררה באופן טבעי. הכיס נפתח והאבן עפה.

היו רועים שיכלו לפגוע במטרה שגודלה כגודל עין של תן ממרחק 200 צעדים. הרוגטקה הפכה במהרה לחלק מאומנות המלחמה. יכולתה להצית מדרון תלול וחומות ירי, הפכה אותה לכלי חיוני במתקפות על ערים מבוצרות. לגיונות של קלעים לטווח רחוק הועסקו במלאכה. הם עטו שריון שכיסה את כל גופם ונסעו במרכבות עמוסות אבנים.

כשלא ניתן היה עוד לעבור בשטח בגלל חפירים, תעלות, גאיות מדבר יבשים, גדות נהר תלולות, גושי סלעים שפוזרו על פני הדרכים, ירדו מהמרכבות והלכו ברגל כששקים מקושטים מוטלים על כתפיהם. השק העמוק ביותר, הכיל 200 אבנים קטנות.

בהכנה לקרב היה מקובל לצבוע אבן אחת לפחות. הקמע הונח בתחתית השק כשהקלע יצא למלחמה, בתקווה שלעולם הוא לא יגיע לאבן האחרונה".

קטע חמש:

"בשולי המערכה גויסו ילדים בני 8, 9, 10, לירות בציפורים ארצה. הם חיכו ליד ואדיות, התחבאו בשיחים מדברים, ירו אבנים מחומות מבוצרות. הם ירו בתורים, בשלוים, בציפורי שיר. היו ציפורים שנלכדו בעודן בחיים. הן נאספו והושמו בכלובים עשויים עץ, ועיניהן נעקרו כדי שיטעו לחשוב שלילה תמידי שורר, ואז פוטמו בגרעינים במשך ימים רבים.

לאחר ששמנו לכדי כפליים מגודלן בתעופה, הן נאפו בתנורי חמר, הוגשו בתוספת לחם, זיתים ותבלינים".

חלק 6:

"שמונה ימים לפני פטירתו, בתום הילולה מופרזת של אכילה, פרנסואה מיטראן, נשיא צרפת, הזמין כמנה אחרונה גיבתון. ציפור שיר זעירה שצווארה צהוב וגודלה לא עולה על גודל אגודלו. המטעם הזה ייצג בעיניו את נשמתה של צרפת. אנשיו של מיטראן פיקחו על לכידת ציפורי הבר בכפר בדרום צרפת. המשטרה המקומית קיבלה דמי שתיקה, הציד אורגן והציפורים נתפסו עם זריחה ברשתות עדינות במיוחד שנפרסו בשולי היער.

הגיבתונים נארזו בקופסאות משלוח והוסעו במשאית שחלונותיה כהים אל בית הנופש של מיטראן בלץ', שבו בילה את ימי הקיץ בילדותו. הסו-שף יצא מהמשאית והכניס את הכלובים פנימה, הציפורים פוטמו במשך שבועיים, עד שהיו שמנמנות להתפקע, ואז אחזו בהן ברגליהן מעל קערה מלאה ברנדי ארמניאק טהור, טבלו אותן בראשיהן כלפי מטה והטביעו אותן בעודן בחיים.

השף הראשי מרט את נוצותיהן, המליח, פלפל ובישל אותן במשך שבע דקות בשומן של עצמן, בטרם הניח אותן בתבנית לבנה שזה עתה חוממה. כשהוגש המאכל, הושלך הס בחדר המצופה לוחות עץ שבו נכחו בני משפחתו של מיטראן: אשתו, ילדיו, פילגשו, ידידיו. הוא הזדקף בכיסאו, סילק מברכיו את השמיכות ולגם לגימה מבקבוק של יין שאטו אמברוזיה משובח.

"הדבר המעניין היחיד הוא לחיות", אמר מיטראן. הוא כיסה את ראשו במפית לבנה כדי לשאוף את ניחוח הציפורים, וגם, כצו המסורת, להסתיר את מעשיו מעייני האלוהים. הוא נטל באצבעותיו את ציפורי השיר ואכל אותן בשלמותן. הבשר העסיסי, השומן, פני המעיים המרים, הכנפיים, הגידים, הכבד, הכליות, הלב החמים, כפות הרגליים, עצמות הראש הזעירות שהתפצפצו בין שיניו. האכילה ארכה דקות אחדות, וכל אותה עת היו פניו חבויות במפית הלבנה.

בני משפחתו שמעו את צלילי העצמות המתפצחות בשיניו. מיטראן מחה את פיו בעדינות במפית, הדף מעליו את תבנית החרס, הרים את ראשו, חייך, בירך את כולם בברכת לילה טוב וקם ללכת אל מיטתו ולשכב לישון.

הוא צם שמונה ימים וחצי. עד מותו".

מיה: איזה טקסט של קולום מק'קאן, "להסתיר את מעשיו מעיני אלוהים".

יובל: חומר מסוכן מאוד.

מיה: מסוכן מאוד.

יובל: אנחנו מה שקרוי, חזרנו, קראנו מקודם קטע מתוך הפירוגון, הרומן של קולום מק'קאן. שכחנו לציין שאת התרגום היפה שקראנו, הוא בזכות חנה עמית-כוכבי שתרגמה, בהוצאת נובמבר זה יצא.

מיה: נכון.

יובל: אז הנה, תיקנו את העוול.

מיה: נכון. אנחנו עוברים לנושא הבא: בוא נקרא משהו שכתב מתי שמואלוף במאמר שלו, מדוע הכתיבה והדיבור בעברית בברלין חשובים יותר מאי פעם?

זה מאמר שנמצא בגיליון האחרון, 43 במספר, של כתב העת "הכיוון מזרח", גיליון שהוא גם ערך, ושכותרתו היא "לנוע בתוך שפה זרה קווים לדמותה של הדיאספורה המזרחית".

וככה הוא כותב: "הכתיבה בעברית מנוגדת באופן מוחלט לחד תרבותיות של אנשי הימין הקיצוני, אשר שואפים למצב של שפה אחת לעם אחד במדינה אחת, בגרמניה וגם במקומות אחרים בעולם. כתיבה בעברית בברלין וכן כתיבה בשפות זרות אחרות, נמצאת בניגוד מוחלט לרעיון של היטמעות מלאה, מכיוון שהיא מעודדת ברלין, המאופיינת בתחביר לשוני מחודש והיברידי.

כאשר אדם מגיע לעיר כלשהי והוא מסרב לכתוב בשפת המקום, ובמקום זאת הוא בוחר לשמר את שפתו שלו, שפה עתיקה, ששייכת לקהילה אשר נכחדה בעיר הזו, זה גם אקט של מרד וגם ניסיון להגיע להחלמה ולפיוס. לפיכך הקריאה ליצור סצנה ספרותית-עברית אמורה לבוא מן הממסד הספרותי הגרמני בברלין, לא רק כתמיכה בתרבות הקיימת, אלא כעידוד למרד נגד ההיטמעות, שפירושה עלול להיות עקירת העברית מן העיר, זו הפעם השנייה".

בגיליון הזה של "הכיוון מזרח" יש שירים ויש פרוזה ויש מסות שעוסקים במפגש של השפה העברית עם שפות אחרות אחרי הגירה של ישראלים, אבל צריך להגיד מזרחים, הגיליון הזה עוסק במזרחיות, במהגרים מזרחים בכל מיני מקומות כמו ארצות הברית, גרמניה, תוניס וקולומביה, מתי שמואלוף, העורך של הגיליון, ומשורר וסופר שחי כבר עשור בברלין.

שלום, מתי.

מתי: שלום. שלום, תודה שהזמנתם אותי.

מיה: תודה שבאת! מתי, בוא נעמיד את הקווים לדמותה של הגלות המזרחית, ואני חייבת לשאול, אם יש בכלל דבר כזה. במה אתה שונה מאחד כמוך, משורר וסופר אשכנזי, שהיגר לפני עשר שנים לברלין?

מתי: קודם כל זה לא גלות, כי אנחנו יכולים לחזור. יש אנשים שבאמת גולים ולא יכולים לחזור, ואם הם יחזרו, יהרגו אותם או יכלאו אותם. תראי, יש לי היסטוריה אחרת. נגיד, אמי נולדה בבגדד, אז נגיד, יש את המשורר דורי מנור, או משוררים אחרים שגרים היום בברלין, ויש להם סיפור משפחתי אחר. וגם העובדה שביליתי חיים… 40 שנה בישראל, גם השפיעה בעצם ‫על כל השאלה הזאת של מי אני? ‫למשל, לא למדתי דבר על שלושה ‫מדינות מהם המשפחה שלי, ‫עיראק, איראן וסוריה, בבית ספר. ‫ואולי אנשים אחרים שכן הגיעו ‫מארצות אחרות באירופה, ‫כן למדו חלק מהסיפורים שלהם בבית ספר.

מיה: כן, אבל השאלה היא, ‫מתי, המצב הוא לא כזה שכשאתה שם… אתה, ברור שאתה מה שאתה ועם כל ההיסטוריה שלך, אבל בטח עבור הגרמנים אתה לא מזרחי, אתה יהודי פשוט.

מתי: נכון, וזה באמת אחד הדברים שאני כתבתי עליהם במאמר הפותח, שאין שום ידע על… למשל, על השירה וספרות של יהודי עיראק, או יהודי סוריה או יהודי תימן, גם לפני הקמת מדינת ישראל וגם אחריה. הייתי באירוע באוניברסיטת פוצדאם ושאלתי מי המשורר המזרחי הכי גדול שגר בישראל וזכה בפרס ישראל לספרות? והם לא ידעו. הם כן ידעו מי זה נתן זך, הם ידעו מי זה יהודה עמיחי. אז זה גם בעיה שאתה עומד מול קהילה שלמה של גרמנים, ברלינאים, אירופאים, שלא יודעים שום דבר על ההיסטוריה שלך. והספרות…

יובל: מצד שני אתה מתאר את המצב שבו יש אנשים שההורים שלהם, או הסבא וסבתא שלהם, באו מאירופה לישראל. אז מצד אחד ההוויה שלהם טעונה אולי בטראומה. אני לא אומר שטראומת השואה היא רק של האשכנזים, זה כמובן לא מה שאני רומז, אבל בכל זאת, הסיפור של מישהו שסבא וסבתא שלו ברחו מברלין מאימת הנאציזם, ואז חוזרים לשם, אז הסיפור שלהם הוא שונה מסיפור של האדם שזה לא הסיפור שלו. זה גם לא חזרה למולדת הישנה, זאת אומרת אין את הטראומה ואין את החזרה למולדת הישנה במקרה שלך.

מתי: בהחלט.

יובל: אתה שם במידה מסוימת נקי משתי ההשפעות האלה, יש לך חוויה אולי כזאת של טאבולה ראסה, הנה אני בא לברלין.

מתי: באמת חוויה של טאבולה ראסה, כי אתה בא במי שאתה, עם כל הפרצוף שלך, עם כל הסיפור המשפחתי שלך, אתה לא יכול להיוולד מחדש, החלום הזה הוא… הוא מרתק, אבל יש… אנחנו, כמו שאמרנו, נוף מולדתנו במובן מסוים. יש איזשהו, איזה מרחב מאוד צר שאתה יכול אולי להיוולד מחדש, שהוא מרחב לשוני ותרבותי, אבל אני חושב שיש לי את כל האמפתיה ו… ואי אפשר לגור בברלין, כמו שכבר אמרתי כמה פעמים, בלי להרגיש את מה שקרה בשואה. אבל יש לי סיפור אחר, למשל, המהגר האשכנזי לברלין שחוזר למולדתו, למולדת הוריו או סבו וסבתו, יכול להגיד, הנה, ברחוב הזה, באורניינשטרסה, גרה הסבתא שלי, הנה, זה הבית, להצביע עליו, ואני לא יכול להצביע על הרחוב שסבתא שלי הגיעה מבגדד או במשהד-מאיראן או בדמשק, כך שיש לנו חוויה מאוד מאוד מרתקת, עמוקה ו… וטעונה במטענים רגשיים גדולים, במיוחד אחרי השמדת העם ה… שרובו באמת, כאילו, כל השאלה האשכנזית, אבל… אבל אני נמצא בעצם בגלות מסוימת, כן, מהארצות שמהם הגיעו סבי וסבתי, בעוד שהוא יכול לחזור כיום לגרמניה, שהיא מדינה דמוקרטית ולבקר במקומות אלו.

יובל: כן, צעיר… צעיר מזרחי, צעירה מזרחית בישראל, שרוצים לעזוב את ישראל, לא יכולים לעבור ל…

מיה: למשהד.

יובל: כור מחצבתם בבגדד או בסוריה או… זה לא אפשרי. אתם… אתם המזרחים, חייבים לעבור למקום של האשכנזים.

מיה: הם יכולים גם להישאר.

יובל: הם יכולים להישאר בישראל.

מתי: נכון. אני… דווקא יש אופציה שלישית שהיא מרתקת והזכרת אותה, מיה. יש מאמר של יגאל נזרי בעצם על החזרה של האמן והכותב והטבח רפרם חדד לתוניס כאופציה מרתקת, ובטח כאופציה גם של יצירה מרתקת, ואני שמח שהוא השתתף בגיליון, ולכן גם המאמר הזה פותח את הגיליון. ויגאל נזרי עצמו גם מתגורר מחוץ לישראל. אני חושב שהוא מתגורר בקנדה, והוא יוצר ובזמנו ערך אסופה מאוד מרתקת על חזות מזרחית בהוצאת בבל.

יובל: ויש גם אופציה נוספת: ללכת לצד ג' מה שנקרא, או צד ד' במקרה שלנו.

מיה: מה זה צד ד'?

מתי: מה זה צד ד'?

יובל: קולומביה למשל. גם שם.

מיה: גם קולומביה, מה? קולומביה בסדר. הגירה רגילה.

יובל: הגירה רגילה, בדיוק. מי ידע שאנחנו יכולים לעשות את זה? לא לארצות שבהם היה את הנאציזם.

מיה: לא איפה שרצחו אותנו.

יובל: לא מארצות שהם… אנחנו לא יכולים להיכנס עכשיו, מדינות ערב. לא ישראל. צד ד', כן, נקרא לזה ככה אולי.

מתי: אנחנו מדברים על יחזקאל רחמים שבעצם שיש לנו שירים באסופה הזאת שלו משלושה ספרים שהוא הוציא בהוצאת פרדס, ספרי שירה, וכן, אפשר לשמוע את הנדודים שלו, את השמות של הביתי קפה מקולומביה, את החולדות שהוא מתאר במסעות שלו בדרום אמריקה, והכל נכנס לתוך הגיליון הזה, כי יש גם כאלו שנודדים, יש כאלה שהן נוודים, יש גם שירים של רפאל עזרן מברצלונה. ויש גם את הקהילה המזרחית המרתקת בברלין שהיא הילה עמית, אסף דבורי, טלי עוקבי שגרה בקהילה ומפרסמת בישראל, ופרסמה כבר כמה ספרים.

מיה: אז אתם, אני רוצה להבין, מתי, אתם כאילו לעצמכם, הקהילה המזרחית בברלין, הזכרת את דורי מנור. דורי מנור לא מוזמן לפגישות, בעצם? אתם לא מתערבבים עם אשכנזים שם?

מתי: האמת היא, שערכתי את זה די ברשת, אבל… אבל דורי מנור דווקא ערך גיליון מרתק ש… על דיאספורה, וכלל אותי וחלק מהמשתתפים שהוזכרו פה, עם יצירות אחרות ו… אנחנו נפגשים דווקא ומדברים ואני לא חושב שזה כדי להפריד, אני חושב שזה כדי לצייר. אני לא יכול… אני לא יכול להפוך להיות דורי מנור עם ההיסטוריה של המשפחה שלו והוא לא יכול להפוך להיות מתי שמואלוף לפי ההיסטוריה שלי, אז אנחנו כן צריכים הכרה בהיסטוריה השונה שלנו, אבל אנחנו בהחלט נפגשים כי זה מקום קטן וזו קהילה קטנה.

יובל: תשמע, גם אתם מאוחדים בקשר למשהו אחד שאתה כותב עליו במאמר שלך: על פרדוקס בעצם, ששניכם מאוחדים בו. אתה אומר, בעצם, שהכתיבה בעברית היא הכרזה על אי אי-הטמעות. כשאתה כותב עברית בברלין, אתה מכריז על אי ההיטמעות המלאה שלך בברלין, מצד שני, היא גם הנכחה שלך כמהגר בברלין. וזה הנכחה שכל מיני מקומיים, אתה כותב, לא מעוניינים בה, ומנגד, גם הסילוק הגזעני נגיד של מהגרים וגם הטמעות מלאה של המהגרים בברלין, משמע העלמות התרבות שלהם, המקורית, מהנוף. אתה אומר בעצם, אנחנו פה נמצאים באיזשהו פרדוקס. אנחנו חייבים להנכיח את הקיום שלנו באמצעות השפה הזרה, כי אחרת אנחנו נעלם כמו שהגזענים רוצים להעלים אותנו.

מתי: נכון ו… וזה לא שאני חושב שאני אי פעם אתקבל, גם אם אני הייתי כותב בגרמנית. וגם אלה שהתקבלו וזכו לפרסים, תמיד שואלים את עצמם: האם זה בגלל שהם באמת כותבים את הספר הטוב הזה וזכו בפרסים, או בגלל שהם יהודים, ושמעתי את זה ממקור ראשון. אבל אני חושב שדווקא בעניין של העברית, העברית הייתה שייכת לברלין. במלחמות העולם, המרכז העברי פרח עם הוצאות ועוד לפני הקמת מדינת ישראל, בעצם, היו יותר הוצאות בברלין מאשר בפלסטינה. אם רוצים לקרוא על זה ספר מעניין של… כתבה רייצ'ל זליג "Strangers in Berlin", אני דווקא יש כן מקור לחזור אליו ואני הולך לעמוד… לערוך על זה סימפוזיון באפריל, על בעצם איך יידיש ועברית, בעצם, מה הקשר בין המרכז היידישי והעברי של היום, למרכז שפרח בין מלחמות העולם בברלין. אז יש נקודת רפרנס, אבל אתם צודקים, כאילו, הימין הקיצוני רואה את זה כשפה אחת לעם אחד, במקום אחד, אבל יש הרבה אנשים שבעצם נמצאים במחנות פוליטיים אחרים, וכן, הם חוגגים את התרבות של המהגרים או לפחות מאפשרים את הפלטפורמות האלה, שהן בתוכן יכולות לצמוח ולפרוח, למשל יש פרס בברלין לסופרים שכותבים בשפה לא-גרמנית וחלק מהקהילה הישראלית כבר זכתה בו. אני חושב ששנה שעברה דורי או מושיק סקאל זכו, אני לא זוכר, אחד משנייהם.

מיה: מה השתנה ביחס שלך, או ביחס אליך, מה-7 באוקטובר? אם בכלל, אולי הכל אותו דבר.

מתי: נהיה מצב יותר מתוח, כאילו, לדבר בעברית בחופשיות, יש בה סוג של סיכון. אם אתה לא יודע איפה אתה נמצא ומי יכול לשמוע ומה יכול לקרות. ו… הדרך שבה אני מתייחס לעצמי השתנתה. אני לא יכולתי לחזור לכתוב כמו שכתבתי לפני כן, ו… וכתבתי על זה, מצאתי עצמי פתאום כותב מאמרים, במקום לכתוב דברים שהייתי אמור לכתוב, אחרים. כתבתי מאמרים בעיתונת הגרמנית על ה… על איך זה מרגיש להיות בדיאספורה אחרי 7 באוקטובר. מקום מאוד מאוד קשה, זה לא פשוט. מקום מאוד לימינלי ו… וקשה גם ליצור. נגיד עכשיו, לחגוג כתב עת בזמן שאתה מקבל חדשות הבוקר שנפטרו שלושים חטופים, והאם העסקה הזאת תעבור או לא? והאם אפשר בכלל לחגוג יצירות ספרותיות שמתפרסמות בישראל ברגעים כאלו שיש מלחמה? אני לא יודע, אני משתדל לעזור לכתב עת הזה לקבל את האיתות שלו וגם לשתף את המחשבות שלי ברשת החברתית על המלחמה ועל האי ודאות ועל ההזדהות שלי עם הקורבנות שלה.

יובל: יש בגיליון הזה גם את המקרה ה… את הכיוון ההפוך. משוררת גרמניה שכותבת בעברית, נכון?

מתי: כן, קונדולה שיפר, משוררת וגם מתרגמת. היא בעצם אחת המתרגמות הכי בולטות היום בגרמניה של ספרי שירה שמיתרגמים לגרמנית. היא תרגמה את תרצה אתר ועוד אחרים.

יובל: היא כותבת: "הדת שלי מדברת ולובשת עברית, זוהי השפה שקוראת אותי לעבור אליה. קוראת בשמי, כמושכת בבגדי, בלתי אפשרי למשול בה. בגדול זה חותר תחת הנושא של הגיליון, לא? זה להכניס פנימה משהו שהוא… שהוא לא דמות המהגר לשם, שכותב בעברית, חרף כל הנסיבות שאתה מתאר עכשיו.

מתי: כן, כי זה דווקא היופי של הדיאספורה, שמאפשרת, אתה מכיר פתאום אפשרויות שלא יכולת לדמיין. פתאום אתה רואה גרמנים וגרמניות שכותבות בעברית, ואז אנחנו נחשפים לעברית שאנחנו לא מכירים, לאפשרויות בעברית שלא הכרנו. העברית שלה היא מאוד מאוד… אני בטוח שאתה ומיה, כשקראתם את זה, זה פעם ראשונה שפגשתם בכזאת עברית, כזאת אפשרות. זה לא עברית של כל יום בעברית, זה לא עברית גבוהה, זה עברית שהיא קצת מקראית, והיא נראית לנו קצת אחרת ו… אצלי זה… הרעיון שלי, הגיליון הזה, הוא באמת מדבר על ההקשר היהודי-ערבי והמזרחי, אבל גם על ההקשר הדיאספורי, ויש בו גם יוצרים ש… ויוצרות, במיוחד שבחרתי, שנראו לי מעניינות להציג לקהל הישראלי, כדי ללמד שהעברית היא לא קשורה רק לדת יהודית או למקום של ישראל, אלא קשורה גם לאנשים שיש להם את החיבה ואת האהבה עזה הזו לעברית, יש לי חברים גרמנים שאני פוגש אותם ומדבר איתם רק עברית, הם לא מדברים איתי גרמנית ולא אנגלית וזה מטריד אותי…

(כולם צוחקים)

כל השנה הולכים ולא מדברים עם אף אחד בעברית, ואז הם פוגשים אותי, מדברים רק עברית, ויש להם עברית מעולה…

מיה: עברית מקראית…

מתי: ואני אומר, וואו!

יובל: כן. גם אין להם את הטעויות בעברית שיש לנו, שדוברים אותה כשפת אם, פשוט התרגלנו…

מיה: לא, אולי אין להם סלנג…

יובל: אולי אין להם סלנג…

מתי: אבל נוצר משהו אחר…

יובל: הם יודעים זכר ונקבה, מספרים.

מתי: הנה, קראת זואי, אבל הזואי זה באנגלית שקראת, זה באותיות לטיניות או גרמניות, אלה…

יובל: כמו השם זואי.

מתי: לא יודע למה התכוונה. נכון. ואז אתה… אבל לעברית עכשיו… שקראת את זה, הם שמעו את זה בעברית. הם לא ידעו שהיא רצתה דווקא להסביר את השם של זואי, והיא מתרגמת גם מעולה. נגיד יש לי שיר שאני מדבר על הבת שלי ואני אומר לה: "זה ים ביתי, זה ים" והיא תרגמה את זה לגרמנים: "das ist ים", "Sprünge über mein Meer" , ‫תקפצו מעל הים בגרמנית, ‫אז היא… אחרי זה הוסיפה מה זה ים בגרמנית, ‫אבל הרגע הראשון זה עברית, ‫שהם לא יודעים מה זה ים, כתוב G-I-M. ‫הם לא יודעים מה זה כאילו. ‫ולכן היא גם שיחקה עם האזהרה שלי, ‫עם השפה הזאת, שהיא… ‫גם העברית שנכנסת לתוך הגרמנית. ‫היא מתרגמת מאוד יצירתית, ‫מאוד עסוקה גם. היא עושה… אני צריך לדבר איתה, ‫הרבה לפני שתרגמה את הספר שלי, ‫הייתי צריך לדבר איתה שנתיים לפני, כי צריך לעמוד בתור כדי להיכנס לשם.

יובל: מתי שמואלוף, "לנוע בתוך שפה זרה - קווים לדמותה של הדיאספורה המזרחית", "הכיוון מזרח" - גיליון שאתה ערכת ויש בו הרבה ממה שדיברנו ועוד יותר מזה. תודה רבה לך על השיחה הזאת.

מתי: תודה רבה, אני רק אוסיף שזה ב… עורכת ראשית: שולה קשת-קשי ויצא בהוצאת "אחותי - למען נשים בישראל".

מיה: תודה מתי, להתראות.

יובל: תודה רבה לך.

מתי: תודה רבה לשניכם, תודה, להתראות.

מיה: ביי.

קריין: עכשיו ב"מה שכרוך" - "קוראת לסדר".

יובל: אנחנו "מה שכרוך", חזרנו אל "קוראת לסדר" - פינת התלמוד שלנו עם חיה גלבוע. שלום חיה.

חיה: שלום יובל, אהלן.

יובל: פינה מפחידה היום, שדים ורוחות, זה מה שאת מביאה לנו.

חיה: עשית מה שביקשתי ממך? שמת שום על השולחן?

יובל: וירטואלי נקרא לזה (חיה צוחקת). אני נושא את השום בתוכי תמיד.

חיה: כן. אנחנו הולכים לדבר היום על כל מה שאסור לדבר עליו. על עין הרע ועל שדים.

יובל: כי עצם זה שמדברים עליהם, זה קורה להם, זה הבעיה.

חיה: זה יוצר את הפתח, דרכו הם נכנסים.

מיה: אז קדימה, בואי ניצור את הפתח.

חיה: אוקיי. אז לפני שנקרא סוגיה לשד לא חביב, אני רק אגיד משהו ממש קטן על עין הרע, כי זה קשור להמשך של הסוגיה. אז במסכת אבות, אז החכמים מדברים על עין הרע ואומרים שעין הרע יש לה כוח מאגי, שהיא יכולה להוציא את האדם מהעולם. זאת אומרת, יש למילה שלנו ממש כוח להרע, וגם מכירים בזה שיש דמויות או רוחות שיכולות להגיח ולהזיק, אם נאפשר להם להיכנס. ויש סוגיה שלא נקרא היום, על רב שנכנס לבית קברות, יש לו לחש סודי שבעזרתו הוא יודע ממה אנשים מתו. והוא מספר בתלמוד שמתוך 100 מתים, 99 מתו מעין הרע ורק אחד מת מוות טבעי.

יובל: וואו.

חיה: כן, הרבה.

יובל: אחוזים מסוכנים...

חיה: נכון. כן, ואני חושבת שזה מעניין, כי היצירה של חז''ל היא מאוד אינטלקטואלית.

יובל: יש שם שכלתנים, בדיוק, מה, מה להם ול…

חיה: ואפשר לחשוב שהיא לא חלחלה... נכון, אבל כן, אנחנו נקרא היום סוגיה ויש הרבה סוגיות בתלמוד, שאפשר ממש להרגיש מתחת למעטה השכלתני, יש להם היקסמות ופחד מתופעות שאי אפשר להסביר אותם.

יובל: אני חייב אבל לרגע לשאול אותך לפני זה: האם באמת, באמת, הם מאמינים בזה, זאת אומרת, הם רואים בזה משהו שצריך לטפל בו? או שאומרים לעצמם, זה משהו שאנשים שאותם אנחנו משרתים, הרי, עם הכתיבה שלנו, אנחנו מתעסקים בסוגיות שמעסיקות את האנשים, אנחנו פותרים להם את העניינים האלה. אומרים לעצמם, בסדר, זה… אנשים מאמינים בזה אז אנחנו חייבים להתייחס לזה.

חיה: שאלה מעולה. אני לא יודעת להגיד. אני חושבת שהדמויות בתלמוד הן באותו הזמן הדמויות שכותבות את התלמוד, אבל הן מזדמנות מחוויות החיים שלהן, אז הן גם הקהל של עצמן. אז קשה להפריד. אבל תראה, יש קערות השבעה.

יובל: כן.

שממש מצאו שכתוב עליהן "קמעות ופסוקים" והיו שמים אותם במיטות של תינוקות, או מחזיקים אותם בבית, מתוך אמונה שחייבים להגן על עצמנו מפני שדים. אז כנראה שזה הייתה אמונה מבוססת אצלהם.

מיה: אז בואי ניגש לסוגיה.

חיה: בואי ניגש אליה. אז יש כל מיני דמויות דמוניות אצל חז''ל: יש את לילית, יש את אשמדאי, ואנחנו נקרא היום מסוגיה קצרה ממסכת פסחים, שהיא מתארת שד, שהיה מוכר לחכמים עוד מהמקרא, וקוראים לו קטב מרירי. אז נקרא ונספר עליו:

"אביי הלך בדרך. מימינו הלך רב פפא, משמאלו הלך רב הונא. ראה אביי שקטב מרירי הולך ובא לצד שמאל שלו. לקח אביי את רב פפא והעביר אותו לצד שמאל, ואת רב הונא העביר לצד ימין. אמר רב פפא לאביי: "במה אני שונה, שלא חששת שקֶטֶב מרירי יזיק לי?" השיב לו אביי: "היא אני יודע שהשעה קיימת לך".

מיה: אוקיי, אז בואי נתחיל בקטב מרירי. מה הסיפור של הקטב הזה?

חיה: אז דבר ראשון, המקור של השם "קטב" הוא מקראי. הוא מוזכר גם בספר דברים וגם בתהילים וגם אצל הנביאים, ולפי ההקשר התנ"כי כנראה שהפירוש של התופעה הזאת קטב, היא מגפה. מגפה, כאילו ממש דֶבֶר, מחלה קשה וגם חץ. וחז''ל בעצם לוקחים את המושג קטב וממש הופכים אותו לדמות ומוסיפים לה את שם המשפחה מרירי, שזה כנראה קשור לחיצים שהיו נשלחים בקרב, שבקצה שלהם היה רעל, שנקרא מרירי, שבעצם חוץ מהחץ שפוגע, נוסף עליו עוד רעל, שמוסיף כאב, או מסכן את מי שנפצע.

והם מספרים לנו בתלמוד כמה דברים עליו: דבר ראשון שהוא יופיע במהלך היום ולא בלילה, כמו שאנחנו חושבות על שדים.

מיה: כן, בוא בצהריים, בחום הגדול, בקיץ.

חיה: בדיוק, זה ממש הרגע שבו הוא מופיע. התקופה בשנה שהוא הכי מחבב זה תקופת בין המצרים.

מיה: בין המצרים, נכון. פחד אלוהים.

חיה: שזה יז' בתמוז - תשעה באב, נכון. ויש לו מראה מאוד מיוחד, יש לו כל מיני תיאורים, אבל התיאור שחוזר על עצמו שהוא שד, שיש לו הרבה מאוד עיניים עליו ושיער. וזה כנראה גם קשור למונח עין הרע, עינא בישא, שהזכרנו לפני. זה קטב.

עכשיו, הסוגיה הזאת היא נורא מעניינת בעיניי, כי היא מדברת על שלושת החכמים שמסתובבים בדרך. אז דבר ראשון, הם לא מוגנים. הם לא במרחב סגור של בית מדרש. הם בחוץ, וזה כבר הופך אותם ליותר פגיעים. עכשיו, אביי הוא הדמות הבכירה יותר והוא רואה את השד. כנראה שבשלב הזה שני החכמים האחרים לא מבחינים בשד. זאת אומרת, גם היכולת להבחין בשד מתקרב, היא כנראה לא משהו שלכל אחד יש. והוא מבין שהשד הולך להתמקם בצד שמאל, שזה היה הצד שבו רב הונא הלך לו בנחת, בלי להבין שעוד רגע משהו הולך לטפס עליו.

עכשיו, אביי, לפחות מהטקסט, הוא לא נבהל, הוא לא צועק, הוא עושה חישוב מאוד מהיר בראש, ואומר: אוקיי, השד הזה עם הכוח שלו, הוא מוגבל ביכולת שלו לפגוע. זאת אומרת, עוצמת הפגיעה של העין הרע או של השד, כנראה גם קשורה בכמה האדם עצמו פגיע. זאת אומרת, יש אנשים שעין הרע תזיק להם פחות, או יש אנשים שהשד יזיק להם פחות. ואביי פשוט מחליף בין רב פפא, שכנראה הוא דמות יותר חסינה, לבין רב הונא, שהוא כנראה יותר פגיע. עכשיו, רב פפא מבין מה קרה והוא שואל את אביי, באיזה קטע סיכנת אותי?

מיה: (צוחקת) כן?

חיה: ואביי עונה לו, תשמע, לך השעה קיימת, שזה כנראה בפירוש של חז''ל, אתה מוגן. או בגלל הדברים הטובים שאתה עושה, או בגלל מבנה האישיות שלך. אבל יש בך משהו פנימי שהוא יותר חסין לעין הרע או לשד שמגיע. שזה נורא מעניין, כי זה בעצם מה שזה עושה, זה אומר לנו, למי שקורא את הסוגיה, אי אפשר… אנחנו לא מוגנים מפני דברים שיקפצו עלינו, מפני עין הרע שמישהו ישים עלינו. היכולת היחידה להתגונן, היא לפתח איזושהי איכות פנימית, או לעשות דברים טובים, וזה מה שיכול להגן עלינו.

מיה: "השעה הקיימת לך", זה אומר שהוא יותר צדיק מידידו מימין ויכול לעמוד בזה?

חיה: זה יכול להיות או שעשית דברים טובים, או שאתה שייך לשושלת מכובדת, ואז יש לך מין זכות אבות כזאת, או זכות אמהות שמגינה עליך. אני גם, מעניין אותי לקרוא את זה, שיש בו משהו פשוט פחות פגיע, כאילו אני, יש לי חברים כאלה שכשאני דופקת על עץ ואומרת חמסה חמסה, עין הרע, הם אומרים: אני לא נותן לזה בכלל להיכנס אני פועל מבפנים החוצה, אני לא חושש מהמבט החיצוני עליי.

יובל: יש בזה משהו, אבל, מאוד מעליב, זאת אומרת מה… ברצינות… זה כמו… זה קצת מזכיר לי את הכיתה, נכון? כיתת בית ספר. שיש שם תלמידים חזקים והמורות אה… אלה תלמידים חזקים, לא צריך להשקיע בהם, הם יבינו את הכפל ואת החיבור, אנחנו נשקיע ב… נגונן על החלשים.

מיה: איפה זה הכיתה הזאת? איפה היא? כי בדרך כלל זה הפוך.

יובל: פיגורטיבית.

מיה: אוקיי, לא מעניין אותי.

יובל: אה, בדרך כלל זה הפוך? יכול להיות.

מיה: ברור. בדרך כלל החלשים נסרחים מאחור ומשקיעים בחזקים. מאיפה הבאת את הסוגיה שלך עכשיו?

יובל: אני הבאתי את הסוגיה שלי מהחוויה הלא אישית שלי. מצאתי… אבל יש מין קטע כזה שהילד שמגנים עליו אומר: היי, הלו, גם אני צריך הגנה.

חיה: נכון.

יובל: זה בדיוק מה שהוא אומר, אגב, בסוגיה הזאתי.

חיה: כן. נכון. א' אתה יודע, אפשר גם לקרוא את הסוגיה הזאת שאומרת שאביי עשה את החילוף, לא כי הוא חס על רב הונא, כי הוא הבין שאם השד יתקוף וינצח הוא הבא בתור, הוא עומד בין שניהם. אז יכול להיות שזה לגמרי קשור לזה שהוא רצה לוודא שהוא מוגן.

אבל, אתה יודע, אני גם חושבת על התקופה שאנחנו נמצאים בה כרגע. יש אנשים שהם יותר חסינים פנימית ואז המפגש… הם יכולים להיות בקו יותר קרוב לכאב, והם יכולים לתת תמיכה ויש אנשים שלא. שאומרים אני לא יעמוד בזה, אני לא יעמוד בכאב, אני לא יכול עכשיו, לא יודעת, לנסוע לעין גדי להתנדב עם ילדי בארי, כי אני לא יעמוד בזה, אני אדם פחות חסין. ואני חושבת שיש פה משהו מעניין, שאומר על… שיש דברים שקורים לנו מבחוץ ויש ערך נורא גדול למה אנחנו מטפחים בפנים.

יובל: יכול להיות שכשהם משתמשים בקטב מרירי… כדי להגיד לנו בדיוק את זה? להגיד לנו: בסדר, אנחנו מדברים על שדים ורוחות רפאים וכל הדברים האלה שהם על טבעיים, אבל בעצם, אנחנו מדברים על משהו מאוד מאוד טבעי ואתם צריכים להבין אותו לגבי החיים. אתם צריכים להסתכל מסביבכם ולראות אילו קשיים החיים עומדים להערים על האנשים שמסביבכם, מי מהם יכול להתמודד עם זה ועל מי אתם צריכים להגן ביתר שאת. כלומר, לומר שקטב מרירי הוא פיגורה.

חיה: אה…ממש יפה. אני חושבת שזה פרשנות ממש יפה. כן, נכון.

מיה: פרשנות מזוויעה.

(יובל צוחק)

חיה: למה? אני עם יובל עם זה.

מיה: בסדר. בסדר גמור.

חיה: אגב, הרב עובדיה, יש לו ממש פסק שהוא מזהיר בני אדם לא ללכת לבד אחר הצהריים, כי זה השעות שקטב מרירי מסתובב ויכול לפגוע. אני אומרת את זה כי זה לא רק עניין תלמודי. זה גם מופיע בקיצור "שולחן ערוך" אצל הרב קארו, אבל גם ממש הרב עובדיה אומר: תקשיבו, תהיו ערים לזה. זה דמות שהיא לא רק דמות סיפורית, אלא היא דמות ממשית. זה אנקדוטה יפה.

יובל: בסדר. יכול להיות שהיא אמיתית, יכול להיות שאני טועה, גם בקשר לזה. תקראי לנו קטע ספרותי לסיום?

חיה: כן, הבאתי את… שיר של יונה וולך, שמבינה מאוד בשדים. ממש ממליצה לראות הסרט של ניר ברגמן, בכיכובה של נעמי לבוב, ממש יש שם קטעים שרואים איך השדים יוצאים מתוכה החוצה ונכתבים על הדף. זה שיר כזה:

פחדים/ יונה וולך

"השדים יוצאים הלילה

משחקים במחבואים.

תנסה לתפוס ביד את

ראש מלך השדים.

הרוחות תבואנה

תארובנה בפינות,

הזהב יפול מלמעלה

לקשט מאורעות.

מהראש יוצאים הללו

להציק ולהפחיד.

הם חומקים מראש

והופכים למציאות.

תאמין אתה לשקר

תפחד, תרעד כולך

לא, אני לא, בחיי

בחיי שעוד נותרו לי,

אני אהיה פה אמיצה"

יובל: אני אהיה פה אמיצה. חיה גלבוע, תודה רבה לך על הפינה הזאת.

חיה: תודה. תזהרו משדים.

יובל: נזהר בהחלט.

מיה: להתראות.

יובל: ועם זה אנחנו מסיימים להיום. נגיד תודה על המפיק שלנו, איתי עשת, ולמשה מושקוביץ על הביצוע הטכני. נזמין אתכן ואתכם לבקר בעמוד הפייסבוק שלנו ואנחנו נתראה מחר בשבע בבוקר עם המיטב של השבוע החולף.

מיה: להתראות

קריין: אתן מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים. הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה