מה שכרוך - כותבים את היום שאחרי

יש בה פחדים וייאוש, כמו אצל כולנו, אבל גם תקווה: האסופה "היום שאחרי" מחברת בין טקסטים ואיורים שמנסים לדמיין את היום שאחרי המלחמה; ספר האמן “Venice” של מירב שין בן אלון, מספר על סטודנטית לאמנות שמבקרת בביאנלה לאמנות בוונציה ועוברת תקיפה מינית ושובר קונבנציות ז׳אנריות ואמנותיות; וגם, התפרסמה הרשימה הקצרה של חמשת המועמדים לפרס ספיר השנה

---

תאריך עליית הפרק לאוויר: 08/01/2024.

אתן מאזינות ואתם מאזינים לכאן הסכתים, הפודקאסטים של תאגיד השידור הישראלי

מה שכרוך עם יובל אביבי ומיה סלע

מיה: שלום, צהרים טובים, אנחנו "מה שכרוך", מגזין הספרות היומי של כאן תרבות. אתם מאזינים לנו ב-104.9 או ב-105.3fm, אפשר גם להאזין לנו כהסכת באתר, באפליקציה של כאן או בכל יישומוני ההסכתים. איתי עשת הוא המפיק שלנו. על הביצוע הטכני חן עוז, שלום לכם, שלום יובל אביבי.

יובל: שלום מיה סלע.

מיה: תגיד יובל,

יובל: כן, כן.

מיה: שמעת את החדשות?

יובל: כן.

מיה: הרגשתי באיזה עולם מטורף אנחנו חיים שמצד אחד, מדווחים לנו על טיל נ"ט שנפל בקרית שמונה ובכלל יש קרבות ויש חטופים וכל הזוועה, מלחמה. ומצד שני, האמריקאים נוסעים לירח שוב אחרי 50 שנה.

יובל: זה לא היה בלתי מאויש או שלא נהרוס את הסיפור עם פרטים?

מיה: אין צורך. אין צורך.

יובל: שני טילים, מה, לא מבין. שני טילים. אחד נופל בקרית שמונה, אחד נוחת על הירח. זה פאר הטכנולוגיה האנושית.

מיה: לא אבל גם זה עניין פיוטי. עניין הירח זה עניין פיוטי. זה תמיד היה עניין פיוטי. נחתו לראשונה על הירח לפני 50 שנה, אני לא זוכרת את זה כמובן כי אני מאוד, מאוד צעירה, אבל זה היה עניין. אתה יודע, וואו! האדם נחת על הירח. העולם עכשיו יהיה אחר, טוב יותר.

יובל: הם אמרו בחדשות, היא אומרת באנגלית. לעבר עידן חדש אנחנו הולכים.

מיה: יפה. ואני לא מרגישה ככה. אבל בכל אופן,

יובל: אני מרגיש היום הרע של בני האדם… אני שמח שלישראל אין תוכנית חלל.

מיה: למה?

יובל: כי…

מיה: למה התבוסתנות הזאת?

יובל: לא! להפך!

מיה: אני רוצה תוכנית חלל! אני רוצה תוכנית חלל ישראלית.

יובל: אחרי ה-7.10,

מיה: כן?

יובל: מה אתם טסים לחלל?! היוהרה הזאת לפצח את סודות היקום, תפצחו רגע את הסודות של ה-4 ק"מ מרובע שאנחנו גרים עליהם.

מיה: אולי מהירח הכל יראה לנו אחרת ונבין משהו שלא הבנו.

יובל: יכול להיות, אולי אלוהים יושב שם? נגיע אליו.

מיה: אלוהים נמצא בכל מקום. לא יושב שם.

יובל: בסדר.

מיה: עומד. אל תהיה חובבן.

יובל: יותר קרוב אליו שם.

מיה: לא, לא, הוא בכל מקום. קרובים אליו גם עכשיו. אם שמעת, יש אפר של אנשים שלקחו אותם לירח.

יובל: סופרים!

מיה: גם סופר, ארתור סי קלארק למשל. שזה פיוטי ומרגש, היוצר של הסדרה "מסע בין כוכבים". אנשים שרצו להיטמן בירח.

יובל: סוף סוף אחרי 50 שנה,

מיה: ניתן להם.

יובל: יפה, אני שמח שמשאלתם מתמלאת. אני באמת, מעדיף שוב, באמת אני מצטער, זו נקודת השקפה מאוד צרה. אני מעדיף לחשוב איפה אני חי ופחות איפה יהיה האפר שלי אחרי שאני אמות.

מיה: אוקיי. בסדר.

יובל: זה מן דבר כזה, אני מרגיש מאוד ארצי היום והדבר הזה מרגיש לי נשגב. אני מרגיש מאוד ארצי וזה מתנגד לי לארציות הנשגבות של האייטם הזה.

מיה: תיפתח למעט נשגבות.

יובל: אני אגיד לך, אני אוריד אותנו בחזרה אל הקרקע בחבטה, בסדר? מהירח והגבורה בחלל אל פרס "ספיר".

מיה: אה. כן.

יובל: תכף, תכף נדבר על פרס "ספיר". אנחנו נדבר על היום שאחרי. היום שאחרי הוא ביטוי שאנחנו שומעים הרבה בזמן האחרון. היום שאחרי המלחמה, מה יהיה עם ישראל חברתית, פוליטית, צבאית? והיום שאחרי בעזה. מי ישלוט בה? מי יגור בה? יש לאנשים כל מיני רעיונות מעניינים לגבי העניינים האלה? אבל אנחנו נדבר היום על היום שאחרי אחר. זה השם של אסופת טקסטים ואיורים שמנסים לדמיין את היום שאחרי בספרות. פרויקט ספרותי ואמנותי שמגיע מחמ"ל איור, זה דבר. אנחנו נשמע היום גם מה זה.

מיה: מה זה חמ"ל איור?

יובל: הם מדמיינים כאמור בטקסטים ובאיורים את הפחד לצד התקווה בעתיד. אנחנו נדבר עם אלה שעומדים מאחורי הפרויקט הזה, אור מנגד ורינה ז'אן ברוך. נדבר עם האמנית מירב שין בן אלון על ספר האמן החדש שלה "Venice" שרוצה להיות רומן גרפי קצת, אבל הוא עוסק, קודם כל, ברור שהוא אמנות אבל הוא גם עוסק באיזה דיאלוג עם אמנות.

מיה: נכון. אבל לפני כל הדבר הזה כפי שהבטחת,

יובל: החבטה הארצית.

מיה: התפרסמה רשימה קצרה של חמשת המועמדים הסופיים לפרס "ספיר".

יובל: ספרי לנו!

מיה: השנה. אז זה האנשים. עופרה עופר אורן עם הספר שלה "מה קרה להגר באילת?", אורלי קסטל-בלום עם "ביוטופ", תמי בצלאלי "הו מאמה", גַיל הראבן "חיים" ואחרון חביב, חנוך מרמרי "סימני שיניים". רוצה נימוקים? מעוניין בקצת נימוקים? יש נימוקים.

יובל: אפשר שניה לפני הנימוקים,

מיה: כן. מה אתה רוצה?

יובל: שניה, רק אני רוצה להעיר שיש פה ארבע נשים וגבר אחד.

מיה: מרגש, כן.

יובל: הרבה מאוד נשים לעומת גבר אחד. אני לא…

מיה: אתם מרגיש שאתם…

יובל: מרגיש שבזמנים האלה ש… הטירלול הפמיניסטי זה לפני ה-7.10 והגיע הזמן שנחזור, בסדר, לא, זה סבבה, אין לי בעיה עם זה.

מיה: תודה רבה לך. אנחנו מאוד, מאוד שמחים שאין לך בעיה עם זה, זה ממש מרגש. חיכינו שתגיד האם יש לך בעיה עם זה או אין לך בעיה עם זה. עם זה אין לך בעיה, אבל בוא נראה עם מה יש לנו בעיה. יש לנו בעיות.

יובל: יש בעיות. יש חמישה ספרים ואין פה כפילות. זאת אומרת, מבחינת הוצאות ספרים.

מיה: זה מגוון.

יובל: זה מגוון מאוד. ויש פה שתיים, אורלי קסטל-בלום ו גַיל הראבן שזכו בפרס בעבר.

מיה: נכון. דיברנו בפעם הקודמת כשהכרזנו על הרשימה הארוכה שאני לא העזתי להמר בגלל שאני תמיד עושה נאחס כשאני מהמרת.

יובל: לא הימרת בסוף?

מיה: לא הימרתי כדי לא לעשות נאחס.

יובל: אבל היה נאחס בכל זאת?

מיה: היה נאחס בכל זאת כי חשבתי בלב. הספר שבחרתי והימרתי עליו שהוא יזכה בפרס "ספיר" ביני לבין עצמי לא נמצא בחמישייה הזאת. אז אני יכולה כבר לגלות שמדובר ב"יריתי באמריקה" של תהילה חכימי שחשבתי שיזכה. ואני חושבת שזה מאוד מצער שהוא לא ברשימה הזאת. יש כאן כמה ספרים שלא נכנסו. אני חושבת שזאת רשימה מאוד בעייתית, אני מעזה לומר.

יובל: אוקיי.

מיה: אני חושבת שזה מוזר מאוד שדרור בורשטיין לא נמצא בה, תהילה חכימי לא נמצאת בה. חבל לי שישי רון לא נמצא בה. משהו משונה. משונה קצת, בסדר, מה אני יכולה לעשות. ככה זה פרסים.

יובל: תראי, כן, נכון. רצית לקרוא נימוקים?

מיה: אה, כן, הבנתי. אתה צודק, יפה. אז "מה קרה להגר באילת", הם כותבים השופטים שאנחנו לא יודעים את זהותם, אבל חייבת אני לומר שאנחנו מאוד מתעניינים בזהותם ויום אחד נדע את זהותם. הם כותבים ככה:

"הוא ספר בעל עוצמה נדירה שנובעת הן מתכניו והן משליטתו באמצעי המבע הספרותי. זהו מחזור של 336 סונטות המתכנס לכדי רומן ששוזר ביד אמן מסע חיים שראשיתו בהתעללות מינית מבית, והמשכה מסע חיים אכזרי ופלאי."

מיה: צריך לומר אגב, ש"מה קרה להגר באילת" זה לא בדיוק פרוזה, נכון? זה שירה.

יובל: שמעתי את יו"ר ועדת הפרס, אורן נהרי, מדבר אצל עמיתנו, גואל פינטו, בכאן תרבות ממש הבוקר.

מיה: כן.

יובל: והוא אמר שהם התלבטו. הוא אמר שהם התלבטו האם כן או לא.

מיה: האם זה מתאים מבחינת הז'אנר.

יובל: והם נשענו על דוגמאות מההיסטוריה שבהן הפרוזה והליריקה שיחקו ככה אחת עם השנייה.

מיה: מה למשל?

יובל: כמו למשל במקרה של הומרוס ו"האודיסיאה".

מיה: [צוחקת]

יובל: אם יש לנו דוגמא, יש לנו תקדים מהעבר!

מיה: אוקיי, בסדר. אז יש לנו גם את "ביוטופ" של אורלי קסטל-בלום. השופטים כותבים:

"ב"ביוטופ" הפליאה אורלי קסטל-בלום לשרטט פיסה מוגדרת מן המרחב התל-אביבי הסואן, המאכלסת אומללים חסרי בית בצד דיירים של מגדל יוקרה. זהו עולם הנשלט על ידי אכזריותם של חוקי הכלכלה והנדל"ן, ובו נרמס הגיבור התם בנופלו לידיהם של נוכלים המנצלים את תמימותו. עם זאת, הסיפור רווי הומור, נגיעות סאטיריות והשתמעויות פוליטיות, וסיומו החמוץ-מתוק ממציא לגיבור גאולה כלשהי ככל שהוא משתחרר מקנייני החומר."

יובל: אני אהבתי את "ביוטופ".

מיה: אני גם אהבתי את "ביוטופ". "הו מאמא".

יובל: "הו מאמה"

מיה: נעבור ל"הו מאמה" של תמי בצלאלי.

יובל: כן.

מיה: הם כותבים:

" "הו-מאמה" הוא סיפורה של האמנות ומקומה בגדילתם של יוצריה ובמערכות היחסים שלהם. הספר מעמיד במרכז הבמה דמות יוצאת דופן, מעין אנטי-גיבורה נחבאת אל הכלים, שהחיים התנכלו לה. יכולותיה המופלאות באיור ובסיפור ספרי ילדים, מתוות לה דרך גואלת אל הזולת ולא פחות מכך - אל עצמה. "

מיה: טוב, הם אהבו את זה.

יובל: כן. "חיים" של גיל הראבן. נקרא גם את הנימוקים שלו?

" "חיים" הוא רומן יוצא דופן במתכונתו. הוא שוזר באופן עשיר ואמין את סיפורי החיים של בני חבורה ירושלמית במשך עשרות שנים… באמצעות קול מספר ייחודי, פרטי וקולקטיבי כאחד, במרקם סיפורי רב חיוניות ובהומור המחלחל מתחת לפני השטח, נפרשות בו שאלות רציניות על מהות החיים, מרקמם ותכליתם."

מיה: כן.

יובל: וגם חנוך מרמרי כתב על חבורה ב"סימני שיניים", אומרים:

"קורותיה של חבורת נערים, תלמידי בית ספר תיכון חיפאי מהולל, משמשות ציר עיקרי בפרישה רחבה ואמינה של מציאות ישראלית בשנות השישים של המאה העשרים… עולם של התבגרות בועטת במסגרת קשוחה וחסרת רחמים כלפי השונה, ומספר את סיפורה של חברה מעמדית מובהקת, המבחינה היטב בין בני הסוחרים המתעשרים לבני הפועלים של חיפה הסוציאליסטית… "

יובל: יפה.

מיה: אני אגיד לך משהו. אם אני עושה כזה מן מעשה כזה של לקרוא ב… בנימוקים,

יובל: כן,

מיה: לפי הנימוקים, להמר לפי הנימוקים, אז אני מהמרת, אני חושבת שיזכו או גיל הראבן או חנוך מרמרי.

יובל: כן?!

מיה: כן, אתה יודע, גיל הראבן הם כתבו רומן יוצא דופן במתכונתו. הם לא כתבו את זה על דברים אחרים. על חנוך מרמרי הם כתבו גם, אני יודעת מה, לא, אני חושבת שאני אהמר על גיל הראבן מבחינת הנימוקים. אבל מכיוון שאני מכירה את הפרסים האלה וגם ישבתי בוועדות האלה,

יובל: כן?

מיה: אז אני יודעת שהאנשים שיושבים שם, כל אחד מקבל, אומרים לו 'טוב, אתה תכתוב על זה ואתה על זה ואתה על זה' ובעצם זה לא אומר כלום כי לא ישבו וכתבו את הכל ביחד. אז,

יובל: בעצם את אומרת, אני אעשה ניתוח מדוקדק של הדברים ואני אספר לכם מה עומד לקרות, רק תזכרו שאני גם אספר לכם שאין שום שחר.

מיה: אין שום שחר לדברים, נכון. אז גיל הראבן תזכה.

יובל: לא, אני רוצה להגיד לך עוד דבר ששמעתי בראיון עם אורן נהרי שזה משהו שקצת דיברנו עליו כשדיברנו על רשימת ה-12. הוא אמר שיש לו נטייה, יש לו איזשהו רצון,

מיה: לאורן נהרי.

יובל: לאורן נהרי, הוא אומר, 'אני רק קול אחד בוועדה'. הוא אומר שאיך שהוא רואה את הפרס, חלק מהדבר הזה זה לא לתת לאנשים אוטומטי, כאילו תהילה חכימי "ירית באמריקה" מה שאני עושה פרשנות, זה לא מה שהוא אמר, זה ספר שזכה להרבה תשומת לב במיליה הספרותי. אז הוא אומר 'בואו נחשוב גם על אנשים שקצת נחבאו אל הכלים', ספרים קצת שפחות קיבלו תשומת לב. ספרים שקצת עמדו פחות במרכז השיח הספרותי.

מיה: אני חושבת שזה לא תפקיד של פרס "ספיר" לעשות את הדבר הזה. ולא רק שזה לא התפקיד של פרס "ספיר" לעשות את הדבר הזה, זה ממש מתנגד לכל הרעיון הזה של הספרות והשדה הספרותי וגוף העבודות שנצבר לסופר. ואני חושבת שזה גם בסופו של דבר יהרוס את פרס "ספיר" אם ילכו בדרך הזאת. שזה סוג של מה שעשו בפרס "נובל", נכון? מדי פעם. שהם אומרים בוא נביא סופר שאף אחד מהם לא שמע עליו, שהם יהיו בהלם, יפלו מהכיסא, הם יעשו גוגל ולא יבינו מי זה ומה זה ונגניב אותם, נטריל. אז אני לא חושבת שכדאי להטריל כי ספרות בסופו של דבר, נכון, אנחנו משחקים אבל זה גם דבר רציני. וחוץ מזה יש כאן כן את אורלי קסטל-בלום.

יובל: נכון.

מיה: אתה יודע… הם לא ממש ברחו…

יובל: נכון. לכן אני אומר, אמרתי אם אני זוכר נכון, הימרתי שיהיה מישהו כמו תמי בצלאלי ועופרה עופר אורן. נכון? הימרתי, הם יכניסו את זה כי הם אוהבים את הדבר הזה של הסופר/סופרת שהם לא בדיוק הגיעו מהמרכז של המרכז ולכן מהמר על אחת משתיהן.

מיה: אם אפשר להגיד על תהילה חכימי שהיא הגיעה מהמרכז של המרכז, אני לא חושבת, ממש לא.

יובל: לא, בהקשר של השנה האחרונה. בשנה האחרונה תהילה חכימי, אני לא, לא אומר שזה מה שאני חושב.

מיה: כדאי לבדוק. הספר, האם הוא טוב,

יובל: זה נכון. אני אהמר על אחת משתי אלה. עופרה עופר אורן או תמי בצלאלי.

מיה: אבל אי אפשר, אי אפשר להמר או או. אי אפשר.

יובל: אל תגידי מה אני יכול!

מיה: אתה צריך פשוט להמר על אחת.

יובל: את עם החוקים שלך! והנוקשות הזאת! אנחנו דור בינארי ופלואידי.

מיה: אז למה אתה מהמר על שתי נשים?

יובל: זה ה-פלואידיות!

מיה: הבנתי. טוב, אני מאחלת בהצלחה לכל המועמדים.

יובל: בהחלט.

מיה: והמועמדות. אנחנו חושבים הרבה יובל, אמרת את זה, על איך תראה הספרות ביום שאחרי המלחמה, איך העניין הזה ישנה אותה, על מה יכתבו, מה יעשו. בינתיים הספרות מנסה לחשוב מה יהיה פה בכלל ביום שאחרי. וככה נקראת גם אסופה חדשה שכוללת עשרה טקסטים שלצד כל אחד מהם יש איור. בין הכותבים באסופה הזאת: שמעון אדף, גלית דהן-קרליבך, מעין רוגל. בין המאיירים שקד בשן, נעם וקסלר, איתמר מגיד ועוד. יש שם פחדים וייאוש אבל גם תקווה. מאחורי המיזם הזה עומדים שניים: אור מנגד, מאייר ומעצב שהקים את חמ"ל איור בשבוע הראשון של המלחמה ובעצמו תרם לאסופת טקסט ואיור. שלום אור.

אור: שלום רב.

מיה: וד"ר רינה ז'אן ברוך, חוקרת ספרות ועורכת, שלום רינה.

ד"ר ז'אן ברוך: היי מיה.

מיה: אהלן. אז אור, אולי נתחיל איתך לפני שנדבר על האסופה. מה זה חמ"ל איור?

אור: בטח. חמ"ל איור, פתחנו את זה ביום הראשון של המלחמה. בהתחלה הוא התמקד בלפזר חוברות צביעה וערכות לילדים. בעיקר התעסקנו בלעכל את החוויה לילדים מפונים או משפחות שנפגעו. ומהר מאוד עברנו גם לתכנים הסברתיים לפרויקטים רבי תחום.

מיה: מה זה משהו עצמאי לגמרי או שזה קשור למדינה? מה זה הסברה?

אור: עצמאי לגמרי. זה אני ועוד ארבעה חברים, אנחנו הצוות הלוגיסטי. ואנחנו מונים בסך הכל כל החמ"ל, בסביבות ה-400 איש.

מיה: אה וואו, הרבה אנשים.

יובל: לא מעט אנשים.

מיה: 400 מאיירים?

יובל: מאיירים, אנשי קריאייטיב, כל תחום אפשרי. מחובבנים ואנשים מקצועיים לגמרי, שכולם תורמים את זמנם.

מיה: יפה מאוד. אוקיי רינה, ספרי לנו איך נולדה האסופה הזאת.

ד"ר ז'אן ברוך: אז בעצם אני עקבתי ומצאתי את החמ"ל בימים הראשונים ואת אור אני מכירה כבר קודם. מאוד אהבתי את הדברים שהם עושים. האמת שכשמצאתי את עצמי מנסה לחפש מקומות של נחמה, של יופי, של קצת אור בכל הבלגן שקורה, אז הם היו לגמרי נקודת אור כזאת. ואור פשוט פנה אליי ושאל אותי אם אני רוצה לערוך איתו אסופה שכזאת שבאמת כמו שאמרתם, 10 טקסטים, 10 מאיירים שעוסקים ביום שאחרי. וזהו. פשוט פנינו לאנשים, לא נתנו יותר מדי הנחיות, לא רצינו להגביל ולא רצינו, רצינו שזה יהיה פתוח לחלוטין. אז היום שאחרי, מחשבות, לא הגבלנו בז'אנר, הגבלנו רק במספר המילים.

מיה: אז ספרי לנו קצת מה עולה מהטקסטים האלה לגבי היום שאחרי.

ד"ר ז'אן ברוך: אז מכל התחושות והרגשות אני חושבת שאפשר לשער. יש גם תקווה ונקודות אור ומחשבות על עתיד ורוד. יש גם איזושהי תחושה שבאמת קרה משהו שאנחנו אולי עוד לא יודעים איך נצליח להתגבר עליו. יש גם טקסטים שהם יותר שבורים, שמרגישים עדיין את השבר. אמנם המחשבות הן ביום שאחרי אבל אנחנו עדיין ביום עצמו. אז אני חושבת שבאמת יש מגוון רחב של תחושות,

מיה: אבל כמה אנחנו רוצים לברוח מהיום עצמו, אה? שאנחנו כל הזמן מסתכלים על היום שאחרי. רק להיות ברגע הזה.

ד"ר ז'אן ברוך: לגמרי. ואני חושבת, אני לא בטוחה שזה רק לברוח. אני חושבת שאנחנו בתוך, אז צריך, לא יודעת אם צריך, אבל אפשר אולי לשער, למצוא איזשהו אופק או איזושהי מחשבה קדימה שמאפשרים לנו לחשוב איך אנחנו אחרי, איך אנחנו יוצאים מזה. שקיים בכלל יום אחרי, שאנחנו יכולים להעז לחשוב עליו. ואיפשהו גם המחשבות הספרותיות, הספקולטיביות שמאפשרות את המחשבה הזאתי, לא על הכאן ועכשיו הקונקרטי הכואב הבלתי נסבל, אלא על באמת על אפשרות. אז אני חושבת שגם אור וגם ניר ראו את הפרויקט כולו בתור איזושהי יצירת אפשרות, יצירת פתח, יצירת אופק כזה שאפשר לפתוח.

יובל: אור, אני רוצה רגע לדבר על הטקסט שלך. אתה כותב על מי שירכיב את האגרטל שלנו מחדש ביום שאחרי וידביק את השברים והטקסט שלך שבור, הטקסט שלך שבור גם פיזית.

אור: נכון.

יובל: קשה להסביר את זה למי שלא רואה מולו, אבל פשוט תדמיינו טקסט שהשורות בו לא מתחילות באותו מקום, שהן נקטעות באמצע, שורות של שתי מילים פתאום. שורות מלאות, שבור, טקסט שבור.

אור: נכון. אני חושב שזה גם מהיותי מעצב, ולאו דווקא כותב מהמדרגה הראשונה. היה לי חשוב גם איזה אלמנט ויזואלי להכניס לשם. משהו שהוא שבור, אפשר להשלים את הפערים שלו אבל עדיין קצת קשה לקריאה. גם רציתי להעביר תוכן וגם כשקוראים אותו.

יובל: באופן כללי, איך עשיתם את החיבור הזה בין הטקסטים לאיורים?

אור: האמת שבעיקר חיכינו שיהיה לנו את הכל. חיכינו שהכל יתקבץ. אני ורינה קראנו את הכל, הסתכלנו על כל האיורים ויצאו שם קישורים שלא חשבנו שיהיו כל כך אורגניים או מתאימים. אני ואיציק רנרט, שנינו עסקנו בקינצוגי שזו אמנות של להלחים אגרטל מחדש משברים. וזה התאים מושלם. יש שם עוד חיבורים ממש יפים שפשוט קרו אורגנית.

מיה: איך כל הדבר הזה ממומן? אפילו ה-400 איש שתיארת בחמ"ל. מישהו צריך לממן את זה, לא?

אור: נכון. אז עד הפרויקט הזה באמת עבדנו מתרומות פרטיות. גם כמה ארגונים ספציפית תרמו לנו לפרויקטים יחידניים, אבל פה היה צריך מימון קצת יותר גדול, להשיק את הכמות הזאת של החוברות. ובאמת קרן על שם הגר ברקת תרמו לנו ביחד עם מכללת שנקר. בזכותם זה יצא לפועל.

מיה: איך אפשר לקרוא את האסופה הזאת? איפה אפשר להשיג?

אור: את האסופה אפשר להשיג בחנויות בתל אביב, בחנות "המגדלור", בחנות "סיפור פשוט" ובחנות "רידינג ספרים" ובקרוב ממש גם נעשה דרך דואר כי אנחנו יודעים שהרבה מאוד פונים אלינו וגם הרבה מאוד לא יכולים להגיע למרכז וגם רוצים את האסופה. אז אנחנו עובדים קשה להרים את התשתיות שעכשיו נשלח את זה ברחבי הארץ.

יובל: אני רוצה לשאול את שניכם, רינה, אולי נתחיל איתך, מה הפתיע אתכם? מה פתאום קרה בטקסטים או באיורים שאמרתם 'או לזה לא ציפיתי'?

ד"ר ז'אן ברוך: הופתעתי קודם כל, מההיענות המדהימה שבאמת זה מאוד הפתיע אותי שאנשים מוכנים גם בתקופה הזאת, גם בקושי לשבת ולכתוב ולכתוב משהו חדש ולעשות משהו. והפתיע אותי בעיקר היכולת לרקום סיפורים מהדבר הזה. לא רק לכתוב את השבר והכאב, אלא לדמיין עלילה, לדמיין נרטיב ששואב מהחומרים האלה אבל כבר לוקח אותם למקום אחר לגמרי, שלוקח את זה באמת ליום שאחרי, לחומרים שמורכבים מחדש. לפצעים שמחלימים או לטראומות שמוצאות את המקום שלהם פתאום בתוך נרטיב אחר. חדש שלא היה קודם.

יובל: אחד הטקסטים המדכדכים אני חייב לומר, לא אומר את זה בתור דבר רע בהכרח, אבל הטקסט של גלית דהן-קרליבך הוא אומר לנו, אנחנו חשבנו שאנחנו הולכים להתעורר מה-WOKE זה אחד הדברים שאומרים לנו, נכון? היום שאחרי אנחנו נתעורר מה-WOKE, אנחנו נתעורר מה-PC, אנחנו נבין שזה היה איזה כישוף שפעל עלינו והתבדינו ממנו והיא אומרת לא, זה הולך להיות הרבה יותר חמור, אנחנו עמוק בתוך הפוליטיקלי קורקט. אסור יהיה לדבר בכלל על מה שקרה. היא אומרת לנו שזה יהיה פוגעני בעצם לדבר על מה שקרה לנו.

ד"ר ז'אן ברוך: נכון. כן, אני חושבת, זהו אנחנו הולכים לעשות קו, גם כשדנים ביום שאחרי צריך לזכור שבאמת הדברים לא כל כך ברורים. זה לא שאנחנו נדלג לאיזה קו ונריע כולנו כי אנחנו אחרי. אז אני מאמינה שכל הדברים שאנחנו חווים היום וכל הדברים שאנחנו מצפים להתעורר מהם, עדיין יהיו קיימים במידה כזאת או אחרת. וכן, חלקם גם יקטינו. אני חושבת שזה גם חשוב. כן, אנחנו רוצים לדמיין יום אחרי אולי ורוד יותר, טוב יותר, אחר, שבו אנחנו אחרי הדברים האלה. אבל כן, אפשר גם לקחת אותו לקיצוניות אחרת ולראות מה עוד יכול להיות, אותם דברים פחות טובים.

מיה: אפשר לראות את זה גם כאזהרה יובל. של גלית דהן-קרליבך.

יובל: כן, נכון.

מיה: שאומרת תיזהר, תיזהר. זה יכול להיות ככה גם.

יובל: מההתענגות הזאת של אנחנו כבר לא WOKE, אל תהיה שאנן.

מיה: אתה לא כזה נקי מזה.

יובל: ברור! אור, מה הפתיע אותך?

אור: מה הפתיע אותי? אני אתייחס דווקא לאירוע השקה. שבאמת חבר מאוד טוב שלי התחיל לקרוא את הספר ואני רואה אותו מדפדף בין עמוד לעמוד וקורא את הכל ב-10 דקות, הוא פשוט נעמד בדוכן וקרא את הכל. ותוך כדי פשוט זלגו לו דמעות וזה היה רגע שלא ציפיתי לו. ציפיתי שאני אקבל הרבה ביקורות רעות מהאסופה הזאת מעצם העובדה שאנחנו בכלל מעזים לחשוב על היום שאחרי או מעזים להוציא משהו כזה ולראות שאנשים באים וקוראים את זה ומתרגשים מזה או מכילים את זה באיזשהו אופן זה היה מאוד מרגש.

מיה: אז מה, בעצם הייתה לכם התלבטות אור? ז"א, הרגשת שאולי זה לא בסדר להתעסק ביום שאחרי?

אור: לאורך כל המערך של החמ"ל, התעסקנו בנושא של מתי זה בסדר לעסוק בתוכן של פריקה או של הכלה של הנושא ולא לטפל בנושא. כאילו לטפל באופן מידי ושטחי יותר. והפרויקט הזה היה בראש שלי כבר חודש. כאילו זה לא שברגע שהיה לי אותו פניתי לרינה, אמרתי אני אחכה עם זה עוד קצת, עוד קצת. אני חושב שזה הגיע בול בזמן כמה שאפשר.

מיה: כן.

יובל: ויהיה לזה המשך?

אור: כן. אנחנו מתכננים. בגדול, מתכננים להכין תערוכה מזה ועוד כמה אירועים ומקווה שעוד חוברות.

יובל: אז אנחנו נחכה להן. רינה ז'אן ברוך, אור מנגד, תודה רבה לשניכם.

אור: תודה.

ד"ר ז'אן ברוך: תודה. ביי להתראות.

יובל: "מה שכרוך" בכאן תרבות, חזרנו. אנחנו עם ספר אמן “Venice" של מירב שין בן אלון שזה מעין רומן גרפי אמנותי על סטודנטית לאמנות שמבקרת בביאנלה לאמנות בוונציה ועוברת שם תקיפה מינית. זה ספר ששואל שאלות על אמת ושקר, על תפקידים גבריים בחברה ועל שדה האמנות והצורה שבה הוא מתנהל בפרט. העבודה הזאת מתכתבת עם יצירות אמנות קודמות של גברים. מירב שין בן אלון אמנית, היא פרסמה ב-2020 את הנובלה הגרפית "חמש רגליים", דיברנו איתה כאן אז.

מיה: נכוון.

יובל: ועכשיו אנחנו מדברים איתה שוב, שלום מירב.

מירב: שלום, שלום.

מיה: עוקבים אחרייך.

מירב: איזה כיף.

יובל: תגידי, את קוראת לזה נובלה גרפית, אבל יש שם לא המון מילים.

מיה: לא, זה גם ספר.

יובל: זה ספר אמן, כן.

מיה: ספר רציני.

מירב: נכון, נכון.

יובל: אז איך בדיוק התווך הזה? הרצון להיות נובלה גרפית לבין הרצון להיות ספר אמן? יש לך תערוכה כמובן במקביל, נכון?

מירב: כן. האמת שאף אחת מההגדרות היא לא מדויקת. צריך להמציא לזה שם כנראה כי זה באמת לא זה ולא זה וגם זה וגם זה. ואני חושבת שכן, אני מנסה לשבור את הצורות ולבנות מהן איזושהי צורה חדשה שהיא איזה מן היבריד כזה בין הז'אנרים. זה חלק מהפעולה בעצם, זה חלק ממה שאני עושה, זה לא רק החיבור בין הוויזואלי והטקסטואלי, אלא גם העמדה שלהם בתוך איזשהם מבנים שנשברים ונבנים מחדש בתוך המהלך הזה.

יובל: וזה קשור גם לעלילה, גם בתוך העלילה את שוברת מבנים נקרא לזה.

מירב: למה אתה מתכוון? [מצחקקת]

יובל: במובן של מה שאת מנסה לעשות. את מנסה, את עושה איזו פעולה של מחיקה ופעולה של ציור מחדש.

מירב: נכון. אז בעצם אני לוקחת איזשהו מנגנון של, איזושהי קונבנציה של ספר שהוא ספר אמנות של פעם, ז"א ספרי אמנות מאסטרס שאני עצמי גדלתי עליהם דרך אגב, כולם ספרים אמיתיים שלי, חוץ מאחד. והפעולה… חשוב להגיד, שזה גם ספרים שלא כמו היום, ספרים שאנחנו האמנים עושים וספרים שאנחנו עושים לעצמנו, בעבר היה מדובר על ספרים שהוצאות ספרים עשו למאסטרס. יש איזשהו עיקרון אחר שבא להציג את פועלו וחשיבותו של האמן ולטקסט יש שם תפקיד נורא חשוב. הלכתי לקרוא את הטקסטים האלו והם מזעזעים.

מיה: באיזה מובן?

מירב: ביחס לנשים. זה פשוט לא יאמן. פשוט בתור נערה אני לא קראתי את זה כי זה היה באנגלית. אז לא היה רלוונטי בכלל, התייחסתי רק לתמונות.

מיה: מה הם כותבים?

מירב: הנשים הן כולן או מודליסטיות, זונות, כמובן מישהי שמתחילים איתה מערכת יחסים מינית. זה ברור, זה כתוב וזה אפילו לא מסתתר מאחורי שום דבר. חלקם בכלל אין להם שמות, לא ידוע השם שלה, לא ידוע מי, רק ידוע שהיא הייתה זונה.

מיה: או מוזה או זונה.

מירב: כן. אותו דבר. זה אותו דבר.

מיה: זה שניהם ביחד.

מירב: בסוף הספר אני כותבת באפילוג שמהם למדתי מי האמן ומי המודל. יש פה איזה מן קריצה כזאת לדבר הזה של מה למדתי.

מיה: אבל מה הצורך הזה לעשות את הספר הזה? בכלל ספר אמן, למה?

מירב: קודם כל, יש לי צורך לעשות ספרים ויש לי צורך גם לספר סיפורים. אני מורכבת מכמה זהויות.

מיה: אוקיי.

מירב: וזה חלק, לא יודעת, גם הבעיה, היתרון, אולי החיסרון, שאני מנסה לתת מקום לכל החלקים האלה. אז אני חושבת שהרבה פעמים התנועה, הדחף מבחינתי לעשות ספר היא מתחילה מאיזה רצון לספר איזשהו סיפור. ואחר כך יש את התהליכים של איך אני מרכיבה את זה ביחד עם המדיומים האחרים שאני פועלת בתוכם והופכת את זה לאיזה מן מארג אחד. זה לא… בוא נגיד, זה לא בן אדם אחד בתוכי שרוצה לעשות ספר. אפשר להגיד שזה כמה אנשים וכמה חלקים וכל צד מביא את האינפוט שלו לתוך הדבר הזה. כשבהתחלה הם לגמרי מנותקים. כאילו כל חלק פועל בפני עצמו באופן ממש אוטונומי, הם בכלל לא מתכתבים אחד עם השני. בכל אופן, לא באופן מודע. ורק בשלב יותר מאוחר זה מתכנס לאיזשהו מדיום נוסף שזה העריכה של זה. הרעיון של לבנות את זה בתוך ספר אחר זה כבר שלב יותר מתקדם של איך אני אספר את הסיפור הזה, איך אני אחבר אותם ויזואלית וטקסטואלית.

יובל: אבל גם בטכניקה הזאתי, גם בקריאת תיגר הזאת על איך עושים אמנות בכלל והאם זה אמנות או שזו נובלה גרפית, זה גם בהתייחסות לאולד מאסטר וגם בעלילה שהיא יותר מודרנית. את קצת קוראת תיגר על עולם האמנות. את קוראת תיגר על מה זה מאסטר, על מה זה אמנות, איך נראה פעם כמו שאת מתארת את זה. על המוזה והתפיסות האלה, אבל גם על איך שנגיד מתנהל יריד גדול לאמנות בינלאומי, גם על זה.

מירב: כן.

יובל: וגם על איך שעושים אמנות בסופו של דבר פרקטיקה, איך את עושה אמנות. את אומרת, אני לא אעשה אמנות כמו שעשו אמנות פעם, כי לעשות אמנות איך שעשו פעם זה לחזור לאותם מודלים פטריארכליים תוקפניים, אגרסיביים.

מירב: נכון. וחלק מזה נעשה לא רק בסיפור עצמו, אלא גם בפעולות שאני בוחרת לעשות או לא לעשות בתוך מה שנקרא הקונבנציה של קטלוג. דווקא לא מגדירה את זה כספר אמנות לצורך העניין, קטלוג אמנות, אחת הקונבנציות הכי, הכי חזקות זה שיש טקסט. והחלטה מבחינתי, אחת ההחלטות הכי, אתה קורא לזה לקרוא תיגר, אז ממש הרגשתי שפה אני, ההחלטה לא להכניס טקסט ספרותי היא החלטה מאוד, מאוד לא פשוטה, ששוברת את המבנים האלה כי בעצם הכתיבה של אוצר מבחוץ, מישהו שיש לו עמדת כוח בתוך השדה שבעצם מנסחת את המקום של אותו אמן.

יובל: מקבעת אותו גם אז, בבחירה מה הוא עושה.

מירב: גם. בבחירה מה הוא עושה ומעמידה אותו בתוך הקשרים. כל דבר כזה בעצם, אני מוותרת עליו.

מיה: למה?

מירב: במקום זה, כי זה קריאת תיגר. זה מבחינתי השבירה של מנגנון הכוח של הקונבנציות של אם יש מוסדות אומנותיים, בין אם דרך האנשים שנמצאים בעמדות הכוח שם, בין אם זה שוב, המנגנונים של כינון הזהות.

מיה: מי אתם שתשימו אותי בתוך הקשר? אני אשים את עצמי בתוך הקשר.

מירב: כן, ממש ככה. ממש ככה. עכשיו, זו הייתה החלטה מאוד, מאוד קשה. היה אפילו רגע שכן היה איזשהו טקסט והבנתי בסופו של דבר שהוא לא יכול להיכנס, זה לא מה שאני רוצה להגיד. ומה שקורה בעצם שהטקסט נמצא כמו שראיתם, למטה. ויש אנשים שברגע ראשון אפילו לא רואים אותו.

יובל: כן, בשורה קטנה למטה.

מירב: איפה הטקסט? מחפשים את הטקסט בסוף הספר. ודבר נוסף למשל, בעניין הזה של האינדקס, שזה שוב, קונבנציה, סוג של ספר אמנות. שיש אינדקס ושם יש את כל הפירוט של העבודות ואיך לכתוב את הדבר הזה שיש חוקים. ובעצם כשמגיעים לאינדקס, אם קוראים את הסיפור, מבינים שהוא לא האינדקס של הספר הזה. אולי הוא אינדקס של ספר אחר. אבל הוא לא.

יובל: אפילו הכריכה של הספר היא קריאת תיגר. יש עליה דימוי מרתיע נקרא לו. וגם פה אני בטוח שהיו לך התלבטויות לגבי העניין הזה.

מירב: דווקא לא. [צוחקת]

יובל: לא? יפה.

מירב: [צוחקת] זה משהו שבא מהמעצבת, דנה גז, היא הביאה אותו בשלבים מאוד, מאוד מוקדמים. הוא קשור לרפרנס של הספר אמנות ראשון שעבדתי עליו. בהתחלה כן, הייתי בהלם כמו כל מי שרואה את זה. ואחרי זה הבנתי שזהו, זה זה.

מיה: בואו נתאר רגע מה אנחנו רואים שם למי שלא ראה.

יובל: אז מה שרואים שם,

מירב: תתארו,

יובל: בעצם זה סוג של חתך, נכון? סוג של חתך ורוד בצבע ורוד, אם אני לא טועה. שנראה,

מיה: פציעה כלשהי.

יובל: זה יכול להיראות כמו פציעה, אבל זה יכול להיראות כמו איבר המין הנשי ושני הדברים האלה,

מירב: אותו הדבר. [צוחקת]

יובל: שני הדברים האלה קשורים למה שמתחולל בתוך הספר.

מירב: נכון, נכון. נכון. ובעצם להגיד לך, יש פה אזהרת טריגר, פה נגיד את זה ככה.

יובל: את אומרת, תדעו לאן אתם נכנסים.

מירב: אתה קורא את הספר, על אחריותך.

מיה: אני, הכריכה הזאת גרמה לי ישר לרצות לקרוא את הספר הזה. אני רוצה אם אנחנו כבר מערערות על קונבנציות, לערער על עוד קונבנציה ולדבר על כסף. שזה נשים לא נוהגות לדבר. אבל כשראיתי את הספר הזה, אמרתי לעצמי, מה זה, אצלנו בעולם הספרות, את יודעת, אין כסף. וזה ספר שצריך הרבה כסף בשבילו.

מירב: כן. [מצחקקת] נכון, נכון, הוא לא זול. אבל קיבלתי ממפעל הפיס. גם בספר הקודם קיבלתי ממפעל הפיס. היה לי עוד, כן. גייסתי כסף, היה לי סכום ממוזיאון ישראל שרכשו יצירות בעקבות "חמש רגליים" והשאר קורה עכשיו.

מיה: מה זה השאר? למכור אותו?

מירב: כן.

מיה: זה אפשרי? אנשים קונים?

מירב: כן.

מיה: יפה. אוקי.

יובל: איפה אפשר לקנות אותו?

מיה: את רואה איך את מגיבה כשדיברתי על כסף? ישר הלכת אחורה. זה כאילו, יש לנו בעיה עם זה.

מירב: אני חושבת שבעולם האמנות מוציאים ספרים שהם יקרים כי אין ברירה. זה חלק מהעניין ואתה חייב הדפסה איכותית. יש תהליכים נורא, נורא מורכבים ונורא, נורא, נורא ארוכים. ואין דרך אחרת, צריכים לגייס את הכסף הזה. אבל למדתי שהוא מגיע. לא צריך להיבהל מזה. הוא מגיע, בצורה כזו או אחרת הוא מגיע ואני מודה שכן, הלכתי יותר רחוק הפעם כי היה לי קצת יותר ביטחון.

מיה: כן.

מירב: בגלל ש"חמש רגליים", לא יודעת אם אתם יודעים, כי ראיינתם אותי ממש בהתחלה כשהוא רק יצא, אבל המהדורה הראשונה שלו נמכרה תוך שלושה חודשים. ואז הוצאנו עוד מהדורה. יש, היה הלם.

מיה: יוצא דופן, כן.

מירב: בכלל לא חשבתי שספרי אמנות נמכרים.

מיה: נכון.

מירב: זה אפילו לא היה בתודעה שלי. אז הפעם הייתי טיפה יותר… בואי נגיד, העזתי יותר. לא יודעת אם הייתי בטוחה שזה יקרה, אבל העזתי קצת יותר בקטע הזה של ללכת על משהו… גם רציתי לאתגר את עצמי במשהו שבדרך כלל קשור ביותר כסף.

יובל: אז איפה אפשר לקנות את הספר הזה?

מירב: אז אפשר לקנות את הספר עכשיו כרגע בתערוכה בגלריה "אלפרד". תערוכה שאצרה ליאן וולף. וגלריה אלפרד, המרץ 6 בת"א עד ה-20.1. יש לנו וגם פאנל בשבת הקרובה. ואחר כך אפשר יהיה לקנות את הספר בכל חנויות הספרים. יש אותו ב"סיפור פשוט", יהיה גם ב"מגדלור", "רידינג". זהו.

מיה: יפה מאוד.

יובל: מירב שין בן אלון, "Venice" ספר האמן/נובלה גרפית החדשה שלך, תודה רבה לך על השיחה.

מירב: ז'אנר כלשהו, כן.

יובל: ז'אנר כלשהו, בדיוק.

מירב: תודה מירב.

יובל: תודה רבה.

מירב: תודה, תודה רבה.

יובל: להתראות.

מיה: "מה שכרוך" בכאן תרבות, אנחנו חוזרים לסיום עם סטטוס ספרותי של ספריות בית אריאלה. ספריות ת"א ובית אריאלה,

יובל: כל העיר ת"א-יפו ובית אריאלה.

מיה: הם נפרדים מהמתרגם עמנואל לוטם, שנפטר ביום שבת בגיל 80 ותרגם בין היתר את הספרים של טולקין ואת "חולית". הוא היה ד"ר לכלכלה, מרצה באונ' ת"א ואיש משרד החוץ. זה איש אשכולות.

יובל: נשמע יותר מתחום המתח והביון מאשר הפנטזיה.

מיה: מלבד היותו אחד מהפעילים הבולטים של חובבי המדע הבדיוני בישראל, בהספד בפייסבוק הם כותבים כך:

"עזב את הגלקסיה המתרגם עמנואל לוטם, מהאבות המייסדים של קהילת המדע הבדיוני הישראלית וממקימי האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה. הוא היה מהמתרגמים הראשונים בז'אנר ודורות של חובבים גדלו על תרגומיו. המדע הבדיוני חטף אותו מקריירה רצינית במשרד החוץ; עמנואל לוטם עבד בגוף שנקרא "המרכז למחקר ותכנון מדיני", גוף ביקורת אזרחי, שהוקם בעקבות דו"ח ועדת אגרנט."

מיה: תחת ההקשר הזה אני חייבת להגיד, פתאום הכל נשמע לי כזה פנטזיה ומדע בדיוני. המרכז למחקר ותכנון מדיני. כאילו, הממ… מעניין.

יובל: לגמרי מדע בדיוני.

מיה: מעניין מה אתם עושים שם.

"ואז הגיעה ההצעה אליו לתרגם את 'חולית' של פרנק הרברט והוא כמובן לא יכול היה לסרב. החבר'ה במכון אפילו התגייסו לעזרתו בזיהוי פסוקים תנ"כיים המצוטטים בספר, בתרגום מונחים פיאודליים ובתיקון הערבית של הרברט."

יובל: זה נהדר.

מיה: כן.

"המזכירות של המרכז למחקר ותכנון מדיני, האלה שאמרתי, הקלידו את הטקסט במכונת כתיבה. "

יובל: היום היו אומרים, מה פתאום…

מיה: אל תתחיל עכשיו עם השטויות שלך עכשיו, עם תיקוני יתר,

יובל: עם ה-WOKE

מיה:

"לוטם לא רק הודה לחבר'ה מהמכון בהקדמה לספר, אלא גם "שתל" בספר את שמו של המכון -באחד הנספחים בסוף הספר, כשמתוארת הקמת מועצה דתית, הוא קרא לה הממ"ת.

מאז הוא תרגם עוד מאות ספרים, בהם גם שר הטבעות של טולקין, כיהן כיו"ר האגודה הישראלית למד"ב ופנטזיה והיה מעורב בכתב העת פנטזיה 2000.

היה שלום ותודה על הספרים!

מיה: הם מציינים שם שהם נעזרו לצורך הכתיבה במאמר של חן מלול, שאנחנו נעזרים בו הרבה.

יובל: כן.

מיה: חן מלול כותב בבלוג הספרנים של הספרייה הלאומית.

יובל: נכון. גם איגוד אנשי הספר, כל מיני כותבים וכותבות יש שם, אבל בגדול מתרגמים ומתרגמות, ספדו לו גם כן. הם אמרו:

"איגוד אנשי הספר אבל על לכתו של ד"ר עמנואל לוטם, מתרגם ועורך פורה, עמוד תווך מרכזי של המדע הבדיוני והפנטזיה בישראל."

יובל: הם אומרים שבספרים שלו הוא טבע מונחים וביטויים שהפכו מטבעות לשון מוכרים והעשירו את שפתינו. והם גם שמו שם קטע קטן מתוך "שר הטבעות – אחוות הטבעת" שתרגם.

מיה: נכון. בתרגום שלו, נפרדים ממנו במילים שלו.

יובל: נכון. פרידה יפה.

הַדֶּרֶךְ הָלְאָה הִיא הוֹלֶכֶת,

מִסַּף הַדֶּלֶת לַמּוֹרָד;

הַרְחֵק מִכָּאן הִיא מִתְמַשֶּׁכֶת

וְאִם אוּכַל – אִתָּהּ אֶצְעַד.

אֶפְסַע בְּצַעַד קַל וָטוֹב

עַד כִּי אֶמְצָא נָתִיב רָחָב

בּוֹ נִפְגָּשִׁים שְׁבִילִים לָרוֹב.

וְהָלְאָה? – לֹא אֵדַע עַכְשָׁו

שר הטבעות, אחוות הטבעת, תרגום של עמנואל לוטם שהלך לעולמו. ועד כאן, אנחנו עם התוכנית שלנו להיום.

נגיד תודה למפיק שלנו, איתי עשת ולחן עוז שהייתה איתנו על הביצוע הטכני ונזמין אתכם ואתכן לבקר בעמוד הפייסבוק שלנו ואנחנו ונהיה פה שוב מחר, להתראות.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה