מה שכרוך - שירה בישיבה

האם שירה היא ההיפך מהישיבה החרדית? ספר השירים "במדבר תמוז" של בנצי גולדשטיין עוסק במתח שבין הלימוד בישיבה לכתיבת השירה, ועל המחיר שמשלמים על עצמאות ועל המסעות לחיפוש עצמי; "מוציאה לשון": שלומית עוזיאל על אבסורדים לשוניים בספרות, שגורמים לנו לפחות לשני סוגים של הנאה; וגם: המשך סיכומי שנת 2023, מספריות תל-אביב-יפו והמועצה המקומית מנשה.

---

["מה שכרוך עם יובל אביבי ומיה סלע"]

מיה: שלום, צהרים טובים, אנחנו "מה שכרוך", מגזין הספרות היומי של כאן תרבות. אתם מאזינים לנו ב-104.9 ו-105.3fm. אפשר גם להאזין לנו כהסכת באתר, באפליקציה של כאן ובכל יישומוני ההסכתים. 

איתנו באולפן איתי עשת, המפיק שלנו. על הביצוע הטכני יובל יסוד, שלום לכם. 

שלום יובל אביבי.

יובל: שלום מיה סלע.

מיה: [צוחקת] כל כך רשמי.

יובל: כן. איך שאמרתי מיה סלע, נגמרה המוזיקה.

מיה: כן, אולי בגלל זה. כן. זאת אני, אני כאן.

יובל: תשמעי, החדשות מדכאות מאוד.

מיה: אבל לא על זה באנו לדבר.

יובל: אבל אנחנו נמשיך. תמיד זה מעבר חד, אה? מעבר חד מהחדשות אל העשייה הספרותית.

מיה: כן. שגם היא לפעמים מדכדכת, אני חייבת לומר.

יובל: זה נכון.

מיה: בוא נראה מה יש לנו היום.

יובל: בואי נראה. טוב, אנחנו בשבוע שעבר הכרזנו כאן על הזוכים בפרס "אורי צבי", אחד מהם היה המשורר בנצי גולדשטיין, על ספרו "במדבר תמוז" והוא סקרן אותנו כבר אז. הודענו שנביא אותו לשיחה והנה, אנחנו מקיימים. יש וודאות מועטה בעולם הזה, אבל אחת מהוודאויות, אתם יכולים לסמוך עלינו.

מיה: בלי נדר. עכשיו אתה אומר את זה ועכשיו אתה עושה לנו עין הרע והוא לא יעלה על הקו, לא תהיה קליטה. שמעתי שהוא גר בעמק האלה. אתה יודע, בנצי גולדשטיין.

יובל: אנחנו מקווים שנדבר איתו היום.

מיה: בואו נגיד שהוא סיקרן אותנו בגלל המשפט מתוך שיר שלו. יש לו שיר שאומר "ישיבה ליטאית היא הפך גמור של שירה".

יובל: נכון.

מיה: ואמרנו, אנחנו רוצים להבין איך זה ההפך משירה.

יובל: זה נכון.

מיה: מה קורה בישיבה ליטאית ומה קורה בשירה.

יובל: גם ההמשך של השיר הזה מוצלח. כותב שם "רשמית אוכלים כדי שיהיה כוח ללמוד". ובישיבה האוכל הוא מיותר, כן? זו הפרשנות שלי, האוכל הוא מיותר, צריך ללמוד. אז "רשמית אוכלים כדי שיהיה כוח ללמוד. שירה עושה לי תאבון לקציצות".

מיה: יפה.

יובל: גבוה ונמוך מה שנקרא. או ארצי ורוחני.

מיה: לא יודעת, לא יודעת,

יובל: קציצות זה דבר די גבוה האמת.

מיה: תלוי מי הכין את הקציצות.

יובל: זה נכון, זה נכון. אני כבר מסתייג מעצמי, אבל זו לא פעם ראשונה שאני מסתייג מעצמי. אני רגיל לזה.

מיה: מה עוד?

יובל: נדבר גם עם שלומית עוזיאל, בפינה "מוציאה לשון", על ענייני לשון בספרות. הפעם הולם לתקופה – אבסורד.

מיה: נכון, אבל אנחנו מתחילים עם עוד קצת סיכומים לשנת 2023 של שנת 2023. הפעם הגיע אלינו סיכום מספריות העיר ת"א ובית אריאלה בראשן. אז הנה המספרים. קודם כל, 46,504 מנויים ומנויות בספריות פעלו בשנה האחרונה. 412,562 ספרים מודפסים.

יובל: מדהים.

מיה: נכון? 48,790 ספרים דיגיטליים. -8461 מגזינים.

יובל: לא ידעתי בכלל שאפשר לשאול מגזינים.

מיה: אז זהו, בדיוק רציתי לשאול אותך כי אתה דווקא מסתובב הרבה בבית אריאלה.

יובל: נכון.

מיה: אז פשוט אנשים שואלים מגזינים? איזה מגזינים? ה"ניו יורקר" בטח. שמעתי שזה להיט שם "ניו יורקר".

יובל: נכון, זה המגזין המושאל ביותר "ניו יורקר" זה כי אנחנו יודעים מה הם שואלים.

מיה: זה נחמד כי נגיד אני קוראת "ניו יורקר" כשאני קוראת "ניו יורקר" פה ושם, אונליין. אבל אנשים רוצים עדיין את הפרינט. זה נחמד כי גם אני אוהבת פרינט.

יובל: רוצה לשמוע משהו מדהים? זה באמת, אחד הפרטים העסיסיים. אני מנוי על ה"ניו יורקר" המודפס, שזה דבר מדהים. מגיע אליי לבית.

מיה: משהו אצלך לא... לא מוברג עד הסוף.

יובל: ממש! [צוחק] זה דבר מופרך לעשות.

מיה: לא, אבל כאילו זה דאווין כזה. תודה, שיש כאן דאווין, מקבל את ה"ניו יורקר" מודפס הביתה.

יובל: הם עדיין באריזות של הניילון.

מיה: ברור, אתה לא קורא אותו.

יובל: לא, אבל שהדוור ידע.

מיה: הדוור ועכשיו כל המאזינים, וואו הוא מניו ל"ניו יורקר".

יובל: בדיוק. תדעי לך שבספריית בית אריאלה אגב, לא רק מגזינים אפשר לשאול. אנחנו שאלנו לא מזמן פאזל. יש שם פאזלים.

מיה: אה! נחמד... 

יובל: להשאלה. מאוד נחמד, מה שלא נחמד זה לעשות פאזלים.

מיה: [צוחקת] נכון.

יובל: זה סיוט.

מיה: למה שאלת פאזל? הילדים שלך אוהבים פאזלים או מה?

יובל: ניסינו להיות המשפחה הזאת שקוראת ה"ניו יורקר" ועושה פאזלים כשיורד שלג.

מיה: [צוחקת]

יובל: אבל אנחנו לא קוראים ה"ניו יורקר" ואנחנו לא עושים פאזלים וכולם מתעצבנים אחרי שלושה חלקים וגם לא יורד שלג כי אנחנו גרים בתל אביב. יש את החלום הזה, נכון? לשבת כל המשפחה,

מיה: לא יודעת, אף פעם לא היה לי חלום כזה על פאזל ושלג,

יובל: לאור האח המפכה,

מיה: האח המפכה.

יובל: זו התדמית. אם את רוצה לשאול "ניו יורקר" את יכולה ממני.

מיה: בדיוק, תביא לי, הרי זה ארוז והכל, לא קראת. תביא.

יובל: אנחנו פותחים את הניילון.

מיה: אתם עושים את הדאווין של אנחנו קורעים את זה.

יובל: אנחנו מזמינים אותו בשביל התמונות. אילו ספרים משאילים בספריית בית אריאלה מחוץ לבית האב אביבי? הספרים המושאלים ביותר היו "הספר האדום" של אסף ענברי בתחום הסיפורת מקור ו"ולדימיר" מאת ג'וליה מיי ג'ונאס בתחום המתורגם. ספר הילדים המושאל ביותר, זה כבר לא מעניין לומר את זה, "הארי פוטר", די ילדים, תעברו הלאה.

מיה: פשוט כל פעם יש ילדים חדשים.

יובל: בסדר, אבל כבר 20 שנה!

מיה: אבל יש גם את הילדים שקוראים כל הזמן "הארי פוטר" עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. יש גם את אלה.

יובל: 20 שנה חבר'ה!

מיה: נכון.

יובל: די.

מיה: מה הם הדיגיטליים המושאלים?

יובל: הדיגיטליים המושאלים ביותר היו "רוזנפלד" של מאיה קסלר ו"הספר הלא נכון" מאת נועה ידלין.

מיה: טוב, מספרים גם שהיו שם 2295 פעילויות תרבות לילדים ולמבוגרים בבית אריאלה. הם עושים שם כל הזמן.

יובל: לחלק את זה ב-365,

מיה: זה המון.

יובל: מטורף!

מיה: אנחנו יודעים, אנחנו רואים.

יובל: כל יום כמה?

מיה: זה בבית אריאלה ובספריות העיר, לא רק בית אריאלה.

יובל: בסדר, אבל כמה זה מתחלק? מה זה?

מיה: טוב יובל! אתה יודע שאני לא טובה במתמטיקה. למה אתה?

יובל: מספר אירועים ביום!

מיה: בדיוק. 21,500 צופים בפעילויות תרבות בזום לאנשים שלא רוצים לצאת מהבית. 40,000 עוקבים ברשתות החברתיות. 10,000 האזנות לפודקאסטים. יש להם שם פודקאסטים מבית היוצר של בית אריאלה. מעל 46,000 צופים בתכנים בערוץ היוטיוב החדש של בית אריאלה. תתחדשו! לא ידעתי שיש לכם ערוץ יוטיוב.

יובל: ערוץ יוטיוב, כבר 46 אלף והוא חדש. שתי ספריות חדשות נפתחו השנה! פותחים ספרייה חדשה, מדהים! ספריית כוכב הצפון וספריית המרכז הקהילתי "מגיד". יופי. וגם חמש ספריות שופצו השנה. טוב, שופצו.

מיה: איך אני אוהבת, איך אהבתי את המקומונים. היו פעם מקומונים.

יובל: כן.

מיה: ואין יותר. "העיר תל אביב" ועכשיו אני מרגישה קצת שאנחנו במקומון, אז בוא נעבור למקומון נוסף.

יובל: וואו! מקומון מקומוני.

מיה: יש לנו סיכום השנה של הספרייה האזורית של המועצה המקומית מנשה.

יובל: שלא יגידו אתם רק בתל אביב, אתם שכחתם את הפריפריה.

מיה: כי זה גם מעניין להשוות.

יובל: מאוד!

מיה: שם הספר שהושאל הכי הרבה באגף הסיפורת למבוגרים הוא "שיעורים בכימיה", הם מגדירים אותו כספר מתוק ושובה לב על דרכה של אישה אחת, כימאית, בעולם של גברים. ספר שנוגע באהבה, מגדר, בישול, מדע, הורות וחברות. אחריו ברשימה, "שירת סרטני הנהר", "משהו קורה לבלה" ו"ארץ הפלאות". אצל הילדים והנוער בראש הרשימה ספרי קומיקס של רינה טלגמייר. אני לא מכירה את זה. "אחיות חיוך וכאב בטן", מכיר?

יובל: "ברור", יש לי את כולם בבית. אלה ספרים שאצלנו בבית לא מוכנים לשאול מהספרייה, זה פק"ל.

מיה: באמת?

יובל: בטח.

מיה: טוב. אחריה ברשימה, הספרים של ג'ף קיני, הסדרה הזאת של "יומנו של חנון" שאני כן מכירה.

יובל: כולם אצלי על המדף, כן.

מיה: והספרים של ינץ לוי מהסדרה של "דוד אריה".

יובל: גם.

מיה: אז שונה קצת מה שקורה במועצה המקומית מנשה ממה שקורה בתל אביב.

יובל: מאוד. תראי, מבחינת ספרי הילדים לכל הפחות, אני יותר ספרייה אזורית מנשה מאשר תל אביב.

מיה: למה? אתה יותר "יומנו של חנון" מ"הארי פוטר"?

יובל: אני אספר לך מה קורה בבית שלי. בבית שלי אוהבים את "יומנו של חנון", לא אוהבים את "הארי פוטר".

מיה: לא אוהבים את "הארי פוטר"?

יובל: לא, הילד מסרב לקרוא את זה.

מיה: אז הוא לא קרא. איך הוא יכול לדעת שהוא לא אוהב?

יובל: לא, הוא קרא את הראשון והשני ואמר 'אוקיי, הבנתי את העסק'.

מיה: למה הוא לא אהב את זה? מעניין. טוב, לא ניכנס לו לפרטיות, אבל זה מעניין.

יובל: אני אומר שמבחינת מה שהילד שלי אוהב, הילד שלי שקורא, הילדה שלי רק עכשיו לומדת לקרוא. מבחינת הילד שלי שקורא, הוא ילד של המועצה המקומית מנשה.

מיה: יפה. אנחנו "מה שכרוך" בכאן תרבות. אנחנו עם הספר "במדבר תמוז" של בנצי גולדשטיין. ספר ביכורים, יצא עכשיו בהוצאת מוסד ביאליק. זכה לאחרונה בפרס אורי צבי גרינברג. הכרזנו על זה בשבוע שעבר. בנצי גולדשטיין הוא בוגר ישיבה חרדית-ליטאית ומנחה קהילת יוצרים שהם בוגרי ישיבות חרדיות. והוא גם ייסד ועורך את כתב העת "מיגו", כתב עת לשירה של משוררים חרדים. בעינינו מצא חן נימוק שהזכירו השופטים בפרס אורי צבי. הם הזכירו שורה מתוך שיר שלו שבה הוא כותב ישיבה ליטאית היא הפך גמור של שירה. לשיר כותבים "הולכין אחר הרוב" ואנחנו רצינו לתהות באיזה אופן זה ההפך.

שלום למשורר בנצי גולדשטיין.

בנצי: שלום וברכה, צהרים טובים.

מיה: צהרים טובים, בנצי! באיזה מובן ישיבה ליטאית היא ההפך? הפך גמור משירה?

בנצי: אה, [מצחקק] האמת שדוד שלי קיבל את הספר הזה שיש לו בנים בישיבה וככה הוא שוטט כזה לראות מה זה היצור הזה. ואז הוא מסתכל על השיר ואומר לי 'ממ אני לא יודע אם היום זה הפך גמור'. אז אני אגלה לך,

מיה: אז זה אומר שהשירה השתנתה או הליטאים השתנו? זאת השאלה.

בנצי: ממ נראה לי גם וגם. נראה לי גם וגם, ממש ככה. יש איזו תנועה מעניינת ואני שומע את זה מהרבה של פתאום שדה חדש של שירה שצומח. יש הרבה, הרבה שירה. היום אני מרגיש הרבה יותר בעולם הזה של הישיבות החרדיות ובוגרי הישיבות וכל המנעדים והרצפים.

מיה: אבל בליטאים הכוונה היא שיש שם איזו חומרה כזאת והעובדה שצומח שם פתאום איזה משורר, בנצי גולדשטיין, לא מתאים כל כך, נכון? או לא התאים פעם.

בנצי: כן. כן. זה היה קצת לצאת מהמגירה. ואני אגיד לך, אגלה לך שהשורה הראשונה "ישיבה ליטאית היא הפך גמור", זה גם סוג של איזה ציטוט כביכול מדומיין, מפונטז, כי היינו שומעים משפטים מהסוג – 'זה וזה הפך גמור של הישיבה' וכל מיני הצהרות כאלה. אז שמתי איזושהי הצהרה בתחילת השיר ואז התחלתי באמת לבדוק את זה. עכשיו, מה זה ישיבה? ישיבה זה מקום שיושבים ומתעסקים ודורשים. בישיבה ליטאית, דיברת על החומרה, זה גם עניין של ההתמסרות המוחלטת לטקסט וללימוד ולגמרא. יושבים באמת שלושה סדרים שזה מהבוקר עד הערב, לפעמים גם עד הלילה, עד 00:00 בלילה, לפעמים לומדים כל הלילה. בליל שישי ודברים כאלה. ובאמת יושבים ומתעסקים כל הזמן בטקסטים וחופרים בהם והפוך בה והפוך בה וכולה בה ומנסים לחדש חידושים וליצור לתוך זה. עכשיו, אז מצד אחד, יש פה תנועה שאני רואה בה תנועה של יצירה שאני לוקח את זה איתי עד היום. מצד שני, יש קצת תנועה הפוכה, כי כאילו יש משהו שהוא פחות אינדיבידואלי ויותר קולקטיבי ויותר ממוסגר למסגרת. וכאילו מבחינתי, השירה זה לקחת את הישיבה צעד אחד קדימה. למשל, הביטוי בכותרת של השיר "הולכין אחר הרוב" זה מושג הלכתי שאומר איך פוסקים הלכה? הולכין אחר הרוב. מושג שלמדנו בגמרא. הולכין אחר הרוב. אבל מבחינתי, זה יכול לבוא גם למקום קיומי. למקום שרגע, מי הרוב? אנחנו הולכים אחריו? אנחנו לא הולכים אחריו? איך אני בונה את עצמי כאינדיבידואל בתוך העולם הזה?

מיה: שזה דבר רדיקלי. כי בעצם אתה שואל שאלה. אתה מסתכל על האמירה הזאת 'הולכין אחר הרוב' ואתה אומר רגע, לא יודע, בוא נבדוק את זה רגע, מי זה הרוב הזה.

יובל: גם לחתור תחת ההלכה.

בנצי: נכון. בכלל אני חושב, אולי אפשר לדבר על זה. שהשירה מבחינתי, היו לי הרבה מוקשים בתוכי והרבה בלגנים והסתבכויות ותהיות ובלבולים. ודרך השירה אני מצאתי ערוץ שבו אני יכול לשים את כל הבלגן הזה ביחד. כלומר, יכול להיות פה ביחד גם קציצות וגם תורה וגם תיבת נוח וגם ציטוטים מהישיבה וגם הרצון לשידוך נאה שזו בחורה יפה וכן הלאה, אבל בסוף כששמים הכל ביחד, אולי חלק מהמוקשים מתפוצצים, אבל פתאום משהו בשדה מתרחב ואפשר ללכת בו ואפשר לשיר ואפשר לדרוש.

יובל: כן, אבל לא בתוך הישיבה. יש לך שיר אחר שאתה קורא לו "אם דומה הרב למלאך" ואומרים לך שם, "לך", בשיר אומרים,

מיה: לדובר בשיר.

יובל: לדובר בשיר. 'תבחר'. אתה כותב שם שהרב אומר "אומרים שאתה עצמאי", שזה גנאי גמור כנראה.

בנצי: נכון. נכון. אז באמת זה שיר שהוא מספר את הסיפור והוא אמר את זה לי באופן אישי.

יובל: לא לדובר בשיר.

בנצי: כן לדובר, אבל הדובר זה אני, זה בנצי. והיה לי מאוד ככה אתגר לפרסם את השיר הזה ואני יכול להגיד לך שדיברתי גם עם הרבה חברים והרבה אנשים על הנושא הזה של מערכת היחסים בין רב לתלמיד, שיש בה מורכבות. כל מערכת יחסים בין גורם סמכות למישהו שתחתיו, יש איזושהי מורכבות של אוקיי, כמה אתה יכול ללכת עם העצמאות שלך. ואני מקווה שגם במישור הזה דברים ישתנו בעולם הישיבות, ככה אני מרגיש בכל אופן.

מיה: לפני שנמשיך לדבר, אולי תקרא לנו שיר שלך מהספר?

בנצי: בטח, בטח.

מיה: מה תקרא?

בנצי: בחרתי שיר שנקרא "איני מוכרח". נמצא בעמוד 31. ככה אני אספר לכם, אשתף אתכם. אני גר בעמק האלה ואפשר לדמיין שם, אם אתם מכירים, מכירה את האזור שם? כל הפארק בריטניה וכל היערות שם?

מיה: כן.

בנצי: אז ככה, אני אוהב לשוטט. אני חושב שיצירה היא גם סוג של שיטוט ובואו נראה מה קורה שם.

איני מוכרח

תּוֹדָה עַל הַדֶּרֶךְ בְּחֵרֵשׁ, מְשׁוֹטֶטֶת לְפָנַי, הוֹלֶכֶת

הוֹלֶכֶת בְּיוֹם, הוֹלֶכֶת בַּלַּיְלָה.

תּוֹדָה עַל הַפְתָּעַת הָעִקּוּל הַפּוֹרֵץ, עַל מַעֲלָה הַשְּׁבִיל

הַנּוֹגֵעַ בְּכֶתֶם תְּכֵלֶת,

וְעַל מְשׂוּכַת הַצַּבָּר.

תּוֹדָה עַל צֵל אַלּוֹן, סַפְסָל, עַל שְׁטִיחַ תְּפִלָּה זָרוּק

שֶׁיִּשַּׁרְתִּי וְקִפַּלְתִּי תַּחְתַּי

מוֹדִים גַּם זוּג רַגְלַי וְכָל גּוּפִי עַל אֶפְשָׁרוּיוֹת

עֲצִירָה, שְׁהִיָּה

וּנְטִיָּה, לְמָשָׁל אֶל מְעָרַת הַפַּעֲמוֹן

שָׁם שֶׁקֶט אַפְלוּלִי מַכֶּה בְּסַלְעֵי הַצּוּר וּבִי כְּעִנְבָּל

כָּבֵד.

תּוֹדָה לַשּׁוּרָה הַתּוֹקֶפֶת אוֹתִי פִּתְאוֹם אָחוֹר וָקֶדֶם

וְלַמִּלִּים, שֶׁיָּנוּחוּ כָּאן כְּגֶלְלֵי עִזִּים אוֹ כְּזֵית

הַבַּר הַבָּא מֵעֲבוֹתוֹת הָעֵץ

תּוֹדָה גַּם עַל הַתְּהִיָּה וְהַבִּלְבּוּל: לְאָן בִּכְלָל?

עַל הַהִסּוּס, עַל הָאָבָק הַלָּבָן, עַל הָרֶגַע הַמְצַיֵּץ

בְּעוֹדִי מַקְשִׁיב לוֹ

וְעַל הַשָּׁעָה הַנֶּאֱלֶמֶת כַּאֲלֻמָּה יְבֵשָׁה וְאוֹר עַרְבִית

נֶאֱסַף בָּהּ, בְּשׁוּלֵי הַשְּׁבִיל.

עַל הַמּוֹרָא: אוּלַי אִבַּדְתִּי דַּרְכִּי, אוּלַי אֵין מוֹצָא,

אוּלַי נָעוּל שַׁעַר שֶׁל בַּרְזֶל

תּוֹדָה עַל דִּבּוּר פָּשׁוּט, עַל הַשְּׁתִיקָה הַמְּמֻשֶּׁכֶת,

אֵינִי מֻכְרָח לִכְתֹּב.

נְמָלִים נוֹשְׂאוֹת קְלִפּוֹת דָּגָן יָנוּעוּ כָּאן בֵּין אִם

אַבְחִין בָּהֶן וּבֵין אִם לֹא.

כִּמְעַט יָדַעְתִּי מֵאַיִן בָּאתִי וּמְעַט מִזֶּה לְאָן אֵלֵךְ,

וְכָעֵת? מָה אֶעֱשֶׂה?

וְהַדֶּרֶךְ עוֹד שוֹטֶטֶת וְהוֹלֶכֶת בַּיּוֹם, הוֹלֶכֶת הוֹלֶכֶת

בַּלַּיְלָה. 

מיה: איני מוכרח לכתוב, בנצי. זה מה שאתה כותב.

בנצי: כן. כן. השיר הזה מופיע בסוף חלק מהספר. הספר מחולק לשלושה חלקים. המקטע הראשון נקרא "למנוחיכי" שזה מתוך פסוק "שובי נפשי למנוחיכי". יש בה איזושהי תנועה שמחפשת את ההתיישבות הזאת, את המנוחה הזו. בחרתי לסיים את הפרק הזה בעצם בתוך הספר עם השיר הזה שבעצם אומר תמיד דברים ימשיכו, דברים ממשיכים, דברים משתנים כל הזמן, אבל איזשהו רצון שהוא מאוד קשה להשגה, אני מודה, אני כל הזמן נמשך בעפר של הדברים ושל המציאות. אבל איזשהו רצון ש"איני מוכרח לכתוב" ולכתוב זה גם ליצור. אנחנו יכולים לשהות ולהיות ולקוות שיבואו דברים טובים.

יובל: אתה משוטט גם בחלק האחרון של הספר. מסע שעשית לים המלח.

בנצי: כן יובל, כן. אז החלק האחרון של הספר נקרא "אל מקום נמוך בעולם" ובעצם זה סוג של נסיעה שהיא ספק נסיעה, ספק הימלטות בת שבועיים אל ים המלח. בתוך הנסיעה הזאת, היא נכתבת על הדרך. היא נכתבת, היא ספוגה במראות ובמראות הפנימיים של מה שקרה לי בתוך המחזור הזה, שזה איזשהו התפרקות של כל הדברים. ואנחנו מגיעים לשם למלון ופוגשים את דוד המלך ועוד כל מיני דברים, כשאני מקווה שבסוף דרך ההתפרקות הזאת, זה קצת מחזיר אותי למה שדיברנו בתחילת השיחה, משהו בשדה מתרחב ומשהו בהליכה ובאפשרויות. עכשיו, במחזור הזה ההליכה שהיא בתחושה שלי לא רק הליכה במרחב, שהיא מאוד, מאוד קיימת, אלא גם ריצה בזמן. כלומר, בתוך השפה יש כל מיני שכבות שאני מאוד אוהב לשים אותן ולהניח אותן ביחד. אז יש פה נגיד קטע ממלכים שהוא פתאום נכנס לתוך השיר שזה הסיפור של אליהו ועוגת הרצפים, הגילוי של סיני של אליהו, שזה היה מאוד בבדידות ולבד ובמדבר אחרי ארבעים יום שהוא לא אכל ולא שתה. אבל בשיר, בספר נכס גם משאית של סמיטריילר וכל מיני דברים וגם איזשהו צמח ירוק שפתאום זהר בתוך כל השממה הזאת ליד ערד. זה מאוד ככה תפס אותי.

מיה: תגיד בנצי, זה קשה להשתלב בעולם השירה הכללי נקרא לו? החילוני, החופשי? להיות חלק מהדבר הזה, איך אתה מוצא את זה?

בנצי: אממ... אני אגיד לך שכתבתי הרבה שנים ובאמת התמסרתי מאוד, מאוד לכתיבה כי הכתיבה היא לא מחוץ לחיים, היא חלק מהחיים ואני מגלה יותר ויותר בדיעבד שדרכה אני גם בונה בעצם את החיים שלי. אני יוצר את עצמי, את מה שאנחנו חושבים, אנחנו יוצרים דרך הכתיבה. וזה היה מאוד ביני לעצמי. היו מעגל של חברים טובים שתמיד הקשיבו ועקבו, אבל לא מה שנקרא בתוך השדה של הספרות הישראלית. וזה היה לי הפתעה מאוד, מאוד מיוחדת וא', הספר התקבל ממש בחיבוק גדול. אני קיבלתי המון תגובות וגם פתאום ככה הגשתי את הספר לפרס עם הילדות שלי ביום שהוא ממש הגיע מבית הדפוס ברגע האחרון וזו הייתה בשבילי הפתעה וחיבוק מאוד, מאוד גדול שבחרו וראו, בעצם ראו את הספר, ראו אותי ואת הסיפור פה.

מיה: אז אנחנו לא כאלה גרועים.

בנצי: חלילה, אף אחד לא גרוע. אני אשמח שיגיע לכמה שיותר אנשים. צריך לומר א', שהספר ערכה אותו ליאת קפלן, עורכת נפלאה.

מיה: נכון, שעורכת בכלל את כל הסדרה הזאת.

בנצי: יש שם לדעתי 45 ספרים.

מיה: נכון.

יובל: אני רוצה לשאול אותך לסיום על הר מירון. אתה כותב מחזור שירים קצר, זה החלק האמצעי של הספר בין שני המסעות האלה למנוחה ולבלבול האישי אולי, פתאום נכנס שם מחזור, גם קשור לבלבול אישי אולי. על האסון במירון. אני רוצה לשאול אותך, מה קרה לך מול האסון הזה? אתה היית שם? לא היית שם? איך זה עבר עליך?

בנצי: כן. אז הלילה שבו קרה האסון, משדרים אותו בכל הארץ בערוצים של שידור חי. גם מי שלא יכול להשתתף, הוא יכול בעצם לראות מרחוק ואני פשוט ישבתי בבית שלי מול המחשב ואני רואה את זה בשידור חי ופתאום אני שומע שם את הקריאות ברמקולים, 'תפסיקו את המוזיקה' וכו' ונפתח שם איזשהו פתח כזה לתוך הקהל שרצו בו כל החובשים וממש השתתקתי למשך שבועיים. לא יכולתי להגיב בכלל לדבר הזה. אחרי שבועיים בבת אחת יצא ממני המחזור הזה שאני חושב שהוא מיקד אליו המון, המון דיבור סביב הנושא הזה של אלוהים. הוא לא מדבר עליו באופן ישיר, אבל כל הזמן נמצא שם ברקע של התפיסה של הדת ושל כל הדבר הזה שאנשים עולים להר מירון, זה כמו עליה להר סיני ושם חוטפים כאפה ממש גדולה. יש את המשפט "כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק" ואנשים באים למירון עם כל התקוות שלהם והתשוקות והכמיהות ובאמת שמים את נפשם. אז ראיתי בזה משהו מאוד, מאוד אנושי. ומצד שני, האפשרות שפתאום המציאות מתאכזרת אלינו ומה קורה פה? למה זה ככה?

יובל: אנחנו צריכים לסיים ואנחנו רוצים מאוד שתקרא לנו עוד שיר אחד לפני הסיום.

בנצי: כן. אז אני אקרא שיר שנקרא הטבת חלום, מתחבר לי ככה לתקופה אולי. הוא איזושהי הצעה לאיך אנחנו יכולים להיטיב עבורנו את החלומות הרעים. אנחנו בתקופה שנראית כמו חלום רע. זה נמצא בעמוד 17.

הטבת חלום

כַּמָּה שָׁעוֹת אַחַר

חֲצוֹת

יַלְדִּי מִתְעוֹרֵר

לַח וַאֲחוּז רְעָדִים,

עֲדָרִים

שֶׁל אֲרָיוֹת לַיְלָה

וְדִינוֹזָאוּרִים

הִתְמַקְּמוּ בִּדְמָמָה

וְכָל פִּנּוֹת הַבַּיִת

מַלְתְּעוֹת פְּעוּרוֹת

לִגְנֹב, לִבְלֹעַ

לַחֲטֹף יְלָדִים.

מָחָר אַרְאֶה לוֹ שֶׁהָיוּ

אֵלּוּ

יוֹנִים הוֹמוֹת

מְגַרְגְּרוֹת עַל

שִׂפְתוֹת הַגַּג.

כָּעֵת אֲנִי שׁוֹמֵר

בְּפִתְחֵי יַעֲרוֹת,

מְחַבֵּק אוֹתו.

יובל: "במדבר תמוז", בנצי גולדשטיין. יצא כאמור בסדרת "כבר" במוסד ביאליק, הוצאת מוסד ביאליק, תודה רבה לך על השיחה הזאת.

בנצי: תודה רבה גם לכם.

מיה: תודה.

[עכשיו "מוציאה לשון"]

יובל: "מה שכרוך" בכאן תרבות עם "מוציאה לשון" שבה אנחנו מדברים על ענייני לשון בספרות עם שלומית עוזיאל, מחברת הספר "מוציאה לשון, הפתעות מהמגירה הסודית של העברית" שיצא בהוצאת עם עובד. אולי יהיה לזה ניחוח של קוראת לסדר.

מיה: או של אבסורד. זה חלק מהאבסורד. שלום שלומית.

יובל: הייי!

מיה: עשינו את זה בכוונה.

יובל: זה הכל היה מכוון כי אנחנו מדברים על אבסורד, אז עשינו לך אבסורד.

שלומית: אכן יצא אבסורד.

מיה: אז מה האבסורד? איזה סוג של אבסורדים את מביאה לנו היום?

שלומית: אנחנו נענה בין השאר על השאלה האם ילדות קטנות הן בעצם סוג של נחש והאם כל דודה רשאית להחליט בעצמה מה הגובה שלה. אבל לפני שנגיע לנחשים ולדודות, באמת בואו ננסה להבין קודם מה זה אבסורד ואבסורד גם בספרות.

יובל: כן.

שלומית: הוא או מצב של חוסר היגיון או של חוסר משמעות, בעיקר של הקיום האנושי ונשים לב שחוסר היגיון וחוסר משמעות הם אמנם רעיונות ומצבים קרובים, אבל בכל זאת הם שונים. ואבסורד במובן של חוסר משמעות, אנחנו מכירים אותו למשל אצל קאמי גם בעיון וגם בסיפורת שלו. גם בתיאטרון האבסורד שמתמודד עם החוויה של אדם שמחפש משמעות בעולם שאין בו משמעות. למשל בעולם זוועות שכרוכות במלחמה של אמונה באלוהים ובמוסר האנושי, דברים שהם לא זרים לחוויה שלנו היום.

מיה: כן. 

שלומית: מהצד הלשוני, הסוג הזה של אבסורד, של חוסר משמעות, הוא עשוי לקחת אותנו אל אזורי הנונסנס והג'יבריש, שבאמת אלה כלים סגנוניים שהתחלנו דיברנו על תיאטרון האבסורד והן שפה שגולשת לחוסר תקשורת ולחוסר משמעות. למשל "הזמרת הקרחת" של אז'ן יונסקו.

יובל: כן.

שלומית: אבל היום נדבר על אבסורד אחר. סוג אחר של אבסורדים, מהצד של חוסר ההיגיון. תיעוד משובש או מבלבל, סוג של אבסורד שמוכר לנו, ידועים שעוסקים בתחום הזה הם לואיס קרול עם שני ספרי אליס וג'ורג' אורוול עם "1984" ו"חוות החיות". וביצירות האלה השפה לא מאבדת משמעות כמו אז'ן יונסקו למשל, אלא היא חותרת תחת המשמעות המקובלת ויוצרת איזשהו סוג של שעשוע אינטלקטואלי, איזה חידות היגיון.

יובל: זה מעניין לחשוב על "1984" כאבסורדי. כי אתה מקבל שם, כן, יש שם חלקים אבסורדיים, אבל אתה מקבל, זה באמת מתנגש,

שלומית: מלחמה היא שלום, זה אבסורד.

יובל: נכון, זה אבסורד מוחלט. אבל זה באמת מתנגש עם הקונספט שאבסורד זה תמיד מן משהו כזה משועשע ופלייפול ומשחקי.

שלומית: אז דבר אחד שאבסורד יכול לתת לנו בספרות שהוא באמת מצחיק הוא חותר תחת, יוצר פירוק, יוצר הרכבה מחדש מהמחשבה שאנחנו רגילים אליה, שהיא ההיגיון היומיומי שאנחנו רגילים אליו. והוא כתוצאה מזה מרענן, משעשע ומצחיק. אבל אבסורד לשוני יכול לתת לנו גם דבר אחר. הוא יכול לפרק ולבקר ולהציג בצורה אירונית את המציאות החברתית שאנחנו חיים בה או מציאות חברתית, דמיונית שמשקפת בצורות שונות את המציאות החברתית שאנחנו חיים בה או שאנשים אחרים חיים או חיו בה. במובן הזה היא עדיין מפתיעה אבל היא לא בהכרח מצחיקה.

מיה: אז תני לנו דוגמאות קצת.

שלומית: אז כשאנחנו מסתכלים על "אליס בארץ הפלאות" של לואיס קרול, אנחנו מוצאים שם דוגמאות מהסוג המצחיק יותר. לואיס קרול הרי היה מתמטיקאי וביצירה שלו באליס משחק על נושאים מתמטיים ובין השאר על לוגיקה. ואנחנו נציץ באמת בקטע במסיבה של הכובען המטורף.

""קחי עוד קצת תה," אמר הארנביב לאליס, בלבביות רבה. "עוד לא לקחתי כלום", ענתה אליס בקול נעלב: "אז איך אני יכולה לקחת יותר?" "את רוצה להגיד שאת לא יכולה לקחת פחות," אמר הכובען: "קל מאוד לקחת יותר מלא כלום."

שלומית: הקטע הזה הוא בתרגום רנה ליטוין. עכשיו בעצם למה הקטע הזה מצחיק אותנו? כי יש פה התנגשות בין שני סוגים של היגיון. ההיגיון של אליס הוא לשוני, היא לא לקחה כלום, אז היא לא יכולה לקחת עוד. היא לא יכולה לקחת יותר.

מיה: יותר. [צוחקת]

יובל: צריך להתחיל לקחת משהו.

שלומית: כן. אבל לעומת הזאת, ההיגיון של הכובען הוא מתמטי והוא אומר, 'בטח שאת יכולה לקחת יותר מכלום, אי אפשר לקחת פחות מכלום, אפשר לקחת יותר'. והמפגש הזה בין שני הסוגים של ההיגיון הלשוני והמתמטי הוא יוצר שיחה אבסורדית שבה כל אחד מדבר בהיגיון שלו. ויש שיחה אחרת בין אליס ליונה שהיא יוצרת סוג אחר של אבסורד. אליס נעשית מאוד גבוהה, הראש שלה עובר את העצים והיונה אומרת "הנחשים האיומים האלה מטפסים עכשיו על העצים". אז אליס אומרת לה "אני לא נחש". אז היונה אומרת "עוד מעט את תגידי שאת גם לא אוכלת ביצים". היא מודה שכן. אז היא אומרת לה "אבל ילדות קטנות אוכלות ביצים לא פחות מנחשים, את יודעת". –"אני לא מאמינה" אמרה היונה, "אבל אם זה נכון, אז גם הן סוג של נחש, זה כל מה שיש לי להגיד".

יובל: זו טעות לוגית קלאסית. כאילו את יודעת, כמו בפסיכומטרי. אם כל הנחשים אוכלים ביצים זה לא אומר שכל מי שאוכל ביצים הוא נחש. היא עושה טעות קלאסית בלוגיקה, אני בטוח שהוא ידע את זה.

שלומית: בוודאי. מה שיש לנו פה בדיוק מה שאמרת, יש פה טעות בלוגיקה או שאפשר להגיד שההגדרה של נחש לדידה של היונה היא שונה מההגדרה של אליס. מבחינת היונה, כל מה שאוכל ביצים הוא נחש.

יובל: כן. זו נקודת השקפה אני מניח.

מיה: זה גם יכול להיות נחש מטאפורי יובל.

יובל: נחשים מטאפוריים זה אזור מסוכן. גם "1984" זה אזור מסוכן. זה אבסורד אחר, אבסורד מסוג אחר.

מיה: כן, מיניסטריון האהבה.

שלומית: מיניסטריון האהבה. אגב, אתם יכולים אולי לחשוב שההגדרה של היונה, ייתכן שיהיו אנשים שאם נסתכל על זה מנקודת מבט טבעונית,

יובל: לגמרי.

מיה: [צוחקת]

שלומית: גם יכול להיות.

יובל: זה נכון. אם אתה אוכל ביצים אז אתה נחש ארסי, לא סתם.

מיה: [צוחקת]

שלומית: ב-"1984" של אורוול באמת יש לנו כל מיני אבסורדים לשוניים, "מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות" וגם יש כמה משרדים מיניסטריונים של מפלגת השלטון. מיניסטריון השלום שעוסק במלחמה, מיניסטריון האמת שעוסק בשקרים ומיניסטריון האהבה שעוסק בעינויים ומיניסטריון השפע שעוסק בהרעבה. השמות האלה, המספר של הספר מסביר למה הם לא סתם צביעות, אלא זה תרגילים בסיסיים בדאבל ט'ינק, שתורגם לעברית דו חשב. שזה אומר, הידיעה בו זמנית שיש את האמת ויש את האמת של המפלגה וצריך איכשהו להחזיק בראש את שני הדברים האלה ביחד. על זה אומר אורוול כדי לשמור על הסדר הקיים, הלא צודק והלא הגיוני, המצב הנפשי הרווח צריך להיות מצב של אי שפיות מבוקרת.

יובל: [צוחק] הם עושים להם גזלייטינג. הם רוצים לראות עד כמה הם נאמנים. אני אשגע לך את המוח ולפי כמה שאתה תסכים לשחק איתי את המשחק הזה, אני אדע כמה אתה נאמן לי.

שלומית: כן, כן, כן, בדיוק. ומה שאנחנו רואים פה באמת, זה לא המקרה. אתם צריכים לחיות באבסורד כי החברה שאתם חיים בה היא אבסורדית. עכשיו, יש גם שימושים יותר קלילים באמת כמו שראינו אצל לואיס קרול אולי. המחזה "Importance of being earnest" תורגם עם שמירה חלקית על המשמעות, כן? כי ארנסט זה גם שם במחזה של אוסקר ווילד. תורגם לעברית "חשיבותה של רצינות". אז במחזה הזה ג'ק מנסה להסתיר מידידו הפלרטטן, אלג'רנון, את זה שיש לו בת חסות צעירה ויפה. ולרוע מזלו, אלג'רנון מגלה את קופסת הסיגריות שלה שחרוטה עליה שמה ססילי. וג'ק אומר לו 'כן, ססילי היא דודתי הקשישה'. אז אלג'רנון אומר לו 'אבל מדוע היא קוראת לעצמה ססילי הקטנה אם היא דודתך הקשישה שיושבת בטונברידג' וולס?' והוא קורא מהקופסא "מאת ססילי הקטנה בחיבה יתרה". אז ג'ק אומר לו "וכי מה בכך ידידי היקר, יש דודות רמות קומה ויש דודות שפלות קומה. לפי דעתי צריכה שאלה זו להימסר לדודות וכל אחת מהן רשאית לענות כטוב בעיניה", אני מקריאה פה מתרגום של י"ח טביוב מ-1930. אז במושגים של ימינו בעצם ג'ק אומר ברוח מאוד הומורית שהדודה שלו יכולה להחליט בעצמה מה היא רוצה, היא יכולה גם להיות דודתו הקטנה, ססילי הקטנה. כל דודה רשאית להחליט אם היא רוצה להיות גבוהה או נמוכה, מה שמתאים לה.

יובל: אתה לא תיגע בהגדרה העצמית של הדודה.

שלומית: כן, בדיוק. לא בהכרח רחוק מהמציאות. ועוד ניסוח מבלבל ומשעשע מופיע בשם של ספר, של סופר המד"ב ג'ין וולש שיש לו סיפור, שם הספר נקרא "The island of doctor death and other stories", "האי של ד"ר מוות וסיפורים אחרים" והספר כולו שיש בו עוד סיפורים נקרא לפיכך, "The island of doctor death and other stories and other stories". וזה מוביל אותנו בצורה דווקא מאוד הגיונית לספר בתחום מדעי המחשב של דונלד קנות', איש חשוב בתחום מדעי המחשב. ובספר הזה, אם מסתכלים באינדקס להראות לנו שלפעמים יש דברים מאוד מעניינים ומוצלחים אפילו בספר במדעי המחשב. אז באינדקס שאנחנו מסתכלים במונח "מדעי המחשב הגדרה מעגלית", אז הוא מפנה אותנו ל"מעגלית הגדרה". ואז במעגלית הגדרה הוא מפנה אותנו ל"הגדרה מעגלית". עכשיו, אנחנו מסתכלים בעצם אין לנו בשום מקום הפניה לאיזשהו מקום בספר, כן? אבל בעצם קיבלנו את ההגדרה.

יובל: חווינו אותה על בשרנו. הדברים שמצחיקים מתכנתים.

שלומית: בדיוק, בדיחות של מתכנתים.

יובל: בדיחות של מתכנתים. אתה קורא את זה וטוב, אני בהזדמנות אחרת אספר בדיחות של חוקרי ביולוגיה. אני מרגיש שהבנתי לגמרי מה זה הגדרה מעגלית.

שלומית: זהו. ומשהו שונה לגמרי. היה לנו ספר מדעי המחשב, ספר של מתמטיקאי, כן, אנחנו ממשיכים לספר של כלכלן. ספר משנת 1988, נקרא "בתחום מושבם של היהודים" של כלכלן רוסי בשם אנדריי פבלוביץ' סובוטין. הוא היה כלכלן באימפריה הרוסית שהייתה עדיין באותו זמן והוא לקח לעצמו לערוך מחקר מקיף של כלכלת היהודים בתחום המושב של היהודים והספר הזה הוא סקירה של הממצאים שלו. ראה אור בעברית לפני שלוש שנים בתרגום בהוצאת קדימה, תרגום של יונה גונופולסקי.

מיה: באיחור מסוים. כן.

שלומית: אלגנטי.

מיה: כן, אלגנטי מאוד.

שלומית: והוא מספר סובוטין, שכמה שנים לפני המחקר שלו נודע שאסרו החכרה על היהודים. אלא הוא אומר, גם בעלי האחוזות וגם היהודים רצו לעקוף את התקנות האלה וזה גרם לתקריות משעשעות. כך, אני מקריאה מהדברים של גונופולסקי, "החכיר בעל אחוזה אחד על פי חוזה שבכתב אגם ליהודי לשם דיג. השלטונות המנהליים דרשו את חיסולו של חוזה זה בהיותו עבירה על התקנות האלה. לעומתם, טען בעל האחוזה כי האגמים אינם בגדר נכסים. הוא אומר האגמים האלה לא נדל"ן. מפני שהמים שבהם זורמים, משמע ניידים. וכמוהם, גם הדגים השוחים. דהיינו, מתניידים במימיהם. בתגובה הובהר לו כי המים זורמים במעמקי האדמה ולכן הם בגדר נדל"ן ואילו הדגים כל זמן שהם שוחים ומתניידים להם הרי הם בגדר נדל"ן והם יוצאים מכלל זה והופכים למיטלטלין רק משניצודו ופסקו להתנייד."

מיה: היהודי הזה חשב שהוא בא להתחכם. אז הם הראו לו מה זה להתחכם.

יובל: אנחנו אומרים לעצמנו אה אבסורד, זה תרגיל לשוני, זה תרגיל מחשבתי, זה של הפרוזה. לא, אלה החיים כמו שאומרים.

שלומית: יש לזה שימוש נרחב בתחום המשפט.

יובל: איזה יופי. שלומית עוזיאל, "מוציאה לשון" כן, כבר התבלבלתי כבר מרוב האבסורדיות. תודה רבה לך על הפינה.

שלומית: תודה לכם, ביי ביי.

יובל: להתראות. אנחנו "מה שכרוך" בכאן תרבות. חזרנו. אנחנו מסיימים עם סטטוס ספרותי. סטטוס ספרותי של בית אביחי שמדבר על לאה גולדברג והיחסים שלה לשירי מלחמה ושירי אהבה.

מיה: נכון.

יובל: הם כותבים לנו כך,

"כשנשאלה לאה גולדברג בפעם החמישית מתי תתחיל לכתוב שירי מלחמה, היא הפסיקה לספור את מניין הפעמים ששאלה זו הופנתה אליה. "כי רבים, רבים הם מדי היו הניגשים אלי", סיפרה. במקום לכתוב שירי מלחמה, היא כתבה מאמר הנקרא "על אותו הנושא עצמו". את ההשראה לכותרת של אותה הרשימה קיבלה משירו של אלכסנדר בלוק שמדבר על טבע השירה בכללותה, שאחת משורותיו היא: "הֲלֹא זֶה תָּמִיד, תָּמִיד, תָּמִיד, עַל אוֹתוֹ דָּבָר עַצְמוֹ". הימים ימי פרוץ מלחמת העולם השנייה, שנת 1939. הרשימה שהתפרסמה בעיתון "השומר הצעיר" הוקדשה לשאלה מהי חובת המשורר בזמן מלחמה, והיא נכתבה כתגובה למאמר מערכת שהתפרסם בעיתון בריטי מפורסם שבו נקראו משוררי אירופה למלא את חובתם המוסרית ולכתוב שירי עידוד ללוחמים. גולדברג, שחוותה את מלחמת העולם הראשונה על בשרה כילדה, נחרדה מהאפשרות שהשירה תגויס גם היא לזוועות המלחמה והרגישה צורך להזכיר לעולם אמיתות פשוטות על ערכם של החיים. היא ידעה שהמלחמה משכיחה מבני האדם "כמה דברים בעולם, פשוטים ופרימיטיביים", וכתבה כך: "אני מאמינה כי נעים יותר לשמוע את השירה הטיפשית ביותר של גן ילדים מאשר את קולות התותחים מן הטיפוס המשוכלל ביותר". אולי חשה בתפקיד היסטורי שייעד לה גורלה להזכיר לעולם "כי לעולם יהא שדה שיבולים טוב ויפה משממה שעברו עליה הטנקים, ואפילו מטרתם של הטנקים הללו נשגבה ביותר". היא סברה שאל לו למשורר לעודד את המלחמה בשירתו. "המשורר הוא האיש אשר בימי מלחמה אסור ואסור לו לשכוח את הערכים האמיתיים של החיים", כתבה, "לא רק היתר הוא למשורר לכתוב בימי מלחמה שיר אהבה, אלא הכרח, משום שגם בימי מלחמה רב ערכה של האהבה מערך הרצח. לא זכות בלבד היא למשורר בימות הזוועה לשיר שירו לטבע, לאילנות הפורחים, לילדים היודעים לצחוק, אלא חובה, החובה להזכיר לאדם כי עדיין אדם הוא, כי קיימים בעולם אותם הערכים הפשוטים והנצחיים העושים את החיים ליקרים יותר, את המוות למושלם יותר – את המוות ולא את הרצח; להזכיר לאדם כי בכל עת ובכל שעה לא הוחמץ עדיין המועד לשוב ולהיות אדם, כי כל זמן שהשירה אוהבת את האדם בארץ הזאת ואת החיים על פניה, כדאי וראוי גם לו לאדם לאהבם, להעריכם, לשמור עליהם"

מיה: עד כאן יובל.

יובל: כן. אנחנו מסיימים.

מיה: תודה לאיתי עשת על ההפקה, ליובל יסוד על הביצוע הטכני. אנחנו נהיה כאן שוב מחר.

יובל: להתראות.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה