top of page

מה שכרוך - טבע דומם

הגיליון החדש של מגזין גרנטה, על היחסים שבין אדם לטבע, כבר היה מוכן לדפוס - אבל ה-7.10 עצר הכל. בשבועות שאחר כך העורכת, נגה רש, תהתה אם יש טעם להוציא גיליון כזה, אבל עכשיו היא מסבירה שהוא נחוץ מאוד; מסר מקורא ממרוקו הבהיר לעו"ד עבאס עבאס מדוע ARABCAST, ספרייה וירטואלית ללקויי ראייה וקריאה, חשובה במיוחד עכשיו; וגם: בפודקאסט הספרותי של המלכה הבריטית, חסר רק דבר אחד - המלכה עצמה.

 

["מה שכרוך עם יובל אביבי ומיה סלע"]

מיה: שלום, צהרים טובים, אנחנו "מה שכרוך", מגזין הספרות היומי של כאן תרבות. אתם מאזינים לנו ב-104.9 או ב-105.3FM, אם כי אתם יכולים להאזין לנו כהסכת באתר, באפליקציה של כאן ובכל יישומוני ההסכתים.

איתי עשת הוא המפיק שלנו, על הביצוע הטכני דרור רוטשטיין.

שלום לכם, שלום יובל.

יובל: שלום מיה. נדמה אולי שמשבר האקלים והטבע אלה עניינים של לפני ה-7 באוקטובר, נכון?

מיה: נדמה.

יובל: נדמה. כאילו,

מיה: העולם ממשיך אבל אתה יודע.

יובל: כן, אבל מה עכשיו באתם לי עם איכות הסביבה? מה אכפת לי מהעצים ומהקרחונים במציאות הנוכחית שכאילו, אנשים מתים! ואתם באים לי עם קרחונים. שלא נדבר על גרטה טונברג, שהתגלתה לנו בצבעיה האמיתיים.

מיה: אכזבה אותך.

יובל: מה זה אכזבה אותי, זנחה את עיסוקיה בפעילות סביבתית. כאילו נגמר!

מיה: לא, היא תיקנה את העניין הזה של סביבה ועכשיו היא עברה למאבק הבא שלה, מדינת ישראל.

יובל: והמאבק הבא שלה הוא לא... לא בצד שלנו.

מיה: לא.

יובל: לא ממוקדת בזכות של ישראל להגן על עצמה, זה לא מה שמדריך את פעילותה. בקיצור, כל הסימנים מראים שאנחנו לא צריכים להתמקד בסביבה, אבל הנה גיליון מגזין "גרנטה" האחרון חוזר לכתיבה על טבע, ממוקד בה. והעורכת שלו, נגה רש, חושבת שזה רלוונטי ומאוד מחובר למה שקורה לנו היום. ז"א, הדברים קשורים זה לזה.

מיה: כן, לא, אבל סליחה שניה, אני לא רוצה להפריע לך על הפנטזיות שלך,

יובל: [צוחק]

מיה: אבל צריך לומר, מגזין "גרנטה" פתח דבר של נגה רש, למטה יש חתימה. נחתם בספטמבר.

יובל: זה נכון. זה נכון.

מיה: לפני ה-7.10 הוא נערך.

יובל: נכון.

מיה: והוא יוצא. ודווקא אני חייבת להגיד, יש תחושה, אתמול קראתי אותו.

יובל: כן,

מיה: אתמול, שלשום. יש תחושה...

יובל: הולמת.

מיה: סוריאליסטית בקריאה.

יובל: כן?

מיה: סוריאליסטית חיובית.

יובל: כן?

מיה: כן. פתאום אתה קורא איזה מן דבר שהוא לא מלפני 50 שנה.

יובל: מעולם אחר אבל.

מיה: מספטמבר.

יובל: כן.

מיה: אז אתה נזכר באיזו מתיקות כזאת בספטמבר. עכשיו, מה ז"א במתיקות? הרי זה הכל מלא אסונות, אז מה המתיקות הגדולה? לא יודעת. אני לא יודעת להסביר את עצמי בדיוק.

יובל: אני אוהב את האופטימיות הזאת. לא, אני אוהב את האופטימיות הזאת,

מיה: אני לא רואה כאן אפילו פיסה קטנה של אופטימיות.

יובל: אני אגיד לך מה האופטימיות.

מיה: אוקיי.

יובל: את יודעת שהכישרון שלי הוא למצוא את האופטימיות בכל דבר.

מיה: לא, אני יודעת שאתה מחפש כאילו...

יובל: בלהגיד תראו, פעם היה עולם יפה וטוב שבו פחדנו מאוד מעליית הטמפרטורות ומגזי חממה ואנחנו נשוב אליו אל העולם הזה שבו מה שמאיים עלינו זה צונאמי.

מיה: לא. אתה יכול להגיד את זה אם אתה רוצה ואולי זה מה שאתה מרגיש, אבל זה לא מה שאני מרגישה.

יובל: זה גם לא מה שאני מרגיש. [מצחקק]

מיה: אני יותר חושבת על המתיקות של מה שאפשר להגדיר כמין עצב פורטוגלי כזה. תחשוב על זה. אוקיי, עם מי עוד נדבר?

יובל: אנחנו נדבר היום עם עורך הדין עבאס עבאס, מייסד עמותת "אל מנארה" וספריית ARABCAST שזה יוזמות שנועדו לסייע לאנשים עם לקויות ראייה, לסייע להם לקרוא. השיקו לאחרונה אפליקציה חדשה שנועדה לסייע בדבר הזה.

מיה: כן, ספרים בעברית ובערבית.

יובל: יש שם המון, המון, המון קליינטים מכל רחבי העולם הערבי. אני רוצה לשאול אותו גם על זה. יחסים ספרותיים.

מיה: איזה עניין יש להם בנו כרגע?

יובל: כן.

מיה: חשבתי שהם לא אוהבים אותנו, אבל אני רוצה להגיד לך משהו. עו"ד עבאס עבאס, אני דיברתי איתו,

יובל: כן,

מיה: יכול להיות שהוא האדם האופטימי ביותר ביקום, באמת.

יובל: אצלו נמצא את זה.

מיה: אז אני יודעת שאתה מחפש אופטימיות, אתה תמצא אצלו את האופטימיות.

יובל: אני מחכה בקוצר רוח.

מיה: יופי.

יובל: אנחנו מתחילים אבל עם אופטימיות מכיוון אחר.

מיה: נכון, אנחנו מתחילים עם פודקאסט ספרותי, אולי מתחרה של "מה שכרוך" כשהם ישתפרו ויהפכו לתוכנית רדיו שמגיע ממקום מפתיע, ארמון המלוכה הבריטי. אז המלכה קמילה השיקה פודקאסט, שמו "חדר הקריאה של המלכה". הוא הושק לפני כשבוע. עד עכשיו יש בו רק שני פרקים. לאט, לאט המלכה גבירתי, הוד מעלתה. אלא שיש שם משהו קצת מוזר בפרקים האלה. אנחנו אצנו רצנו לשמוע, נכון?

יובל: כן.

מיה: אין שם את המלכה.

יובל: לא כל כך. [צוחק]

מיה: אוקיי. בשני הפרקים שהועלו עד עכשיו המלכה לא מדברת. הסופר, או הסופרת, שמתארחים שם, עונים על השאלות, על ספרים שהם אוהבים ועל הספרים שלהם, אבל חתכו החוצה את השאלות. אז אתה רק שומע, יש להניח שהם בכלל לא דיברו עם המלכה, אלא סתם עם איזה משרת זוטר מהארמון. אולי שלחו להם את השאלות בוואטסאפ. לא יודעת, אני רואה בזה דבר קצת פוגעני ומצער, כי תאר לך שבאמת היה פודקאסט שבו מלכה מדברת על ספרות.

יובל: כן, לפחות לפי האתר הזה, זה חלק מאתר גדול מאוד של המלכה. יש לה עניין גדול בספרות. היא הייתה יכולה לנהל שיחות לא רעות.

מיה: נכון, היא הייתה יכולה לדבר על סדרת ספרי "פינוקי" כי אני חושבת שהיא לא מופיעה שם כי היא מאוד, מאוד זהירה.

יובל: יכול להיות.

מיה: ואז היא הייתה יכולה לדבר על סדרת ספרי "פינוקי", "פינוקי אוכלת סנדוויץ' מלפפונים מעודן".

יובל: ב-16: 00.

מיה: "פינוקי שותה את הג'ין טוניק שלה", "פינוקי בוחרת כובע למרוצי סוסים באסקוט", דברים כאלה.

יובל: את עדיין תחת ההשפעה של "הכתר", אני מבין.

מיה: נכון. אתה יודע שעשיתי הסכת, הסכתר.

יובל: שמעתי את כל פרקיו. לא ראיתי את הסדרה, אבל שמעתי את הפרקים.

מיה: יפה. אז עשיתי הסכת הכתר עם אלעד בר נוי. אפשר למצוא אותו.

יובל: חפשו אותו בהסכתים של כאן. זה כדאי מאוד.

מיה: כן, במידת מה אני מרגישה שיש לי מה לומר,

יובל: יש לך כובע בארון.

מיה: יש תוקף יותר לדברים שלי. אני ממש נהייתי מומחית למשפחה הזאת.

יובל: את אומרת לעצמך 'יובל, אתה עכשיו תקשיב לי טוב',

מיה: שב בשקט ותשמע את מה שיש לי לומר עליהם.

יובל: 'אני הכתבת לענייני ארמון המלוכה בכאן'.

מיה: אני חייבת לומר שאני מאוד, מאוד חיבבתי את קמילה,

יובל: בסדרה?

מיה: בסדרה הזאת.

יובל: פחות במציאות?

מיה: אני רואה כאן ממה שמתרחש פה, שהיא לא מופיעה בפודקאסט של עצמה, אני פחות מחבבת את זה. אבל האנשים האלה זהירים. לדבר על ספרות זה דבר מסוכן וספרות בכלל זה דבר מסוכן.

יובל: תראי איך אנחנו הסתבכנו.

מיה: עד הצוואר.

יובל: תשמעי, אנחנו קצת עושים לה עוול. היא כן מופיעה בפרקים האלה. בואי נשמע קטע.

מיה: מופיעה פעם אחת. אל תגיד שהיא כן מופיעה.

יובל: בקצה, בסוף. [נאמר בקול מתאמץ]

מיה: מצאנו את קולה, אז בוא נשמע.

[מוזיקה קלאסית]

"In each episode of this podcast we put a question to the queen about her own reading room. This time we asked her majesty of the three Brontë sisters which we most likely to find on her majesty book shelves and why.

The Queen: "Definitely Emily, yeah. No I think "Wuthering Heights" has always been one of my favorite books. I think [7: 39] favorite book. I love them all, but I'd certainly pick Emily.

-This is just about all we have time for this episode

יובל ומיה: [צוחקים]

יובל: זהו, ואין לנו זמן יותר. תגידי, הצליל הזה ששמים כשהמלכה מדברת, היא מטגנת שניצלים? מה קורה שם?

מיה: אני רוצה למי שלא מצליח להבין את המבטא המורכב הזה, להגיד שהמראיינת אומרת 'שאלנו את הוד מעלתה על הספר שהיא הכי אוהבת, שאלנו אותה על האחיות ברונטה, את מי מהם היא הכי אוהבת, אז המלכה עונה, בהחלט אמילי, את "אנקת גבהים" היא מאוד אהבה, זה הספר האהוב עליה. תשים לב לפער בין זה שפונים אליה בהוד מעלתה ובין זה שהיא מדברת על אמילי. כאילו אמילי. באמת, אמילי, נתינה.

יובל: בואו, קמילה היא כמונו.

מיה: קמילה היא כבר לא כמונו.

יובל: כבר לא, אבל בואי, מדובר...

מיה: זה מה שחיבבתי בה.

יובל: כן, היא לא גדלה שם נסיכה מילדות.

מיה: לא, לא, לא, לא, לא.

יובל: אל ת?

מיה: אל ת'זה...

יובל: סליחה, סליחה, סליחה. אני לא התכוונתי חלילה לפגוע בכבודו של ארמון המלוכה.

מיה: סנובית בריטית, גם כשהיא לא הייתה הוד מעלתה, בסדר.

יובל: בכל מקרה,

מיה: לא כמונו. אולי כמוך אגב, אבל כמוני היא לא.

יובל: וואי, אני לא הייתי מתאים לארמון המלוכה, 20 שניות לא הייתי שורד שם.

מיה: 20 שניות היית לומד את החוקים והיית,

יובל: איזה לומד את החוקים? אני בן אדם שפשלה רשומה לו על המצח.

מיה: בסדר, אבל יש שם אנשים שיגנו עליך מהשטויות האלה.

יובל: תחשבי כמה פשלות אני עושה פה בפודקאסט כשאין שום סיכון. תארי לך,

מיה: אנחנו בתוכנית רדיו.

יובל: רדיו, סליחה. את רואה? ! אני אפילו לא יודע איפה אני!

מיה: [צוחקת]

יובל: אני הייתי מחרב כל תקרית בארמון המלוכה. כל העסק הזה המדהים, שהצלחנו למצוא בסופו של דבר, פטפוט קטן של המלכה, הוא חלק ממועדון הקריאה שהמלכה מובילה. היא פתחה את זה בינואר 21' בתוך בידודי הקורונה. יש שם אתר מכובד. יש שם המלצות שלה ושל סופרים וסופרות. יש שם כל מיני ראיונות. אפילו יש שם כמה קטעי וידאו שממש רואים אותה יושבת מצולמת מדברת עם סופרים וסופרות. מראיינת זו מילה קצת גדולה על מה שמתחולל שם, אבל היא מדברת איתם.

מיה: שיחה זה מספיק טוב אם היא יודעת לנהל שיחה זה טוב.

יובל: אז... תראי, יש שם גם ראיון קטן איתה באתר שבו היא נשאלת בין היתר אילו ספרים היא אוהבת והיא עונה ככה, לגבי השאלה שלך, אם היא יודעת לדבר על ספרות.

מיה: כן.

יובל: אילו ספרים את אוהבת הוד מלכותך? –"כל מיני" [מצחקק] "אני קוראת הרבה פרוזה, אבל יש לי גם הרבה ספרי בישול ואני גם אוהבת עיון. ביוגרפיה נפלאה זה דבר מצוין להישאב לתוכו."

מיה: כששואלים בן אדם איזה ספרים הוא אוהב, הוא אומר שיש לו גם הרבה ספרי בישול, זה רגע קשה. באמת, בשבילי.

יובל: חכי, אנחנו עוד לא הגענו לרגע הקשה. הרגע הקשה מגיע כששואלים אותה איך היא מרגישה כשהיא פותחת ספר. והיא עונה ככה: "יש בזה משהו חושני. אני אוהבת את הריח של הדפים כשפותחים את הכריכה. לדפדף את הדפים ולקפל פינה לשמור לפעם הבאה". המלכה קמילה עושה לספרים אוזני חמור!

מיה: אני אוהבת את הריח של נפלם על הבוקר, אבל אני רוצה להגיד לך שזו פשוט שאלה כל כך מטופשת, איך את מרגישה כשאת פותחת ספר? מרגישה רטט בגב התחתון בואכה הישבן. לא יודעת, איך אמורים לענות בכלל על זה. אל תשאלו אותי את השאלה הזאת.

יובל: מיה, איך את מרגישה כשאת פותחת ספר?

מיה: אני מרגישה כמו שאני מרגישה כשאני מריחה נפלם על הבוקר.

יובל: אם זה ספר טוב.

מיה: כן. יש באתר הזה המלצות כמובן, אז בואו נראה מה בכל זאת המלכה ממליצה. "משפחתי וחיות אחרות" של ג'רלד דארל, שזה כזה כן ברור. "פרנקנשטיין" של מרי שלי, "בין שתי ערים" של דיקנס, כמובן "אהבה בימי כולרה" של גבריאל גרסיה מרקס כי הם אמרו לעצמם בטח, חייבים איזה סופר זר, אי אפשר זה. "דרקולה", "Girl woman other" של ברנדין אבריסטו ויש גם המלצות שם של קתרין, הנסיכה מוולס שאני קוראת לה קייט כי אני עשיתי את הפודקאסט "הכתר",

יובל: באתר קוראים לה קתרין.

מיה: ברור, אנחנו חברות, אני והיא. אני קראתי פעם שהיא לא אוהבת שקוראים לה קייט.

יובל: כי...

מיה: כי זה אולי לא נראה לה מלכותי מספיק.

יובל: עוד אחת! היא גם כן לא גדלה במשפחות מלוכה!

מיה: אני אוהבת שמות חיבה ואני קוראת לה קייט. אז קייט ממליצה רק על ספרי ילדים כי היא אמא וכשאנחנו אימהות זה מה שאנחנו יודעות לעשות ויש גם המלצות של המלך, המלך צ'רלס. הוא בסדר מבחינתך? כי הוא גדל במשפחת המלוכה. הוא ממליץ שם על הספר "הקרב על האטלנטיק", ספר עיון על מלחמת העולם השנייה. רומן היסטורי של רוברט האריס ועל ביוגרפיה של נפוליאון. דברים בטוחים. זה הכל בטוח. קודם כל, אנחנו רוצים לקרוא על קרבות ולהמליץ עליהם. אנחנו תמיד נבחר ספרים ממלחמת העולם השנייה. מלחמת העולם השנייה זה הטוב והרע ברורים, זה כבר ברור לעולם באיזה צד אנחנו. למרות שעכשיו קצת מתחילים... אולי... לחשוב על זה מחדש. אבל פעם זה היה די ברור. ביוגרפיה של נפוליאון, כאילו אתה יוצא בן אדם רציני.

יובל: וגם זו מלחמה שבסופו של דבר, די ברור לנו מי ניצח. שזה קשה להגיד על מלחמות אחרות. כלומר, אנחנו חיים בעידן שבו אף אחד, יוצאים מהמאבק ואף אחד לא יודע מי ניצח או לא.

מיה: גם האנגלים היה ברור באיזה צד הם ואיך הם נלחמו ואיך הם עמדו יפה בכל הדבר הזה והבליץ על לונדון ואין שום תסביך עם הדבר הזה נגיד כמו שבוודאי יש לצרפתים. אז הם יכולים להמליץ. אני מקווה שיש לצרפתים. אז הם יכולים להמליץ.

יובל: אני בטוח שיש כל מיני WOKIM צעירים חמודים, פתיתי שלג בלונדון שקשה להם עם הניצחון במלחמת העולם השנייה עכשיו. המון אלימות הפעילו שם, זה ממש קשה.

מיה: נכון.

יובל: המלצות של מייגן מרקל אין שם למעשה. אין. קייט יש ואותה אין, מה את אומרת על זה?

מיה: מאוד מפתיע, מאוד מפתיע.

יובל: גם המלצה על הספר של הנסיך הארי אין. בכל מקרה, אנחנו ניתן לפודקאסט הזה כמה ימי חסד. לא? בכל זאת, פודקאסט ספרותי של המלכה הבריטית ויהיה חבל לוותר על הרעיון הזה מהר מדי.

מיה: אולי יש לה פחד קהל פשוט, חשבת על זה? זה יכול להיות.

יובל: אל תהיי מלכה אם יש לך פחד קהל.

אנחנו "מה שכרוך" בכאן תרבות. חזרנו ואנחנו עם הגיליון החדש של כתב העת הספרותי "גרנטה" גיליון 12. בסיפור פשוט, חנות הספרים סיפור פשוט. הכותרת שלו היא "חיים אילמים, כתיבת טבע חדשה". הוא מוקדש כל הגיליון הזה ליחסים של האדם עם הטבע כפי שהם באים לידי ביטוי בכתיבה, פרוזה וספרי עיון. יש שם פרוזה של ענת ברדי, יובל פלוטקין, תמר וייס גבאי, תהילה חכימי, בועז לביא ועוד. מסות ורשימות של עופרי אילני, תמי צרי, ואלו רק הישראלים. יש שם קטעים מתורגמים כמובן.

מיה: יש ג'מייקה קינקייד, חייבים לומר.

יובל: נכון, יש שם ג'מייקה קינקייד בהחלט. ועוד, לא רק היא.

מיה: ועוד, ועוד.

יובל: נגה רש, העורכת של הגיליון, חתומה על ההקדמה ועל פתח הדבר שבתחתיתה יש את התאריך כמו שאמרת, ספטמבר 2023. מאז בא אלינו אוקטובר והעולם התהפך. אז אני רוצה לקרוא קטע קצר מתוך הסיפור של בועז לביא שאולי הוא קשור לבינה מלאכותית, אבל איכשהו מרגיש גם קשור למצב של אחרי השבעה באוקטובר. זה סיפור שבו מתואר ביקור של מישהו, של חבר, מכר שהוא מובטל הייטק, פחות או יותר. אני קורא קצת מהסוף. הוא מדבר איתו על פרויקט שהוא מנסה לעשות והוא אומר לו ככה:

"אני מדבר איתך על מצב שאין לך שום חומר גנטי. כל מה שיש לך זה אטימולוגיה. אני עובד עם השפה. בחזרה אל הפרי עם השפה. 'ומה יהיה לך בסוף? ' שאלתי, 'מה תקבל? ' הוא לא ענה מיד, אבל כבר ראיתי את הידיים שלו רועדות. הוא הניח אותן על הברכיים ועיווה את פניו. הוא שאף ונשף, סקר את התקרה, את החולצה שלי, תופף על ידית הספה וכחכח. 'פרי עץ הדעת, טוב ורע' אמר לבסוף, 'קיבלתי כבר'. בלי שום גירוי נוסף מצידי, הוא שקע בהסבר ארוך, פתלתל על היסטוריית שמו ותיאורו של פרי גן עדן. כיצד התגלגל משפה לשפה, איך בשפות שונות ראו בו תאנה, בננה, אשכולית, קוקוס ים. הוא עצמו שיער שלא מדובר בשום דבר שאנחנו מכירים היום, אלא בפרי שנכחד בשחר הזמן. הדרך אליו תעבור רק דרך אנלוגיות. אלגוריתם שילמד הכל על שמותיהם של פירות ידועים וישער על פי הטקסט מה היה אותו פרי נעלם אסור. בלב הרעיון עמדה תזה פשוטה, שמו של הפרי כפי שהוא מופיע בתנ"ך ובשלל תרגומים עתיקים איננו שם מטאפורי. ניתן להסיק ממנו על טיבו של הפרי עצמו. 'אז אתה כבר יודע איך הוא נראה? ' שאלתי. 'גדול' הוא אמר, 'מאוד מתוק. רוב התוצאות שאני מקבל מצביעות על משהו כמו פטל שחור, אבל ענק. פטל בגודל אפרסק. פיגמנט שחור. עץ במקום שיח. ומה שאני חושב זה שיש לו השפעה על מבנה המוח, ארוכת טווח, אם אוכלים ממנו. יש פירות כאלה. יש ניסויים שמראים שינויים בפעילות סינפטית אצל מכרסמים אחרי שנתנו להם פלבונואידים, מוצאים את זה בתותים למשל.' –'אז אתה רוצה לגלות עם התוכנה שלך את ההרכב של פרי עץ הדעת? ' שאלתי, 'אני הבנתי נכון? ' הוא הביט בי בעיניים מרוכזות. היה נדמה לי שתפס בי משהו שלא זיהה אף פעם. עכשיו פתאום הכיר אותי באמת. 'אני חושב שזה יהיה טוב' הוא אמר, 'כן, זה דבר טוב. זה מה שחסר. זה יעזור לנו להבין עוד פעם את העולם, אני חושב שהפסקנו להבין אותו. הפרי הזה יעזור לנו עוד פעם ואנחנו נבין. בני האדם יבינו. כל כמה עשרות אלפי שנים, אני לא יודע כמה. צריך לאכול מהדבר הזה, אחרת נכנסים לסטגנציה ומוות. זה מה שקרה לנו. בגלל זה אני מחפש.'

מיה: בועז לביא, זה יפה מאוד. פרי עץ הדעת.

יובל: בכלל, זה גיליון מאוד יפה. הוא גם נראה יפה מבחוץ, הוא מושקע.

מיה: נכון.

יובל: זה לא דבר שעושים מהר, מהר מעכשיו לעכשיו. אז באמת איך כל הדבר הזה מתחבר לחיים שלנו עכשיו שבהם היחסים שלנו עם הטבע נראים כמו מותרות? אנחנו רוצים לשאול את נגה רש, עורכת המשנה של המגזין ועורכת הגיליון. שלום נגה רש.

נגה: שלום, שלום.

יובל: אז הרגשתם שזה הזמן לטבע? נכון שעבדתם על הגיליון הזה לפני כן, אבל החלטתם להוציא אותו עכשיו.

נגה: נכון. עבדנו עליו 4 שנים. בעצם התחלנו לעבוד עליו ב-2019 ולאורך כל ה-4 שנים האלה זה היה נראה כמו מותרות לדבר על הטבע. הייתה מגפה, היו מחאות. זה כל הזמן מרגיש כמו מותרות. גם עכשיו הייתה התלבטות אם להוציא אותו עכשיו. אני בעצם, אני קצת עשיתי שם משחק בפתח דבר כשחתמתי אותו בספטמבר. אני למעשה חתמתי אותו בדיוק ב-6.10.2023.

מיה: וואו.

נגה: כן. והוא היה אמור לרדת לעותק שמש בשבוע אחרי, ממש כמה ימים אחרי. זה כמובן לא קרה כי נכנסנו לאיזשהו הלם ואלם ותהינו מה לעשות עם זה עכשיו? את מי זה מעניין עכשיו? זאת השאלה שתמיד נשאלת בעצם, אבל בעיניי זה דחוף. דחוף עד כמה שספרות יכולה להיות דחופה. אבל להתעסק בנושאים האלה דווקא עכשיו.

מיה: אני רוצה לשאול אותך, אבל לפני שנגיע ללמה, למידת הדחיפות ומה יש בגיליון, זה די נדיר אני חושבת, לעבוד 4 שנים על גיליון. למה זה לקח 4 שנים?

נגה: כן, זו שאלה מצוינת. גם היו עניינים של מימון בהתחלה שפתרנו באמצעות ההדסטארט וגם אני חושבת שלקחתי הרבה זמן כדי לברר מה אני רוצה לעשות שם. כי ידעתי מה אני לא רוצה, אבל לא כל כך ידעתי מה אני כן רוצה ואיך אני רוצה שזה יראה. וזו הייתה בעצם מן עבודת מחקר קטנה מבחינתי.

יובל: מה זאת אומרת ידעת מה את לא רוצה? מה לא רצית?

נגה: וואו הרבה דברים. [מצחקקת] פרסמנו קול קורא והגיעו המון, המון טקסטים. באמת, לקח לי חצי שנה רק לקרוא את כל הטקסטים. כי הגיעו באמת המון וממש רציתי לקרוא אותם ביסודיות כדי גם לאבחן איזשהו משהו. כלומר, למה, איזשהן מגמות שאני רואה כדי להבין מה אני לא רוצה לעשות. והייתה לי תחושה, זה התחלק, כלומר, היו כמובן יוצאי דופן, אבל זה התחלק בין טקסטים שבכלל כאילו לא, הטבע היה מן תירוץ כזה. זה היה טקסט על משהו אחר, אבל היו שם סיגליות ולא יודעת, עצי ברוש. אבל זה לא, זה לא היה מעניין מהבחינה הזאת. וטקסטים אחרים היו מאוד, מאוד דידקטיים, קצת כמו מן חיבור בבית ספר על קיימות. צריך לשמור על הסביבה, צריך למחזר. אותי אישית זה לא כל כך מעניין. אני לא מחפשת ספרות שתחנך אותי, למרות שהמטרה מאוד חשובה בעיניי. רציתי למצוא איזו דרך לחשוב אחרת על היחסים האלה. ואני חושבת, כן סליחה.

יובל: ובטקסטים שבסופו של דבר הגיעו לגיליון, שהוא באמת, הוא מאוד יפה ועשיר ומגוון ובאמת הגעת למה שרצית? זאת אומרת, הבנת שהטקסטים בסופו של דבר, בחרת את הטקסטים האלה, הבנת מה שרצית שיקרה ומה באמת קורה?

נגה: כן, כן. קודם כל, נעזרתי מאוד בגלל שאנחנו מגזין, אנחנו בעצם גרסה בינלאומית של מגזין "גרנטה" האנגלי ושם יצאו כמה גיליונות על הנושא הזה. גם שונים באופיים עם אורחים שונים גם, שזה כמובן משפיע. אז גם דרך קריאה בטקסטים בעצם הבאתי. אני ניסיתי לפחות לייבא איזושהי תרבות של כתיבה על טבע באנגלית, שאני מאוד אוהבת. אז מצד אחד, עשיתי את זה. ותזכיר לי מה עוד שאלת אותי? [מצחקקת]

מיה: איזו תמונה? איזו תמונה? אני רוצה לדעת איזו תמונה עולה מהגיליון הזה לגבי הטבע והיחסים שלנו איתו?

נגה: כן, כן. אז זה מה שרציתי להגיד, נכון, שכחתי. אני [מצחקקת] היה לי חשוב להתייחס לספרות גם כמדיום בתוך היחסים האלה בין האדם לטבע, הספרות מורכבת משפה. לא סתם קוראים לגיליון "חיים אילמים". השפה היא מה שהרבה פילוסופים מגדירים וגם בתרבות הפופולרית, השפה היא מותר האדם, היא מה שמבדיל אותנו מהטבע. ורציתי לראות איך השפה הזאת יוצרת בעצם את ההפרדה הזאת בין האדם לטבע ומה אפשר לעשות דרך הספרות כדי להתגבר על זה. ואני חושבת שהטקסטים בגיליון שבעיניי הם מדהימים אחד, אחד. אני ממש, ממש השקעתי בבחירה שלהם ובסינון שלהם ואני מאוד, מאוד מרוצה מהתוצאה. והרבה מהם, כמו הטקסט שהקראת, של בועז לביא, מתעסקים באופן ישיר או עקיף בעניין של השפה בעצם כדבר שמבנה את היחסים בין האדם לטבע. הרי ההפרדה הזאת בכלל היא מלאכותית. מה זה המילה הזאת 'טבע'? גם זה מונח שהמצאנו.

יובל: אבל את יודעת, זה מעניין כי כשאני קראתי את הסיפור של בועז, חשבתי על זה קצת הפוך. חשבתי על זה שזה מן משאלת שווא כי אנחנו מתווכים הכל כל כך הרבה שנים בעזרת השפה שברור, הרי זה מן מוסכמה פילוסופית תרבותית כזאת שברור שאין קשר בין השפה למציאות. זה דבר כמעט טריוויאלי להגיד בימינו. ולכן כל ניסיון שלנו לחזור אל הדברים דרך השפה, בטח דרך השפה של האלגוריתם, היא תביא לתוצאות עגומות. וכאן הבחור הזה מדבר על זה כאילו זאת התקווה שלנו. והמתח הזה בין התקווה להשתמש בשפה כדי לחזור אל הטבע,

מיה: למצוא את פרי עץ הדעת.

יובל: למצוא את פרי עץ הדעת. ומצד שני, יש מי שיגיד שפרי עץ הדעת נוצר רק בזכות השפה, רק בזכות שכתבו עליו.

נגה: נכון, נכון. בעצם כל אחד מהטקסטים מתייחס לנושאים האלה קצת אחרת, אבל אני חושבת, זה נכון שזאת אשליה, אבל זאת אשליה שאנחנו מאמינים בה, שאנחנו חיים בתוכה. והרבה מהטקסטים מהגיליון עוסקים בנושא הזה וכל אחד מהם זו איזושהי מסקנה אחרת לגבי זה. למשל, הטקסט שציינתם של ג'מייקה קינקייד, שתרגמה אותו מאוד יפה זהר אלמקייס, היא מדברת על האדם הלבן שגילה את אמריקה והמציא שמות לצמחים שהוא ראה ואיזה אלימות יש בזה, בשמות שאנחנו נותנים. ולמשל, הסיפור של יובל פלוטקין שהוא סיפור מאוד, מאוד פואטי ויפה, הוא בעצם ניסה להתמודד עם ה… כביכול, עם האלימות הזאת של השפה דרך זה שהוא מפרק אותה. הוא מנסה להימנע מהמשגות. הוא ממש יוצר שם איזו שירה, שירה שמנסה-

יובל: שירה שמנסה מה? נקטעת לנו לרגע. שירה שמנסה מה?

נגה: אה סליחה, לעקוף את המונחים שאנחנו משתמשים בהם. את המונחים המובנים מאליהם או שאנחנו לוקחים אותם כמובנים מאליהם.

מיה: יש לך הבנתי איזה קטע אולי שתרצי לקרוא לנו מתוך הגיליון?

נגה: כן, אני אשמח. זה מתוך מסה של סופרת בריטית בשם רבקה גיגס, אבל היא חיה באוסטרליה והיא מספרת על עניין שהוא די שכיח באוסטרליה, שזה היסחפות של לוויתנים אל החוף. היא הייתה עדה להיסחפות של לוויתן כזה מאוד, מאוד גדול אל החוף. אני אקרא לכם את הפתיחה שלו. [משתעלת] סליחה.

"לפני כמה שנים עזרתי לדחוף לוויתן גדול סנפיר שנסחף אל החוף בחזרה אל הים רק כדי לראות אותו חוזר ופוקע תחת משקלו על החול. במשך שלושת הימים שבהם נטה למות, היה הלווייתן אטרקציה ציבורית. אנשים הביאו את ילדיהם כדי לראות אותו. הם עמדו בדוחי ונופפו תינוקות במנשאים בצבעי פסטל מעל הלוויתן, כמו כדי לתפוס את הזרם הימי של מיתוס מתאדה. הלוויתן היה שחור כמו עץ פסנתר ומפני שעדיין היה צעיר, היה ורוד במפרקים שמתחת לסנפיריו. מדי כמה דקות הוא נשף בקול רם והטיח את זנבו בחול. התקף זעם או כוח? חזהו הרך התרפה, התקפל כשהוא התגלגל. בתחילה היה מצב הרוח חגיגי, אנשים הריעו בכל פעם שהלוויתן התאושש במשברים. הגאות והשפל סייעו למאמצי הבוקר לשחרורו מהשרטון. העובדה שהלוויתן שב אל החוף, הפעם לנקודה גבוהה יותר, לא בישרה טובות בנוגע לשרידותו, אך כה נדהם היה הקהל וכה פלאית הייתה החיה, שקשה היה לשלול את התקווה המופרזת. הלוויתן עורר השתאות, התרחבות של הרגיל, כולם דיברו על זה באוטובוסים ובמעדניות. על החוף היו כלבים שהוחזקו על ידי בעליהם, גורפים בזנבותיהם רבעי מעגלים שטוחים על החול. כיצד הם דמיינו את הלוויתן טורף, טרף או קרוב משפחה רחוק? אפשר היה רק לנחש. אך הכלבים נראו נלהבים לזכות במבט קרוב יותר. בשעת השקיעה הועברו מיד ליד ניירות קצבים ספוגי שמן. צ'יפס ודגי בקלה מטוגנים מלוא החופן. המצילים המקומיים חילקו סווטשירטים עם רוכסנים. פקחי חיות הבר ששמרו על מרחק מההמון המתקהל היו נינוחים ולימדו כמה שיעורים על פיזיולוגיה של לוויתנים."

יובל: זה מרגיש הכל מאוד נבואי, נכון? אי אפשר שלא להרגיש, להרגיש... גם בסיפור של בועז אגב, של בועז לביא. אתה מרגיש שהכל נטען אצלנו. זה ברור שאנחנו עושים גם עוול לטקסטים האלה כשאנחנו טוענים אותם במשמעות של מה שקרה לנו, אבל קשה מאוד. גם הדימוי הזה של לוויתן שנסחף אל החוף.

מיה: אתה מרגיש?

יובל: זה דימוי סופר...

מיה: אולי אנחנו הלוויתן שנסחף אל החוף.

יובל: בדיוק. אולי אנחנו הלוויתן.

מיה: נגה, אני רוצה לשאול אותך, למה את חושבת שאין עיסוק כל כך בספרות העברית בנושאים כאלה?

נגה: אממ כן, אממ זאת שאלה מעניינת. האמת שעידן לנדאו כתב מאמר מאוד מעניין על זה, אז אני קצת אגיד כמה דברים שהוא אמר ואני אוסיף על זה. הוא מדבר שם על העוינות הבסיסית של היהדות לטבע, שגורמת לנו לא לעסוק בו במסגרת ספרותית ואולי בכלל. וגם על האופן שבו בעצם הוא מדבר על ספרי ידיעת הארץ, כל מיני ספרים שימושיים שאמורים היו להבנות את הקשר שלנו לארץ ישראל, את הקשר לאדמה בעצם. אבל זה מן שימוש לאומי באדמה וראייה שלה מחוץ לקונטקסט הגלובלי הטבעי או איך שלא תרצו לקרוא לזה.

מיה: כן.

נגה: ואני אוסיף על זה שאני חושבת גם שהמודעות בישראל לנושאים האלה היא מאוד נמוכה. בתקופה שאני, היה לי, הגיליון גם קצת נבע משם בין השאר. היה לי איזה דיכאון אקלים מאוד, מאוד חריף ב-2017-2018 והדבר שהכי דיכא אותי זה שאף אחד לא מדבר על זה. כאילו הרגשתי שאני מאוד לבד בזה. אם הגיליון הזה היה יוצא, אני כאילו, המחשבה שלי הייתה להביא טקסטים שאני גם הייתי צריכה לקרוא אותם אז. אבל באמת המודעות הנמוכה והתחושה שבאמת, יש דברים דחופים יותר תמיד. זה גם תמיד נכון, זה תמיד יהיה נכון. תמיד יהיו דברים דחופים יותר.

יובל: נגה רש, "גרנטה 12 חיים אילמים" על הקשר שבין האדם לטבע בכתיבה עיונית והספרותית הפרוזאית, תודה רבה לך.

מיה: מאוד יפה הגיליון.

יובל: על השיחה הזאת.

מיה: תודה.

יובל: מאוד, מאוד יפה.

נגה: תודה לכם. תודה רבה.

יובל: להתראות.

נגה: ביי ביי.

מיה: אנחנו "מה שכרוך" בכאן תרבות. עמותת "אל מנארה" וספריית "ARABCAST" הן יוזמות של עורך הדין עבאס עבאס, הוא יזם חברתי ומנכ"ל "אל מנארה". הם נועדו לתת גישה לספרות לאנשים עם מוגבלויות ראייה ועכשיו השיקו שם אפליקציה חדשה ועל זה אנחנו רוצים לשמוע. שלום לעורך דין עבאס עבאס.

עו"ד עבאס: שלום לך ולכל המאזינים.

מיה: עבאס, תגיד, מה זו האפליקציה החדשה? מה יש שם?

עו"ד עבאס: קודם כל, אפליקציה חדשה זה כמו שבונים בית. צריך שהכל יהיה מסודר, שתהיה חווית משתמש, תהיה גישה לכל הדברים וכמובן לכל אפליקציה יש כל מיני פיצ'רים ותכונות.

מיה: אנחנו בעצם מדברים על ספרי שמע, נכון?

עו"ד עבאס: שמע וגם ספרים דיגיטליים, אבל המיקוד הוא בספרי שמע. פשוט את נכנסת לאפליקציה החדשה עם חווית משתמש מאוד מיוחדת, נוחה לשימוש והכי חשוב, מונגשת לשימושם של הקהל המרכזי שלנו, אנשים עם מוגבלות בראייה ובקריאה. ופה אני רוצה להדגיש מיה, מוגבלות בראייה או בקריאה. לא רק לקויי ראייה, אלא אנשים שיש להם גם לקות מסוימת כי אין להם יכולת לקרוא בעצמם. יש אנשים שנקראים דיסלקטים, דיסקוגרפיים, שיש להם סוגי לקויות שהאזנה היא הדרך הכי נוחה בשבילם והנגישה לקבל מידע.

מיה: עכשיו, באפליקציה הזאת משתמשים ברחבי העולם הערבי, נכון?

עו"ד עבאס: בדיוק. אז מה שקורה שהיא באמת, האפליקציה היא מפותחת לשימוש בינלאומי. זה אומר אדם ממצרים יכול ליצור חשבון ולהשתמש. ופה חייב להדגיש, איך אנחנו נותנים את האפליקציה בחינם לאנשים עם מוגבלות? יש שם במסלול הרישום בקשה לאישור רפואי או אסמכתא רפואית או כל מיני מסמך ממשלתי שמבטיח שאתה יש לך את הלקות בראייה או בקריאה. ופה ברשותך אני רוצה לספר על הגיוון של האפליקציה או הספרים בתוך האפליקציה.

מיה: כן, מה יש שם?

עו"ד עבאס: החל מסיפורי ילדים וכלה בספרי עיון.

מיה: יש שם סופרים ישראלים בעצם?

עו"ד עבאס: בהחלט! אפשר למצוא את עמוס עוז מככב לנו, שגם אנחנו תרגמנו אחד מספריו בין חברים לערבית. אפשר למצוא את אשכול נבו, ש"י עגנון. יש גם דברים בעברית.

מיה: רגע, עגנון בערבית?

עו"ד עבאס: לא. זה קיבלנו את זה בעברית. אבל יש לנו על האג'נדה של הספרייה שלנו לתרגם ספרות מעברית לערבית. זה תהליך, זה גם מצריך הרבה משאבים, אבל אנחנו מעוניינים. ופה חשוב לי גם להגיד שגם הספרייה נותנת במה לסופרים מקומיים מהחברה הערבית כמו נאיף חורי וג'ורג' פראח והרבה סופרים. וגם אנחנו בעצמנו מפיקים ספרים. והייתה לנו הפקה מאוד נהדרת שקיבלה תהודה, סיפור ילדים שקוראים לו "אמיר פקח את עיניו" שגם תרגמנו לעברית, שמספר ככה פרי עטו של ד"ר ג'אודת עיד ומספר על סיפור של ילד חולם שהוא לקוי ראייה, שחולם איך הוא מתמודד ובסוף הקים ספרייה. אז סיפור ככה שמעורר השראה גם לילדים לחלום ולהיות יוזמים.

יובל: עבאס, אנחנו חייבים לשאול אותך. אתם משיקים את האפליקציה בזמנים לא כל כך פשוטים עבור ישראל.

עו"ד עבאס: נכון.

יובל: במיוחד באינטראקציה שלנו עם העולם הערבי שאני יכול להניח שיש שם כל מיני אנשים,

עו"ד עבאס: וואו.

מיה: לא מתים עלינו.

עו"ד עבאס: תודה שאתם שואלים את השאלה הזאתי. ופה אני רוצה להביא סיפור מה שנקרא, מרגש. בחור בשם איוב, בחור עיוור, שהוא גם פיזיותרפיסט ממרוקו, ממקום שקוראים לו רבאט דומני, עיר והוא מספר, אני יודע שהאפליקציה מישראל ואני יודע שיש פה מצב עוין, אבל הפרויקט שלכם הוא כל כך הומני ומרגש שאנחנו פשוט צריכים להתעלות מעל כל הריגושיות וכל המצבים ומודה לכם ואפילו שלח לנו משהו בקול שלו להודות. ותקשיבו מה הוא ביקש, הוא אומר לי 'אני אפילו חולם ביום מן הימים לבוא לבקר אתכם'. ואני באמת, אנחנו חושבים על זה ברצינות.

יובל: הלוואי.

עו"ד עבאס: כן.

יובל: ומה עם משתמשים באפליקציה נגיד מעזה? יש דבר כזה?

עו"ד עבאס: [צוחק] אתה יודע שוואו, אנחנו פעם אפילו, נעזרנו באנשים שהתנדבו לקרוא ספרים. זה לפני כמה שנים, הרבה שנים. לצערי, קשה ליצור קשרים עכשיו. אני לא יודע אם אפשר, אבל כואב. אבל אנחנו מכיוון שהאפליקציה היא הומנית והיא לכל אדם, אז כל אדם שהוא באמת זקוק לה, נשמח אם הוא ייעזר בה והיא פתוחה לכולם. היא לא מפרידה בין אדם לאדם. יש ערבים יהודים מכל העולם, שמתעניינים בספרות. ואני פה חברים, מאמין שהספרות יכולה להיות גשר בין העמים והיא יכולה להתמודד עם כל פנאטיות והקצנה. ופה אני חייב להודות שבפרויקט הזה גם נעזרים בגופים מהמדינה כמו המשרד לשיתוף פעולה אזורי, שהאמין ביוזמה שלנו ועוזר לנו לפתח אותה. כי מה לעשות, זו אופרציה מאוד, מאוד מה שנקרא, מצריכה הרבה משאבים וגם משרד התרבות. ואנחנו מאוד מאמינים שנמשיך ביוזמה הזאתי. וגם יש לנו על הכוונת תוכנית לנסוע לתערוכת אבו דאבי, לעשות השקה שם לאפליקציה ולספרייה, לספר עליה יותר. ואני כבר יש לי קשרים גם ברמה של אנשים וארגונים. לדוגמא, יש לנו קשר עם ספריית מוחמד, ספרייה הכי גדולה,

מיה: תקשיב, אתה אחד האנשים הכי אופטימיים שפגשתי בימי חיי, שדיברתי איתם בימי חיי, באמת.

עו"ד עבאס: תודה מיה. ופה גם ברמה האישית, אני רוצה לציין שאני גם פועל ברמה האישית כדי לקדם קירוב לבבות. ואני אומר דווקא, דווקא אחרי 100 ימים מהמלחמה הארורה, בשלה העת שנעשה מפגשים בין אישיים בין כל הקהילות, לדבר על הכל. על כל מה שיש לנו בלב או בלבד לשמור על כבוד ושיחה בגובה העיניים. ומתוך הערכה הדדית.

יובל: הלוואי. עורך הדין, עבאס עבאס, האפליקציה הזאת זמינה לכולם כאמור כמו שאתה אומר.

מיה: ARABCAST.

יובל: ARABCAST למי שצריך בצירוף המסמכים, יכול לקבל אותה חינם. תודה רבה לך על השיחה הזאת.

עו"ד עבאס: תודה, תודה. ואני ברשותכם מתפלל לחטופים וגם שיהיה שקט ומתפלל שלא יהיו ילדים פגועים ואנשים לא מעורבים כי אין כמו שלום. אין כמו שלווה ושקט לכולם.

מיה: אמן.

יובל: אמן, אמן, תודה רבה לך.

מיה: להתראות עבאס.

עו"ד עבאס: תודה חברים, תודה.

יובל: להתראות.

עו"ד עבאס: ביי ביי.

יובל: אנחנו "מה שכרוך" בכאן תרבות. חזרנו ואנחנו מסיימים עם סטטוס ספרותי של המשורר אלפרד כהן. קצת קשור בעיניי לסיפור של בועז לביא. הוא כותב, אלפרד כהן, על כתיבת שיר ביחד עם הבינה המלאכותית. אנחנו, כנראה הוא לא שמע עדיין, שקוראים לה לוסי.

מיה: אנחנו קבענו שקוראים לה לוסי!

יובל: הכרזנו על שמה.

מיה: נכון.

יובל: הוא מתעקש לקרוא לה קלוד.

מיה: אוקיי.

יובל: או שיש כל מיני. אולי יש כמה בינות מלאכותיות. הוא כותב לנו "קלוד ואני כותבים שיר על קפה אספרסו. קלוד מסומן בכוכבית וכתוב בסוף "קלוד הוא כלי בינה מלאכותית מתקדם לעיבוד והבנת טקסט".

מיה: טוב.

יובל: אז אולי יש שניים. קלוד ולוסי, אולי הם זוג.

"ביקשתי"

הוא כותב

"מקלוד שיעזור לי לכתוב שיר. המוזה כבר לא מוזה, הזיכרונות כבר מיצו את עצמם והטבע בשלו, ממשיך לא לרגש אותי במיוחד. הוא הציע לי מיד שיכתוב עבורי את השיר. סירבתי להצעתו הנדיבה וביקשתי ממנו 'קלוד, תן לי את הכלים הנדרשים לכתיבת שיר'. הוא שאל אם יש נושא מסוים שארצה לכתוב עליו את השיר. עניתי שאני רוצה לכתוב שיר על קפה אספרסו. הוא שמח נורא והעריך את המקוריות שלי והוסיף סמיילי. קלוד הציע לי לקרוא קודם כל הכל על קפה אספרסו. קלוד תמצת לי את המידע ומהות המילה – מהר ומיוחד באיטלקית. קלוד הציע לתת לי כמה דוגמאות על שירי קפה שנכתבו במהלך השנים. הוא הודה שהמגוון לא רחב כמו שירים על תפוחים למשל, והציע שאכתוב שיר על תפוחים. אמרתי שאני מתנגד בתוקף לכתוב שיר על תפוחים והוא ביקש סליחה והוא מוכן עכשיו לאתגר. קלוד מבקש ממני לבחור את הסגנון ואת הקצב בו ארצה לכתוב את השיר. קלוד מבקש ממני לבחור מילים המתארות את אספרסו. הצורה, הצבע, הטעם והריח שלו. קלוד מציע לי להוסיף גם סיפור אישי שלי, להביע רגשות או אפילו להוסיף הומור. קלוד אומר שהומור זה דבר נדיר בשירה ומכיוון שבחרתי בנושא כל כך מיוחד, הוא חשב שהומור מתאים לשיר על קפה אספרסו. ואז קלוד החליט שהוא כן כותב שיר בעצמו על קפה אספרסו וזאת למרות שלא ביקשתי ממנו. וזה השיר:

"קפה אספרסו קפה אספרסו

אתה חזק ומריר

אין כמוך בעולם"

לא היה לי לב לומר לקלוד שזה שיר גרוע נורא ואז הוא המשיך והציע עוד שיר שהוא כתב על קפה אספרסו:

"אספרסו כמו הלילה הוא שחור

שותה אותו בבוקר

ולא מביט לאחור"

אמרתי לקלוד שהוא השתפר ממש מהשיר הקודם ודרשתי ממנו להפסיק לכתוב לי שירים ולתת לי עוד כלים לכתיבת השיר על קפה אספרסו. קלוד סירב לשתף פעולה והודיע שהמערכת לא זמינה כעת לתת לי מענה לבקשות שלי והציע לנסות מאוחר יותר. מיד חשבתי לעצמי שהוא חושב לעצמו שאני מקרה אבוד ושיר על קפה אספרסו כבר לא יצא מזה. "

יובל: קלוד! היית צריך לפנות ללוסי!

מיה: נכון. זו הטעות הכי גדולה של אלפרד.

יובל: לוסי הייתה עוזרת לך, אלפרד כהן, לכתוב שיר נפלא על אספרסו. אני חייב להודות שבאמת היה שיפור גדול מאספרסו אספרסו, מה זה היה?

מיה: לא, לא, לא היה שיפור גדול. [צוחקת] היה שיפור מזערי. החרוז היה יותר מניח את הדעת,

יובל: לא, יש פה מטאפורה. כמו הלילה הוא שחור!

מיה: לא, אי אפשר, אי אפשר לסבול את זה. טוב בוא נסיים, אני לא יכולה.

עד כאן תוכניתנו להיום. תודה לאיתי עשת על ההפקה, לדרור רוטשטיין על הביצוע הטכני.

אנחנו נהיה פה שוב מחר.

יובל: כן.

מיה: להתראות.

יובל: להתראות.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

10 views0 comments

Comments


bottom of page