(חלק ג') ככל שנקפו השנים, שבה קובה והפכה למדינה מדכאת, אך הפעם בשירות המהפכה. לגווארה היה חלק לא מבוטל בכך: הוא ביטל את החופש האקדמי באוניברסיטאות, והקים מחנה ענישה שנודע לשמצה באכזריותו. בה בעת, קובה המהפכנית ניצבה בפני שני אתגרים קיומיים, בעיצומה של "המלחמה הקרה": "הפלישה למפרץ החזירים" מיקדה את תשומת הלב העולמית באי, ו"משבר הטילים", איים להתדרדר למלחמת השמדה גרעינית. למרות שצלחה את האיומים הללו, קובה המבודדת תלויה הייתה באופן נואש בברית המועצות, לאכזבת גווארה. בד בבד, עם התפכחותו מחזון תיעוש קובה, ויצירת "האדם הסוציאליסטי החדש", גווארה השתכנע שהגיעה העת לעזוב את האי. בלבו גמלה אז ההחלטה לשוב לשדה הקרב המהפכני, שבו ראה את ייעודו האמיתי. גווארה שם פעמיו למעמקי אפריקה, במטרה לחולל מהפכה נוספת נגד האימפריאליזם, שתתפשט מ"היבשת השחורה" לארבע כנפות תבל.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/07/2021.
ברוכים הבאים לפודקאסט "יחידים במינם".
[מוזיקת פתיחה]
שמי ניב גולדשטיין ויש לי חולשה לאנשים מיוחדים, שנויים במחלוקת וחריגים בנוף ההיסטוריה האנושית. מדי פרק נפגוש דמות מרתקת, הרפתקנים פורצי דרך, כופרים בעיקר ומורדים, סופרים לא שגרתיים, שחמטאים משונים ופילוסופים יוצאי דופן. אתם מוזמנים להצטרף למסע ולשמוע על אנשים שונים שאולי עוד לא הכרתם אשר ראויים לכינוי "יחידים במינם".
צ'ה גווארה - האיש שחולל מהפכות, חלק ג'
ככל שנקפו השנים, הלכה קובה המהפכנית ושינתה את פניה. תחושת החירות אשר שטפה את האי לאחר גירושו של הרודן בטיסטה, התגלתה כזמנית וקצרה. למהפכה היו כמובן גם יתרונות: הטיפול הרפואי, למשל, ניתן חינם לכל תושבי קובה, ומספר התלמידים בבתי הספר היסודיים עלה בכ-80%. אולם עד מהרה התבררה התמונה המלאה, והיא הייתה קודרת.
[מוזיקת רקע]
לא חלף זמן רב בטרם שבה קובה והפכה למדינה ריכוזית, אך הפעם, בשירות המהפכה. עיתונים רבים נסגרו אז, תחנות טלוויזיה צונזרו, וגל הטיהורים נמשך במלוא עוזו. מתנגדי המשטר, הגדרה רחבה למדי לכל הדעות, נעצרו או הוצאו להורג. לפי אחת ההערכות, בשנת 1965 לבדה נמקו בין עשרים לשלושים וחמישה אלף אסירים פוליטיים בבתי הכלא בקובה.
צ'ה גווארה, שבין יתר תפקידיו היה גם שר התעשייה של קובה, הכריז על ביטול החופש האקדמי באוניברסיטאות הקובניות. הוא פקד על המוסדות להשכלה גבוהה להכשיר כמה שיותר בעלי מקצוע, כמו כלכלנים ומהנדסים, שישתלבו בתעשייתה המתפתחת של קובה. גווארה החל ללמוד בעצמו כלכלה ומתמטיקה, וניסה ליצור עתודה ניהולית מקרב חבריו המהפכניים. זו התגלתה כמשימה קשה למדי, שכן אך באפריל 1958 גווארה עצמו העריך שכ-80% מחבריו לנשק היו אנאלפביתים.
במרוצת השנים הבאות, גווארה אף ניצל את השפעתו לשם הקמת מוסד שנוי במחלוקת. בקצה המערבי ביותר של קובה, אזור שכוח אל ולוהט, הורה גווארה להקים מחנה עבודה וענישה. הוא נהג לשלוח לשם עובדים ממשרד התעשייה שבראשו עמד, כדי שיכפרו על עבירות שביצעו, לדעתו. אם סירבו, הוא איים לסלקם מן המשרד. במחנה הועסקו אותם עבריינים בעבודה גופנית משפילה במשך חודש עד שנה, בטרם הותר להם לשוב למשרתם. מטבע הדברים, מחנה העבודה והענישה שהקים גווארה, זכה בהדרגה למוניטין אימתני.
כך קרה שרבים בקובה, גם מקרב המהפכנים עצמם, התפכחו מתמיכתם בגווארה ובקסטרו. לפי חלק מן ההערכות, כעשרה אחוזים מכלל האוכלוסייה הקובנית עזבו את האי בעשר השנים הראשונות של המהפכה. כמה מאותם מתנגדי המהפכה החליטו לעשות מעשה נגד אחד מסמליה, שנראה היה שסירב לרכך את גישתו הנוקשה כלפי מי שביקש מלכתחילה לשחרר.
[מוזיקת רקע]
ב-24 בפברואר 1961, יומו הראשון של גווארה כשר התעשייה של קובה, הוא יצא מביתו ונסע לבנק המרכזי, כמדי בוקר. אלא שהפעם שינה גווארה את המסלול הקבוע שלו, למזלו הרב. כך ניצלו חייו, שכן אש אוטומטית נפתחה בסמוך לביתו מצד מספר גברים חמושים שארבו בפינת הרחוב. מאותו יום ואילך הסתיר גווארה במכוניתו תיבה מלאה רימוני יד, והקפיד לשנות בכל יום את מסלול נסיעתו.
[מוזיקת רקע]
באותן השנים החל גווארה להעלות על הכתב את עיקרי משנתו בתחום הגרילה, במטרה להפיץ את פירות ניסיונו הצבאי. באפריל 1960 ראה אור בספרדית המדריך המשפיע שכתב גווארה, בשם "לוחמת גרילה", שתורגם לאנגלית בשנת 1961. בספר זה פרש גווארה את תיאוריית ה"פוקו" שלו, כלומר המאחז, או בסיס המבצעים, שממנו אמורה להתפתח מלחמת הגרילה. משנתו הצבאית של גווארה התבססה על שלושה עיקרים, שאותם חשב לאמיתות מוחלטות:
העיקרון הראשון שאותו הדגיש גווארה, הוא שכוחות הגרילה מסוגלים להביס את הצבא הסדיר. העיקרון השני היה, שלא כל התנאים הנחוצים לשם הפיכה, צריכים להיות קיימים כבר בהתחלה, מכיוון שהגרילה עצמה תשמש כזרז ליצירתם. והעיקר השלישי של גווארה, היה שהאזורים הכפריים המבודדים של אמריקה הלטינית, מתאימים מאוד למלחמת גרילה נגד כוחות הצבא הסדירים.
בשנת 1963 ראה אור בספרדית ספר נוסף שכתב גווארה, אשר תיעד את השלבים בדרך למיגור משטר בטיסטה. הספר ראה אור באנגלית בשנת 1968, תחת השם "זיכרונות מן המלחמה הקובנית המהפכנית". ולבסוף, בשנת 1965, ראה אור בספרדית ספרו הבא, "הסוציאליזם והאדם החדש בקובה" שמו, שתורגם לאנגלית בשנת 1967, וזכה לשם "אדם וסוציאליזם בקובה".
[מוזיקת רקע]
בחצי הראשון של שנות השישים הסוערות, נפל דבר בזירה העולמית. לאחר כמה ניסיונות סרק של ארצות הברית וקובה להגיע לעמק השווה, הפכו השתיים לאויבות בלב ונפש. בקיץ 1960 הורה פידל קסטרו, ראש הממשלה, להלאים את כל הנכסים ובתי הזיקוק על האי שהיו בבעלות אמריקנית. האמריקאים בתגובה, החלו להטיל פצצות תבערה על מטעי סוכר בקובה. יחסיהן של שתי המדינות, שניצבו משני צדי המתרס האידיאולוגי, הסלימו במהירות.
בראש השנה של שנת 1961 הורה קסטרו על גיוס כללי של הצבא הקובני. ברחובות הוואנה הוצגו אז לראווה טנקים וכלי נשק סובייטים, שבהם צוידו החיילים. המסר לאמריקאים היה ברור: קובה נהנתה מגיבוי מלא מבת בריתה החזקה, ברית המועצות. ב-3 בינואר 1961, יום לפני שפינה את הבית הלבן, הודיע דווייט אייזנהאואר, הנשיא האמריקני היוצא, על ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין ארצות הברית לבין קובה.
גם ג'ון קנדי, הנשיא האמריקאי הנכנס, היה משוכנע שקסטרו הינו אויב לכל דבר ועניין, וככזה, יש לטפל בו ובמשטרו. ארצות הברית של אמריקה החליטה לשים קץ למהפכה הקובנית, ובחרה לעשות זאת בכוח הזרוע. זה היה הרקע לאירוע מפורסם מאוד בהיסטוריה העולמית, המוכר בשם "הפלישה למפרץ החזירים".
ב-17 באפריל 1961, מיד לאחר חצות הליל, נחתו על חוף נידח בקובה כ-1,500 גולים קובנים, שאימן וחימש ה-CIA. משימתם הייתה להשתלט על האי ולמגר את שלטונם של קסטרו וחבר מרעיו המזוקנים. אולם עד מהרה, התברר שוב שבכל הקשור לפלישה לקובה, תוכניות לחוד ומציאות לחוד.
בשל שילוב של תכנון לקוי, סוכנים ששתל קסטרו בכוח הפולש וגילויו המוקדם, הפך המבצע, לכישלון מהדהד כבר למן ההתחלה. ומכיוון שהנשיא קנדי אישר להעניק לכוח הפולש סיוע אווירי מינימלי בלבד, נחרץ גורלם של הגולים הקובנים להיהפך לבשר תותחים: 114 מהם נהרגו, וקרוב ל-1,200 נלקחו בשבי. עם סיום המבצע, ב-20 באפריל, ספגה יוקרתה של ארצות הברית פגיעה קשה. קובה המהפכנית, מנגד, זכתה לניצחון סמלי חשוב על המעצמה האדירה.
[מוזיקת רקע]
אולם בתחום הדיפלומטי, קצרה ארצות הברית הצלחה משמעותית מאוד בהצרת צעדיה של קובה. בהשפעתה, הצביע ארגון מדינות אמריקה, בסוף ינואר 1962, בעד השהיית חברותה של קובה בארגון, ואסר על המדינות החברות בו למכור לה נשק. מדינות רבות בדרום אמריקה ניתקו אז את קשריהן עם קובה, שהואשמה בסיוע להחדרת הקומוניזם ליבשת. למעשה, בתוך כשנתיים, נותרה מקסיקו המדינה השכנה היחידה שלא ניתקה את קשריה עם קובה המהפכנית.
בד בבד, בפברואר, הורה הנשיא קנדי על הידוק אמברגו הסחר על קובה, ואסר על כל ייצוא לאי, למעט תרופות וציוד רפואי. קובה הפכה למדינה מבודדת, והסתמן בה אז גם מחסור חריף במצרכי יסוד. כל זה, דחף את קובה יותר ויותר לזרועותיה של ברית המועצות. ובמטרה להרתיע את ארצות הברית מפני ניסיון התערבות צבאי נוסף באי, רקמו קובה וברית המועצות, במרוצת יוני 1962, מזימה בעלת חשיבות היסטורית רבה, שסיכנה, באמת ובתמים, את שלום העולם כולו.
[מוזיקת רקע]
על אדמת קובה הוצבו אז, או שהיו בתהליך הצבה, שלל כלי נשק קטלניים מתוצרת ברית המועצות, ובהם משגרי טילים בליסטיים בין יבשתיים, מטוסי קרב מדגם "מיג", טילי קרקע אוויר נגד מטוסים, וספינות טילים. לא פחות מ-42 אלף לוחמים וטכנאים סובייטים היו אמונים על הפעלתם של כלי הנשק הללו. וגולת הכותרת של חימושה עד צוואר של קובה, הייתה הצטיידותה בלמעלה מ-160 טילים בעלי ראשי נפץ גרעיניים.
במרוצת אוקטובר 1962 גילו האמריקאים סוף סוף שקובה המהפכנית, ששכנה ממש בחצר האחורית שלהם, הפכה לאיום שאין שני לו. אז התפתח אירוע מורט עצבים, שזכה לשם "משבר הטילים בקובה". רבים בעולם האמינו באותם הימים שהם חזו בזמן אמת בהידרדרות העולם למלחמת השמדה גרעינית.
אולם אותם עשרה ימים מתוחים באוקטובר 1962, שאך כפסע היה ביניהם לבין שואה גרעינית, הסתיימו בקול ענות חלושה. ניקיטה חרושצ'וב, מנהיג ברית המועצות, הגיע להסדר עם ג'ון קנדי, הנשיא האמריקני, מאחורי גבו של קסטרו: הסובייטים הסכימו לפנות את הטילים מקובה, בתמורה להבטחה אמריקנית שלא לפלוש לאי, וגם לפנות את הטילים האמריקנים מטורקיה. הקובנים זעמו על הבגידה הסובייטית, אך עמדו בפני שוקת שבורה. בפני קובה, המוקצה מחמת מיאוס בזירה העולמית, לא עמדו ברירות רבות, פרט להסתמכותה הנואשת על סיועה הכלכלי של ברית המועצות. אולם גווארה לא שכח את הבגידה הסובייטית, ולא סלח עליה.
[מוזיקת רקע]
עוד לפי משבר הטילים בקובה גווארה העצמאי סירב לכפוף עצמו למרותה של ברית המועצות, והחל לראות בה עול על צווארה של המהפכה הקובנית. בעת ביקורו בברית המועצות, שהסתיים כחודש לפני פרוץ משבר הטילים, הוא התאכזב מן הרמה האידיאולוגית הירודה של השכבה השלטת בה. הסובייטים, מצדם, החלו לראות בגווארה גורם בלתי צפוי ומסוכן, שקשה לשלוט בו. בברית המועצות, שבה כל סטייה מן הקו הרשמי נתפסה ככפירה בעיקר, גווארה הדעתן שדרש לחולל מהפכה עולמית כאן ועכשיו, הפך לבעיה. בואו ננסה להבין את הרקע לכך.
תודות למאמצי גווארה, קובה הצליחה לשמר מדיניות חוץ עצמאית יחסית, כשהפכה למוקד הגרילה המבצעי של חצי הכדור המערבי. לכל מקום שבו ניטשה מהפכה חמושה נגד האימפריאליזם, שלחו הקובנים, בעידודו, אספקה ולעיתים גם לוחמים. כך למשל, כוח חלוץ ששיגר גווארה למולדתו, ארגנטינה, כדי להכין בה בסיס מבצעי לגרילה, אותר והושמד. אך הוא לא הפסיק לתור אחר זירות חדשות למאבק באימפריאליזם העולמי.
כך קרה שעמדותיו העצמאיות של גווארה באשר לצביונה הראוי של המהפכה המרקסיסטית העולמית, נגדו את אלו של ברית המועצות. חמור מכך, גווארה החל לזהות את מאו דזה-דונג, מנהיג סין הקומוניסטית, יריבתה האידיאולוגית הגדולה של ברית המועצות, עם המופת המהפכני שביקש לפעול לאורו.
ובעוד שקסטרו, בתור מנהיגה המעשי יותר והאידיאולוגי פחות של קובה הענייה, היה מוכן להתפשר עם הסובייטים, ואפילו עם האמריקאים, גווארה, הקנאי לאמונתו, ראה את ייעודו בהמשך הפצת המהפכה העולמית בשדה הקרב. כתוצאה מכך, גם בקובה וגם בברית המועצות, גווארה הפך לתפוח אדמה לוהט, ששרף את ידיהם של כל מי שניסו להחזיק בו.
[מוזיקת רקע]
בד בבד, נמוג חלומו של גווארה בדבר תיעוש מהיר בקובה כעשן של סיגר קובני, בשל כוח האדם הבעייתי, המחסור במשאבים ואיכותו הירודה של הציוד הסובייטי. גם חזונו של גווארה בדבר יצירת "האדם הסוציאליסטי החדש" בקובה, נפגע אנושות. ומשזה קרה החליט גווארה המאוכזב, בקיץ 1964, שהגיע זמנו לעזוב את קובה. גווארה החליט שעליו להמשיך ולחולל את המהפכה העולמית, בהאמינו שזה היה ייעודו האמיתי.
ב-15 באוגוסט טען גווארה בטקס בהוואנה, שאפילו הסיכון של מלחמה גרעינית לא מרתיע אותו. מדבריו הבאים, נובע שגם אם אינספור בני אדם ימותו בשואה הגרעינית, זהו מחיר שראוי לשלמו, לשם בניית עולם סוציאליסטי חדש:
"אלפי בני אדם ימותו בכל מקום, אבל האחריות תהיה מונחת על כתפיהם, ועמיהם יסבלו גם הם. אבל זה לא צריך להדאיג אותנו. אנו כמדינה, יודעים שנוכל לסמוך על הכוח הגדול של כל המדינות בעולם שמהוות את הגוש הסוציאליסטי, והעמים הנלחמים על חירותם, ועל הכוח והליכוד של בני עמנו, על הנחישות להילחם עד האיש האחרון, עד האישה האחרונה, עד האדם האחרון, שמסוגל לאחוז בנשק".
הופעתו האחרונה של גווארה כנציגה הרשמי של קובה המהפכנית בזירה העולמית, התרחשה ב-11 בדצמבר 1964. בנאומו בפני העצרת הכללית של האומות המאוחדות, גינה גווארה את התערבות ארצות הברית בענייניה של קובה ופלישותיה למרחבה האווירי. גווארה הבטיח למאזיניו שהאימפריאליזם העולמי גוסס, ושיבח את כל הכוחות המהפכניים שפעלו נגדו ברחבי אמריקה, אסיה ואפריקה. במשפט הבא, שאותו שזר בנאומו, הוא סיפק רמז חשוב לתוכניותיו הבאות: "כל האנשים בני החורין ברחבי העולם, חייבים להתכונן לנקום את הפשע של קונגו". עוד באותו החודש הגיש גווארה לקסטרו את התפטרותו מכל תפקידיו, והחל להתכונן לבאות.
[מוזיקת רקע]
ב-17 בדצמבר טס גווארה מארצות הברית לאלג'יריה. במשך שלושת החודשים הבאים הוא ערך מסע ברחבי סין ואירופה. חשוב מכך, במסווה של נציג המהפכה הקובנית, גווארה טס גם ליבשת אפריקה, כדי להכיר מקרוב את היעד הבא למהפכה שלו.
ב-15 במרץ 1965 חזר גווארה לקובה, אך כעבור פרק זמן קצר נעלם מעיני הציבור למשך כשנתיים. בגיל 36 הוא החליט להשאיר מאחוריו את אשתו וחמשת ילדיו, ולוותר על אזרחות הכבוד הקובנית שלו. עם עלות השחר של ה-1 באפריל 1965, יצא גווארה מביתו כגבר מגולח למשעי ומרכיב משקפיים, ששמו הבדוי - רמון בניטז. יעדו של גווארה היה קונגו, בלב היבשת השחורה. הוא היה נחוש לחולל בה מהפכה שתתפשט לכל רחבי אפריקה, וממנה לעולם כולו.
[מוזיקת סיום]
זהו, עד הפרק הבא אפשר לבקר באתר הפודקאסט www.niv-goldstein.com או בקבוצת הפייסבוק. "יחידים במינם" זמין להאזנה בחינם בכל יישומי ההסכתים. לחצו על כפתור "מעקב" ותקבלו את הפרקים החדשים עד לטלפון הנייד.
אתם יותר ממוזמנים להפיץ את הבשורה ולספר לחברים, למכרים ולחתולים שלכם על הפודקאסט.
נשתמע בפרק הבא של "יחידים במינם".
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments