top of page

יחידים במינם - פרק 14: גריגורי רספוטין האיש שהתיימר לחזות את הנולד, ונכשל בקריאת עתידו

Updated: Jun 2

גריגורי רספוטין היה איש גס מכפר נידח בסיביר, שטען שביכולתו להבין את שפת החיות ולחזות את הנולד. על פניו, עוד שרלטן מצוי ותו לא. אולם רספוטין הצליח לסלול את דרכו לארמון של הצאר והצארינה לבית רומאנוב, ו"כישף" אותם באישיותו הממגנטת. כך הפך בן איכרים אנאלפבית למחצה, לאיש החזק ביותר ברוסיה הצארית, ועשה במדינה העצומה ככל העולה על רוחו. חמישה קושרים בראשות נסיך רוסי החליטו לטפל ב"נזיר המשוגע", אבל הם לא העלו על דעתם שזה יהיה כל כך מפחיד.

 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 02/07/2020.

ברוכים הבאים לפודקאסט "יחידים במינם".

[מוזיקת פתיחה]

שמי ניב גולדשטיין ויש לי חולשה לאנשים מיוחדים, שנויים במחלוקת וחריגים בנוף ההיסטוריה האנושית. מדי פרק נפגוש דמות מרתקת, הרפתקנים פורצי דרך, כופרים בעיקר ומורדים, סופרים לא שגרתיים, שחמטאים משונים ופילוסופים יוצאי דופן. אתם מוזמנים להצטרף למסע ולשמוע על אנשים שונים שאולי עוד לא הכרתם אשר ראויים לכינוי "יחידים במינם".

גריגורי רספוטין - האיש שהתיימר לחזות את הנולד, ונכשל בקריאת עתידו

[מוזיקת רקע]

גריגורי יפימוביץ' רספוטין, נולד בעשרה בינואר 1869, בכפר הסיבירי פוקרובסקויה.

כבר מילדות היה מוכר רספוטין כילד אלים, שקרן, וכמי שמעת לעת אף גנב משכניו תרנגולות או כבשים, למרות שהוריו היו אמידים יחסית. בבעלות המשפחה הייתה אחוזה בת שמונה חדרים, שהשתרעה על פני כמה עשרות דונמים, ובהם סוסים ובני צאן למכביר.

האב, שהיה איכר ועגלון, חיבב את הטיפה המרה יותר מן הרצוי, ומכיוון שהלימודים באותה התקופה לא היו בגדר חובה, לא שלח את ילדיו לבית הספר. אי לכך, גרגורי ואחיו הבכור, מיכאיל, נראו כאילו הרגע שלפו אותם מספר של מארק טווין: הם לא ידעו קרוא וכתוב, גדלו בשדות וביערות הסמוכים, והיו מעורבים בכל מעשה קונדס בטווח של קילומטרים.

אבל פעם אחת האחים רספוטין הרחיקו לכת: הם השתוללו ליד נהר גדול, איבדו את שיווי המשקל ונפלו למים. הם נסחפו אז בזרם, אך הצליחו להיחלץ והיו בטוחים שהכל בסדר. אבל הם טעו. השניים הצטננו ולקו בדלקת ריאות.

זה היה זמן גרוע מאוד לחלות בו בדלקת ריאות, בטח שבכפר קטן בסיביר, במאה ה-19, שאף אחד לא מגיע אליו. הדבר הכי קרוב לרופא היה המיילדת של הכפר, וזה לא היה מספיק טוב. כעבור זמן קצר מת מיכאיל, אחיו הבכור של גריגורי.

גריגורי הצעיר התנדנד במשך שבועות בין חיים למוות, עד שלבסוף החלים. הבראתו נתפסה כנס בכפר הקטן. אחרי שסיפר שחלם על גברת יפה שראה בחלומו, ואשר פקדה עליו להחלים, קבע כומר הכפר בידענות כי מדובר היה בבתולה הקדושה. כמרים מבינים בעניינים שכאלו.

תושבי הכפר הנבערים ושטופי האמונות התפלות השתכנעו כי רספוטין הצעיר ניצל כדי למלא ייעוד כלשהו בשליחותה של מריה. בהדרגה השתכנע בכך גם הוא עצמו. הוא החל לטעון שביכולתו להבין את שפת החיות ואף לחזות את הנולד. האגדה סביב כוחותיו העל טבעיים של רספוטין, שתלווה אותו כל חייו, החלה לקרום עור וגידים.

[מוזיקת רקע]

לאחר שבגר, שכנע רספוטין את הוריו שיתירו לו להיהפך לעולה רגל. באותה התקופה היו עולי הרגל מעין נזירים נוודים, שהיו עוברים ממקום למקום ובתמורה למזון, מנבאים נבואות, מרפאים חולים, ומספרים סיפורי סבתות למחייתם. רספוטין, שלקח את העניין ברצינות, יצא למסע למקומות הקדושים בסביבת כפרו, ולמשך זמן מה אף התנזר מאכילת בשר ומממתקים.

כשבגר הפך רספוטין לגבר בנוי לתלפיות שאי אפשר היה להתעלם מנוכחותו. למרות שהיה כמעט אנאלפבית לאורך כל חייו, נימוסיו היו גרועים ודיבורו גס ומשובש, הוא פיצה על כך במראהו המרשים. רספוטין צימח את זקנו העבות ואת שערו, ובשל מבנה גופו החסון במיוחד ועיניו הממגנטות, משך תשומת לב בכל מקום שאליו הגיע.

אולם בגיל 19 פגש רספוטין בחורה בלונדינית, וכל התוכניות להיות נזיר נודד נראו הגיוניות כמו שהות מרצון בסיביר. השניים התחתנו ולאחר מאמצים רבים, נולד להם בן. נראה היה שפרא האדם הסיבירי היה בדרך המהירה להתמסדות, אך אז הכל השתבש.

[מוזיקת רקע]

בגיל חצי שנה בלבד, מת בנו של רספוטין. האסון שבר את מי שעד לפני זמן קצר שקל להיות נזיר, וכעת פנה לחיי הוללות, שכרות ופריצות. בשנת 1892 הוקע רספוטין בכפרו כגנב. אסיפת הכפר דנה את מי שבילדותו טען שמריה עצמה סייעה לו להחלים, לשנת גירוש. בגיל 23 בלבד הספיק רספוטין לאבד את אחיו האהוב, את אמו ואת בנו הרך, והפך לבלתי רצוי בכפרו שלו.

במהלך השנה שבה נאסר עליו לחזור לכפרו, רספוטין עלה לרגל למנזר שרחוק היה 400 קילומטרים משם. במנזר הזה חי סגפן אחד, שקשר את עצמו בשלשלאות מתוך אמונה שעל ידי עינוי גופו יזכה להארה. כולנו מכירים אחד כזה. אותו הסגפן היה גם מי שלימד את רספוטין קרוא וכתוב, ועל הדרך שטף לו גם את הראש בתיאורים מפורטים על העולם הבא, שבו לא ביקר מעודו.

כששב רספוטין לכפרו בתום השנה ההיא, הוא נולד מחדש. שוב. הוא החל לדקלם מזמורים ודיבר מבוקר ועד ערב על רצון האל. כעבור זמן קצר, יצא רספוטין שוב לנדודים, בחיפוש אחר גאולה. הוא נדד עד לצפון סיביר, עלה לרגל להר קדוש ביוון והתקיים מנדבות.

בשלוש השנים הבאות הוא היה שב לכפרו הקטן מדי קיץ, תורם את חלקו למאמץ המשפחתי, ויוצא שוב למסעות באתרי קדושה מרוחקים. כך נולדו שלושת ילדיו בזה אחר זה. בד בבד, רספוטין החל להפיץ את דברי הקודש בקרב הכפריים, ושמו יצא למרחוק כמרפא לגוף ולנשמה.

[מוזיקת רקע]

הוא הקים בביתו מעין בית תפילה תת-קרקעי והחל לקבל קהל, וליתר דיוק, בעיקר נשים, שהעריצו את האיש הקדוש. רספוטין, שמצא עצמו מוקף בשלל בלונדיניות, ראה כי טוב ופרט למשנתו, החל להפיץ עוד כמה דברים. אבל אנחנו נתמקד במשנה: לטענת רספוטין, הרוע נחוץ כדי שהטוב ינצח. זאת משום שהאל אוהב את ברואיו כשהם מטוהרים, אחרי שטבלו במעמקי החטא. אם התעלות רוחנית או גופנית מביאה את האדם קרוב לאל, הרי שניתן להפר את כל המצוות, ואז ניתן להתחרט על כך ולחזור בתשובה. ובמילים אחרות, רספוטין סיפר לעדת מעריצותיו שתאוות הבשרים היא משהו שהאל דווקא מחבב, כמה נוח. רספוטין ונשותיו הרבות פנו לחיי שיכרות וניאוף, והכל כמובן לשם שמיים.

דיווחים על המפגשים המתירניים הגיעו לכומר הכפר. אז נחשד רספוטין, הגנב המורשע של הכפר, גם בהנהגת כת של כפירה. מחוסר הוכחות, רספוטין לא נעצר, אך הכנסייה החלה לפקוח עין על מעשיו של הקדוש ההולל. כאשר חרושת השמועות סביב רספוטין ומעשיו המשיכה להתגבר, הוא חשש שייעצר ויצא למסע בן שלוש שנים שיביא אותו בסופו של דבר לסנט פטרסבורג. הוא היה כריזמטי מספיק כדי לשכנע כוהני דת בכירים שלא ממש הכירו אותו, לספק לו מכתבי המלצה. במכתבים הללו תואר רספוטין כאיש קדוש, שניחן ביכולת לחזות עתידות.

[מוזיקת רקע]

באביב 1903 הגיע רספוטין בן ה-34 לסנט פטרסבורג, עירו של הצאר ניקולאי השני לבית רומנוב. כשמכתב ההמלצה בכיסו, פנה רספוטין לכוהני הדת הבכירים בעיר. האיש הפשוט מסיביר, ששפתו משובשת, נראה היה כמו מציאה גדולה לאנשי הכנסייה בעיר. הם סברו לתומם שרספוטין גס ההליכות, יוכל לשמש כחוליה המקשרת החסרה בין המוני העם הנבערים לבין כוהני הדת שחיו ברווחה על חשבונם, כמנהגם בקודש.

רספוטין שיחק את התפקיד של האיש הפשוט והתמים כל כך טוב, עד שכהן הדת הבכיר בעיר, סימן אותו כיורשו, לעיני כל. למרות זאת, רספוטין דחה שלל הצעות להסמכתו ככומר, משום שהכיר את עצמו וידע שצומות וסיגופים הם פחות כוס הוודקה שלו. מכיוון שעד מהרה גילה רספוטין הבור שאינו מסוגל במילא ללמוד בעל פה את התפילות, היה מנוי וגמור עמו לסלול לעצמו דרך משלו. כך הוא הצליח ליהנות מן היוקרה של אנשי הדת מבלי להיות תלוי בהם.

[מוזיקת רקע]

בזמן שרספוטין הסתובב ברחבי סנט פטרסבורג ושיחר לטרף בלונדיני, שושלת בית רומנוב שלטה ברוסיה מזה 300 שנים. הצאר ניקולאי השני שלט אז ביד רמה ברוסיה העצומה. זה היה שלטון רודני לכל דבר ועניין, עם משטרה חשאית ושליט שהתערב בכל היבט של חיי נתיניו, כמיטב יכולתו. הצארינה אלכסנדרה, אשתו של הצאר, הייתה ממוצא גרמני, ולמרות שלמדה את השפה הרוסית והייתה נאמנה לארצה החדשה, איש לא שכח מעולם שלא הייתה רוסיה מלידה.

השילוב הזה של בני הזוג רומנוב התגלה כבעייתי מאוד. הצאר ניקולאי השני היה הססן עד כאב, התקשה להחליט כיצד לפעול וכשכבר החליט, פעמים רבות בחר באפשרות הגרועה ביותר האפשרית. הצארינה אלכסנדרה, אשתו, הייתה שטופה באמונות הבל והקיפה עצמה בשרלטנים מכל סוג ומין: היא התייעצה עם מגמגמים קדושים לכאורה, מגידי עתידות ומרפאים מפוקפקים, וכל זאת לצד אמונתה האורתודוקסית.

למרבה האירוניה, דווקא הכנסייה הייתה זו שסייעה לרספוטין לפגוש בצארינה, בתקווה שישכנע אותה להאמין אך ורק בדת הממוסדת ובשליחיה הקדושים כמובן. אנשי הכנסייה, אלו שטענו שהאל מדריך אותם, לא יכלו לטעות יותר כאשר קישרו בין רספוטין, שיצא לו כבר שם של מרפא מיסטי וחוזה עתידות, לבין הצארינה הנוחה להשפעה. זו הייתה טעות אסטרטגית חמורה שהשפיעה על ההיסטוריה של רוסיה.

[מוזיקת רקע]

בהמלצתם של בכירי הדת בעיר, רספוטין החל להיראות יותר ויותר בחברתן של משפחות מקרב האצולה. ב-15 באוקטובר 1906 רספוטין הוזמן באופן אישי לארמון וזכה למפגש עם בני הזוג המלכותי. הוא קרא להם "אבא" ו"אמא", שלא על פי כללי הנימוס. בני משפחת המלוכה התרשמו מאוד מן האיש הקדוש ונעדר הגינונים, שגילם בעבורם את הקשר שהיה כה חסר להם לעם הרוסי הפשוט, שממנו היו מנותקים לחלוטין. לא יחלוף זמן רב בטרם יהיו נתונים בני משפחת המלוכה להשפעתו של האיכר הסיבירי הבור והגס.

פרט למגרעותיהם הבולטות של הצאר והצארינה שכבר תוארו, הם סבלו מבעיה חריפה מאוד, שלא מצאו לה מזור. בנם, אלכסיי, יורש העצר המיועד של שושלת בית רומנוב, היה ילד חולני וחיוור. בכל פעם שאלכסיי נחבט או נפל, הוא סבל משטפי דם ואז מכאבים עזים. רופאי המשפחה המלכותית פחדו לטפל בו, שמא יחריפו את מצבו. הם היו חסרי אונים נוכח המחלה המסתורית של יורש העצר, שכיום מקובל לטעון שהייתה המופיליה, המתבטאת בתקלה בקרישת הדם.

[מוזיקת רקע]

בשנים הבאות זומן רספוטין לארמון שוב ושוב, לאחר שטען שביכולתו לרפא את הילד. רספוטין היה אז מתיישב ליד יורש העצר הצעיר ומתפלל בחוזקה, בטענה שהוא יכול לספוג כך את כאבי הילד ולהקל על סבלו. כך הוא לקח על עצמו, בשבתו כאיש קדוש, תפקיד של מעין ישו סיבירי.

ככל הנראה, רספוטין הצליח בעצם להפנט את הילד, ובכך הרגיע אותו והקל על סבלו. הצארינה אלכסנדרה השתכנעה שהאל הוא היחיד שיכול לרפא את בנה, ורספוטין מחולל הניסים הוא לא פחות מאשר שליחו. דרכו לצמרת של רספוטין, "הנזיר המשוגע" כפי שלימים יכנו אותו יריביו, הייתה סלולה. הוא הפך לבן בית בארמון, ונהנה מהשפעה אדירה על הצארינה, שראתה בו קדוש אמיתי.

כעת זכה רספוטין בפרס הגדול באמת: שמו יצא למרחוק כקדוש הבית של בית רומנוב, וכמי שאפילו שליטי רוסיה הכירו בכוחות הריפוי האדירים שלו. מספר תלמידיו ובעיקר תלמידותיו של "הנזיר המשוגע" גדל באופן משמעותי, וכך גם הונו האישי.

בד בבד המשיך רספוטין במשחק הכפול שלו: בנוכחותם של בני משפחת המלוכה הוא טיפח את תדמית האיכר הצנוע והקדוש. מחוץ לארמון המשיך בעסקי הפריצות שלו, ביודעו שמשפחת המלוכה זקוקה לו, ולפיכך סיפקה לו הגנה מחקירות והאשמות.

למעשה, כאשר דיווחים על התנהגותו של רספוטין הגיעו לידיעתו של הצאר ניקולאי, הוא סירב להאמין שרספוטין הוא כל דבר אחר פרט לאיש קדוש. גם כאשר מפקד הארמון ושליש המלך טענו בפניו שמדובר באיכר ערמומי ומתחזה שהתהולל במחיצתן של נשים ונערות, זה לא ממש עזר להם. מאשימיו של רספוטין הועברו למחוזות רחוקים, ולפעמים סולקו לחלוטין מעמדות ההשפעה שלהם.

בשנים הבאות המשיך לנוע בין כפרו בסיביר לבין סנט פטרסבורג, עירם של הצאר והצארינה. בכל פעם שהרגיש שאויביו מתחזקים ונשקפה לו סכנת מעצר או חיסול, ברח לכפרו עד יעבור זעם. הוא ידע שתוך זמן קצר תשלח לו הצארינה הודעה המבקשת ממנו לשוב לארמון, כדי לטפל בבנה. וכך גם קרה.

[מוזיקת רקע]

לקראת אמצע שנת 1910 נראה היה שאויביו המרובים של רספוטין, החלו לשלב ידיים במאמץ נואש להיפטר ממנו. בביטאוני האופוזיציה החלו להופיע דיווחים על מעשיו של הנזיר המשוגע, במטרה לנגח באמצעותו את המשפחה המלכותית. אנשי הדת הבכירים, שראו בעיניים כלות כיצד רספוטין הבור עקף אותם וזכה להשפעה ישירה על מוחותיהם של הצאר והצארינה, ניסו לשווא למחות על כך. אצילי רוסיה, שהיו בעצם קרובי משפחתו של הצאר, הבינו באיחור שרספוטין שכנע את בני הזוג המלכותי לחפש תמיכה ואהבה בקרב העם הפשוט. וזה הפך את האצילים ואת אנשי הדת למיותרים למדי, כשחושבים על זה.

בשנת 1911 הפכה התנהגותו של רספוטין לשערורייה רבתית, שכבר לא ניתן היה לטייח אותה אפילו בהוראת המשפחה המלכותית. נשים רבות התלוננו על מעשיו. אפילו ראש הממשלה שלח לצאר דיווח על מעשיו הנלוזים של רספוטין, ובתגובה הצאר גירש את הנזיר המשוגע מן הארמון, לשמחתם של רבים. אך כעבור כמה חודשים בלבד, הצארינה קראה לו כמובן לשוב לארמון. אלכסנדרה שכנעה את עצמה שלמרות חטאיו הגשמיים מאוד, רספוטין הוא איש קדוש, שמתקרב לאל כאשר הוא חווה את החטא בעצמו. אבל באמצע 1911 הבין רספוטין שהקרקע תחת רגליו בוערת. הוא החליט שהגיע הזמן להוריד פרופיל עד יעבור זעם. אז יצא רספוטין למסע עלייה לרגל נוסף, בין היתר גם בארץ ישראל.

[מוזיקת רקע]

כששב בקיץ 1911 לסנט פטרסבורג, גילה רספוטין כי מסעו לארץ הקודש רק חיזק את המוניטין שלו כאיש קדוש בעיני העם הרוסי. הצארינה חיכתה לשובו בכיליון עיניים וגם הצאר, שאמונו ברספוטין שוקם בהיעדרו, החל להתייעץ איתו לגבי מינויים פוליטיים והחלטות מדיניות. עוצמתו והצלחתו של הנזיר המשוגע הגיעו לשיאן.

במאי 1914 הפך רספוטין, האיכר האנאלפבית והגס מכפר שכוח אל בסיביר, לאחד האנשים החזקים ברוסיה האדירה. שכר הדירה שלו שולם מקופתו האישית של הצאר. המשטרה החשאית הצארית, האוכרנה, הייתה אחראית לשלומו ולבטחונו. עד מהרה אף זכה רספוטין לקצבה חודשית מקופת המשטרה, לשומר ראש ולמכונית ונהג צמודים. הוא הוזמן לכל האירועים שבהם השתתפו אצילי רוסיה. שרים בכירים, גם כאלו שלעגו לו בעבר, החלו לעלות אליו לרגל. כולם הבינו שמילה אחת מפיו לצאר או לצארינה, יש בה כדי לחרוץ את גורלם לשבט או לחסד. רספוטין כמעט טבע למוות מרוב חנופה ושוחד, ואז כמעט מת באמת בעקבות ניסיון התנקשות כושל באמצעות פגיון.

זו הייתה תזכורת מכאיבה לכך שלא כולם נפלו ברשתו של הנזיר המשוגע. המתנקשת השתייכה לאגודת נשים שביקשה לרצוח אותו, כדי שיפסיק לחלל את תומתן של מעריצות שראו בו קדוש. החלמתו של הקדוש ההולל הייתה איטית, אך תודות למבנה גופו החסון הוא שב לאיתנו לאחר שבועות ספורים בלבד.

[מוזיקת רקע]

ב-28 ביוני 1914 אירעה התנקשות נוספת ומשמעותית הרבה יותר בהיסטוריה העולמית. הסטודנט הבוסני גברילו פרינציפ רצח את הארכידוכס פרנץ פרדיננד, יורש העצר של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, ואת רעייתו. מדינות אירופה שהיו כרוכות בקשר גורדי של בריתות והסכמים, החלו ללחום בזו. רוסיה, שהייתה קשורה בחוזה הגנה עם סרביה, צרפת ואנגליה, הצטרפה אף היא למלחמת העולם הראשונה.

אולם עד מהרה כבר היה ברור לכולם שהצבא הרוסי, שהמוני העם סברו שהיה בלתי מנוצח, נפל מן הצבא הגרמני מבחינת ציודו, מבנהו ופיקודו. הרוסים הוכו שוק על ירך. חיילים פצועים ששבו הביתה, סיפרו כי בחזית חסרה תחמושת והפיקוד לקוי. מורת הרוח מן הצאר החלש, שגם כך הייתה גבוהה, רק גאתה עוד ועוד.

בספטמבר 1915 החליט הצאר ניקולאי השני ליטול את הפיקוד על הצבא הרוסי ויצא ללחום בחזית. הצארינה אלכסנדרה נותרה בארמון והייתה האחראית הבלעדית על מדיניות הפנים של המדינה הריכוזית. אלו היו התנאים המושלמים בעבור רספוטין, שהגיע לפסגת השפעתו בארמון, בהיעדרו של הצאר.

אלכסנדרה פיטרה לאלתר כל שר שהעז להפגין בדל חשדנות כלפי המרפא הקדוש של בנה. רספוטין הפך להיות היועץ האישי שלה, ולמעשה, האיש החזק ביותר ברוסיה, גם אם מאחורי הקלעים. שמועות זדוניות החלו לספר שרספוטין ממלא עוד כמה תפקידים בחייה של הצארינה, בהיעדרו של בעלה.

גם במהלך ימי המלחמה הקשים, המשיך רספוטין להתהולל כהרגלו בלילות. בימים הוא מינה פקידי כנסייה, העניק משרות למקורביו ופיטר את יריביו כלאחר יד. רספוטין הצליח לרכז בידיו כוח פוליטי בלתי נתפס.

[מוזיקת רקע]

לקראת סוף שנת 1916 גויסו כבר 13 מיליון גברים רוסים לצבא. למעלה משני מיליון חיילים מצבא הצאר מצאו את מותם במלחמה. כארבעה מיליון וחצי נמנו בין הפצועים. וברוסיה, כמו ברוסיה, שוב הסתמן מחסור חריף במוצרי מזון, בעץ להסקה, שביתות פרצו, המשטרה החשאית פעלה במלוא המרץ, והמורל היה נמוך מאוד. היה ברור שמישהו צריך לשלם על תצוגת הנפל של הצבא הרוסי ועל התוהו ובוהו ששרר בהנהגת המדינה.

ככל שהלך הצבא הרוסי וניגף בפני אויביו במלחמת העולם, כך רבו ההשמצות כנגד הצארינה שמוצאה היה גרמני, וקשריה עם רספוטין המופקר היו תלותיים ומפוקפקים. הצמד המוזר הזה נראה בדיוק כמי שנאמנותו לא הייתה נתונה לרוסיה, אלא דווקא ליריביה. סיר הלחץ הרוסי עמד לגלוש בכל רגע. רספוטין חייב למות, החליטה חבורה של קושרים והחלה לתכנן את רציחתו של הנזיר המשוגע.

[מוזיקת רקע]

בליל ה-29 בדצמבר 1916, קבוצה של חמישה קושרים בראשות הנסיך פליקס יוסופוב, שאביו סולק ממשרת מושל מוסקבה בגלל רספוטין, החליטה לרצוח את הז'לוב הכפרי. בכירים רבים בשלטון, בהם אצילים ואף נשיא הדוּמה, בית הנבחרים הרוסי, היו מעורבים בסוד המזימה. התכנון המקורי היה להזמין את רספוטין לארמונו של הנסיך פליקס יוסופוב, הסמוך לרציף המויקה שעל גדות נהר הנייבה, ואז לרצוח אותו ולשחרר את רוסיה מן הכישוף שהטיל עליה.

כשהגיע רספוטין באותו הלילה לארמונו של הנסיך יוסופוב, כיבד אותו הנסיך ביין שלתוכו נמזגו כמויות גדולות של ציאניד נוזלי, ובעוגות תה שצופו אף הן ברעל. זה אמור היה לחסל סופית את הנזיר החסון, אבל משהו השתבש מאוד.

רספוטין אמנם השתכר, אך נראה היה שלא הייתה כל השפעה לרעל. לחרדתו של הנסיך יוסופוב, רספוטין ביקש ממנו לנגן לו משהו שמח, עד שנרדם לפתע. הקושרים קיוו שהרעל הארור פעל סוף סוף את פעולתו.

[מוזיקת רקע]

השעה הייתה שתיים וחצי בלילה כשרספוטין התעורר שוב. ארבעת הקושרים האחרים החלו להתרוצץ לכל עבר וניסו להבין איך יכול אדם, גם דוב רוסי כמו רספוטין, לשרוד אחרי שהערה אל גופו כמויות כה גדולות של ציאניד.

הם החליטו מהר לעבור לתוכנית ב', שלא ממש תוכננה מראש. ההצעה לחנוק את רספוטין למוות הועלתה, אך אז הודיע יוסופוב שהוא מעדיף לירות ברספוטין לבדו. הוא נטל אקדח וניגש אל רספוטין. הנזיר המשוגע התלונן באוזניו על הרגשה של שריפה בקיבתו, גיהק, ביקש עוד קצת יין והציע לסיים את הלילה בחברת כמה נשים. יוסופוב בתגובה ירה כדור אחד אל לבו של רספוטין, שצרח וקרס תחתיו.

חמשת הקושרים ראו עצמם כגואליה של רוסיה, וביקשו להיפטר מן הגופה, אלא שלמרבה תדהמתם, בשעה שלוש לפנות בוקר רספוטין פתח לפתע שוב את עיניו, עמד על רגליו, ניסה לחנוק את יוסופוב ואף הצליח כמעט להימלט מבעד לשערי הארמון.

בטרם הספיק רספוטין להתרחק, ירה בו קושר נוסף בגבו. רספוטין קרס שוב תחתיו, בפעם ה-300 באותו הערב, פניו כלפי מטה. הקושרים המבועתים הביטו בגופתו של רספוטין באימה ששמורה בדרך לכלל לסרטי זומבים. האיש הורעל ואז נורה כמה פעמים, ובכל זאת היה חזק מספיק כדי להימלט על נפשו. רספוטין נראה כמועמד המבטיח ביותר לשרוד שואה גרעינית ולקום בבוקר עם כאב ראש קל בלבד. האם מת סוף סוף או ששוב יקום לתחיה וישאל איפה רוקדים הלילה? הקושרים המוטרדים גם ידעו שכל היריות נשמעו היטב ברחבי האזור, גם במטה המשטרה, ששכן מול הארמון.

כפי שחששו הקושרים, משרתים ושוטרים מיהרו למקום. אולם משגילו הללו את זהות הנרצח שסירב להירצח, סייעו להעביר את הגופה לאולם הכניסה, שם היא הוכתה באלת גומי בחמת זעם ובשנאה יוקדת. גופתו של רספוטין נעטפה ביריעת בד והושלכה מגשר לתוך חור בנהר הקפוא. אבל השעה הייתה שש וחצי בבוקר וזה היה לילה מורט עצבים. מרוב מהירות, שכחו כולם לקשור חפץ כבד לגופה, כדי שתיעלם סוף סוף במעמקים. שלושה ימים לאחר מכן התגלתה גופתו של רספוטין. בשלב הזה הוא היה כבר היה מת למדי.

[מוזיקת רקע]

בבדיקה שלאחר המוות לא נתגלו בקיבתו של רספוטין רמזים כלשהם להימצאות ציאניד. זה היה מוזר מאוד, אבל זו הייתה רק בעיה אחת בעדותו של הנסיך יוסופוב, ששיחזר את הרצח. לימים יהיו מי שיטענו כי מי שירה את היריה הקטלנית ברספוטין היה לא אחר מאשר אוסוולד ריינר, סוכן של שירות המודיעין הבריטי.

הרצח של האיש הקדוש ומרפאו של בנה, חיזק את החלטתה של אלכסנדרה להגביר את שלטון הדיכוי, אך זה כבר היה מאוחר מדי. העובדה שנציגים בכירים של המשפחה הקיסרית היו מעורבים ברצח ולא ממש נענשו בחומרה, הבהירה לכולם שצדק אחד לפשוטי העם וצדק אחד לאצולה, גם כשמדובר ברצח. המוני העם הרגישו שדם נציגם, האיכר הבור שכבש את פסגת השלטון, לא ננקם. מעריציו התמימים האמינו שהאל יעניש את האומה הרוסית בעקבות רצח שליחו. אלו וגם אלו הסכימו שהצאר חלש האופי והצארינה הגרמנייה לא היו ראויים עוד להנהיג את רוסיה המוכה.

מהומות ושביתות התפשטו ברחבי רוסיה, בעידודה של המפלגה הבולשביקית. מרידה פרצה גם במחנות הצבא ואף בגדודי המשמר הקיסרי.

מוסקבה וסנט פטרסבורג נפלו לידי המורדים האדומים. על פי פקודתה של הממשלה הזמנית, הוציאה יחידת חיילים את גופתו של רספוטין מקברו ולמחרת היום נשרפה על גבי מוקד מאולתר.

ניקולאי השני עוד הספיק לוותר על כתרו לטובת בנו החולני, אלכסיי, שהיה עתה בן שתיים עשרה וחצי. אלא שכל זה לא עניין את המוני העם, שקצו בשושלת בית רומנוב כולה. המשפחה המלכותית הושמה במעצר בית וזמן קצר לאחר מכן הוצאו כל בנותיה ובניה להורג. גופותיהם של אחרוני הצאצאים של בית רומנוב נשרפו אף הן, ממש כפי שעלה בגורלו של רספוטין. אם לנקוט לשון המעטה, זו לא תהיה הפעם האחרונה בהיסטוריה שבה שרלטנות, שחיתות ועוצמה ישלבו ידיים כדי לשגשג על חשבון החסידים השוטים. בינינו מסתובבים ויסתובבו כנראה תמיד "נזירים משוגעים".

[מוזיקת סיום]

ועד כאן "יחידים במינם" להפעם. מקווה שנהנתם. אני שמח לבשר שהפודקאסט זמין להאזנה בספוטיפיי, Itunes וכל יישומי ההסכתים שם בחוץ, ויש גם קבוצת פייסבוק. אתם מוזמנים ליצור איתי קשר גם במייל, כדי לספר לי מה חשבתם על הפרק, מה היה טוב ומעניין, ובמה כדאי להשתפר. המייל שלי הוא goldsteinniv@gmail.com.

נשתמע בפרק הבא.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

27 views0 comments

Comments


bottom of page