ג'ורג' אורוול היה סופר אמיץ ומרחיק-ראות, אשר חרד לעתיד המין האנושי. שתי יצירות המופת הדיסטופיות פרי-עטו, "חוות החיות" ו-"1984", ראו את הנולד במובנים רבים. אורוול כתב אותן לאחר שעבר מסע התפכחות אישי, שבמהלכו חצה את כל הקווים:
מקצין במשטרה הקיסרית בהודו, הוא הפך לאחד מחריפי המתנגדים לקולוניאליזם; מבוגר מכללה יוקרתית, אורוול נעשה לנווד, שחי בשולי החברה; מעיתונאי שנשלח לספרד, הוא הפך ללוחם במיליציה הרפובליקנית במדינה; ומתומך במפלגות השמאל, היה זה דווקא אורוול, שקרע את המסיכה מעל פרצופו האמיתי של סטאלין. ספריו העל-זמניים העשירו את שפתנו בשלל מטבעות לשון שטבע. אורוול חשף בהם גם כמה שיטות מתוחכמות, שבאמצעותן מסובבות ממשלות את נתיניהן בכחש, מאז ועד היום.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 03/06/2021.
ברוכים הבאים לפודקאסט "יחידים במינם".
[מוזיקת פתיחה]
שמי ניב גולדשטיין ויש לי חולשה לאנשים מיוחדים, שנויים במחלוקת וחריגים בנוף ההיסטוריה האנושית. מדי פרק נפגוש דמות מרתקת, הרפתקנים פורצי דרך, כופרים בעיקר ומורדים, סופרים לא שגרתיים, שחמטאים משונים ופילוסופים יוצאי דופן. אתם מוזמנים להצטרף למסע ולשמוע על אנשים שונים שאולי עוד לא הכרתם אשר ראויים לכינוי "יחידים במינם".
ג'ורג' אורוול - האיש שחזה עתיד שחור משחור
"בראשית המאה העשרים, היה חזון חברת העתיד - חברה עשירה, משופעת בשעות פנאי, מסודרת, ויעילה […] - טבוע בתודעתו של כל אדם בן תרבות. המדע והטכנולוגיה התפתחו בקצב מסחרר, ונראה היה טבעי להניח, שלהבא יוסיפו ויתפתחו. לא כך אירע, הן בגלל הדלדול שנגרם עקב שורה ארוכה של מלחמות ומהפכות, והן משום שהתקדמות המדע והטכנולוגיה הייתה תלויה בשגרת מחשבה אמפירית, שלא יכלה להוסיף ולהתקיים בחברה ממושטרת" - מתוך הספר "1984" לג'ורג' אורוול.
[מוזיקת רקע]
אריק ארתור בלייר, הידוע יותר בשמו הספרותי ג'ורג' אורוול, נולד ב-25 ביוני 1903 במוטיהרי שבמזרח הודו. הוריו של אורוול נמנו על המעמד הבינוני הנמוך. אביו היה עובד ציבור בריטי זוטר במדינה, ואמו הצרפתייה הייתה בתו של סוחר כושל בבורמה, כיום מיאנמר.
לפי אחד המקורות, כשהיה אורוול בן כשנה, העבירה אמו אותו ואת אחותו בחזרה לבריטניה. האב נותר בהודו, ומיעט לבקר את משפחתו. רק בשנת 1912, עם פרישתו של האב מעבודתו, התאחדה המשפחה באי הבריטי. כך שבערך בגיל תשע, אורוול התוודע לראשונה לאביו. הקשר בין השניים עתיד היה להיות תלוש למדי, ולימים יטען גיבורנו שאביו היה שמרן ומשעמם.
כבר מילדות התגלה אורוול כילד חולני שחלה בשפעת בתדירות גבוהה. חיש מהר הוא התבלט גם כבעל כישרון כתיבה. לפי אחד המקורות, אורוול חיבר את שירו הראשון כבר במלאות לו ארבע שנים. בגיל אחת עשרה הוא זכה לפרסם שיר פרי עטו בעיתון המקומי. אבל למען האמת, אורוול שלח ידו בשירה גם מסיבה נוספת. היא הייתה מפלט לילד המופנם, ומזור לנפשו. כך הוא כתב לימים על ילדותו הלא מאושרת במיוחד:
"היה לי תחביב הילד הבודד, של המצאת סיפורים וניהול שיחות עם אנשים דמיוניים. אני חושב שכבר למן ההתחלה, שאיפותיי הספרותיות התערבבו עם הרגשות של היותי מבודד ולא מוערך דיי".
בשנת 1911 נשלח אורוול לפנימייה, כמו ילדים רבים אחרים באנגליה של אותם הימים. אולם שינוי המקום לא ממש גרר אחריו שינוי במזל. גם בפנימייה אורוול נחשב לעוף מוזר משני טעמים: הראשון היה, שלמרות מאמצי הוריו להציג חזות של עושר, היה ברור לחבריו לכיתה שמשפחתו ענייה למדי. אורוול הרגיש לא יכול היה שלא להבחין גם כי הנערים העשירים בפנימייה זכו ליחס טוב יותר מן הצוות. זה לא היה צודק או הוגן. ואם זה לא היה מספיק, הרי שאורוול היה חריג בנוף הפנימייה גם בשל יכולותיו האינטלקטואליות המרשימות.
כך שבדומה לשנות ילדותו המוקדמות, גם בפנימייה אורוול לא חש עצמו רצוי או אהוד, ובחר להטביע את יגונו בספרים. לימים, הוא יכתוב על הסבל שהיה מנת חלקו באותן השנים באחת מרשימותיו האוטוביוגרפיות שפורסמו לאחר מותו.
אלא שאין רע ללא טוב. באותן שנים אומללות החל אורוול גם לטפח חלום שיהפוך לימים לייעודו: הוא רצה להיהפך לסופר. בזכות הישגיו וכישוריו, אורוול זכה בשתי מלגות לשתי מכללות יוקרתיות: וולינגטון ואיטון. בין השנים 1917 ל-1921 חבש גיבורנו את ספסלי איטון, ואפילו זכה לפרסם אחת מיצירותיו בביטאון המכללה.
מעניין לציין, שאחד ממוריו של אורוול היה לא אחר מן הסופר אלדוס האקסלי, שספרו המפורסם ביותר הינו "עולם חדש מופלא". זהו ספר דיסטופי, כלומר הפוך מאוטופי, שלעיתים מוזכר בנשימה אחת עם אלו של אורוול עצמו, אך לפחות לטעמי האישי, נופל מהם.
למרות שעשה חיל במכללה, והמסלול הטבעי היה להירשם ללימודים באוניברסיטה, אורוול נאלץ לשנות את מסלול חייו. הסיבה לכך הייתה שהוריו לא יכלו לממן את לימודיו הגבוהים. במקום זאת, אורוול החליט להמשיך את המורשת המשפחתית. בשנת 1922 הוא הוצב בבורמה, שם עבד כעוזר מפקח מחוז במספר תחנות של המשטרה הקיסרית ההודית. לפחות בשנים הראשונות, נראה היה שאורוול סוף סוף מצא את מקומו.
[מוזיקת רקע]
אולם בהדרגה חל שינוי חריף בהשקפת עולמו של אורוול. הוא לא יכול היה שלא להבחין בכך שהשלטון הבריטי כפה עצמו על הבורמזים. אורוול הלך והתבייש במדיו ותיעב את המחשבה שהוא משרת כקצין משטרה קולוניאליסטי. כך שכאשר הגיעה שעתו לעזוב את בורמה לבריטניה, בשנת 1927, הוא ידע שלא ישוב אליה עוד.
באחד בינואר 1928, התפטר גיבורנו מן המשטרה האימפריאלית, והיה נחוש לפצוח בקריירה הספרותית שהייתה מושא חלומותיו. זמן קצר קודם לכן, בסתיו 1927, אורוול אחוז רגשות האשם החליט לכפר על תרומתו לקולוניאליזם הבריטי. מכיוון שלאורך כל שנות שירותו בבורמה, ההפרדה הגזעית לא אפשרה לו לחיות במחיצת הבורמזים, הוא בחר עם שובו לאירופה, לחוות את חייהם של חלכאי ומדוכאי החברה האירופאית. אורוול החליט שעליו לעשות מעשה קיצוני כדי להבין אותם ואת עולמם.
[מוזיקת רקע]
אורוול עטה אז על עצמו בגדים מרופטים, ושם פעמיו לאזור האיסט-אנד של לונדון. הוא גמר אומר בלבו לגור במשכנות העוני ולהתרועע במחיצת קבצנים ופועלים קשי-יום שחיו בשולי החברה. אורוול הפך לנווד, תפס טרמפים בכבישי אנגליה, ולבסוף מצא עצמו בפריז. בעיר האורות גיבורנו המלומד רחץ כלים למחייתו, ולן בחשכת שכונותיה המפוקפקות ביותר.
מכלל חוויותיו הללו במחיצתם של מוכי הגורל, רקח אורוול את עלילת אחד מספריו המוכרים ביותר, ששמו "דפוק וזרוק בפריז ובלונדון". הספר ראה אור בשנת 1933, והעניק לגיבורנו הכרה ספרותית ראשונית. הוא חתם עליו בשמו הספרותי, שעמו הוא מזוהה עד היום - ג'ורג' אורוול. "אורוול" היה שמו של נהר במזרח אנגליה, שבקרבתו חי גיבורנו בצעירותו.
שינוי השם היה סמלי מאוד. הוא ביטא את לידתו מחדש של מי ששירת את מכונת הדיכוי הבריטית, חצה את הקווים, ואז ביקש לחיות בקרב המדוכאים דווקא. אלא שנראה כי היה גם פן מעשי להמרת השם. אורוול חשש שמשפחתו תתקשה להבין כיצד בוגר מכללה יוקרתית מצא עצמו שוטף כלים למחייתו וחי חיי נוודות. ככל הנראה, השם החדש נועד גם להסתיר את זהותו האמיתית של מחבר הספר. וזה הצליח. השם הקליט הזה, "ג'ורג' אורוול", הפך עד מהרה למזוהה כל כך עם גיבורנו, עד שרק קרוביו ידעו שלא היה זה שמו האמיתי.
ספרו הבא של אורוול, "ימים בורמזיים" שמו, ראה אור כעבור כשנה. בספר זה, כמו גם ברשימות מפורסמות פרי עטו, דוגמת "הריגת פיל" ו"תלייה", אורוול הכה על חטא, ומתח ביקורת קשה על הדיכוי הבריטי, שבו נטל חלק פעיל בעבר.
בשנת 1937 ראה אור ספרו הסוציאליסטי של אורוול, "הדרך לרציף וויגן" שמו, שבו סיפר על חייו בקרב הכורים העניים של צפון אנגליה. אולם בזמן שהספר נשלח לדפוס, אורוול כבר יצא את גבולות בריטניה, הישר אל היעד מוכה היגון הבא.
עוד בדצמבר 1936 שם אורוול פעמיו לספרד, על מנת לדווח על מלחמת האזרחים שהשתוללה במדינה. אלא שהוא לא חשב לרגע לסקר את המלחמה מן הצד. גם הפעם אורוול ביקש לחוות את המציאות על בשרו, מבלי לייפות אותה. עד מהרה הוא הצטרף למיליציה הרפובליקנית הספרדית, ולחם בחזית נגד הלאומנים הפאשיסטיים, תומכי הגנרל פרנקו. אורוול הפך לכתב לוחם, עלה בסולם הדרגות, ואף נפצע בזרועו ובגרונו.
ביוני 1936 התחתן אורוול בספרד, אולם כעבור פחות משנה נאלצו בני הזוג להימלט מן המדינה מחשש לחייהם, לאחר שהואשמו בבגידה. היה זה לאחר שאורוול, למרות אהדתו העקרונית למפלגות השמאל, החל ללחום גם בקומוניסטים בברצלונה, משום שניסו לדכא את יריביהם הפוליטיים.
אולם גם ממקום שבתו הבטוח בבריטניה, אורוול התקשה לשכוח את בגידתם של הקומוניסטים בספרד. לימים הוא העיד כי החליט לכתוב את ספרו המפורסם "חוות החיות", לאחר שהתאכזב מרה מן המפלגה הקומוניסטית והעומד בראשה. לטענת אורוול, לא חירותם או כבודם של הספרדים עמדו לנגד עיניו של סטאלין, אלא רק האינטרסים של ברית המועצות באירופה. חששו של אורוול מן הקומוניזם בכלל ומן הרודנות בפרט, עתיד לעבור כחוט השני בספריו הבולטים. עוד נגיע לזה.
[מוזיקת רקע]
בשנת 1938 התפרסם ספר חשוב נוסף של אורוול, "מחווה לקטלוניה" שמו, שבו דיווח שוב, ממקור ראשון, על חוויותיו מן החזית. אולם באותה השנה קיבל אורוול גם בשורת איוב: הוא אובחן כחולה שחפת, מחלה שבאותה התקופה נחשבה לחשוכת מרפא.
את החודשים הבאים בילה אורוול בסנטוריום בניסיון להתאושש, אך המחלה המשיכה ללוות אותו, כמו צל עיקש, לאורך כל חייו. כדי להמשיך ולפרנס את עצמו, אורוול החל לפרסם מאמרים וביקורות, שעשו לו שם של מבקר ספרותי שנון.
באמצע יוני 1939, כשהלך ונעשה ברור שמלחמת העולם השניה כבר בפתח, ראה אור ספר נוסף של אורוול בשם "Coming up for Air". בספר ניתן למצוא רמזים לחששו של אורוול מפני עתיד דיסטופי שבו מושל הפאשיזם, והמלחמה היא לחם חוקם של האנשים.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ניסה אורוול להתגייס לצבא, אך נדחה. כעבור כשנתיים הוא התמנה כמפיק בשירות ההודי של הבי.בי.סי הבריטי. כעבור שנתיים נוספות, הוא הפך לעורך ספרותי בשבועון הסוציאליסטי ה"טריביון". אלה היו שנים פוריות בעבור אורוול, שכתב ללא הרף על שלל נושאים ספרותיים, פוליטיים והיסטוריים. הוא מתח ביקורת על האימפריאליזם, הפאשיזם והקומוניזם גם יחד. למרות זאת, אורוול היה מוכר כמבקר חריף, בעיקר בקרב חוגי האינטלקטואלים, אך עדיין לא כסופר בעל שם.
[מוזיקת רקע]
בנובמבר 1943, בעוד מלחמת העולם השנייה מסלימה, ובריטניה מופצצת ללא הרף על ידי הלופטוואפה הגרמני, החל אורוול לשקוד על אחת משתי יצירות המופת, שבזכותן הוא זכור כיום. היה זה הספר "חוות החיות", שמלאכת כתיבתו נשלמה בפברואר 1943.
"חוות החיות", הוא משל פוליטי נוקב, אוניברסלי ועל-זמני. זירת ההתרחשות הינה החווה של האדון ג'ונס, שעליה משתלטות יום אחד החיות. החזירים, מנהיגי המרד, שהולכים ומסתאבים בהתמדה, מבוססים על דמויותיהם של סטאלין וטרוצקי. אחד המשפטים המפורסמים ביותר מהספר הינו: "כל בעלי החיים שווים, אבל מקצת בעלי החיים שווים יותר מן האחרים". אם לא קראתם את הקלאסיקה הזאת, שהיא משל לשלטון הרודנות באשר הוא, רוצו לקרוא.
אולם הספר "חוות החיות", מבריק ככל שהיה, הקדים את זמנו. הימים היו עדיין ימי מלחמת העולם השנייה, כשסטאלין וברית המועצות היוו חלק משמעותי ממחנה בעלות הברית. מתיחת ביקורת על סטאלין, מי שעדיין כונה בחיבה בבריטניה "הדוד ג'ו", היוותה בעיה של ממש. ואכן, ארבע הוצאות לאור דחו את הספר, ופקיד בכיר במשרד ההסברה הבריטי התנגד לפרסומו בעיתוי הזה, מחשש שיפגע במערכת היחסים עם ברית המועצות.
עד מהרה גילה אורוול כי המזל הרע המשיך לרדוף את "חוות החיות" גם מהשמיים. ב-28 ביוני 1944, במסגרת התקפה של חיל האוויר הגרמני על בריטניה, נפגע ביתו של אורוול. כששב גיבורנו לביתו למחרת היום, גילה בין ההריסות את כתב היד של "חוות החיות". כתב היד היה מפוחם ומקומט, אך באורח פלא עדיין שלם.
החודשים נקפו, אך הוצאתו לאור של "חוות החיות" לא נראתה באופק. במשך זמן מה אורוול שקל לפרסמו בהוצאה פרטית. לבסוף החליט, בלית ברירה, לבחור בהוצאה לאור קטנה, שנהגה לפרסם פרסומים אנרכיסטיים. נראה היה שנגזר על הספר להישכח מיד עם פרסומו ולשקוע במהירות בתהום הנשייה.
אולם אז פנה לאורוול המוציא לאור שפרסם שניים מספריו הקודמים. לימים, המוציא לאור הזה יפרסם את כתביהם של פרנץ קפקא ותומאס מאן, אבל באותם הימים הוא נחשב לשולי למדי בעולם הספרות הבריטי. אורוול החליט שזה הטוב ביותר שיוכל לקוות לו, ויצא ביוני 1944 לצרפת ככתב צבאי מטעם העיתון "אובזרוור". אבל עד מהרה גילה אורוול ש"חוות החיות" ביש המזל עדיין היה רחוק מפרסום.
במהלך המלחמה חולק הכול במשורה, גם הנייר. המוציאים לאור בממלכה המאוחדת גילו מהר למדי שמכסות הנייר שהוקצבו להם פשוט לא הספיקו. כך שיותר משנה חלפה מיום הגשת כתב היד ועד שיצא לאור סוף סוף בקיץ 1945.
בדיעבד, כל העיכובים הללו דווקא היטיבו עם מכירת "חוות החיות". מדוע? משום שכשלושה חודשים לאחר סיום המלחמה כבר היו ברורים לעין ניצניה של המלחמה הקרה, בין בעלות הברית לשעבר. סטאלין כבר זכה למעמד הוגן יותר מבחינה היסטורית: הוא לא היה עוד "הדוד ג'ו" הנחמד, אלא רודן אכזר שלא ידע רחמים.
ב-17 באוגוסט 1945 הגיע הספר לחנויות הספרים, וזכה מיד להצלחה גדולה. 4,500 העותקים של המהדורה הראשונה נמכרו כולם תוך ימים ספורים. בנובמבר הודפסו עשרת אלפים עותקים נוספים, שגם הם נמכרו כמו לחמניות טריות. אורוול הפך לסופר מפורסם, ולראשונה בחייו גם זכה לתגמולים כספיים נאים בעבור יצירתו.
אלא שכמו תמיד אצל אורוול, שמחה ועצב נמהלו זו בזה. עוד באותה השנה מתה אשתו, לאחר שרק כמה חודשים קודם לכן אימצו בני הזוג ילד. כארבע שנים מאוחר יותר, באוקטובר 1949, נישא גיבורנו בשנית.
בד בבד הלך פתיל חייו של אורוול והתקצר. הוא נאלץ להמשיך ולכתוב בין אשפוזים, מנסה לדחות ככל יכולתו את הקץ, להרחיק מעליו ללא הצלחה את השחפת. בכספי התמלוגים שהניב לו הספר "חוות החיות" אורוול רכש בית מבודד באי סקוטי. שם הוא נחוש היה לכתוב את יצירת המופת של חייו, בטרם ימות.
בשנת 1949 ראה אור ספרו האחרון והגדול מכולם של אורוול, "1984". הספר המרתק השפיע באופן משמעותי לא רק על עולם הספרות, אלא על רוח התקופה כולה. אורוול טבע אוצר מילים חדש, שעודנו משמש אותנו גם כיום. מטבעות לשון כמו "משטרת מחשבות", "מיניסטריון האמת", "חדר 101" ו"האח הגדול עינו פקוחה" עודם רלוונטיים גם בימינו, אולי יותר מתמיד.
ביצירת המופת הזאת שואב אותנו אורוול לתוך עולם קודר ומדכא, שבו המדינה שולטת בכל היבט והיבט בחיי האדם, גם באמצעים טכנולוגיים, אך בעיקר על ידי סילוף האמת, הטלת טרור ושטיפת מוחות. שלוש מעצמות אדירות חולקות ביניהן את כלל שטחי העולם המיושב, למעט אזור מריבה ששוכן בגבולותיהן. המלחמה בעולם הזה, כל תכליתה היא להסיח את דעתם של ההמונים ממצבם האמיתי. לשם כך אין כל מניעה גם בהמצאת אויבים יש מאין. כך תיאר זאת אורוול בספרו:
"בצירוף זה או אחר, מצויות תמיד מעצמות העל במצב מלחמה, וכך היו עשרים וחמש שנה. אולם המלחמה אינה עוד אותו מאבק נואש, קטלני, שהייתה בעשרות השנים האחרונות של המאה העשרים. זוהי לחימה בעלת מטרות מוגבלות, בין צדדים לוחמים שאין בכוחם להשמיד זה את זה, שאין להם מניעים חומריים למלחמה, ושאין ביניהם חילוקי דעות אידיאולוגיים ממשיים".
זמן קצר לאחר פרסום ספרו הכביר, ב-21 בינואר 1950, מת ג'ורג' אורוול ממחלת השחפת. הוא היה בן 46 במותו. לאחר מותו הפכו שני ספריו האחרונים של אורוול לקלאסיקות על-זמניות. הפיכתם לסרטים, עם זאת, הייתה סיפור שונה. "חוות החיות" הפך לסרט אנימציה, ואף שזכה להצלחה מסחרית, סופו שונה והוא נוצל לשם ניגוח ברית המועצות. לפי אחד המקורות, הסרט גם זכה למימון נדיב ונסתר של ה-CIA האמריקני.
[מוזיקת רקע]
לקראת סיום, הנה ציטוט נוסף מן הספר "1984", שכל בני האדם, בכל עידן ומקום, יכולים להפיק ממנו לקח חשוב:
"פעולתה העיקרית של מלחמה היא השמדה, לאו דווקא של חיי אדם, אלא של פרי עבודת האדם. מלחמה היא הדרך לנפץ לרסיסים, או לזרוע בחלל האוויר, או להטביע במעמקי הים, חומרים שאלמלא כן, אפשר היה להשתמש בהם כדי להרבות את רווחתם של ההמונים, וממילא, במרוצת הזמן, להרבות את השכלתם ותבונתם".
חייו, יושרו, אומץ לבו וחזונו מרחיק הראות של ג'ורג' אורוול היו ועודם "יחידים במינם".
[מוזיקת סיום]
זהו. עד הפרק הבא אפשר לבקר באתר הפודקאסט, www.niv-goldstein.com או בקבוצת הפייסבוק.
"יחידים במינם" זמין להאזנה בחינם בכל יישומי ההסתכים. לחצו על כפתור "מעקב" ותקבלו את הפרקים החדשים עד לטלפון הנייד.
אתם יותר ממוזמנים להפיץ את הבשורה ולספר לחברים, למכרים ולחתולים שלכם על הפודקאסט.
נשתמע בפרק הבא של "יחידים במינם".
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments