הלן קלר היתה אישה שהוכיחה שאין דבר העומד בפני הרצון, התבונה והעבודה הקשה. בינקותה לקתה קלר במחלה מסתורית, שהותירה אותה חירשת ועיוורת. היא שקעה אז בדיכאון כבד, שהדאיג מאוד את משפחתה. אולם תודות למורתה הנאמנה, אן סאליבן, קלר למדה לקרוא, ולא פסקה מאז. זו הייתה תחילתו של מסע מפרך אך מלא סיפוק, שהוביל את קלר לגבהים מעוררי קנאה. קלר, שסיפור חייה הפך למפורסם, יצאה מגדרה כדי לסייע לאנשים ברחבי תבל. למרות הקשיים, היא הפכה לאחת הפעילות החברתיות הבולטות במאה העשרים.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 03/12/2020.
ברוכים הבאים לפודקאסט "יחידים במינם".
[מוזיקת פתיחה]
שמי ניב גולדשטיין ויש לי חולשה לאנשים מיוחדים, שנויים במחלוקת וחריגים בנוף ההיסטוריה האנושית. מדי פרק נפגוש דמות מרתקת, הרפתקנים פורצי דרך, כופרים בעיקר ומורדים, סופרים לא שגרתיים, שחמטאים משונים ופילוסופים יוצאי דופן. אתם מוזמנים להצטרף למסע ולשמוע על אנשים שונים שאולי עוד לא הכרתם אשר ראויים לכינוי "יחידים במינם".
הלן קלר - האשה שחשה לעזרת הזולת
"יש ימים שבהם תשומת הלב הקפדנית שעלי להקדיש לפרטים מכרסמת בנשמתי, והמחשבה על כך שעלי להקדיש שעות לקריאת כמה פרקים בודדים כאשר בעולם שבחוץ נערות צוחקות ושרות ורוקדות, מקוממת אותי; אבל עד מהרה אני חוזרת לעצמי ומתמלאת מצב רוח טוב, ומתייחסת לאי שביעות הרצון שלי כאל בדיחה. הרי בסופו של דבר, כל מי שרוצה לרכוש ידע אמיתי, חייב להעפיל לבדו אל הר הקושי, ומאחר שאין דרך סלולה אל הפסגה, אני מוכרחה לזגזג את דרכי למעלה… כל מאבק הוא ניצחון".
הלן אדמס קלר, נולדה ב-27 ביוני 1880 באלבמה, ארצות הברית. משפחתה לא הייתה אמידה במיוחד, והתקיימה על מטע הכותנה שלה. קלר נולדה בריאה לגמרי, והתפתחותה הייתה מהירה מאוד: בגיל שישה חודשים בלבד התינוקת הנבונה החלה לדבר. בגיל שנה כבר עשתה קלר את צעדיה הראשונים.
אולם בשנת 1882, כשמלאו לה 19 חודשים, חלתה קלר במפתיע במחלה מסתורית כלשהי. רופא המשפחה שלה החליט שהייתה זו "קדחת המוח". כמה מרופאי התקופה הגדירו את מחלתה כ"גודש עז של הקיבה והמוח", יהיה זה מה שיהיה. למען האמת, עד היום חלוקים ביניהם המומחים באשר לטיבה המדויק של המחלה. ייתכן שהייתה זו דלקת קרום המוח, אדמת או שנית שתקפה את קלר. מה שברור מעל לכל ספק, הוא שהמחלה הזאת שינתה את חייה של קלר מן הקצה אל הקצה.
בתחילה חום גופה של קלר הקטנה עלה בצורה מסוכנת. לאחר כמה ימים, הבחינה אמה בדבר שעורר את דאגתה: בתה לא הגיבה עוד כבעבר לצלצול הפעמון, שנהג לכנס את בני המשפחה לארוחה. גם כשנופפה בידה מול פניה של הפעוטה, התוצאה הייתה דומה. להקלתם הרבה של בני המשפחה, קלר הבריאה מן המחלה לאחר זמן קצר, וכולם האמינו שעד מהרה ישובו חושיה לתפקוד מלא. אולם הם טעו. המחלה אמנם חלפה, אך היא הותירה את קלר חירשת ועיוורת. לתמיד.
[מוזיקת רקע]
אט אט החלו כולם להסתגל למציאות החדשה. מרתה וושינגטון, בתה הצעירה של טבחית המשפחה, הצליחה לנהל תקשורת מוגבלת עם קלר באמצעות שפת סימנים. עד לגיל שבע קלר הספיקה לשכלל אותה, עד שכללה למעלה משישים סימנים שונים. אולם למרות שתבונתה סייעה לה לנתץ את מסך השתיקה והחשיכה שאפף אותה, קלר הלכה ושקעה בייאוש כבד.
התסכול הרב ממוגבלויותיה נתן בקלר את אותותיו. התנהגותה הפכה פרועה. היא נהגה לצעוק ולבעוט לכל עבר בשעת זעם, ולצחקק ללא שליטה כשהייתה שמחה. ההתקפות משולחות הרסן הללו הביאו רבים מקרובי משפחתה של קלר לחשוב ברצינות על שליחתה למוסד רפואי.
בשנת 1886 קראה אמה של קלר בספר שהפיח בה תקווה מחודשת. בספר תואר חינוכה המוצלח של ילדה חירשת ועיוורת. קלר נלקחה אז לבדיקתו של רופא מומחה, שהמליץ למשפחה על מפגש עם אדם שעבד באותה התקופה עם ילדים חירשים. האדם הזה היה לא אחר מאשר אלכסנדר גרהם בל, הממציא המפורסם.
בל התרשם עמוקות מן הילדה החכמה. לימים הוא סיפר כך על קלר: "בילדה הזאת ראיתי יותר מן האלוהי, מכפי שבא לידי ביטוי בכל אדם שפגשתי לפני כן". בל המליץ לבני המשפחה על מוסד לעיוורים בבוסטון, שיעניק מסגרת תומכת ומחנכת לקלר הקטנה. אחת מבוגרות המוסד הזה עתידה לשחק תפקיד משמעותי ביותר בחיי קלר, ולהפגין כלפיה מסירות שאין שניה לה.
[מוזיקת רקע]
אן מנספילד סאליבן הגיעה לביתה של הלן קלר באלבמה ב-13 במארס 1887. היא לקחה אז תחת חסותה את קלר בת השש, ושינתה את חייה. בתהליך איטי ושקדני סאליבן שיפרה באופן משמעותי את יכולתה של הילדה ליצור קשר עם סביבתה. היא לימדה את קלר, בין היתר, כיצד לבטא מילים באמצעות מגע אצבעותיה.
במשך זמן מה נראה היה שלסאליבן הייתה השפעה חיובית על קלר, אולם הדברים לא התנהלו על מי מנוחות לאורך זמן. לאחר שפגה סקרנותה הראשונית של קלר, היא הפסיקה לשתף פעולה עם מורתה החדשה. סאליבן גם נוכחה לדעת שתלמידתה הסרבנית לא הצליחה להתאים באופן נכון בין סימני אצבעותיה לבין החפצים שאת שמם ביקשה לבטא. הפרה, אם כן, רצתה להניק, אך העגל סירב לינוק. בתנאים שכאלו קשה מאוד ללמוד וללמד שפה חדשה.
אולם סאליבן לא אמרה נואש. היא אילצה את קלר חסרת המשמעת להתמיד בלימודיה. אז הלכו ותכפו התקפות הזעם של קלר, שאילצו את סאליבן לתקוף את שורשי הבעיה מכיוון אחר. המורה המסורה חשדה שהתנהגותה הפרועה של קלר קשורה להימצאותם של בני המשפחה בקרבתה. אחרי הכל, בשביל להציג הצגה טובה צריך קהל. הפתרון של סאליבן, אם כן, היה קיצוני, אך יעיל: היא דרשה שקלר תבודד מכל יתר בני המשפחה, ותלמד במבנה נפרד. באופן הזה, קיוותה סאליבן, קלר תוכל להתרכז אך ורק בלימודיה.
ההתמדה והעיקשות הללו של המורה שסירבה להניח לתלמידתה להתרשל בלימודיה, נשאו פרי. בד בבד, סאליבן החליטה להפוך את שיטת הלימוד שלה למוחשית יותר. יום אחד היא הניחה את ידה של קלר מתחת לזרם מים צוננים. אז ביטאה סאליבן, באמצעות מגע אצבעותיה על ידה של קלר, את המילה "מים", עד שזו חזרה אחריה בהצלחה על המילה.
זו הייתה, פריצת הדרך המשמעותית שהצליחה לחדור את חומות ההגנה של קלר, המכונסת בעולמה. כך תיארה קלר לימים את תחושותיה ברגע הבלתי נשכח, שבו למדה לחוש את המילה הראשונה שלה:
"הזרם הקריר קלח על ידי האחת, ועל היד השנייה אייתה המורה את המילה 'מים', בהתחלה לאט, אחר כך במהירות. עמדתי בלי ניע, כל תשומת לבי ממוקדת בתנועת האצבעות שלה. לפתע חשתי באיזו הכרה מעורפלת, כמו משהו שנשכח - תחושה של מחשבה חוזרת; ואיכשהו, נגלה לי המסתורין של השפה. ידעתי ש'מ-י-ם', פירושם הדבר הקריר הנהדר ששוטף את ידי. המילה החיה הזאת העירה את נשמתי, העניקה לה אור, תקווה, אושר, שיחררה אותה! יצאתי מצריף הבאר תאבת דעת. לכל דבר היה שם, וכל שם הוליד מחשבה חדשה. כשחזרנו הביתה, כל חפץ שנגעתי בו כמו רטט מרוב חיים. זה היה מכיוון שראיתי הכול באותה ראייה משונה וחדשה שניתנה לי".
[מוזיקת רקע]
עד סוף אותו היום קלר הצליחה ללמוד שלושים מילים חדשות באמצעות השיטה הזאת. כעת, משרכשה את אמונה ואת שיתוף פעולתה של קלר, סאליבן לא בזבזה זמן נוסף. היא הצליחה ללמד את תלמידתה גם את כתב הברייל, והקנתה לה ידיעות בתחומי המתמטיקה, הגיאוגרפיה, הזואולוגיה והבוטניקה.
במארס 1890 החלה קלר להשתתף בשיעורי דיבור בבית ספר לחירשים בבוסטון. בעצת סאליבן, היא הניחה את אצבעותיה על פיה של מורתה, כדי לחוש את הרטט ואת תנועת הלשון בעת הדיבור. באופן הזה, קלר הצליחה להבין כיצד נוצרות המילים בפינו. רבים מאיתנו מקבלים כמובנת מאליה את היכולת לבטא את עצמנו באופן שאחרים יבינו. אך רק בתום 25 שנים, קלר הצליחה לרכוש את היכולת הזאת. למרות זאת, היא המשיכה להיעזר במתורגמן במהלך הופעותיה הפומביות.
בין השנים 1894 ל-1896 השלימה קלר את לימודיה הקדם-אקדמיים במוסד ניו-יורקי לחירשים. היא למדה לקרוא באנגלית, בצרפתית, בגרמנית, ביוונית ובלטינית, וכל זאת בכתב ברייל. בשנת 1896 היא למדה במכינה לנשים בקיימברידג'. קלר העמיקה אז את השכלתה בתחומים מגוונים: היסטוריה וספרות אנגלית, גרמנית ולטינית. שמה של קלר, שרכשה את השכלתה למרות המכשולים שניצבו על דרכה, הלך והתפרסם. רבים וטובים ביקשו אז להכירה ולשהות במחיצתה.
להלן קלר היה כישרון מיוחד להרשים כמעט את כל מי שראתה. אלברט איינשטיין, למשל, ציין שהיה "מעריץ גדול שלה". וינסטון צ'רצ'יל כינה אותה: "האישה הדגולה ביותר של תקופתנו". אולם מי שהפך לחבר אמיתי של קלר וגם סייע לה להגשים את חלום הלימודים, היה מארק טווין, שאת סיפור חייו המיוחד הכרנו באחד הפרקים הקודמים.
טווין פגש את קלר עוד כשהייתה בת 14, והתרשם ממנה עמוקות. הוא הפך מאז לידידה, ולמען האמת, גם לאחד ממעריציה הגדולים ביותר. כך הגדיר טווין את קלר: "היא עמיתה של קיסר, של אלכסנדר, של נפוליאון, של הומרוס, של שייקספיר, ושל יתר בני האלמוות. היא תהיה מפורסמת בעוד אלף שנים, כפי שהיא מפורסמת כיום".
בשונה מרבים אחרים שפגשה קלר במרוצת חייה, טווין דיבר אליה בגובה העיניים. הוא לא הטריד אותה עם אמירות שהרבתה לשמוע, כמו "כמה נורא זה, לא לראות" או "בטח משעמם לחיות בחשיכה תמידית". זה לא מפתיע, יש אנשים שהם וטעם טוב, אלו שני קווים מקבילים שלא ייפגשו לעולם. היחס המכבד הזה היה שינוי מרענן בעבור קלר, שראתה בטווין חבר אמת כבר מפגישתם הראשונה. כך סיפרה קלר על טווין:
"הוא אף פעם לא נתן לי תחושה שהדעות שלי חסרות ערך, כמו שעשו כל כך הרבה אנשים אחרים. הוא ידע שבני אדם לא חושבים בעיניים ובאוזניים. הוא תמיד חשב עלי כשדיבר והתייחס אליי כאל אדם בעל יכולת. לכן אהבתי אותו."
לפי אחד המקורות, זמן קצר לאחר פגישתם הראשונה, שבה כאמור הייתה קלר בת 14, טווין קיבל החלטה. הוא הקים אז חוג לטובת מימון לימודיה האקדמיים. לפי מקור אחר, טווין הציג את קלר בפני אחד ממכריו, שהיה איל נפט. אותו מכר התרשם כל כך מכישרונה ונחישותה של קלר, עד שהחליט לממן את לימודיה במכללת רדקליף, לאחר שעמדה בבחינות הכניסה. בין אם היה זאת כך או אחרת, תודות לטווין, קלר יכולה הייתה להיהפך לתלמידה מן המניין באקדמיה.
בשנת 1900 חבשה קלר את ספסל הלימודים. סאליבן הנאמנה לא משה מצדה, ופירשה בעבורה הרצאות וטקסטים באמצעות מגע. קלר למדה אז צרפתית, גרמנית, היסטוריה ולטינית. בשנת 1904, כשהייתה בת 24, השלימה קלר את לימודיה במכללה. היא הייתה האדם החירש-עיוור הראשון שסיים את התואר באופן הזה, והיא עשתה זאת בהצטיינות.
בשנת 1905 ראה אור ספרה של קלר, "קורות חיי" שמו, שעל כתיבתו עמלה במשך שנתיים. הספר זכה להצלחה כבירה: הוא תורגם, ועודנו מתורגם, ליותר מחמישים שפות. הספר נכתב בשיתוף סאליבן ובן זוגה, שהתחתנו באותה השנה. סאליבן נותרה לצדה של קלר גם לאחר שהתחתנה, ואף הזמינה את תלמידתה לגור בביתה. בן זוגה הטרי של סאליבן סייע לה אמנם להרעיף את מלוא תשומת הלב על קלר, אך היה לכך מחיר. בהדרגה, ערערה מסירותה הבלתי מסויגת של סאליבן לקלר, את נישואיה. בני הזוג נפרדו כעבור כמה שנים, מהטעם הזה, וגם אז, למרות המחיר האישי ששילמה, סאליבן לא משה מצדה של קלר.
[מוזיקת רקע]
במרוצת השנים הבאות קלר הצטרפה למפלגה הסוציאליסטית, ואף כתבה מספר מאמרים בשבח הסוציאליזם. למעשה, אהדתה של קלר לאידיאולוגיה הזו, בפרט אחרי המהפכה המוצלחת של שנת 1917 ברוסיה, הביאה את ה-FBI לסמן אותה, לימים, כמטרה ראויה לבדיקה.
בד בבד, שלחה קלר את ידיה בשלל פעילויות שתכליתן היתה שיפור חייהם של מי שהתמודדו עם מוגבלויות. קלר, שסיפור חייה התפרסם ברחבי אמריקה, הרצתה אז פעמים רבות בפני קהלים גדולים. היא אף העידה בקונגרס, וקראה לפעול למען שיפור רווחתם של עיוורים ולקויי ראייה.
בשנת 1915 הייתה קלר שותפה להקמת ארגון סעד, בשם "הקרן האמריקאית למען עיוורים בחוץ לארץ". הארגון, שלימים ייקרא "הלן קלר אינטרנשיונאל", תמך ביוצאי מלחמת העולם הראשונה שהתעוורו במהלך הלחימה. ברבות השנים, הארגון הרחיב את פעילותו, והחל לסייע במאבק נגד גורמי תת התזונה, הבריאות הלקויה והעיוורון, ברחבי העולם. בשנת 1918 רתמה קלר גם את הוליווד למען צמצום הפערים החברתיים. היא הייתה מעורבת אז בהפקת סרט בשם "גאולה", שהמחיש את מצוקת העיוורים והביא את סיפור חייהם לידיעת הקהל הרחב.
בשנת 1920 סייעה קלר ליסוד האגודה האמריקנית לזכויות האזרח. בשנת 1924 הפכה קלר לחברה מן המניין בפדרציה האמריקאית לעיוורים, והשתתפה ברבות מפעולותיה. תודות לקלר, שניצלה לטובה את פרסומה, הועלתה המודעות לחיי העיוורים. אישיותה החמה סייעה לה לגייס את תמיכתם של אישים רבים, שתרמו בעין יפה לארגון. קלר הפכה אז לדוברת ושגרירת הארגון, ומילאה תפקידים אלו בנאמנות. במקביל, קלר הרחיבה את עשייתה והפכה לדמות חשובה בשורה של מאבקים חברתיים ופוליטיים: בין היתר, היא נרתמה למאמצים לשיפור זכויות הנשים, עידוד הפציפיזם, והסולידריות החברתית.
בשנת 1932 פקד את סאליבן, מורתה המסורה של קלר, גורלה של תלמידתה. מחלת הגרענת, שבה לקתה סאליבן בילדותה, שבה והכתה בה. במהלך שלוש שנים הבאות סאליבן איבדה בהדרגה את מאור עיניה, עד שהתעוורה כליל. ארבע שנים מאוחר יותר, בשנת 1936, סאליבן מתה. בכך הגיע לקצו הקשר המופלא שבין המורה ותלמידתה, שהתפרס על פני 49 שנים.
[מוזיקת רקע]
למרות הזדהותה עם עמדות פציפיסטיות, קלר הביעה בשנת 1940 תמיכה בכניסת ארצות הברית למלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה, עם זאת, היא כיהנה בתפקיד שגרירת ארצות הברית הראשונה של רצון טוב ביפן, אויבתה לשעבר. בשנת 1946 מינתה אותה הפדרציה האמריקאית לעיוורים לתפקיד יועצת ליחסים בינלאומיים לעיוורים וללקויי ראיה מעבר לים. במסגרת תפקידיה המרובים, קלר ביקרה, בין השנים 1946 ל-1957, ב-35 מדינות ובחמש יבשות שונות. בכולן היא פעלה לשם קידום הערכים והעקרונות שבהם דגלה כל חייה.
בשנת 1954 השתתפה קלר בסרט תעודה, "הבלתי מנוצחת" שמו. שנה לאחר מכן, בשנתה ה-75, היא יצאה לטיול הגדול של חייה: היה זה מסע סובב אסיה, שאורכו כ-65 אלף קילומטרים. ובכל מקום שאליו הגיעה קלר היא עודדה תמכה והעניקה השראה.
בשנת 1956 זכתה קלר בפרס האוסקר, בעבור הסרט התיעודי שסיקר את חייה ועשייתה למען הזולת. בשנה שלאחריה שודרה סדרת דרמה טלוויזיונית, "עושת הנפלאות" שמה, שהתבססה על ספרה האוטוביוגרפי של קלר. שנתיים לאחר מכן, הועלה בברודווי מחזה שנשא את אותו השם. בשנת 1962 הוצג סיפור חייה המיוחד של קלר בסרט נוסף ועטור שבחים.
במרוצת חייה פרסמה קלר חמישה ספרים, שעסקו בחוויותיה האישיות ובדעותיה בענייני דת, פוליטיקה וחברה. היא אף פרסמה ביוגרפיה של מורתה הדגולה, אן סאליבן, פרי עטה. קלר זכתה לקבל שלל פרסים ועיטורים: מדליית השירות המצוין הוענקה לה בשנת 1936, ומדלית החירות הנשיאותית, בשנת 1964. קלר אף נבחרה להיכל התהילה של הנשים בשנת 1965. היא הפכה לדוקטור לשם כבוד מאוניברסיטאות שונות ומכובדות ברחבי ארצות הברית, בריטניה, גרמניה, הודו, ודרום אפריקה. אותות כבוד הוענקו לה גם בברזיל, ביפן ובפיליפינים.
הלן קלר מתה בשנתה בראשון ביוני 1968 בקונטיקט, שבועות מספר לאחר שחגגה את יום הולדתה ה-88. עפרה נטמן בקתדרלה הלאומית בוושינגטון.
למרות כל אבני הנגף שהציב הגורל בדרכה של קלר, היא לא נשברה ולא הרימה ידיים. כל יום שחלף, כל ספר שבו קראה, היה מאבק סיזיפי, שהיא ניצחה בו. קלר הפכה בזכות כוח הרצון שלה, לאחת מן הפעילות החברתיות הבולטות ביותר במאה העשרים. תודות לאישיותיה וליכולותיה, ובזכות עבודה קשה, היא גברה על כל הקשיים ולימדה את כולנו שיעור חשוב. פעמים רבות, המגבלות שלנו נובעות בעיקר ממחשבותינו, ועליהן צריך לגבור. חיים של סיפוק, הגשמה ועזרה לזולת, הם ברי השגה גם בתנאים קשים. חייה, הישגיה, וגדולתה של הלן קלר, היו ועודם "יחידים במינם".
[מוזיקת סיום]
זהו. עד הפרק הבא אפשר לבקר באתר הפודקאסט, www.niv-goldstein.com או בקבוצת הפייסבוק.
"יחידים במינם" זמין להאזנה בחינם בכל יישומי ההסתכים. לחצו על כפתור "מעקב" ותקבלו את הפרקים החדשים עד לטלפון הנייד.
אתם יותר ממוזמנים להפיץ את הבשורה ולספר לחברים, למכרים ולחתולים שלכם על הפודקאסט.
נשתמע בפרק הבא של "יחידים במינם".
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments