top of page

יחידים במינם - פרק מספר 15: מרק טווין - האיש שבחר לצחוק על כל מה שעצוב

מרק טווין היה איש מצחיק ושנון, שהכניס לחיינו את טום סוייר והקלברי פין השובבים. הוא זכה ליהנות מכעשור של ילדות ג'ינג'ית תמימה ויחפנית, וממנה רקח את עלילות ספריו. טווין היה הרפתקן חסר מנוח, עבד בשלל עבודות, וביקר בפינות שונות ומשונות של העולם, כולל בארץ ישראל. לצד תהילתו העולמית כסופר משעשע, חייו היו גם מסכת עצובה של אובדן ועוני. האיש המצחיק-העצוב העלה על הכתב כמה אמיתות על המין האנושי, שכוחן יפה עד היום.


 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 09/07/2020.

היי, ברוכים הבאים לפודקאסט "יחידים במינם".

[מוזיקת פתיחה]

שמי ניב גולדשטיין ויש לי חולשה לאנשים מיוחדים, שנויים במחלוקת וחריגים בנוף ההיסטוריה האנושית. מדי פרק נפגוש דמות מרתקת, הרפתקנים פורצי דרך, כופרים בעיקר ומורדים, סופרים לא שגרתיים, שחמטאים משונים ופילוסופים יוצאי דופן. אתם מוזמנים להצטרף למסע ולשמוע על אנשים שונים שאולי עוד לא הכרתם אשר ראויים לכינוי "יחידים במינם".

מארק טווין - האיש שבחר לצחוק על כל מה שעצוב

"המקום הזה מוזר, יוצא דופן ומעניין. אין שום דבר דומה לו אצלנו בבית. בני האדם כולם מטורפים. הארץ מטורפת. החיות מטורפות. הטבע עצמו מטורף. האדם הוא תופעה מסקרנת ביותר. כשהוא ממש במיטבו, הוא כמו מלאך מהמין הנחות ביותר. במירעו, הוא בלתי ניתן לתיאור, מעבר לכל דמיון. ומעל לכל, הוא תמיד בדיחה גרועה.

אבל האדם, בחוסר טעם וברצינות גמורה, קורא לעצמו 'היצירה האצילית ביותר של אלוהים'. אני אומר לכם את האמת. והרעיון הזה לא חדש אצלו. לאורך כל ההיסטוריה הוא מדבר עליו ומאמין בו. מאמין, ולא תמצא אפילו אחד מבני מינו שיזלזל בו" [מתוך "מכתבים מכדור הארץ"].

סמואל לנגהורן קלמנס נולד ב-30 בנובמבר 1835 בעיר פלורידה שבמיזורי. הוא היה בנם החמישי של הוריו ונולד חודשיים טרם זמנו. אי לכך, בריאותו הייתה רופפת בעשר השנים הראשונות לחייו וסם, הילד הג'ינג'י הקטן, פונק על ידי אמו. הוא בתמורה השיב לה בתעלולים נבזיים כאלו ואחרים, ואחר כך גם פרסם זאת בספריו האהובים. את התרופות שביקשה ממנו אמו לבלוע, למשל, הוא נהג לשפוך לרצפה כשאף אחד לא ראה, ממש כפי שיעשה לימים אחד מגיבוריו המפורסמים ביותר, תום סויר.

כפי הנראה, הייתה זו אמו של טווין שהורישה לו את חוש ההומור המושחז שלו. לפי אחד הסיפורים, כאשר אמו הייתה כבר בת שמונים, טווין שאל אותה האם בילדותו הייתה מודאגת לגביו בשל בריאותו. האם השיבה בחיוב. אז שאל אותה טווין האם חששה כל הזמן שהוא לא יחיה. לא, השיבה האם, דווקא חששתי כל הזמן שכן תחיה…

אביו של טווין, מנגד, היה עורך דין רציני, שמיעט להפגין חיבה. הוא גם היה איש עסקים עלוב למדי, וכתוצאה מכך המשפחה הלכה וירדה מנכסיה. בשנת 1839 נאלצה המשפחה להעתיק את מגוריה לעיר נמל במיזורי, על גדת נהר המיסיסיפי, בעלת השם המזמין "חניבעל". גם שם המשיך אביו של טווין להיכשל בכל יוזמה עסקית שנטל על עצמו, ואף שקיבל תפקיד סמלי של שופט בעיר, החובות המשפחתיים המשיכו לתפוח.

[מוזיקת רקע]

ילדותו של טווין הייתה יפה ותמימה, כפי שילדות אמורה להיות. חוויות רבות שחווה באותן שנות שוטטות חסרות דאגות, עשו את דרכן בסופו של דבר לספריו המוכרים. עד גיל ארבע גדל טווין בחוות דודו בטנסי, ורבים מחבריו היו ילדי עבדים שחורים. הוא נהנה מאוד להאזין לסיפוריהם ולסיפורי הוריהם, וגם הם מצאו את מקומם בעלילות גיבוריו הספרותיים. וממש כמו תום סויר והאקלברי פין, גם טווין סבל הן מבית הספר והן משיעורי הכנסייה המשמימים של יום ראשון, והעדיף להימלט אל החופש, בעיקר לטובת שיט, שחיה או דיג על המיסיסיפי.

אבל אין טוב בלי רע. ילדותו של טווין, בתקופה מוזרה שבה ילדים הצליחו, בניגוד לכל חוקי הטבע, שלא לצלם את עצמם בכל עשר שניות, הייתה גם קשה למדי. אחותו מתה מקדחת עוד לפני שהיה בן ארבע, ושלוש שנים מאוחר יותר מת גם אחד מאחיו. בגיל שמונה, טווין השובב, שחשש למות כמו אחיו, הדביק את עצמו בכוונה במחלה. מן היגיון של ילדים שכזה. כדרכם של ילדים, המשיך גם טווין להשתולל למרות כל מה שהתרחש מסביבו, עד שיום אחד קרה משהו שאילץ גם אותו להתבגר בבת אחת.

[מוזיקת רקע]

בחורף 1847 מת אביו של טווין מדלקת ריאות. טווין היה בן 11 בלבד. אז גם התברר שהמנוח עוד הספיק, בטרם מותו, לחתום על ערבות בעייתית אחת יותר מדי. מצבה הכלכלי של המשפחה, שלא היה מן היציבים במילא, הפך קשה מאוד. בני המשפחה נאלצו להוציא את הריהוט שלהם למכירה פומבית משום שעוקל, ועברו מבית המידות שלהם לבית עלוב.

טווין בן ה-12 נאלץ להפסיק את לימודיו בבית הספר, מה שבטח שימח אותו מאוד, ולעבוד בשלל עבודות זמניות. בין היתר היה שוליית דפס ומחלק עיתונים. שכרו היה מזון, מזרן קש ללינה, ובגדים משומשים.

בשנת 1850 חזר אחיו הבכור, אוריון, לחניבעל, וכעבור זמן קצר קנה את העיתון המקומי. טווין הצעיר החל לעבוד כעוזר עריכה ודפס במפעל של אחיו. עד מהרה הצטרף אל השניים גם הנרי, האח הצעיר בן ה-11, שזנח אף הוא את בית הספר כדי לסייע לפרנסת המשפחה.

בשנת 1852, כשאוריון, האח הבכור ובעל העיתון, נעדר מחניבעל, טווין שימש כעורך מחליף. אז פרסם הג'ינג'י השובב והצעיר, על דעת עצמו, כתבה עוקצנית בגנות המוציא לאור של העיתון המתחרה. פרצה שערורייה גדולה, טוויין נאלץ להתנצל ואוריון אסר על אחיו הקטן לכתוב עוד בעיתון.

בלית ברירה, טווין נאלץ לפרסם שני קטעים בעיתון בפילדלפיה. הוא עשה זאת בעילום שם ואף לא זכה לתשלום כלשהו, אך טען לימים שהרגע שבו חזה ביצירותיו רואות אור, היה המתוק בחייו. מהשלב הזה ואילך, הוא פרסם כתבות בשמות עט שונים ומשונים, ורק לימים יבחר בכינוי שבו הוא מוכר יותר מכל, מארק טווין. עוד נגיע לזה.

[מוזיקת רקע]

טווין היה בן 17 בלבד וכבר מנוסה בתחום העיתונאות כשעזב את חניבעל, אחרי שרב עם אחיו הבכור. במסעו עבר בסנט לואיס, ניו-יורק, פילדלפיה ו-וושינגטון. הוא נהג לעבוד בבתי דפוס בערים הגדולות, וכשהרוויח די כסף, המשיך במסעו. בזמנו הפנוי בילה טווין בספריות ובמוזיאונים, והשלים כמיטב יכולתו את השכלתו החסרה. סיפורו הראשון פורסם באותן השנים בעיתון בבוסטון, אך גם אז לא טרח איש לשלם לו עליו.

בשנת 1857 עלה במוחו של טווין רעיון להתעשרות מהירה: הוא תכנן להפליג לאמזונס, כדי למצוא עלי קוקה ולעשות את הונו ממכירתם לתעשיית התרופות. אולם אז שינה טווין את דעתו, והחליט ללמוד נווטות-נהר, כדי שיוכל להשיט ספינות על המיסיסיפי. היה זה מקצוע יוקרתי, רווחי וחשוב יותר מכל לטווין, עצמאי באופיו. בשנת 1859 קיבל טווין את הרישיון המיוחל והיה גאה בו מאוד.

עד מהרה התפרסם טווין כנווט מעולה, ולא פחות חשוב, כמספר בדיחות משובח. על המיסיסיפי הוא הכיר שלל טיפוסים אנושיים, לימד את עצמו גרמנית וצרפתית, ובמהלך שנותיו על הנהר המשיך לכתוב ללא לאות. לימים יעיד כי השנים על המיסיסיפי היו המאושרות ביותר בחייו. אבל הטרגדיות והבעיות המשיכו לרדוף אחריו ללא הרף, כפי שיעשו לאורך כל חייו.

[מוזיקת רקע]

יום אחד התפוצצו הדוודים על ספינת הנהר "פנסילבניה". על הספינה שהה באותו הזמן הנרי, אחיו הצעיר של טווין, שגם סידר לו את המשרה הזו. הנרי נפצע באופן אנוש בתאונה ומת מפצעיו. למרות שטווין לא היה על הסיפון בעת שהאסון התרחש, הוא האשים את עצמו במות אחיו.

כשפרצה מלחמת האזרחים האמריקנית בשנת 1861, נקטעה תנועתם הסדירה של כלי השיט בנהר המיסיסיפי. פרנסתו של טווין נפגעה מאוד. בלית ברירה, הוא נאלץ לפרוש מעבודתו, כשנתיים וחצי בלבד לאחר שזכה ברישיון הנווטות המיוחל.

טווין שב לעירו, חניבעל, והתגייס לצבא הקונפדרציה, צבא הדרום, בעוד שאחיו הבכור, אוריון, לחם בצבא האיחוד, דהיינו צבא הצפון. שני האחים האלו היו באמת כמו שמן ומים. אולם יחידתו הצבאית של טווין הייתה כושלת באופן חריג. בתום שבועיים בלבד הסתיימה הקריירה הצבאית המפוארת שלו, אחרי שיחידתו פורקה משום שנסוגה מפני חיילי האיחוד.

טווין הגיע למסקנה ההגיונית שכנראה לא נועד להיות חייל. אחרי שאחיו אוריון התמנה למזכיר נוואדה הוא עוד ניסה לזכות שם במשרה, אך הדבר לא עלה יפה. אז ניסה טווין להשקיע את חסכונותיו במספר אפיקי השקעה: הוא השקיע בחלקת יער, ניסה את כוחו בכריית כסף וזהב, והצליח להפסיד את כל כספו. ממש כמו אביו, טווין לא היה איש עסקים ממולח, בלשון המעטה.

אך בשונה מאביו, טווין דווקא כן ידע כיצד להפיק את המירב גם מעסקאות גרועות. הוא שלח רשימות לעיתונים, ובהן תיאר בצורה משעשעת את יוזמותיו הכושלות. כתוצאה מכך הציע לו עיתון בוירג'יניה סיטי משרה קבועה ככתב נודד במהלך השבוע, וכהומוריסטן בסופי השבוע. טווין, שהתעודד מן התגובות החיוביות של קוראיו, החל לשלוח גם כתבות הומוריסטיות לעיתוני ניו-יורק.

בשלושה באפריל 1863 הוא בחר סוף סוף בכינוי שאיתו הוא מזוהה עד היום: מארק טווין. למרות שהשם נשמע כמו שם סולידי ורגיל, מדובר בעצם בביטוי ימאים, זכר לימיו של טווין על המיסיסיפי. מארק טווין משמעו "ציין שניים", ומקורו בשיטה הישנה לבדיקת עומק המים באמצעות חבל עם קשרים. כאשר גילה יורד הים שעומק המים גדול משני fathom, משהו כמו שלושה מטרים וחצי, צעק "מארק טווין". אז ידעו כולם על הספינה שאין חשש שגחונה יתחכך בקרקעית הנהר.

[מוזיקת רקע]

וירג'יניה סיטי, שבה כזכור זכה טווין במשרת כתב, הייתה עיר מושחתת מאוד. למרות הסכנה שנשקפה לו, טווין עשה כמיטב יכולתו כדי לחשוף שחיתויות והונאות. אבל כשבשנת 1864 זימן עורך עיתון מתחרה את טווין לדו-קרב, הוא נזכר לפתע שיש לו תור דחוף לרופא השיניים, די רחוק מוירג'יניה סיטי. טווין נדד במהירות לקליפורניה, כתב בעיתוני סן-פרנסיסקו וניסה שוב לכרות זהב, אך ללא הצלחה.

בשלהי שנת 1865 הצליח טווין להעלות על הכתב ולפרסם סיפור, אשר שמע מבטלן אחד שנקרה על דרכו. הסיפור, שלימים יהפוך להיות חלק מקובץ סיפוריו הראשון של טווין, ובעברית הוענק לו השם הקליט להפליא "הצפרדע המקפצת המהוללת ממחוז קאלאווראס וציורים אחרים", זיכה אותו בהכרה לאומית. טווין מצדו טען שמדובר היה בסיפור עלוב למדי.

באותה השנה נשלח טווין ככתב נודד לאיי סנדוויץ' שבהוואי, ושהה במקום במשך ארבעה חודשים. כתבות הצבע של טווין מן האי בעל השם מעורר התיאבון, זכו להצלחה רבה. סדרת ההרצאות שהעביר ברחבי קליפורניה ונוואדה, לאחר שחזר מהוואי, היו מוצלחות מאוד. מצבו הכלכלי של טווין השתפר לבלי הכר. שנה לאחר מכן הוא הפך לכתב נודד של עיתון אחר בקליפורניה. כך זכה טווין להגשים את אחד החלומות הגדולים ביותר של כל מי שמבין שלא נולד רק כדי לעבוד, לשלם מיסים ואז למות: טווין ראה עולם, כתב על כך, ואפילו קיבל על כך שכר!

[מוזיקת רקע]

בשמונה ביוני 1867 הפליג טווין, יחד עם עולי רגל נוספים, למסע בן כחמישה חודשים, שכלל ביקור שאורכו כשלושה שבועות בארץ ישראל. במהלך המסע כולו שיגר טווין 53 כתבות לעיתון בקליפורניה וכן ל"טריביון" הניו-יורקי.

ואם תהיתם איך טווין התרשם מארץ ישראל, אולי עדיף שלא תשאלו. למה? הנה כמה רמזים: לדבריו, "הארץ לוהטת, צחיחה וקירחת", "ירושלים היא עיר קודרת, משמימה וחסרת חיים" וטווין אף הבהיר כי "לא הייתי רוצה לחיות בה". התרשמותו מתושבי הארץ הייתה אף פחות טובה.

אבל דבר אחד טוב בכל זאת יצא מן העלייה לרגל של טווין. כשחזר לארצו גילה כי הכתבות ממסעו, שעסקו בנופים ובאנשים שפגש, הפכו אותו למפורסם בכל רחבי אמריקה. טווין אף קיבל הצעה לפרסם את רשמיו מן המסע בספר. הוא יכול היה לבחור בין תמלוגים מיידיים על סך עשרת אלפים דולרים, או תמלוגים עתידיים על סך חמישה אחוזים. נראה היה שטווין הצליח סוף סוף להתגבר על הגנים העסקיים שהוריש לו אביו, ובחר באחוזים. זו הייתה החלטה כלכלית מעולה!

הספר, שלעברית תורגמו ממנו רק הקטעים העוסקים בארץ ישראל תחת השם "מסע תענוגות בארץ הקודש", הפך לסיבוב הרצאות מוצלח ורווחי מאוד ברחבי אמריקה. כעבור זמן קצר יחסית כבר נמכרו כמאה אלף עותקים שלו.

[מוזיקת רקע]

בפברואר 1870 התחתן טווין עם בתו של איש עסקים מצליח מניו-יורק, שבתחילה התנגד לשידוך עם הפרא הנודד וחסר ההשכלה הרשמית. טווין היה אז בן 35 ואוליביה, אשתו, בת 22. אוליביה שימשה מעתה ואילך כעורכת ספריו וניסתה, בהצלחה משתנה, למתן את סגנונו הנשכני. בעזרת סיועו הכספי של חתנו, טווין רכש שליש מעיתון ניו-יורקי והחל לכתוב טור לכתב עת ניו-יורקי. גם במהלך ההצלחה הכלכלית שלה זכה טווין באותן השנים, המוות המשיך לרחף במחיצתו. בנם של בני הזוג, שנולד בנובמבר 1870, היה חולני ומת כעבור שנתיים.

בשנת 1874 עברו בני הזוג לקונטיקט, שם התגוררו במשך עשרים השנים הבאות בבית אחוזה ראוותני בן שלוש קומות ו-19 חדרים. הבית לא ממש השתלב בסביבתו, ולא לחינם היו מי שכינו אותו אז "בית המגורים בעל המראה המוזר ביותר באמריקה כולה". מי שהיו פחות מנומסים טענו שבית משפחת טווין, שסכום בנייתו עלה על מיליון דולרים וסיבך את טווין בחובות, נראה היה כמו הכלאה בין ספינת קיטור, שעון קוקיה וטירה.

גם בתוך הבית הכל היה משונה: בבית משפחת טווין, כך ידעו לספר האורחים, הותקנו שני חידושים מסעירים באותם הימים: אסלה עם מים זורמים וטלפון קווי. בבית גם התגוררו כלב אחד ולא פחות מתריסר חתולים, שהיו מתחשבים דיים כדי להרשות לטווין לגדל ולהאכיל אותם. הוא, בתגובה, העניק להם שמות בסגנון: "חטא", "שטן", "שיטפון", "אסון" ו"מגיפה". ובהקשר זה, משפט מפורסם המיוחס לטווין טוען כי "הכלאה בין חתול ואדם הייתה משכללת את האדם, אך מנוונת את החתול". גאוני ונכון.

אלו היו שנים טובות, פוריות ויצירתיות מאוד בחייו של טווין. אז הוא החל אף לכתוב, במשך שנתיים תמימות, את הספר "תום סויר", שמאז שפורסם לראשונה בשנת 1876, מעולם לא יצא מן הדפוס. בשלב הזה כבר החשיבו רבים את מארק טווין, עוד בחייו, לגדול סופרי אמריקה. שמו היה מוכר בכל העולם כמעט, ספריו נמכרו היטב ומצבו הכלכלי היה מעולה, גם בזכות הרצאותיו המצחיקות שהיו פופולאריות מאוד.

במהלך העשור המשיך טווין לפרסם ספרים עטורי תהילה, שביססו את מעמדו כאחד מבכירי הסופרים בעולם. הספר "בן המלך והעני" פורסם בשנת 1881, "החיים על המיסיסיפי" שנתיים לאחריו, ו"יאנקי בחצר המלך ארתור" בשנת 1889.

וכמובן שאי אפשר לשכוח את ה-ספר שפרסם טווין באמצע העשור ההוא: בשנת 1884 ראה אור הספר "הרפתקאותיו של האקלברי פין", שאותו כתב טווין במשך לא פחות משמונה שנים. הספר נחשב על ידי רבים ליצירתו הטובה ביותר של טווין.

האקלברי פין מבוסס על דמותו האמיתית של ילד עני וחביב מעירו של טווין, שהיה בנו של השיכור המקומי ונהג להסתובב יחף, לישון באסמים ולהנהיג חבורת בטלנים. טווין הפך כמובן לחברו הטוב של הפרחח הזה, למרות האיסור החמור שהטילו עליו הוריו המותשים. פעם אחת אף דרדרו השניים אבנים גדולות מראש הגבעה וכמעט מחצו כרכרה שחלפה במקום.

לימים סיפר טווין שכתב את תום סוייר ואת האקלברי פין לאות מחאה על ספרי הילדים הצדקניים והמתחסדים, שבהם הילדים מתנהגים בצורה טובה באופן לא טבעי כמעט. את זה אפשר לראות כבר מהאופן שבו מתחיל סיפורו של האקלברי פין: "מי שינסה למצוא בסיפור הזה מניע - ייתבע לדין. מי שינסה למצוא בו לקח - ינודה. מי שינסה למצוא בו עלילה - יירה".

האקלברי פין עורר סערה של ממש בארצות הברית, וספריות ציבוריות רבות סירבו להחזיק אותו על מדפיהן, מה שכמובן רק שיפר את המכירות שלו. לאחר כשלושה חודשים בלבד נמכרו ברחבי המדינה כחמישים אלף עותקים מן הספר, שתורגם מאז ליותר משבעים שפות. לימים יטען ארנסט המינגווי כי האקלברי פין "זהו השורש של כל הספרות האמריקנית החדשה. לפניו לא היה כלום, וגם אחר כך לא נכתב עוד ספר שישווה לו".

לצד פריחתו הספרותית, טווין לא ויתר גם על החלום להפוך לאיש עסקים מצליח. יחד עם קרוב משפחה של אשתו הוא הקים הוצאת ספרים משגשגת. טווין השקיע אז גם סכומי כסף עצומים בפיתוח מכונה, שאמורה הייתה להיות המילה האחרונה בתחום הדפוס. אך כפי שראינו, מיד אחרי כל תקופת שגשוג והצלחה בחייו של טווין, הגורל הקפיד להכות בו ללא רחם.

[מוזיקת רקע]

בשנת 1890 מתה אמו של טווין. בד בבד הלכה הוצאת הספרים שבבעלותו מדחי אל דחי, וההפסדים הצטברו. מכונת הדפוס המשוכללת שבה השקיע טווין את כל הונו, כמאתיים אלף דולרים, לא פעלה היטב וסופה שנזנחה כליל. וכהרגלו, טווין הצליח שוב להשקיע עשרות אלפי דולרים בהמצאות ופטנטים כושלים, ששיקעו אותו אפילו עמוק יותר בחובות. בשנת 1891 נאלצה משפחתו המרוששת של טווין להותיר מאחוריה את ביתה המהודר.

טווין ובני משפחתו יצאו למסע הרצאות באירופה, שתכליתו הייתה שיפור מצבם הכספי. הוא המשיך לשלוח מאירופה רשימות וסיפורים לעיתוני ארצות הברית. טווין כתב אז גם ספרי המשך לתום סוייר ולהאקלברי פין, שלא זכו להצלחה משמעותית. ואז הגיע הרגע שממנו חשש טווין יותר מתמיד.

ההוצאה לאור של טווין, ש-90% ממנה היו בבעלותו, פשטה רגל בשנת 1894. לא רק שטווין הפסיד במהלך זה גם את 125 אלף הדולרים שההוצאה הייתה חייבת לו, אלא שנאלץ לשאת ולתת עם הנושים הרבים. טווין עמד אז על סף קריסה כלכלית מוחלטת, ורק תודות לסיועו של חברו, איל נפט עשיר, הצליח להימנע מכך. בשנים הבאות הופנו כל רווחיו להחזרת חוב על סך של כשבעים אלף דולרים.

בשנת 1895, כשמצבו הכלכלי קשה מאי-פעם, יצא טווין בלווית רעייתו, בתו וסוכנו בלבד, למסע הרצאות בן למעלה משנה ברחבי תבל. הוא הרצה בניו זילנד ובהודו, באמריקה ובאוסטרליה, בדרום אפריקה ובאנגליה. מסע ההרצאות התגלה כהצלחה מסחררת, וטווין התקבל בכל מקום בזרועות פתוחות והופיע בפני אולמות גדושים עד להתפקע. אבל כפי שאתם כבר יודעים, מיד לאחר כל הצלחה בחייו של טווין, ניחתה על ראשו מכה כואבת.

[מוזיקת רקע]

בגיל 24 בלבד, מתה מדלקת קרום המוח סוזי, בתו האהובה של טווין, שגם ירשה את כישרון הכתיבה שלו. טווין השבור והמרושש נותר באנגליה, ויחד עם בני משפחתו שכר דירה צנועה בלונדון. המשפחה חיה בצמצום רב, וברחבי העולם התפשטה השמועה ולפיה טווין מת. אבל גם אז לא איבד טווין את חוש ההומור האגדי שלו. לכתב שנשלח כדי לברר אם טווין אכן מת, השיב "תכתוב שהשמועות על מותי מוגזמות מדי".

בראשית שנת 1898 הצליח טווין לפרוע את כל חובותיו ואף לשמח במקצת את פקיד הבנק שלו, עם רווח דו ספרתי. נראה היה שתמו ימי השפל של טווין והוא עמל על כתיבתם של לא פחות מחמישה ספרים נוספים.

בשנת 1900 שב טווין סוף סוף לארצות הברית, וזכה לקבלת פנים הראויה לסופר בעל שם עולמי. הוא היה בן 65 והיה עצוב וגם מצחיק מתמיד, כמי שחייו היו טנגו ממושך של גאות ושפל. לעיתונאי שראיין אותו הבטיח טווין כי "אם אזכה אי פעם להגיע לחוף, אני שובר את שתי רגלי, כדי שלא אוכל עוד לצאת לנדודים".

בשנה שלאחר מכן זכה טווין, שעזב את בית הספר בגיל 12 בלבד, לקבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת מיזורי. הוא אף התפנה לבקר בחניבעל, עיר ילדותו, ששימשה השראה לרבים מספריו הטובים ביותר. אך לשיבה המשמחת לארצות הברית היה גם צד עצוב. הזיכרונות הקשים של מות הבת סוזי שבו לפקוד את בני המשפחה, שמעולם לא שבו להתגורר בביתם המהודר. בשנת 1903 נמכר הבית, ולימים תרכוש אותו אגודת מארק טווין ותהפוך אותו למוזיאון שהוקדש לאיש המצחיק-העצוב וליצירתו.

בשנת 1904 התערערה בריאותה של אוליביה, אשתו של טווין, ובגיל 59 מתה מדלקת קרום המוח אף היא. אחרי מותה כתב טווין לידיד: "אני זקן, אני עייף, הלוואי והייתי עם ליוי". עתה השתקע טווין בדירה בניו-יורק, ומיעט לצאת ממנה או לכתוב.

בשנת 1906 בחר טווין בסופר שיכתוב את הביוגרפיה שלו. בשנה שלאחר מכן הפליג לאנגליה, שם קיבל תואר דוקטור לשם כבוד, הפעם מאוניברסיטת אוקספורד. זמן קצר לאחר מכן התבשר כי גם בתו, ג'יין, מתה באמבטיה בשל התקף אפילפטי.

בסוף ימיו הפך טווין למריר, קודר ומיואש. הוא כינה את העולם האנושי "מרושע ומטופש", לגמרי בצדק, אם יורשה לי להביע את דעתי.

ב-21 באפריל 1910 מת מארק טווין. מילותיו האחרונות היו, כך מסופר, "תני לי את המשקפיים". אמריקה כולה התאבלה על טווין שבמותו היה בן 74, שבע ימים ואכזבות, ומצחיק עד רגעו האחרון.

ספרו המצוין "מכתבים מכדור הארץ", שקטע ממנו שמענו בתחילת הפרק, פורסם רק בשנת 1962. היה זה משום שיורשיו ניסו למנוע את פרסום היצירה החדה כתער, שלעגה לדת וחשפה אותה במערומיה.

לימים התברר גם שאשתו של טווין, אוליביה, שכאמור הייתה גם העורכת של ספריו, צינזרה בידיעתו חלק מכתב היד המקורי של האקלברי פין, שהיה בעיניה מרדני יותר מן הרצוי. בשנת 1990 התגלתה מחצית מכתב היד של הספר, ובה חלקים רבו שטרם ראו אור עד אז. בשנת 1996 יצאה לאור הגירסה המלאה של הספר.

[מוזיקת רקע]

מעניין לציין שעד היום נחשבים ספריו של טווין לשנויים במחלוקת. טווין נחשד בגזענות, בגלל ייצוגי השחורים והאינדיאנים בספריו, ארגוני נשים האשימו אותו בהעלבת המין היפה, וכמובן שאנשי הדת לא אהבו את דמותם המשתקפת בהם. אפילו בעיר ילדותו של טווין, חניבעל, נאסר על לימוד האקלברי פין בבתי הספר ונעשה מאמץ לטשטש כל אזכור של דמותו של ג'ים, העבד השחור הנמלט.

למרות השינויים ברוח התקופה, ספריו של טווין מהווים מעין כמוסת זמן לתקופה כפרית ותמימה יותר בהיסטוריה האמריקנית, לפני מהפכת התיעוש ומלחמת האזרחים. טווין הציג לעין כל את מה שגילו ילדים רבים אחרים בכוחות עצמם: רבים מהמבוגרים הם בעצם לא חכמים במיוחד, והאופי האנושי לא ממש השתנה בחלוף הדורות. מה שגילה תום סוייר כשניסה להתחמק מצביעת הגדר, נכון גם היום: את בני האדם ניתן לשכנע לעשות כל דבר, אם רק מציגים את המשימה באופן מפתה.

באחד הראיונות שהעניק טווין הישיש לאחר ששב לארצו, הודה כי: "במשך שנים נחשבתי כליצן, אחד שתמיד מזומנת בדיחה על לשונו, בכל נושא. אז אני רוצה לומר לכם, שמעולם לא חי עלי אדמות אדם יותר רציני ממני".

[מוזיקת סיום]

ועד כאן "יחידים במינם" להפעם, מקווה שנהניתם. אני שמח לבשר שהפודקאסט זמין להאזנה בספוטיפיי, iTunes וכל יישומי ההסכתים שם בחוץ, ויש גם קבוצת פייסבוק.

אתם מוזמנים ליצור איתי קשר גם במייל כדי לספר לי מה חשבתם על הפרק, מה היה טוב ומעניין, ובמה כדאי להשתפר. המייל שלי הוא goldsteinniv@gmail.com

נשתמע בפרק הבא!

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

4 views0 comments

Comentários


bottom of page