חלק א': מוחמד עלי היה אלוף העולם באיגרוף, שטבע את חותמו העז על תקופתו, גם מחוץ לזירה. כמי שגדל בקנטאקי בשנות החמישים, עלי חווה על בשרו את עוולות הגזענות, שחישלו את אופיו. הוא התוודע לעולם האיגרוף בגיל שתיים עשרה, וכבר אז הצהיר שיהיה אלוף העולם. עלי ש"ריחף כמו פרפר ועקץ כמו דבורה", אכן עשה חיל בתור חובבן. אולם גם כשהסתער על עולם האגרוף המקצועני, עיקר פרסומו נבע מהפה הגדול שלו, ומהתגרויותיו ביריביו. למרות זאת, בגיל עשרים ושתיים, עלי החליט שהוא מוכן להמר על כל הקופה: הוא העז לקרוא תגר על צ'רלס "סוני" ליסטון, האלוף המכהן, שהיה אחת הדמויות המפחידות ביותר בהיסטוריה של האיגרוף.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 13/08/2020.
ברוכים הבאים לפודקאסט "יחידים במינם".
[מוזיקת פתיחה]
שמי ניב גולדשטיין ויש לי חולשה לאנשים מיוחדים, שנויים במחלוקת וחריגים בנוף ההיסטוריה האנושית. מדי פרק נפגוש דמות מרתקת, הרפתקנים פורצי דרך, כופרים בעיקר ומורדים, סופרים לא שגרתיים, שחמטאים משונים ופילוסופים יוצאי דופן. אתם מוזמנים להצטרף למסע ולשמוע על אנשים שונים שאולי עוד לא הכרתם אשר ראויים לכינוי "יחידים במינם".
מוחמד עלי - האיש שהניף את הדגל השחור - חלק א'
קסיוס מרסלוס קליי ג'וניור, המוכר יותר בשם מוחמד עלי, נולד ב-17 בינואר 1942 בלואיוויל, קנטאקי. אביו, שנקרא אף הוא קסיוס קליי, היה צייר שלטים שנהג להשתכר מעת לעת. אודסה אמו הייתה עקרת בית שעבדה בבתים של לבנים.
לטענת אודסה, עלי היה דברן בלתי נלאה כבר כתינוק. לא מפתיע במיוחד, כשלוקחים בחשבון שאחד מכינויו בעתיד יהיה "הפה". האם גם אהבה לספר שאת הנוקאאוט הראשון של עלי הוא הנחית עליה: פעם אחת, כשהיה בן חצי שנה, הוא התמתח ונתן לה מכה בפה, שגרמה לעקירת שתיים משיניה.
משפחתו של עלי נחשבה למשפחה מן המעמד הבינוני השחור, שהיה כמובן עני יותר מן המעמד הבינוני הלבן. עלי ורודולף אחיו אמנם עבדו בעבודות זמניות, אך היו לבושים היטב ומעולם לא רעבו ללחם. מצבם הכלכלי היה טוב עשרות מונים מזה של רבים בשכונה השחורה לגמרי שבה התגוררו.
עלי, שהגיע ממשפחה מתפקדת, שמצבה הכלכלי איתן למדי, היה חריג במובן הזה בעולם האגרוף. גדולי המתאגרפים השחורים עד אז הגיעו מבתים הרוסים, והספורט האלים הזה היה האפשרות היחידה שלהם להיחלץ מעוני מחפיר. עלי, אם כך, בחר בקריירת האגרוף מרצונו החופשי. חופשי באופן יחסי כמובן, בהתחשב בנסיבות חייו של נער שחור בשנות החמישים באמריקה, שנולד לתוך מציאות מדכאת ומפלה.
[מוזיקת רקע]
בקנטאקי כולה שררה אז הפרדה גזעית ברורה במלונות, בבתי הספר, בגנים הציבוריים ובבתי הקולנוע. בתחבורה הציבורית למשל, השחורים ישבו באחורי האוטובוס והלבנים בקדמתו. בתי המשפט הורכבו אך ורק מלבנים. המסר היה ברור. פורעי חוק ומבצעי לינץ' הבינו שהסיכוי שייענשו הוא בעיקר תיאורטי.
כמו כל הילדים השחורים בשכונה, ידע עלי שאם יקלע בטעות לאחת מן השכונות הלבנות, זה עלול להסתיים בכי רע. לימים הוא סיפר, כי כבר כילד קטן הוא התקשה להבין מדוע אמו לא יכולה לקבל כוס מים בחנויות שונות ברחבי העיר. עלי טען כי בגיל עשר היה שוכב בלילה במיטה ובוכה בחושבו על סבלם של השחורים. לימים סיפר עלי כי: "התחלתי להתאגרף משום שחשבתי שזו הדרך המהירה ביותר לאדם שחור להצליח במדינה הזו". אולם דרכו האמיתית של מוחמד עלי אל צמרת האגרוף העולמית הייתה אקראית הרבה יותר ממה שסיפר.
[מוזיקת רקע]
יום אחד באוקטובר 1954, נסע עלי עם חברו על אופניו החדשים ליריד שהתקיים בעירו. כשביקשו השניים לחזור הביתה, גילו שהאופניים נעלמו מן המקום שבו הותירו אותם. מישהו אמר לעלי שבמרתף הבניין שבו שהה אז, נמצא שוטר בשם ג'ו מרטין. עלי ירד למרתף ושם גילה את מרטין, בתוך מועדון האיגרוף "קולומביה", שאותו ניהל בזמנו הפנוי.
עלי החל לספר למרטין באריכות ניכרת מה בדיוק יעשה לגנב האופניים כשיתפוס אותו. מרטין האזין בסבלנות, ואז שאל את הנער הפטפטן אם הוא יודע בכלל להתאגרף. עלי השיב בשלילה, אבל ציין שהיה נלחם בגנב בכל זאת. אז שאל אותו מרטין: "למה שלא תלמד משהו על אגרוף, לפני שאתה משמיע התגרויות פזיזות"? כך החלה, לגמרי במקרה, דרכו של אלוף העולם העתידי במשקל כבד.
עלי בן ה-12, ששקל ארבעים קילוגרמים בערך, החל להגיע בתדירות גבוהה למועדון האיגרוף. בתום שישה שבועות של לימוד יסודות האגרוף, הוא כבר נלחם בקרב הראשון שלו, וניצח. תוך זמן קצר, עלי התקדם יפה בדירוג החובבים. גם בתחילת דרכו הוא לא שכח לבשר לכולם שבקרוב הוא יהיה "הכי גדול אי-פעם".
[מוזיקת רקע]
עלי, שהיה נחוש להיות אלוף העולם, היה מתעורר מדי יום בין ארבע לחמש בבוקר, ויוצא לריצה. מהצהריים ועד הערב היה מתאמן במועדון, שהפך לביתו השני. הוא התנזר באופן מוחלט משתייה ועישון והתמקד כל כולו באגרוף.
עד מהרה התברר שעלי נהנה מיתרון מפתיע ומאוד לא מובן מאליו בעולם האגרוף. הוא היה זריז כמו שד משחת. עלי היה מסוגל להקיף את הזירה, על בהונותיו, בקצב מהיר במיוחד. היו לו גם רפלקסים קטלניים, שסייעו לו להתחמק מאגרופי היריב ואז גם להכות בחזרה.
בהדרגה הפך עלי המתבגר, שתוך שנים ספורות יתנשא לגובה של כ-190 סנטימטרים, לדמות מאיימת בזירה. הוא היה מתאגרף ייחודי שהיה גבוה וחזק, ובה בעת, גם מהיר מאוד.
מחוץ לזירה עלי היה קצת פחות מרשים, אולי משום שהתמקד כל כולו באגרוף. בכיתה י' היו ציוניו גרועים מאוד. רק בהתערבותו של מנהל בית הספר, שהאמין כבר אז שעלי יהיה אלוף העולם, הוא סיים בקושי רב את התיכון. גם כשיזכה בעתיד לפרסום חובק עולם, עלי עדיין יתקשה לקרוא. ידידיו היו מי שקראו באוזניו את הכתבות המרובות שנכתבו על אודותיו.
בשנים הבאות עלי המשיך לבסס את מעמדו ככוכב עולה בשמי עולם האגרוף, אם כי עדיין כחובבן בלבד. בגיל 18, כבר היו הישגיו, גם כחובבן, מדהימים: לזכותו של עלי נזקפו מאה ניצחונות, ולחובתו, רק שמונה הפסדים. באותו השלב, הוא זכה כבר בשתי אליפויות ארציות, ובשני תארים של איגוד הספורטאים החובבנים. עלי היה מוכן לשלב הבא: האולימפיאדה ברומא.
בשנת 1960 הגיע עלי, יחד עם המשלחת האמריקנית, לבירת איטליה. הוא ניצח בכל ארבעת הקרבות האולימפיים שלו, בלי מאמץ ניכר, וזכה במדלית זהב במשקל חצי-כבד. מכרים סיפרו שעלי הגאה נהג ללכת עם המדליה שלו לכל מקום, ואפילו ישן איתה.
אולם כששב עלי לעיר הולדתו, הוא גילה שאלוף אולימפי או לא, במסעדות של לבנים עדיין סירבו לשרת אותו. למזלו, הוא מצא כעבור זמן קצר מממנים, והחל בקריירה המקצוענית שלו. מממניו, וגם את זה יש לומר, היו לבנים. עלי היה מוכן כעת לפרוץ לעולם האגרוף המקצועני, המגרש של הילדים הגדולים באמת.
צעדי הפתיחה של עלי כמתאגרף שזירתו אומנותו, היו מהוססים. הוא אמנם ניצח, אחרי שני קרבות בלבד כמקצוען, שני יריבים קשוחים במשקל כבד, אבל אז זכה לתשומת לב מסיבה אחרת לגמרי.
[מוזיקת רקע]
עד אז, מתאגרפים היו מה שהיינו מצפים מהם שיהיו, גברים קשוחים שמוציאים מהפה מילה בשבועיים. מתאגרף שדיבר מחוץ לזירה, נחשב בעיניהם פשוט לפחדן. את עלי כל זה לא עניין. הוא סיפר לכולם שהוא הוא "הגדול והיפה מכולם". באחת הפעמים סיפר שהוא "מרחף כמו פרפר ועוקץ כמו דבורה", ביטוי שדבק בו מאז. כך שמבחינת אגו, עלי היה מסודר לגמרי, אבל תודה ששאלתם.
אבל עלי לא סתם דיבר מבוקר ועד ערב. הוא גם פיתח ושכלל, לכדי לוחמה פסיכולוגית של ממש, את ההתגרות ביריביו: עלי נהג לחבר שירים שהשמיצו את יריביו, ולהגיע במפתיע לאימונים שלהם מבלי שהוזמן. עלי אפילו הימר באוזני הכתבים, שבועות לפני הקרב, כמה סיבובים בדיוק ייקח לו כדי להכניע את יריביו. פעמים רבות הוא צדק. פעמים רבות עוד יותר, כל מה שרצו יריביו היה להכניס לו אגרוף אחד שיגרום לו סוף סוף לשתוק.
מתאגרפים וכתבי ספורט רבים לא ממש הבינו ממה נבעה ההתלהבות העצמית הזו של עלי. הם הטיחו בו שעד עתה בחר לעצמו יריבים בינוניים או מתאגרפי עבר מזדקנים - והם צדקו. הם הצביעו על כך שהוא לא התגונן היטב, משום שהחזיק את ידיו נמוך מן המקובל - והם צדקו. הם טענו שהוא בכלל לא נראה חזק מספיק כדי להפיל מישהו לקרשים בנוקאאוט - והם טעו. אבל עלי ידע היטב שעד שיהיה הגדול מכולם, יש לו עדיין הרבה מה להוכיח.
במהלך 1961 ו-1962 העביר עלי הילוך, וניצח שורה של מתאגרפים משמעותיים יותר במשקל כבד. אלו עדיין לא היו המתאגרפים החשובים באמת, אבל לעלי זה לא שינה. בסוף שנת 1962, כשהיה בן 21, הוא כבר ראה עצמו כטוען בכיר לתואר אלוף העולם. הייתה רק בעיה אחת. קראו לה צ'ארלס "סוני" ליסטון, אלוף העולם המכהן במשקל כבד. ליסטון היה, בלי צל של ספק, אחד האנשים הכי מפחידים בהיסטוריה של האגרוף.
[מוזיקת רקע]
ב-25 בפברואר 1964, עלי קרא תיגר על סוני ליסטון, שהיה ידוע כמתאגרף החזק, המאיים והמפוקפק ביותר בתקופתו. כמה מאיים? ליסטון היה אסיר משוחרר שריצה עונש מאסר על שוד מזוין. כמה חזק? באחד הקרבות חבט ליסטון ביריבו חזק כל כך, עד שזה נכנע כעבור 58 שניות בלבד, ואיבד שבע שיניים. כמה מפוקפק? ליסטון היה קשור למאפיה ומעת לעת שבר רגל או יד של סרבני תשלומים. סוני ליסטון היה מה שאחד מהעיתונים כינה "דוגמה גרועה לנוער של אמריקה".
זה המקום להבהיר שלא רק לבנים חשבו כך. כשליסטון זכה בתוארו, גם שחורים רבים חשו שהסב שם רע להם ולמאבק המתמשך למען זכויותיהם. הם לא רצו שהשחור המפורסם ביותר יהיה דווקא עבריין מטיל אימה. שחורים רבים היו שמחים להחליף אותו באלוף אחר. אבל מי יוכל לנצח את ליסטון? עלי הקשקשן? הוא נראה היה כמו מישהו שליסטון עלול להפוך אותו לקיסם השיניים שלו.
גם בשוק ההימורים הסתמן עלי כטרף קל ותו לא. זריז ככל שיהיה, הזירה היא לא אינסופית ועלי יכול לרוץ אבל לא להתחבא. הרי בסוף ליסטון ילכוד אותו בפינה ויפרק אותו לגורמים ראשוניים. אחרי הכל, האגרופים של ליסטון כבר גרמו לכמה מתאגרפים קשוחים מאוד להתרומם מהקרקע. מילולית.
ליסטון מצידו כבר סיפר לכולם שהוא מכין את אגרוף שמאל שלו למפגש עם עלי. הוא גם הבטיח ש"הוא ייתקע לו כל כך עמוק בגרון, שייקח לי שבוע להוציא אותו".
בקיצור, למרות שעלי לא הפסיק לומר לכולם שזה יהיה הקרב הקל ביותר בכל ימיו חייו, אף אחד לא האמין לו. אפילו עוזריו של עלי חששו באמת ובתמים שייפגע באופן חמור. רופאו האישי העיד לימים שבירר לפני הקרב איזה בית חולים קרוב לזירה, והיכן בדיוק ממוקם חדר המיון בו.
[מוזיקת רקע]
הקרב בין השניים נקבע ל-25 בפברואר 1964 במיאמי, ושודר בשידור חי בכל רחבי ארצות הברית. בשקילה שנערכה בבוקר הקרב, התברר שעלי בן ה-22 שקל ארבעה קילוגרמים פחות מליסטון. אבל עלי, האנדרדוג הברור בקרב, הגיע מוכן אחרי שצפה בקרבות העבר של ליסטון. הוא החליט לנקוט אסטרטגיה של התשה, כי הבחין שאחרי הסיבוב השלישי ליסטון המבוגר ממנו מתחיל להתעייף. אם יצליח עלי לשרוד שלושה סיבובים, ישתפרו סיכוייו. הוא, מכל מקום, סיפר לכולם שיפיל את ליסטון בסיבוב השמיני. הכל היה מוכן אז לפתיחת הקרב על אליפות העולם במשקל כבד בין סוני ליסטון למוחמד עלי. עלי אמנם למד את ליסטון היטב, אבל ציפתה לו הפתעה מאוד לא נעימה. לליסטון היה נשק סודי ומאוד לא הוגן, שעלי לא ידע עליו כלל.
[מוזיקת סיום]
זהו, עד הפרק הבא אפשר לבקר באתר הפודקאסט www.niv-goldstein.com או בקבוצת הפייסבוק. "יחידים במינם" זמין להאזנה בחינם בכל יישומי ההסכתים. לחצו על כפתור "מעקב" ותקבלו את הפרקים החדשים עד לטלפון הנייד.
אתם יותר ממוזמנים להפיץ את הבשורה ולספר לחברים, למכרים ולחתולים שלכם על הפודקאסט.
נשתמע בפרק הבא של "יחידים במינם".
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה