top of page

ענקי הווידאו - "אני והחבר'ה": ההורים שלהם חזרו מרוסקים מהמלחמה, התוצאה היא סרט בלתי נשכח | פרק 2

Updated: Feb 15

בפרק השני אנו חוזרים אל הסרט "אני והחבר'ה" מ-1986, העוסק בחבורה של בני 12 שיוצאים למסע אמיץ ומסוכן כדי לחפש גופה של נער בן גילם שנעדר. המסע מתגלה גם כסיפור התבגרות שעוסק בחברות אמת, יחסים מורכבים עם ההורים, פגישה עם המוות ולא פחות מזה - פגישה עם עלוקות מוצצות דם.

עם ריבר פניקס הצעיר, שהבריק בתפקיד מושלם, וסצינות איקוניות כמו הליכה על פסי רכבת, תחרות אכילת פאי המסתיימת בפסטיבל הקאה ופליטת כדור בלתי צפויה, "אני והחבר'ה" הוא אחד מהסרטים הכי אהובים והבלתי נשכחים, שבניגוד לנאמר בו - לא "ייכנס וייצא מהחיים שלכם כמו מלצר במסעדה".

 

יונתן: שלום לילך.

לילך: אהלן יונתן.

יונתן: מה את זוכרת מסרט בשם "אני והחבר'ה"?

לילך: אני זוכרת הכי הרבה את הסצנה של העלוקות במים, הם נכנסים ארבעה ילדים למים והם מתכסים בעלו… ג'יזס פאקינג כרייסט, אני אפילו לא ידעתי שאני פתוחה לקבל עוד פחדים חדשים בחיים שלי וזה בהחלט הוסיף לי אחד חדש.

יונתן: אני זוכר, ותמיד אזכור, את הגופה.

לילך: זה נשמע הגיוני.

[מתנגן השיר Stand By Me, השם המקורי של הסרט באנגלית ושיר הנושא שלו: When the night has come, and the land is dark and the moon is the only light we'll see…]

יונתן: ברוכים הבאים לענקי הווידאו, פודקאסט חדש של הארץ על סרטים ועל אנשים שאוהבים סרטים. איתי באולפן אישה שאוהבת סרטים, אחת מהחבר'ה, לילך וולך.

לילך: איתי באולפן, יונתן אנגלנדר.

יונתן: אז לילך.

לילך: כן.

יונתן: אחרי שחזרנו לעבר עם מרטי מקפליי ודוק בראון, אנחנו גם היום חוזרים לעבר עם "אני והחבר'ה", סרט של רוב ריינר מ-1986 על ארבעה ילדים ספק נערים שיוצאים לחפש גופה. קודם כל כי זה סרט נהדר.

לילך: זה סרט מדהים, אני כל כך שמחה לגלות שוב עד כמה הוא מוצלח ועומד במבחן הזמן.

יונתן: אני חושב שיש בו יופי וצניעות ודיוק ובגרות שנדיר למצוא בסרט אמריקאי כזה, מהסוג הזה, סרט נוער בסופו של דבר.

לילך: כן.

יונתן: וקודם כל הוא היה הצלחה קופתית וביקורתית. זה סרט שעלה שמונה מיליון דולר והרוויח חמישים ושתיים מיליון דולר, שהיום זה נשמע קצת מצחיק, אבל סכומים של אז היו הרבה, בטח לסרט כזה.

לילך: רק בארה"ב.

יונתן: וזה סרט מז'אנר מאוד מסוים, שאני חושב שאפשר לכנות אותו 'ז'אנר כולם ראו'. כל מי שמדור מסוים, אני חושב שזה מגיל שלושים-ים כזה עד חמישים-ים, זה סרט שדיבר אליהם ועליהם, והם הגיבו לו בצורה מאוד חיובית. ועוד דבר שצריך לציין, זה שהסרט מבוסס על טקסט של סטיבן קינג.

לילך: "אני והחבר'ה", סטנד ביי מי, מבוסס על הנובלה שלו שנקראת "הגופה". תמיד כשזה מגיע לסטיבן קינג, בעיקר בשנים האחרונות, אני מרגישה שזו מין סיטואציה כזאת שבה אני אומרת על החבר הקצת בעייתי שלי, שהוא מין כזה, לא, די, הוא רגיש, הוא מורכב, אתם לא מכירים אותו כמוני, אבל הוא באמת סופר מצוין. זאת אומרת, זה לא רק שיש לו רק סיפורים מצוינים.

יונתן: נהיה לו קצת שם של טראש.

לילך: נהיה לו הרבה שם של טראש, לא בצדק, אבל מאוד חשוב לזכור את ההתחלה של הדברים שהוא עשה אבל לא משנה, אני יכולה להיכנס לזה שעות. אני אדבר רק רגע על ענייננו כי זה סרט על ילדים, וזה סרט שקורה ב-1960, וסטיבן קינג בעצמו היה בן 12 ב-1960, זאת אומרת, יש לנו עוד איזה נ.צ אוטוביוגרפי פה. הוא מאוד אוהב להתפלש באופל ובאימה ובאפוקליפסות ובדברים איומים שאנחנו עושים לעולם, אבל הוא תמיד שומר לילדים איזה מין מקום של מביאים גאולה לעולם. ילדים כחכמים, ילדים כבעלי אינסטינקטים טובים, ילדים כ… לפני שהם התקלקלו, פשוט. ממש ממש מסתכל על מבוגרים כעל ילדים שהתקלקלו. וכל פעם שיש ילד בעבודות שלו, אתה יכול לדעת שיש לו תפקיד, זאת אומרת שהוא לא אינסטרומנט בעלילה.

יונתן: ויחסית לעיבודים של סטיבן קינג, היית ממקמת את זה בגבוהים?

לילך: הוא מיקם את זה בגבוהים.

יונתן: כן.

לילך: הוא היה מאוד מרוצה מן העיבוד הזה שלא לקח הרבה חירות עלילתית עבור עצמו.

יונתן: כפי שאחרים עשו והוא היה מאוד קולני לגבי זה וביקר את זה.

לילך: כן, נראה לי הוא אדם קולני (צוחקת).

יונתן: אז לפני שניגש לעלילה וממש נתחיל את הסרט, את זוכרת מתי ראית בפעם הראשונה?

לילך: כנראה הייתי בת 14, 15, זאת אומרת היו לי כבר כמה שנות פור על הגיבורים, שהם באמת בני 12. אני בטוחה שזה היה קשור לספריית וידאו. אני בטוחה שזה היה קשור לצפייה משפחתית, כי ההורים שלי מאוד אהבו את סטיבן קינג. ממש נולדתי למין כזה, הוסללתי לאימה (יונתן צוחק). הם היו קוראים ספרים בספרדית של סטיבן קינג ולכן עד היום אני צריכה לא להגיד סטפן. אז צפיתי בו בטוח עם המשפחה שלי, ואני זוכרת שהמשכתי לדבר על זה עם כל מי שרצה ולא רצה לשמוע אחר כך על כמה הוא חייב לראות את זה. אתה, מתי?

יונתן: אני ראיתי גם עם אמא שלי.

לילך: מעניין.

יונתן: לא זוכר מתי או בן כמה הייתי, אני כן זוכר שהיא תיווכה לי את זה או עטפה לי את זה כסרט על חברות.

לילך: או-קיי.

יונתן: ועל זה חשבתי המון שנים.

לילך: זה לא רע.

יונתן: זה לא רע, אבל עכשיו, אחרי צפייה שנייה, אני מרגיש שהיא עבדה עליי.

לילך: למה?

יונתן: כי זה לא. זה גם, זה שם, זה בין היתר שם, אבל אני לא חושב שזה הנושא המהותי של הסרט. אבל אני כן זוכר שזה השאיר עליי רושם עצום, עצום, עצום, עצום. חשבתי על זה שנים אחרי.

לילך: כן.

יונתן: כמו שאמרתי בהתחלה, גם בעיקר על הגופה הזאת, שהיא נשארה איתי.

לילך: כן.

יונתן: וכאילו כבר אז חילחל משהו מהנושא האמיתי בעיניי של הסרט, שזה מוות, כפי שמיד אולי ניגע בזה.

לילך: כן.

יונתן: אז ניגש לסרט?

לילך: בהחלט.

[מוזיקה מתנגנת]

יונתן: הסרט נפתח לא עם הילדים, אלא עם סיפור מסגרת. אנחנו פוגשים את ריצ'רד דרייפוס השחקן, והוא מסתכל אחורה, על הילדות שלו. הטריגר שלו זה מודעה בעיתון על עורך דין שנדקר למוות.

Narrator (V.O): I was 12 going on 13 the first time I saw a dead human being. It happened in the summer of 1959. A long time ago. But only if you measure in terms of years.

יונתן: זו ההתחלה שלנו ורציתי לשאול אותך, זו בחירה מוזרה, כי אפשר לספר את הסיפור הזה רק דרך הילדים.

לילך: כן.

יונתן: אבל בוחרים לעטוף אותו במין סיפור מסגרת. מה, למה?

לילך: למה, כי בסופו של דבר נראה לי שזה סיפור על הפיכתו של אדם לסופר. זאת אומרת, בשביל זה אנחנו רוצים את ה… אנחנו לא רוצים, אבל סטיבן קינג, שכנראה מדבר על עצמו, כמו שכולם מדברים על עצמם כל הזמן, רצה לספר משהו על הביקמינג (becoming) שלו, להיות סופר.

יונתן: כלומר, זה "אוריג'ין סטורי", לדעתך?

לילך: כן. חד משמעית.

יונתן: אני חשבתי שזה מוסיף לנו שכבה של נוסטלגיה. בעצם שתי שכבות של נוסטלגיה.

לילך: כן.

יונתן: אחת, הנוסטלגיה של אדם לילדות שלו.

לילך: כן.

יונתן: וגם נוסטלגיה לתקופה. הסרט מתרחש בסוף שנות ה-50, כמו שאמרת, ובעצם יש נוסטלגיה כפולה. אולי אנחנו מוסיפים נוסטלגיה שלישית, שלנו, למתי שראינו את הסרט.

לילך: לגמרי. הסרט קצת עושה את המהלך הזה שאנחנו עושים פה, נכון? הוא חוזר אחורה בשביל לבחון מה הוא היה ומה הוא נהיה.

יונתן: בדיוק.

לילך: גם אנחנו עושים את זה. הוא כן מצליח לגרום לך להתגעגע לתקופה שלא חיית בה.

יונתן: אני דווקא מרגיש שאני יותר חשדן. כלומר, אני כשאומרים לי נוסטלגיה, אני חושד. כי אנשים לא זוכרים באמת מה היה, אלא איזה מין גרסה מיופה של מה שהיה.

לילך: תמיד. תמיד, בטח.

יונתן: אז כאילו כשמציגים את הסיפור של הילדים, אני מרגיש שאני צריך לחשוד במה שנאמר לי ומוצג לי, שאולי זה לא באמת ככה.

לילך: אולי זה כי אמא שלך אמרה לך שזה סרט על חברות, ואז גילית עם השנים שלא.

יונתן: הכל חוזר לאמא שלי.

לילך: תמיד!

יונתן: יופי לילך (לילך צוחקת). ואז הסיפור עצמו.

לילך: כן.

יונתן: אנחנו מכירים את הדמויות שלנו. אני אגיד אותן למען הסדר הטוב.

לילך: כן.

יונתן: הגיבור שלנו, כלומר המספר, גורדי, שמגלם אותו וויל וויטון, שמאוחר יותר יתפרסם בסטאר-טרק, ועוד יותר מאוחר בסיפור המפץ הגדול.

לילך: נכון.

יונתן: תיאוריית המפץ הגדול.

לילך: זה עדיין התפקיד הכי טוב שהוא עשה.

יונתן: כן, בעיניי הוא שחקן איום.

לילך: אבל הוא היה ילד מקסים. (יונתן משמיע קולות הסתייגות) אתה לא מסכים.

יונתן: לא, לא מסכים… אני חושב שלידו, כשאתה שם לידו את הדמות כריס, שמגלם אותו ריבר פיניקס, הוא שחקן הרבה יותר טוב.

לילך: כל כך.

יונתן: הוא כמובן עתיד למות בטרם עת ממנת יתר. יש לנו את טדי, המשוגע, שיחק אותו קורי פלדמן. ויש לנו את ורן השמנמן שמגלם אותו ג'רי אוקונל, שמאוחר יותר ישחק ב'גולשים בזמן'.

לילך: בהחלט.

יונתן: שאם אתה בגיל שלי, זו הסדרה הכי טובה אי פעם בהיסטוריה.

לילך: זו סדרה מהממת, מה יש להגיד בכלל. (מצחקקת)

יונתן: כולל כל היקומים. אז הם יוצאים להרפתקה די בהתחלה. וההרפתקה היא למצוא גופה.

(קטע מהסרט - "? You guys wanna go see a dead body / אתם רוצים לראות גופה? )

לילך: כן. הם מספרים ממש שיש ילד בגילם שנעלם.

יונתן: כן, ורן מגיע לבית עץ שלהם, שהם משחקים שם בלהיות מבוגרים עם סיגריות, ואומר "אתם רוצים לראות גופה? "

לילך: מי לא רוצה לראות גופה?

יונתן: אז זאת השאלה. אני לא הייתי רוצה לראות גופה, ויש פה שאלה של אם הסרט מספר לך שהם רוצים להיות מפורסמים. הם רוצים למצוא גופה, ואז להתפרסם בעיתון וברדיו.

Chris: I bet you anything that if we find him we’ll get our pictures in the paper!

Teddy: Yeah! we can even be on TV!

Chris: Sure!

יונתן: זה לא משכנע. למה שמישהו רוצה לראות גופה?

לילך: אולי צריך להיות ילד אמריקאי בשביל זה, אני לא יודעת. האמת, קניתי את זה לגמרי בשתי הפעמים. קניתי את זה אז, פשוט אמרתי 'בוודאי שאת לא תרצי לראות גופה, שהרי נגעלת מלפגוש את החיים, אבל יש אנשים אחרים, מקסימים, הם רוצים לראות גופות, למה לא? '

יונתן: אז אני חושב שזה מספר לנו על כמה הם ילדים.

לילך: כן.

יונתן: כי כשאתה ילד אתה לא באמת מבין עד הסוף מה זה מוות, ואתה לא באמת מבין עד הסוף מה זה גופה. ואני חושב שהמהלך של הסרט זה לגרום להם להבין, במיוחד למספר, מה זה מוות ומה זה גופה. אז כשהם רוצים לראות גופה, זה כי הם לא מבינים. זה 'מאגניב'. כאילו, גם אני זוכר את עצמי כילד, לא הייתי רוצה לראות גופה, אבל כאילו, יש שם עכבר מת, יש שם חתול מת. זה מגניב.

לילך: כן.

יונתן: זה מעניין. זה לא מגניב כמו להיות ראפר, לילך.

לילך: (צוחקת) בסדר, בסדר, אני רק תוהה.

יונתן: או להיות סופרת. אבל זה מגניב בקטע של… זה משהו שבדרך כלל מוסתר, מופרד, ופתאום יש לך חשיפה לזה. פתאום, אסור לראות מתים, אבל הנה, אני רואה את המוות.

לילך: אני חושבת שזה בעיקר שייך לעולם שהוא לא של ילדים. ואז אם זה לא של ילדים, אולי זה של מבוגרים, ואם זה של מבוגרים, זה בהכרח טוב יותר. כמובן, שקר גדול מאוד, אל תתבגרו לעולם.

יונתן: טיפים מענקי הווידאו (לילך צוחקת), טיפ ראשון - לא להתבגר.

לילך: לא להתבגר.

יונתן: אז הם יוצאים למסע, וההכנות הראשונות זה מה שאנחנו רואים, ואחת ההכנות הראשונות, והחשובה אולי ביותר, היא אקדח.

לילך: כן. כריס מספר שהוא לקח את האקדח הטעון מאבא שלו, האלכוהוליסט, זה קלאסי אקדח במערכה הראשונה. זאת אומרת, זה אפילו לא הדימוי של זה, זה ממש זה. יש אקדח, זו המערכה הראשונה, אנחנו יודעים שתהיה מערכה שלישית כי ככה הדברים עובדים. עכשיו, סטיבן קינג לא כל כך מתעסק בביקורת חברתית בהקשר הזה, אבל הקלות שבה ילד יכול פשוט להגיע לאקדח טעון, זה חייב להטריד אותך כאדם, לא?

יונתן: זה מה שמעניין בעיניי בסצנה. כלומר, זה כמעט קלישאה. כלומר, ילד רוצה אקדח, אקדח שווה גבריות, אקדח שווה התבגרות, זה כמעט לגלגל עיניים. אבל בסרט הזה, זה מקבל עוד כמה שכבות מעניינות. כלומר כן, זה אקדח, אבל מוסיפים לזה את העובדה שאבא שלו אלכוהוליסט ואיזה מין הורה מחזיק אקדח טעון, ואיזה מין הורה מאפשר לבן שלו לקחת את האקדח הטעון.

Gordie: You got shells for it?

Chris: Yeah, I took all that was left in the box. My dad will think that he used them himself shooting at beer cans while he was drunk [makes shooting sound]

Gordie: Is it loaded?

Chris: Hell no! What do you think I am?

[gun shot being heard]

Gordie: Jesus! [Chris laughs in background], Let's get out of here! Come on!

יונתן: כמו ששמענו, יש פליטת כדור.

לילך: כן.

יונתן: ואז אתה אומר, אוקיי, כן, זה גבריות, אבל יש פה פליטה מוקדמת.

לילך: כן.

יונתן: שזה דבר מאוד ילדי.

לילך: נכון, נכון.

יונתן: כלומר, יש פה דימוי מאוד מובהק בעיניי של פליטה מוקדמת. ויותר מזה, היחסים בין כריס לבין גורדי הם קצת של אב ובן.

לילך: מאוד.

יונתן: ואז אתה שואל, איזה מין אבא כריס? הוא מאפשר לבן שלו כביכול לשחק עם אקדח טעון ולפלוט כדור.

לילך: כריס הוא האבא הכי טוב שהוא יכול להיות בגיל 12, והוא עושה עבודה לא רעה במהלך הסרט, אני חושבת, בתור האבא, סרוגייט אבא. יש שם משהו, קורה שם איזה משהו, גם עם ריבר פיניקס עצמו, גם עכשיו כשראיתי את זה וליטרלי הייתי יכולה להיות אימא של הדבר הזה, הוא הרי מענטש.

יונתן: הוא מענטש.

לילך: הוא כבר מענטש. הוא ממש מגלם את הדמות הזאת של בנים שנאלצו להתבגר מוקדם מדי, ואתה כבר יכול לראות עליהם קצת את הגינונים של הגבר שהם הולכים להיות.

יונתן: כן.

לילך: הוא מביא את זה לתפקיד. הוא באמת היה שחקן לא ייאמן.

יונתן: יוצא דופן. אז הם יוצאים לדרך, וכבר כשאנחנו יוצאים לדרך, יש לנו כבר כמה דברים וכבר מוות מכמה כיוונים. יש לנו את האבא האלכוהוליסט של כריס, אתה אומר למה הוא אלכוהוליסט, למה יש לו אקדח, זה דבר שיתבהר יותר בהמשך, וגם מהצד של גורדי אנחנו מגלים שאח שלו מת. אח שלו המוצלח יותר במרכאות, דני, מת בתאונת דרכים.

לילך: כן.

יונתן: כלומר, הוא יוצא לדרך עם המטען הזה של מוות בשביל לפגוש את המוות שזה הגופה.

לילך: נגיד רק שמצטרפים אליהם השני חברים הפחות טובים שלהם, אבל הם עדיין חברים, הם חבורה.

יונתן: נכון. ארבעתם יוצאים לדרך - ורן, כריס, טדי וגורדי, והתחנה הראשונה במסע שלהם, בהרפתקה שלהם, זה פסי הרכבת, ויש לנו סצנה מאוד חשובה שהרכבת מגיעה (שומעים רעש של רכבת מפסקול הסרט) וטדי נעמד מול הרכבת וכביכול הולך למשחק של צ'יקן, הוא רוצה לקפוץ בשנייה האחרונה, וכריס מציל אותו.

Chris: Get the hell off the tracks, Teddy! you wanna get yourself killed? !

Teddy [whispers]: Just like the beach in Normandy…

[Train approaching, sounds close]

Kids yelling together: Come on, man! no, no!

יונתן: אני יכול להיות שנייה אקדמאי חנון?

לילך: בטח.

יונתן: דמייני אותי עם מקטרת וזקן.

לילך: כן, כן, קל אותך לדמיין, זה אצלי.

יונתן: רכבת בתרבות האמריקאית, ובמיוחד בספרות אמריקאית, מייצגת הרבה פעמים את השבירה של האידיליה. כלומר, יש את הפסי הרכבת שממש חוצים את האדמה האמריקאית, והרעש של הרכבת הוא קוטע את השקט של הטבע, ופה זה עוד יותר קיצוני, זה לא רק סימן של קידמה ואדם, אלא זה ממש סימן של מוות.הוגם אנחנו יודעים שהגופה, הילד שהלכו לחפש, הוא נהרג על ידי הרכבת.

לילך: כן.

יונתן: ושוב, בעיניי זה אומר, טדי לא מבין מה זה מוות. הוא נעמד מול הרכבת כי אין לו שום יכולת להבין כמה זה מסוכן, כמה זה סופי המוות.

לילך: טדי לא מבין מה זה מוות, אבל כבר אפשר לראות שהוא… הוא הרי לבוש כמו חייל קטן, יש לו דיסקית על הצוואר והבגדים שלו הם בגדים צבאיים למראה. הוא רוצה להיות מוכן וזה, אם אנחנו רגע ממקמים את זה בזמן עוד לפני שאנחנו יודעים יותר על הדמויות האלו, זה אחרי וייטנאם, זה אחרי קוריאה, הם קצת בהשוואה לנערים ישראלים, הם רוצים להיות מוכנים למוות במלחמה, או להיות מסוגלים להיות מוכנים, וזה סוג של מבחן שנדמה שהוא עושה לעצמו.

יונתן: וזה מאוד נכון לגבי ההורים שלהם, ודור ההורים שלהם. אז אולי נשמע מה אומרים על אבא של טדי וזה ימקם אותנו מצוין לדיון הזה על חיילים והורים.

Junk Yard Manager: You little tin-weasel, peckerwood looney son!

Teddy: What did you call me?

Junk Yard Manager: I know who you are, you’re Teddy Duchamp. Your dad’s a looney, a looney, up in the nuthouse in Togus. He held your ear and he put it to the stove and he burnt it off!

Teddy: My father stormed the beach at Normandy

Junk Yard Manager: He’s crazier than a shithouse rat! No wonder you’re acting the way you are, with a looney for a father!

יונתן: שמענו עכשיו את מנהל ג'אנק יארד שלועג לטדי, לאבא שלו, שהוא משוגע ששרף לו את האוזן. לטדי יש אוזן אחת שהיא כולה כוויה. אולי, או כנראה בגלל שאבא שלו עשה לו את זה, וטדי אומר בתגובה 'אבא שלי נלחם במלחמת העולם השנייה'.

לילך: כן.

יונתן: Stormed the beaches of Normandy (הסתער על חופי נורמנדי), ואז בעצם אתה מחבר את הנקודות ואתה אומר לאבא של גורדי יש צלקת כזה בפנים, אבא של כריס הוא אלכוהוליסט.

לילך: כן.

יונתן: אבא של טדי הוא משוגע, יש פה כנראה דור שלם של פוסט-טראומה.

לילך: חד-משמעית. אחד.

יונתן: של אנשים שהיו חיילים, נלחמו למען ארה"ב ואין להם את הכישורים או היכולת, אולי הרצון, לגדל את הילדים שלהם.

לילך: זה פוסט-טראומה. זה לא דור שמסוגל לגדל ילדים, והילדים האלה מגדלים את עצמם. ועל זה נוספת איזו שכבה של איזו מיסטיפיקציה. זאת אומרת, הימים המדהימים שיכולנו ליסוע על אופניים ואף אחד לא שאל מתי אנחנו חוזרים. אף אחד לא שאל מתי אתם חוזרים כי הם היו הורים מחורבנים.

יונתן: כן, וחטפו אתכם.

לילך: וחטפו אתכם.

יונתן: והילד מת על הרכבת.

לילך: ליטרלי, כן.

(מתנגנת ברקע נעימה מהסרט)

יונתן: אז בואו נמשיך איתם, בואו נמשיך את המסע איתם. אחרי הג'אנק יארד, אחרי הרכבת, יש לנו סצינת פלשבק מעניינת.

לילך: כן.

יונתן: גורדי נזכר בארוחת ערב שבה דני, אח שלו המוצלח יותר כביכול, מספר שגורדי כתב סיפור. והתגובה של האבא?

לילך: והתגובה של האבא, האבא מתעלם ממנו לחלוטין, הוא אפילו לא שומע אותו מספר את זה. זאת אומרת, הוא לחלוטין עסוק באח הגדול, המוצלח, הספורטאי.

יונתן: זה מתחבר למה שאמרת, שזה מין סיפור מקור על איך הפכתי להיות סופר.

לילך: בדיוק, זהו. אז זה הרי בהכרח סרט התבגרות, נכון? אורי קליין ז"ל אמר, ממש כשהוא כתב על אני והחבר'ה ב'הארץ', שבעצם כל סרט שמתרחש בחופש הגדול הוא בהכרח סרט על התבגרות.

יונתן: מעניין.

לילך: שזה משפט נכון ויפה להפליא. וספציפית כאן, נוסף על ה-becoming an adult, ה-becoming של סופר. זאת אומרת, אנחנו, זו סצינה משמעותית כי היא גם מבהירה לנו למה הסרט הולך כמו שהוא הולך, למה זה נפתח במין אדם מבוגר שמה אכפת לנו ממנו בכלל, שמספר את הסיפור אחורה. זה איזה רגע מאוד מסוים של אדם שהופך לאומן, והוא מבין שהוא חייב לכתוב.

יונתן: אז אני רוצה לשאול, סליחה, וזה נורא קצת אישי, אבל זה לא קצת מיתוס הילד שיודע שהוא רוצה לכתוב? את כאילו הרגשת ככה כשהיית ילדה, שאת יודעת שאת רוצה לכתוב?

לילך: לא בדיוק, לא. אני חושבת שאחרים שמו לב לפני שאני שמתי לב. אני רציתי לעשות דברים כמו להיות שחקנית או זמרת, או דברים איומים כאלו. אבל בגלל שגדלתי למשפחה של מהגרים, אחת השאלות שהפנו אליי הכי הרבה פעמים זה 'את יודעת עברית? , כי גם גדלתי בשכונה של עולים חדשים, 'את יודעת עברית, את יודעת עברית, את יודעת עברית? ' וזה הטריף אותי כי הייתי חייבת לדעת עברית בשביל עצמי ובשבילם. הייתי צריכה לדעת עברית טוב יותר מילדים אחרים, אז אני חושבת שזה היה אולי המוטיבציה הכי גדולה שלי. אני לא חושבת שהיה שם איזה רגע של Realization. אתה ידעת שאתה רוצה לכתוב?

יונתן: לא. אהבתי קולנוע מגיל מאוד צעיר בזכות אמא שלי, צריך לומר, בהגינות, וידעתי תמיד במרכאות שאני רוצה לעסוק בזה ולעשות קולנוע. ואז הגעתי לאוניברסיטה ואחרי יומיים בסט הבנתי שאני לא הולך לעשות קולנוע אף פעם. (לילך צוחקת) אבל לא חשבתי על זה, חשבתי שאני הולך להיות טרנטינו או פול תומאס אנדרסון וזה היה החלום.

לילך: כן.

יונתן: והנה אני פה.

לילך: והנה אנחנו פה.

יונתן: הסצנה של הסופר, הפלשבק, היא מבשילה מאוד מהר, כי כמעט כמה סצנות אחרי זה יש לנו שיחה בין כריס לגורדי.

לילך: כן.

יונתן: ששווה לשמוע אותה.

Chris: You could be a real writer someday, Gordie.

Gordie: Fuck writing. I don't want to be a writer. It's stupid. It's a stupid waste of time!

Chris: That’s your dad talking. It’s like, god gave you something, man. All those stories that you can make up. And he said this is what we got for you, so try not to lose it. But kids loose everything unless there’s someone there to look out for them, and if your parents are too fucked up to do it, then maybe I should!

יונתן: פה בעצם גורדי מזלזל בחלום או בשאיפה להיות סופר, ודווקא כריס, שמגיע ממשפחה שבורה יותר, שהוא רואה את עצמו כפחות חכם, אומר לו, "אתה חייב להיות סופר, אל תבזבז את זה". זה הסצנת שיא מבחינת היחסים שלהם של אבא ובן.

לילך: זו סצנה יפהפייה. אני לא יודעת כמה היא באמת יכולה להתקיים בגילאים האלו, ברמת הבשלות הזו.

יונתן: נכון.

לילך: אבל בסדר גמור, ניתן לזה את ה-suspension of disbelief של זה, ואני חושבת שמה שגורדי עושה, הוא זז בין העמדה הזאת של, הרי אחיו הגדול, המת, המוצלח, הוא זה שכן ראה אותו. ראה אותו, ראה את הכישרון שלו, האמין בו, אהב את היכולת שלו לכתוב, ואבא שלו בז לזה ומדסמס את זה. אז הוא בעצם זז בין הדימויים הגבריים שיש לו בחיים, אז הוא זז מכאן לשם, והוא צריך איזה קול אבהי כזה, וכריס מהבחינה הזאת מספק את זה באופן המדהים ביותר שאבא טוב יכול לספק את זה.

יונתן: ואומר את זה, הוא ממש מזהה את עצמו בתור, אם אין לך אבא או אבא שלך לא נותן לך את זה, אני אהיה אבא שלך.

לילך: כן.

יונתן: כלומר, איזו הקרבה של ילד בן 12. שוב, זה קצת רומנטי.

לילך: כן.

יונתן: אבל זה מעניין שהוא נכנס לתפקיד הזה במודע.

לילך: לגמרי, כי הרבה מהסרט הזה עוסק בתיקון. אני רוצה שנייה להגיד משהו על חברויות של בנים בהקשר הזה, כי זה דבר שתמיד נורא מעניין אותי ותמיד עניין אותי, גם בתור ילדה, גם היום, זאת אומרת, הדבר הזה… קודם כל, הן מתקיימות אחרת מחברויות בין בנות, וזה תמיד נראה לי שהאוקסיטוצין של המערכות היחסים האלו בין בנים, ההורמון שקושר אותך למישהו אחר, הרבה פעמים עובר דרך טראומות משותפות. מין כזה, ברחנו ביחד מהבית, או כמעט מתנו ביחד בטרק בבוליביה, כאלה, והתחושה של סכנה וחיבה היא תמיד נורא קשורה אחד בשני, וזה תמיד מעניין אותי לראות. אני עדיין כזה, נגיד, אם יש… זה נשמע כמו הקרפה גדולה מאוד, אני מכינה, אבל נגיד אם אני נוסעת באוטובוס ויש חברות של נערים, אני עוצרת את המוזיקה. אני רוצה להבין מה קורה.

יונתן: הקרפה גדולה מאוד.

לילך: הקרפה גדולה מאוד, אני יודעת. אבל הדבר הזה, שבו חיבה כל כך סמוכה לכאפה בהפתעה, נגיד, זה דבר כאילו… זה לא חלק מהחיים שלי. זה מנגנון מעניין.

יונתן: אני חושב שזה כן ולא מה שאת אומרת.

לילך: כן, תגיד.

יונתן: כי החיבה היא שם, אבל בגלל שגבריות נתפסת כדבר קשוח, כלומר, אתה נמדד כגבר בכמה אתה קשוח, אז אי אפשר להציג את החיבה הזאת כפשוטה. כלומר, כפי שהיא. אתה צריך לייצר כל מיני מנגנוני הסוואה, לא במודע, אבל לייצר מנגנוני הסוואה כדי להגיד אני מחבב אותך, אני אוהב אותך.

לילך: אתה מדבר על החיים או על קולנוע?

יונתן: אני מדבר על החיים.

לילך: אוקיי.

יונתן: אתה עושה את זה בכאפה.

לילך: אתה עושה את זה בכאפה.

יונתן: כי אתה לא יכול להגיד, אחי, אני אוהב אותך. כלומר, זה אולי יותר מאוחר, אבל כשאתה ילד בן 12 אין שום מצב כי אתה תהיה גיי.

לילך: כן.

יונתן: ויצחקו עליך שאתה הומו.

לילך: כן.

יונתן: אז אתה צריך לתת את הכאפה, וללכת לשחק כדורגל ולעשות דברים כאלה, ולטפס על הגדר ביחד כי זו הדרך היחידה שלך בעצם לדבר אהבה, או לדבר חיבה.

לילך: כן.

יונתן: אני חושב.

לילך: מזל שיש ספורט.

יונתן: וואי, הייתי כל כך גרוע בספורט, עזבי, זה סיפור אחר. כשנעשה סרט ספורט נדבר על זה.

לילך: (צוחקת) בסדר.

יונתן: אבל הסכנה הזאת שאת מדברת עליה, היא קיימת גם בסרט. אז אחרי ההרפתקה, ההרפתקה ממשיכה, ואחד השיאים שלה זה סצנת רכבת נוספת.

לילך: בטח, כי לא הספיקה אחת.

יונתן: אם בסצנת הרכבת הראשונה הייתה לנו כמעט התאבדות, סוג של התאבדות.

לילך: כן.

יונתן: אז עכשיו יש לנו ריצה על פסי רכבת כשרכבת הולכת להגיע.

לילך: כן.

יונתן: כלומר, מגיעים לפסי רכבת, הם יכולים לעשות קיצור דרך, דרך הפסים, אבל אין לאן לברוח. זה פסים מעל נהר. אם תבוא רכבת, אין לאן לרוץ. וכמובן...

לילך: כמובן.

יונתן: שמגיעה רכבת...

[train sounds in the background]

Gordie [screams]: Train! ! !

Vern: Aw Shit!

Gordie: Go Vern, go!

יונתן: והם צריכים לרוץ ולהציל את עצמם. עכשיו, אני מודה שאני לא רואה ערך לסצנה הזאת מעבר להכפלה של הסצנה הראשונה של הרכבת, ושוב, מין כזה נשיקה עם המוות.

לילך: זה נכון שזו הכפלה, אבל מצד שני זו סצנה כל כך מצוטטת אחר כך שכנראה שיש לה איזו משמעות גדולה בקולנוע האמריקאי, וגם מה שקורה, הרי בסצנה הראשונה, כריס מציל את טדי ובסצנה הזו, גורדי מציל את ורן. זאת אומרת, הם חייבים איכשהו לפגוש במוות ולצאת ממנו, לפגוש במוות ולצאת ממנו, וכנראה שיש איזושהי סימטריה שצריכה להתקיים, וזו גם פעם שהזוגות מתערבבים, כי בדרך כלל שני זוגות החברים מאוד מובהקים.

יונתן: נכון.

לילך: נכון? יש לנו את כריס וגורדי שתמיד היו ביחד, אבא ובן - סוג של, והשוליים של החבורה הזו, שזה השמנמן והמטורף, בוא נגיד. אז עכשיו הם כמו שבועה אינדיאנית, הם עכשיו אחראים אחד לחיים של השני לאורך כל החיים. הם הצילו אחד את השני, והם 'באונדד ביי טראומה' כמו שאני אוהבת, וחושבת שכל הבנים כל הזמן.

יונתן: שבועה ילידית אמריקאית, לילך, אני מבקש.

לילך: נכון מאוד, נכון מאוד.

(מוזיקה מהסרט מתחילה להתנגן ברקע)

יונתן: החלק הבא של הסרט, אנחנו כבר מתקרבים לשיאים שלו, לסוף שלו. אבל יש עצירה של הסרט, כביכול. הסרט נעצר לרגע…

לילך: כן.

יונתן: וגורדי מספר לחברים שלו סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור למעשה.

לילך: כן.

יונתן: והסיפור זה על תחרות אכילת פאי שנגמרת בקיא.

לילך: כן.

יונתן: זה ילד שמן ענק, שכולם לועגים לו וצוחקים עליו. הוא הולך לתחרות אכילת פאי, אבל הוא הכין את עצמו מראש ואכל ביצים ושמן.

לילך: בלע שמן קיק.

יונתן: בלע שמן קיק בכוונה כדי להקיא, הוא מקיא על מי שלידו, ואז כולם מקיאים, זה פסטיבל קיא.

Gordie: Kids barfed on their parents, A fat lady barfed in her purse, The Donnelly Twins barfed on each other, and the women's Auxiliary barfed all over the benevolent order of antelopes. And Lardass just sat back and enjoyed what he created. A complete and total “barforama”.

לילך: הדבר שהכי מוצא חן בעיניי בזה זה שכשהוא מספר את זה, הוא מספר את זה כזה במדורה כשהם עוצרים בלילה, בין היום הראשון לבין היום השני של המסע שלהם, הוא מתאר את זה כנקמה הכי טובה שילד אי פעם תכנן. קודם כל זה מסגור מדהים, אבל בסוף זה כל הזמן חוזר לאיפה אתה מסוגל לקחת את הכוח לידיים שלך, על החיים שלך, ולהתנקם במבוגרים כשהם עושים לך עוול. יש נורא מעט מקומות בתור ילד שאתה כאילו אחראי על החיים שלך.

יונתן: זאת אומרת, זה דרך היחידה שלו לקחת קצת כוח לעצמו.

לילך: כן. הילד השמן הזה, שהם קוראים לו לארד אס ומלגלגים עליו, ההצטיינות, במרכאות, היחידה שלו יכולה להיות באכילה אקססיבית, והוא מנצל את זה כדי להקיא על כל שאר המשתתפים.

יונתן: ועל הדרך אנחנו לומדים שגורדי הוא מוכשר. הוא מספר מוכשר, הילדים מתים על זה.

לילך: כן.

יונתן: ושוב, זה מוכיח לנו שכן, הוא הולך להיות סופר.

לילך: זו סצנה כל כך זכורה. אני זכרתי את הסצנה מהצפייה המוקדמת שלי, נגיד, לא ראיתי את הסרט, 10 שנים, 12 שנה, לא זכרתי שזה מחוץ לעלילה.

יונתן: אני לא זכרתי שזה בסרט הזה. זכרתי את הסצנה במדויק…

לילך: כן.

יונתן: לא זכרתי שזה פה.

לילך: כי היא באמת תלושה, זאת אומרת, באמת, הסיפור בתוך סיפור. סטיבן קינג כשהוא כותב, יש לו ספר על הכתיבה, הוא מספר שם איזה שהוא סיפור אוטוביוגרפי שבו הבייביסיטר שלו נתנה לו לאכול ביצים מטוגנות והוא ביקש עוד אחת, והיא הייתה קצת סדיסטית. והיא אומרת לו, אתה רוצה עוד אחת, אתה רוצה עוד אחת, אתה רוצה עוד אחת? וככה הילד סטיבן קינג בן הארבע אכל שבע ביצים מטוגנות והתחיל להקיא. אז כן, הוא אוהב, הוא אוהב להשתמש בחומרים אישיים בצורות כאלו ואחרות.

יונתן: אז אחרי הסיפור הזה הם הולכים לישון, יש לנו סצנת חלום.

לילך: כן, גורדי חולם על ההלוויה של אחיו.

יונתן: ואביו פונה אליו, ואומר לו…

Gordie's father: it should have been you, Gordon

לילך: זה היה צריך להיות אתה. זה היה צריך להיות אתה שמת, זו כמובן לא פעם ראשונה שזה מובע, נכון? כאילו, בתרבות, בצורה כזאת או אחרת, המין אכזבה של ההורה על זה שהילד הפחות טוב…

יונתן: כן, הבן הלא נכון מת.

לילך: הבן הלא נכון מת והבן הלא נכון שרד. וכן יש איזה הקדמות לאני והחבר'ה. יש את זה באנשים פשוטים שהיה כמה שנים קודם לכן. (יונתן: נכון), אפילו יותר מוקדם ב'ביבר הזכוכית', כאילו, יש איזה מין, את האימא המאוכזבת על זה שבעלה מת, והילד הלא יוצלח שלה. אבל זה אף פעם לא נאמר באופן הזה - 'זה היה צריך להיות אתה שמת'.

יונתן: זה מדויק. זה, שוב, סרט מאוד מדויק.

לילך: מאוד מאוד מדויק, וכמובן, זה מאוד מצוטט אחרי זה. זאת אומרת, 'איט שוד האב בין יו', אני חושבת ששמעתי את זה אחר כך אלף פעמים באלף צורות, כאילו, מצוטטות. שזה רק באמת גורם לך לחשוב עד כמה, למרות שהטרופ הזה היה קיים בתרבות, כמובן, קודם, כל הזמן, כנראה במיתולוגיה היוונית כבר, זה נכנס לתרבות האמריקאית דרך סטיבן קינג ונהיה נורא משמעותי.

יונתן: זה גם מעניין בעיניי איך הסרט עובר בטון מסיפור קיא לסצנת הלוויה, כלומר, מהכי קליל שלו להכי רציני שלו, ואז סצנה אחרי זה עוד פעם הכי קליל שלו עם סצנת העלוקות.

(הקטע מהסרט מתנגן ברקע)

יונתן: הם נכנסים לאגם כזה או שלולית גדולה, הם צריכים לחצות אותה, והם יוצאים מכוסים בעלוקות.

(הקטע מהסרט ממשיך להתנגן)

יונתן: והשיא של הסצנה זה שגורדי מגלה שיש לו עלוקה על הפין, וחבל שאנחנו לא יכולים להראות את זה, כי ויזואלית זה מאוד חזק.

לילך: אבל אם צפיתם אז איך שכחתם? (צוחקת)

יונתן: יש שוט של התחתונים של גורדי, אנחנו לא רואים כמובן את הפין שלו, הוא מכניס את היד, מוציא את העלוקה והיד מדממת.

לילך: העלוקה מדממת.

יונתן: כן.

לילך: העלוקה שתתה לו דם.

יונתן: שתתה לו את הדם.

(לילך מביעה זעזוע)

יונתן: אבל כאילו, אז כילד, כמובן, זה היה כאילו, אוי, איזה כואב זה. אבל עכשיו שראיתי את זה, ראיתי פשוט, זה סצנת מחזור. גורדי קיבל מחזור, מבחינתי.

לילך: הו, וואו.

יונתן: הוא הכניס את התחתונים, היד יצאה מדממת. זה בעיניי דימוי ויזואלי מאוד ברור של מחזור. וגם זה סצנה שאחריה גורדי משתנה.

לילך: מעניין, רגע, למה זה לא פגיעה או בדיקה של הגבריות שלו?

יונתן: זה כמובן פגיעה בגבריות שלו. כלומר, מן הסתם. אבל גם איך שזה ממוקם בסרט, שאחרי זה הוא רציני והוא אומר 'אנחנו לא צריכים לצחוק יותר, זה לא משחק, בואו נלך למצוא גופה…'

לילך: הממ, מהבחינה הזאת הוא קיבל מחזור.

יונתן: זה כאילו אם אני צריך לבחור רגע אחד שבו הוא מתבגר, זה זה.

לילך: כן.

יונתן: והמחזור זה כמובן סימן להתבגרות.

לילך: כן, זו סצנה מדהימה וזו פרשנות מדהימה כי הוא באמת באותו רגע הופך להיות נער. הוא יצא ילד.

יונתן: בדיוק.

לילך: הוא יצא ילד למסע הזה.

יונתן: הוא הראשון ביניהם שבעצם מתבגר.

לילך: כן, כאילו אם לא לוקחים בחשבון את כריס שהוא כנראה נולד בן 36, כן? (צוחקים)

יונתן: זה כמעט השיא כי ברגע הבא הם כבר מוצאים את הגופה.

Vern: There he is! look! I see him! Look! Over there! I see him!

Narrator (V.O): None of us could breath. Somewhere under those bushes was the rest of Ray Brower

לילך: הוויזואליה של זה, קודם כל, הוויזואליה של זה מאוד מבלבלת, כי מאיזושהי סיבה, רוב ריינר, הבמאי, בחר להראות גופה של ילד עם עיניים פקוחות. (יונתן מהנהן). כאילו בתוך כל הדבר הזה, לזה לא ציפיתי כי הדבר שאתה לא רוצה לראות זה את העיניים של גופה, אתה מעדיף שהיא תהיה עצומת עיניים. אבל אפילו יותר מזה, המשפט שנאמר שם - 'הילד לא היה חולה, הילד לא ישן, הילד היה מת'. אני לא יודעת למה מכל הדברים זה הדבר שנשאר איתי הרבה שנים אחר כך.

יונתן: לי זה הוויזואליה. בטח ראיתי מאות, אם לא אלפי, אם לא עשרות אלפי גופות בקולנוע' בשלל צורות, ומבותרות וזומבים, זאת הגופה שאני הכי זכרתי, אני הכי זוכר, כלומר, זה נחקק בי והיה לי סיוטים מזה, באמת.

לילך: וואו.

יונתן: כן, כן, כן, כן. היה לי אישיוז עם מוות באופן כללי, אבל זה נחקק בי בתור, אולי העיניים הפקוחות, אולי זה שזה ילד ולא מישהו מבוגר, אולי זה שזה במסגרת ריאליסטית. זה נשאר איתי.

לילך: כן, היא מאוד ריאליסטית.

יונתן: נשאר איתי שנים, באמת.

לילך: וואו. ראית גופה בחיים שלך?

יונתן: לא, בהלוויה מכוסה.

לילך: בסדין.

יונתן: בסדין. לא ראיתי אף פעם גופה. אני מקווה שאת לא ראית גופה.

לילך: אני ראיתי, כן, כזה מרחוק. עברתי לצערי ליד הפיגוע שזאב רוזנשטיין, אני חושבת, עשה. וואי, יש מצב שאני מסתבכת עם הפושע הלא נכון… באלנבי, והתפוצצה שם מכונית.

יונתן: אוקיי.

לילך: וכן נתקעתי, בא אוטובוס שהייתי בו, שנהדף מההדף, וכן, הייתי...

יונתן: בת כמה היית?

לילך: עשרים משהו.

יונתן: ו…?

לילך: וכלום, ואז נסעתי לעבודתי מפלאפון, ושם ניסו להגיד לי, למה שלא תרתמי את האימה לתוך המשמרת שלך ושיהיה לך בהצלחה… (צוחקת)

יונתן: למה איחרת?

לילך: למה איחרת? טוב שבאת, הנה גם אנחנו ראינו דברים קשים בצה"ל, זו ממש התגובה שקיבלתי.

יונתן: ופה הסרט נגמר. הם מוצאים את הגופה, כמעט נגמר, הם מוצאים את הגופה, ואז יש לנו עימות אחרון עם חבורה שנייה שלא הזכרנו, אבל במקביל לחבורה שלנו יש לנו חבורה נוספת של מבוגרים יותר, אחים של, בין היתר.

לילך: כן, נערים.

יונתן: כן, ממש נערים. הם גם רוצים למצוא את הגופה, הם עושים את המסע בשעה באוטו.

לילך: בוודאי.

יונתן: מה שלקח לצעירים יומיים, והם רוצים לקחת את הגופה ולהיות הם המפורסמים.

לילך: הם רבים על הגופה.

Ace: You wasn't planning on takin’ that body from us, was you boys?

Chris: You get away, man! we found him, we got dibs!

Ace [laughing]: Ahh… We better start running, eyeball, they got dibs.

Chris: We earned him, man! You guys came in a car, it’s not fair, he’s ours.

יונתן: ויש פה רגע של קיפר סאת'רלנד, שהוא המנהיג של המבוגרים, שולף סכין. כמובן, אנחנו זוכרים שכריס ימות יום אחד מסכין, ומי שמציל אותו זה גורדי (שומעים אקדח יורה) עם אותו אקדח מהמערכה הראשונה.

לילך: כן, דווקא גורדי החלשלוש למראה הוא זה שמתקשח שם מול האיום, ואני חושבת שחלק מהסיבה זה שיש פה גופה ממשית, שלא כמו הגופה הלא ממשית של אחיו, והוא יכול לעשות כאן תיקון. הוא יכול לעשות משהו עבורו שהוא לא יכול היה לעשות עבור אחיו שלו.

יונתן: מעניין, הוא היה חסר אונים במוות של אח שלו, ופה הוא לא חסר אונים.

לילך: הוא לא חסר, בדיוק, הוא לא חסר אונים. הוא מחזיק אקדח והוא מסוגל להגן על זכותה של הגופה הזו. והמהלך המבוגר והבוגר שהם עושים זה מחליטים שלא לנצל את הגופה הזו בשביל להתפרסם.

יונתן: הם מכסים אותה, עוזבים אותה, ובעצם פה נגמר המסע.

לילך: כן, הם עושים שיחה למשטרה.

יונתן: הם עושים את המעשה הבוגר.

לילך: כן, הם עושים את המעשה הבוגר.

יונתן: ומשאירים את הגופה במקומה.

לילך: כן.

יונתן: ויש לנו מין אפילוג קטן שבו אנחנו בעצם למדים מה קורה בעתיד. גורדי אומר שלאט לאט הם התרחקו אחד מהשני, יש לנו סיפור על מה ורן קורה איתו, מה טדי קורה איתו, אבל המשפט מפתח, שזה גם משפט שנשאר איתי, ושאמא שלי הדגישה לי, את זוכרת?

לילך: שחברים נכנסים ויוצאים מהחיים שלך כמו פיקולו במסעדה?

יונתן: בדיוק.

לילך: כן.

יונתן: וגם בהמשך, שאף פעם אין לך חברים כמו החברים שיש לך כשאתה בן 12.

לילך: כן.

יונתן: שזה נורא, לפחות עבורי, נורא נכון.

לילך: כן, זהו, רציתי לתהות על זה. זה נכון עבורך?

יונתן: יש לי חברים שהם יותר טובים כנראה, לא יותר טובים, אבל שכנראה יישארו איתי כל החיים, אבל סוג החברות, האינטנסיביות, הקרבה, הטוטליות, לא.

לילך: כן. כי אתה לא עושה שום דבר אחר בגיל 12.

יונתן: בדיוק.

לילך: מה אתה עושה? אתה עובד בלהיות חבר ובלהיות ילד של מישהו.

יונתן: נכון, היום אני אב, מחליף חיתולים, אשתי, כאילו, אין לי זמן לחברים שאני רואה אותם פעם בשבוע.

לילך: כן.

יונתן: זה לא כל היום, כל יום, כמו שכשאתה בן 12, אז מהבחינה הזאת זה מאוד מדויק.

לילך: כן. אני חושבת שהחברים שנמצאים איתך כשאתה מבין את ההתחלה של מי אתה הולך להיות בתור אדם, זה מה שהופך אותם למשמעותיים. זה היה הרגע הזה שבו כולנו נצרבנו באיזה רגע של לגעת בהתבגרות וזה הופך אותם למהות מאוד משמעותיים.

יונתן: ואנחנו רק נגיד שכריס, הוא מוצא את סופו כשהוא מנסה להפריד ריב בסכין במסעדה, כלומר, שני אנשים רבים, הוא מנסה להפריד כפי שהוא הציל את טדי, הוא מנסה עוד פעם להציל, והוא מוצא את מותו שם.

לילך: כן.

יונתן: כלומר, הסרט נפתח במוות ומסתיים בכל זאת במוות.

לילך: כן. כריס שהצליח להציל את עצמו מן ההסללה הגדולה, והלך ולמד ונהיה עורך דין, נשאר המנטש שהוא היה, באמת עבור שלום.

(שיר הנושא מהסרט מתנגן)

יונתן: אז לילך.

לילך: כן.

יונתן: איך היה לפגוש שוב את אני והחבר'ה?

לילך: זה באמת כמו לפגוש מישהו שמאוד אהבת בגיל 12 ולהצליח להמשיך איתו את השיחה באותה רמת אינטימיות ואינטנסיביות מאז.

יונתן: יפה. דימוי יפה.

לילך: ועבורך?

יונתן: מעולה. אהבתי את הסרט אבל לא זכרתי כמה הוא מוצלח, לא זכרתי כמה האפקט שלו חזק.

לילך: כן.

יונתן: ויש בו משהו נקי שאני מאוד מעריך בקולנוע, משהו מאוד צנוע שאני מאוד מעריך בקולנוע, והוא מצליח לעשות הרבה עם מעט, אני מרגיש. הוא התעלה בעיניי, בראשי, ואיפה הוא היה ואיפה הוא היום, הוא השתפר. כלומר, הצפייה עכשיו הייתה הרבה יותר טובה אפילו, והצפייה הראשונה, שגם ככה הייתה טובה.

לילך: כן.

יונתן: אז זהו.

לילך: טוב, אני חושבת שאנחנו יצאנו למופע, למסע, ראינו גופה וחזרנו (צוחקת).

יונתן: התבגרנו.

לילך: לגמרי.

יונתן: נגיד תודה?

לילך: כן!

יונתן: לאסף פרידמן, עורך מערכת הפודקאסטים, לאמיר פקטור, מפיק המחלקה, דן ברומר, לעורך שלנו. בשבוע הבא, לילך, יהיה לנו אקדח במערכה הראשונה, השנייה, השלישית ועוד כמה באמצע.

לילך: בום!

יונתן: עם שליחות קטלנית, "הטרמינייטור" אז אתם מוזמנים לצפות ולהצטרף אלינו.

לילך: נתראה בשבוע הבא.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

27 views0 comments

Comments


bottom of page