ענקי הווידאו - "טריינספוטינג": הפרק הזה מתחיל ברשימת הסמים שכל אחד מאתנו עשה. לילך ניצחה

פודקאסט "ענקי הווידאו" עם לילך וולך ויונתן אנגלנדר - עונה 3, פרק 4 השבוע לילך ויונתן מחפשים משמעות ואת הטריפ הבא באחד הסרטים הגדולים של שנות ה-90 - "טריינספוטינג". על רקע אדינבורו המתפוררת הם יתהו האם סרט אמור להיות בעד או נגד סמים, מה הפך את הפסקול לבלתי נשכח, ומה הקשר בין רכבות להירואין?

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 01/10/2025.

‏קריינות: שומעים שזה "הארץ".

‏יונתן: לילך.

‏לילך: יונתן.

‏יונתן: להיום, היה לנו שיעורי בית. את היית צריכה להכין רשימה של כל הסמים שאת חושבת שאני עשיתי [לילך מהמהמת]. ולהיפך.

‏לילך: נכון.

‏יונתן: לרגל הדיון שלנו ב"טריינספוטינג".

‏לילך: נכון.

‏יונתן: אוקיי. אלה הסמים שלילך חושבת שעשיתי: "אולי weed".

‏לילך: אולי.

‏יונתן: "אבל רק שאכטה אחת, והשתעל כל הערב, והיה little bitch לגבי זה".

‏לילך: נכון.

‏יונתן: זה די מדויק.

‏לילך: [צוהלת] זה נכון, נכון? וואי, אני כל כך שמחה.

‏יונתן: כן. "אפשרות קלושה מאוד למשהו כמו קטמין, אופיאט, אבל רק בסיטואציה [מגחך] רפואית מבקרת". לא.

‏לילך: לא? אפילו לא זה?

‏יונתן: אפילו לא זה. אה, "ואליום?" סימן שאלה.

‏לילך: אולי קרסת איזה רגע נפשית?

‏יונתן: לא.

‏לילך: לא?

‏יונתן: דקסמול לילה.

‏לילך: דקסמול לילה.

‏יונתן: כן.

‏לילך: נכון.

‏יונתן: אני דוחף את הדקסמול לילה.

‏לילך: אוקיי.

‏יונתן: אוקיי. זהו.

‏לילך: פספסתי משהו?

‏יונתן: רשימה קצרצרה. לא, לא פספסת כלום. רשימה קצרצרה ולא מפתיעה. הנה שלך. אני מבקש שתקריאי שורה שורה, לא תציצי קדימה.

‏לילך: אוקיי.

‏יונתן: את באה מתיאטרון.

‏לילך: אני באה מתיאטרון.

‏יונתן: תהיי דרמטית.

‏לילך: [בדרמטיות] "weed. אקסטה" להגיב? לדברים?

‏יונתן: תעשי מה שאת רוצה.

‏לילך: "הסנפתי דבק מגע". לא הסנפתי דבק מגע. "קוק בשירותים. [מגחכת] כל זה לפני הבת מצווה". [יונתן מגחך] זה לא נכון. הייתי מאוד מאוד סחית עד גיל מאוד מאוד מבוגר. "עוד weed", נכון. "אסיד. פטריות הזיה. משככי כאבים של אמא שלי". [יונתן מגחך] לא, אבל כן משככי כאבים. "אופיום", בהחלט. "איוואסקה", עוד לא.

‏יונתן: אוקיי.

‏לילך: [בגאווה] אבל זה ברשימה שלי. "משהו שמצאתי בשקית קטנה ברחוב". [מגמגמת] לא, לא, לא מדויק. אה… "קטמין". בסדר. אה… "ג'נגה משהו טוב, מהאיש שלי במרקש". clearly [יונתן מגחך] לא פגשת אותי קודם. "ותיעוב עצמי".

‏יונתן: הסם האהוב עלייך.

‏לילך: הסם אהוב עליי? תיעוב עצמי, כן. זה גם נכון. זה גם נכון. זה רשימה לא רעה. אה… אני לא חושבת שפספסת שום דבר.

‏יונתן: אוקיי. יאללה. איגי פופ.

‏[השניות הראשונות של "Lust For Life" של איגי פופ]

‏לילך: MD. פספסת MD.

‏יונתן: הרסת את ה-segway שלי!

‏לילך: למה? עליתי עליו. [צוחקת]

‏יונתן: אני אגיד אותו עוד פעם.

‏לילך: בתור זנב.

‏יונתן: אני אגיד אותו עוד פעם.

‏לילך: תגיד.

‏יונתן: יאללה, איגי פופ!

‏[ברקע "Lust For Life" של איגי פופ]

‏יונתן: שלום וברוכים הבאים ל"ענקי הווידאו", פודקאסט של "הארץ" על סרטים ועל האנשים שאוהבים סרטים. איתי באולפן לילך וולך.

‏לילך: איתי באולפן יונתן אנגלנדר.

‏יונתן: והיום לילך!

‏לילך: כן?

‏יונתן: סרט שכל כולו מוקדש לך.

‏לילך: מוזר מצידך לחשוב ככה.

‏יונתן: "טריינספוטינג".

‏לילך: נכון.

‏יונתן: 1996. סרט של דני בויל על פי ספר של אירווין וולש. סרט שהוא תופעה.

‏לילך: הוא לגמרי תופעה. לגמרי היה תופעה, בטח.

‏יונתן: סרט חשוב. ופעם ראשונה שאנחנו מתעסקים ב"סרט סמים", אפשר לומר?

‏לילך: כן?

‏יונתן: כן.

‏לילך: כן.

‏יונתן: כן. סרט שהיה ענק בשנות ה-90. מי שלא מכיר איכשהו, מדובר בחיי הסמים, וההתפכחות מסמים, והחזרה לסמים, ופשע ועילבון של חברת חברים באדינבורו בשנות ה-90. כלומר מסופר בזמן אמת, סוג של. והסרט היה תופעה תרבותית, כי פתאום באמצע שנות ה-90, קצת אחרי "ספרות זולה", מגיעה הפצצה הזאת מבריטניה. פרק שעבר דיברנו על "ארבע חתונות ולוויה אחת", שמין פתח את הדלת לסרטים בריטיים.

‏לילך: נכון.

‏יונתן: אז זה אחד מהסרטים שנכנסו בדלת הזאת.

‏לילך: בדימוי מאוד אחר, מאוד שונה, מאוד לא בריטניה של "נוטינג היל" ו"ארבע חתונות".

‏יונתן: כן, ופתאום, מעבר להצלחה המסחרית שהייתה, תופעה תרבותית של המוזיקה של הסרט, והדימויים מהסרט, והסצנות מהסרט, ורפרנסים לסרט, ופתאום עולם שלם שכאילו אפשר לעשות סרטים כאלה קצביים, כאלה כיפיים, כאלה… כיף עם סימן שאלה אולי צריך להגיד.

‏לילך: נכון.

‏יונתן: כאלה מחוץ להוליווד. זה לא סתם דרמת פועלים בריטית, שזה מה שהיה מזוהה עם בריטניה עד אז.

‏לילך: כן.

‏יונתן: וזה לא קומדיה רומנטית. זה משהו אחר לגמרי. זה סרט… כמו טרנטינו, פשוט בבריטניה. בסקוטלנד.

‏לילך: כן, כן. נכון. נכון. זה… זה לגמרי יושב על ה… זה נגיד עשוי מן החומרים ש"מועדון קרב" התעסק בהם.

‏יונתן: נכון.

‏לילך: או "ספרות זולה" התעסקה בהם, "American Psycho", אבל זה מאוד מאוד בריטי.

‏יונתן: אז, את זוכרת מתי ראית את "טריינספוטינג" בפעם הראשונה?

‏לילך: ראיתי ממש כשזה יצא. ראיתי בבית הקולנוע. הייתי בת 19. אני לא חושבת שידעתי עליו שום דבר כמעט לפני זה, וברגע שהתחיל ה…

‏יונתן: איגי פופ.

‏לילך: ה… איגי פופ, והמונולוג פתיחה, כן הייתה לי את התחושה המאוד מאוד דרוכה של "לא ראיתי שום דבר דומה לזה ואני מאוהבת". אני כבר מאוהבת.

‏יונתן: אני ראיתי את הסרט הזה מאוד מאוד מאוחר [לילך מהמהמת]. כשהייתי בתיכון הייתה לי רתיעה ממה שאפשר לכנות אותו "סרטי סמים".

‏לילך: אהה.

‏יונתן: גם כי אני לא הייתי כאילו… לא עשיתי סמים כל כך. זה לא הייתה הסצנה שלי. וגם הסצנות, הסרטים האלה תמיד נראו לי אותו דבר. מין מבנה קבוע של נפילה לסם, ירידה לתחתית, ואז יציאה וגאולה. כזה "יומן נעורים" או "רקוויאם לחלום".

‏לילך: אז בגלל שהיית סנוב על סמים, היית סנוב על הז'אנר.

‏יונתן: לא, לא. לא היה בא לי. לא… לא, לא התחשק לי, לא היה בא לי.

‏לילך: ואז?

‏יונתן: ואז ראיתי אותו ממש מאוחר. משהו כמו צבא, או אולי אפילו אחרי הצבא. זה היה סרט מעולה. פתאום גיליתי סרט מעולה, ועכשיו בצפייה עכשיו זה פעם שנייה רק שראיתי אותו.

‏לילך: אוקיי.

‏יונתן: לא… לא סרט שחקוק אצלי עמוק סרט מעולה. כאילו כל כך רחוק ממה שחשבתי על מה זה "סרט סמים". אז יאללה, בואי נדבר עליו.

‏לילך: בוא נדבר עליו.

‏[ברקע "Lust For Life" של Iggy Pop]

‏[הקלטה מתוך הסרט]

Renton: “Choose Life. Choose a job. Choose a career. Choose a family. Choose a fucking big television. Choose washing machines, cars, compact disc players and electrical tin openers.”

‏[השיר ממשיך ברקע]

‏יונתן: אז "טריינספוטינג" מתחיל ב-200 קמ"ש. הסרט נפתח עם המוזיקה "Lust For Life" של איגי פופ, ומונולוג של הדמות הראשית שלנו, רנטון, יואן מקגרגור.

‏[הקלטה מתוך הסרט]

Renton: “Choose good health, low cholesterol, and dental insurance. Choose fixed interest mortgage repayments. Choose a starter home. Choose your friends.”

‏יונתן: וזה תוקף אותך מכל הכיוונים - הוא רץ, המוזיקה, cut-ים. רואים אותם משחקים כדורגל, את החברים שלו. רואים אותם רצים. אנחנו לא יודעים למה הם רצים. רואים אותם עושים סמים. יש צבעים עזים. יש…

‏לילך: כמעט נדרסים!

‏יונתן: כן. יש צלליות. יש freeze-frame-ים. יש כיתובים על המסך. כמות המידע שהסרט זורק עליך בחמש-עשר דקות הראשונות היא עצומה.

‏לילך: מטורפת. והקצב, גם לא היה כזה אז. כאילו, זה נראה לנו היום - דור טיקטוק וכולי, נראה לנו שזה הקצב. זה… זה דפק לך את המוח. זה היה הרבה יותר מהיר מכל דבר אחר. הרבה יותר רועש. הרבה יותר מופגז מכל הכיוונים. גם את זה צריך לשים. זאת אומרת אנחנו מדברים על דור ה-MTV-ish.

‏יונתן: כן, אפשר גם להשוות… אנחנו נשווה לא פעם, אני מניח, ל"ספרות זולה". "ספרות זולה" נפתח עם דיאלוג של שני אנשים. מדברים. לוקח להם זמן, עד שיש ממש התרחשות. פה אנחנו כבר באמצע התרחשות…

‏לילך: כן.

‏יונתן: וכבר אנחנו… זה תוקף מכל הכיוונים, כמו שאמרתי. זה מעניין כי אני חושב שהחוויה המאוד עוצמתית, העזה, של… שדני בויל מעביר, היא מצד אחד אמורה להעביר את חווית הסם - כלומר סופר אינטנסיבי, סופר דרמטי. זה מרגש, זה מלהיב. גם מעניין, אבל, כל מה שהיא מסתירה.

‏לילך: אוקיי.

‏יונתן: כי פתאום, ב… ב… אני מדבר על החמש-עשר דקות הראשונות, אז - סמים, כדורגל, סמים, דמות, עוד דמות. זה קוראים לו "סיק בוי", זה קוראים לו "מאת'ר סופריור". זה הסוחר סמים שלנו, ויש שם תינוקת. היא שם בפריים. היא לא מובלטת, היא לא מדוברת, היא שם. אבל האינטנסיביות של המבע מסתירה אותה.

‏לילך: אוקיי.

‏יונתן: והיא מסתירה גם את העולב, העולב העצום של ה… של הדירות שהם נמצאים בהם, ושל החיים שלהם באופן כללי. זה הכל מוסתר, כמו שהסם מסתיר את זה עבורם, אני חושב.

‏לילך: באיזה אופנים זה מוסתר?

‏יונתן: זה מוסתר כי כשאתה… זורקים עליך 30 דברים, בין אם זה דמויות, בין אם זה סצנות, בין אם זה פריימים, בין אם זה כיתובים, אז אתה לא מספיק לקלוט את הכל.

‏לילך: כן.

‏יונתן: אתה קולט רק…

‏לילך: אתה מופגז.

‏יונתן: איזה מין אווירה כללית, ואתה לא שם לב שהם עושים סמים בדירה הכי עלובה שיש, ואתה לא שם לב שהם בעצם מסכנים ילדה תינוקת.

‏לילך: כן.

‏יונתן: זה כמו שמיכה.

‏לילך: זה ממוסך.

‏יונתן: כן. ממוסך מילה יותר טובה.

‏לילך: בוא נגיד משהו על התוכן.

‏יונתן: אז בואי נגיד משהו עכשיו על על הנאום פתיחה האייקוני [מנסה מבטא סקוטי] "Choose Life".

‏לילך: [מגחכת] עוד!

‏יונתן: [מגחך] עוד?

‏לילך: עוד מהמבטא הטוב הזה. כן.

‏יונתן: [ממשיך במבטא] Choose a job. [לילך צוחקת] Choose a career. Choose a big fucking family.

‏לילך: [בלחש] וואו.

‏יונתן: וכן הלאה וכן הלאה.

‏לילך: [בשקט] איך אני מרוצה מזה. או מיי גאד!

‏יונתן: עשיתי את זה רק כי ביקשת, כי אנחנו בטח כבר נשמע את זה, את יואן מקגרגור אומר את זה.

‏לילך: זה ממש לא מה משנה.

‏יונתן: מה, מה הוא אומר פה?

‏לילך: זה מונלוג שלם. נאום פתיחה על כל הדברים שאתה אמור לבחור בחיים בתור אדם מבוגר. כי הרי הם בדיוק נמצאים על ה… על התפר הזה. הם צעירים, הם young adults. הם בעצם ממש ממש צעירים-מבוגרים, על הסף כזה. ויש מונולוג על כל מה שאדם בחברה המערבית בשנות ה-90 אמור לבחור: טלוויזיה גדולה, ביטוח שיניים, בגדים לנופש, לצפות בתוכניות שעשועונים שמוחצות את הנשמה שלך, לעשות ילדים, לבחור משכנתא, לבחור תחביבים, להבין איזה מין סוג של בן אדם אתה ביום ראשון בבוקר. יש הרבה מאוד דברים, וכל המידע הזה נזרק עליך בזמן שהם רצים, בזמן שזה… במבטא הסקוטי המשוגע הזה.

‏יונתן: והוא בוחר שלא לבחור. זה בסוף התכל'ס.

‏לילך: בדיוק. בסופו של דבר - I chose not to choose life. I chose something else. ומה הן הסיבות? לא צריך סיבות.

‏יונתן: כשיש הרואין…

‏לילך: כשיש הרואין.

‏יונתן: לא צריך סיבות.

‏לילך: לא צריך סיבות. עכשיו זה מהלך מאוד מאוד מבלבל. אתה נכנס לקולנוע, ואתה האדם הזה שהוא young adult בעצמך, ואתה רואה אנשים צעירים ויפים ומשכנעים, והכל מאוד מאוד מגניב, והכל זז מהר. אתה רוצה להיות הדבר המגניב הזה. ו… כל הדברים נכונים! זאת אומרת, אני בת 19! אני עדיין לא רוצה לבחור משכנתא, או ביטוח שיניים, או לצפות בריאליטי שכולם צופים. אני לא רוצה את זה! וכל הדבר הזה נשפך, כל המונולוג הזה, למין מקום של - אז הרואין.

‏יונתן: דיברנו בינינו על זה שזה ניהיליזם. בוא נקרא לזה בשמו.

‏לילך: אני חושבת שזה לגמרי ניהיליזם. מה אתה חושב?

‏יונתן: אני חושב שמה שהוא מציג לנו, לנמענים של המונולוג הזה, הוא אומר "אתם חיים איזה מין מציאות" בואי נקרא לה "קפיטליסטית", זה מין מונח קצת רחב, אבל לצורך העניין…

‏לילך: נכון.

‏יונתן: קפיטליסטית ש… הרי הוא לא סתם אומר job, TV - דברים שאתה יכול לקנות, אל family - דברים שאתה יכול, כאילו, להתכנס לתוך הסדר הבורגני.

‏לילך: כן.

‏יונתן: כלומר זה מאוד מאוד מסודר לקפיטליזם. אבל האלטרנטיבה היא לא משהו אחר מוסדר, סדר חברתי אחר. זה כלום. האלטרנטיבה זה מנה. עוד מנה.

‏לילך: כן. חלק ממה שאני חושבת שמאוד מאוד מושך בניהיליזם, זה באמת המסרים שאתה שומע בהתחלה. הם נכונים בעיקרם. זה גם חלק מלהיות צעיר. אתה היית צעיר איזה 10 שניות בחיים שלך? אני שואלת באמת עכשיו, סליחה על הציניות.

‏יונתן: עד גיל 3…

‏לילך: אתה בחרת את זה?

‏יונתן: עד גיל 3.

‏לילך: לא נו, אבל, היה לך את ה"כן, fuck it all, אני לא רוצה להיות ההורים שלי. אני לא רוצה משכנתא. אני…" קודם "לא רוצה".

‏יונתן: לא, לא היה לי את זה.

‏לילך: אוקיי.

‏יונתן: הייתה איזה חדוות נעורים שם לאיזה רגע, של ללכת על החלומות שלך, אבל אני חושב שהחלומות שלי, בגדול, היו די מראש די בורגניים סך הכל.

‏לילך: מאוד מהוגנים. יש בך משהו מאוד מאוד מהוגן.

‏יונתן: יצירתיים, מהוגנים. לא היה את המרד נעורים.

‏לילך: אוקיי. הדבר הזה, אבל, המסר הזה, ואני חושבת שזה כן קשור לדור, וזה כן קשור לזה ספציפית שזה נעשה באמצע שנות ה-90, עבור הדור הזה שגדל שם, עבור דור האיקס שכן היה אבוד, וראית את ההורים שלך עושים את כל הדברים האלה והם לא מאושרים, או לא משהו שאתה רוצה לשעתק, והמחאה שבזה, החתרנות שבזה, ההתנגדות, הם סופר סופר אטרקטיבים. פשוט… כמו ב"מועדון קרב" וכמו ב-"American Psycho" ובסרטים אחרים - זה מתחפש לתודעה פוליטית, אבל זה בעצם מכסה על המון המון יאוש, על המון המון אובדן דרך, ועל דיכאון. דיכאון דורי, אגב, לא דיכאון אישי בהכרח. אפשר יהיה לדבר…

‏יונתן: אנחנו נגיע…

‏לילך: אחר כך.

‏יונתן: נגיע לעולב עוד מעט, או לדיכאון [לילך מהמהמת]. בסרט אתה יוצא לדרך עם המונולוג הטעון הזה. עם האנרגיות של הפתיחה.

‏לילך: כן.

‏יונתן: ואתה יוצא לדרך עם החברים האלה, והדבר הראשון שקורה בעצם, זה שרנטון, הגיבור שלנו יואן מקגרגור, רוצה להיגמל.

‏לילך: הוא כאילו רוצה להיגמל, כן.

‏יונתן: אתה מתחיל ב"זה הדבר הכי טוב בעולם. קח את האורגזמה הכי טובה שלך, תכפיל באלף, אתה אפילו לא קרוב" ו"אני רוצה להיגמל מזה".

‏לילך: כן.

‏יונתן: כלומר כבר פה מוסתר, או מובא הדבר הזה שאולי זה לא כזה טוב. אולי יש פה איזה סכנה גם, שאפילו הוא מודע לה.

‏לילך: זה בעיקר לא מאפשר לך לעשות שום דבר אחר. אם זה הרואין זה הרואין.

‏יונתן: זה החיים.

‏לילך: זה החיים.

‏יונתן: החיים כולם.

‏לילך: כן.

‏יונתן: והניסיון גמילה הזה, אפשר לגלות ספוילר - הוא כושל. אבל באמצע [מגחך] יש לנו את אחת הסצנות היותר אייקוניות - לקראת הגמילה שלו הוא מחפש מישהו שיתן לו… תגידי לי את מונחי סמים, אני לא יודע… זה שהוא דוחף בתחת?

‏לילך: זה סתם פתילות. סתם נרות.

‏יונתן: אני לא ידעתי להגיד "פתילות".

‏לילך: אוקיי.

‏יונתן: אז את…

‏לילך: זה נר. נר בתחת.

‏יונתן: נר בתחת.

‏לילך: נר בתחת, יונתן.

‏[הקלטה מתוך הסרט]

Renton: “What the fuck are these?!”

Mikey Forrester: “Opium suppositories. Ideal for your purposes. Slow release. Bring you down gradually.”

‏יונתן: והוא מאבד אותם.

‏לילך: [צוחקת] כן.

‏יונתן: כי יש לו שלשול כבד.

‏לילך: כן.

‏יונתן: והוא נכנס לשירותים המגעילים ביותר בסקוטלנד - כך אומר לנו כיתוב ב… על המסך.

‏[הסצנה מהסרט ממשיכה ברקע עם קולות של רנטון]

‏לילך: והם באמת השירותים המגעילים ביותר בעולם. דני בויל, אם יש משהו שהוא יודע לעשות, bless his heart, זה לעשות את הדברים המגעילים היצירתיים ביותר הוויזואליים.

‏יונתן: הוא נכנס literally, כל כולו, לתוך האסלה, שוחה בתוך המים שפתאום הופכים להיות מים צלולים, זכים, ומוצא את הפתילות האלה. מעניין. מעבר לזה שזו סצינה מגניבה, זה מסמן לנו שהרבה ממה שנראה בסרט זה לא האמת. זה… זה הולך למקום אקספרסיוניסטי, בוא נגיד. אנחנו חווים את הרגעים האלה כמו שיואן מקגרגור חווה אותם. ואנחנו נחווה הרבה רגעים בסרט כמו שיואן מקגרגור חווה אותם, ולא כפי שהם באמת.

‏לילך: כפי שמסומם חווה אותם. התפיסת מציאות נפרדת, והיא הופכת להיות כל מיני דברים שהם חלק גם מהמחשבה שלך וגם מ-cue-ים מבחוץ. עכשיו תדמיין לראות את זה על המסך הכי גדול ב"רב-חן".

‏יונתן: כן, כשכולם עושים [בגועל] אהההה?

‏לילך: כן.

‏יונתן: בקהל?

‏לילך: כן. כן. כמובן. זה… זה דבר פיזי לחלוטין. אתה עובר איתו את הדבר הזה.

‏יונתן: כן. סצינה נחמדה ממש. מעניין שכשהוא יוצא מהאסלה, וכאילו הולך הביתה, הוא רטוב כולו.

‏לילך: הוא רטוב לגמרי.

‏יונתן: כלומר ההזיה לא נגמרת ב… באסלה.

‏לילך: כן. נכון.

‏יונתן: גם כשהוא יוצא חזרה לחלל שהוא היה בו, הוא רטוב כולו.

‏לילך: נכון. האמת שזה מעניין, כי באמת אין לך הזיה גדולה, שלא ממשיכה לטפטף אחריך גם לתוך המציאות.

‏יונתן: נכון. אז הוא נגמל. לרגע.

‏לילך: ממש לרגע. כן.

‏יונתן: ויש לנו, אם ה-sequence הראשון היה מין חיי הסמים, שזה מין חיי של כיף ופשע אולי, וסמים כמובן, אז חיי הסחיות הם עולב העולבים, אני חושב, כפי שהסרט מציג אותם.

‏לילך: כן.

‏יונתן: הוא נגמל, ומה הדבר הראשון שהוא עושה? או מה הדברים שהסרט מציג לנו שהוא עושה, שאלה יהיו החיים הקונסטרוקטיביים, הטובים, הבריאים שלו? הוא הולך לפאב עם אחד החברים שלו, סיק-בוי, ויורה עם אקדח אוויר בכלב, כדי שהכלב ינשך את הבעלים שלו.

‏[הקלטה מתוך הסרט]

‏[קול יבבת כלב, נביחה וצרחות כאב]

Sick-boy: “For a vegetarian, Rents, you’re a fuckin’ evil shot!”

‏[הצרחות ממשיכות ברקע]

‏יונתן: כלומר, זה הרעיון שלו של "מה אני אעשה עם הזמן שלי".

‏לילך: אני רוצה להגיד, שגם בסצנה הזו ספציפית, שבה הוא מסתכל על הכלב האומלל הזה, מתוך… איך קוראים לזה?

‏יונתן: כוונת?

‏לילך: כן. וגם ב"טריינספוטינג" שנמצא בשם, יש שם איזה רגע בסרט שהם צופים ברכבות. בספר הם צופים הרבה מאוד. הוא צופה בחיים. הוא רק בעמדת תצפית. זאת אומרת - כשהוא סחי הוא לא לוקח חלק בדבר הזה. הוא לא מצליח באמת באמת להביא את הנורמליזציה אליו, ולהביא את עצמו לתוך הנורמליזציה. הוא יכול לצפות על איך חיים רגילים נראים. כל הזמן.

‏יונתן: מעניין, ואני חשבתי שמבחינתו חיים "רגילים" במרכאות, מה הם? הם שעמום. הם אכזריות - זה דבר אכזרי לעשות. ומין סתמיות כזאת.

‏לילך: יש הרבה מאוד סתמיות, בטח.

‏יונתן: והסתמיות היא…

‏לילך: אגב, יש הרבה מאוד סתמיות בחיים.

‏יונתן: נכון, אבל מה ש…

‏לילך: החיים הם סתמיים. ברובם.

‏יונתן: מה שהסרט מציג לנו, זה רק את זה. כלומר הוא לא מציג לנו איזה סצנה שבה הוא עושה משהו שממלא אותו רוחנית. אין, אין סצנה כזאת.

‏לילך: לא, כי ב… כי אנחנו חיים את החיים ה"נורמטיביים", בערך, נכון? אתה ואני, יונתן?

‏יונתן: אני יותר ממך.

‏לילך: אתה יותר ממני. צריך לעבוד די קשה בשביל לבנות את הפאקינג דבר הזה. זה לא פשוט קורה בשנייה שאתה נגמל. ו… אף אחד מהם לא בנה שום דבר כזה בחיים שלו. אז כן, הם יכולים רק לצפות. הם נמצאים בלימבו הזה, גם כשהם יוצאים מהחיים ה… מחיי הסמים.

‏יונתן: כן. בעוד… עוד סצנה שיש שם בחיי סחיות האלה - החבר הסחי שלהם, טומי, הוא היחיד שלא משתמש בסמים. הוא לוקח את כל החברים המסוממים שלו לטבע, והוא אומר להם, "תראו את הטבע המופלא הזה".

‏לילך: "הטבע הסקוטי המופלא".

‏יונתן: "הטבע הסקוטי המדהים הזה".

‏לילך: הוא באמת מדהים, כאילו.

‏יונתן: ו… כאילו…

‏לילך: הם שונאים את זה!

‏יונתן: רנטון שונא את זה.

‏לילך: בטח.

‏יונתן: הוא אומר "להיות סקוטי? אני שונא להיות סקוטי!"

‏לילך: כן.

‏יונתן: "אני שונא את המקום הזה. זה עולב העולבים, אני כאילו מתעב את החיים האלה".

‏לילך: [מצחקקת] נכון.

‏[הקלטה מתוך הסרט]

Renton: “It’s shite being Scottish! We’re the lowest of the low. The scum of the fucking Earth! The most wretched, miserable, servile, pathetic trash that was ever shat into civilization.”

‏יונתן: פה מתחילה להיכנס הביקורת היותר חברתית הקונקרטית, כאילו - הסקוטים, כפי שרנטון מציג אותם, הם תחת המגף הבריטי, שבשנים האלה הם עדיין במין כזה… השנים של פוסט-תאצ'ר, שמוטטה לחלוטין את השירותים החברתיים, את העזרה הסוציאלית. אז אם הם עניים, הם עניים ואין להם עזרה.

‏לילך: כן.

‏יונתן: ואם ההורים שלהם היו מעמד ביניים, אז הם ירדו להיות מעמד ביניים מינוס. ואם הורים שלהם היו פועלים, אז הם בכלל בצרות.

‏לילך: נכון, כי זה יחסי.

‏יונתן: כי המכרות נסגרו.

‏לילך: זה ממש חלק מהעניין.

‏יונתן: והמפעלים נסגרו, אז הם… יש פשוט עוני.

‏לילך: נכון. זה ממש ממש חלק מהעניין. גם של הדמויות האלו. כאילו, אנחנו יכולים לבחור להסתכל עליהם כעל איזה מין ארבעה misfits, ש… שלא הצליחו להשתלב בחברה. אבל לא. אנחנו, אגב, רואים את זה, אני חושבת, עכשיו ש… ככל שהאמון במערכות קורס, וככל שהן לא נמצאות שם בשביל לשרת אותך. הקהילתיות מתפוררת, התחושת שייכות שלך למקום מתפוררת, ומה שעולה זה ונדליזם, אלימות, וסמים. זה מה שקורה בחברות מתפוררות.

‏יונתן: כן. מה שקורה עכשיו בענק בארצות הברית, נגיד.

‏לילך: גם בארצות הברית. בוא, סע בקו 4. כאילו, גם כאן. אז הם לא כאלה יוצאי דופן. הם כן דוגמה, אבל זה משהו הרבה יותר גדול, שקורה באמת. מחלחל מהמשטר הבריטי, ממרגרט תאצ'ר, ועד לפאקינג אדינבורו בפאקינג… אפילו לא יכולים להנות מהטבע. והם צודקים, כי הטבע הוא דוחה.

‏יונתן: הטבע מדהייייים. טוב, אה, זו הרכב… זה הסצנה היחידה בסרט שיש בה רכבת, עד כמה שאני זוכר.

‏לילך: נכון.

‏יונתן: אז אולי נגיד מה זה טריינספוטינג?

‏לילך: אוקיי.

‏יונתן: את יודעת?

‏לילך: הם צופים… אה… זה ממש תחביב.

‏יונתן: היה תחביב, כן.

‏לילך: זה… זה לחלוטין תחביב של רישום שעות הגעה לתחנה, יציאה לתחנה… זה ממש, ליטרלי, לשבת ולצפות ברכבות נוסעות.

‏יונתן: אני ארחיב, ברשותך.

‏לילך: תרחיב, תרחיב.

‏יונתן: אז זה תחביב בריטי שהיה בשנות הארבעים-חמישים של המאה הקודמת. הוא לאט לאט דעך. ועם הזמן, בגלל שזה תחביב כה תמהוני…

‏לילך: מאוד.

‏יונתן: זה הפך להיות מין כינוי גנאי ל… לתמהונים. כלומר…

‏לילך: ולבטלנות. זאת אומרת לתמהונות, לתלישות ולבטלנות.

‏יונתן: ועוד מחלקת המחקר מספרת לי…

‏לילך: בבקשה.

‏יונתן: שטריינספוטינג זה סלנג להזרקת הרואין. למה? כי הוורידים הם כמו פסי רכבות, ואתה צריך לאתר פס שעוד לא הזרקת לו, שאתה יכול, שהוא כאילו נקי…

‏לילך: כדי… שעוד לא פוצצת אותו. עכשיו, דיברנו על זה ב"טיטניק". אני… בכל פעם שיש כלי רכב, שמסיע אנשים ממקום למקום, אז התהייה צריכה להיות האם הדמויות שלנו נמצאות על כלי הרכב? במקרה הזה, ספציפית, הן ממש, באופן מילולי ביותר, רואים את החיים זזים, רואים אנשים מגיעים ממקום אחד למקום אחר, מגשימים את עצמם, והדבר היחידי שהם עושים זה ספוטינג את הדבר הזה. הם כל הזמן נייחים.

‏יונתן: מעולה.

‏לילך: יופי.

‏יונתן: אז נמשיך איתם.

‏לילך: בוא נמשיך איתם.

‏יונתן: בסצנה המרכזית, אולי, של הפרק הסחי של רנטון, הוא יוצא למועדון. הוא מגלה שהליבידו שלו מוגבר עכשיו שהוא לא נרקומן.

‏לילך: הוא בכלל חזר.

‏יונתן: כן. והוא מוצא את דיאן.

‏[ברקע השיר "Atomic" של בלונדי מתוך הפסקול]

‏יונתן: השחקנית היא קלי מקדונלד.

‏לילך: נכון.

‏יונתן: שחקנית מצוינת.

‏לילך: היא אפילו חזרה עכשיו לאיזה תפקידון בסדרה. מחלקה Q.

‏יונתן: אני ראיתי אותה ב"ארץ קשוחה". היא אחלה. בכל מקרה, אז דבר מוביל לדבר, הם שוכבים.

‏לילך: "דבר מוביל לדבר". או מיי גאד.

‏יונתן: כן.

‏לילך: כן. אתה דוד. בבקשה.

‏יונתן: [מגחכים] והוא מגלה יום אחרי זה, שהיא תלמידת בית ספר.

‏לילך: כן.

‏יונתן: בת 16 הייתה.

‏לילך: לגמרי. תלמידת בית ספר. הוא חושב שההורים שלה הם [מגחכת] השותפים שלה לדירה. זה מאוד מצחיק.

‏יונתן: ודיאן חשובה כי היא, הלכה למעשה, האישה היחידה בסרט. יש עוד נשים מסביב…

‏לילך: כן.

‏יונתן: אבל היא הדמות היחידה שהיא באמת דמות.

‏לילך: זה סרט היפר גברי, הרי.

‏יונתן: אז מה… מה אנחנו יכולים להגיד עליה? אני כאילו התלבטתי עם עצמי כי בסוף היא… היחסים איתה לא מובילים כל כך לשום מקום [לילך מהמהמת]. הם לא… הם נגמרים בכלום, והיא לא כל כך מופיעה אחר כך, ובכל זאת…

‏לילך: מעט. כן, נכון.

‏יונתן: היוצרים בחרו לשלב אותה. אז מה… מה היא עושה פה?

‏לילך: אפשר לדבר על… עליה, יחד עם עם שאר דמויות הנשים? כי אני חושבת שזה משמעותי?

‏יונתן: תדברי על מה שאת רוצה. זה… הבמה שלך.

‏לילך: תודה. אני חושבת שזה באמת סרט מאוד מאוד גברי. ואני חושבת שהדמויות הנשיות, ואם הן גם לא נשיות - נקביות, כמו התינוקת, דון, שעוד נדבר עליה. הן שיקופים ואפשרויות. זאת אומרת, הם כמעט… למרות שהיא שחקנית מאוד טובה, והיא עושה הרבה עם המעט משפטים שיש לה, היא בעיקר איזשהי אפשרות עבור רנטון למה הוא יכול להיות או לעשות, או מה יש בכלל בחיים. זאת אומרת, מה הניחו על פני האדמה עבורו. ואז יש לך את הדמויות האמהות המובסות של כל המסוממים האלו, שהן שבורות לחלוטין והן נכשלו.

‏יונתן: נכון.

‏לילך: הדמות של דיאן היא סיפור קצת אחר, בגלל שהיא באופן ברור, גם בלי שאומרים לנו את זה, ממעמד אחר. את האפשרויות שיש לה… נכון? היא יותר posh מהם.

‏יונתן: כן. היא גם לובשת מדי בית ספר…

‏לילך: היא לומדת בבית ספר פרטי, היא גרה באיזה מין בית מואר. היא לא גרה ב-squat, כמו שהם - כאילו, על הרצפה בלי חשמל.

‏יונתן: נכון.

‏לילך: אז היא איזשהי אפשרות עבורו. וגם, היא הרבה יותר… היא רק בת 14. זאת אומרת, היא מושחתת מוסרית. מציגים לנו אותה כמשהו… היא לא עד הסוף סבבה. היא סוחטת אותו כדי שימשיך לשכב איתה.

‏יונתן: נכון.

‏לילך: היא בוגרת מעבר לגילה באופן מפחיד, אבל היא כן אפשרות, והיא לא מסוממת. זה הרבה מאוד בעולם שלו.

‏יונתן: אחלה. קניתי. זה יותר ממה שאני הצלחתי לחלץ מזה. אז הם שוכבים, כמו שאמרתי. דבר מוביל לדבר.

‏לילך: "דבר מוביל לדבר".

‏יונתן: אבל מהר מאוד רנטון מגלה שחיי הסחיות הם לא בשבילו, והוא נופל. הוא וחברים שלו נופלים חזרה לסם.

‏[ברקע השיר "Nightclubbing" של איגי פופ מתוך הפסקול]

‏יונתן: ואז אנחנו מקבלים מין, עוד פעם, מונטאז' סמים בשילוב איגי פופ. "Nightclubbing" הפעם, בשילוב חיקויים של שון קונרי - סיק-בוי אובססיבי לשון קונרי.

‏לילך: כן.

‏יונתן: סיק-בוי, ג'וני לי מילר, שאחרי זה התפרסם בסדרה "אלמנטרי". את מכירה אותו ממקום אחר?

‏לילך: לא. הוא אכן היה ב"אלמנטרי". השרלוק הולמס הגרוע ביותר בעולם.

‏יונתן: כן.

‏לילך: שאי אפשר היה להאמין… נראה כל כך טיפש, שאי אפשר להאמין שהוא מצליח לפצח שום תעלומה אי פעם. אבל בתור סיק-בוי הוא היה מדהים.

‏יונתן: כן. הוא שחקן מצוין. הוא ויואן מקגרגור הם הבולטים לטובה. אני רוצה להתעכב רגע על העניין הזה של הרפרנסים. דיברנו על זה ארוכות ב"ספרות זולה", אבל הסרט הזה מאוד מאוד מבליט את הרפרנסים שלו [לילך מהמהמת]. בסצנת המועדון שדיברנו עליה יש רפרנס מובהק לחלוטין ל"תפוז מכני".

‏לילך: כן.

‏יונתן: ושון קונרי מצוטט כל הזמן. סיק-בוי עושה מונולוגים שלמים על ג'יימס בונד.

‏לילך: הוא הסקוטי.

‏יונתן: כן, הוא הסקוטי…

‏לילך: שון קונרי.

‏יונתן: הכי מפורסם. הכי גבר. הכי סקסי. הכי…

‏לילך: לגמרי.

‏יונתן: איגי פופ, לא רק שהוא בפסקול, הוא מופיע כדמ… כמעט כדמות בסרט. וגם מדברים על לו ריד. מה… מה הדברים האלה עושים? אני חושב שהסרט תופס בצורה מאוד מאוד מדויקת את הרגע. אם הרפרנסים של טרנטינו הם הקולנוע, מכל עולם הקולנוע, דני בויל - או אולי הסופר, לא קראתי את הספר, תופסים מאוד מאוד טוב את הצעירים של שנות התשעים, הדור האיקס הספציפי הזה, במקום הספציפי הזה, והם נותנים לו, הוא נותן להם טעם ושפה ועולם תרבותי שכל מי שהיה בגיל שלהם וצפה בסרט, היה יכול לזהות.

‏לילך: לגמרי.

‏יונתן: זה, אני חושב שזה העניין.

‏לילך: דיברנו אז על זה כאשר דיברנו על Reality Bites, ואני אדבר על זה בכל פעם שאנחנו נדבר על דור האיקס, כי אני הקצה קצה קצה שלו, ואני חוזרת על מה שאמרתי עוד אז - אני חושבת שהעולם נפתח, ואתה לא היית רק המדינה שלך, והעיר שלך, ומוזיקה הגיעה מכל כיוון, וטלוויזיה הגיעה מכל כיוון, והדרך למצוא את האנשים שהיו דומים לך, ולהסביר את עצמך להם, ו… ולהסביר את עצמך לעצמך, היו דרך רפרנסים. אני חושבת שעד היום זה דבר שאני יכולה לזהות אצל הרבה מאוד אנשים שגדלו איתי בניינטיז. הסיפור של הרפרנסים זה ממה אנחנו עשויים.

‏יונתן: וג'יימס בונד, שון קונרי, זה לא סתם בונד, זה ספציפית שון קונרי כג'יימס בונד.

‏לילך: בטח. חייב להיות שון קונרי.

‏יונתן: הוא מצוין פה, כי הוא כל כך רחוק מהם. הוא שיא האלגנטיות, כשהם פח אשפה.

‏לילך: כן.

‏יונתן: הוא הגבר-גבר המושלם, שמשיג כל אישה, כשהם כאילו שוכבים בדירה על הרצפה המטונפת.

‏לילך: הוא כמעט superhero עבורם.

‏יונתן: בדיוק.

‏לילך: זאת אומרת, ברמת החוסר מושגות שלו. הוא לא ההורים שלהם, לא אבא שלהם שיושב בפאב, שהוא גם עם מבטא סקוטי. הוא ממש superhero, והוא מחוץ לעולם.

‏יונתן: אז בחלק הזה חשוב מאוד שנציין, כי זה יחזור בהמשך, טומי החבר הסחי גם הוא נופל לסם. לא סתם.

‏לילך: לא סתם.

‏יונתן: למעשה באשמת רנטון. אני ארוץ על זה. רנטון גונב קלטת סקס של טומי ושל חברה שלו [לילך מהמהמת]. החברה מגלה. היא זועמת. היא נפרדת מטומי. טומי, ביאושו, אומר "עד עכשיו, כאילו, נמנעתי".

‏לילך: הוא נמנע, הוא היה בחדר כושר, הוא היה הכי בריא.

‏יונתן: אבל עכשיו אין לו סקס, ואין לו… הרבה פעמים משווים בין סמים לסקס בסרט. אז "אני רוצה גם לנסות", ומהר מאוד הוא נופל לסם, ומהר מאוד הוא נופל גם לאיידס. אנחנו נגלה את זה בהמשך.

‏לילך: כן.

‏יונתן: וזה הכל באשמת רנטון.

‏לילך: זה הכל באשמת רנטון, וספציפית, הבחורה הזו, אותה בחורה, הרי הנשים מופיעות רק כשיקופים - האפשרות שהיא הייתה ונגזלה, שום דבר לא מחזיק את טומי. זאת אומרת, זה… זה היה הדבר האחרון שהחזיק אותו.

‏יונתן: והשיא, הפרק הזה נחתם… כל זה מבחינתי זה הפרק הראשון של הסרט, הוא נחתם במוות המזוויע…

‏לילך: מזוויע.

‏יונתן: של התינוקת דון.

‏לילך: כן.

‏יונתן: מה, היא ינקה חלב נגוע? היא הוזנחה…?

‏לילך: לא יודעים.

‏יונתן: לרעה?

‏לילך: לא יודעים.

‏יונתן: לא ברור.

‏לילך: לדעתי גם לא יודעים בספר, אם אני זוכרת נכון.

‏יונתן: אה, קראת את הספר?

‏לילך: [נאנחת] מצחיק מאוד. כל הדבר הזה, כל הזמן קורה. ה… הדירה הזאת מגעילה, כל הדירות שהם עושים בהן סמים, הכל מטונף, הכל מזרקים, וכל הזמן זוחלת שם התינוקת הוורדרדה המתוקה המצחקקת. אפילו אני, שכאילו בכלל לא הייתי בגיל הורי כלשהו, כאילו הייתי מין מכווצת מחרדה על הדבר הזה, וזה ברור שמשהו הולך לקרות. דון מתה בעריסה שלה מהזנחה. כנראה. לא יודעים בדיוק בדיוק.

‏יונתן: הסצנה הזאת בנויה מצוין.

‏לילך: כן, היא עובדת.

‏יונתן: אהה… שומעים את האמא צועקת. [צעקות האמא מהסרט]

‏[הקלטה מתוך הסרט]

‏[זעקות אישה]

Renton: “I think Allison had been screaming all day, but it hadn’t really registered before. She might have been screaming for a week for all I knew.”

‏יונתן: ורנטון אומר שהיא לא יודע כמה זמן היא צועקת.

‏לילך: הוא לא יודע.

‏יונתן: אולי היא צועקת יום, אולי היא צועקת שבוע. אין לו מושג. ואז דני בויל בוחר להראות לנו את התינוקת.

‏לילך: באופן המזעזע.

‏יונתן: ממש. כאילו לא מרומז.

‏לילך: לא לא.

‏יונתן: ממש רואים את התינוקת מתה.

‏לילך: סגולה.

‏יונתן: עיניים שחורות כאלה. מאוד מזוויע.

‏לילך: בכל פעם שמישהו מת בסרט, אני אשאל "למה הוא היה צריך למות?"

‏יונתן: כמה כללים יש לך! ל"כל פעם שנוסעים באוטו"…

‏לילך: כן?

‏יונתן: "כל פעם שמישהו מת".

‏לילך: לא כל פעם שנוסעים באוטו! אם יש… זה, כבר דיברנו על מספיק דברים בשביל להגיד. אם מתה דמות, בעיקר כזו שהיא דמות משנית והיא משפיעה על… למה היא הייתה צריכה למות?

‏יונתן: למה?

‏לילך: אז דון הייתה צריכה למות בגלל שדון הייתה אפשרות ועתיד. זאת אומרת, מעצם זה שהיא תינוקת, היא הייתה טהורה ומושלמת, וכל העתיד היה לפניה, והם לא באמת מצליחים להחזיק עתיד. הם לא מצליחים לטפח עתיד. הם לא מצליחים לגדל שום דבר. כל מה שאצלם בידיים מת. הלכה למעשה. וזה… וזה דימוי נוראי, ולחלוטין חזק, לזה שאין להם, כקבוצה, אין, אין להם עתיד. דון צריכה למות.

‏יונתן: זה פרשנות ממש טובה. אני תמיד מסתכל על זה בצורה יותר נרטיבית, אז אני הייתי אומר שהיא צריכה למות כדי שהם יגיעו לתחתית, כדי שיוכלו להתפכח.

‏לילך: אז… אז יש לי טענה עם הדבר הזה, אבל אולי נדבר על זה בסוף. כי אני חושבת שזה… בנרטיב ממוקם מוזר.

‏יונתן: אוקי. אז בשלב הראשון הם לא מתפכחים בכלל. רנטון אומר "הפתרון שלנו יהיה להמשיך עוד, לעשות את אותו דבר, להעמיס על הסבל עוד סבל. כי זה אף פעם לא מספיק".

‏לילך: זה ממש הדבר שאני רוצה להגיד. אני לא הולכת לעודד אף אחד לעשות סמים, אבל סמים עושים כשטוב ולא כשרע.

‏יונתן: אוקיי.

‏לילך: זה דבר.

‏יונתן: טיפ מ"ענקי הווידאו"!

‏לילך: נכון מאוד.

‏יונתן: תעשו סמים כשטוב.

‏לילך: אם התינוקת שלכם מתה בטעות, אל תעשו סמים דווקא.

‏יונתן: מה שבכל זאת כן קוטע את הרצף שלהם, זה שהם נתפסים. אנחנו בעצם חוזרים לסצנת פתיחה. רנטון רץ, והמשטרה תופסת אותו, ואנחנו מבינים שהם נתפסו על shoplifting. על גניבה מחנות [לילך מהמהמת]. החבר שלו ספאד…

‏לילך: המטומטם באדם.

‏יונתן: שנראה מטומטם. נכלא. אבל רנטון נשאר בחוץ, כשהוא בתוכנית גמילה. הוא כמובן מיד חוזר לסם, אבל מיד. בסצנה הבאה הוא חוזר לסם. ואז יש לנו את הסצנה של המנת יתר.

‏[ברקע השיר "Perfect Day" של לו ריד מתוך הפסקול]

“Just a perfect day,

drink sangria in the…”

‏[השיר ממשיך ברקע]

‏יונתן: הוא חוזר לדילר שלו, מבקש עוד מנה, ויש שם דימוי מאוד מאוד יפה שהוא שוקע בתוך האדמה כמו אל קבר.

‏לילך: כן, לרצפה. כן.

‏יונתן: והדילר שלו…

‏לילך: ומושך את השטיח איתו.

‏יונתן: הדילר המכונה "מאת'ר סופריור" מייד מבין שזו מנת יתר, וזורק אותו על מונית, שם לו כסף בכיס, לבית חולים.

‏לילך: כן.

‏יונתן: וברקע, יש לנו את "Perfect Day" של לו ריד.

‏לילך: נכון.

‏יונתן: ואולי זה המקום לעצור רגע ולדבר על המוזיקה של הסרט.

‏לילך: אוקיי.

‏יונתן: התייעצתי עם ניב הדס, סגן העורכת של "גלריה שישי", מבקר טלוויזיה ו"תרבות יום א'".

‏לילך: ואיש מוזיקה. תקליטן.

‏יונתן: ואיש מוזיקה, ומאוד מאוד אוהב את הסרט. והוא דיבר על זה, דיבר איתי על זה, שכשהלכת לראות "טריינספוטינג", ראית את רוח התקופה.

‏לילך: לגמרי.

‏יונתן: מבחינה מוזיקלית.

‏לילך: שמעת את רוח התקופה.

‏יונתן: שמעת את רוח התקופה.

‏לילך: בטח. בטח.

‏יונתן: בגדול המוזיקה מחולקת לכזה אולדיז, של נגיד איגי פופ, לו ריד. יש לנו בריטפופ של… היה ממש באותו הרגע.

‏לילך: כן.

‏יונתן: פאלפ, בלר, אואזיס.

‏לילך: בטח.

‏יונתן: ומוזיקה אלקטרונית. טכנו וכאלה. לא מבין בזה כלום, אז אני אגיד טכנו וכאלה.

‏לילך: "טכנו וכאלה". בסדר גמור.

‏יונתן: אבל אתה אדם צעיר ואתה הולך לראות "טריינספוטינג", אתה לא רואה כמו שהיית רואה… נגיד בסרט של ספילברג, לצורך העניין, מה היית רואה? היית… מה היית שומע? ג'ון ויליאמס. מוזיקה קלאסית. פתאום אתה שומע את המוזיקה ששמעת עכשיו בדרך לסרט, או ששמעת אתמול במועדון.

‏לילך: כן. כן.

‏יונתן: כאילו מין תחושת מיידיוּת, שהיא מאוד מאוד ייחודית לסרט.

‏לילך: נכון. זה עשה איזה מין דבר כזה שבו פתאום סרטים התחילו לשאול את עצמם, כמו טלוויזיה - איך היינו מדברים על זה בחיים האמיתיים? ואז השפה נהייתה השפה שיש ברחוב. אז השאלה נהייתה - איזה מוזיקה היינו שומעים עכשיו בחיים האמיתיים? והמוזיקה נכנסה באופן הזה לסרטים. יכולת לקבל קפסולות של אדינבורו 1996. וזה מה שזה היה.

‏יונתן: ואם נחזור לסצנה, השימוש פה בלו ריד הוא כמובן, יש לו משמעות כפולה. כי זה לא רק מוזיקה לשם האווירה. אפילו אצל, נגיד, "ספרות זולה", שזה אולי הפסקול השני המהולל של התקופה הזאת. הפסקול מצוין אבל הוא במהותו אווירתי.

‏לילך: והוא גם לא של התקופה. זה, אף אחד לא שמע… זה.

‏יונתן: כן.

‏לילך: נכון.

‏יונתן: פה יש לך מוזיקה שהיא אווירתית ["Perfect Day" מתחיל להתנגן שוב ברקע], היא עובדת אווירתית, אבל גם - "Perfect Day" זה שיר על שימוש בסמים.

‏לילך: כן.

‏יונתן: ובסוף שהוא מגיע לבית חולים זה בדיוק נופל על השורה "אתה תקצור את מה שאתה מגדל".

‏[השיר ברקע מגיע לשורה "You're gonna rip just what you sow"]

‏לילך: כן.

‏יונתן: כלומר השימוש הוא כפול ומכופל. זה לא רק האווירה, זה לא רק המשמעות, זה גם נגיד איגי פופ, כמו שאמרתי, הוא דמות בסרט. הוא מוזכר בסרט. יש המון רובדים לשימוש במוזיקה.

‏לילך: נכון. זה גם… וזה גם יצא… זה נראה, זה נשמע לנו, מוכר לנו היום כמעט כקלישאה. זאת אומרת "הלו ריד עם הפרפקט דיי" זה כמעט… זה הפעם הראשונה שהשתמשו בשיר המאוד סרקסטי הזה, וחיברו אותו לתוך הסרט, וספציפית בסצנה הזאת מאוד סרקסטית, שבה יש אמבולנס אבל הוא עובר ברקע, ואת פאקינג רנטון המסכן זרקו למאחורה של מונית כדי שיגיע לבד, כי אף אחד לא רוצה לקחת על זה אחריות, ואין לו ביטוח רפואי. והסרקזם, הסרקזם הזה - היום זה כאילו "אה, אוקיי, הפרפקט דיי של לו ריד". זו פעם ראשונה. המוח שלנו עף!

‏יונתן: אז, הוא שורד.

‏לילך: הוא שורד את זה, כן.

‏יונתן: Perfect Day שורד. ומהר מאוד אנחנו עוברים לגמילה כפויה, מצד ההורים שלו. ההורים שלו נועלים אותו בחדר, אומרים לו "עד כאן. נמאס". ואז יש לנו עוד sequence נורא מוכר שזה ה-sequence של הקריז של רנטון.

‏לילך: כן. כל החדר ילדות שלו, אגב, מלא בטפטים של רכבות.

‏יונתן: וזה sequence מזוויע. הוא סובל פיזית. [צרחות של רנטון ברקע] הוא רואה את חבר שלו טומי שעם פצעי איידס כאלה, שאופיינים לסרטים של התקופה. הוא רואה את דון התינוקת מטפסת על התקרה.

‏לילך: זוחלת על התקרה, מסובבת את הראש כמו exorcist.

‏יונתן: כן. כלומר באמת זוועת הזוועות. אז אני רוצה לשאול, בתור מומחית לסמים.

‏לילך: אנחנו יודעים שלא, נכון? כאילו, זה רק בהשוואה אליך, הבלאטה.

‏יונתן: האם הסרט עושה גלוריפיקציה לשימוש בסמים, כפי שטענו כשהוא יצא? או שדווקא פה אנחנו רואים את ההיפך המוחלט? רואים זוועת הזוועות. אז אולי זה בא להרתיע?

‏לילך: זה זוועת הזוועות כל הזמן. זאת אומרת גם מהתחלה אתה אמור לראות שזה… זה כאילו סרט נורא מגעיל, ממש במובן החושי של הדברים. אתה יכול להרגיש… וגם סצנות ההזרקות הן נורא מגעילות. לא יודעת, למי שנגעל מזה. אני, כאילו, לא יכולה…

‏יונתן: כן. אבל אחרי זה אנשים יצאו מהקולנוע וציטטו, והמוזיקה נהייתה מגניבה.

‏לילך: כי זה מאוד מאוד מגניב. נכון. אבל האם לא חווינו את אותו דבר ב"פייט קלאב"? האם לא חווינו את אותו דבר ב"רקוויאם לחלום"? זאת אומרת, אם זה אמור להיות כל כך נורא, למה זה פאקינג נראה כל כך אטרקטיבי עבורי? אני אגיד, מהבולה בת 19 שלא היה לי שום דבר עם סמים, [מגחכת] ולא חושבת שהכרתי אדם אחד שעשה יותר משאכטה, אבל זה מאוד מאוד מאוד היה אטרקטיבי. ותראה, הם אנשים נורא יפים. גם את זה צריך להגיד. זאת אומרת זה לא איזה סרט תיעודי על ה… על יתומים מסכנים בתחנת רכבת בבוקרשט שמסניפים דבק. [מגחכת] זוכר את הסרט הזה? "ילדי התחנה"?

‏יונתן: בטח.

‏לילך: זה לא הדבר הזה. יש לזה אסתטיקה נורא יפה. המוזיקה, וה… והבגדים שלהם, אפילו הבגדים המטונפים שלהם. זה לא נראה כמו תחנה מרכזית, כאילו. זה לא נראה כמו נווה שאנן.

‏יונתן: אני חושב, הזכרת את "רקוויאם לחלום", שאני חושב שנגיד "רקוויאם לחלום" זה סרט סופר דידקטי, שמאוד מנסה להרתיע מסמים, וזה מין סיפור "תיזהרו מסמים".

‏לילך: כן.

‏יונתן: אני קצת משטח, אבל בגדול.

‏לילך: נכון.

‏יונתן: אבל בגלל שהוא דידקטי, לדעתי הוא סרט נחות ל"טריינספוטינג".

‏לילך: הוא לגמרי סרט נחות.

‏יונתן: וכאילו השאלה הזאת, האם זה עושה גלוריפיקציה לסמים - אני שאלתי אותה בעצמי, אבל אני עכשיו מזלזל בה. כי…

‏לילך: כי בעצם שואלים את זה.

‏יונתן: תמיד שואלים אותה. גם על "אפוקליפסה עכשיו" - האם זה עושה גלוריפיקציה למלחמה או זה נגד מלחמה? זה… אני חושב שסרט טוב בכלל לא עוסק בזה.

‏לילך: הוא לא יכול לבוא ממסר אחד.

‏יונתן: הוא מציג מציאות מורכבת.

‏לילך: נכון.

‏יונתן: שיש בה highs ויש בה lows, ויש בה זוועות, ויש בה דברים נפלאים, ואני חושב… אני מקווה, שדני בויל או אירווין וולש בכלל לא שאלו את עצמם "האם אני עושה גלוריפיקציה לסמים או לא?"

‏לילך: אתה לא אמור. כי זה שאלה נורא נורא מוזרה. זאת אומרת זה שאלה של תיכונים, הכל בסדר. מישהו צריך לשאול את זה, אבל ממש ממש לא יוצר. אני חושבת שבעצם אנחנו אמורים לשאול "האם זה סיפור מוסר השכל?", "האם זה cautionary tale?" זה אמור…

‏יונתן: כן.

‏לילך: להזהיר אותך במובן הזה. ובחזרה לנקודה שבה דון מתה, התינוקת.

‏יונתן: כן.

‏לילך: זה הרי היה יכול להיות השיא שאליו נשפך הסרט הזה, נכון?

‏יונתן: נכון.

‏לילך: זאת אומרת, הם חיים את החיים שלהם, והם משלמים כל מיני סוגים של מחירים, אבל המחיר, הכי גדול שאנחנו יכולים לדמיין, אני חושבת, זה מוות של תינוקת חסרת אונים וחסרת אשמה. אבל זה לא עושה את זה. זה שם את זה, ממקם את זה בנקודה מאוד מוקדמת בסרט. הם עוברים הלאה. אולי לא אמא שלה, אפילו סיק-בוי, שמתגלה כאבא האמיתי של דון. הם עוברים הלאה. הם חיים את החיים שלהם. זה לא הדבר שמפיל אותם. זה לא הדבר שגורם להם להיגמל. זה לא הדבר… זה לא. ואז אתה חייב להגיד "לא, זה לא זה". זה לא הסרט שהוא cautionary tale. זה לא בנוי להיות הדבר הזה. אתה כצופה, שצמוד לנקודת מבט של רנטון, אמור להתייחס לזה כאל "עוד דבר שקרה בחיים האלו".

‏יונתן: אז הקריז, זה התחתית של התחתית שלו, ומשם הוא באמת מצליח להיגמל. ובפרק הבא, שהוא פתאום שינוי עצום בסרט - בקצב, בסגנון [ברקע מתחיל השיר "Think About the Way" של ICE MC מתוך הפסקול], אנחנו קופצים ללונדון.

‏[השיר מתחזק]

‏הוא קופץ ללונדון. הוא חי את החיים שהוא, כביכול, דחה בהתחלה. את החיים המהוגנים - הוא מוצא עבודה, כסוכן נדל"ן. יש לו דירה. הכל נראה כאילו על המסלול בשביל להיות עוד… עוד בורגני.

‏לילך: נכון. אבל מה הוא עשה בשביל זה? הוא עזב את אדינבורו, ועבר ללונדון. זאת אומרת, עם כל הנרטיב של הקבוצה הזו, שתיכף תמצא את עצמה שוב ביחד, אבל עם כל הנרטיב של הקבוצה הזו, היא שהם נכבשים על ידי ה… המגף הבריטי. הוא נוסע ל-peak של המקום הזה, ללונדון ספציפית, כי אין לך דרך לנצח את החיים, אם אתה לא הולך להפוך את עצמך למדכא שלך, למי שדיכא אותך. זאת אומרת זה או זה או זה.

‏יונתן: הוא ממש מאמץ את התאצ'ריזם. הוא ממש… יש שם גם רפרנס - הוא אומר "There's no such thing as society". שזה רפרנס, זה ממש תאצ'ר אמרה את זה. כי היא התכוונה לזה שכל אחד צריך לפעול בשם עצמו.

‏לילך: כל אחד דואג לעצמו.

‏יונתן: והמדינה לא צריכה לדאוג להם. אז הוא מאמץ את זה. הוא חי את זה. נראה שהוא הולך להצליח, אבל אז דפיקה בדלת, וזה באגבי. רוברט קרלייל המצוין.

‏לילך: שחקן מדהים. "Full Monty".

‏יונתן: הוא אחרי זה נהיה מוכר ב-"Full Monty". והוא בעצם מתנחל אצלו. הוא מבוקש על שוד, והוא פשוט מנצל את רנטון. מתנחל אצלו, חי אצלו, שולח אותו לשים עליו הימורים, לקנות לו סיגריות, ואחרי זה גם סיק-בוי מצטרף.

‏לילך: נכון.

‏יונתן: והוא רוצה להיות עכשיו סוחר סמים וסרסור. ומהר מאוד רנטון מבין שהוא צריך להיפטר מהם. כלומר, הוא צריך להיפטר מ-Leith. זו השכונה לית' באדינבורו. הוא לא יכול לגרור את לית'…

‏לילך: על גבו.

‏יונתן: ואת החברים שלו, על גבו.

‏לילך: נכון. אתה מכיר את ה… את ה… יש… יש תיאוריית החמישה אנשים?

‏יונתן: לא.

‏לילך: יש תיאוריה של ג'ים רון, הוא איזה motivational speaker, הוא לא כזה מעניין. אבל הוא אומר שאתה הסך של חמישה אנשים שאתה שומר הכי קרוב אליך. והקרבה הזאת היא זו שתקבע מה יהיה השכר שלך, המצב הזוגי שלך, ההשכלה שלך. הם ממש חמישה אנשים, שרנטון שומר לידו.

‏יונתן: השניים שציינו.

‏לילך: השניים שציינו - ספאד, באגבי, טומי, סיק-בוי ודיאן. עכשיו, הם כולם באים ביחד, קונגלומרט, שמייצגים… כי מה יש להם בחיים? התמכרות, ונזק לכל הסובבים אותם. אלימות. איידס. טיפשות פטאלית, של ספאד, ואיזה ריקבון מוסרי. הוא לא יוכל בחיים להיגמל כשהם נמצאים בסביבה. הוא היה חייב לעזוב ללונדון, והם באים אחריו.

‏יונתן: והוא מבין את זה, אבל למעשה לא מצליח. בסוף הוא תוקע אותם באיזה דירה.

‏לילך: כן.

‏יונתן: מהר מאוד זה מתפוצץ, כמובן. כי הם תוקפים איזה מישהו שבא לראות את הדירה בשביל לשכור אותה, והופס - חזרה ברכבת לאדינבורו. והדבר הראשון שאנחנו רואים, כשהם חזרה באדינבורו, זה שהם מתכנסים בשביל הלוויה של טומי. אותו סחי, שהפך למסומם, שמת מאיידס בסופו של דבר, מסיבוכים של איידס.

‏לילך: הוא נדבק באיידס ואז מת מאיזה שטות. מאיזה…

‏יונתן: נכון.

‏לילך: חתלתול שהוא אימץ. ושוב, זה הקורבן הכי…

‏יונתן: הכי טהור.

‏לילך: חסר מזל ומסכן. כי הוא באמת לא הביא את זה על עצמו. הוא לא היה מושחת.

‏יונתן: מה שעניין אותי זה שרנטון, בשום שלב, לא נראה שזה מזיז לו. לא רק שזה לא מזיז לו מחבר שלו שמת, הוא נראה די אדיש מול זה, הוא גם לא נראה מיוסר באשמה. בסופו של דבר כל הרכבת הזו יצאה לדרך בגללו. הוא גנב את הקלטת, וזה מה שהביא לדירדור של טומי. אין סצנת, כאילו, "אני בוכה עבורו". אין סצנת "אני מתנצל מול המשפחה שלו". אין סצנת "אני מתייסר". זה מין כזה עוד דבר שקורה.

‏לילך: אנחנו לא כל כך לוקחים את זה בחשבון כי אנחנו לא כל כך מכירים את זה מבפנים, אבל הסיפור הזה של כאילו רק להיות מסומם, שכאילו זה הבחירה הקלה, שכאילו זה לא לבחור בחיים - זו קריירה שלמה שמכפיפה את כל היומיום שלך בשביל לקיים את הדבר הזה. זאת אומרת, הם עובדים נורא נורא קשה. בעצם…

‏יונתן: אבל הוא סחי בנקודה הזאת.

‏לילך: הוא סחי בנקודה הזאת בעצם, אבל אתה יודע כמה אנשים כבר מתו לו בדרך? אתה יודע בכמה אנשים הוא בגד? מכמה אנשים הוא גנב כסף? התינוקת מתה שם כי הם הזניחו אותה. לא, אין לא אשמה. אני מתארת לעצמי שזה מחק את הדבר הזה.

‏יונתן: כן. גם סיק-בוי לא נראה עד כדי כך מיוסר מזה שהבת שלו מתה.

‏לילך: אף אחד לא מיוסר משום דבר, כי על הירואין אתה, ככל הנראה, לא מיוסר משום דבר. ובשאר הזמן, כל מה שאתה יכול לעשות זה לדאוג למנה הבאה. זאת אומרת זה דבר מאוד מאוד מכוון.

‏יונתן: כן, זה מין מאבק הישרדות. בין אם אתה נקי או לא. הישרדות ל… למנה הבאה, או הישרדות ל"ממה אני אחיה?", "איך אני אחיה?", "מאיפה יהיה לי כסף?".

‏לילך: כן.

‏יונתן: אז מאיפה יהיה לי כסף? לסיק-בוי יש רעיון גאוני. עסקת סמים!

‏לילך: כן.

‏יונתן: הם מארגנים, מנסים לארגן, עסקת סמים, שבה הם יקנו שני קילו הרואין ב-4,000 פאונד ובסופו של דבר ימכרו אותם ב-16,000 פאונד.

‏לילך: בסוף…

‏יונתן: כן.

‏לילך: אבל הם התכוונו ביותר. לא חשוב.

‏יונתן: כן, יש מין עלילה כזאת, עלילת פשע קטנה, שאני חושב שהיא לא מאוד מרתקת. אני חושב שהסרט קצת מאבד קיטור בזמן הזה. לדעתי. אלא אם יש לך משהו מאוד מעניין להגיד על המשא ומתן שם וכן הלאה?

‏לילך: לא, שום דבר. זה… זה פשוט איזה מין רגע עלילתי בתוך סרט עם מעט מאוד עלילה, יחסית.

‏יונתן: כן. התוצאה היא שבסופו של דבר הם מוכרים את זה ב-16,000 פאונד, לכאורה 4,000 פאונד לכל אחד [לילך מהמהמת]. הם חוגגים את זה כאילו הם זכו בלוטו.

‏לילך: מבחינתם הם זכו בלוטו.

‏יונתן: אבל זה לא כסף שמשנה חיים.

‏לילך: הם מדברים על לקנות בית. זה לא כסף שמשנה חיים. [ברקע מתחיל השיר "Born Slippy" של Underworld מתוך הפסקול] אין… אין להם עד הסוף תפיסה של מה צריך כדי להסתדר בעולם הגדול.

‏יונתן: כן, זה מדהים כמה זה משמח אותם, הקצת הזה. זה מין כזה…

‏לילך: הם low life.

‏יונתן: "עם זה אני יכול להתחיל מהתחלה", "עם זה אני יכול לקנות לעצמי חיים חדשים", ורנטון, אולי יותר מכולם, מבין את זה.

‏לילך: כן. שרק עם 4,000 אתה לא עושה כלום.

‏יונתן: כי הוא גם רומז לספאד באיזשהו רגע "בוא נגנוב את זה, נלך חצי-חצי", 8,000 כל אחד. ספאד לא מעז.

‏לילך: לא.

‏יונתן: זה לא קורה. ובסוף זה רנטון עצמו, שבוגד בחברים שלו. לוקח את כל הסכום. משאיר קצת לספאד בצד.

‏לילך: הוא משאיר לו את המנה שלו. את ה…

‏יונתן: כן.

‏לילך: 4,000 לדעתי.

‏יונתן: ובעצם הוא מחליט להיות כמונו. זה ככה… ככה הוא מציג את זה. הוא מצדיק לעצמו את הבגידה בתור "טוב, סיק-בוי היה עושה את זה גם לי, באגבי הוא חתיכת זבל, לספאד השארתי". בסוף מה שהוא אומר "אני רוצה להיות כמוכם, כמו הצופים. I'm choosing life".

‏[הקלטה מתוך הסרט]

Renton: “So why did I do it? I could offer a million answers - all false. The truth is that I’m a bad person. But, that’s gonna change - I’m going to change. This is the last of that sort of thing. I’m cleaning up and I’m moving on. Going straight and choosing life. I’m looking forward to it already. I’m gonna be just like you. The job, the family, the fucking big television. The washing machine, the car, the compact disc and electric tin opener, good health, low cholesterol, dental insurance, mortgage…”

‏[ההקלטה ממשיכה ברקע]

‏לילך: choosing life, I'm going to be like you, אני לא חושבת שהוא בוחר בזה בהכרח, אבל בין שתי האופציות, ואני חושבת שחלק ממה שזה - אפרופו האנשים שאתה שומר קרוב, אני חושבת שזה מציג איזה מין משהו שבו גאולה עצמית ממקום רע, אנשים שנגיד גדלו בשכונות גרועות או במשפחות גרועות, וכשהם צריכים לחלץ את עצמם בזה, הגאולה האישית היא תמיד כרוכה בבגידה.

‏יונתן: זה מעניין. אני חשבתי על זה שזה לא משכנע בכלל.

‏לילך: למה?

‏יונתן: כלומר, אני ח… לא, משכנע…

‏לילך: לא משכנע כאילו כ…?

‏יונתן: הוא לא יהיה, הוא לא…

‏לילך: הוא לא.

‏יונתן: הוא לא choosing life.

‏לילך: הוא לא.

‏יונתן: אני יודע שבעוד שבוע, או חודש, או חצי שנה, ה-16,000 האלה יאזלו…

‏לילך: הרבה פחות, כן.

‏יונתן: ואז ההרואין יהיה יותר קל מ-to choose life. אני חושב.

‏לילך: אני גם חושבת. אין לנו מספיק בשביל להאמין שהוא הולך לשנות את החיים של עצמו. לא.

‏יונתן: הדבר האחרון שהייתי רוצה לשאול אותך. זהו, ככה נגמר הסרט בעצם.

‏לילך: כן.

‏יונתן: זהו. עם ה…

‏לילך: מדבר עם המונולוג פתיחה, שבו הוא לא רצה לבחור בחיים. הוא רצה לבחור בהרואין, ועכשיו הוא הולך לבחור בחיים, והוא להיות כמונו - הקהל. זאת אומרת, הוא ממש מסתכל לתוך המצלמה.

‏יונתן: לסיום, אותי מסקרן מה העמדה שלנו, כצופים, כלפי האנשים האלה? כי הם חארות. הם נרקומנים, הם מגעילים. כלומר, יש לנו פה… דילגנו על חלק מהסצנות, אבל יש קקי שנשפך על אנשים, הוא חופר באסלה, הם הורגים תינוקת הלכה למעשה, הוא בוגד בחברים שלו. כלומר, בכל מובן שתשפוט את זה - הוא זבל.

‏לילך: הם חלאות. ממש. כן.

‏יונתן: האם אנחנו מחבבים אותם? האם את מחבבת אותם? האם אנחנו בעדו, גם כשהוא עושה את הדברים הנוראיים האלה? אנחנו רוצים בגאולה שלו, או שאנחנו רוצים להיות איתו לא משנה מה? זאת שאלה, כאילו, שמסקרנת לבחור במין גיבור כזה.

‏לילך: כן.

‏יונתן: הזכרתי בדרך את הרפרנס ל"תפוז המכני". מאוד דומה בעיניי. כי גם שם, הדמות הראשית, אלכס, הוא… הוא אנס. הוא פשוט אנס. אבל מכוח הכריזמה שלו, ומכוח הסרט - אתה איתו.

‏לילך: אתה איתו, אבל אתה לא בעדו. או, אתה רוצה לדעת מה יקרה. הוא קצת נורא מדי, לא? הוא הרבה יותר נורא מרנטון.

‏יונתן: הוא… רנטון הורג את החבר הכי טוב שלו, בעצם.

‏לילך: לא באותו אופן. לא באותו אופן. קשה לי להסביר.

‏יונתן: אני חושב שלקולנוע יש כזה כוח לעבוד עליך… כלומר, אם היית עושה שיקול מחושב וחושב על זה רגע ואומר "לא, אלכס הוא חתיכת זבל. הוא צריך להיות בכלא".

‏לילך: הוא מתעלל. הוא אנס. כן.

‏יונתן: אבל באותו רגע, הוא, עם החיוך שלו, והעיניים שלו, והמוזיקה - אתה נסחף איתו, כי זו ה… חוויית הצפייה. תמיד חוויית הצפייה היא לחפש מוקד הזדהות, ומוקד ההזדהות שם הוא אלכס, ומוקד ההזדהות פה הוא רנטון. אז אני חושב שאנחנו איתו לא משנה מה. ויואן מקגרגור…

‏לילך: אני חושבת שיואן מקגרגור פשוט נורא מקסים, לא?

‏יונתן: הוא מקסים, והוא חתיך, כן. כן.

‏לילך: הוא יפהפה. הוא באמת.

‏יונתן: והוא מודע למצבו, שזה הרבה.

‏לילך: יפהפה. כן.

‏יונתן: אז כאילו, זה די נורא. כלומר, הסרט עובד עליך בסופו של דבר. אני תומך בדמות המזעזעת הזאת.

‏לילך: אני בעיקר פוחדת מזה שכשצפיתי בזה, אה… זה לגמרי עבד עליי בתור young female [צוחקת] וזה לגמרי גרם לי לחשוב על זה כ-א', אפשרי לגמרי, ב', כמובן שאני אציל אותו. מה הבעיה בכלל? אני פשוט אציל אותו.

‏יונתן: את תגאלי… איך את אוהבת אנשים מסוכנים.

‏לילך: אני אציל אותו בכוח ה-vagina של עצמי. [יונתן צוחק] אבל… זה לא עובד ככה. בכלל. כן יש בו משהו מאוד מקסים. אפילו בסיק-בוי, שעכשיו ראיתי את זה, את הסרט, ולא מצאתי שום redeeming quality לסיק-בוי. לא היה בו שום דבר מקסים בעיניי. ואז הם כולם היו נראים לי מקסימים ברמה כזאת או אחרת, אבל יכול להיות שפשוט רציתי כבר לגור לבד. אני באמת לא יודעת להגיד. זה היה מאוד מבלבל.

‏יונתן: מחשבות לסיום שלך?

‏[ברקע השיר "Closet Romantic" של Damon Albarn מתוך הפסקול]

‏לילך: תראה, בכל חדר שני שנכנסת אליו, כל חדר שינה שני שנכנסת אליו בסוף שנות התשעים, היה פוסטר של "טריינספוטינג", והיה את המונולוג פתיחה הזה שהיה מודפס על פוסטרים [מגחכת] ותלוי במקומות. זו הייתה תופעה הרבה הרבה יותר גדולה מזה שאתה ואני מדברים על זה כרגע. זה ממש קרה, וזה חצה תרבויות וחצה… וחצה מגדרים. זאת אומרת - סרט כל כך גברי, מה יש לי היה, כאילו, לחבב בתוך הדבר הזה? קשה לי קצת להגיד. זה היה מין איזה רגע.

‏יונתן: אבל דיברנו שיחה דומה ב"פייט קלאב", אם את זוכרת…

‏לילך: נכון.

‏יונתן: שזה מין תופעת טבע של גברים בעיקר.

‏לילך: נכון.

‏יונתן: תופעה תרבותית של גברים בעיקר, ואני חושב שהמסקנה שהגענו אליה וגם היא רלוונטית פה, היא שאנטי מאוד מושך.

‏לילך: אנטי זה דבר מאוד מושך. זה נכון.

‏יונתן: אתה נגד. אתה נגד ההורים שלך, אתה נגד הממסד, אתה נגד הבורגנות. כשאתה בן 17 או 18 או 15 או 21, אז מה יותר מושך מזה? כמה זה יותר מושך מ"לך תלמד כלכלה ותהיה רואה חשבון".

‏לילך: הדבר הכי חזק בזה? האחיזה הכי חזקה בזה, שלא מדברים עליה? היא שכשאתה לא משתתף במשחק הגדול של החיים, אתה גם לא יכול להיכשל. ובתור אדם צעיר, בתוך עולם שכאילו יש בו הרבה מאוד אפשרויות, ואתה אמור להצליח לעשות הכל, כי הנה - נותנים לך הכל על מגש, נכון? זאת אומרת, זה לא ההורים שלך שנאבקו. אתה יכול להיות כל מה שאתה רוצה. אתה כבר לא חייב להיות סנדלר רק בגלל שאבא שלך היה סנדלר. [נאנחת] זה דבר מאוד מפחיד. ממש ממש עדיף לפעמים בתחושה הפנימית פשוט לא לנסות את זה.

‏יונתן: כן. אנחנו בחרנו בחיים.

‏לילך: בחרנו בחיים.

‏יונתן: ואנחנו נכשלים יום יום.

‏לילך: נכון.

‏יונתן: [במבטא סקוטי] Choose life.

‏לילך: עם חיוך. [צוחקת] אני כל כך אוהבת את המבטא הזה!

‏יונתן: בשבוע הבא!

‏לילך: אני לא בדקתי. אני אמרתי שאני אבדוק…

‏יונתן: אתם חושבים שזאת בדיחה חוזרת מכוונת…

‏לילך: לא!

‏יונתן: אבל היא לא. פשוט לילך לא אחראית.

‏לילך: אני אמרתי שאני אבדוק. אני לא… אני לא לא אחראית, אני חיה לי מיום ליום. כמו ריטה.

‏יונתן: בשבוע הבא אנחנו מדברים על "ליאון" של לוק בסון. אנחנו נדבר על פדופיליה קצת, מתנקשים קצת…

‏לילך: נטלי פורטמן, הרבה.

‏יונתן: נטלי פורטמן הרבה. אז אם אתם רוצים לצפות ב"ליאון" הוא זמין ב-HOT בתשלום נוסף, וגם "טריינספוטינג" זמין ב-HOT בתשלום נוסף.

‏בואי נגיד תודה. תודה לאסף פרידמן, עורך מחלקת הפודקאסטים. תודה לאמיר פקטור המפיק שלנו. תודה לדן ברומר, העורך שלנו, שבחר בחיים [לילך מגחכת]. ותודה לנעמה מלכין, שמקליטה אותנו היום.

‏אז תודה, ותודה לך לילך וולך.

‏לילך: תודה לך יונתן אנגלנדר.

‏יונתן: שבוע הבא נשתמע.

‏לילך: ביי ביי.

‏[השיר "Closet Romantic" מתחזק]

“You only live twice

Goldfinger

Diamonds

Thunderbolt…”

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה