top of page

ענקי הווידאו - אי.טי. חבר מכוכב אחר: "זה אחד הסרטים היפים אי פעם. חבל שראיתי אותו שוב" | פרק 12

בפרק השבוע לילך ויונתן חוזרים אל אחד השיאים של סטיבן ספילברג, ולאחת מקלאסיקות הקולנוע הגדולות אי פעם – אי. טי. בשיחה על הסרט התמים לכאורה על חברות בין ילד לחייזר, הם מדברים על הצורך לוותר על הבית, על רגעי קולנוע בלתי נשכחים ועל הדברים שמבוגרים לא מסוגלים לראות. למרבה הצער, יש יותר מדי רפרנסים ל"מלחמת הכוכבים".

 

תאריך עליית הפרק לאוויר: 04/03/2024.

פתיח: שומעים שזה "הארץ".

יונתן: לילך!

לילך: יונתן!

יונתן: אני קצת עצוב על הפרק היום.

לילך: אתה עצוב על הפרק היום?

יונתן: התמסחרנו.

לילך: או וואו.

יונתן: פעם היינו רוקנרול, סמים, אינדי, סרטים גרמנים…

לילך: יונתן, אתה לא היית רוקנרול או סמים דקה בחיים ש'ך…

יונתן: ועכשיו אנחנו עושים פרק על אי.טי? אי.טי?!

לילך: וואו.

יונתן: מה השלב הבא?! מלחמת הכוכבים? הנוקמים 2?

לילך: וואו

יונתן: אין לך בושה?

לילך: יונתן, אבל כשראית את אי.טי., בכית?

יונתן: וואלה בכיתי.

לילך: זה הכל.

[מוזיקת הנושא של הסרט]

יונתן: שלום לילך.

לילך: שלום יונתן.

יונתן: וברוכים הבאים לענקי הוידאו, פודקאסט של "הארץ" על סרטים ועל אנשים שאוהבים סרטים. והיום לילך… אנחנו הולכים הכי גדול שהלכנו אי פעם…

לילך: וואו, אל תלחיץ אבל.

יונתן: אי.טי., מ-1982. [לילך מהמהמת בהסכמה] יותר אייקוני מזה, אני חושב שלא נצליח להגיע.

לילך: כנראה שלא יהיה לנו, לא.

יונתן: סרט של סטיבן ספילברג, כמובן. סרט שהוא מגיע אליו אחרי שהוא כבר עשה את "אינדיאנה ג'ונס" הראשון, ואחרי שהוא עשה את "מפגשים מהסוג השלישי", שמאוד קשור אליו תמטית.

לילך: מאד.

יונתן: מה שחשוב הוא, שאנחנו מגיעים אליו בהתחלה של הפרויקט שלו. הפרויקט שלו של לשנות את הקולנוע האמריקאי, ולשנות את המילון של הקולנוע האמריקאי. כלומר, אם קולנוע הוא שפה, וכל שפה יש מילון [כך במקור], אז המנסח הגדול של המילון הזה בסוף המאה העשרים, ובמידה רבה עד היום, זה סטיבן ספילברג.

לילך: וכבר אפשר לראות באי.טי. מה הם הנושאים הגרעיניים שמעסיקים אותו. למרות שזה כאילו רק סרט ילדים.

יונתן: נכון, תמטית יש המון דברים שמעסיקים אותו תמיד, אבל אם נדבר ממש מבחינת…

לילך: השפה.

יונתן: …השפה הקולנועית, וננסה לדבר גם על זה. להגיד שזה הצלחה, זה אנדרסטייטמנט כאילו, ענק.

לילך: כן.

יונתן: כשזה יצא, זה הפך להיות תוך כמה שנים הסרט הכי רווחי אי פעם. עקף את, אני נאלץ לומר שוב, כמו שאני אומר בכל פרק, עקף את "מלחמת הכוכבים".

לילך: למגינת ליבך החנוני.

יונתן: והשיא נשבר רק עשור אחר מכן [כך במקור], על ידי סטיבן ספילברג, עם "פארק היורה". כלומר, זה פשוט מדובר בטיטאן בשלב הזה בקריירה שלו, שכמעט אף אחד לא משתווה לו.

לילך: כן.

יונתן: את זוכרת, מתי ראית את זה בפעם הראשונה?

לילך: אני כל כך זוכרת, מתי ראיתי את זה בפעם הראשונה, כי זה, איכשהו, מאוד נצרב לי עם… הסרט מאוד התערבב לי עם החוויה עצמה. רבתי עם החבר הטוב שלי, השכן, ונשלחתי לפייס אותו עם שתי סוכריות, אני זוכרת את זה ממש, ההורים שלי שלחו אותי עם שתי סוכריות, ולהזמין אותו לסרט אי.טי. בקולנוע. עכשיו, כל זה לא הסתדר לי היום, כי כאילו זה יצא ב-82', אבל הסתבר שזה הוקרן שוב, זה יצא שוב ב-85', אז זה מסתדר. הלכנו לאי.טי. עם שקית אשפה מלאה בפופקורן שאמא שלו הכינה [יונתן צוחק], כי לא מוציאים כסף בקולנוע, וקנו כרטיסים רק לשנינו, כי לא בזבזו עוד כרטיס. וישבנו שם נדהמים ורועדים, וזה קרב אותנו נורא, וממש חודש אחר כך אמרו לנו שהוא והמשפחה שלו חוזרים לארצות הברית, וכך הוא חזר לכוכב שיקגו,

יונתן: אוווו…

לילך: ונפרדנו לנצח. וזה נשאר לי גם המערכת היחסים הזו, וגם אי.טי. מעורבב, וזה נורא נורא כזה בבסיס, ב-building block שלי. מתי אתה ראית את זה לראשונה?

יונתן: אני לא יודע, אני ראיתי את הסרט כל כך הרבה פעמים כשהייתי ילד. ודאי היה לנו…

לילך: בוידאו, כן.

יונתן: …בווידאו, כי אני, קצת אחרי, זה לא היה בקולנוע, לא זכיתי לראות את זה בקולנוע, אבל בווידאו, שוב ושוב ושוב, זה היה אחד ה-סרטים, שזכרתי אותו היטב, חשבתי שזכרתי אותו היטב, עד שצפיתי בו השבוע בשביל זה,

לילך: וגם, זה גם סרט כזה שאמא שלי רק מזכירה את הסצנה עם האופניים, והיא מתחילה לבכות…

לילך: אה וואו.

יונתן: מרוב רגש,

לילך: בטח.

יונתן: כאילו, זה כזה. משהו מזה עבר אליי.

לילך: אוקי.

יונתן: זה גם סרט שעדיין מאוד מאוד מרגש אותי. אז בואי נדבר עליו.

[פתיח הסרט - קול צרצרים והסאונדטרק של הסרט]

יונתן: הוא מתחיל בחשיכה. אנחנו באמצע יער, שומעים קול צרצר, קול ינשוף, [המיית ינשוף] ופתאום באמצע חללית.

[מוזיקה מתוך הסרט]

יונתן: מתוך החללית יוצאים יצורים, קטנים כאלה, גמדים. זה כמעט נראה כמו המשך הטבעי של הסוף של "מפגשים מהסוג השלישי", [לילך מהמהמת בהסכמה] שבסוף הסרט ההוא נוחתת חללית, ועוזבת אמנם.

לילך: נכון.

יונתן: אבל פה אנחנו כבר ממש מתחילים, חללית כבר פה, היצורים כבר פה, הם אוספים דגימות של צמחייה, או משהו שכזה. ואז כאילו יש להם ביפר שמופעל, [קול של צפצופים מתוך הסרט] לכולם נדלק החזה באדום, והם כולם חוזרים.

לילך: כן.

יונתן: פרט לאחד, שהוסחה דעתו, והוא ננטש, פשוט ככה, הוא נשאר מאחור. [צלילים מתוך הסרט] ואז מופיעים בני אדם. ואחד מהם ספציפית מסומן, בעזרת מפתחות שמשתלשלים מהחגורה שלו. והם רודפים אחריו, ולא תופסים אותו. זה ה-sequence פתיחה שלו, שלא נאמרת בו מילה. כמו שאמרתי, השפה של ספילברג היא מאוד מאוד ויזואלית. ב-sequence שאין בו אף מילה, אנחנו מבינים המון. אנחנו מבינים לדוגמה, שהיצור שנשאר, אי.טי., כמובן, הוא תמים. כי מראים אותו, ואז מראים שפנפן קטן.

לילך: כן.

יונתן: אז אנחנו מבינים לבד שהוא תמים. בני אדם מוצגים בתור הרעים, שרודפים אחרי היצור חף מפשע הזה. וכבר פה, ספילברג מבסס את כל הסמלים שהולכים ללוות אותנו לאורך הסרט. האלומות אור, כשיחזרו עם הירח, ועם השמש, ועם הפנסים. המפתחות שמשתלשלים מהחגורה, שתי האצבעות של אי.טי, הסופר איקוניות, אז הן מופיעות וקוטפות איזה עלה.

לילך: כן.

יונתן: אז עם זה אנחנו מתחילים, סצנת נטישה.

לילך: כשאתה צפית בזה, אתה חשבת שהוא גור חייזר? שהוא ילד חייזר?

יונתן: אני בטוח שכן.

לילך: אני גם חשבתי.

יונתן: אף שזה באמת לא נאמר, ולא משתמע משום דבר.

לילך: זה לא נאמר, וזה לא משתמע. וחזרתי לסצנה הזאת, ראיתי את זה עכשיו שוב, וחזרתי לסצנה הזאת לראות את זה שוב, כי רציתי לראות האם יש נטישה הורית. זה מאוד לא ברור, אבל הוא מסתכל מלמטה, וזה נראה כאילו החייזר הוא… שעוזב, הוא נראה גבוה יותר. במובן מסוים זה קצת עובר, כאילו זה מפגש בין שני גורי זנים שונים: גור אי.טי, ומאוחר יותר גור אליוט.

יונתן: אני מסכים עם הקריאה מבחינתנו, אבל בואי נגיד שבביולוגיה של החייזרים, שאנחנו לא יודעים עליה שום דבר,

לילך: שום מושג.

יונתן: אין לנו מושג.

לילך: לא.

יונתן: וגם בשפה שלנו, של בני אדם, אומרים 'חללית האם'.

לילך: נכון.

יונתן: או גם באנגלית, the mothership.

לילך: נכון. נכון.

יונתן: אז יש פה איזו מין נטישה הורית, או לפחות אני מניח שזו הכוונה שלשם מכוונים. ואז אנחנו עוברים לגיבורים הבני אדם שלנו, משפחה, שלושה ילדים. [דיבורים מתוך הסרט] האמצעי, זה שיהיה הגיבור של הסרט, הוא אליוט, הנרי תומאס, השחקן, ויש אמא. והם כולם שם עם חברים, משחקים D&D,

לילך: כן.

יונתן: זה סצנה מאוד נחמדה, של אחלה, אחלה ערב משפחתי. ואליוט נשלח, כי הוא האח האמצעי, המעפן כביכול, אחיו הגדול, מייקל, רודה בו,

לילך: כן.

יונתן: ושולח אותו להביא את הפיצה, שהם הזמינו, אבל אליוט שומע משהו במחסן הכלים, זורק כדור, בייסבול, והכדור חוזר החוצה. [צלילים של כדור מושלך] הבחירה בכדור בייסבול אינה מקרית, כי בתרבות האמריקאית מה שאתה עושה עם אבא שלך, זה משחק catch בחצר האחורית. אוקיי? אז זה כבר רמז לאב שנטש, אנחנו עוד מעט, כאילו, נראה את זה באופן מלא.

לילך: וגם יש רמז לתקשורת אינטליגנטית. זאת אומרת, תקשורת אינטליגנטית ולא מאיימת.

יונתן: נכון.

לילך: יש משהו בצריף הכלים שמחוץ לבית, אליוט לא יודע מה זה, זה יכול להיות כל דבר. ראינו איך מתחיל "תקווה גדולות", זאת אומרת, ילד שמסתובב לבד, בן 7, יכול גם לפגוש אסיר נמלט.

יונתן: האם את חייבת לעשות name dropping לספר קלאסי בכל פרק, בכל עניין?

לילך: האם זה חייב לאיים עליך?

יונתן: [צוחק] לא.

לילך: יפה.

יונתן: אני פשוט עושה כל פעם רפרנסים ל"מלחמת הכוכבים", ואת עושה, באה לי ב… עם דיקנס. אז כאילו, בסדר.

לילך: שכל אחד מאיתנו יסיק מסקנות אולי. אז הוא זורק את הכדור הזה, והכדור חוזר אליו, שזה כבר סופר מלהיב, כי כאילו, הנה תקשורת, הנה הבנה, הנה הדדיות, המון המון דברים, בכל כך מעט הזה שכבר יש לנו.

יונתן: נכון. אף אחד לא מאמין לאליוט. הם יוצאים לבדוק, לא רואים שום דבר, רואים עקבות.

לילך: כן.

יונתן: אולי זה תן, אולי זה לא יודע מה.

לילך: כן.

יונתן: וכבר מהר מאוד, הופתעתי מכמה זה היה מהר עכשיו בצפייה, ברגע הבא אליוט יוצא לחפש שוב את הדבר הזה שהוא ראה. הוא מסתובב בין… אני מבין אפס בצמחייה… קני הסוף? קני החיטה?

לילך: לא, זה לא אזור של קני סוף.

יונתן: חיטה?

לילך: זה נראה לי corn field,

יונתן: עשבייה?

לילך: לא, תירס כזה או משהו.

יונתן: תירס. ופתאום הוא רואה חייזר.

[מתוך הסרט - אי.טי. ואליוט צועקים בבהלה]

יונתן: ושניהם צורחים. וכבר פה, ממש בפגישה הראשונה שוב בלי מילים, יש פה הקבלה. כלומר זה אליוט צורח, אי.טי. צורח, ושניהם פוחדים אחד מהשני ובורחים. [לילך מהמהמת בהסכמה] רצית להגיד משהו על ההקבלה הזאת, אני חושב?

לילך: לא, זה פשוט סימטריה מושלמת, כי אולי נדבר על זה אחר כך יותר אם נתעכב רגע על העיצוב של אי.טי, שהוא קצת מוזר כמובן, אבל גם אם הוא לא גור חייזרים, כמו שדימיתי לחשוב בצפייה הזאת, אז אין בו משהו מתכתי או מאיים או חייזרים כמו שיש לנו בראש. הוא מין שילוב בין צימוק לאישה זקנה.

יונתן: כן, הוא קצת מכוער. [לילך צוחקת] משהו ש… ספילברג אמר ש…

לילך: מכוער חמוד.

יונתן: ספילברג נדמה לי אמר שזה נראה כמו יצור שרק אמא שלו מסוגלת לאהוב.

לילך: [צוחקת]

יונתן: שנראה כמו יצור שרק אמא שלו מסוגלת לאהוב.

לילך: כן, אבל הנה.

יונתן: ואז יש לנו עוד ארוחה משפחתית, שהיא כמעט תמונת מראה לארוחה משפחתית הקודמת. כבר זה רק המשפחה הגרעינית.

לילך: כן, קודם זה היה עם חברים וזה…

יונתן: ואין אבא.

לילך: אין אבא.

יונתן: ואליוט שוב מתעקש שהוא ראה משהו, אף אחד לא מאמין לו, ואז אליוט אומר:

Eliot: “Dad would believe me.”

יונתן: "אבא יאמין לי".

לילך: בוודאי. האדם הנעדר מן המשוואה הוא זה שהיה מאמין לו.

יונתן: והאמא מאוד נסערת, ואנחנו לומדים שהאבא נמצא עם מישהי, אנחנו לא יודעים אם זאת…

לילך: סאלי.

יונתן: כן, סאלי הזאת, אם היא קולגה שלו, מזכירה שלו, אחות של… אנחנו לא יודעים כלום. אבל הם נמצאים במקסיקו.

לילך: לא, אנחנו קצת מנחשים שהוא עם סאלי במקסיקו והיא לא המזכירה שלו.

יונתן: לא, המזכירה שלו בקטע של… הוא הלך עם המזכירה שלו.

לילך: המזכירה שלו, wink wink. הבנתי. [המהום הסכמה]

יונתן: אנחנו לא יודעים עליה שום דבר, ולא נדע עליה שום דבר, אנחנו יודעים שהם ביחד במקסיקו. והאמא מאוד מאוד נסערת מזה.

לילך: כן, אנחנו גם לא יודעים על האבא הזה בהמשך שום דבר. הוא פשוט לא שם. הם גרושים או פרודים או וואטאבר. יש לנו כאן קצת כמו שהיה לנו ב"סיפור שאינו נגמר", שאובדן של הורה נותן לך גישה לאזורים שלאחרים אין. ואליוט מאבד את האבא שלו בצורה כזאת או אחרת. אנחנו יודעים שהוא לא נוכח, אבל הוא מקבל חייזר. זאת אומרת, הוא זה שיש לו גישה לעולם הזה. הוא מצא חייזר, הוא לא מצא צב, כן?

יונתן: [צוחקים] כן, אני מסכים. אבל כלומר, כבר בסצנות הספורות שציינתי, וזה הולך והולך והולך והולך ונהיה יותר ויותר מודגש, ההקבלה בין אליוט לאי.טי., כלומר, יש לנו פה שני ילדים, כביכול, נטושים.

לילך: כן.

יונתן: אוקי, זה ברור שזה סיפור על שני נפשות [כך במקור] שפוגשות זו את זו, ויש ביניהן איזושהי הקבלה.

לילך: וצריכות זו את זו בשביל לשרוד. קודם… קודם רגשית ואחר כך יותר.

יונתן: אולי בשביל לעשות תיקון.

לילך: בשביל לחזור…

יונתן: מה שאת אמרת, את אמרת הוא פגש חייזר. הסיפור רקע של הכתיבה של התסריט הזה, הוא שלספילברג כשההורים שלו התגרשו, שהוא אכן הוא בן להורים גרושים, הוא דמיין שהיה לו חבר דמיוני, שהיה חייזר. וזה בעצם הלב או הגרעין שממנו בקע הסרט הזה. הוא לא כתב את התסריט, מליסה מתיסון כתבה, אבל הוא השתתף בכתיבה והרבה מהרעיונות הם שלו. אז האמא נפגעת מה-reference לאבא, ומייקל, האח הגדול, שואל את אליוט:

Michael: “Damn it, why don’t you grow up? Think about how other people feel for a change.”

לילך: תתבגר.

יונתן: תתבגר.

לילך: עכשיו מדובר בילד בן 10, הוא לא אמור להתבגר. הוא גם לא אמור לנהל את הסיטואציה במין האופן הזה, אבל יש איזה מין… העולם התעקם, המבוגרים איבדו את זה.

יונתן: יש פה היפוך. כלומר, מייקל ואליוט אמורים לדאוג לאמא שלהם,

לילך: כן.

יונתן: במקום שאמא שלהם תדאג להם. אז יש פה קו חוצץ בין הילדים להורים. והאמא, לפחות ברוב הסרט, היא המבוגר היחיד שיש לו פנים. לא רואים את הפנים של המבוגרים בכלל.

לילך: כן, כי רואים הכל בגובה של ילדים.

יונתן: עד סוף הסרט. כן.

לילך: וגם בגובה של אי.טי, שהוא הרי קטנטן.

יונתן: כן.

לילך: אני אגיד רגע שזו בכלל תקופה שהטלוויזיה והקולנוע עסוקים במפגשים של חייזרים, ידידותיים יותר או פחות, עם בני אדם. זאת אומרת, זו תמה, לאו דווקא באספקטים, הנגיד, מדעיים של זה, אלא "אלף", אוקיי? החייזר שמגיע למשפחה, "מורק ומינדי"… כמובן ב-"Star Trek" מתעסקים עם זה באופנים אחרים. יש את "דוקטור הו"… זה איזה רגע ש… העולם המערבי שואל את עצמו, מה היה קורה אם היה לי חייזר בבית? חייזר, או רובוט יותר מאוחר? זה כאילו נוחת לתוך מעין קרקע מאוד מוכנה, אי.טי.

יונתן: נוחת, קריצה, קריצה.

לילך: הא! אפילו לא חשבתי על זה, אבל כן, נוחת, קריצה, קריצה.

[מוזיקה מתוך הסרט]

יונתן: אז בהמשך הקשר בין אי.טי. ואליוט מתהדק. אליוט מצליח למשוך את אי.טי. אליו לחדר עם סוכריות Reese's.

לילך: כן.עם Reese's Pieces

יונתן: ממש כמו הסוכריות שהבאת לשכן שלך בזמנו.

לילך: נכון! מסוג אחר, אבל כן.

יונתן: ואנחנו כבר מבינים שאי.טי. אינו איום בשום צורה, ושזה לא הולך להיות סרט על חייזר מאיים בשום דרך.

לילך: לא, אפשר לפתות אותו עם ממתקים.

יונתן: כן, הוא הופך להיות חמוד.

לילך: כן, הוא מייד מאוד חמוד.

יונתן: הוא מפיל דברים בחדר [סאונד מהסרט - חפצים נופלים ואי.טי. משמיע קולות] ואליוט לא פוחד ממנו בכלל, בכלל, בכלל, בכלל. והוא אפילו ישן אצלו בחדר. אי.טי. הופך להיות חלק מהבית.

לילך: זה ממש מהר קורה, זה הדהים אותי עד כמה מהר קורה, הקשר הטלפתי ביניהם. זאת אומרת… הכל נהיה יותר מדי לשניהם. זה ברור שזה קצת כמו כשמסתכלים על ילדים משחקים ופתאום הם overwhelmed. אי.טי. מין מחבא [כך במקור] את עצמו וקצת מתנמנם, ואליוט מתחיל להתנמנם. ומיד רואים את התקשורת הסימפתטית הזאת ביניהם. הם לא יכולים שלא להיות קשורים מיד. זה נורא מהר בסרט.

יונתן: כן, וזה עוד יותר קורה בסצנה הבאה.

Eliot: “These are toys, these are all men. This is Greedo, and then this is Hammer Head, you see, this is Walrus Man…”

יונתן: אליוט מספר לאי.טי. על החיים שלו. זו סצנה נורא נוגעת ללב בעיני. שמבוגר שהיה פוגש חייזר, מעבר לזה שהוא היה מנסה לתפוס אותו וזה, וללמוד על העולם שלו, אליוט פשוט מראה לו צעצועים שלו, ואומר, תראה, זה גרידו, ממלחמת הכוכבים, זה כסף, עם זה אנחנו קונים דברים, זה אוטו, עם זה אנחנו נוסעים. כלומר, זה… הוא מראה לו את הצעצועים שלו, כי זה העולם שלו.

לילך: כן, זה מה שילדים עושים.

יונתן: והוא מכניס את אי.טי. לעולם של ילדים, ולא לעולם של מבוגרים. ואולי הוא גם מניח שאי.טי. הוא ילד, ושזה מה שיעניין אותו. [לילך מהמהמת בהסכמה] אחרי זה הוא יורד למטה, כדי להביא לאי.טי. אוכל, ואי.טי. מסתובב בחדר ומוצא מטריה. ואז הוא פותח את המטריה ונבהל,

[קטע מתוך מהסרט - אי.טי. משמיע קול צווחה]

ואליוט, למטה, נבהל גם הוא. יש פה קשר שנרקם שהוא באמת טלפתי, טיבו לא ברור באף שלב. כלומר, הוא לא מתבהר, לא מסביר… אנחנו לא מקבלים הסבר מדעי למה הדבר הזה.

לילך: כן.

יונתן: האם אי.טי. יש לו איזו כוח על לעשות את זה? האם זה רק מטאפורי? האם זה באמת חבר דמיוני, שפשוט אליוט משליך את הרגשות שלו עליו?

לילך: בגלל שאי.טי. כל כך חמוד, וזה חייזר כל כך טוב מזג, אז כאילו, אנחנו בשום שלב לא מאוימים מזה, זה חמוד נורא. אבל תאר לך, חייזר שכל כך מהר יוצר קשר טלפתי עם… מה זה, הוא היה יכול להפוך אותו לשליח המנצ'ורי, כאילו באותה מידה. לשלוח אותו לרצוח אנשים. זה פשוט נורא חמוד, זה נשאר כל הזמן נורא נורא לא מאיים, כי אי.טי. הוא נורא חמוד ולא מאיים.

יונתן: כן. ובשלב הבא, אליוט, שאגב, האות הראשונה והאחרונה של שמו הן…

לילך: I know!

יונתן: E ו-T.

לילך: נכון, בדיוק עמדתי להגיד את זה.

יונתן: הוא מפגיש את אי.טי. עם אחים שלו, מייקל, שכבר הכרנו,

לילך: הגדול מביניהם,

יונתן: ודיברנו עליו, וגרטי, דרו ברימור.

לילך: החמודה.

יונתן: ידידה של הפודקאסט! שנרצחה פה ב"צעקה".

לילך: ידידת הפודקאסט! נכון.

יונתן: מוזמנים לשמוע.

לילך: בהחלט.

יונתן: ואני רוצה לשאול אותך, למה הוא לא מפגיש אותו עם אמא שלו?

לילך: כי מבוגרים הם הדבר שהורס לך את המסיבה. כאילו, אבל, אבל זה באמת ככה, עבור ילדים בהרבה מובנים. קודם כל, אתה לא רוצה שזה יתקלקל לך, ושזה ילקח לך בתור ילד. מאוד מהר הוא שולף מול אח שלו את הדבר הזה ש"אני אראה לך, אבל זה בשליטה שלי". זאת אומרת, "הוא שלי". כמה דברים כבר יש לך רק שלך כילד? הכל של כולם. הבית שלו הוא של המשפחה, המכונית היא של ההורים. אפילו הכלב המשפחתי, הוא לא הכלב רק שלך. אי.טי. הוא הדבר הזה שהוא שייך רק לו [מודגש]. זה המון כילד שיהיה משהו שהוא אך ורק שלך.

יונתן: נכון. וגרטי שואלת אותו אם זה boy or girl?

לילך: שאלה טובה.

יונתן: שאלה כאילו מתבקשת.

לילך: כן.

יונתן: אנחנו לא יודעים אם בכלל יש חלוקה כזאת של זכר-נקבה עם החייזרים האלה, אבל לאליוט אין ספק. It's a boy

לילך: כן, כי הוא boy.

יונתן: הם כמעט אותה דמות. לאט לאט הם הופכים להיות את אותה דמות.

לילך: כן.

יונתן: או שני צדדים של אותה דמות.

לילך: מאוד מהר. מאד מהר זה קורה.

יונתן: לאט לאט אי.טי. לומד קצת לדבר את השפה של בני האדם, לומד קצת על העולם של בני האדם, ואחד הדברים הראשונים שהוא לומד זה את המושג Home. מנסים להראות לו מפה של העולם, להגיד "זה אנחנו, זה Home". ובאחד הרגעים הכי אייקונים בסרט, הוא מצביע, אי.טי. לוקח את האצבע הארוכה שלו שכבר אנחנו מכירים אותה, מצביע אל החלון למעלה, לשמיים, ואומר:

E.T.: “Home.”

יונתן: אז מתבקשת פה השאלה: מה זה בית? או, מה זה בית בשבילו, מה זה בית בשביל אליוט?

לילך: מה זה בית בשביל ספילברג?

יונתן: זו שאלה מעניינת בעיני, כי אולי יש שם הבדל בין משפחה לבית. או שזה… זה אותו דבר או שזה לא אותו דבר?

לילך: אני חושבת שזה לא בדיוק אותו דבר, ואני חושבת שפה אולי ספילברג כן עושה את ההפרדה הזאת. ובכל מקרה נראה לי שאנחנו נרצה לעשות את ההפרדה הזאת כי זה באמת יותר מסרט על ספילברג שההורים שלו שהתגרשו. והשאלה היא… מה זה בית? זאת אומרת, האובדן של בית, אי.טי. לא מדבר על משפחה. המשפט הראשון שהוא מצליח להגות, שהוא מחבר, זה "E.T. Phone home". זה לא E.T. Phone mom, ולא E.T. Phone family, שום דבר כזה. אני חושבת ש'בית' הוא יותר גדול ממשפחה. מה אתה חושב?

יונתן: אני לא מסכים. [לילך מהמהמת בהאזנה] כאילו, כן, עם ההצהרה האחרונה שלך, 'בית' זה מושג שיותר גדול מ'משפחה'. אבל בסופו של דבר, אליוט מצליח, או מנסה, לבנות לאי.טי. בית בבית שלו. כלומר, מנסה לבנות לו איזושהי מין תחושה של בית, בכדור הארץ. והוא נכשל בזה, כישלון מוחלט. למרות שהוא מרעיף עליו אהבה, וחיבה, ומלמד אותו. בסוף אי.טי, הוא לא צריך את החלל, הוא צריך את בני מינו. הוא כן צריך את המשפחה שלו. בלי המשפחה שלו לא יכול להיות בית.

לילך: בלי המשפחה שלו לא יכול להיות בית. זה נכון. כן. אני מסכימה עם זה.

יונתן: כלומר, אם אני אעבור עכשיו, לצורך העניין, לברלין, נגיד. יכול להיות שאני אוהב את ברלין, אז זה לא יהיה הבית שלי. אם אני אעבור עם המשפחה שלי לברלין, אני חושב שאני אוכל לבנות שם בית.

לילך: אבל האם אנחנו אומרים שאנשים שאיבדו את המשפחה שלהם, או חלקים מהמשפחה שלהם, לעולם לא תהיה להם תחושת בית?

יונתן: לעול… כן, זה כמו בית שנשבר בו קיר. לעולם לא יהיה את הקיר הזה. כן.

לילך: טוב, זה מאוד מצער.

יונתן: כן, באנו לבאס [צוחק] באנו להוריד. הסצנה הבאה היא חשובה נורא.

לילך: כן.

יונתן: זה מה שנקרא… אני יודע שאת לא יודעת שום דבר על כלום,

לילך: ג'יזס…

יונתן: אז… בקולנוע זה נקרא cross cutting.

לילך: אהה.

[מוזיקה מהסרט]

יונתן: אנחנו רואים שני סיקוונס… מה מצחיק?

לילך: כל כך חמור…

יונתן: אנחנו רואים שני סיקוונסים מקבילים שקורים, שתי התרחשויות מקבילות במקומות שונים. וספילברג חותך בין זה לזה לזה לזה לזה, ואנחנו מבינים כצופים, כאילו, המוח שלנו מבין שיש קשר בין הדברים. אז שתי הסצנות שאנחנו רואים בבית ספר, אליוט מתבקש לנתח צפרדע. הוא וכל הכיתה שלו. אגב, דבר מזעזע באופן עקרוני שאני לא מבין איך ו… הוא נוצר ולמה.

לילך: החרדה גדולה מאוד, כן.

יונתן: ובבית אי.טי. משתכר, הוא מחפש… הוא לבד בבית,

לילך: כן, אליוט היה חייב ללכת לבית ספר, הוא הולך לבית ספר, אי.טי. לבד.

יונתן: עם הכלב.

לילך: raiding את המקרר.

[מתוך הסרט - צליל פתיחת פחית וגמיעת בירה]

יונתן: והוא פותח כמה בירות, מתחיל לשתות, משתכר. ואנחנו רואים שאליוט בבית הספר משתכר.

לילך: עוד לפני זה אני רוצה רגע להגיד משהו על הסצנת צפרדעים. כי בעצם נורא נורא מהר כבר בהתחלה, אליוט אומר על אי.טי, כשהוא מדבר עם האחים שלו, "אבל אם יתפסו אותם יעשו עליו ניסויים". עכשיו - איך הוא ידע את זה בכלל? הוא ילד בן עשר. כאילו מהי המחשבה המיידית הזאת שאם הם יתפסו את אי.טי., שהוא חייזר, שהוא אחר, יעשו עליו ניסויים.

יונתן: הוא קורא קומיקסים של מדע בדיוני, והוא רואה סרטים של מדע בדיוני…

לילך: בדיוק, הוא קורא קומיקסים, ויש את "אזור הדמדומים", זאת אומרת הרעיון הזה כבר נעוץ במוח הילדי שלו. וזה שמותר והקלות הזאת של לעשות ניסויים על חיה אחרת כמו צפרדעים בבית ספר, יש בזה מחשבה מאוד מאוד מערערת. זאת אומרת, האם אפשר לעשות ניסוי או להתייחס כאל זר שאפשר לחתוך אותו, על כל דבר שהוא אחר מן הכלל? זאת אומרת, זו כזו מחשבה מערערת עבור ילד.

יונתן: המורה, שלא רואים את הפנים שלו כמובן, שם כאלה, צמר גפן עם…

לילך: כלורופורם.

יונתן: …כלורופורם. והוא מרגיע, במרכאות, את הילדים שהם לא ירגישו כלום.

לילך: כן.

יונתן: אז כמו שאמרנו, אי.טי. משתכר בבית ואליוט משתכר בכיתה.

לילך: שיש… זה סצנה כל כך יפה.

יונתן: אפשר להגיד את זה כמעט על כל סצנה בסרט.

לילך: לא, אבל שם אפשר לראות עד כמה הנרי תומס הוא שחקן מחונן, באמת. עד עכשיו ראינו כל מיני ילדים משחקים בסרטים שדיברנו עליהם. אני לא רוצה לבחור בין ילדיי, אבל אני אבחר, הנרי תומס הוא שחקן מדהים. טוב פי כמה. אתה ראית את האודישן שלו?

יונתן: כן, באתי להגיד לך, לכי תראי את האודישן שלו.

לילך: בטח! תראו אתם את האודישן שלו, כי זה, זה, עוד לא היה, לא רצו להוציא תסריט. אז בכלל… הילד לא… הנרי תומס לא מקריא תסריט, הוא עושה שם איזה מין אימפרוביזציה, וזה מצולם, והוא עושה את זה כל כך יפה! והוא כל כך בתוך זה, שהאודישן נגמר, וסטיבן ספילברג אומר, "התפקיד שלך קיד!" וזה כל כך י… זה בעצמו הסרט של ספילברג.

יונתן: כן, אז הוא גם משתכר, והרפלקס שלו, התגובה, הרי כשאנחנו משתכרים, אנחנו עושים את מה שאנחנו באמת רוצים לעשות, מה שאנחנו לא מעזים לעשות, כי החוקים, או החוקים החברתיים, או כל מיני בעיות פסיכולוגיות שלנו לא מאפשרות לנו, זה לשחרר את הצפרדעים.

Eliot: “Run for your lives!! Back to the river! Back to the forest! Run! I want to save you! Let’s get out of here!”

לילך: כן, הוא ישר משחרר את הצפרדעים.

יונתן: הוא רוצה להציל, כמו שהוא ינסה להציל את אי.טי., הוא מציל את הצפרדעים. אבל יש עוד דבר, בסצנה הזאת. [לילך מהמהמת בהסכמה] אי.טי. רואה טלוויזיה בבית.

לילך: כן.

יונתן: כמו כל אמריקאי, הוא שותה בירה,

לילך: שיכור.

יונתן: והוא רואה טלוויזיה.

לילך: נכון.

יונתן: מה הוא רואה?

לילך: הוא רואה כל מיני דברים. במקרה הזה ספציפית, אני מניחה שאתה מתייחס לסרט "האיש השקט".

יונתן: כן. את רוצה להגיד לנו על זה מילה?

לילך: אני אגיד באופן כללי, שהדבר הזה של יצור חיצוני, שלומד על העולם, ה… עולם בני האדם מצפייה, זה דבר שיש הרבה בקולנוע. זאת אומרת, יש… לילו ב"אלמנט החמישי", היא מגיעה ומיד מלמדים אותה הכל על האנושות דרך צפייה בסרטים. או לא רק בסרטים, גם ב"ספלאש" יש את זה. בת הים, מדיסון, לומדת על העולם דרך פירוש לא נכון, בהכרח, של התרבות הפופולרית. ואי.טי., הוא יושב והוא צופה בטלוויזיה, והוא רואה דברים כמו "האיש השקט", ו"רחוב סומסום", לומד על אהבה, ועל אבל, ועל הומור, ועל יצירתיות, ועל הנאה ופחד. וזה נורא מעניין, כי זה קצת נותן לנו גישה לתת מודע של ספילברג, זאת אומרת, מה אתה מספר על העולם שאתה חי בו? אנשים לוקחים את זה לכל מיני כיוונים, בימאים לוקחים את זה לכל מיני כיוונים. זה מה שמרצף את התודעה הספילברגית. או בתוך הסרט הזה, זה מה שמרצף את התודעה הספילברגית. זה קטע נורא נורא יפה. אז הוא צופה ב"איש השקט", ויש שם סצנה רומנטית, של… הוא מושך את האישה אליו, והוא מנשק אותה.

יונתן: ואליוט?

לילך: אליוט עושה את זה עם ילדה מהכיתה שלו, המומה להפליא. בסצנה שמצליחה להיות לא מקריפה, וחמודה מאוד.

יונתן: כן. אני אגיד לך, הסצנה הזאת היא נורא יפה, והנשיקה הזאת היא אחד הדברים היחידים שצרמו לי בסרט.

לילך: באמת?

יונתן: כן, כי ספילברג יודע לעבוד. רוב הדברים שקורים, מבוססים לפני כן, יש איזשהו מין רצף הגיוני. הנשיקה הזאת היא באה משום מקום.

לילך: יש ביניהם איזה החלפת מבט כזה קודם…

יונתן: כן… זה לא מספיק. לא מספיק הכנה.

לילך: זה לא מספיק, זה לא מספיק.

יונתן: ואז אין לזה המשך. זה רגע מאוד יפה, ספילברג הוא אמן הרגעים היפים. אבל לפעמים, בורחת לו היד עם הסוכר.

לילך: נכון.

יונתן: אז ברחה לו היד עם הסוכר.

לילך: אני מסכימה, נכון, נכון, נכון. וגם, וגם המבט המבוגר, כי זה לא מה שילד בן עשר יעשה. הוא מין כזה, אנחנו גם יודעים, הנרי תומס סיפר על הרגע הזה בצילומים, עד כמה הכל היה סופר ילדי ותואם גיל. והרגע הזה הוא מין כזה, לא רציתי לנשק אותה, ילדה בת עשר, אני לא מתנשק עדיין.

[מוזיקה מהסרט]

יונתן: אוקיי, אז אי.טי. עדיין בבית. אמא חוזרת הביתה עם גרטי מהקניות.

לילך: כן.

יונתן: ואי.טי. בסלון רואה טלוויזיה. גרטי מיד רואה אותו, ואז היא אומרת לאמא שלה, הנה ה-the creature from the moon, או איך שלא קוראת לו.

לילך: The man from the moon.

יונתן: the man from the moon, ובמין קטע סלפסטיקי קצת.

לילך: כן.

יונתן: אי.טי, בכל רגע שהאמא פונה ימינה, אז אי.טי. בדיוק חולף מאחוריה. וברגע שהיא מסתכלת לשמאל, אז הוא בדיוק נמצא מימין. אני חושב שיש המון בסרט על מה מבוגרים רואים, ומה ילדים רואים.

לילך: בטח.

יונתן: דיברת: עולם המבוגרים, עולם הילדים, אבל ספציפית העניין הזה של מה הם רואים. הרבה מהדברים מצולמים מנקודת המבט של אי.טי, או של הילדים. נמוך יותר.

לילך: שהם באותו גובה, נמוך, כן.

יונתן: למבוגרים אין פנים, אז גם אין להם עיניים. הם בכלל לא רואים. ויש איזה מין תחושה כמעט, שרק ילדים יכולים לראות את אי.טי.

לילך: כן. זה גם דבר שאליוט אומר לגרטי בהתחלה.

Eliot: “Grownups can’t see him. Only little kids can see him.”

לילך: זאת אומרת, המבוגרים לא יכולים לראות אותו. הוא ממש נותן לה את זה כ… משתיל לה את הרעיון בראש.

יונתן: כן. זה גם לא פעם ראשונה שהאמא פיספסה אותו. יש shot די מפורסם, שהוא… שהיא נכנסת לארון, ואי.טי. הוא פשוט קפוא כאחת הבובות, מיני הרבה בובות, והיא לא רואה.

לילך: היא לא מבחינה.

יונתן: הוא עוד בובה.

לילך: כן. נגיד, אם לסטיבן קינג שדיברנו עליו ב"אני והחבר'ה" יש את העמדה החמורה של "מבוגרים הם ילדים שהתקלקלו", זו עמדה קשוחה, ספירברג לא קשוח באופן הזה. אני לא חושבת שהוא חושב שמבוגרים הם ילדים שהתקלקלו, אבל… אבל הוא כן עושה את ההפרדה הזאת, של חלק מהמבוגרים כבר לא רואים קסם. ואי.טי. הוא מג'יק.

יונתן: כן. אני אקח את מה שאת אומרת עוד צעד קדימה. התפיסה הרווחת היא, שהתבגרות זה מין תהליך הדרגתי, שאתה לאט לאט, לאט לאט, מתבגר, ואז אתה מבוגר. אין איזשהו שלב, אין איזה קאט. אני חושב שזה קצת כמו שתי ארצות, שאתה מהגר מאחת לשנייה. כלומר, הגרת מארץ הילדים לארץ המבוגרים, ואת מה שאתה זוכר או יכולת לעשות במולדת הישנה, אתה כבר לא יכול לעשות במולדת החדשה כמבוגר.

לילך: אחד הדברים הכי קשוחים ששמעתי בחיים שלי, כן? [צוחקת]

יונתן: נעתקה נשמתך, לרגע.

לילך: ממש אבל.

יונתן: אני חושב שאתה מאבד משהו כמבוגר, שהוא פשוט אי אפשר, אי אפשר לראות יותר. ואני אגיד את זה גם כמבוגר שצפה עכשיו באי.טי, אחרי המון שנים, לא ראיתי את זה מאז שהייתי ילד. כמובן שחלק מהסצנות עובדות, וזה ריגש אותי. אבל גם ראיתי את מה שלא ראיתי כילד. ראיתי את הפגמים, ראיתי את הבובה, ראיתי… אז, אז פשוט, הקסם הילדי הזה, כשאתה רואה ילד צופה בסרט, סרט כזה, והפה שלו פעור, אין, אין לך את זה. איבדת את זה, לעד.

לילך: זה טרגי בעיניי באופנים שממש קשה לי למלל. א', אפשר לשמוע מהדבר שאתה מספר, שאתה בן למהגרים. גם אני. אני אומרת את זה בשיא הרצינות, והאמפתיה. ובתוך הדבר הזה, אתה יותר סטיבן קינג, ואני יותר סטיבן ספילברג. כי אני חושבת שיש לנו גישה לקסם, ויש לנו גישה לכפתורים שהפכו אותנו לילדים, שזה לא רק זיכרונות מן המולדת הישנה. אבל, צריך להתעקש על זה, אני מניחה. ובכל מקרה, אני נסערת. [צוחקת]

יונתן: והסרט נותן לנו כמה וכמה הזדמנויות להתפעל ממנו, ולהתפעל מהסצנות האייקוניות שעל חלק דילגנו, כאילו הן דבר מובן מאליו. אז דיברנו כבר על הסצינת של E.T. phone home, שהיא באמת כרונולוגית קורית עכשיו.

לילך: כן.

יונתן: ואחרי זה, הייתה סצנת ה"אאוץ'". אי.טי. בונה איזושהי תחנת ממסר, מתחיל לבנות איזושהי תחנת ממסר, כדי להעביר מסרים, כביכול, הביתה, כפי שהוא למד לעשות בחוברת קומיקס של אליוט. והוא צריך להב של, איך אומרים, chainsaw?

לילך: לא יודעת. כלי, מכונה, דבר, של בנים.

יונתן: אוקי. דברים של בנים. ואליוט נחתך, והוא אומר, אאוץ'. [קולות הסצנה מתוך הסרט] ואי.טי, האצבע שלו נדלקת, יש לו איזה קצה, כמו שרביט קסם, כמעט, של משהו מהארי פוטר, והוא נוגע ב… באצבע, והיא מתרפאת.

לילך: מיד.

יונתן: מיד.

לילך: כן.

יונתן: עכשיו, כמו שאמרתי, שספילברג הוא במאי חכם שיודע לבנות רגעים, הרגע הזה נשתל כדי ללמד את אי.טי. איך לומר אאוץ' ומה זה כאב, כדי שאחרי זה הוא יוכל להגיד על משהו אחר שהוא כואב.

לילך: אחר כך באופן מטאפורי, כן, כן.

יונתן: כן. ואז יש לנו את סצנת ההאלווין, שהיא מהאהובות עליי בסרט. סצנה מקסימה,

לילך: כן.

יונתן: לחלוטין. שאי.טי. מתחפש לרוח רפאים.

לילך: זאת הדרך בעצם להוציא את אי.טי. מהבית ובאופן כללי.

יונתן: האמא…

לילך: מה אפשר בהאלווין כשאתה מתחפש?

יונתן: האמא חושבת שזאת גרטי, אבל זה באמת אי.טי. בתחפושת של רוח רפאים, וכפי שאנחנו יודעים על רוחות רפאים, הן בלתי נראות. ואז אנחנו רואים, אני חושב שבפעם הראשונה באופן מובהק, את העולם דרך עיניו של אי.טי, דרך חור אחד בסדין של רוח רפאים.

לילך: כשכולם מחופשים.

יונתן: כשכולם מחופשים.

לילך: זאת אומרת, זה… זה כיסוי על כיסוי על כיסוי.

יונתן: כן, אבל לרגע אתה פתאום, אתה ממש איתו. אם אליוט היה איתו, אז עכשיו גם אני כצופה, אני זוכה פתאום להיות איתו לגמרי. יש gag נהדר שהוא רואה את יודה.

לילך: בטח שזה gag נהדר בעיניך, [יונתן צוחק] בטח, ספר לנו. [צוחקת]

יונתן: הוא רואה מישהו מחופש ליודה, והוא מתחיל לצעוק, Home, Home! כי זה חייזר.

לילך: נכון, כי זה עוד חייזר. באמת, אחרי שהעולם היה מוכן ליודה, העולם היה מוכן פיזית לאי.טי., לנראות שלו המשונה מאוד.

יונתן: וכל התרמית הזאת, מטרתה שאליוט יוכל לקחת את אי.טי. ליער בשביל להפעיל את התחנת ממסר. הם רוכבים על האופניים, ואז מגיע ה-רגע של הסרט, ה-רגע של הפוסטר, הרגע בעיני הכי יפה, הכי יפה, ויזואלית, שאי.טי. גורם לאופניים לרחף.

[מוזיקת הנושא של הסרט]

יונתן: אנחנו רואים את שניהם, את הסילואטה של אי.טי. ואליוט על האופניים, ומאחוריהם הירח.

לילך: על רקע הירח העצום.

יונתן: כן, הירח העצום הזה זה אותו עיגול שדיברתי עליו שהופיע בסצנה הראשונה, והוא ניגוד מוחלט לפנסים של ה"רעים" במרכאות.

לילך: והוא גם מזכיר לך שיש חיים אחרים רחוק מפה.

יונתן: כן.

לילך: זה מהדהד לך, גרם שמיים.

יונתן: וזה ספילברג בשיאו. הוא יודע ליצור את הרגעים האלה שנחרטים בך, ובלי מילים אומרים את הכל. זה כמו להבדיל הילדה עם המעיל האדום ב"רשימת שינדלר".

לילך: וואי, מה זה להבדיל אבל…

יונתן: בסדר, או הטי רקס מוזיאון ב"פארק היורה".

לילך: כן.

יונתן: או הסרט שאני הכי אוהב שלו זה "מפגשים מהסוג השלישי". אני לא זוכר אף לא שורה אחת מהסרט.

לילך: אוקיי.

יונתן: הרגעים שאני זוכר הם כולם ויזואליים. זאת אומרת, זה הכוח שלו.

לילך: זה, זה…

יונתן: זה הכוח על שלו.

לילך: פה זה ויזואליה מדהימה וזה גם מתחבר אל ה… הנסיקה של המוזיקה. זאת אומרת, המוזיקה היא כל כך משמעותית פה.

יונתן: מוזיקה של ג'ון וויליאמס,

לילך: כן,

יונתן: שותף הקבוע שלו. חשוב לומר.

לילך: היא פשוט הופכת את הסרט הזה… הוא נוסק והלב שלך נוסק איתו בתוך האופניים שפתאום מתחילים לעוף. זה… זה חיבור כל כך מדהים לילדי, כי זה לא שהוא מבקש מטוס סילון. לא. זה… הוא… ילד רוצה רק שהאופניים הרגילים שלו, שהוא מכיר מהבית, יוכלו לעוף גם. כאילו, זה מדהים.

יונתן: מוזיקה של ג'ון וויליאמס, שהכין את המוזיקה גם ל…?

לילך: שום זיכרון לכאלה דברים. מה?

יונתן: "מלחמת הכוכבים".

לילך: גאד, ג'יזס קרייסט. [יונתן צוחק] אתה מקבל תמלוגים על כל זה? אני מקווה שכן.

יונתן: זה כל כך… אם היית… כי אם היינו מדברים פה על "מלחמת הכוכבים", היית מבינה את את הסלידה העמוקה שלי ממה שהמותג הזה נהיה. אבל כן, אין מה לעשות. אלה… אלה הזמנים. זה הכל בצל של Star Wars.

לילך: בסדר גמור. כל אחד צריך צל גדול.

יונתן: התחנת ממסר מתחילה לעבוד. זה עובד.

לילך: amazingly enough, כן.

יונתן: הוא יכול… למרות שאין איזושהי תשובה כרגע. ואליוט נשאר איתו כל הלילה, ומתחיל להראות די חולה.

לילך: לא טוב, מראש הוא היה מאופר, אז קצת קשה להבין מה זה מה, אבל הוא בהחלט נראה חולה.

יונתן: בסוף הוא חוזר הביתה אחרי לילה ללא שינה, הוא לא רואה את אי.טי. לידו. הוא קודח מחום, הוא אומר למייקל, אתה חייב ללכת להציל את אי.טי. הוא איכשהו, אליוט יודע, שלא באו בלילה והצילו את אי.טי. משהו רע קרה.

לילך: כן.

יונתן: ומייקל נוסע, ואנחנו רואים את אי.טי. כמעט כגופה בנהר.

לילך: וואו.

יונתן: זה קצת "אני והחבר'ה" שדיברנו על זה.

לילך: אי.טי. הלבן, זה אחד הדברים הכי מצמררים בעולם לראות.

יונתן: כן. יש איזה דביבון שכבר מתכנן לזלול אותו, לידו. אי.טי. חולה. וברגע הבא, סוף סוף אין להם ברירה, והם מפגישים את אי.טי. עם האמא. האמא נכנסת לשירותים. רגע מאוד חזק בעיניי. אי.טי. שרוע על הרצפה, לבן כגופה. אליוט לידו, קודח מחום, מיוזע, נראה חצי גוסס בעצמו, ואליוט אומר:

Eliot: “We’re sick. I think we’re dying.”

יונתן: החיבור ביניהם הוא כזה, שזה כבר לא, שוב, כמו שאמרתי, לא שני אנשים, זה אדם אחד, והוא חולה.

לילך: כן.

יונתן: או ישות אחת, והיא חולה.

לילך: כן. והאמא מגיבה נורא, כי בגיל הזה, למה זה מצחיק? כש… הם פונים למבוגר, והיא מגיבה הכי גרוע שאפשר, היא מגיבה בדיוק כמו שהם חששו. היא מרחיקה את הילדים מאי.טי., היא מתייחסת אליו כאלה משהו דוחה ומאיים.

יונתן: אבל הרגע הזה מתחבר, הרגע שהאמא לוקחת אותם, מתחבר לאחד הרגעים החזקים בעיניי, והמעניינים בעיניי בסרט.

[סאונד מהסרט - נשימה כבדה בתוך מסיכת אסטרונאוט]

יונתן: פתאום, פולשים לבית, אני אגיד אסטרונאוטים, בהעדר מילה אחרת, כי זה בני אדם, לבושים במין חליפת אסטרונאוט. שוב, לא רואים את הפנים שלהם.

לילך: אסטרונאוטים, מין כזה Hazmat suit, איך קוראים לזה?

יונתן: כן, אבל הם ממש נראים כמו יצורים מהחלל בקומיקס.

לילך: כן, מפחידים מאוד. גם פולשים הביתה,

יונתן: חסרי פנים. כלומר, זה לא רגע ריאליסטי, הרי ברגע ריאליסטי, מישהו מתקשר קודם לאמא ואומר, תקשיבי, יש לך חייזר בבית, אנחנו באים לקחת אותו, כן?

לילך: כן.

יונתן: אבל הם פשוט פולשים מהחלון, פולשים מכל הדלתות,

לילך: מכל מקום.

יונתן: אנשים ללא פנים, ואני חושב שמבחינת ספילברג במשוואה הזאת שהוא יוצר בסרט, הילדים הם הטובים והמבוגרים הם הרעים. וכאן הם מוצגים כרעים.

לילך: זה מאוד מאוד מפחיד כאן, כאילו ב… ממש תכף נבין שאין רעים. אין רעים לסרט, איכשהו, אין רעים. הם פשוט מבוגרים. ולכן הם קצת לא מבינים, כמו האמא, ולכן הם טועים בכל מיני דברים. הם לא ה-רעים.

יונתן: כן. אז הם פולשים לבית עם הציוד שלהם וישר מנסים להתחיל לטפל רפואית באי.טי. ובאליוט, והם מבינים מהר מאוד שיש ביניהם איזשהו קשר כלשהו, גם קשר רפואי כלשהו, ושהם צריכים לעבוד על שניהם במקביל, מיטה ליד מיטה. ורגע מעניין הוא שאחד הרופאים, שואל את מייקל, המבוגר, "אז בעצם אליוט חושב את מה שאי.טי. חושב?", ומייקל חושב רגע, ואומר, "לא, הוא מרגיש את מה שאי.טי. מרגיש".

לילך: באנגלית זה תופס גם וגם, זה גם התחושות הפיזיות, זאת אומרת, הוא חולה בגלל שהוא חולה, וזה גם הרגשות. זאת אומרת, זה גם תחושות פיזיות, וזה גם רגשות.

יונתן: כן, אני רציתי להגיד שזה הקו החוצץ בין המבוגרים, לילדים, הילדים מסוגלים לקבל את אי.טי, כי הם מרגישים [בהדגשה], הם מרגישים [בהדגשה] שהוא לא רע, הם מרגישים [בהדגשה] שהם בשום סכנה, הם פשוט, הם רואים עם הלב, בוא נקרא לזה. המבוגרים חושבים, רגע, יש פה סכנה, אולי, הם באים עם מכשירים, מודדים, וזה קו שכאילו כבר כשאתה חוצה אותו, אתה חוצה אותו, כמו שאמרנו. ושוב מופיע אדון Keys, שמכונה Keys, בגלל שהוא מזוהה על פי המפתחות, ועכשיו אנחנו רואים פעם ראשונה את הפנים שלו, ויש לו שיחה מעניינת עם אליוט.

Mr. Keys: “Eliot, he came to me too. I’ve been wishing for this since I was 10 years old. I don’t want him to die.”

לילך: אנחנו מבינים שהיה לו איזשהו ביקור של איזשהו חייזר, כשהוא היה ילד, ומאז הוא הקדיש את חייו לדבר הזה. אז אנחנו מבינים שהוא לא מנסה לתפוס את אי.טי. ולעשות עליו ניסויים, או לחתוך אותו, או להבין ככה. הוא מנסה לייצר מחדש את הקשר הזה. ואם עד עכשיו אפשר היה לחשוב שספילברג הוא אליוט, אני חושבת שכאן אפשר להבין שספילברג הוא Keys. כי…

יונתן: מעניין.

לילך: כי הוא בעצמו פגש איזה מין משהו, כשהוא היה ילד, פגש את החבר הדמיוני נגיד,

יונתן: כן.

לילך: פגש את התחושה הזאת, ומייצר את הסרט אי.טי. בשביל לפגוש משהו מזה מחדש, אבל הוא גם משחרר אותו לדור הבא. כמו ש-Keys עושה. זאת אומרת, הוא לא מנסה לחיות דרכו. וזה רגע נורא יפה. זאת אומרת, כי המבוגרים הם לא מקולקלים בהכרח. והמבוגרים לא איבדו את הכל, אבל הם כן צריכים ילד.

יונתן: זו קריאה נהדרת.

לילך: תודה.

יונתן: מאוד אהבתי. אני רק אוסיף לה, ואומר ש… בתור הפנים האנושיות המבוגרות של גבר, ראשונות, יש פה כבר, מעל Keys יש סימן שאלה, דמות אב?

לילך: סוג של.

יונתן: זה כבר מתחיל להיות שם. כי מי מדבר, מי אמור להיות שם ליד אליוט, להחזיק את ידו בזמן שמנתחים אותו אם לא אבא שלו?

לילך: כן. זה גם קצת נראה שהוא עושה מין כזה קריץ קריצה לאמא של אליוט

יונתן: כן, כן, יש קריץ קריצה.

לילך: מאוד מהר יש שם איזה How are you doing?

יונתן: לא סתם קוראים לו Keys.

לילך: כי הוא מחזיק במפתחות להכל?

יונתן: כי הוא פותח.

לילך: ג'יזס קרייסט! זה סרט ילדים, יונתן!

יונתן: בסרט ילדים אי.טי. לא היה מת, אבל פה הוא מת. ממש מכריזים על מותו.

לילך: כן.

יונתן: זהו.

לילך: אחרי שניסו לטפל בו כאילו הוא בן אדם! מה אתם עושים? אני לא מצליחה להבין את היומרה הזאת, [צוחקת] הם היו אומרים כזה, "יש לו יותר מדי חומציות בדם". מה אתם יודעים על החומציות של הייצור הזה?

יונתן: טוב, מה הם יעשו? ימציאו, כאילו הם עושים מה שהם יכולים.

לילך: הם… ממש.

יונתן: זה נראה שהם עושים מה שהם יכולים.

לילך: הם באמת מנסים. הם באמת מנסים במין אופן נורא מוזר.

יונתן: אבל הוא מת. הם שמים… עוטפים אותו במין מכונת קירור.

לילך: משהו, כן.

יונתן: כדי לעשות עליו, מה שאליוט אמר, לחתוך אותו,

לילך: בהמשך.

יונתן: ולראות מה יש בפנים.

לילך: כן.

יונתן: אבל Keys מציע לאליוט, בוא, קח כמה רגעים אחרונים עם…

לילך: להיפרד.

יונתן: להיפרד. כלומר, Keys מבין.

לילך: כן.

יונתן: ואליוט עליו, הוא לא מת. הס… זה מסומן עם עוד אחד מהסמלים ש… רצנו, אז לא דיברנו עליהם, אבל יש עציץ עם פרחים שאי.טי. מחיה ממוות מוקדם יותר. אז כשהפרחים נובלים אי.טי. מת, ואז פתאום הם פורחים מחדש.

[מוזיקה מתוך הסרט]

לילך: כן.

יונתן: ואי.טי. מתחיל להגיד: אי.טי. פון הום. אי.טי. פון הום.

E.T.: “E.T. Phone home! E.T. Phone home!”

לילך: כן. והלב שלו, האדום…

יונתן: האדום שראינו בהתחלה. כלומר, אנחנו זוכרים. זה אומר ש… זה הביפר.

לילך: כן.

יונתן: 'אנחנו באים'.

לילך: כן. הלב שלו פועם החוצה ואפשר לראות את האור שלו.

יונתן: כן. ואליוט מבין ואומר, יאללה, אנחנו עושים את זה. ובעזרת מייקל והחברים של מייקל, חברי ה-D&D הקשוחים. אגב, כל מי שראה "Stranger Things", כאילו צריך לזהות את ה…

לילך: כל הרפרנסים שם.

יונתן: את הויזואליה,

לילך: כן.

יונתן: ואת הרפרנסים.

לילך: כן.

יונתן: זה כאילו שופע.

לילך: לגמרי.

יונתן: יש סצינת מרדף. האופניים של הילדים מול המבוגרים עם המכוניות משטרה שלהם, והכלי… כלים המדעיים שלהם.

לילך: הם מנסים להבריח את אי.טי. החוצה מתוך המין מקום המאולתר הזה שהקימו לטפל בו.

יונתן: לקרחת היער, איפה ש…

לילך: לקרחת היער, לוקחים אותו ברכב. אח שלו, מייקל, נוהג ברכב. בינתיים הם נפטרים מכל המבוגרים.

יונתן: כן. ומגיעים לפני. ואכן החללית שם. חללית האם. ואנחנו מגיעים לשיא הרגשי של הסרט. אי.טי. נפרד מגרטי, שבוכה.

לילך: הילדה הכי מתוקה.

יונתן: דרו ברימור בהופעת חייה, בעיניי.

לילך: וואי, כזאת מתוקה.

יונתן: הוא נפרד ממייקל. ואז הוא נאלץ להיפרד מאליוט.

E.T.: “Ouch.”

Eliot: “Ouch.”

יונתן: יש פה כמה דברים בשיחה הקצרצרה הזאת. קודם כל, יש את האאוץ'. כלומר, אי.טי. מסמן שכואב לו. כי הוא למד איך לומר את זה. וכואב לו להיפרד. והוא מזמין את אליוט לבוא איתו. ב"מפגשים מהסוג השלישי", זה בעצם גם הסוף של הסרט. וריצ'רד דרייפוס, הגיבור, המבוגר, הולך איתם.

לילך: ריצ'רד דרייפוס, ב"מפגשים מהסוג השלישי", סוג של ויתר על הרעיון של בית בכדור הארץ.

יונתן: כן, הוא האבא בעצם, שנטש.

לילך: הוא האבא הנוטש.

יונתן: הוא האבא הנוטש.

לילך: זה נכון. אבל הוא גם ילד נטוש.

יונתן: כן.

לילך: ריצ'רד דרייפוס. ואליוט כאן, הוא לא עושה את הטרייד אוף הזה. זאת אומרת, עוד יש לו אמונה בבית. הוא לא יכול לבוא עם אי.טי. הוא לא יכול לעזוב הכל. האפשרות עומדת, והוא בוחר בבית. וזו אמירה רצינית מאוד, מצד ספילברג, אני חושבת.

יונתן: כאילו, אמירה רצינית שאומרת שמה? שגם בית שבור אפשר לתקן?

לילך: אני לא יודעת אם לתקן כמו לבנות מחדש. שזה משהו אחר קצת. או לייצר לעצמך עתיד. תראה, אם סטיבן ספילברג אכן, וכמו שאנחנו יודעים, הוא אכן עשה את הסרט, כיוון שהעולם שלו ספציפית, נשבר קצת, הרבה, כשהוא היה ילד והוריו נפרדו. הוא לא מספר את הסיפור, כאילו הוא היה מוכן לוותר על הכל, ולהחליף את זה בלא נודע גמור. הוא נותן לזה עתיד. הוא הצליח להשתקם משם, הוא עשה סרטים, הוא בנה לעצמו משפחה. זאת אומרת, יש איזו אמונה, בטוב ובעתיד ובאפשרי. תמיד יש לו אמונה בטוב ובעתיד ובאפשרי. הילדה במעיל האדום בשינדלר, היא אמונה בטוב ובעתיד ובאפשרי. והוא כן משמר את זה.

אני רוצה אבל להגיד משהו על אהבה, בהקשר הזה. בעצם כשאי.טי. גוסס, הוא אומר לו אני אוהב אותך. שזה המון. ואז אנחנו יכולים לשאול מה היא אהבה, לפי ספירברג. ומה היא אהבה נשאפת, נגיד. ואהבה נשאפת פה היא דיאדה גמורה. זאת אומרת היא דבר שאין. היא דבר שיש בין אמא לתינוק שלה באיזושהי תקופה כזאת מאוד מוגבלת. או קשר של תאומים לפעמים, גם בתקופות וברגעים מסוימים. אין את זה בעולם באמת, דיאדה גמורה. זאת אומרת, אם יש דיאדה גמורה, משהו לא בסדר. אבל זאת האהבה הנשאפת. זאת אומרת, מישהו שירגיש אותך בדיוק כמו שאתה מרגיש אותו. מישהו שיהיה חולה כשבדיוק… כשאתה חולה. הקשר בין אי.טי. לבין אליוט. זו אהבה.

יונתן: אני קורא את הסצנה הזאת טיפה שונה. קודם כל היא שוברת את הלב. כי הם חוו נטישה מאבא שלהם. שְׁלוֹשׁ הילדים האלה. ואז הם חוו את המוות של אי.טי., נטישה שנייה.

לילך: כן.

יונתן: ועכשיו הם נאלצים לחוות נטישה שלישית. אחת אחרי השנייה. זה באמת שובר את הלב. אבל להבדיל מבפעמים הקודמות, בנטישה הזאת או בעזיבה הזאת, היא מבחירה.

לילך: זה לטובת משהו.

יונתן: כן. אליוט בוחר לשחרר את אי.טי., והוא לא ננטש על ידי אי.טי. אז זה כאילו הם קיבלו הזדמנות לתיקון. והם תופסים את ההזדמנות הזאת. לגבי מה שאמרת על אהבה, יש פה שאלה של מה טיב היחסים בין אי.טי. לאליוט. כאילו דיברנו על זה שהם אולי שני צדדים של אותו יצור. דיברנו על זה שיש ביניהם תיאום מוחלט. אבל גם יש ביניהם קשר של אב ובן, אבל לא ברור לאיזה כיוון. אליוט דואג לאי.טי. כמו שאבא דואג לבנו. הוא לא הבן במערכת היחסים הזאת. הוא האבא. הוא דואג לו, הוא מאכיל אותו, הוא מנסה לרפא אותו כשהוא חולה, הוא מציל אותו. כלומר, אורי קליין כתב שאחת התמות המרכזיות בקולנוע של ספילברג, זה דמות האבא המציל. יש את זה כמעט ב… ברוב סרטיו. והנה, יש לנו דמות של אבא מציל. פשוט זה ילד.

לילך: אני לא חשבתי שהוא אבא. אני חשבתי שהוא מציל את החלק הזה אצל עצמו. זאת אומרת, הוא… הרי משהו נשבר כשהאבא עזב, האבא האמיתי.

יונתן: כן.

לילך: משהו נשבר. וגם הוטלה עליו המון אחריות. אומרים לו, למה אתה לא מתבגר? עכשיו אתה פתאום צריך לדאוג לרגשות של אמא שלך הבוכיה. כאילו, זה המון דברים. אולי בגלל שהוא כל כך קטן, באמת. זאת אומרת, זה… בתחושה שלי הוא קצת דאג לחלק הזה בו. שמוחזק על ידי אי.טי., כי שניהם קצת… אני חוזרת למילה גורים. כי זה קצת כזה מין גורים. frolicking around בדשא. אז אף אחד מהם לא עבר לי כדמות אבהית, באמת. זה נשאר ככה.

יונתן: בסדר. אז עם זאת, השער עולה, השער של החללית נסגר. הם מופרדים. החללית עוזבת. ספילברג מקמח עם עוד קצת סוכר. כי הוא מלך הסוכר, והוא דואג לקשת בענן.

לילך: בטח

יונתן: בלתי נסבל בעיניי, [לילך מהמהמת בהסכמה] וחבל מאוד.

לילך: כן.

יונתן: ובזה הסרט נגמר. כלומר, אין לנו עוד. אין לנו אפילוג.

לילך: לא, אבל הוא אומר לו לפני שהוא הולך, אי.טי., אני תמיד אהיה כאן. והוא מתכוון לבתוכו, לבלב שלו.

יונתן: ובלב שלנו. איך הייתה הצפייה הזאת? דיברנו על מתי ראית את הסרט בפעם האחרונה, אבל לא לפני האחרונה. סיפרת לי שלפני כמה שנים ראית אותו.

לילך: נכון.

יונתן: ועכשיו שוב, אז איך זה היה לראות עוד פעם?

לילך: אני חושבת שהדבר ש… אולי קצת ביחס למה שהזדעזעתי ממנו קודם, לדבר הזה של לאיזה דברים למבוגרים יש גישה ולאיזה דברים אין להם. אני עד שלב נורא נורא מאוחר בחיים שלי, כשהייתי רואה… סיטואציות ילד-הורה, ברחוב או וואטאבר, המקום שהייתי ממקמת את עצמי בו הוא אצל הילד. זאת אומרת, מין כזה, למה אבא שלו מדבר אליו ככה? למה היא מחזיקה אותו כל כך חזק ביד? כי מי אומר, אנחנו הולכים ותשארי כאן? זה מאוד מאוד זיעזע אותי, כל הדבר הזה, והייתי ממקמת את עצמי מאוד במקום הזה של הילדים. ואני חושבת שזו פעם ראשונה שראיתי את זה והרגשתי שאולי אני המבוגרים במשוואה. אולי אני Keys יותר מאשר כמו שהילדים רואים את זה. וגם ל-Keys יש תפקיד חשוב, אני מוכנה לקבל רוחנית את תפקידו של Keys להעביר קסם הלאה. איך אתה?

יונתן: אני ממש התחרטתי שצפיתי… כאילו, את יודעת, יש פודקאסט והעבודה והמאזינים לפני הכל, אבל אני מתחרט שראיתי את זה.

לילך: אוי ואבוי לי, למה?

יונתן: כי אי.טי. היה אצלי שמור בלב כאיזה משהו קסום ומושלם ו… שאני רק חושב עליו ואני יכול להתרגש ממנו. ועכשיו זה סרט ככל הסרטים, שיש בו רגעים טובים יותר וטובים פחות, ומשהו מהתחוש… מהזיכרון הזה הילדי קצת נפגע.

לילך: אני כל כך עצובה לשמור על זה.

יונתן: ואני לא אוכל לחזור לשם.

לילך: זה נורא נורא מעציב אותי.

יונתן: טוב, אנחנו באנו להוריד היום.

לילך: אתה, obviously, במשימת חייך, כן?

יונתן: That being said, זה סרט מושלם. כלומר, זה סרט שעשוי לעילא ולעילא ואין שני לו. [מוזיקה מהסרט] מבחינת היופי שלו והריגוש שלו וכן, גם לי כמעט ירדו דמעות כשהם נפרדים. כן. זה עדיין עבד עליי.

לילך: לפחות זה, מה אני אגיד, יא בול עץ. [צוחקת] לא, להפך, זה לא, זה לשמר משהו של פעם, אני מבינה מה אתה אומר.

יונתן: אני רומנטיקן.

לילך: סוג של.

[מוזיקת הנושא מהסרט ברקע]

יונתן: הפרק הבא, לילך.

לילך: כן.

יונתן: הוא הפרק האחרון של העונה שלנו.

לילך: אני יודעת.

יונתן: היית מאמינה?

לילך: לא.

יונתן: ואנחנו נסיים אותו בקלאסה.

לילך: כן, בבקשה.

יונתן: עם "הניצוץ".

לילך: עם "הניצוץ".

יונתן: של סטנלי קובריק, יצירת מופת קולנועית בעיניי.

לילך: אוקיי.

יונתן: אבל אנחנו נוכל להתווכח על זה בשבוע הבא.

לילך: And we will.

יונתן: אז אתם ממש מוזמנים לצפות. את הסרט זמין לצפייה בהוט. גם אי.טי. זמין לצפייה בהוט ובנטפליקס. נגיד תודה.

לילך: כן.

יונתן: לאסף פרידמן, לאמיר פקטור, לעורך שלנו דן ברומר, ולנהרה מלכין, שפה איתנו.

לילך: ומקליטה אותנו.

יונתן: מקליטה לנו ומתרגשת! היא בוכה! תסתכלי עליה.

לילך: אני רואה!

יונתן: נתראה שבוע הבא.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

11 views0 comments

Comments


bottom of page