השבוע חוזרים יונתן ולילך אל הסרט "קלולס" שכל נערות שנות ה-90 צפו בו, ושהציג לעולם את אלישיה סילברסטון ואת As if! מה הקשר בין הסרט לג'יין אוסטן, למה גם לגברים כדאי לצפות בו, והאם הגיבורה היא גם הנבל?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 04/09/2024.
[חסות]
קריינית: שומעים שזה "הארץ".
יונתן: לילך!
לילך: יונתן?
יונתן: אני מבועת מהפרק הזה.
לילך: אתה מבועת מהפרק?
יונתן: כן, אני הכי פוחד שפחדתי מפרק עד עכשיו.
לילך: וואו, אתה רוצה שאני… אני אקח, אני אקח את העלילה פשוט, אני אוביל.
יונתן: אחח, As if!!! [לילך צוחקת]
[ברקע פתיח השיר Supermodel" by Jill Sobule"]
שלום וברוכים הבאים ל"ענקי הווידאו", פודקאסט של "הארץ" על סרטים ועל האנשים שאוהבים סרטים. לצידי באולפן, לילך וולך.
לילך: לצידי באולפן, יונתן אנגלנדר.
יונתן: והיום אנחנו עוסקים בסרט "קלולס".
לילך: נכון מאוד!
[השיר ממשיך ברקע]
יונתן: 1995, סרט של איימי הקרלינג, שהיא הייתה מוכרת עוד לפני מהסרט "Fast Times at Richmond Heights", [לילך מהמהמת בהסכמה] שבודאי יש לו איזה תרגום עברי קלוקל.
לילך: כלשהו.
יונתן: ואחרי זה עשתה את "תראו מי שמדבר".
לילך: שלוש, לדעתי, אפילו.
יונתן: שזה מביך. והסרט, התסריט, מבוססים על "אמה", של ג'יין אוסטן.
לילך: של ג'יין אוסטן, נכון מאוד.
יונתן: ולפני שבכלל נדבר על הסרט הזה, הסרט הזה היה תופעה ב-1995, ואחרי זה.
לילך: חד מש.
יונתן: לא אחד מהסרטים הכי קופתיים באותה שנה, אבל עובדה שאנחנו מדברים עליו, ואנשים זוכרים אותו, וכשדיברתי עם אשתי וחברותיה, או חברותיי, כולם ידעו לצטט מלא מהסרט.
לילך: כן, כן, היה לזה זנב מאוד מאוד ארוך.
יונתן: עדיין, כן.
לילך: ויש לזה.
יונתן: הייתה סדרה.
לילך: הייתה סדרה גרועה, כן.
יונתן: הממ, ואחרי שצפיתי בו, כתבתי לך, "לילך, אני לא יודע איך להתמודד עם 'קלולס'".
לילך: כן.
יונתן: ואת כתבת, "זה מעניין, בוא נדבר על זה בפרק".
לילך: בוא נדבר על זה. מה מלחיץ ב"קלולס"?
יונתן: לא עשינו אף סרט שפחות מדבר אליי, שאני פחות הקהל שלו, מהסרט הזה. סרט שבחיים לא הייתי רואה.
לילך: וגם לא ראית קודם.
יונתן: לא ראיתי קודם, וגם בחיים לא הייתי רואה, אלמלא היה לי פודקאסט שאני צריך להתמודד עם סרטים.
לילך: כן.
יונתן: זה כמו שאני משמיע לאשתי רוק מתקדם, והיא אומרת, "זה רעש, מה שאתה משמיע לי עכשיו".
לילך: אז זה רעש בשבילך.
יונתן: זה, ככה הרגשתי.
לילך: כן. זה מעניין, וזה מצחיק, וזה נראה לי גם אפשרות להתייחס לזה במן… כאל מן ניסוי מחשבתי כזה. אתה מכיר את הקטע של טיילור טומלינסון, הסטנדאפיסטית? היא סטנדאפיסטית שאני מאוד אוהבת. יש לה קטע שבו היא מדברת על איזו משימה עדינה זאת לתווך אמפתיה, את המושג של אמפתיה, לגבר נאה גבוה [יונתן צוחק]. זה דבר! יש לה קטע כזה. אז היא אומרת שהיא פונה אל הבחור, והיא אומרת לו, דמיין לעצמך שאתה אני. והוא אומר לה, But I'm not. היא אומרת, אוקיי, fair point. דמיין לעצמך שאתה יכול להרגיש את הדברים שאני מרגישה. אז הוא אומר לה, But I don't. אז היא אומרת, אוקיי, דמיין שאתה שחקן כדורסל, והוא אומר, אוקיי, I'm in, אני אוהב את המשחק הזה. וככה היא בעצם מתווכת לו את המין דבר הזה. וזה מעניין אותי באופן כללי, שהוא פחות… זה לא ירידה עליך, זה לא נוגע אליך ספציפית, אלא אל כמה זו חוויה שונה לגדול כ… ואני מדברת ספציפית על לגדול כבת בתקופה הזו למשל, ש"קלולס" היא דבר, זו לא פריבילגיה שיש לך. רוב הדמויות הם בנים. זאת אומרת, אם לאלון יש בלון אדום, אז הלב שלי עם אלון, למרות שהוא לא אלונה, ואם הנסיך הקטן מתאהב בשושנה, את מתאהבת בשושנה, זה פשוט… ככה זה. אבל גם מבחינת העמדה, זה תמיד, נגיד אותי, זה נורא נורא עניין מה מעניין בנים? זאת אומרת, על מה הם מדברים? מה הסיפור שם? מועדון ש… לא רצה אותי לתוכו, זה עוד יותר עניין אותי. וזה קצת מפתיע אותי שזה לא ככה עבור בנים, גם יותר צעירים.
יונתן: את בעצם אומרת שזה לא עניין אותי כי אני לא בת, בעצם.
לילך: מה אתה אומר? אתה חושב שזה לא עניין אותך מסיבות אחרות?
יונתן: לא, זה בוודאי חלק מהעניין, אבל כן, אני יכול לפתוח היום, אני אגיד ג'יין אוסטן, כי זה מבוסס על ג'יין אוסטן…
לילך: כן, נכון.
יונתן: ואני יכול לקרוא וזה יהיה לי מעניין.
לילך: כן.
יונתן: אבל זה יותר מזה, זה יותר מאיזה סרט של בנות על בנות. זה משהו בשפה ובצבעים ובקצב, וזה לא עניין של אני בומר, אני לא יכול לראות סרטים… כאילו, שהם ערים. זה לא עניין הזה.
לילך: לא, זה גם החלטה שקיבלת כנער. לא קיבלת אותה היום.
יונתן: כן, כנראה.
לילך: לא ראית את "קלולס" אף פעם.
יונתן: כי נגיד ראיתי באפי.
לילך: ראית באפי.
יונתן: אהבתי את באפי.
לילך: נכון.
יונתן: אז פה היה משהו אחר, זה פשוט סרט שכאילו מי שיצרה אותו לא רצתה לדבר אליי. זו הייתה התחושה.
לילך: לא התאמצה לדבר אליך, וזה הבדל גדול.
יונתן: אוקיי. אני מקבל את הניואנס הזה, הוא חשוב. אז אנחנו נדבר בהמשך מה היא כן נתנה לך, או לנשים, אבל בואי…
לילך: אני חושבת שננסה גם לבדוק מה היא נתנה, אפשר יהיה לדבר על זה יותר בסוף, מה היא כן נתנה לצופים, גברים, שמזדהים כגברים.
[ברקע מתנגן השיר Shoop" by Salt-N-Pepa"]
יונתן: אז אני רק אגיד שאמה, או בסרט הזה, שר, או "קלולס" באופן כללי, על נערה, נגיד לצורך העניין, פריבילגית.
לילך: מאוד.
יונתן: עשירה מבוורלי הילס, זו מין קומדיה רומנטית שבה היא מנסה להיות שדכנית, ואז מוצאת אהבה בעצמה. אני עשיתי את העבודה והלכתי לאודיטוריום שלנו, בקמפוס "ענקי הווידאו".
לילך: הממ, מקסים.
יונתן: וצפיתי בעיבוד ל"אמה" של ג'יין אוסטן, בעיבוד יותר נאמן למקור.
לילך: זה עם גווינת' פאלטרו?
יונתן: כן.
לילך: טוב!
יונתן: וזה בעצם העלילה, זו העלילה.
לילך: חד משמעית, זו העלילה.
יונתן: סיפרתי כבר שלא ראיתי, את זוכרת מתי ראית?
לילך: אני ממש ראיתי את זה בקולנוע. אני ראיתי את זה בגיל המושלם לזה, כי אני הייתי בדיוק בגיל של שר הורוביץ, הכוכבת שלנו, זאת אומרת הייתי נערה בת 17, רואה נערה בת 17, שנראית ומתנהגת מאוד מאוד שונה ממני, אבל שיש לי המון מה לקחת ממנה, כך נדמה היה.
יונתן: ולקחת?
לילך: חד משמעית לקחתי.
יונתן: נדווח למאזינים שבאת היום לבושה בורוד.
לילך: במקרה.
יונתן: במקרה או שלא במקרה?
לילך: במקרה, ובמקרה, ובמקרה.
יונתן: אז ניגש לסרט. הלאה, מוזיקה קופצנית.
[ברקע מתנגן השיר Kids in America" by The Muffs"]
הסרט מתחיל עם מונטאז'. מה אנחנו אוהבים יותר ממונטאז'?
לילך: חולה על מונטאז'.
יונתן: מונטאז' החיים הטובים של שר, אלישה סילברסטון, שיש לנו אותה במסיבת בריכה, שותה מילקשייק, קונה בגדים, היא חיה את החיים הטובים.
לילך: לא נראה שיש לה צרה אחת בעולם.
[המוזיקה מתגברת ברקע]
יונתן: מה אנחנו יודעים עליה? היא גרה בבוורלי הילס, באחוזה, רק עם אבא שלה.
לילך: כן.
יונתן: אמא שלה מתה. היחסים שלה עם אבא שלה… מורכבים, אני אגיד?
לילך: היא מאוד אימהית לאבא שלה, היא ילדה מאוד הורית.
יונתן: היא דואגת לו.
לילך: כן.
יונתן: היא דואגת שהוא יאכל את הדבר הנכון, וישתה את הדבר הנכון.
לילך: כן, הוא עורך דין כריש.
יונתן: כן.
לילך: מאוד מאוד מצליח.
יונתן: השחקן הוא דן הדייה, שאני מכיר אותו מ"רציחות פשוטות" של האחים כהן.
לילך: אין לי… לא היה לי שום זיכרון שלו.
יונתן: הוא תמיד משחק מאפיונר קשוח.
לילך: [בציניות] הלם, עם פרצוף כזה.
יונתן: [מגחך] הוא עורך דין בן זונה כזה, ידרוס אותך, אבל כלפי… היא קוראת לו דאדי, כלפיה הוא מתוק. היא מציגה את החברה שלה, דיון. חברה שחורה, יש לומר.
לילך: חברה שחורה, שזה לא דבר שאנחנו רואים הרבה לפני כן בסרטים, חברוּת בין דמות לבנה לדמות שחורה באופן הזה. וחלק ממה שאנחנו רואים זה שבעולם של הסרט, שחורים עם הרבה מאוד כסף, זאת אומרת, היא נערה שחורה עם הרבה מאוד כסף, פריבילגית, מתנהגת כמו נערה לבנה. זאת אומרת, אין שום הנכחה של השחורות שלה, אין שם תרבות שחורה.
יונתן: נכון, ושר גם נגעלת מהבחורים בתיכון, הם כמו כלבים.
[הקלטה מתוך הסרט]
Cher (V.O): “I don't know why Dionne's going out with a high school boy. They're like dogs. You have to clean them and feed them. They're just like these nervous creatures that jump and slobber all over you. (Talking) Ew! Get off of me! Oh, as if!”
יונתן: היא אומרת, I have a way normal life for a teenage girl. היא פריבילגית שלא מודעת לפריבילגיותה.
לילך: חד משמעית.
יונתן: וזה עניין מעניין להציב דמות כזאת, כלומר שיש כבר ברגע הראשון פער בינינו כצופים ובינה. אנחנו רואים שהיא עשירה מפונקת, והיא לא רואה את זה.
לילך: היא לא רואה, היא לא רואה הרבה מאוד דברים, אבל כן.
יונתן: בואי נדבר שנייה על הפריבילגיות הזאת.
לילך: כן.
יונתן: איך אדם הופך להיות כמו שר הורוביץ?
לילך: עם הרבה מאוד כסף. [צוחקת]
יונתן: אוקיי, אבל איזה סוג אדם זה יוצר?
לילך: אבל זה לא רק, זה לא רק. בגלל שאנחנו מדברים, הרי כבר דיברנו על סרטים מאמצע שנות ה-90, ואנחנו יודעים להגיד משהו על התרבות האמריקאית, שהיא הרבה יותר… בייצוגים שלה, היא הרבה יותר קודרת, ויש איזה מן משבר זהות מתמשך כל הזמן. אבל הדבר שהסרט מראה לנו זה שזו ארצות הברית, נגיד של ניו יורק או של חלקים אחרים, בבברלי הילס חיים חיים אחרים לגמרי. אז היא הופכת להיות הדבר הזה, בגלל שלכאורה יש לה הכל.
יונתן: אבל יש פה עיוורון.
לילך: בוודאי שיש פה עיוורון.
יונתן: הסרט סוג של אומר לנו, החיים האלה מבודדים בארצות הברית, או נפרדים בשכונות סגורות.
לילך: בועה, פשוט בועה.
יונתן: היא בועה שיוצרת עיוורון. וזה עיוורון לא כלפי מה קורה בחוץ. כלומר, כמובן שזה סרט שאין בו עוני ואין בו… זה לא סרט עם ביקורת חברתית נוקבת.
לילך: אני לא סגורה על זה, אבל נדבר על זה במשך.
יונתן: אבל זה כן סרט שמראה לנו שיש עיוורון לא רק כלפי חוץ, אלא גם כלפי עצמך. שר לא מסוגלת להבין מה היא, או מי היא. היא חושבת שכן, אבל היא שוגה. בחלק הזה הסרט מציג לנו עוד דמות, והיא פול ראד.
לילך: ג'וש.
[הקלטה מתוך הסרט]
Josh: “I went by Dad's office.”
Cher: “He is not your dad. Why don't you torture a new family.”
Josh: “Hey, just because my mother marries someone else doesn't mean he's my father.”
Cher: “Actually Cato that's exactly what it means.”
יונתן: הוא האח החורג שלה, שהאבא בוחר לתחזק איתו קשר. הוא מבוגר ממנה, יש להם יחסי… אח-אחות, או יותר בני דודים שלועגים אחד לשני.
לילך: כן, היא כאילו לא סובלת אותו ו…
יונתן: כן, כלומר, ראינו כבר סרטים אנחנו יודעים שהם יהיו ביחד בסוף.
לילך: אמממ למרבה ההקרנג'ה, הם יהיו ביחד בסוף. נכון.
יונתן: בכל אופן, הוא לא דמות משמעותית בשלב הזה, [מגחכים] ושר שחיה את החיים המושלמים, הצרימה הראשונה בחיים המושלמים, זה, היא מקבלת גיליון ציונים, ואנחנו רואים שהיא מקבלת ציון C בשיעור דיבייט, [לילך מהמהמת בהסכמה] שיעור דיון.
[הקלטה מתוך הסרט]
Cher: “Suddenly, a dark cloud settled over first period. I got a C in Debate? Dee?”
Dionne: “Sup?”
Cher: “Did you get your report card?”
Dionne: “Yeah. I'm toast. How did you do?”
Cher: “I totally choked. My father's going to go ballistic on me.”
לילך: שהיא כאילו גם היא לא יכולה להרשות לעצמה, בגלל שאבא שלה הוא כזה דיבייטר גדול, כי הוא עורך דין שיודע לדבר את עצמו לכל דבר.
יונתן: כן, ואנחנו רואים אותה מדברת את עצמה, ו… זו סצנה חשובה ומעניינת בעיניי, כי הנושא של הדיון הוא האם ארצות הברית צריכה לקבל מהגרים, או את כל המהגרים או לא, או את כל הפליטים או לא.
לילך: הופה, ואתה אמרת שאין ביקורת.
יונתן: ושר, הטיעונים שלה הם סבירים. היא בגדול אומרת, אם ארצות הברית תחלק את המשאבים שלה אחרת, היא יכולה לקבל פליטים. אבל הדרך שבה היא אומרת את זה, היא מבחינת המורה שגויה. היא מדמה את ארצות הברית למסיבה שהיא אירחה לאבא שלה, והגיעו אורחים לא קרואים, ואז בסוף יצא ש-the more the merrier. כלומר, היא לא טיפשה, היא לא בחורה טיפשה.
לילך: היא לא טיפשה בכלל. אגב, [מגחכת] זה לא דבר ששמתי לו אליו עד עכשיו, אבל היא עושה בדיוק את המין מהלך הזה שסיפרתי עליו מוקדם יותר, שטיילור טומלינסון עושה. היא אומרת, 'דמיין שאתה שחקן כדורסל גבוה', והיא אומרת, 'דמיינו שזה הבית ספר שלנו'. זאת אומרת, המהלך הוא מהלך של יצירת אמפתיה. הוא מהלך חכם של אישה, נערה, שיש לה אינטליגנציה, ויש לה את היכולת לייצר אמפתיה.
יונתן: אבל לא קיבלה אולי את הכלים הנכונים, או לא מעניין אותה להשתמש בכלים הישנים או הנכונים, מבחינת המורה.
לילך: כן, בגלל שהכלים שהמורה מייצג הם כלים מיושנים, והם לא מגניבים, והם לא בשפה שלה, והם לא באופן שבו היא חושבת, ולכן הם חסרי משמעות. ומהבחינה הזו, אני אוסיף על זה, זה מה שהסרט עושה. כי הסרט לוקח את "אמה", שהיא יצירה קלאסית של ג'יין אוסטן, ומביא את הסיפור באופן המעורר אמפתיה ביותר לנוער שצופה בזה כרגע.
יונתן: כן, ולא אמרתי את זה, אבל מן הראוי לומר שהקצב נורא מהיר. כל הדמויות מדברות בקצב משוגע, עם המון סלנג.
לילך: כן.
יונתן: וסלנג שמשלב משלב גבוה ונמוך של שפה, וסלנג שלא הכרתי.
[הקלטה מתוך הסרט]
Murray: “Woman, lend me $5.00.”
Dionne: “Murray, I have asked you repeatedly not to call me woman.”
Murray: “Excuse me, Miss Dionne.”
Dionne: “Thank you.”
Murray: “Street slang is an increasingly valid form of expression. Most feminine pronouns do have mocking but not necessarily misogynistic undertone.”
Tai: “Wow. You guys talk like grownups.”
Cher: “Oh, well this is a really good school.”
לילך: אני רוצה להגיד רגע משהו על התקופה שבה יוצא הסרט הזה, ולמה זה משמעותי בעיניי. בגלל שזה חלק מגל של סרטים שלקח יצירות קלאסיות, ועיבד אותן ספציפית לסרטי נוער. יש המון. "עשרה דברים שאני שונאת בך", שמבוסס על "אילוף הסוררת", ו"או" שמבוסס על "אותלו" של שייקספיר, ו"יחסים מסוכנים" שמבוסס על "יחסים מסוכנים", ו-"Easy A" שמבוסס על "אות השני". אמצע שנות ה-90 יש משבר אמיתי במערכת החינוך בארצות הברית. הנשירה מתיכונים עומדת על 12%, יש פערים משוגעים בין קבוצות… אני מדברת כמובן על המערכת חינוך הציבורית בארצות הברית. אז מתחיל מין גל כזה של סרטי נוער, שנועדו להנגיש בעצם… אני חושבת שחלק מהתקווה הייתה שהם יראו את זה בבית ספר, וכולם יכולים לראות את זה, זה לא משנה מאיזה מעמד סוציו-אקונומי אתה, ואולי הם ילכו לקרוא את המקור. האם זה נעשה עבור זה? אני לא בטוחה, אבל יש קורלציה.
יונתן: אוקיי, אני חושב שזה תמים לחשוב שמישהו יראה את הסרט הזה וילך לקרוא את "אמה", אבל, את יודעת…
לילך: זה לא משנה, אתה יודע מה… כי, אגב, לא בטוח, כי יכול להיות שמאוחר יותר. אני מאמינה גדולה בלזרוע זרעים ש… או להטיל ביצים שיבקעו מאוחר יותר…
יונתן: כן, אנחנו יודעים, אנחנו יודעים.
לילך: אני אוהבת ביצים בוקעות, כן. [צוחקת]
יונתן: אז נתקדם. אז היא מקבלת C, והיא מצליחה לשפר את הציונים שלה על ידי התחנחנות והתחנפות לשאר המורים. המורה הזה עיקש במיוחד, הוא לא מוכן.
לילך: כן.
יונתן: אז המהלך שהיא חושבת עליו כדי לשפר, הוא פשוט אומלל, לכן הוא נותן לי C. אם הוא יהיה יותר שמח, הוא ישפר את הציון שלי. ואז היא יוצרת שידוך בנו ובין מורה אחרת בתיכון.
לילך: אתה רוצה להגיד מי המורה?
יונתן: [צוחק] נכון!
לילך: כי אני מרגישה שאתה רוצה להגיד מי המורה.
יונתן: נכון, שכחתי להגיד מי המורה.
לילך: תגיד.
יונתן: המורה הוא כמובן… ההוא מ"הנסיכה הקסומה", שאומר… איך הוא אומר?
לילך: Inconceivable!
יונתן: Inconceivable!
לילך: וואו, אני כל כך אוהבת את החיקוי הזה. זה היה שווה את הכל. שון וואלס, לדעתי, קוראים לו.
יונתן: שון וואלס, כן. לי כתוב וואלס שון. שון וואלס?
לילך: יכול להיות שזה וואלס שון. לא יודעת מה להגיד.
יונתן: אין מה לעשות. המאזינים יצטרכו ללכת לבדוק.
לילך: אנחנו נצטרך להשאיר את זה…
יונתן: אז השידוך עובד, הם מתאהבים, והיא משפרת את הציון שלה.
[ברגע מתנגן השיר Just a Girl" by No Doubt"]
אז בעצם זה המבוא של הסרט שמציג לנו את הדמות, ומציג לנו את הקונספט של "אני השדכנית". למרות שהיא עצמה לא רוצה חבר, אין לה חבר, כל הבחורי תיכון האלה מגעילים אותה, אה… אבל היא מצאה את יעודה, כביכול.
לילך: כן. וגם מפיק, כי… לשים את כל הכוונות הטובות שלה, כי… לא אמרנו את זה, אבל היא… היא חמודה והיא טובה, והכוונות שלה טובות, למרות שהיא מלכת הכיתה. או השכבה אפילו.
יונתן: ואז מגיעה תלמידה חדשה, טאי.
לילך: טאי.
יונתן: בריטני מרפי, שחקנית שאני מאוד אהבתי. פה היא איומה בעיניי, אבל מאוד אהבתי אותה, עד שמתה, בטרם.
לילך: כן, כי היא אכלה עובש, משהו, היא עשתה… היא נשמה עובש שחור.
יונתן: לא, סמים.
לילך: לא נכון. היא נשמה עובש שחור. בסוף זה היה זה. נשבעת, לדעתי.
יונתן: אז טאי מגיעה לתיכון, והיא שונה לחלוטין משר ודיון, היא סקייטרית כזאת.
לילך: היא מניו יורק, היא מוזנחת.
יונתן: כן, יש לה מבטא, היא מעשנת סמים.
לילך: כן.
יונתן: היא שוכבת עם בנים.
לילך: כן.
יונתן: לא אמרנו, אנחנו נדבר על זה בהמשך, שר ודיון, שתיהן בתולות.
לילך: נכון.
יונתן: אבל הן מחליטות שהן יקחו אותה תחת חסותה.
לילך: כפרויקט!
יונתן: כפרויקט.
לילך: מילה מאוד חשובה בהקשר. [צוחקים]
[הקלטה מתוך הסרט]
Tai: “I'm going to go get a soda. Do you guys want?”
Cher: “Sure.”
Dionne: “She's nice.”
Cher: “Ooh! Project!”
יונתן: והם יעשו לה מייקאובר.
לילך: כן.
יונתן: בדרך הן הורסות כימיה שיש בינה לבין איזה בחור, בחור סקייטר, אבל הן לוקחות אותה ומלמדות אותה על כל הקבוצות בתיכון. [לילך מהמהמת בהסכמה] שזו קלישאה שאני נורא אוהב בסרטי תיכון, זה קצת כמו סרטי כלא…
לילך: נכון! [צוחקת]
יונתן: שיש כאילו את הנאו-נאצים…
לילך: נכון.
יונתן: ויש את השחורים, אז בתיכון יש את הסטלנים, ויש את המאגניבים.
לילך: יש את החנונים…
יונתן: איפה את היית?
לילך: למדתי ב"תלמה ילין", זה קצת אחרת. כאילו, כולנו היינו…
יונתן: בלתי.
לילך: יצורים, נו, יצורים, ואני הייתי show pony [צוחקים], כי אני הלא באה מתיאטרון.
יונתן: אה, כן, כמובן.
לילך: אם לא ידעת.
יונתן: ואז יש מונטאז' מייקאובר.
[ברקע מתנגן השיר The World is Full of Fools" by Kevin Coyne"]
את רוצה להגיד משהו על מייקאובר? או שאני פשוט אעבור הלאה?
לילך: כאילו, היא בסוף נראית די אותו דבר [צוחקת], אני לא יודעת אם זה כישלון או לא.
יונתן: לא, אני לא מסכים, אני לא מסכים. אז כן נגיד משהו על המונטאז'.
לילך: אז תגיד.
יונתן: הם לקחו בחורה שהייתה פשוט בחורה, והם הפכו אותה לאחת מהן.
לילך: היא נראית, היא לבושה בסוף כמוהן, כן.
יונתן: כן, מדברת כמוהן, לבושה כמוהן.
לילך: כן.
יונתן: זה "On Wednesdays we wear pink", עוד עשר שנים אחר כך?
לילך: נכון, נכון, נכון.
יונתן: הם הפכו אותה לאחת מהן.
לילך: כן.
יונתן: וזה מאוד עצוב, כי זה לא משתנה עד סוף הסרט. כלומר…
לילך: זה הולך ומחמיר, כי בהתחלה כאילו עוד קלאנקי בתוך התפקיד שלה, זה לא ברור אם היא הצליחה להטמיע את עצמה. בסוף היא כבר ממש, היא יותר גרועה מהן.
יונתן: כן. וכמובן שחלק מהמייקאובר הוא לטובת שידוך, כי זה מה ששר עושה, היא משדכת, והיא מחליטה שהשידוך שלה יהיה אלטון, מלך התיכון.
לילך: כן, איזה דוש גנרי. אבל מהמעמד הנכון, שזה דבר חשוב, כי זה קורה גם ב"אמה".
יונתן: תסבירי, תרחיבי.
לילך: העניין המעמדי בעצם… שבתוך הסרט מתמקד בקבוצות שונות, מתרגם בעצם למעמדות שונים. זאת אומרת, הוא מהמעמד שלנו. הוא מהמעמד של המגניבים, הפופולריים, שמתלבשים היטב. הוא לא סקייטר, הוא לא חנון, הוא לא מוזר.
יונתן: וכל זה נעשה תחת המטריה של הבחורה הזאת, טאי, היא קלולס, שזה שם הסרט, ולכן זה דורש מאיתנו לחשוב מה זה אומר.
[הקלטה מתוך הסרט]
Cher: “Would you look at that girl? She is so adorably clueless. We've got to adopt her.”
Dionne: “Cher she is toe up. Our stock would plummet.”
Cher: “Dee, don't you want to use your popularity for a good cause?”
לילך: אז כרגע, באופן שבו שר משתמשת במילה "קלולס" לגבי טאי, זה באמת תופס את, כמעט את המושג המילולי, שאין לה מושג. זאת אומרת, טאי, היא מבחוץ, והיא פעורה. אבל מה שמתבהר מאוד מהר, קודם כל, לסרט קוראים "קלולס", ואנחנו מדברים על קלולס אחרת, שהיא באמת הקלולס האמריקאית שלא יודעת, לא מודעת לקלולסי… יותה… וואו.
יונתן: אבל שנייה, אבל אני רוצה שנייה לאתגר את ההגדרה הראשונה שלך. זה לא שהיא לא יודעת איך להתלבש, זה שהיא לא יודעת…
לילך: טאי?
יונתן: כן. כלומר, זה כן, זה חלק מה…
לילך: לא, היא לא מבינה את המפה החברתית בכלל.
יונתן: זהו, היא לא מבינה את המפה החברתית, היא לא יודעת איך היא אמורה להיות כדי להצליח.
לילך: נכון. אבל אנחנו יודעים שהמושג קלולס בסופו של דבר נתפס על ידי המשמעות של… נגיד באמת שוב, בישראלית הכי קרוב זה "פקצה". ויש לזה כל מיני מאפיינים, אבל זאת שר. זאת אומרת, הפקצה, הקלולס האמיתית בסופו של דבר, כך היא מבינה, כך אנחנו מבינים, אנחנו יודעים את זה מאוד מאוד מוקדם, אבל היא בעצם שר. גם לנו יש את הדימוי הזה של מה היא פקצה, כי היא חמודה והיא יפה והיא מטופחת והיא פריבילגית ומפונקת והיא קצת מהבולה, והיא לאו דווקא טיפשה, אבל היא לא קוראת ת'חדר, כי היא מפספסת איתותים מהסביבה, כי היא בבועה של עצמה, וכשהיא לא יכולה להשתמש בחן ובאופטימיות שלה בשביל לעבור איזשהו מחסום, שם זה נשבר. אנחנו מכירים פקצות.
יונתן: אני לא מסכים עם איך שאת מפרשת את המושג קלולס. כלומר, אני…
לילך: אז האר את עיניי.
יונתן: אני דוחה בשאט נפש את ה…
לילך: נשמע כמו הרבה יותר מדי בשביל מעט מדי, אבל לך על זה. [צוחקת]
יונתן: את ההקבלה ל"פקצה". לא, כי…
לילך: אתה דוחה את ההקבלה ל"פקצה"?
יונתן: כן.
לילך: אז דבר…
יונתן: כלומר, יכול להיות ששר היא פקצה, סבבה.
לילך: נו?
יונתן: אבל זה לא קשור לזה שהיא קלולס. טאי קלולס, כי היא לא מבינה את הנוסחה הנכונה בשביל להצליח להיות אישה פופולרית, נערה פופולרית בתיכון הזה.
לילך: לדעת שר.
יונתן: לדעת שר. שר, אחרי זה, היא מבינה על עצמה שהיא קלולס, כי כל הלקחים שהיא ניסתה להנחיל הלאה היו שגויים. וכל התפיסות שלה לגבי איך נכון להיות היו שגויות.
לילך: נכון.
יונתן: זה לא קשור לפקצה. פקצה, כאילו, היא יכולה להיות, גאה להיות פקצה. שר כקלולס, היא מתביישת בטעויות שלה.
לילך: זה הרבה הרבה יותר מאוחר, אבל עזוב שנייה, אנחנו חיינו בעולם. כשאנחנו אומרים על מישהי שהיא קלולס כזאת, אנחנו מתכוונים למשהו שנראה כמו שר הורוביץ.
יונתן: לא…
לילך: לא, אתה לא.
יונתן: לא.
לילך: באיזה מין אופן ליברלי השתמשת במילה?
יונתן: קלולס יכול להיות מישהו שהוא… מתלבש לא נכון, ולא מבין מתי כבר לא רוצים להקשיב לו, מצד אחד. וקלולס יכולה להיות מישהי שהיא רועשת מדי, ולא מבינה שכולם מדברים עליה בקטע רע, ולא בקטע טוב. וקלולס כאילו, כלומר, קלולס זה מי שהוא לא מתאים לסביבה החברתית שבה הוא נמצא.
לילך: אני… I really don't think it means what you think it means. [צוחקת]
יונתן: יכול להיות.
לילך: אבל אולי אני טועה, מה אני יודעת?
יונתן: בוא נראה מה הסרט אומר לנו.
לילך: בסדר.
יונתן: אז אחרי המייקאובר, הם לוקחים את טאי למסיבה, שבה אמור להיסגר השידוך עם אלטון, מלך הכיתה.
לילך: כן.
יונתן: מלך השכבה. והוא דוחה את טאי.
[הקלטה מתוך הסרט]
Elton: “I knew it.”
Cher: “Ugh you knew what?”
Elton: “That you were totally sprung on me.”
Cher: “Hello? Don't you mean Tai?”
Elton: “Tai? Why would I go with Tai?”
Cher: “Why not?”
Elton: “Cher, listen to me. Me and Tai… we don’t make any sense. Me and you… make sense!”
Cher: “Cut it out!”
Elton: “Come on!”
Cher: “Stop it!”
יונתן: אנחנו מבינים שהוא רוצה את שר. [לילך מהמהמת בהסכמה] מטריד אותה מינית קצת, כמובן, כי אי אפשר שלא בשנים האלה. הוא מסתער עליה ברכב שלו אחר כך, אחרי המסיבה.
לילך: כן, בהחלט. שהיא מגיבה לזה מאוד טוב. באמת, היא מגיבה לזה כמו שצריך להגיב.
יונתן: כן, ויוצאת. שודדים אותה.
לילך: היא יוצאת מהרכב, הוא נוסע משם, הוא משאיר אותה לבד, היא תקועה איפשהו, וכן, שודדים אותה באופן הטיפשי ביותר. [צוחקים]
יונתן: היא בצרה צרורה, אז למי היא מתקשרת? לפול ראד.
לילך: לג'וש.
יונתן: ג'וש. אני אקרא לו פול ראד, כי אף אחד לא זוכר מי זה ג'וש, כולם יודעים מי זה פול ראד.
לילך: בסדר, בסדר גמור.
יונתן: ופול ראד, הוא… במרכאות "מציל אותה", הוא לא מציל אותה מכלום, כי היא כבר הוטרדה מינית, היא כבר נשדדה.
לילך: הוא בא לאסוף אותה.
יונתן: הוא סך הכול בא לאסוף אותה, אבל כן, אבל במסגרת הסיפורית פה, הוא קצת האביר על הסוס הלבן, קצת…
לילך: לגמרי, זה הרבה מאוד לאסוף אותך ב-L.A.
יונתן: כן. ואני רוצה לדבר פה על איזה ניואנס קטן. הם באוטו. הוא, מישהו שהוא שכב איתה, חברה שלו, לא ברור, והיא מצטטת מתוך "המלט".
לילך: החברה.
יונתן: החברה.
[הקלטה מתוך הסרט]
Heather: “It's just like Hamlet said, To thine own self be true.”
Cher: “No. Hamlet didn't say that.”
Heather: “I think that I remember Hamlet accurately.”
Cher: “Well, I remember Mel Gibson accurately, and he didn't say that. That Polonius guy did.”
Josh: “Ha ha ha!”
יונתן: למה היא יודעת את זה? כי היא ראתה את העיבוד ל"המלט" עם מל גיבסון, והיא מכירה את מל גיבסון היטב.
לילך: בבקשה, I rest my case.
יונתן: שזה בעצם מה שאמרת קודם.
לילך: כן.
יונתן: סבבה. אבל מה שמעניין אותי פה, זה השילוב הזה בין גבוה ונמוך, שהסרט עושה.
לילך: נכון. כל הזמן.
יונתן: כל הזמן.
לילך: כן.
יונתן: והיום אנחנו יודעים שגבוה, נמוך, הכל הולך, כאילו הכל סבבה, אין הבדל, אנחנו מתייחסים באותה רצינות ל… אני רוצה להגיד משהו עכשווי, ואני לא יודע להגיד משהו עכשווי.
לילך: "האח הגדול"?
יונתן: "האח הגדול", כפי שאנחנו מתייחסים לסרט חדש של… הבמאי הטורקי הכי מהולל בעולם.
לילך: בסדר, אנחנו מתייחסים לזה במישור הציבורי מאוד. באקדמיה אתה לא תקבל את זה.
יונתן: לא, כלומר, שני הדברים שווים התייחסות.
לילך: כן.
יונתן: שני הדברים לגיטימיים.
לילך: בינינו, כן. כי אנחנו לא סנובים. חוץ ממך.
יונתן: אני סנוב, כן? אני דוחה את ה… בשׂאט… [צוחק] אני דוחה בשׂאט נפש את ה…
לילך: שׁאט.
יונתן: אני דוחה בשׁאט נפש את המציאות הזאת.
לילך: בסדר גמור, המציאות דוחה אותך.
יונתן: אבל אז זה לא היה כזה ברור. אנחנו נמצאים בשנים שהקולנוע התחיל לעשות את החיבורים האלה, טרנטינו הוא כאילו הייצוג של זה, [לילך מהמהמת בהסכמה] של גבוה ונמוך יכולים ללכת ביחד, יד ביד, ואין עם זה שום בעיה.
לילך: יותר מזה, אני אגיד, הם לא רק יכולים ללכת ביחד, הם מדגישים זה את מעלותיו של השני. כמובן שזה חיבור טוב. מה יותר טוב מזה? זה מלא הומור, זה מלא מודעות, זה מתבסס על ידע, זה לא מטופש, זה רמה הרבה יותר גבוהה של חירות אמנותית. אני מאוד אוהבת את השילוב, אם לא ידעת.
יונתן: לא, לא, אני גם, אני אוהב את השילוב, אני אוהב את השילוב, אבל אני עדיין חי במציאות שבה יש גבוה ונמוך, לפחות לתפיסתי, אבל אני מאוד אוהב את השילוב שהסרט הזה עושה בדבר הזה. זה מצחיק.
לילך: כן.
יונתן: לתת לשר משפט באנגלית כמעט ויקטוריאנית ולשלב בזה סלנג אמריקאי הכי עכשווי שיש.
לילך: נכון, נכון, זה חכם.
יונתן: זה מקסים. אוקיי, אז בחלק הבא של הסרט נכנס כריסטיאן.
[מוזיקה רומנטית ברקע]
ח-תיך.
לילך: תלמיד חדש בתיכון.
יונתן: שר מתאהבת מיד, ופתאום קורה הדבר הזה שלמעשה, אנחנו לא יודעים למה זה לא קרה מההתחלה, היא רוצה שידוך לעצמה.
[הקלטה מתוך הסרט]
Cher: “I know I said I would find a guy for Tai, but I suppose there's no harm in finding one for myself also.”
יונתן: ואז יש איזשהו מן קטע של הדרכה, של איך לגרום לבחור להתאהב בך.
לילך: כי היא לכאורה יודעת, לכאורה.
[הקלטה מתוך הסרט]
Cher: “During the next few days, I did what any normal girl would do. I sent myself love letters and flowers and candy, just so he'd see how desired I was in case he didn't already know. And anything you can do to draw attention to your mouth is good. Also, sometimes you have to show a little skin. This reminds guys of being naked, and then they think of sex.”
יונתן: צפיתי בסרט עם אשתי, שכמובן הרסה לי אותו, כי היא ציטטה הכל לפני הזמן. כמו שכבר ציינתי פה.
לילך: זה לא מה שנקרא להרוס, כן.
יונתן: כן, להרוס.
לילך: לא מה שנקרא.
יונתן: אבל היא סיפרה לי אחרי זה, שכשהיא ראתה את הדבר הזה, זה היה מין מדריך, או שיקוף, יותר נכון, של החיים שלה.
לילך: אוקיי.
יונתן: ככה באמת החיים נראים בתיכון וככה באמת משיגים בחור. לדוגמה, מפנים תשומת לב לפה שלך. היא קונה שוקולדים כדי שכריסטיאן יסתכל על הפה שלה. או כשאת מזמינה בחור הביתה, אז מעבר לתאורה הנכונה והבגדים הנכונים, כדאי שיהיה גם משהו שנאפה בתנור, כי הריח עושה משהו.
לילך: נכון.
יונתן: בעצם ההדרכה שלה היא איך להיות בחורה של פעם.
לילך: Trad-Wife. באמת. Traditional wife, זה ממש aside, אבל זה איזשהו טרנד שיש עכשיו בטיקטוק.
יונתן: לא, לא, אני מכיר את הטרנד.
לילך: חשבתי שאתה רוצה שאני אסביר אותו.
יונתן: לא, לא. תסבירי מה זה Traditional wife.
לילך: אני חושבת שהנקודה היא, בסופו של דבר, שגברים מגיבים, לא משנה מה היא התקופה, גברים יגיבו למה שאנחנו מתובנתים לכאורה לרצות ולעשות, שזה, כל אחד יעשה את התפקיד שלו. זאת אומרת, טוב אם היא תדע לאפות, כמובן טוב אם היא תהיה יפה ומטופחת, כמובן טוב אם היא תגרום לו להרגיש טוב ולדבר על היום שלו.
יונתן: והנה עוד נדבך מה… קלולסנס שלה. כלומר, היא לא מבינה שהעולם הוא כבר לא כזה. היא חיה בעולם של נשים משנות ה-50.
לילך: כן ולא, כי היא לוקחת את זה לאיזשהו כיוון, וזה דווקא נמצא בנקודת זמן מעניינת, אני חושבת, של הגל השלישי של הפמיניזם. אז זה כזה כן ולא. היא כאילו משתמשת במעלות שלה לטובת עצמה. זאת אומרת, היא הייתה יכולה להיות בלונדינית טיפשה, אבל היא לא, והיא לא צריכה להיות פחות בלונדינית בשביל להיחשב לחמודה וחכמה.
יונתן: כלומר, היא מספיק חכמה בשביל להכיר את החוקים [לילך מהמהמת בהסכמה] ולהשתמש בהם לצרכיה. ואולי הכי חשוב, להבין שאלה חוקים. כלומר, זו לא התנהגות…
לילך: טבעית.
יונתן: אוטומטית שלה, טבעית שלה. זה מלאכותי, היא יודעת שזה מלאכותי, והיא בוחרת בכל זאת לנקוט בטקטיקות האלה.
לילך: כן, היא עושה מן שטויות, כמו לקנות לעצמה זרים ולשלוח לעצמה בונבוניירות. בסדר, זה דבר מטופש. אבל אני רוצה להגיד משהו לגבי… לנסות לעשות כן מהלך כפול, של להתייחס לזה כאל מה שזה, זאת אומרת, להאמין שזה מהדהד איזושהי אמת, כמו שאשתך דיברה על זה, ושל עיסוקים של נוער, ושל ייצוג נערות ומה שמעסיק אותם, והדינמיקות החברתיות והדברים שהסרט כן עושה יפה. כמו להעלות נושאים של סמים, הם למשל, הם לא אומרים, "סמים זה גועל נפש", הם כזה מעשנים במסיבה. [יונתן מהמהם בהסכמה] הם לא… הם רק מדברים נגיד על המינון. זאת אומרת, את לא רוצה להיות מסטולה כל יום. שזה דבר משמעותי, וחשוב, וחכם וטוב שהסרט הזה עושה. וזה מעלה נושאים כמו הומוסקסואליות, וזה מעלה נושאים כמו מה תעשי אם את בדייט והוא תוקף אותך. זאת אומרת, לקחת את הדבר האמיתי הגדול שהסרט מייצג, ולא להתייחס אליו ישר כאיזשהי פרודיה, שאני חושבת שזה כן סוג של פרודיה, ולהגיד מה זה כן נותן. כי זה לא רק סרט שטות. זאת אומרת, זה לא "אוסטין פאוורס".
יונתן: לא השתמשתי, לא חשבתי על זה כסרט שטות.
לילך: אוקיי.
יונתן: אני חושב שזה מאוד חכם מה שהסרט עושה.
לילך: אוקיי.
יונתן: כי נגיד, מה זה… אני, אוקיי, כ… כמו שאת אמרת, גבר נאה וגבוה.
לילך: לא, זה לא אני אמרתי, זו טיילור טומלינסון אמרה. [צוחקים]
יונתן: אני לא חשבתי על הדברים האלה. כלומר, בשבילי הם שקופים, אבל המחשבה שמישהי בכוונה מבליטה את הפה שלה, לצורך העניין, או בכוונה גורמת לי לחשוב על 'וואי, איזה כלה טובה היא תהיה', ומישהי משתמשת בזה, לא נגדי, אבל בשביל לחזר אחרי, זה דברים שעבורי הם שקופים. אז זה מעניין שהסרט מבליט אותם, וששר משתמשת בהם, להבדיל מ… פשוט עושה אותם, כי ככה חינכו אותה.
לילך: היא משתמשת בהם, והיא גם כאילו מעבירה את הידע הזה הלאה. כי טאי, הפרוג'קט שלה, היא גם בת טיפוחיה. וגם הסרט מעביר חלק מן המידע הזה הלאה. אבל הוא לא לוקח את עצמו… אני מרגישה שבנקודות האלה זה יותר פרודי מאשר הדבר עצמו-עצמו, אבל זה כן מכסה על איזה עיסוק אמיתי. זאת אומרת, זה דבר שמעסיק נערות בגיל הזה.
יונתן: כן, חד משמעית.
לילך: איך אני אגרום לו לשים לב אליי, איך אני… וכולי, כן.
יונתן: אז אנחנו חגים סביב השאלה שניסינו לענות על מה זה נותן לצופים בהתחלה, או…
לילך: עוד לא ניסינו, עוד לא הצלחנו.
יונתן: כן, כי אנחנו… נכשלים בכל [צוחקים]. אבל אולי זה השלב לשאול, מה זה נותן לצופות, הסרט הזה? למה הוא הפך להיות, לסרט קאלט שהוא?
לילך: אז אני חושבת שחוץ מזה ש"קלולס" הוא קלולס, כלומר, סיפרת קודם שצפית ב"אמה" עם גווינת' פאלטרו, שיצא, והוא יצא באמת שנה אחרי, 96'. [יונתן מהמהם בהסכמה] זאת אומרת, זו איזושהי נקודה בזמן שבה יוצרים שונים וגורמים שונים חושבים שהסיפור הזה, הקלאסי, הוא טוב לתקופתנו. היינו, 96'-95'. אני חושבת שמשהו בסיפור נשאר רענן ורלוונטי, ושהוא מצליח לחצות תקופות וחברות, והוא מדבר על איזשהם דברים אמיתיים שמטרידים נשים צעירות בגיל הזה. אני חושבת שזה לא במקרה שזה מצטלב עם הגל השלישי של הפמיניזם, שבאמת מתנסח בתקופה הזאת, ומבחינת המה הוא נותן לצופות, להבדיל ממה הוא אומר שהוא נותן להן, זה הרבה הרבה יותר מעמיק. וחלק מהעניין שקרה עם הגל הזה, זה שפמיניזם נהיה פופולרי. זאת אומרת, זה לא רק תנועת שוליים, של שורפות חזיות, שלא מגלחות בית שחי, לא. זאת אומרת, יש משהו בזה שאומר, "כולן יכולות", ושר היא באמת דמות פמיניסטית, במין אופן שבו היא מפרשת פמיניזם, ובמן אופן שבו הגל השלישי הזה מפרש אותו, שהוא הרבה הרבה פחות נוקשה. זאת אומרת, יש עניין של העצמה אישית ושל חופש הבחירה. תחשוב על זה שדיברנו רק בעונה הקודמת על "Reality Bites", ועל כמה הדמות של וינונה ריידר היא אכולת ספקות עצמיים, וזה אטרקטיבי. [יונתן מהמהם בהסכמה] זאת אומרת, אטרקטיבי זה לצורך העניין, שהדעה שלך על עצמך תהיה קצת גרועה, ואני קצת דפוקה. שר היא לא כזאת. שר היא מלאה בהעצמה אישית, והיא מאוד מאוד אוהבת את עצמה, והיא גאה בעצמה, אז זה לא מביך שיש לה דעה טובה על עצמה.
והמעשים הקטנים של פמיניזם, כמו להיות חברה טובה, היא חברה טובה לטאי, לא משנה שזה לא הולך מדהים, אבל זה חשוב לה להיות טובה לנשים אחרות, זה דבר שמעסיק אותה. יש כל מיני עקרונות של הגל השלישי, של פמיניזם, שמתבטאים בתוך הסרט הזה.
יונתן: כן, אבל מה שהסרט מוביל אותנו, וזה מה שקורה אחרי שהיא מבינה שכריסטיאן לא מעוניין בה כי הוא גיי, כאילו, היא מבינה על עצמה שאין לה מושג. את מציגה אותה כדמות מאוד חיובית, ובטוחה בעצמה, וחברה טובה, ואני מקבל את זה, ושזה דברים חיוביים, וזה בדרך כלל מלכת הכיתה הבלונדינית, הטיפשה, המגעילה…
לילך: בטח, הרעה.
יונתן: הרעה.
לילך: כן.
יונתן: ופה יש לנו ייצוג אחר של זה.
לילך: נכון.
יונתן: אבל גם יש לנו ייצוג של מישהי שהיא פשוט, היא לא מבינה, היא לא בכיוון. כלומר, כל השיקלולים שלה והחישובים שלה, של מי יהיה עם מי, וכל הקריאה שלה של המפה החברתית, שגויה.
לילך: זה לא משנה, זה לא הופך אותה לפחות פמיניסטית, זה רק הופך אותה לטינאייג'רית, שזו תקופה נוראית לחיות.
יונתן: אני חושב שאת עושה לסרט, כלומר, זה לא שאת עושה לסרט הנחה, זה שאת מעדיפה להתעלם בכוונה ממה שהסרט אומר, כאילו, באופן הכי גלוי ומפורש.
לילך: לא, לא נכון! כי תראה, אנחנו צמודים לקו העלילתי של "אמה". שבו אמה היא, של ג'יין אוסטן, היא נערה טובה, ממעמד גבוה, שרוצה לכאורה לדאוג לכולם, אבל בעצם נמצאת באיזושהי דילמה פנימית, ובעצם לא כזה מודעת לעצמה. הסיפור הוא הסיפור, אין בעיה. עכשיו, גם שר מתפכחת. יותר מזה, אנחנו נמצאים בסרט תיכון שבו הגיבורה שלנו היא מלכת הכיתה, כשאנחנו מכירים סרטי תיכון, ובדרך כלל ה-villain היא מלכת הכיתה. אז זה סרט נטול villain. ואם יש סרט שבו אמורה להיות דמות רשעה, ואין כזאת, אנחנו מוכרחים לשאול את עצמנו האם הגיבור שלנו, נגיד עשינו את זה ב"מועדון קרב"…
יונתן: כן, חד משמעית.
לילך: האם הגיבורה שלנו היא ה-villain, והיא מגלה איזה מן משהו מורכב כזה בתוכה, שהיא גם וגם. זאת אומרת, היא בוחנת את האנוכיות שלה, היא בוחנת האם היא חברה טובה. כן, היא מתמודדת עם הדבר הפנימי הזה. אבל גם הסרט מתמודד.
יונתן: כן, אבל היא כן ה-villain. כלומר, היא כן…
לילך: היא גם ה-villain.
יונתן: כן.
לילך: כמו שכל טינאייג'ר הוא גם ה-villain של עצמו.
יונתן: אוקיי, אני אשאיר את זה, אני חושב, נחזור לזה בסוף בסוף.
לילך: אין בעיה.
יונתן: אבל אני כן, אני כן מסכים עם זה. אני רק אגיד ש… כדי שלא נאבד את הכיוון שלנו.
לילך: כן.
יונתן: אז השידוך בין טאי לאלטון נכשל. השידוך של עצמה עם כריסטיאן נכשל.
לילך: בגלל שכמו שאנחנו מבינים…
יונתן: כן, אבל לא בגלל שהוא גיי, בגלל שהיא לא הבינה שהוא גיי. אלה שני דברים שונים.
לילך: כן. מי מאיתנו לא נפלה בדבר הזה?
יונתן: [צוחק] אני לא יודע.
לילך: אני למדתי ב"תלמה ילין", אני נפלתי בזה כל יום שני.
יונתן: ושני דברים שחייבים לציין. אחד, זה ששוב פול ראד בא להציל אותה. כלומר, כריסטיאן נשאר במסיבה בשביל למצוא בחור, אולי.
לילך: אולי. היא לא סגורה על זה, אבל כן.
יונתן: אבל הוא בא ואוסף אותה, ואז יש לנו סצינה יפה שהם רואים סרט ביחד, או רואים חדשות ביחד. היא רוצה לראות "ביווס אנד באטהד", או "רן וסטימפי".
לילך: "רן וסטימפי", מה אתה מבלבל ביניהם?
יונתן: יש בהתחלה גם "ביווס אנד באטהד".
לילך: אה. אוקיי.
יונתן: הוא רוצה לראות חדשות, והוא כאילו רואה אותה בלי השיריון.
לילך: היא לא מתאמצת.
יונתן: בבגדי פיג'מה.
לילך: כן.
יונתן: כן.
לילך: כי היא לא מנסה למצוא חן בעיניו, וכמובן, כמו שאנחנו יודעות, שקר, כמובן, כמו שאנחנו יודעות, זה כך את, למעשה, כשאת עצמך, את הכי אטרקטיבית.
יונתן: כן, כלומר, הקלישאה הזאת של סרטים רומנטיים זה ש…
לילך: כשאת לא מנסה.
יונתן: כן. את הכי יפה כשאת לא מתאמצת. אבל בכל אופן…
לילך: שקר, אגב.
יונתן: בקונטקסט של הסרט הזה, ג'וש, שהוא גם "בתפקיד", אני אגיד, במרכאות, הוא גם יושב ליד הבריכה וקורא ניטשה, כפי שכולנו עושים, כל האינטלקטואלים.
לילך: כן, כי הוא נוד. [מגחכת]
יונתן: כלומר, הוא גם בתפקיד. אבל ברגע הזה ששניהם לא בתפקיד, הם פשוט הם, אז אנחנו מתחילים לראות את הניצוצות האלה של… כמובן, הם יהיו ביחד בסוף.
לילך: אז זה יוצא שאני, כאילו, [מגחכת] בכל שבוע, בכל פרק, מאוד מאוד מוטרדת מענייני המיניות של הסרט שאנחנו מדברים עליו. תן לי לצורך העניין לגלם את עצמי שנייה. אז הסיפור זה עם זה שהיא בסוף עם האח החורג שלה. למה זה חייב היה להיות? זה הרי סתם הקרנג'ה. אפשר… זה אגב לא ככה ב"אמה".
יונתן: זה לא ככה ב"אמה". נכון.
לילך: זה בשום צורה לא ככה! אפשר היה שהוא יהיה סתם מתמחה במשרד של אבא שלה, ולא היה חייבים להפוך את זה לזה. זה הטריד אותי עד כדי כך שהלכתי לחפש מידע על הסיפור הזה, יונתן.
יונתן: רק נגיד שיותר מזה, הוא, האבא, סוג של מבשל את השידוך הזה.
לילך: הוא גם מבשל, וגם הם מדברים על זה, ברמה שהוא אומר, 'הוא סוג של אבא שלי', ואז כזה, 'אבל הוא לא בדיוק אבא שלי'. מספיק עם זה! למה היינו צריכים להתקרב עד כדי כך לאש? במין אופן הדוחה הזה.
יונתן: אני לא יודע כמה בקיאה את בעולם הפורנו אינטרנטי, אבל שתדעי שפורנו אחים ואחיות זה קטע. כאילו, יש…
לילך: אף אחד לא צריך את זה בפרק הזה! [יונתן צוחק] עכשיו, הנקודה היא אחרת, אני הלכתי, זה ככה הטריד אותי, הלכתי לבדוק מה איימי הקרלינג, התסריטאית והבימאית, היא לא רק הבימאית של הסיפור הזה, מה דחוף היה לך? והיא מספרת [צוחקת] באיזשהו ראיון שסבא וסבתא שלה היו אחים חורגים.
יונתן: אה.
לילך: ואני אגיד, זה לא סיבה מספיק טובה, איימי. [יונתן צוחק] לכולנו יש fucked up shit במשפחה, אנחנו לא מוציאים אותם החוצה. בהחלט יכולנו. גם אתה וגם אני, יונתן.
יונתן: אוקיי, אבל הם עושים, הם כבר גרושים, ההורים גרושים.
לילך: זה דוחה, ואין שום צורך. אה… בסדר.
יונתן: הם היו נשואים מעט זמן, כלומר, הסרט מודע לזה שזה קצת הקרנג'ה, והוא עושה את הסייגים הנדרשים. אבל אני מסכים איתך שאין שום צורך תכלס.
לילך: ממש לא צריך היה להתקרב לזה. בסדר גמור.
[ברקע מתחיל השיר Fake Plastic Trees" by Radiohead"]
יונתן: בחלק האחרון של הסרט, שר מתפכחת. טאי הופכת להיות מלכת התיכון.
לילך: [צוחקת] כן.
יונתן: בעצם היא עקפה את הג'דיי-מאסטר שלה, והפכה להיות מאסטרית בעצמה.
לילך: כן!
יונתן: אם חייבים לדחוף את "מלחמת הכוכבים" פה.
לילך: קלירלי אתה חייב.
יונתן: היא נכשלת במבחן נהיגה. היא כאילו נכשלת בכל, ורגע ההארה מגיע כשטאי אומרת לה, 'תשדכי לי את פול ראד'. נכון?
לילך: [מגחכת] "תשדכי לי את פול ראד".
יונתן: תשדכי לי את האח החורג שלך.
לילך: כן, היא אומרת את זה, נכון.
יונתן: ואז כאילו, שר אומרת, איי, אני קלולס.
[הקלטה מתוך הסרט]
Cher: “Everything I think and everything I do is wrong. I was wrong about Elton. I was wrong about Christian. Now Josh hated me. It all boiled down to one inevitable conclusion… I was just totally clueless.”
יונתן: אני רוצה להיות עם ג'וש.
לילך: I'm in love with Josh, נכון.
יונתן: פול ראד.
[הקלטה מתוך הסרט]
Cher: “Oh, my God. I love Josh. I am majorly, totally, butt crazy in love with Josh.”
יונתן: אז היא מבינה שהיא רוצה להיות עם ג'וש.
לילך: כן.
יונתן: וגם יש סתירה מעליבה של טאי.
לילך: ממש.
יונתן: חייבים לציין אותה.
לילך: ממש.
יונתן: למה שאני אקשיב ל… מה המשפט?
לילך: היא אומרת לה, "למה שאני אקשיב לבתולה שלא יודעת לנהוג?" כי היא גם לא עברה עכשיו מבחן נהיגה. [נאנחת] זה מוגזם, טאי. זה אחד מוגזם.
יונתן: לא דיברנו על הבתולין שלה.
לילך: נכון, כי זה כן משמעותי בעצם.
יונתן: זה כן משמעותי.
לילך: בגלל שזה סרט שלא שם מחוץ לתחום בשום צורה, Having sex in high school. ממש ממש לא… זה לא מנסה להטיף על לא לעשות את זה בכלל. אבל יש איזשהו זרם תת-קרקעי של כאילו… עבור שר זה צריך להיות מיוחד ונבחר. זאת אומרת, זה לא על הדרך.
יונתן: כן, נאמר בלעג שהיא שומרת את עצמה עבור לוק פרי.
לילך: נכון.
יונתן: דילן מבברלי הילס.
לילך: איזה רפרנס יפהפה של התקופה. נכון? [מגחכת] גם אני שמרתי את עצמי עבור לוק פרי. המון המון זמן. [צוחקת]
יונתן: את תמיד מציינת מה סרט לא מוציא מחוץ לתחום. כלומר, מה הסרט אומר, אוקיי, זה בסדר לעשות סמים, זה בסדר להיות בתולה. אני נוטה לראות את הצד היותר שמרני. כלומר, שר חייבת להיות בתולה. כלומר, היא חייבת להיות בתולה עד שיש לה את האהבה האמיתית. כי זה… קלישאה של סרטים כאלה, בטח קלישאה של סרטי תיכון, אנחנו לא רואים סקס, אנחנו לא שומעים סקס.
לילך: לא, כמובן שלא.
יונתן: זה הכול מרומז נורא. למה? הרי מלכת הכיתה, או מלכת התיכון, היא לא בתולה, בינינו. שר הורוביץ לא בתולה, לא אמורה להיות בתולה.
לילך: היא לא אמורה, אגב, בתיכון אמריקאי היא לא אמורה להיות בתולה. אני אגיד לך שאני, בהיותי [מגחכת] הנערה בת ה-17 שהלכה לראות את זה…
יונתן: ומלכת התיכון…
לילך: לא. הלכה לראות את זה בקולנוע והייתה בת גילה, זה היה לי הגיוני לחלוטין. זאת אומרת, ברור שאת רוצה שזה יהיה משמעותי. ברור שאת רוצה שזה יהיה מיוחד. ברור שאת לא רוצה שזה יהיה על הדרך. זה אפילו לא היה בדיוק על שמרנות, על prudeness, כמו על הרצון לייצר לעצמך סיפור שתרצי לחשוב עליו אחר כך. ואני חושבת שזה קצת שונה. מותר לך, את יכולה לעשות הכל, את יכולה להיות שרלילה אפילו. אה, זו לא התקופה של שרלילה, אבל את יכולה ללכת [מגחכת] ולשכב עם מישהו שיותר… אבל את רוצה, כן, לעשות את זה בתוך איזשהו הקשר סיפורי גדול. ועם זה אני יכולה להזדהות. יכולתי בטוח להזדהות אז.
יונתן: כן, אני מבין, מסכים לגמרי עם היכולת להזדהות עם זה, אבל בואי נסגור שנייה את הנושא של בסוף מה זה קלולס? הרי בהתחלה טאי היא הקלולס, עכשיו שר אומרת על עצמה, אני הייתי קלולס. וכשהיא אומרת את זה, היא לא מתכוונת למה שאת אמרת, "אה, אני בעצם פוסטמה".
לילך: לא, היא לא מתכוונת לפוסטמה.
יונתן: לא, היא מתכוונת ל"קראתי את המפה החברתית לא נכון".
לילך: נכון, נכון, בהחלט עושה את זה.
יונתן: לכל אורך הדרך, לא קראתי את עצמי נכון לכל אורך הדרך, וזאת הטעות הגדולה שלי. לא שהתנהגתי לא נכון, אלא שלא הבנתי מי אני.
לילך: לא הקשבתי לעצמי, לא זה… כן, אנחנו באמת מדברים על איזה ניצני פמיניזם מעשי, יומיומי, צעיר, כן.
יונתן: למה את קוראת… למה את חושבת שזה פמיניזם? אני כאילו…
לילך: למה אתה חושב שזה לא?
יונתן: את מושכת את זה לפמיניזם, נראה לי, באופן כפוי.
לילך: זה ממש לא באופן כפוי בעיניי, כי…
יונתן: בכל תסריט, בכל סרט…
לילך: נו?
יונתן: כאילו שהוא תבניתי ואמריקאי, הוליוודי, הגיבור לומד על עצמו משהו.
לילך: בטח!
יונתן: ככה זה.
לילך: לא, בוודאי. עצם זה שהיא הגיבורה הנשית של סרט, זה כבר אומר לנו משהו על הסביבה שאנחנו נמצאים בה. וחוץ מזה, היא מתעסקת כל הזמן בעניין הזהות שלה, וה-agency שלה בעולם, והערך העצמי שלה, ואיך לא לתת למישהו, סתם בסצנה הראשונה, נדבק אליה איזה נער, והיא מעיפה אותו, ועושה כזה, As if, כי יש לה איזושהי הכרה של ערך עצמי. אני רוצה להגיד לך שכאילו עד שנייה קודם, בשנות ה-90, הדבר היחיד שציפו ממךְ זה לא להרוס את המסיבה, זאת אומרת, לא להיות דאוּנרית, ולא להתלהב יותר מדי.
יונתן: סבבה, אבל איפה זה מסתכם?
לילך: נו?
יונתן: [מגחך] בסקס עם האח החורג שלך.
לילך: [מתפקעת מצחוק] אבל זו הבחירה שלה!
יונתן: זה מסתכם בזה שהיא הולכת לבחור.
לילך: נכון, אבל זו הבחירה שלה, ובתוך ההקשר של תיכון, אתה לא מצפה שהיא כאילו תיסע להתנדב בחיל הישע…
יונתן: כן.
לילך: באוגנדה במקום.
יונתן: כן נאמר, כדי להיות הוגנים, שהיא כן מנסה להיות טובה יותר, היא רואה חדשות…
לילך: נכון.
יונתן: היא תורמת חפצים שלה, היא נחמדה לבחור הסקייטר הזה שכאילו, בעולם אחר היא לא הייתה מתייחסת אליו בכלל.
לילך: נכון.
יונתן: כלומר, היא כן מנסה לעשות איזשהו מהלך של שיפור עצמי. ויש לנו סיום חמוד, שזה החתונה של המורֶה והמורָה.
לילך: שנייה, עוד לפני החתונה של המורֶה והמורָה. כי שאלת באמת, ואתה צודק, למה לדבר על פמיניזם בתוך ההקשר הזה, ולמרות שאני טוענת שיש מספיק דברים שהסרט מעניק מעצמו לתוך הדבר הזה, בסופו של דבר, החברות שלה עם טאי לא נהרסת בגלל בחור. זאת אומרת, זה נכון שהסרט לא מאוד מעמת אותן אחת עם השנייה, אבל הדבר הזה שבו את צריכה לנסח לעצמך, בפעם הראשונה, 'היא חברה שלי ואני אוהבת אותה, אבל אני רוצה משהו בשביל עצמי', ואיך זה מתנגש, והסרט כן פותר את זה באופן שהוא לא דורסני, שהוא כן אחוות נשים, שהן כן דואגות אחת לשנייה. יש שם את הדבר הזה, לא אויבות בסוף, בכלל לא.
יונתן: כן, הסוף הוא מאוד, בטון מאוד מאוד חיובי. ואולי הטון שלנו בסוף צריך להיות, בוא נסיים עם השאלה המאוד חשובה של איך הסרט ה… אני אגיד את זה, הוא לא מבריק בעיניי, הוא מבוים באופן מאוד מאוד, כאילו, משמים. לא משמים, אבל…
לילך: הוא לא מבוים משמים!
יונתן: לא משמים, אבל חסר מעוף.
לילך: זו פרודיה!
יונתן: לא, לא, בסדר, אבל אני מדבר על הכל, על השוטים, על המוזיקה, על המשחק, זה בסופו של דבר… אלישיה סילברסטון מעולה. אבל כל השאר הם אה. איך הסרט הזה הפך להיות משהו, ומה הוא אומר לנו על התקופה הזאת של ארצות הברית באמצע שנות ה-90? כלומר, זאת שאלה מאוד גדולה. אבל בוא ננסה בכמה משפטים להגיד על זה משהו. אני לא יודע להגיד על זה כמעט כלום, כי בסופו של דבר, בשבילי, התקופה הזאת בקולנוע היא "ספרות זולה", ב-94' נדמה לי. כלומר, זה רעידת אדמה של הקולנוע, רעידת אדמה כאילו של הקולנוע האמנותי, הלא אמנותי, המסחרי, הכל השתנה.
לילך: אבל זה קהל אחר, זאת אומרת, זה פונה לקהל אחר.
יונתן: כן, אז את הקהל, לא אני, אז אולי את תארזי לנו את השאלה הזאת.
לילך: אני הייתי הקהל. אני חושבת שזה באמת מדבר על איזושהי התחלה של עידן אינדיבידואליסטי מהסוג שאת הקצה שלו אנחנו רואים עכשיו בכל מיני פתיתי שלג, ייחודיים בעיני עצמם, שאגב, "מועדון קרב", נגיד, שיוצא באותו זמן, בדיוק מתעמת עם הדבר הזה, "אתם לא פתיתי שלג". "קלולס" אומר, "אתם בהחלט פתיתות שלג, אם זה מה שאתן בוחרות להיות". צרכנות היא בילוי, זאת אומרת, זה, אני מדברת על ארצות הברית בשנות ה-90.
יונתן: כן, הקניון.
לילך: הקניון.
יונתן: הקניון, זה הדבר.
לילך: הצרכנות היא כבר לא דבר למלא צורך אמיתי, נקרעו לך המכנסיים, לא, אתה הולך כדי לבלות, וגם מה שרואים מאוד חזק בסרט זה עד כמה כוח הקנייה של נוער עולה. הם נוער, עם כסף, ועם אמצעים, ועם רצונות, וכל הקונסומריזם בשנת ה-90 מתחיל לפנות לאנשים יותר ויותר צעירים. פרסומות שדילגו מעל הראש של נערים בגיל הזה בכלל. חוץ מזה, מעמדות חברתיים זה דבר שמאוד מאוד מעסיק. אנחנו רואים את זה, נגיד, עם דיון, שלא דיברנו עליה כלום, אבל מה שהתחיל עם "משפחת קוסבי", והמשיך אחר כך עם "Fresh Prince of Bel-Air", שחורים עם כסף, כבר יכולים להיות עם כסף, שחורים עם כסף בארצות הברית שהתברגו היטב בתוך המעמד הגבוה.
יונתן: השתכנזו.
לילך: השתכנזו, הם אוריאוז, לצורך העניין דובר עליהם אז, מתנהגים כמו לבנים. זאת אומרת, אין שום דבר מהתרבות השחורה, אין… במעמד הגבוה, אין שום דבר. הם לכאורה יכולים להתפס כמו לבנים, זה כמובן התפוצץ יותר מאוחר. וזה מנכיח באופן אחר נושאים שעד אז נגעו בהם במין אופנים קצת עקומים, כמו מיניות וסקס של נוער וסמים ואלכוהול והומוסקסואליות ופמיניזם. וחוץ מזה, מערכת החינוך מוצגת כפתטית. שזה אמיתי, זה דבר אמיתי.
יונתן: אני חותם על כל מה שאמרת.
לילך: כן.
יונתן: כאילו, אני כן אגיד עכשיו, אני חושב שמה שאת אומרת על הסרט, יותר מעניין מהסרט עצמו, שזה… זה בסדר. הרבה פעמים אנחנו יכולים להגיד דברים מעניינים על סרטים יותר ממה שהסרטים עצמם מעניינים אותנו. אני תוהה אם עבור הצופֶה, או הצופָה, בת ה-13, 14, 15, 16, 17, באותה תקופה, אם היא ראתה את כל זה.
לילך: לא, אבל היא לא אמורה גם.
יונתן: לא, אבל…
לילך: זה אמור להיות שקוף לה. היא לא אמורה לראות מסמך תקופתי.
יונתן: בסדר. השאלה היא אם היא רואה ומאמצת, באופן לא מודע כמובן, פמיניזם גל שלישי, או שהיא מאמצת משפטים מגניבים שהיא תגיד כשהיא תלך בעצמה לקניון לעשות שופינג.
לילך: אחלה. זה ימקם אותה במקום חברתי גבוה יותר? אם היא תדע להגיד as if?
יונתן: [בטון מוגזם] As if!
לילך: אני חושבת שכן, וזה כלי. ואני חושבת שזה טוב שהיה את זה. ואני חושבת שהיא יכולה לדעת באופן אינסטינקטיבי שהיא יכולה ללבוש את המיני הכי קצר ולא להיות שרמוטה, ולא שהיא תתפס כקורבן, וזה עדיין לא אומר שאף אחד יכול לגעת לה בתחת. זה המון דברים. לא היו קודם. באמת. בסוף בסוף בסוף. כאילו, כי אני דיברתי על מה זה נתן לצופות. אתה חושב שזה נתן משהו לצופים?
יונתן: לא.
לילך: [מגחכת] פשוט "לא".
יונתן: אני אגיד לך, אני עכשיו צופה, אוקיי? אני כמובן צופה בסוף חיי.
לילך: ג'יזס.
יונתן: [צוחקים] כבר אין תקוות, אין חלומות.
לילך: אוקיי, טוב לדעת.
יונתן: אז כמובן שזה לא דיבר אלי בכלל.
לילך: זה לא דיבר אליך בכלל? אבל חשבת שהיא חמודה, או משהו חיובי לגבי זה?
יונתן: לא.
לילך: לא? פשוט לא?
יונתן: כן, כן, כן, כן, כן, כן. שוב, אנחנו, צפיתי בסרט במוד של 'אני הולך לדבר עליו אחרי זה שעה בפודקאסט', אז זה קצת לא הוגן. אז כן, ראיתי דברים מעניינים. אבל אני, בן ה-16, הייתי עושה [נוחר בבוז] והולך לראות משהו אחר. זאת האמת. זה לא אומר שעכשיו שאני בוחן את זה בעיניים טיפה יותר ביקורתיות, אז אני רואה את החן בזה. ציינתי כמה דברים שנראו לי חינניים ויפים ומעניינים.
לילך: כן.
יונתן: האם אני רואה בזה מסמך תקופתי? אני… לא בטוח. אבל שוב, יכול להיות שזה מראה דברים שהיו שקופים עבורי, ואולי נותרו שקופים עבורי.
לילך: כן.
יונתן: כגבר, כלבן, כבורגני. פריבילג. יכול להיות.
לילך: אני אתעקש שכן, כי אתה לא רואה את… מעבר לחן, את זה שזה באמת באמת העסיק חצי מהאוכלוסייה. לא בדיוק באופן הזה, אבל זה כן העסיק.
[ברקע מתנגן השיר Shake Some Action" by Cracker"]
יונתן: נראה לי שאין דרך טובה יותר לסיים.
לילך: אוקיי.
יונתן: אנחנו לא מסכימים על כלום.
לילך: בדאון הזה.
יונתן: מצוין.
לילך: [צוחקת] כמו שאתה אוהב. איך אתה אוהב לריב.
יונתן: בשבוע הבא.
לילך: כן.
יונתן: שמא עלי לומר בשבוע שעבר?
לילך: מה?
יונתן: "לקום אתמול בבוקר".
לילך: אה, וואו.
יונתן: עשיתי משחק מילים.
לילך: גם הצלחתי לשכוח את זה, וגם עיצבן אותי הבדיחה. [צוחקת]
יונתן: "לקום אתמול בבוקר", זמין בנטפליקס. ו"קלולס", מי שרוצה לצפות, זמין בנטפליקס, בהוט ובסלקום טיוי.
לילך: נכון מאוד. תודה רבה לאסף פרידמן, מנהל מחלקת הפודקאסטים. תודה רבה לאמיר פקטור המפיק שלנו, תודה לדן ברומר, העורך שלנו. תודה לכם.
יונתן: מתי נסכים על משהו?
לילך: מה אתה צריך להסכים על משהו? [צוחקת]
יונתן: נתראה שבוע הבא.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments