השבוע חוזרים לילך ויונתן לסרט ששינה את עולם האקשן ועדיין נחשב לטוב ביותר בז'אנר. ברוס ויליס הציג לעולם סוג חדש של גיבור, שונה לחלוטין מסטאלון, שוורצנגר וכל שאר השרירנים שבאו לפניו. אז מה הסוד של "מת לחיות", האם יהיה אי פעם נבל טוב יותר מהאנס גרובר, ומה הקשר בין בניין נקטומי בו מתרחשת העלילה לחלום האמריקאי? "ענקי הווידאו" הוא פודקאסט בו לילך וולך ויונתן אנגלנדר, שגדלו בין מדפי הקלטות בספריות, חוזרים אל הסרטים הגדולים של דור הווידאו, ואל הצעירים שהם היו כשצפו בהם. כל פרק הוא מסע בין סיפורים אישיים, סצינות בלתי נשכחות, פנינים נשכחות ופינות חשוכות שמסתתרות בסרטים שעיצבו את התרבות שלנו.
תאריך עליית הפרק לאוויר: 07/08/2024.
[חסות]
קריינית: שומעים שזה "הארץ".
לילך: אתה ראשון?
יונתן: כן.
לילך: יאללה.
יונתן: אם חייבים, אני אהיה הראשון.
לילך: כן, תהיה ראשון.
יונתן: "ייפי-קאי-איי, מאד'רפאקר".
לילך: לא, זה בלי אבל… intent בכלל.
יונתן: בואי נשמע אותך.
לילך: [צועקת] "ייפי-קאי-איי, מאד'רפאקר!". [יונתן צוחק] למרות שקצת נשמעתי כמו רוכלת תאילנדית אולי.
יונתן: על הפרצוף. [לילך צוחקת] אוקיי, עוד פעם, עוד פעם, עוד פעם. "ייפי-קאי-איי, מאד'רפאקר".
לילך: מה זה?
יונתן: מה? ככה הוא עושה.
לילך: לא, כי הוא לא סוכן ביטוח.
יונתן: לא, אבל זה כאילו כן צריך קשוח. צריך פאסון.
לילך: כן, בסדר, קשוח. אבל לא באת להגיש לו דו"ח.
יונתן: אוקיי. אוקיי. פאסון. "ייפי-קאי-איי, מאד'רפאקר".
לילך: [צועקת] "ייפי-קאי-איי, מאד'רפאקר!"
[ברקע מתחיל להתנגן השיר "Let it Snow"]
יונתן: אוקיי, מספיק. הכי מטומטם שלנו עד כה.
לילך: כן. יכול להיות.
[מתוך השיר- "Let it Snow", דין מרטין]
“Oh, the weather outside is frightful
But the fire is so delightful
And since we've no place to go
Let it snow! Let it snow! Let it snow!
Man it doesn't show signs of stopping…”
יונתן: שלום וברוכים הבאים ל"ענקי הווידאו", הפודקאסט של "הארץ" על סרטים ועל האנשים שאוהבים סרטים. איתי באולפן לילך וולך.
לילך: איתי יונתן אנגלנדר.
יונתן: והיום…
לילך: כן?
יונתן: סוף-סוף.
לילך: סוף-סוף!
יונתן: עשרות אלפי… סליחה, מאות אלפי גברים ברחבי הארץ.
לילך: בעיקר גברים, כן.
יונתן: אתם סוף סוף אומרים: "הו! סוף-סוף".
לילך: [נאנחת] סוף-סוף.
יונתן: "מת לחיות"!
לילך: "מת לחיות"!
יונתן: מ-1988. סרט של ג'ון מקטירנן, שעשה גם את "הטורף", עוד סרט מצוין, שאולי נגיע אליו בהמשך. והתסריטאים הם סטיבן אי. דה-סוזה, שכתב את "48 שעות", וג'ב סטיוארט, שבאופן מפתיע כתב את "עוד 48 שעות".
לילך: כן.
יונתן: על פי ספר של רודריק ת'ורפ, "Nothing Lasts Forever".
לילך: אני כמובן קראתי את הספר.
יונתן: לא באמת.
לילך: סתם, אני צוחקת. [צוחקת]
יונתן: אני חושב שזה סרט שעטוף במילה "מפתיע". הוא היה מפתיע בליהוק של ברוס ויליס, הוא היה מפתיע בהצלחה המסחרית, והוא מפתיע במקום שהוא עדיין תופס בתרבות הפופולרית. בכל הרשימות שטות האלה של "עשרת סרטי האקשן הטובים בכל הזמנים", הוא תמיד מופיע, כמעט בצמרת. אני חושב שגם אם אני הייתי עושה רשימה כזאת, הוא היה מופיע אצלי, בצמרת.
לילך: [מהמהמת פעמיים בהסכמה]
יונתן: אולי ננסה להבין למה.
לילך: אוקיי.
יונתן: אבל לפני זה, את זוכרת מתי ראית אותו בפעם הראשונה?
לילך: אני לא באמת זוכרת. לדעתי זה היה מין סיפור כבלים פיראטיים הזה, שכבר סיפרתי לך עליו בעבר. [מגחכת] היו לנו כבלים. הם היו פיראטיים. והיו מקרינים בלופים. אני חושבת שאת "רוקי" ראיתי כאילו 59 פעמים בשנה. אז "מת לחיות". "מת לחיות" היה חלק מזה. ומאז לא ראיתי את זה. שכחתי ממש שזה סרט טוב. פשוט סרט טוב.
יונתן: אצלי זה היה סרט בלוקבסטר. הוצאנו אותו מבלוקבסטר, אני לא זוכר מי במשפחה.
לילך: הרשת האמיתית בלוקבסטר? שהייתה?
יונתן: כן, כן, כן. המתחרים שלנו.
לילך: [מגחכת] המתחרים שלנו, נכון.
יונתן: מישהו במשפחה, כנראה אחי החורג, היה מעריץ משוגע, הוא היה מבוגר ממני, של הסרט. ופשוט ראיתי אותו בתור… נער? ילד?
לילך: כן.
יונתן: לא יודע. וגם אני לא חזרתי אליו בעצם עד השבוע, כשראיתי אותו. וגם אני שכחתי כמה הוא פשוט מצוין.
לילך: ועדיין היית ממקם אותו בראש הרשימות שלך. לא בראש, אבל ברשימות שלך.
יונתן: כן. כאילו, זה תקופה מאוד מסוימת. זה תקופה של סרטי אקשן… אולי גם זה יעזור לנו למקם אותו, סרטי אקשן כאלה של שרירנים, שכבר דיברתי על זה פה פעם.
לילך: נכון.
יונתן: אקשן שרירנים. רמבו, שוורצנגר. במקביל לסרט הזה יוצא גם "ספורט הדמים", שזה סרט הפריצה של ואן דאם.
לילך: [מהמהמת בהסכמה] ופתאום… משהו אחר.
יונתן: משהו אחר.
לילך: כן.
יונתן: פשוט משהו אחר.
לילך: נכון.
יונתן: אז ש… בואי נדבר על הסרט.
לילך: קדימה.
יונתן: אה, רגע, סליחה!
לילך: כן, נו?
יונתן: חשוב!
לילך: נו?
יונתן: התרגום. הסרט נקרא באנגלית "Die Hard".
לילך: שזה נגיד כמו "שרוף על".
יונתן: "שרוף על", כן. אבל גם כמובן "קשה להרוג". כאילו "Die Hard".
לילך: כן, כן, כן.
יונתן: העורך שלנו, דן, שאני, יש לי אמונה שלמה בו, סיפר לנו שכשיצא הסרט בעברית, היו צריכים לתרגם את השם. אבל זה קשה לתרגם מושג שהוא קיים רק באנגלית.
לילך: שהוא כל כך פנימי-אמריקאי, נכון.
יונתן: אז עשו תחרות, והזמינו את הקהל הצופים להציע שמות. והזוכה היה "מת לחיות". שזה תרגום מצוין.
לילך: זה תרגום לא רע בכלל.
יונתן: לא, הוא מצוין. אפילו טוב יותר לדעתי…
לילך: הוא תרגום מצוין! "קבלו מקרר קטן מלא בקולה!".
יונתן: אני חושב שהם זכו בכרטיסים לסרט. שזה…
לילך: זה לא מספיק.
יונתן: שזה 50 שקלים בזמנו. אז "מת לחיות" מתחיל עם מטוס.
[מטוס נוחת בחריקה]
יונתן: נחיתה של מטוס בשדה תעופה. אנחנו לא יודעים איפה. ואז שוט של יד.
לילך: יד שלופתת בבעתה את מסעד הכיסא.
יונתן: והיד היא של ג'ון מקליין. הוא שוטר, הוא מפוחד. הוא לחוץ. כביכול מהטיסה, אבל לא בהכרח.
לילך: אנחנו לא יודעים. אבל הוא מפוחד. זה כבר חדש.
יונתן: והוא בא עם דובי ענק. כלומר, יש פה כבר בהתחלה איזה מין דימוי חדש של שוטר.
לילך: של גבר.
יונתן: של גבר בכלל, את אומרת?
לילך: ב… סרטים אמריקאים? ב… גיבור? כן.
יונתן: לא יודע אם הייתי הולך עד לשם איתך.
לילך: אוקיי.
יונתן: אבל בטח בסרטי אקשן, שוטר שמפוחד. שוטר שמסתובב עם דובי גדול. זה חג המולד, גם את זה אנחנו לומדים מאוד מהר. ואז הוא… מביאים לו לימוזינה, וגם זה מוזר לו. הוא לא רגיל ללימוזינה.
[הקלטה - מתוך הסרט]
John McClane: “…I'm John McClane.”
Argyle: “Argyle. I'm your limo driver.”
John McClane: “Ok, Argyle. What do we do now?”
Argyle: “I was hoping you can tell me. It’s my first time driving a limo.”
John McClane: “Ah, it's ok. This is my first time riding in one.”
לילך: הוא לא נמצא בסביבה הטבעית שלו.
יונתן: נכון. והוא נוסע מקדימה בלימוזינה.
לילך: כי הוא שוטר.
יונתן: כי הוא שוטר?
לילך: או אבא שלי.
יונתן: אוקיי. [צוחק]
לילך: באמת! כי אם אתה צריך להיות בשליטה, אתה לא יושב מאחורה.
יונתן: אני חשבתי שזה עניין של המעמד שלו. הוא לא… הוא לא רגיל להיות האיש העשיר שיושב מאחור עם שמפניה. הוא איש ש… נוסע מקדימה. כאילו, הוא ב… הוא באותו מעמד כמו הנהג שלו, בחור צעיר שחור. ודי מהר אנחנו מבינים קצת יותר את העלילה. אנחנו עוברים אחרי זה לראות את מי שהיא גרושתו. הולי.
לילך: אישה עם תסרוקת "וואו".
יונתן: הדברים שאת שמה לב אליהם ואני לא. וזה מסיבת חג המולד באיזשהו משרד יוקרתי.
[הקלטה - מתוך הסרט - סאונד של מסיבה]
לילך: בבניין משרדים, סופר-סופר יוקרתי.
יונתן: כן, ששמו?
לילך: רגע…
יונתן: רציתי לראות אם תזכרי בלי.
לילך: אה! כמעט אמרתי טמגוצ'י. נקטומי, נקטומי.
יונתן: רציתי לראות אם תזכרי בלי, וזכרת. והיא, אנחנו רואים שיש לה תמונות של הילדים שלה, וגם תמונה שלה איתו. כלומר, הוא האבא של הילדים. היא האמא של הילדים. אבל היא מורידה את התמונה, יש פה זוג גרוש או פרוד.
לילך: היא לא בדיוק גרושתו, כן? אני חושבת שהם פרודים, כן.
יונתן: יש פה זוג פרוד.
לילך: כן.
יונתן: ואנחנו מתחילים קצת להבין את המסגרת. הוא בא אליה.
לילך: הוא בא אליה. היא קרייריסטית. מנהלת משק הבית. מגדלת את הילדים. היא נמצאת מאוחר במשרד. היא מייבאת אליה את הפרוד שלה. היא אשת עסקים, היא לבושה. והוא… shmoe. כאילו, בנקודה הזו בזמן.
יונתן: נכון. והוא גם מגלה כשהוא מגיע, שהיא כבר לא משתמשת בשם שלו.
לילך: כן.
יונתן: זה שני ניואנסים קטנים, שאני מציין אותם כי הם יהיו יותר חשובים בהמשך. היא מורידה את התמונה שלו ועם המשפחה. כי היא כועסת עליו. כי היא מאוכזבת. זה מין משהו סימבולי. ואנחנו רואים שהוא בא לחפש אותה במחשב של בניין נקטומי.
לילך: כן… תבין… זה מחשב מצחיק מאוד. זה נראה כמו מחשבון כיס בכניסה שם.
יונתן: והוא לא מוצא תחת "מקליין". הוא מוצא אותה תחת השם הלפני נישואים שלה, ג'נרו. ואז אנחנו מקבלים אותו במסיבה.
[הקלטה - מתוך הסרט]
Man: “Hey! Merry Christmas!”
John McClane: “Jesus! Fucking Califronia…”
יונתן: עכשיו, זה כבר יותר חשוב שטיפה נרחיב פה. כי הוא, כמו שאמרת, הוא לא במקומו. אבל בואו ננסה להבין למה הוא לא במקומו. מעבר לזה שהוא לא בעיר שלו. הוא אומר על עצמו: "I'm a New York cop".
לילך: הוא… ועכשיו הוא…
יונתן: ואנחנו בקליפורניה.
לילך: …ב-.L.A.
יונתן: אבל זה לא רק זה שהוא לא בעירו, הוא גם לא במעמדו.
לילך: לגמרי.
יונתן: מסביבו אנשים עשירים, והוא ממעמד הפועלים כזה. אני רואה…
לילך: ממש. הוא צווארון כחול.
יונתן: אני רואה את זה, כי הוא לובש גם חולצה שנורא מזוהה עם צווארון כחול, החולצה המשובצת, הפלאנל הזה. שלפני נירוונה ניכסו את זה לדור הגראנג', זה היה ממש מעמד הפועלים. והרגע הבא החשוב זה הפגישה ביניהם. ואז התמונה ממש מתבהרת. הם נפרדו כשהיא קיבלה הצעת עבודה מאוד חשובה בקליפורניה, והוא לא היה מוכן לבוא איתה.
לילך: זה גם מסמן לנו שיש פה איזשהו קרב זהויות. כאילו, היא "הדבר האחר", ה-.L.A, הקרייריסטי, החיים המהירים, הנוצצים, שיש עליהם הרבה מאוד ביקורת, והוא ה-New York guy. יש כאן איזה בחינה של מי האמריקאי הנכון להיות באותה תקופה, אני חושבת.
יונתן: כן, אני איתך. אני איתך, אבל אני ראיתי את זה יותר כמין יחסי כוחות.
לילך: זה יחסי כוחות.
יונתן: ויחסי כוחות לא ברורים. כלומר, הצעד שלה לעבור לקליפורניה הוא צעד של "אני הצד החזק".
לילך: נכון. וגם…
יונתן: הוא בא אליה.
לילך: להביא אותו אליה.
יונתן: אבל! היא מזמינה אותו אליה הביתה.
[הקלטה - מתוך הסרט]
Holly: “Why don’t we make this easy? I have a spare bedroom. I mean, It's not huge or anything, but the kids would love to have you at the house. I would too.”
יונתן: היא רוצה שהוא יישן אצלהם. היא רוצה שהוא יחזור. היא עדיין רוצה שהוא יבוא אליהם. אז אני רואה את ה… כלומר, אני קצת חושף את כל הקלפים שלי מראש, אבל אני רואה את כל הסרט בתור מבחן למקליין.
לילך: בהרבה מאוד מובנים, אני מסכימה איתך, כן. לאו דווקא שלה, מבחן אבל, כן.
יונתן: היא לא חשבה שהמבחן יכלול להרוג המון גרמנים, אבל זה בהחלט מבחן. וכל הסרט הוא מבחן, וזה גם מאוד… בסרטי כריסמס, זה מאוד בז'אנר.
לילך: כן.
יונתן: כלומר, בסרטי כריסמס הרבה פעמים מישהו, מישהי, צריך לעבור איזשהו מבחן כדי לראות אם הוא ראוי.
לילך: אם הוא ברשימת ה-naughty children או good children. כן.
יונתן: כן, ויש אפילו רפרנס באיזה משפט לאבנעזר סקרוג' מ-Christmas Carol [כך במקור] של דיקנס, שזה בעצם זה. הוא חוזר אחורה בחייו כדי לראות אם הוא עומד במבחן.
לילך: לגמרי.
יונתן: למה לא התרשמת מהרפרנס לדיקנס? כל פעם שאת אומרת משהו, אני כאילו מתרשם. אני אומר: "וואו! כל הכבוד לך!".
לילך: אני לוקחת כמובן מאליו שאינך אידיוט. האם אתה לוקח כמובן מאליו שאינני אידיוט?
יונתן: כן. אידיוטית. אז כמו שאמרתי, אני רואה את הכל כאיזה מין מבחן עבורו, והמבחן הזה מתחיל ברגע שמתחילה הפריצה.
[הקלטה - מתוך הסרט]
Theo: “So, Kareem rebounds, right, feeds Worthy on the break, over to A.C., to Magic, then back to Worthy, right? [shot] Boom… two points.”
יונתן: והפריצה מתחילה עם בחור שחור, בחור לבן. הם נראים מקצוענים. הם מהירים. יורים בראש של השומר. מתחילים לפרוץ למחשבים. זה הכל קורה נורא ביעילות, נורא במהירות, ונורא בגרמנית.
לילך: [מהמהמת בהסכמה] מדובר ב…
יונתן: מה הקטע עם הגרמנים?
לילך: מדובר בגרמנים.
יונתן: למה גרמנים?
לילך: זה קצת תקופה כזאת של נבלים גרמנים או רוסים. זה גם תקופת המלחמה הקרה. גם, בוא, גרמנים הביאו את זה על עצמם. הביאו את זה על עצמם. יש להם את העבר הזה, כולנו יודעים. וחוץ מזה, עכשיו הם, בתקופה הזו, הם מוזרים עם ה… סיפור חומה שהם בנו באמצע. אם צריך למצוא מישהו ללגלג עליו, מותר ללגלג עליהם. אחר כך יחליפו אותם הטרוריסטים הערבים המרושעים, לפעמים אסייתים מרושעים, אבל בגדול כרגע זה תור הזהב של הנבלים המזרח-אירופאים.
יונתן: אני לא יודע, כאילו, מה להגיד על זה. אבל זה ברור לי שיש פה איזה מין משולש זהותי-לאומי, הרי זה בניין עם שם יפני.
לילך: כן.
יונתן: עם חברה יפנית.
לילך: כן.
יונתן: הרעים הם גרמנים. הטובים הם אמריקאים. וכמובן שבמלחמת העולם השנייה, ארצות הברית נלחמה בגרמניה וביפן.
לילך: כן.
יונתן: עכשיו, אני לא יודע אם זה אומר משהו על הסרט. אין לי איזשהו המשך לזה, אבל כאילו זה נורא בולט לי.
לילך: אני חושבת שיש איזה, אולי נדבר על זה יותר מאוחר, כשנדבר על החרדות של ארצות הברית, ממה היא חרדה באותו רגע, אבל יש כזה חרדה פנימית וחיצונית. החרדה החיצונית היא שיבואו המחבלים, הגרמנים, ויפוצצו לנו את הבניין. כמובן, אי אפשר שלא לחשוב על nine-eleven בהקשרים יותר מאוחרים של איך הבניין הזה נראה. והחרדה הפנימית היא שהכסף היפני יקנה אותנו מבפנים. אנחנו רואים את זה גם בדיאלוגים בתוך הסרט. יש שם איזושהי חרדה של השתלטות.
יונתן: [מהמהם בהקשבה] מעניין. אז יש השתלטות. אנחנו רואים שהם מתחילים להיכנס לבניין, וגם יש שוטים מאוד יפים של: "הבניין נסגר".
[הקלטה - מתוך הסרט - שערים ננעלים]
לילך: [מהמהמת בהסכמה]
יונתן: כל השערים נסגרים, וזה הולך להיות סרט שכולו הולך להתרחש בתוך הבניין הזה. והוא גם הפך להיות מאוד סימבולי. כלומר, כולם מכירים את זה. כולם יודעים את השם, חוץ ממני, שאני לא מצליח לזכור.
לילך: נקטומי?
יונתן: נקטומי! ומקליין סגור עם האנשים האלה.
לילך: כן
יונתן: ומי שראה סרט אקשן בחיים שלו, יודע איך הדבר הזה הולך להתנהל, פחות או יותר. אז כמו שאמרתי, הם נכנסים, ואז לא רק שהם נכנסים, אלא שנכנס האנס גרובר.
לילך: [במבטא] האנס גרובר.
יונתן: אלן ריקמן, ש… שחקן גדול, שלמרבה הצער כולם מכירים אותו בתור סנייפ מ"הארי פוטר", כי זה מה שקורה לשחקנים בריטים כשהם מזדקנים.
לילך: אם אתם בני שתיים, [יונתן מגחך] אז כן, אתם מכירים אותו רק מ"הארי פוטר".
יונתן: לא, אבל הוא היה שחקן תיאטרון.
לילך: הוא היה שחקן תיאטרון וזו ההופעה הראשונה שלו.
יונתן: נכון, בקולנוע. וגם הביקורות שהיו ביקורתיות כלפי הסרט, והיו הרבה ביקורות ביקורתיות, כולם הסכימו כמעט פה אחד שהאנס גרובר הוא משהו יוצא דופן.
לילך: כן.
יונתן: אז הוא נכנס, ויש לו סצנה מאוד חשובה, ואחרי זה בוא נדבר עליו בתור הנבל. אז הסצנה החשובה שלו, אנחנו מתחילים גם להבין מה הם רוצים. הוא לוקח את המנהל של החברה, טקאגי, והוא מבקש ממנו את הקוד לכספת. יש איזשהי כספת שמאחוריה יש 640 מיליון דולר ב… זה אגרות חוב מאוד מסוימות ש… בוא נקרא לזה…
לילך: זה לא אכפת. זה אגרות חוב כלשהן.
יונתן: בוא נקרא לזה מעכשיו 640 מיליון דולר. ומר טקאגי מסביר שהוא לא יכול, הוא לא יודע.
[הקלטה - מתוך הסרט]
Takagi: “I don't know it! I’m telling you! Get on the jet to Tokyo and ask the chairman! I'm telling you! You're just going to have to kill me”.
יונתן: ו… גרובר יורה לו בראש.
[הקלטה - מתוך הסרט]
Hans Gruber: “Ok [shot, dramatic music]. We do it the hard way.”
יונתן: אז בואי נדבר על הדבר הזה שנקרא הנבל בסרט האקשן.
לילך: אוקיי.
יונתן: זה קונספט שתמיד יש בסרטי אקשן. תמיד יש את "הרע". האנס גרובר, הוא יוצא דופן מבחינה הזאת, או שהוא פשוט נכנס למסורת של, נגיד, נבלי ג'יימס בונד וכאלה?
לילך: אני חושבת שהוא הנבל שהוא ה"שכל" שמוקף ב"שרירים". זאת אומרת, הוא לא הרבה עושה בעצמו. הוא פטפטן, והוא אינטליגנטי, והוא כריזמטי, והוא משכיל, הוא כזה מנפנף בהשכלה שלו.
יונתן: השכלה קלאסית שלו.
לילך: בהשכלה הקלאסית שלו.
יונתן: הוא מצטט, אלכסנדר מוקדון וכן הלאה.
לילך: כן. יש את הז'אנר הזה של… של… של הנבל שהוא… השכל שלו זה הכלי שלו, והוא גם חושב שהוא יותר חכם מכולם, וכמובן, זה מה שמביא למפלותיו. הוא לא מצליח להבין איך השכל האדיר שלו לא מצליח לסדר את ה… את המזימה הזאת כמו שהוא רוצה.
יונתן: אני מופתע שלא אמרת שהוא ההפך ממקליין.
לילך: הוא ההפך ממקליין.
יונתן: כלומר, זה הדבר שהכי בלט לי. כלומר, יש לנו פה מישהו שהוא, אמרנו, working class, שוטר פשוט. הוא לא איזה משהו יוצא דופן. הוא - איש.
לילך: נכון.
יונתן: ויש לנו פה מישהו…
לילך: הוא every man.
יונתן: …שהוא מאוד אינטליגנטי, מאוד יודע מה הוא רוצה. יש לו תוכנית מאוד מאוד מאוד ברורה. השכלה קלאסית, כמו שאמרנו, והוא אירופאי לעומת האמריקאי. כלומר, כל הדברים האלה יוצרים איזה מין דמות מראה.
לילך: נכון, והוא גם כבר מכר את העקרונות שלו. זאת אומרת, הוא היה פוליטי. הוא היה באיזושהי תנועה גרמנית פוליטית שנקראת… תנועה בדיונית אבל, "Volksfrei". זאת אומרת, "העם חופשי", "חופש עם". זה לא מעניין אותו יותר. העיפו אותו משם, כי הוא היה קיצוני מדי. הוא היה קיצוני מדי לתנועת טרור שהוא היה בה, ועכשיו הוא פשוט בעניין של הכסף.
יונתן: אבל אנחנו עוד לא יודעים את זה בשלב הזה בסרט.
לילך: אנחנו לא יודעים את זה בשלב הזה בסרט…
יונתן: בשלב הזה בסרט, אנחנו חושבים שהוא טרוריסט. כלומר, טקאגי שואל אותו: "What kind of terrorists are you?" והוא אומר, "? Who said we are terrorists". אז פשוט אנחנו, כצופים, אנחנו חווים, בוודאי שאתה טרוריסט, מי משתלט על בניין… כלומר, הרקע שלנו והידע הקודם שלנו מחוץ לסרט גורם לנו לחשוב - טוב, גרמנים משתלטים על בניין, שווה, תנועת טרור.
לילך: כן, הוא גם יודע את זה, הוא סתם משחק לו במוח.
[הקלטה - מתוך פסקול הסרט]
יונתן: מקליין, לעומת זאת, מצליח לברוח מהשלב הראשון של היריות. הוא עולה לקומות העליונות, ואני רוצה להתעכב יותר עכשיו על הדמות של מקליין. הוא עולה לשם, פחות או יותר בלי כלום. הוא בגופייה.
לילך: הוא בגופייה…
יונתן: הוא יחף.
לילך: מה שאנחנו אומרים "גופיית סבא", אבל זה כזה…
יונתן: אני הייתי אומר…
לילך: Wife beater.
יונתן: גופיית אבא מכה, כן. אני לא הייתי אומר גופיית סבא. יש לי כאלה.
לילך: בטח שיש לך כאלה.
יונתן: אני… [צוחק]
לילך: אתה סבא.
יונתן: האם יש דבר יותר גרוע שאני יכול להגיד עכשיו חוץ מ"אני לא אבא מכה"?
לילך: אתה לא אבא מכה, אבל אתה כן סבאל'ה.
יונתן: כן. ומה שבולט בו, במקליין, בשלב הזה… אמרנו, הוא יחף. הוא חסר כל. הוא מיואש. הוא לא יודע מה לעשות. ואם אמרנו שהוא ההיפך מגרובר, בעיניי הוא גם ההפך מכל גיבורי האקשן שאנחנו מכירים בתקופה. הוא לגמרי לא רמבו.
לילך: הוא לגמרי לא רמבו. הוא לא נראה כמו רמבו. הוא לא מתנהג כמו רמבו. הרי ההיכרות הראשונית שלנו איתו הייתה בתור גבר מפוחד. ובכלל, אנחנו רואים מין כל מיני ייצוגי גבריות שם. יש את הגבר המסגביר הזה שישב לידו במטוס, שאומר לו מין: "הא הא הא, אני עושה את זה כבר תשע שנים, אל תדאג, אני אגיד לך איך לא להיות לחוץ" [קול מתנשא]. ואחר כך הוא פוגש את הנהג לימוזינה, שהוא איזה שחור צעיר ו… ו-up beat כזה. סוג מאוד מסוים של אמריקנה. והוא רואה את היפני, והוא רואה את האנשי… הם לא הייטק, הם יאפים.
יונתן: אנשי ממון.
לילך: כן, דימויים מאוד-מאוד שונים של גבריות, אנחנו מבינים שאנחנו באים לדבר על "מיהו גבר". מיהו גבר בנקודה הזאת. אני יכולה רגע להאריך שנייה לעניין הגבריות פה?
יונתן: מתי את לא מאריכה? את תמיד מאריכה.
לילך: אני אאריך רגע. אז בעברית יש לנו רק את המילה "גבריות", אבל בעצם באנגלית יש את המינוחים "manhood" ו-"masculinity", שהם לפעמים משמשים כתחליף אחד לשני, אבל הם בעצם כן מציעים לנו איזה שהם אבחנות. ואני חושבת שהסרט הזה מתעסק גם וגם. מהבחינה הזאת, "manhood" מדבר על הפיכה של נער לגבר, ומה המסע שהוא צריך לעבור. זה מאוד מאוד תלוי תרבות. זאת אומרת, כמובן איבוד בתולים, כמובן נישואים ובניית בית וילדים וכולי, אבל זה באמת תלוי בתרבות. זה יכול להיות גם לצוד חיה לבד, אוקיי? אנחנו עושים את זה בבר מצווה. זה "manhood", זה איך נער הופך לגבר. "masculinity", מהבחינה הזאת, זה הפרפורמנס של גבריות. "איזה מין גבר אתה?". זה נוגע לזהות. זה לא נוגע ל… התהליך שגבר עובר בשביל להיות גבר.
יונתן: ובסרט?
לילך: ובסרט, אני חושבת שהוא יוצא לאיזושהי מסע שנועד להחזיר לו חלק מה-"manhood" האבוד. בגלל שהוא איבד את אשתו, הוא איבד את המשפחה שלו, הוא לא נמצא באיזה מקום גבוה, והוא גם בגיל הזה שהוא בין לבין. הוא כבר לא נער, הוא גבר, אבל הוא בערך בן 35 כזה. זה בדיוק על הקו תפר הזה שבו… וואי, אתה הולך לשנוא אותי על זה, אבל בסדר. זה בדיוק על הקו תפר של השלבים של אריקסון, הפסיכולוג, שמדבר על האם אתה קופא פה או שאתה משתנה? ואתה הופך לגבר מהסוג שאתה אמור להיות. ומקליין מחליט… הוא לא מחליט, המציאות מביאה אותו להשתנות, והוא הופך לגבר שהוא אמור להיות, והוא מחזיר לעצמו את ה-"manhood". הוא מחזיר לעצמו את אשתו, הרי, בסוף. הוא מחזיר לעצמו את המעמד שלו. והוא אף פעם לא עושה את זה ב-"masculinity", בסוג הפרפורמנס, שהוא שרירני, נגיד, או הוא… או הוא מסגבירני. אנחנו כל הזמן רואים אותו פגיע. אנחנו כל הזמן רואים אותו מורכב.
יונתן: זה ממש מעניין. אני לא שונא אותך על זה בכלל. [לילך נאנחת אנחת רווחה] להפך.
לילך: אני שמחה לשמוע.
יונתן: אבל אני… כרגיל את הולכת למקום מאוד פסיכולוגיסטי, ואני רואה את זה…
לילך: אל תגיד "כרגיל".
יונתן: לא, זה כרגיל.
לילך: אל תגיד "כרגיל".
יונתן: אוקיי. כמו תמיד, את הולכת… את הולכת למקום מאוד פסיכולוגיסטי. שכאילו, סבבה, זה הנטייה הטבעית שלך. הנטייה הטבעית שלי זה להסתכל על זה בתור היקום הקולנועי.
לילך: דבר איתי על היקום הקולנועי.
יונתן: אז בתור היקום הקולנועי, אנחנו רואים פעם ראשונה, אולי לא פעם ראשונה, אבל באופן בולט, בפעם הראשונה, גיבור אקשן שהוא לא מורם מעם.
לילך: כן.
יונתן: הוא לא הרקולס, אלא אנחנו רואים גיבור אקשן שהוא אני ואתה. והמסע שלו בסרט, זה המסע שלו להפוך לרמבו. בסוף הסרט הוא בלתי פגיע, יכול לעשות הכל, והמסע שלו עובר דרך אלימות. בסופו של דבר, כל שלב, כל בעיה, נפתרת באלימות.
לילך: לא רק, כי יש לו שכל, אנחנו מבינים. הוא משתמש בשכל שלו, אז לא רק אלימות. הוא גם… הוא חכם יותר משאנחנו מצפים, הוא חכם יותר משהאנס גרובר מצפה. אבל כן יש את ההבטחה שכל shmoe מהרחוב יכול להיות גיבור-על. זאת אומרת, יכול להציל את הבית שלו. יכול להציל, במקרה הזה, את הבניין השלם. אבל זה הרבה יותר מפתה מ… אתה יודע, יעקוץ אותך עכביש ותהפוך ל-superhero. זה הרבה יותר נגיש, כאילו.
יונתן: אז בוא נראה איך הוא מגיע לשם. עד עכשיו הרי לא ראינו אותו משתמש באלימות, בעצם.
לילך: כן.
יונתן: אנחנו כבר איזה חצי שעה לתוך הסרט, ורק אז זה מגיע. בוא נקרא להם "הרעים", מבינים שיש מישהו בבניין, והם שולחים מישהו להרוג אותו, לתפוס אותו.
[הקלטה - מתוך הסרט - מוזיקה מאיימת]
Tomy: “No one is coming to help you.You might as well come out and join the others.”
יונתן: ואז כשאין לו ברירה, ובאמת כשאין לו ברירה, הייתי אומר אפילו בטעות, מקליין הורג אותו.
[הקלטה - מתוך הסרט]
John McClane: “Drop it, dickhead! It’s the police.”
Tomy: “You won't hurt me.”
John McClane: “Yeah? Why not?”
Tomy: “Because you are a policeman. There are rules for policemen.”
John McClane: “Yeah. That’s what my Captain keeps telling me.”
[קולות מאבק וירי]
יונתן: הוא מנסה בהתחלה לתפוס אותו. הבחור הגרמני אומר, "אתה שוטר, יש לכם חוקים", שזה מין גם קלישאה של סרטי משטרה, ומקליין אומר: "כן, זה מה שה… הפקד שלי תמיד אומר לי". אבל בסוף, כשהוא הורג אותו, הוא הורג אותו בטעות. הם נאבקים, נופלים במדרגות, והוא שובר לבחור השני את המפרקת.
[הקלטה - מתוך הסרט - מאבק וצעקה]
לילך: נכון, אבל אנחנו כן מקבלים כאן איזושהי הצצה לזה ש… עוד פעם, אנחנו בסוף שנות ה-80. זאת אומרת, אני לא יודעת אם על שוטרים… אני למעשה יודעת שעל שוטרים היום, הדבר שיאמר להם זה לא: "לכם יש את החוקים שלכם, אתם לא יכולים לעשות…". לא, כאילו, שוטרים היום המון פעמים מצטיירים כ-lawless, פסיכופתים כמעט, כמפעילי כוח מוגזם.
יונתן: תלוי באיזה מדינה.
לילך: כן, נכון.
יונתן: בארצות הברית זה מאוד נכון.
לילך: גם פה. יצאנו לרחוב, ראינו. [צוחקת] אבל בסדר, כן, כן, כן. הוא כן נותן לנו את ההבנה הזאת שהוא השוטר שכן יפר את החוקים, אם בעיניו זה בשביל ה-greater good, כי הוא יודע משהו שהחוקים עצמם מוגבלים מכדי לדעת. עדיין, זו דמות מאוד מסוימת של שוטר.
יונתן: יש רגע מעניין שהוא לוקח את הגופה של מר גרמני, שם עליו [מגחך] כובע של סנטה קלאוס, מכניס אותו למעלית, והמעלית יורדת, נפתחת איפה שנמצאים כל הרעים, וכתוב: "Now I have a machine gun. Ho-ho-ho".
לילך: כן.
יונתן: זה נורא טווסי.
לילך: ממש.
יונתן: זה נורא לא חכם, כביכול, להכריז על עצמו ככה. למה הוא מכריז על עצמו?
לילך: אני חושבת שהוא מנסה לפתות אותם החוצה מאיפה שאשתו נמצאת.
יונתן: לא! את טועה! זה…
לילך: בבקשה, תגיד לי.
יונתן: זה כי כמו שאמרתי, זה מסע ל… לבחון את הערך שלו מול אשתו.
לילך: אוקיי.
יונתן: אז זה בעצם מראה לאשתו…
לילך: מודיע על עצמו.
יונתן: "תראי, אני גבר-גבר". זה מעשה נורא טווסי ומאוד לא חכם. מבחינת אם אתה רוצה להתגנב ולפגוע ב… ברעים, אתה אמור כאילו להסתתר.
לילך: כן, אבל הוא כבר לא יכול להתגנב, כי הם שלחו מישהו אליו.
יונתן: כן, אבל כאילו זה מאוד… בכל זאת…
לילך: זה מאוד שוויצרי.
יונתן: תסכימי איתי שזה מעשה מאוד, כאילו, משוויץ.
לילך: חד משמעית.
יונתן: ובאמת, כמה סצנות אחרי זה, כאילו, אף אחד לא מבין: "מה קורה? יש משהו מוזר". היא יודעת. "It's John".
לילך: כן, נכון. כי מי עוד יכול לעצבן ככה?
יונתן: כן. ומה הוא עושה? "He's doing his job". כלומר, המסע של… לשניהם יש מסע קטן.
לילך: בטח.
יונתן: המסע שלה הוא מסע של להבין למה הוא לא בא איתה.
לילך: לא רק זה. להבין מי הוא באמת, ולהבין מה חשוב. מה שחשוב זה הגבר מהסוג הזה. שיכול לשאת אותך מבניין בוער, ולא לתקתק דברים במחשב.
יונתן: מעניין.
לילך: שהיא צודקת. [יונתן צוחק] סתם. לא יודעת. סתם.
[הקלטה - מתוך הסרט]
John McClane: “Mayday, Mayday! Anyone copying channel 9! Terrorists have seized the Nakatomi building and are holding 30 or more hostages!”
Supervisor: “Attention, whoever you are. This channel is reserved for emergency calls only.”
John McClane: “No fucking shit, lady! Do I sound like I'm ordering a pizza?!”
יונתן: הוא מצליח להתקשר למשטרה. הרי הוא גנב מכשיר קשר מה… מהגרמני. והם שולחים שוטר. ואז אנחנו פוגשים עוד שוטר. כלומר, זה כבר עוד… עוד… עוד גבר. עוד סוג של גבר, וגם עוד שוטר. וסוג מאוד מסוים של שוטר.
לילך: [מהמהמת בהסכמה]
יונתן: אני הולך לקרוא לו קארל ווינסלו. זה לא השם שלו.
לילך: קוראים לו ווינסלו.
יונתן: לא! קוראים לו סרג'נט אל פאוול.
לילך: אוקיי.
יונתן: אנחנו פוגשים את סרג'נט אל פאוול. מגלם אותו רג'ינלד ולג'ונסון, שהוא קארל ווינסלו מ… זה… סטיב ארקל. איך זה נקרא? "אריזה משפחתית"?
לילך: אה, אוקיי. סתם הטלת לי ביצים במוח והם בקעו לא בזמן. אוקיי.
יונתן: אני אקרא לו לחילופין, סרג'נט אל פאוול וקארל ווינסלו. כי קארל…
לילך: בשביל לבלבל.
יונתן: כן, בשביל לבלבל, ו…
לילך: להטריד רגע, אז למה לא?
יונתן: כי אפשר שלא לראות את זה.
לילך: בבקשה.
יונתן: והוא באמת קלישאה של שוטר מסרט משטרה סוג ב'. כי הוא לא שוטר הטוב, הוא לא רמבו, גם, מן הסתם. הוא ההפך המוחלט מרמבו.
לילך: אתה אומר קלישאה, אבל זה לא היה קלישאה אז. זה פשוט נוצר כי זה היה בסוף שנות ה-80. עכשיו אנחנו חושבים שזו קלישאה, I mean, השוטר השמנמני הזה שמסתובב עם דונאטס ואין לו באמת כוח…
יונתן: אבל זה לא נכון.
לילך: …לעשות את העבודה.
יונתן: לא נכון. זה כבר היה קיים. הוא קונה לא דונאטס, הוא קונה איזה חטיף אחר, והמוכר שואל אותו: "אתם לא אמורים לאכול דונאטס?".
לילך: [מהמהמת בהסכמה] נכון, נכון.
יונתן: זה כבר היה קיים.
לילך: הדימוי קיים. הדימוי קיים, נכון.
יונתן: והוא באמת ההפך ממקליין.
לילך: אני לא יודעת אם הם כאלה הפכים במובן הזה של שניהם, בסוף, מין… שוטרים… די צנועים? זאת אומרת, הם לא אוחזים באיזה… לא כוחות פיזיים מאוד גדולים. לא… הם לא מבריקים באיזה מין אופן. אתה יודע, זה לא השוטרי "Profiler". כאילו, הם שוטרים פשוטים. הם אנשים עובדים. זה לא הדימוי הזה של השוטרים המאוד-מאוד מבריקים של שנות החמישים, וזה לא השוטרים המין… אלכוהוליסט מרוסק, זאב בודד, שאין לו משפחה שהולך לתקן את העולם בגלל שהוא לא מצליח לתקן את מה שבפנים. וזה גם לא השוטרים האלה, של נגיד, אחרי nine-eleven, של "thank you for your service" שנמצאים בקו אחד עם מכבי אש ועם חיילים. לא, הם פועלים, שהם במקרה גם שוטרים. וזה מאוד משמעותי כאן בתוך ההקשר של מעמדות.
יונתן: כן.
לילך: והם מזהים אחד את השני מיד באותו מקום, באותו מעמד. הסרט אפילו לא מתעכב על זה שאחד מהם שחור, אחד מהם לבן.
יונתן: כי הם לא… קודם כל הם לא רואים אחד את השני, אז הם לא יודעים שאחד שחור ואחד לבן.
לילך: אני אגיד את הדבר הגזעני, אתה יכול לזהות בקול.
יונתן: אולי את. אני עיוור וחירש לדברים האלה. אולי…
לילך: בסדר גמור. בכל מקרה, הם מזהים אחד את השני כשוטרים לפני שהם מזהים אחד את השני כאדם שחור ואדם לבן.
יונתן: אני מסכים שיש פה עניין מעמדי, כי בסוף…
לילך: זה הם נגד העולם, קצת.
יונתן: בסוף, הם… ווינסלו הוא זה שהופך להיות השותף שלו, למרות שיש סוכני FBI ולמרות שמגיע סגן מפקד המשטרה. בסוף, האנשים…
לילך: הם בעצם כולם מחבלים בעבודה שלהם.
יונתן: האנשים שהם אותו מעמד, הם יכולים לעבוד ביחד.
לילך: כן.
יונתן: ויש לו גם סיפור רקע קטן, שהוא… הוא עזב את הרחוב, והפך להיות, כאילו… הוא היה שוטר יותר… שלקח יותר סיכונים. הוא עושה עבודה יותר פשוטה עכשיו, כי…
לילך: הוא במשרד.
יונתן: כי הוא ירה פעם אחת ב… בטעות בילד בן 13, ומאז הוא לא מסוגל לשלוף אקדח.
לילך: הוא לא מסוגל לחיות עם האשמה הזאת.
יונתן: וזה האקדח שמופיע במערכה הראשונה, או השנייה. אנחנו כאילו מדברים רק על הסצנות הדיבוריות, אבל אסור לשכוח שבין לבין לבין לבין יש המון אקשן.
לילך: כן.
יונתן: ואני לא רוצה שנדלג על זה, כי בסופו של דבר זה מה שאנשים באים עבורו.
לילך: אוקיי. מה יש להגיד על האקשן, אבל?
יונתן: לעשות סצנת אקשן טובה זה דבר מאוד מורכב. זה דורש מיומנות טכנית של איך אתה מצלם את זה? ואיך אתה עושה את הסאונד? ואיך אתה בונה את זה? ואת יכולה לראות סצינת אקשן היום, ולפעמים זה פשוט בליל של צבעים ורעשים שאי אפשר להבין כלום. ולפעמים זה דבר חכם ומצוין. אני חושב בראש עכשיו על "ג'ון וויק", ונגיד "פיוריוסה", שיצא לא מזמן, שהם סרטים שעושים אקשן מעולה.
לילך: [מהמהמת בהסכמה]
יונתן: אבל זה דורש ידע. אז ידע טכני, זה אחד, וזה קיים פה בשפע. זה דורש מקוריות. שני אנשים עומדים בחדר ויורים אחד בשני, זה לא מאוד מעניין.
לילך: כן.
[הקלטה - קולות אקשן מתוך הסרט]
יונתן: ויש את זה פה. יש פה כל מיני סצינות "מקגייוור", שהוא נתלה… ברוס ויליס נתלה מהרצועה של הנשק, וברגע אחר, יותר מאוחר, הוא קושר את עצמו ל…
לילך: זרנוק.
יונתן: זרנוק כדי לברוח מהפיצוץ, וכל מיני דברים כאלה, שבעצם אנחנו רואים את זה עד היום, בכל מיני סרטי "משימה בלתי אפשרית". וגם ברוס ויליס עשה הרבה מה-stunts בעצמו. והכי חשוב, צריך שיהיה לכל הדברים האלה undertone רגשי. כי סתם אקשן… לפעמים, נגיד, "ג'ון וויק" זה כמו לראות מחול. זה פשוט לראות דבר שעשוי טוב טכנית, והוא מרהיב, אבל הסיפור פתטי ולא רלוונטי. פה האקשן הוא מעניין, כי כל הסצנות מקדמות, או מביאות משהו רגשי, שהוא רלוונטי לסרט. או שהם מקדמות את העלילה, או שהם מביעות יחסי כוח. דיברנו על הסצנת אקשן הראשונה הזאת, ואיך היא מציגה לנו את הדמות של ברוס ויליס, של מישהו שמוכן לעבור על החוקים כשזה נדרש. או בסצנה אחרת, אנחנו נראה אותו בתור מישהו שהוא יותר חכם, ממה שחשבנו.
לילך: נכון.
יונתן: או בסצנה אחרת, שנגיע אליה, היא מביעה את יחסי הכוחות בינו לבין האנס גרובר. אז זה הדבר. בואי נדבר על השיחה הראשונה בינו לבין האנס גרובר.
[הקלטה - מתוך הסרט]
Hans Gruber: “I thought I told all of you I want radio silence until further…”
John McClane: “Oh, I'm very sorry, Hans. I didn’t get that message. I figured since I’ve already met Tomy and Marco and his friend here, I figured you and Karl and Franco might be a little lonely, so I wanted to give you a call.”
Hans Gruber: “It’s very kind of you. You are most troublesome for a security guard.”
John McClane: “Ehhhhh! Sorry, Hans, wrong guess.”
יונתן: ומעכשיו בעצם ועד סוף הסרט, יש לנו סוג של דיון על יחסי הכוחות ביניהם.
לילך: בכלל יש לנו יחסים ביניהם, שזה דבר מעניין.
יונתן: מה הכוונה?
לילך: הם מזהים אחד את השני כמי שמשתווים זה לזה. זאת אומרת, הדיאלוג המדומיין, נגיד, של האנס גרובר, הוא לא עכשיו מול ה-FBI, או אמריקה. זה ממש ספציפית ג'ון מקליין, והוא נהיה הדבר שלו.
יונתן: אבל עבור גרובר, ג'ון מקליין הוא אמריקה.
לילך: כן. נכון.
יונתן: בשיחה הראשונה הזאת הוא אומר לו: "מה אתה, עוד אמריקאי שחושב שהוא ג'ון ויין? שהוא קאובוי?", וזה התפישה שלו.
לילך: לגמרי, הוא צריך פרצוף.
יונתן: הוא סולד… הוא סולד מארצות הברית, והוא סולד ממקליין כאמריקאי.
לילך: והוא בז לו, ובגלל שהוא בז לו, הוא מזלזל בו. זו מפלתו.
[הקלטה - מתוך הסרט]
Hans Gruber: “You know my name, but who are you? Just another American who saw too many movies as a child? Another orphan of a bankrupt culture who thinks he's John Wayne? Rambo?…”
John McClane: “was always kinda partial to Roy Rogers actually.”
Hans Gruber: “Do you really think you have a chance against us, Mr. Cowboy?”
John McClane: “Yipee-ki-yay mother-fucker.”
יונתן: והתגובה של מקליין היא מעניינת לא פחות. "ייפי-קאי-איי, מאד'רפאקר". כלומר, הוא מאמץ את הדמות הזאת של האמריקאי. "כן, אני האמריקאי. אני ג'ון ויין. אני הקאובוי. ואני הולך לנצח אותך".
לילך: כי כשמאיימים עלינו, אנחנו הולכים ל… סתם, זה סתם מזכיר לי את ה… את הדבר הישראלי שקורה עכשיו, אחרי שבעה באוקטובר, ה"מי שמתעסק, מתרסק". זאת אומרת, אנחנו או מגיעים לבייסיק של הישראליות שלנו, או לבייסיק של האמריקאיות שלנו, בשביל להוכיח שלא מתעסקים איתנו.
יונתן: הבייסיק של האמריקאיות הזאת, מעבר לזה שזה דמות הקאובוי, לצורך העניין, זה עוד הרבה דברים. זה האדם שבונה את עצמו, "self made man". האדם שמצליח בעורמתו, חוכמתו וכוחו, להביס את כל הסיכויים. כלומר, זה מין קלישאה אמריקאית שהיא כוללת מעבר ל… לקאובוי. כלומר, זה קלישאה ש…
לילך: הרבה מעבר.
יונתן: קפיטליסטית. קלישאה רייגניסטית, שזאת התקופה. ומקליין הוא זה, ולא רק שהוא זה, הוא גאה.
לילך: הוא זה פלוס. בגלל שהקאובוי הוא הגבר השותק, המהורהר, שמעדיף לשלוף אקדח על פני… לנסח משפט. הוא לא, הוא עושה את המין דבר כזה של… הוא מנהל דיאלוג עם עצמו, הוא כן מכביר במילים. הקרב הוא קרב שנינויות. הדיבור שלו עם עצמו הוא קצת… הוא דיבור משועשע. הוא משתמש בהומור. הוא הרבה יותר מהקאובוי כבר.
יונתן: אני אגיד שזו גרסה…
לילך: הוא הגבר החדש.
יונתן: …יותר מתוחכמת של אותו דבר. זה רמבו - בתחפושת.
לילך: לא נכון! [יונתן מגחך] לא נכון! יש לו אישיות, יש לו… יש לו… לא שלרמבו אין אישיות.
יונתן: כן, זו התחפושת.
לילך: אני אוהבת את רמבו. אבל הוא הגבר שבוכה בסוף. הוא הגבר שמפחד בהתחלה. איפה תראה את זה? איפה תראה את זה בקאובויים? איפה תראה את זה ברמבו?
יונתן: זו תחפושת. טוב, בואי נדבר על זה בסוף.
לילך: אתה תחפושת!
יונתן: את תחפושת. אחרי זה יש לנו שיחה קצרה בין האנס להולי, פרודתו של…
לילך: כן.
יונתן: …מקליין. ואני מתעכב עליה רק כי אני רוצה… הרבה פעמים מדברים על התסריט של "מת לחיות" וכמה הוא מבריק. שני ניואנסים קטנטנים. אם האנס יבין שהולי היא אשתו של מקליין, יש לו כאילו קלף עליו.
לילך: כן.
יונתן: אבל, אנחנו זוכרים בתחילת הסרט שהיא הורידה את התמונה שלה במשרד איתו.
לילך: והיא מציגה את עצמה כמיס ג'נרו.
יונתן: והיא מציגה את עצמה לא בתור מקליין, אלא בתור ג'נרו. אז אם הדברים אלה היו מופיעים רק עכשיו, בלי שום setup לפני זה, אז זה היה גרוע. אבל אנחנו כבר יודעים את זה. אנחנו כבר ראינו את זה, ואז כשזה מגיע וזה מהדהד, זה עובר חלק. אז זה ההבדל בין תסריט מגושם לתסריט שכתוב כהלכה. ויותר מזה, הסצנה הזאת יוצרת שעון מתקתק. כי עכשיו אנחנו יודעים שהוא יגלה, בסופו של דבר. אנחנו לא יודעים איך, אבל זה יגיע.
לילך: נכון.
יונתן: אז במין סצנה שהיא כמעט חסרת חשיבות עלילתית, אנחנו לומדים המון, ומקבלים המון. וזה ההבדל, אני חושב, זה היתרון היחסי של "מת לחיות".
לילך: באופן כללי, אני חושבת שהתסריט הזה, הסרט הזה, הוא לא מדיר קהלים מתוכו. זאת אומרת, הוא לא נעשה לנערים בני 15 בחופש הגדול. הוא מזמין אליו נשים, למשל, שמוצאות את עצמן במין סיפור הזוגי הזה. לא שנשים מתעניינות רק בזוגיות, זה לא מה שאמרתי. אבל הוא מרחיב את הקהל שלו, ובעצם זה הוא קצת נותן משהו לכל אחד בלי להזנות את עצמו, בלי לרדד את עצמו. הוא עושה את זה מעצם היותו באמת תסריט טוב.
יונתן: רגע, לי יש שאלה.
לילך: כן.
יונתן: אם אין… אם אין אישה בסרט, זה לא מעניין אותך?
לילך: אני לא חושבת שבהכרח, אבל אני יכולה לראות למה במקרה הזה זה מעמיק את הדמות שלו. בין היתר, זה הופך אותו לפגיע. דיברנו ב"חומות של תקווה" על זה ש… כשיש לך מערכת יחסים, כשיש לך מישהו שאתה אוהב, זה הופך אותך לפגיע. זה כבר יותר מעניין. אם הוא זאב בודד, אז שיהיה זאב בודד, כאילו. אבל אז אין לו כל כך מה להפסיד. זאת אומרת, הוא כבר הפסיד מה שהיה יכול להפסיד, כי הוא החליט להיות זאב בודד. אבל מקליין, שמחזיר לעצמו את ה-”manhood", לטענתי, הוא האדם שרוצה לשמר את המשפחה שלו.
יונתן: אוקיי. אז מקליין הולך ומנצח. כלומר, הוא מביס עוד ועוד טרוריסטים. לכאורה טרוריסטים. אבל במקביל הולך והולך ונחלש.
לילך: כי הוא נפצע.
יונתן: הוא נפצע. בכל קרב הוא מאבד קצת. מתלכלך קצת.
לילך: מתלכלך קצת? הגופייה שלו הופכת לחומה.
יונתן: כן.
לילך: לא הבנתי איך זה טכנית אפשרית שהיא תהיה חומה באופן כל כך אחיד. מי מתלכלך ככה?
יונתן: ה… זה שהוא יחף בולט מאוד.
לילך: כן.
יונתן: באיזה רגע מאוד מסוים, האנס גרובר, החכם, אומר למי שלידו לירות בזכוכית, והוא דורך על הזכוכית, ואז אנחנו מקבלים אותו גם, בקושי הולך.
לילך: פצוע, כן.
יונתן ואז יש לנו סצנה שהוא מבקש מקארל ווינסלו למסור מילים אחרונות לאשתו.
[הקלטה - מתוך הסרט]
John McClane: “I want you to find my wife… Don't ask how, by then you'll know how. I want you to tell her that… Tell her that it took me a while to figure out… ah… what a jerk I’ve been…”
לילך: שזה קצת הגזמה, אתה לא חושב?
יונתן: מאיזו בחינה?
לילך: זה… זה הרי… זה יושב על ה-trope הזה של "החייל הגוסס בקרב", שבאמת דם מפעפע לו מן העורק הראשי, והוא אומר בכוחותיו האחרונים למי שמחזיק אותו, מין כזה: "Tell Laura I love her", כזה. יש לך זכוכית ברגל. [יונתן צוחק] זה לא…
יונתן: לא, רגע, רגע.
לילך: זה המקבילה של paper cut לשוטר, לא?
יונתן: לא! הוא נגד 12, 14 טרוריסטים.
לילך: הוא לא קרוב למות עכשיו.
יונתן: הוא לא גוסס.
לילך: הוא לא גוסס. [מגחכת]
יונתן: הוא לא גוסס, אבל הוא מבין שיכול מאוד להיות שבקרב הבא…
לילך: הוא לא יצא. נכון.
יונתן: הוא פשוט, הוא לא יצליח לנצח.
לילך: נכון. בסדר.
יונתן: הוא לא יכול לנצח תמיד. הוא לא רמבו.
לילך: הוא לא רמבו, ואני גם סתם מתנשאת. אנחנו יודעים שאם אני… אדרוך על שבלול, אני צריכה עכשיו יום מחלה.
יונתן: אבל איך [צוחק] איך מילות הפרידה שלו, יחסית למילות פרידה?
[הקלטה - מתוך הסרט]
John McClane: “She's already heard me say ‘I love you’ a thousand times. She never heard me say ‘I'm sorry’.”
לילך: הוא אומר, "היא שמעה אותי אומר… אומר שאני אוהב אותה מאות פעמים, אבל היא אף פעם לא שמעה אותי אומר שאני מתנצל". מה אני אגיד? זה אפרודיזיאק נשי. [צוחקת]
יונתן: זה עובד.
לילך: זה עובד.
יונתן: זה עובד עלייך.
לילך: זה פשוט עובד עליי. כי אני טיפשה.
יונתן: אני פשוט תוהה. בסופו של דבר, את אומרת שהוא עובר איזושהי מסע של גבריות. אני אומר שהוא עובר… עושה איזו מסע של, כאילו, לזכות בחזרה, להוכיח את ערכו.
לילך: זה אותו דבר.
יונתן: זה לא אותו דבר!
לילך: אבל במקרה הזה זה כן.
יונתן: מה הוא עושה, חוץ מלהרוג הרבה אנשים, שבאמת גורם לו להבין שהוא לא היה בסדר? הוא הרג… הוא הרג שבעה גרמנים, ואז הוא מבין שהוא לא היה נחמד לאשתו?
לילך: אני לא יודעת לגבי…
יונתן: מה הקשר?
לילך: אני לא יודעת לגבי "לא היה בסדר". אבל הוא מציל את הבית. כי מהבחינה הזאת, ה… הבית שלהם במקרה ה… עכשיו זה בניין נקטומי, שהוא מטונימי בעיניי לארצות הברית בכלל. הוא מציל את הבית. הוא פוגש מוות. זאת אומרת, אני לא יודעת על מה בדיוק הוא מתנצל, על זה שהוא לא הסכים להגיע איתה ל-.L.A? זה קצת נראה בסוף הסרט שהיא מוכנה לחזור איתו לניו יורק, כי היא הבינה עד כמה כל הפאר הזה הוא פאר מדומיין.
יונתן: זו שאלה שהתכוונתי לשאול. בואי נחכה לרגע שזה קורה.
לילך: בסדר.
יונתן: אז אני רק אעשה לנו קצת סדר, כי עשינו קצת בלגן ב… בדיון שלנו. כי בסוף, כאילו, גרמנים יורים, גרמנים מתים. אנחנו יודעים שה-FBI מגיע. Agent Johnson and special agent Johnson, שזה בדיחה נורא מצחיקה. לא?
לילך: לא, בסדר, הכל בסדר.
יונתן: לילך מולי. אני מדווח שאינה מחייכת. [מגחך]
לילך: לא.
יונתן: הם חושבים שהם טרוריסטים. הם חושבים שמי שבתוך הבניין טרוריסטים, ולכן יש להם נוהל מאוד מסוים של איך להתמודד עם טרוריסטים. בינתיים, הטרוריסטים לכאורה, אנחנו מגלים שהם פשוט גנבים. הם פשוט רוצים את הכסף…
לילך: כן.
יונתן: לא מסיבות אידיאולוגיות…
לילך: לא.
יונתן: …ולא משום דבר, והתוכנית שלהם מאוד ברורה. הם הולכים לפרוץ את הכספת, והם מצליחים לעשות את זה, והם הולכים לפוצץ את הגג. להעלות את כל החטופים לגג ולפוצץ את הגג. במקביל, ה-FBI חושב: "יש לנו נוהל, והנוהל אומר שאנחנו נירה בכל האנשים שבגג, כולל הטרוריסטים". אז אנחנו כבר מגיעים לנקודת הרתיחה, שבו זה הכל עומד להיגמר, ומקליין כמובן מציל את היום. Saves the day. זה עובד בעברית?
לילך: כן.
יונתן: מציל את היום. אומר לחטופים לרדת למטה. ויש לו שני… מה שנקרא בסרטי אקשן "קרב בוס", או במשחקי מחשב. מכירה את המושג?
לילך: לא.
יונתן: "קרב בוס" זה בסוף של כל שלב במשחק מחשב, יש את הקרב הכי קשה…
לילך: בשביל לעבור למסך הבא?
יונתן: בשביל לעבור למסך הבא.
לילך: [מהמהמת בהבנה]
יונתן: אז יש לו שני קרבות בוס. אז הקרב בוס הראשון הוא עם הגרמני ארוך השיער, שהוא אח של הגרמני הראשון שהוא הרג.
[הקלטה - מתוך הסרט]
Karl: “We are both professionals. But this is personal.”
[קולות ירי ומאבק]
יונתן: עכשיו, אני מציין את זה לא כדרך אגב, אלא כדי להביע שוב, זה אקשן לשם שמיים. כלומר, זה לא סתם עוד קרב. יש פה מימד אישי.
לילך: כן.
יונתן: בלי המימד האישי, הדברים האלה הופכים להיות משעממים ורפטטיביים. אז הוא מביס אותו, ואז יש לו קרב בוס מול האנס.
[הקלטה - מתוך הסרט]
John McClane: “Haaaaaans!”
Holly: “Jesus!”
John McClane: “Hi Honey.”
יונתן: האנס מכוון אקדח ל… להולי, ומבקש ממקליין להוריד את הנשק. מקליין מוריד את הנשק, אבל אנחנו רואים שיש לו אקדח שמודבק לגב שלו, ויש לו רק שני כדורים. הוא צריך לשלוף את האקדח, לירות בהאנס, בלי לפגוע בהולי, ולירות בעוד שומר רע שנמצא שם.
[הקלטה - מתוך הסרט]
[שתי יריות]
John McClane: “Happy trails, Hans!”
יונתן: אני טוען שבשלב הזה הוא כבר רמבו. הוא, עם הרובה שכאילו, יכול לנצח את כולם, והוא מנצח במין, כאילו, דבר שהוא כמעט בלתי אפשרי. כאילו, לשלוף אקדח, לירות בשני אנשים, לפגוע בדיוק.
לילך: כן.
יונתן: זה רמבו. הוא סיים את המסע שלו. מלהיות סתם עוד אחד, סתם אדם, ללהיות כוכב אקשן של ממש.
לילך: כן.
יונתן: זו הפרשנות שלי לזה, וגם זה קצת תרגיל קאובוי. כלומר, אנחנו שוב…
לילך: כן.
יונתן: …מקבלים את הדבר הזה של "אני קאובוי באמת, ואני עושה תרגילים של קאובוי, ואני מצליח".
לילך: נכון.
יונתן: נכון? זהו? אין ביקורת?
לילך: אתה רוצה שאני אבקר דברים?
יונתן: לא יודע.
לילך: או לא? אין צורך.
יונתן: לפעמים. אני מופתע. ואז יש לסרט איזה שמונה סופים. כמו…
לילך: שנייה…
יונתן: אה, כן.
לילך: אני רוצה לדבר רגע על ה-Nakatomi building הזה.
יונתן: בואי נדבר על Nakatomi building.
לילך: כי בתוך הבניין הזה, הסגור… הרי אנחנו הרבה פעמים מדברים על זה שכשיש עולם סגור, הוא איזשהו "ייצוג של", נכון?
יונתן: [מהמהם בהסכמה] כן.
לילך: החללית! ה… ספינה!
יונתן: הבית כלא.
לילך: הבית כלא, בדיוק. יש שם לכאורה את כל מה שיש בחוץ. אז גם בניין נקטומי הזה הוא מטונימי בעיניי לארצות הברית באותה תקופה, ובאמת יש לנו כבר בתוך הבניין את כל הייצוגים.
[מוזיקת רקע]
לילך: יש לנו את ה-working class hero הזה בצורת מקליין, ויש לנו את היאפים, ויש לנו את היפנים שרוצים להשתלט. התקשורת מנסה להיכנס פנימה. זאת אומרת, יש שם את סך ה… והמחבלים, כמובן. יש שם את סך החרדות שארצות הברית מתעסקת בהן באותו רגע, והוא בעצם מציל את ארצות הברית. זאת אומרת, הוא לא מציל רק את הבניין. אני חושבת שמה שהסרט רוצה, הוא מציע לנו כאן, זה מעמד הפועלים, השוטרים האלה שאתם מזלזלים בהם אפילו, ושהם כזה, במקרה של ווינסלו, מין כזה פקיד עם אקדח, הם מה שיחזירו את ארצות הברית להיות ארצות הברית הטובה, ה"אמריקן פאי" הזה. אני חושבת שזה מועבר לנו גם דרך זה שהולי…
יונתן: הולי?
לילך: מבינה את זה בסופו של דבר. שהדבר הזה של קוקאין, ומסיבות, וחליפות, ומחשב בכניסה לבניין [מגחכת], מי צריך את זה? מה שצריך זה את ה-good old fashion [sic] American man, שמצליח להילחם, מציל את האישה שלו, מציל את ארצות הברית, מציל את הבניין.
יונתן: אז עשינו מסע שונה, אבל הגענו לאותו מקום, אני חושב. חזרה אחורה, לא קדימה.
לילך: אה… קדימה זה תמיד גם אחורה.
יונתן: אויש. [נאנח]
לילך: ג'יזס, מה?
יונתן: אני אפילו לא אתייחס. אפילו לא אתייחס.
לילך: אתה… אתה מכיר…
יונתן: לא. חזרה…
לילך: את המטוטלת?
יונתן: חז… חזרה…
לילך: אתה מכיר איך היא עובדת?
יונתן: חזרה אחורה לגיבור האמריקאי, הכה האמריקאי, הכה קלישאתי-אמריקאי. שכן, לפני שנתיים ייצג את זה רמבו, ועכשיו מייצג את זה מקליין בגרסה טיפה יותר מלוקקת.
לילך: כן. "Make America Great Again".
יונתן: יפה. אז לסרט יש איזה שמונה סופים, כמו לשר הטבעות. אני ארכז אותם… [מגחך] את לא יודעת שלשר הטבעות שיש איזה שמונה סופים?
לילך: אני פשוט לא הבנתי, לא… לא ראיתי את ההשוואה הזו באה.
יונתן: יש את הפגישה עם הולי, סוף-סוף, שבה הם מתנשקים, ו… "הוי, אנחנו עכשיו נהיה ביחד לנצח נצחים". למרות ש…
לילך: [מהמהמת בהסכמה] לעשר דקות.
יונתן: למרות שלא ברור אם היא תחזור לארצות… לניו יורק, או הוא יעבור לקליפורניה.
לילך: זה לא משנה, זה detailing, וזה סרט שאין לו… אתה לא רואה את ההשלכות. אתה לא רואה אותם.
יונתן: ואז הפגישה עם ווינסלו. והנה, מסתכלים גבר אל גבר, working class אל working class…
לילך: כן.
יונתן: עכשיו אנחנו מבינים. ו-ווינסלו אפילו מציל את מקליין.
[הקלטה- מתוך הסרט - מוזיקה דרמטית ויריות]
יונתן: הוא שולף את האקדח כדי להרוג…
לילך: הוא שולף את האקדח!
יונתן: את הגרמני האחרון.
לילך: עכשיו…
יונתן: הבוס שלא הרגנו עד הסוף.
לילך: עכשיו הם מחוברים, בברית דמים. זאת אומרת, זה באמת הדבר הזה של לשרוד קרב ביחד.
יונתן: אלימות. הכל, הכל, הכל, הכל. כל השלבים, כל השיפורים, כל ההצלחות, הם כולן עוברות דרך אלימות. מתוחכמת יותר, מתוחכמת פחות, אבל הם כולן עוברות דרך אלימות. אוקיי?
לילך: כן.
יונתן: אפרופו, "Make America Great Again". ואז הולי קוראת לעצמה מקליין, ולא…
לילך: מיסיס מקליין.
יונתן: מיסיס מקליין. מוצאת את מקומה. ואז יש לנו עוד סוף קטן עם הלימוזינה, שמופיע כאתנחתא קומית.
[הקלטה - מתוך הסרט]
Argyle: “If this is your idea of Christmas, I gotta be there for New Year's.”
[מתוך שיר הסיום - "Let It Snow", דין מרטין]
“Oh, the weather outside is frightful
But the fire is so delightful
And since we've no place to go…”
יונתן: לקראת סיום לילך.
לילך: כן.
יונתן: את ידעת שיש לנו בעונה הזאת חסות?
לילך: אנא, ספר לי הכול על החיים.
יונתן: "הארץ" לא יכל לעמוד במשכורות העתק שלנו.
לילך: הדיווה שאתה.
יונתן: השמפניה שעכשיו מולנו בשולחן. התלבושות שאת מתעקשת לבקש, למרות שאמרתי לך מאה פעם - זה רק… זה רק האודיו.
לילך: מי צריך נוצות?
יונתן: אין צורך.
לילך: מי צריך נוצות באור יום, כן?
יונתן: אז יש לנו חסות…
לילך: אה-הא.
יונתן: מבית הספר לקולנוע ולטלוויזיה על שם סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב. ובמסגרת החסות הזאת, יש לנו את הפריבילגיה הגדולה לדבר עם מתן יאיר, היוצר של "פיגומים", "חדר משלו", ואחראי על תוכנית ההכשרה לתואר שני בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה. שלום, מתן.
מתן: שלום.
לילך: היי.
מתן: אהלן.
יונתן: מה שלומך?
מתן: מצוין.
יונתן: מה קשור אתה ו"מת לחיות"? אנחנו חשבנו שנזמין אותך לאיזה סרט אחר, שלא נחשוף עכשיו איזה סרט זה, אבל אמרת לי לא, חדר… אני רוצה לבוא ל"מת לחיות".
מתן: אני גדלתי על "מת לחיות". נראה לי הייתי בין 11-12, כשהוצאתי את הסרט מספריית "וידאו גיא" בהרצליה, וחרשתי את הסרט הזה, ואני חושב שעשיתי ממנו עותקים, והעברתי לילדים בכיתה.
לילך: וואו!
מתן: כן.
לילך: דילר!
יונתן: פחחח. [צוחק]
מתן: וכל סרטי האקשן שחלק הזכרתם או לא, אבל צ'אק נוריס - "קוד השתיקה", סילבסטר סטאלון - "קוברה", אלה סרטים שעליהם גדלתי פחות או יותר, ואקשן חביב עליי מאוד. זה שאני עושה סרטים אחרים, זאת בעיה אחרת.
יונתן: עוד לא מאוחר.
מתן: כן, אני חושב שבסופו של דבר אני אגיע למשהו עם אקדח, בוא נגיד את זה כך.
יונתן: מתן, ביקשנו ממך לבחור סצנה שנוכל להרחיב עליה, והפתעת אותנו מאוד עם סצנה כמעט אקראית, שדיברנו עליה בחטף ממש, שבה האנס גרובר והבריון הגרמני שלו מנסים לירות למוות במקליין. ובאחד הרגעים גרובר אומר לבריון, "Shoot the glass".
לילך: [במבטא גרמני] "Shoot the glass". [צוחקת]
יונתן: על הפנים, לילך. זה לא יעבור. [לילך צוחקת] לא ישרוד עריכה. ואז מקליין, כדי לברוח, נאלץ לדרוך על זכוכית. למה זה? למה זה…
מתן: אני חושב שזו סצנה קולנועית מעולה, ואני מופתע וקצת מאוכזב מכך שלא גם אתם ראיתם את הסרט וחשבתם שזאת הסצנה שראוי לדבר עליה. כי קודם כל…
לילך: אנחנו שמרנו אותה בשבילך, מתן.
יונתן: כן. או-אה.
מתן: כי… נכון.
יונתן: נותן החסות שלנו מאוכזב מאיתנו.
לילך: כפוי טובה. כבר!
מתן: כי קודם כל זה רגע שיש פה פחות דיבורים, והמשפט שיש בו הוא משפט מופתי.
[הקלטה - מתוך הסרט]
Hans: “Shoot! The glass!”
מתן: וזה נכון שלילך עושה אותו במבטא הנכון והמדויק "שוט דה גלאס" [במבטא גרמני]. וכשהאנס גרובר אומר את זה לקארל, שהוא גרמני-גרמני, עם השיער בלונדיני הארוך, ויש כאן את הרגע הזה שבו האנס, אנחנו מרגישים שהוא חכם יותר. זה רגע שבו הוא פוגע בעקב האכילס של ברוס ויליס, של ג'ון מקליין, שמתחילת הסרט כפות הרגליים שלו נבנות עבור הרגע הזה שבו הכפות שלו יתמלאו בשברי זכוכיות ושובל של דם בשירותים שאחר כך הוא מגיע אליהם כדי להוציא מהם את ה… את הרסיסים. את אמרת מקודם קצת בזלזול, שזה כמו paper cut במשרד?
לילך: לא, אבל אני סתם צחקתי, כן.
מתן: כי אני חושב שכל אחד מאיתנו מכיר שנשברת כוס בבית, ואנחנו מפחדים נורא ומטאטאים, ו"אל תלכו יחפים". כי התחושה הזאתי שאתה נכנס לך הרסיס הזה לתוך כף הרגל, היא כואבת, היא מציקה. והיא פחות או יותר משתקת אותך. ושמה יש מיליוני רסיסים על הרצפה, ואתה יכול להרגיש את הספציפיות הזה, את הכאב המסוים הזה מלווה את ג'ון, והוא לא יכול לעמוד על הרגליים. ומי ש… אם אתה לא עומד על הרגליים, זה כאילו "last man standing"…
יונתן: זה גם…
מתן: ואתה הפסדת בקרב.
יונתן: זו גם הפציעה היחידה תכל'ס שאנחנו רואים פגיעה פיזית בו.
מתן: נכון מאוד.
יונתן: כי זה שהוא נופל וכאלה, זה קצת כמו סרט מצויר, זה בסדר. אבל זה הפעם הראשונה שאנחנו רואים אותו ממש פצוע.
מתן: נכון. וזה כל כך ספציפי, וזה כל כך קטן, כאילו הזכוכיות, זה מה שבסופו של דבר משתק אותו, וזה כל כך חכם מצד האנס, שהרגע הזה הוא בעיני מופתי. וכשאתה כותב תסריט, ואתה… כל הזמן מלמדים אותך, או אומרים לך לסבך את העניינים, ושהדברים יותר מסובכים, ושלהקשות על הגיבור, ולהקשות על הגיבור. וכאן אני חושב שיש… קופצת איזושהי מילה אחרת. כשאתה בתור כותב, או תסריטאי, אתה צריך להתעלל בגיבור שלך. לא להקשות עליו, לא לסבך לו את החיים - אלא ממש להתעלל בו. והרגע הזה של הזכוכיות הוא רגע של התעללות של הכותב בגיבור שלך. וזה בעיניי רגע נורא נוגע ללב, וזה לא סתם שברוס ויליס, הוא מגיע אחר כך לשירותים, והוא בתחתית שלו, ובגלל זה גם לא מספר לו על נקודת השפל בחייו שלו…
יונתן: כן.
לילך: [מהמהמת בהסכמה]
מתן: עם אותו נער בן 13, והוא אומר את מילות הפרידה.
[מוזיקת רקע - הסימפוניה התשיעית של בטהובן]
יונתן: אז מתן, אני חושב שהעשרת ממש את הדיון שלנו. וחבל שלא היית מההתחלה. אולי בפעם הבאה. אז תודה רבה.
מתן: אני אשמח.
לילך: תודה רבה.
מתן: תודה לכם.
יונתן: אז לסיום, בוא ננסה להגיד בקצרה, למה אנחנו חושבים שלסרט הזה הוא כל כך אהוב, גם כמעט 40 שנה אחרי?
לילך: אני חושבת שזה סרט feel good וכייפי. הוא יותר כייפי בעיניי מסרטי אקשן מודרניים. הוא בטח מנצח בשבילי את הז'אנר של הגיבורי-על, כי באמת, כאילו, מה אכפת לי שיש לך חוטי עכביש על הידיים? תראה לי איך אתה נלחם עם מהדק משרדי! תראה לי משהו שיש לו איזושהי תקשורת עם ה… עם העולם שלי, עם אנשים שאני מכירה. זה הרבה-הרבה יותר אטרקטיבי, ובסוף, בסוף, בסוף, זה על אבא ועל בעל שמציל את חג המולד.
יונתן: אז…
לילך: וזה עושה לי את זה.
יונתן: אז אני מסכים, אני מסכים כמעט עם הכל. באמת, זה שפתאום זה גיבור, like every man שאני יכול להתחבר אליו. אני… הוא יותר דומה לי. הוא יותר קרוב אליי.
לילך: היית. מת.
יונתן: יותר קרוב. [לילך צוחקת] לא אמרתי קרוב, יותר קרוב.
לילך: כן.
יונתן: מרמבו או מכל…
לילך: כן.
יונתן: או מוואן דאם. אז זה באמת הרבה יותר מדבר אליי, רגשית. אני, אותי, הסוף, מאכזב.
לילך: הסוף מאכזב?
יונתן: כן, כי הסוף הופך אותו לכל הדבר הזה שאני לא רוצה שהוא יהיה בהתחלה.
לילך: מה רצית שיקרה? שהוא יצא ויתן סטירה עם הזין להולי ג'נרו? סליחה שאמרתי "סטירה עם הזין".
יונתן: לא, הוא לא… [צוחק ונוחר]
לילך: מה רצית שיקרה?
יונתן: הולי ג'נרו לא חייבת להיות איתו. יכולים להיות כשלים. זה לא חייב להיות feel good. הוא לא חייב להציל את חג המולד. היא יכולה להבין ש… "וואי, אני לא רוצה להיות עם איש אלים כל כך ונוראי…".
לילך: באיזה סרט אתה חושב שאתה נמצא?
יונתן: אז בסדר, אז כנראה שזה לא הסרט הזה, אבל…
לילך: ל… לא!
יונתן: אבל…
לילך: אתה רוצה שאת הסוף יביים מייק לי.
יונתן: כן. בדיוק. [לילך צוחקת] אבל עד לסוף, הסרט, לגמרי… אני איתו, ושכחתי כמה הוא פשוט מצוין.
לילך: כן.
יונתן: פשוט כייפי בצורה יוצאת דופן.
לילך: סרט כייפי מאוד מאוד. ו-wholesome. כי בסוף זה סרט חג מולד.
יונתן: מי שרוצה לצפות בסרט הכייפי והמצוין הזה, שאינו סרט חג מולד, הוא זמין ב-YES, ב-HOT וב-+Disney. שבוע הבא…
["Heart And Soul" - מתוך פסקול הסרט ""ביג""]
יונתן: אנחנו הולכים בגדול. שאלי אותי כמה גדול?
לילך: כמה גדול?
יונתן: אנחנו הולכים על "ביג"! גם סרט כייפי, בצורה יוצאת באופן. והוא זמין ב-HOT וב-DISNEY+.
לילך: תצפו ב"ביג". נגיד תודה?
יונתן: תודה.
לילך: תודה לאסף פרידמן, עורך מחלקת הפודקאסטים. תודה לאמיר פקטור המפיק שלנו. תודה לדן בומר, העורך שלנו.
יונתן: הוא יותר מעורך שלנו.
לילך: הוא הרבה יותר מעורך שלנו.
יונתן: הוא האבא הרוחני שלנו.
לילך: מבחינתי הוא יכול להיות אבא. פשוט אבא. כל הזמן.
יונתן: ותודה לכם.
לילך: תודה לכם.
יונתן: נתראה שבוע הבא.
לילך: ביי ביי ביי.
[מוזיקה ממשיכה עד סוף הפרק]
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
Comments