top of page

ענקי הווידאו - שוורצנגר היה כל כך טוב בתפקיד הזה, אז הוא מעולם לא עזב אותו | פרק 3

בפרק 3 אנחנו חוזרים לסרט שהפך את שוורצנגר לשוורצנגר, את ג'יימס קאמרון לאחד הבמאים החשובים בהוליווד ואת לינדה המילטון לאחת מגיבורות האקשן הגדולות מכולן, "שליחות קטלנית" (1984) נראה במבט ראשון כסרט אקשן מהדור הישן, עם הרבה פיצוצים וגברים שיורים בגברים אחרים. אבל די מהר מתגלה בו משהו שטורד את המין האנושי היום יותר מתמיד - הפחד מהמכונה. מתגלות בו גם מלאכת מחשבת של אמנות הסיפור, וגיבורה שמבקשת מהבן העתידי שלה לשלוח את אבא שלו אל העבר כדי להפרות אותה.

"ענקי הווידאו" הוא פודקאסט חדש בו לילך וולך ויונתן אנגלנדר, שגדלו בין מדפי הקלטות בספריות, חוזרים אל הסרטים הגדולים של דור הווידאו, ואל הצעירים שהם היו כשצפו בהם. כל פרק הוא מסע בין סיפורים אישיים, סצינות בלתי נשכחות, פנינים נשכחות ופינות חשוכות שמסתתרות בסרטים שעיצבו את התרבות שלנו.

 

יונתן: שלום לילך.

לילך: אהלן יונתן.

יונתן: ראית את הסרט "תעלול קטלני"?

לילך: לא.

יונתן: ראית את "קשר קטלני"?

לילך: (מהמהמת לשלילה)

יונתן: ראית את "תא קטלני"?

לילך: לא חושבת…

יונתן: ראית את "חייל קטלני"?

לילך: (מהמהמת לשלילה)

יונתן: "זיכרון קטלני"?

לילך: לא.

יונתן: "קיץ קטלני"?

לילך: קטלת.

יונתן: "יום אהבה קטלני"?

לילך: אוקיי.

יונתן: מה לגבי "שליחות קטלנית? "

לילך: "שליחות קטלנית" דווקא ראיתי!

(מוסיקת הנושא של הסרט ברקע)

יונתן: שלום וברוכים הבאים ל"ענקי הוידאו". פודקאסט של "הארץ" על סרטים ועל אנשים שרואים סרטים. איתי באולפן, אישה מכונה, לילך וולך.

לילך: (צוחקת) איתי באולפן... סוג של מכונה? יונתן אנגלנדר.

יונתן: והיום נדבר על "שליחות קטלנית".

לילך: טה טה טאם!

יונתן: איך את עם אקשן?

לילך: נראה לי שאני בסדר עם אקשן. למה אתה מתכוון שאתה אומר אקשן?

יונתן: אני מתכוון לזה שאת בת...

לילך: אני בהחלט בת.

יונתן: ואולי את לא אוהבת לראות גברים שרירנים מפוצצים דברים.

לילך: תיכף נחזור לעניין הגברים השרירנים שמפוצצים דברים. אבל בגדול, מתחת לאקשן יש הרבה דברים סופר כיפיים, זאת אומרת- יש מסעות בזמן, יש רובוטים, יש מדע, יש מחלות קטלניות.

יונתן: יש, הצחקת אותי, "מדע".

לילך: מד"ב! מד"ב! (מדע בדיוני)

יונתן: מד"ב. אבל כל זה בעצם פה ובהרבה סרטים, זה תירוץ בשביל לראות גברים מפוצצים דברים ויורים בגברים אחרים.

לילך: לא, כי ניכסתם את כל הכיף. פשוט לקחתם את הכול, ומין אמרתם, קחו רגשות, קחו מגנוליות מפלדה. אבל סתם עשיתם את זה. לא אכפת לי ממכות, אם זאת השאלה, זה לא מעניין.

יונתן: אז את מזלזלת בזה, אבל זו המשיכה העיקרית עבור בנים.

לילך: כן, מכות, מכות בכל הדבר הזה.

יונתן: אלימות.

לילך: זה לא סיפור?

יונתן: לא.

לילך: לא, לא אכפת לכם מסיפור? רק לפוצץ.

יונתן: בסרט כזה, אלימות.

לילך: באמת?

יונתן: אלימות המותרת, אלימות שמצולמת יפה, אבל זה אלימות.

לילך: נתתי לכם כל כך הרבה יותר מדי קרדיט. אני מרגישה שאת כל החיים שלי אני צריכה לבחון מחדש.

יונתן: אז נדבר על אלימות ועל מד"ב ודברים אחרים.

לילך: כן.

יונתן: בשליחות קטלנית, שאם איכשהו מישהו לא מכיר את הסרט, שוורצנגר.

לילך: בחלט.

יונתן: ארנולד שוורצנגר חוזר לעבר בתור רובוט. במשימת חיסול, הוא צריך לחסל את שרה קונור, שהיא תהיה האמא העתידית של ג'ון קונור, מי שיוביל את המרד נגד המכונות. סרט מ-1984, של ג'יימס קמרון.

לילך: שנה מדהימה לסרטים. הוא התחרה בסרטים כמו "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור", "מכסחי השדים", "הגרמלינס", "פוטלוס", לא כולם חייבים לאהוב, "השוטר מבברלי הילס", הכל באותה שנה.

יונתן: הרבה אקשן.

לילך: הרבה אקשן.

יונתן: זה היה עשור של אקשן.

(מוסיקת אקשן מתנגנת ברקע)

יונתן: אבל זה סרט חשוב, קודם כל הוא כיפי, נורא.

לילך: הוא נורא נורא כיפי.

יונתן: אבל הוא גם חשוב. הוא חשוב, קודם כל, כי הוא נקודת פריצה של שני ענקים. שוורצנגר וקמרון.

לילך: אחד מהם תרתי משמע.

יונתן: וגם, אני חושב שהוא בולט מעל סרטי האקשן של שנות ה-80. הקראת חלק מהם, אבל זה היה עשור של אקשן שרירנים. רמבו, ואן דאם, סטיבן סיגל, המון סרטים כאלה. אבל שליחות קטלנית לקח את הז'אנר הזה, ועשה איתו משהו אחר. הוא סרט מתעתע.

לילך: אני לא יודעת אם להגיד שזה אותו הז'אנר, כי זה הרי לא סרט שרירנים. שוורצנגר, שהוא במקרה מקרר תעשייתי עם שרירים, הוא נמצא בסרט הזה, אבל הסרט עצום, יש לו עלילה מאוד מאוד מורכבת.

יונתן: כן.

לילך: הוא משתמש בשוורצנגר, אגב, השימוש הכי טוב שיעשו בו אי פעם.

יונתן: אבל אני, נחזור על השימוש הזה, אבל אני רוצה להתעקש על זה. רוב הסרט: מרדפי מכוניות, משאיות, טבח בשוטרים, זה סרט אקשן, לא צריך להוריד מזה.

לילך: אז האקשן אבל, זה מקור האפיל של שליחות קטלנית מבחינתך? מכוניות מתפוצצות?

יונתן: באופן לא מבוטל.

לילך: היום בגילך המופלג?

יונתן: אני זוכר, שראיתי את הסרט הפעם הראשונה. ראיתי קודם כול את שתיים, צריך לציין? שליחות קטלנית שתיים, כי זה היה הסרט המגניב, כשאני הייתי צעיר.

לילך: נכון.

יונתן: ואז הלכתי לראות את אחד. וכן, אני לא מתבייש לומר, האקשן היה מקור המשיכה. זה נראה טוב, זה מגניב, זה מלהיב, בצורה של סרטים אחרים שראיתי, לא הלהיבו אותי.

לילך: אני מנסה רגע לעשות את ההפרדה בין אז כשצפיתי בזה, ובין עכשיו, אוקיי?

יונתן: מה זה אז, מתי?

לילך: אני מתארת לעצמי שהייתי כזה בת 13, 14, 15, משהו כזה.

יונתן: לפני המון, המון זמן.

לילך: לפני המון, המון שנים. וצפיתי בזה עם אבא שלי, שהיה השפעה קולנועית גדולה עליי. ואני הייתי הפרטנרית שלו לדברים האלו. אבל הוא גם ידע לתווך לי את מה מגניב בזה. וזה באמת מאוד הגניב אותי, כי זה סרט על רובוטים, וזה סרט על טכנולוגיה בכלל. וזה סרט על אישה גיבורה. אכפת לי שהלכו מכות?

יונתן: לכן בדיוק אני אומר שזה הסרט שעשה עם הז'אנר הזה יותר, הראה שאפשר לעשות עם הז'אנר הזה יותר, ממה שעשו עד אז.

לילך: הרבה יותר. זה לא "רמבו", סליחה, רמבו, אבל זה לא רמבו, כי זה לא סילבסטר סטאלון.

יונתן: זה שוורצנגר. והסרט מתחיל איתו.

לילך: נכון. הסרט מתחיל עם שוורצנגר, "ערומכו" (קיצור של "ערום כולו").

יונתן: אולי דילגנו על המבוא החשוב, המעט שאנחנו יודעים, הסרט הזה לא נותן לך המון מידע. אנחנו רואים ברגע הראשון, לילה, חושך, רעש, מכונות ענק, דורסות גולגלות של בני אדם (סאונד מהסרט של המכונות) זה העתיד. בעוד שש שנים.

לילך: שהוא בעוד שש שנים בלבד. 2029.

יונתן: 2029, העתיד זה מלחמה תמידית בין בני אדם לבין מכונות, אבל אנחנו לא יודעים יותר מזה, מתי זה התחיל, איך, למה, מי מנצח, שום דבר.

לילך: נכון.

יונתן: ואז שוורצנגר. לוס אנג'לס שוב, 1984. ושוורצנגר מופיע ערום כביום היוולדו, מרשים, עצום, והוא הולך ומכסח כמה חבר'ה.

Terminator: you’re close. give them to me, now.

Guy: Fuck you, asshole!

(fighting sounds)

יונתן: אחד מהם, אגב, שמת לב?

לילך: כן, כן, כן, כן. ביל פקסטן.

יונתן: ביל פקסטן. שימשיך לעבוד עם ג'יימס קמרון בהרבה סרטים בעתיד.

לילך: ויהפוך להיות מורמוני.

יונתן: ואולי נדבר רגע על הליהוק הזה.

לילך: זה ליהוק מבריק. בהתחלה, ג'יימס קמרון רצה את שוורצנגר כקייל, כגיבור הטוב שלו.

יונתן: הגיבור הטוב של הסרט.

לילך: במחשבה שלו הייתה שהטרמינטור צריך לראות כמו כל אדם, ולעבור בלתי מורגש. זאת אומרת שאתה לא תדע בכלל שלא שהוא מכונה, ולא שהוא בא מהעתיד. אגב, אנחנו עדיין לא יודעים שהוא מכונה, רק מאוד מאוחר לתוך הסרט, באיזה דקה 40, אנחנו בעצם מבינים ששוורצנגר הוא מכונה. עד אז הוא פשוט...

יונתן: בריון.

לילך: שוורצנגר מוזר, אוסטרי מוזר, לך תדע מה זה. ואז מגיע שוורצנגר, ומציע את עצמו לרעיון של הטרמינטור, וכל הקונספט של הסרט מתהפך. אגב, אני אטען שבלי שוורצנגר, לקמרון לא היה את שליחות קטלנית באופן הזה.

יונתן: אני 100% מסכים.

לילך: זה ממש עשה את הסרט.

יונתן: זה ליהוק מבריק.

לילך: זה ליהוק מדהים. ושוורצנגר ספציפית, הוא הרי בעצמו, בלי קונטקסט של שליחות קטלנית, הוא הרי אדם שהוא מכונה.

יונתן: מאיזו בחינה?

לילך: הוא מאוד מאוד סמוך לאנושי. אבל לא לגמרי. וכל האופן שבו הוא מדבר, וכל ההבעות פנים, כל ההבעות- כל השתיים הבעות פנים שלו.

יונתן: והמבטא.

לילך: והמבטא. אנחנו רואים אותו בתחילת הסרט, אין לו שום תוספות גומי, אין לו שום ניפוח. לא, האיש נראה כמו מכונה רצחנית ביום יום שלו. הולך באמפם (AM: PM) נראה ככה. זה מאוד מאוד סמוך לאנושי, אבל זה לא.

יונתן: והאנושי בסרט, כלומר, אנחנו רואים את שוורצנגר נוחת מאי שם, ואז מיד אחרי זה אנחנו רואים את אדם נוסף נוחת.

לילך: כן.

יונתן: אנחנו נלמד בהמשך שזה קייל ריס, שזה גם חייל שהגיע מהעתיד, והמטרה שלו להגן על שרה קונור, מפני שוורצנגר.

לילך: והוא אנושי.

יונתן: והוא אנושי וההבדל הזה ישר ברור. כלומר, אמנם אנחנו לא יודעים ששוורצנגר מכונה, אבל שוורצנגר מגיח כמו תינוק עצום, נקי, מנצנץ, וקייל ריס מגיע מהעתיד פצוע, כל הגב שלו שרוף. והדבר הזה, ההבדל בין מכונה לאדם, זה ירוץ לאורך כל הסרט.

לילך: הם מגיעים שניהם ממקום שבו המכונה היא כבר סופיריאר לאדם.

יונתן: נכון. והצלע השלישית...

לילך: של הסרט.

יונתן: של הסרט היא אישה.

לילך: היא בהחלט אישה.

יונתן: שרה קונור. היא מופיעה לנו כמלצרית, ששונאת את העבודה שלה. והשלבים הראשונים של הסרט, אנחנו רואים ששוורצנגר מתחיל להרוג שרה קונוריות.

לילך: כן, הוא מחפש.

יונתן: הוא מחפש כל מי שבדפי זהב. זוכרת שהיה דפי זהב?

לילך: אני זוכרת.

Terminator: Sarah Conor?

Sarah Connor: Yes.

(gun shots)

יונתן: הוא הורג את כל השרה קונוריות. היא יודעת את זה.

לילך: בחדשות מספרים.

יונתן: היא רואה את התופעה הזאת. אנחנו לא יודעים כמעט כלום על שרה קונור, אנחנו יודעים שהיא מלצרית. ובסצנה הבאה היא מתכוננת לדייט עם השותפה שלה לדירה.

לילך: היא כאילו, אם היא ממוקדת במקום המושלם הזה של כל אדם, אז היא כל אישה. היא שום דבר מיוחד. זאת אומרת, היא לא קרייריסטית. היא… שנאמר, מה כבר יש לה בחיים... כאילו, זה בסדר גמור כל מה ש...

יונתן: כל מה שיקרה לך.

לילך: זה נשמע נורא. אני מבינה את זה בזמן שאני אומרת את זה, אבל באמת, לגמרי חשוב לציין את זה באופן הזה, שמה כבר יש לה בחיים? זה בסדר גמור שהחיים שלה בעצם התהפכו מהקצה אל הקצה. היא מוכנה לזה. היא משועממת, היא אולי בודדה, היא בטוח רווקה, היא מלצרית בת… לא יודעת, 28, 29, 100. מאוד מאוד קשה לדעת עם השיער הזה של האייטיז. היא נכונה להכל.

יונתן: והיא מבינה מהר מאוד מה המצב, והיא מסתתרת. היא יוצאת מהבית שלה, קייל ריס מתחיל לעקוב אחריה, והיא מוצאת את עצמה במועדון. בדיסקוטק, אולי צריך להגיד.

לילך: בדיסקוטק, זה נכון מאוד, שנקרא טקנוואר. כל הסיפור עם מכונות, הנושא הזה מחלחל כל הזמן מתחת לסרט, האינטראקציה שלנו, האנשים עם כל מה שמושך ודוחה במכונה.

יונתן: כן, וזה מאוד בולט בסצנה, יש סצינה שבה שוורצנגר סוף סוף מוצא את שרה קונור כביכול, הוא חושב שהוא מוצא, הוא פורץ לבית.

(Breaking glass sounds)

Roommate's boyfriend: Don’t make me bust you up, man!

יונתן: והוא יורה למוות בבן זוג של השותפה, השותפה לא שומעת בגלל מכונה.

לילך: נכון, בגלל שיש לה אוזניות.

יונתן: בגלל שהיא עם אוזניות. ואז הוא הורג גם אותה. אבל הוא מבין שזאת לא שרה קונור, כשהיא מתקשרת למכונה, ומשאירה הודעה ב… איך זה נקרא?

לילך: משיבון.

יונתן: משיבון.

לילך: מזכירה אלקטרונית, הדרך הדוחה ביותר לקרוא לזה.

Answering machine: Hi there, you’re talking to a machine, but don't be shy, machines need love too, so talk...

לילך: זו הודעה מאוד מעניינת, שהקליטו על המכונה הזאת, בגלל שהיא ממש אומרת, גם מכונות צריכות אהבה. עכשיו, אנחנו עוד לא יודעים ששוורצנגר הוא מכונה בכלל. זאת אומרת, אנחנו לא יודעים שהוא רובוט עדיין. אבל כן, יש לנו כל מיני רמזים לגבי הנוכחות. והנה, גם מכונות צריכות אהבה. זה אולי הצד הקנדי של קמרון בתוך הדבר הזה. כי באמת יש בו משהו עם חמלה.

יונתן: קודם כול, אני רוצה להגיד שג'יימס קמרון מבריק בקטנות האלה. בקטנה שהוא מכניס את השם של המועדון, המשיבון, הרמקולים. הוא מספר סיפורים מדהים. ובשלב הבא, אנחנו כבר עם שוורצנגר במועדון.

לילך: אני חושבת שהדבר שקמרון מצליח לעשות בסרט הזה, יש הרבה מאוד סרטים עוד קודם לכן, בטח אחר כך, שהם גוללים את הדיאלוג הזה של החרדה והמכונה. יש את בלייד ראנר, ויש את רובוקופ, ויש את מיינוריטי ריפורט. וכאילו, אנחנו יכולים אפילו לבוא ולהגיד, זה מדהים שאנחנו מדברים על זה עכשיו, כי הרי ה-AI הולך להחליף אותנו. אבל למעשה לא היה רגע בזמן כאנושות, כל זמן שהייתה לנו טכנולוגיה, שלא היה חרדה ודיאלוג סופר טעון עם טכנולוגיה. זאת אומרת, אנחנו מגיעים לחלל, אז מי יודע מה נמצא שם? יכול להיות שיש חייזרים. מה פתאום שאני אכניס מיקרוגל אליי הביתה? לשים מחשב אישי בתוך הבית? וקמרון עושה פה איזשהו דבר, אני חושבת שהוא בא ואומר, המכונה היא פלטפורמה ריקה. זאת אומרת, כמו שאם אני קופצת רגע קדימה, להמשכונים של זה, כמו שהמכונה יכולה להתהפך, ולהיות המגן, ולא הטרמינטור, זה יהיה מה שאנחנו נשים בתוך זה.

יונתן: מצד שני, אפשר להטעון שהחרדה הזאת תמיד הייתה מוצדקת. מי שפחדו שהמכונות האוטומטיות בפס ייצור יחליפו אותן, צדקו. והם שפוחדים היום שה-AI החליף אותן מקצועית, צודקים.

לילך: בסדר גמור, אבל המכונות החליפו אותן, ואז הם הפסיקו לנשום פיח, והם יכלו ללכת להיות רואי חשבון או עיתונאי.

יונתן: כלומר, יש את הצד החיובי תמיד.

לילך: זה מה שזה. אני רואה את זה כ… או שאתה זה, או שאתה לודיט. זאת אומרת, נורא נורא קשה לבוא להגיד, לא, לא, לא, לא, אבל עד כאן. הנה, הנה, הנה, הגזמנו. בוודאי שצריך לקחת בחשבון, מה אנחנו עושים עם זה.

יונתן: זה קצת קורה בסוף הסרט שנגיע אליו, הסצנות האחרונות.

לילך: נכון.

יונתן: אבל לפני זה היינו עם שוורצנגר במועדון. הוא מוצא את שרה קונור (רעש טעינת רובה ברקע מהסרט ואז יריות) במקביל, קייל ריס מגן על שרה קונור (יריות וצרחות ברקע) ואז בעצם מתחיל משחק חתול-עכבר, שנמשך למעשה כל הסרט. ופה אני רוצה לחזור שנייה לאקשן שוב. כי נורא קל לקפוץ בין הביטים של מה קורה. אבל באמצע יש לנו עשר דקות מרדף מכוניות, ושוטגאנים, וקופצים על מכוניות. והדבר הזה צריך להתייחס אליו. זה סרט שבנוי מדהים. סרט זול מאוד, ורוב רובו נראה מצוין. עדיין.

לילך: אני מסכימה, לגמרי.

יונתן: ואני חושב שזה קשור לחיספוס שיש בזה. הסצנות הן קצת חשוכות, אבל עושים שימוש חכם בתאורה. האפקטים הם ברובם אפקטים ממשיים. הבימוי של האקשן מוקפד, זה לא סתם רעש על המסך, כמו שיש בהרבה סרטים היום. אז אולי זה גילי המופלג, כפי שטרחת לציין (לילך צוחקת ברקע), אבל יש משהו באקשן של פעם, שנעשה ממש, כלומר, אנשים פיזיים עשו אותו, וזה נראה אמיתי ממש.

לילך: כן.

יונתן: שהוא עדיין יותר משכנע. והדיון הזה מתקיים גם היום בקולנוע, בין טום קרוז, שבאמת טס במטוס, ב Top Gun, וזה מרגש, לבין מארוול, שזה פשוט אפקטים...

לילך: מסכים ירוקים על מסכים ירוקים.

יונתן: בדיוק. ואני בצד של הבומרים, שאוהבים את Top Gun.

לילך: אם אף אחד לא שבר יד על הסט, אתה לא מגיע בכלל לקולנוע.

יונתן: אם אין סיכון אמיתי לשלמות הגוף, אני לא בקטע.

לילך: אז אני חושבת שזה קשור באמת אליו, כאל יוצר, וגם לתחושה המסוימת שיש לסרט הזה, שזו מין הזדמנות שיוצר לא יודע אם היא תחזור על עצמה. ואני חושבת שאפשר לראות את המידה של התשוקה, ושל הסיכון, ושל עד כמה הוא מעורב בכל הדבר הזה. כי הוא באמת לא ידע אם זה הולך לקרות. והוא בהחלט לא ידע שהולכים להיות המשכונים. בוא נזכור, כשאני צפיתי בזה, אמרתי, טוב, ברור שזה סרט ראשון מסדרה, הרי הסיפור הוא בקושי סיפור. זאת אומרת, זה נקטע לפני שקורה משהו.

יונתן: אני לא אמרתי לך, אני לא מסכים עם זה. אני חושב שזה ברור שזה נגמר בשביל להיגמר. זהו.

לילך: זה מדהים אותי. אבל כן, יכול להיות שמשהו באפקט האחרונות של הסרטים שאחרי זה, שהיה כבר מאוד ברור שכאילו שרה קונור נועדה להיות גברת אקשן ממש, ויש את ג'ון קונור פתאום עכשיו בחיים שלי, שהוא מין הנער הכי חתיך שאני מכירה, ולכן אני רוצה לצפות בכל דבר שהוא עשה אי פעם, שזה היה הסנטימנט שלי אז כשצפיתי בזה. אז היה לי ברור שזו סדרה של סרטים. אבל לא, זה ממש סרט ראשון שלא היה ברור שהולך להיות להמשך.

יונתן: כן, יש בו משהו טוטאלי. אני מסכים.

לילך: יש בו משהו מאד מאוד מתמסר.

יונתן: אז אני חוזר לאקשן, ובאמצע סצינת האקשן הזאת, יש לנו גם עוד מידע. זה כבר 40 דקות לתוך הסרט, אנחנו מורעבים למידע. אנחנו לא יודעים כמעט כלום על מה התוכנית של שוורצנגר. מה הולך לקרות?

לילך: אנחנו שרה קונור, לא יודעים כלום.

יונתן: לא יודעים כלום על זה. ופה, קייל ריס אומר פעם ראשונה:

Kyle Reese: He’s not a man, he’s a machine. Terminator. Cyberdyne systems model 101.

יונתן: הוא מכונה, הוא בא כדי להרוג אותך, הוא עדיין לא אומר בדיוק למה, ובעצם זה הפעם הראשונה שאנחנו לא אבודים לחלוטין בחלל.

לילך: נכון.

יונתן: בלוס אנג'לס.

לילך: בלוס אנג'לס. אבל רגע, קודם לכן, יונתן, הוא אומר משפט מאוד מאוד משמעותי לי.

Kyle Reesr: Come with me if you want to live!

לילך: שזה משפט מצוין, אני ממליצה עליו לכל בן, בכל סיטואציה. בגדול, זה משפט מאוד משכנע.

יונתן: אני לא רוצה להיות כאילו פי אלף "הארץ", אבל יש פה איזה עניין שהיא מופיעה פעם ראשונה כאובייקט מיני. והיא רווקה, ועכשיו היא פשוט אישה שצריך להציל אותה.

לילך: תקשיב לי טוב, יונתן, כל אדם שקצת יותר גבוה ממני, ואומר לי, בוא איתי אם את רוצה לחיות, אני הולכת איתו.

יונתן: רשמתי בפניי.

לילך: אני מצטערת, ככה החיים שלי עובדים.

יונתן: אז בעצם, מהשלב הזה, אנחנו עם קונור וריס ביחד. הם ביחד בורחים משוורצנגר, ואז יש סצנה שאני יודע שהיא חשובה לך. כתבתי לי בנוטס, סצנת הבוכנות של לילך. את רוצה לתאר לנו אותה?

לילך: בהחלט. זו הסצנה… מבחינתי, שליחות קטלנית נזכר על ידי הסצנה המסוימת שבה שוורצנגר, שכאמור אמרנו קודם, הוא סמוך לאדם, אבל אני לא בטוחה שהוא ואני אותה חיה.

הוא פותח לעצמו, אחרי שהוא נפצע, אבל לא מת, כי הוא מכונה, הוא פותח לעצמו באיזמל את האמה שלו, ומתחת, במקום ורידים והצמות וכל מה שצריך, יש בוכנות שזזות (סאונד מהסרט של מכשירים/היד של הטרמינטור זזה)

יונתן: סצנה מאוד גרפית. הוא גם תוקע לעצמו בעין כדי לתקן את העין.

לילך: כן, אז זה נגיד אני לא יכולה לראות. זה אני מסתכלת ואני שם היד על העיניים או על המסך. אבל הסצנה המסוימת הזאת של האמה עם הבוכנות מתכת שזזות בתוכה, זה הרי שיא האימה של מכונה, נכון? שהוא נראה מבחוץ פחות או יותר כמוך, כי זה בכל מקרה שוורצנגר, אבל בפנים, שזה מגוחך, כי אנחנו לא רואים את הבפנים של אף אחד, אנחנו פשוט סומכים.

יונתן: שיש שם משהו.

לילך: שיש שם עוד דברים שדומים למה שיש לנו בפנים, הוא מכונה לגמרי. וזה… זה מבעית באמת.

יונתן: זה הגם וגם.

לילך: זה המאויים של פרויד. זה הדבר הזה שהוא כמעט אנושי, אבל הפער המסוים הזה, ה- uncanny, הפער, זה מעכשיו כל מה שאתה יכול לראות.

יונתן: אוקיי. דיברנו על uncanny, את רוצה להרים אותנו.

לילך: וואו.

יונתן: אני רוצה להוריד אותנו -לסצנה הכי חשובה בסרט אולי.

Terminator: I’m a friend of Sarah Connor. I was told she was here, can I see her please?

Police Sergeant: No, you can’t see her, she’s making a statement.

Terminator: Where is she?

Police Sergeant: Look, it may take a while. If you wanna wait- there’s a bench over there.

Terminator: I’ll be back.

לילך: זה אחת הסצנת הכי מצוטטות, אולי, אחד המשפטים הכי מצוטטים.

יונתן: פה אני רוצה שתדבר על למה. אוקיי, שוורצנגר הוא תופעה. הוא לא יודע, הוא לא יודע לשחק. לא באמת. יש לו מבטא.

לילך: בשלב הזה לא בטוח שהוא יודע אנגלית.

יונתן: הוא כולו מכני נורא. המשפט הזה הוא לחלוטין סתמי. איך הדבר הזה ואיך האיש הזה הפכו להיות התופעה שהם. אני חושב שיש לו נוכחות. אורון שמיר, המבקר של גלרייה, כתב לאחרונה טקסט על שוורצנגר, הוא כתב שיש הרבה ממשיכי דרכו, ביניהם דווין ג'ונסון, שזה סבבה, יש את זה. אבל לאף אחד מהם אין את פשוט הנוכחות. אני נורא זלזלתי בזה פעם. כלומר, כשהייתי ילד אהבתי את זה. שנהייתי פלצן קולנועי שרואה סרטים דרום-קוריאנים, אז נורא זלזלתי באקשן, כי זה סתם אקשן. היום אני לומד להעריך את זה מחדש. כלומר, אין את זה להרבה אנשים, שהם על המסך, הם תופסים את המסך, והם ממלאים אותו. מעצם זה שהם עומדים שם, מסתכלים, אומרים משפט די מיותר כמו I'll be back. וזה עובד.

לילך: זה עובד בעיניי כי הוא באמת יוצור. זאת אומרת, הוא לא רק בסרט הזה, הדבר שהוא בין אנושי לבין לא אנושי. שוורצנגר, מי נראה ככה? כבן אדם.

יונתן: את קצת, אני חושבת שאת קצת מקטינה את העניין.

לילך: למה? לא, לא, אני לא מקטינה אותו. אני חושבת שהוא עשה מזה קריירה. זאת אומרת, אבל הוא גם עובד בזה, באמת. מי נראה ככה?

יונתן: הוא גם, אני מסכים עם הקריירה. הוא לא השתחרר אף פעם מהתפקיד הזה. וכל הקריירה שלו זה בעצם הערות שוליים לטרמינטור. זה טרמינטור בתור התאום של דני דה ויטו, וטרמינטור בגן הילדים, ואחרי זה טרמינטור במשרד המושל. זה פשוט הוא. הוא הפך להיות מזוהה לחלוטין עם התפקיד.

לילך: אז אולי זה לא אני מקטינה אותו, למה הוא לא עשה עוד דברים? האם הוא לא היה יכול לעשות עוד דברים?

יונתן: כי הוא הבין, אני חושב שהוא מבין. הוא מבין את הערך של מה שיש לו, הוא מבין שהוא הבדיחה, כשזה בדיחה. והוא מבין שהוא המותג, כשזה המותג.

לילך: יש לי שאלה- אתה חשבת, נגיד, בתור נער, שמן הסתם, אהבת אותו וחשבת שזה מגניב, אבל רציתם כבנים להיראות כמוהו? נגיד, היה, הייתה איזו מחשבה על כאילו...

יונתן: זו שאלה טובה, אבל לא.

לילך: לא, נכון?

יונתן: גם בסוף אתה רוצה דברים סבירים. כלומר, יחסית סבירים. הוא כמעט אל מבחינת איך שהוא נראה. אז זה לא היה משהו שאי פעם חשבתי עליו.

לילך: אבל בקטע, טוב? הוא כמעט אל? כלומר, הוא כל כך טוב ממני?

יונתן: לא, אל הוא כל כך רחוק ממני וגבוה ממני מבחינת איך שהוא נראה. הוא על-אנושי. הוא מכונה. אז אתה לא רוצה להיות פה מכונה.

לילך: אז הסיכום היא שגברים לא רוצים להיות הוא, ונשים לא רוצות להיות איתו. כי גם אני, נגיד, אני לא מוצאת אותו כאטרקטיבי.

יונתן: הוא החבר שאתה רוצה לצאת איתו לבירה. נגיד, זה כן הייתי רוצה.

לילך: בשום פנים ואופן לא. הרי יסתכלו רק על זה, ואת לא רוצה לצאת איתו, כי מה אני אהיה? מחזיק המפתחות שלו? מה אני אמורה? על תקן מה? זאת אומרת, זה מוזר, וזה לא באמת אטרקטיבי. לא לבנים ולא לבנות (מתגלגלת מצחוק)

יונתן: נתקדם. לפני שהעניין פה מתדרדר.

לילך: בבקשה.

יונתן: אז אנחנו עם קונור וריס. ופה העלילה קצת מתעבה, ויש קצת טוויסטים. בעצם אנחנו לומדים מריס, הוא מספר לקונור על הבן שלה. והוא אומר לה דברים שמפתיעים אותה. "את תלמדי אותו איך להיות לוחם, איך להתארגן, איך להביס את המכונות". עצם זה שיש לה בן.

לילך: היא פתאום נוכחת לדעת שבעתיד, תכף, יהיה לה בן.

יונתן: ויותר מזה, יש מסר מהבן, שריס שינן ומקריא לה.

Kyle Reese: Your son gave me a message to give to you. ‘Thank you, Sarah, for your courage through the dark years. I can't help you with what you must soon face, except to tell you that the future is not set... You must be stronger than you imagine you can be. You must survive, or I will never exist.'

לילך: הקרפה גדולה מאד.

יונתן: זה נכון, אבל מה בדיוק ההקרפה פה?

לילך: מה הקרפה? בוא נסכם את זה לרגע. בחור בן 45, חישבתי את הגיל הזה בערך, שלח את החייל הצעיר שלו, בן, נגיד, 29, ל-1984, לעבר את אימא שלו, כדי שהיא תוכל לגדל אותו עצמו.

יונתן: אבל עוד לא משתמע בהכרח שהוא שלח אותו כדי לעבר אותה.

לילך: כן, אבל מי עוד יש שם? מי עוד נמצא בסרט?

יונתן: נכון, צופה שיש לו קצת ניסיון צפייה, מבין מיד שהאיש הזה הולך להיות האבא של ג'ון קונור.

לילך: אוקיי, נכון, אבל גם אם זה רק זה, אתה צודק. זו הקרפה מאוד גדולה, בגלל שהאישה הזו, שהיא כרגע רווקה, ואין לה איזו מחשבה קונקרטית על אימהות, היא נכנסת לאיזשהו מסלול שאין לה בחירה בכלל, זאת אומרת, לאף אחד מהם אין בחירה. אני חושבת שחלק מהעניין זה שככל שהמציאות היא יותר טכנולוגית, לאנשים יש פחות ופחות בחירה. במלחמה עם המכונות, הדבר שהולך ונמוג זה האנושיות. אז לא, אין להם בחירה. לג'ון קונור לא תהיה בחירה. הוא חייב להיות המושיע וזה שילחם במכונות. לקייל אין שום בחירה, הוא חייב להישלח בידיעה שהוא לא יכול לחזור. זאת אומרת, ככה או ככה.

יונתן: זה כאילו הדטרמיניזם, זה נראה לך העניין פה.

לילך: אין בחירה. הגורל ידוע מראש, כן.

יונתן: ההקרפה בעיניי היא קצת שהבן, שהוא פחות או יותר בטח בגיל של שרה או קצת יותר, הוא דיבר אליה, אל האמא שלו שהולידה אותו, כאל בת. כאילו הוא מנחם אותה... .

לילך: Thank you for your service!

יונתן: והוא מעודד אותה, למרות שהוא לא נולד בהווה הזה. כלומר יש פה איזה שיבוש טמפורלי וגם של תפקידים שהוא מאוד מאוד מוזר.

לילך: מאוד.

יונתן: כמו שאמרת, כמה סצינות אחרי זה כבר יודעים שקייל רייס, החייל, מאוהב מעל לכל הראש בשרה. למה? כי ג'ון קונור עודד אותו.

לילך: דחף לו תמונה ליד.

יונתן: ובעצם, כמו שאת אומרת, ג'ון קונור שלח את אבא שלו לשכב עם אמא שלו כדי שהוא יוכל להיוולד. זה נורא... כלומר, זה נורא עובר בסרט, כשאתה רואה אותו כסרט אקשן, אבל כשאתה מתעכב על זה רגע זה נורא משונה.

לילך: זה מאוד מאוד מוזר. זה מאוד מאוד מוזר.

יונתן: ופה בעצם, פה עומד העניין הזה שזה יותר מסתם סרט אקשן שאת אמרת. כלומר, באמת, יש פה משהו יותר מעניין מזה, אבל זה גם מה שאני אמרתי, שהאישה הזאת היא התחילה כרווקה, הפכה להיות אישה שצריכה עזרה, או אישה בצרה, ועכשיו היא רחם.

לילך: אבל הנה, זה הרגע שבו הסרט מתחיל לקרות עבור שרה קונור. נכון שזה בשלב מאוחר מאוד, אבל הסיפור הזה של ה'גיבור שלא בוחר בגיבורותו', או האדם מן השורה שמגלה, פתאום שיש לו כוחות מעבר לסביר. קודם כול, זה בדרך כלל, אנחנו רואים את זה בתפקידים גבריים, זאת אומרת, האדם שמשפחתו מאוימת, אז פתאום יוצא ממנו כל הדבר הזה.

יונתן: לוק סקייווקר.

לילך: כן, בדיוק. אנחנו לא רואים הרבה נשים בתפקידים האלו. ואז נהיה איזשהו צימוד מעניין, בגלל שאין לה שום דבר מיוחד, זאת אומרת, היא לא לארה קרופט, היא לא, כאילו, היא לא נולדה על הדבר הזה, היא לא בנויה על הדבר הזה, היא לא חיילת, היא לא וונדר וומן, בדרך כלל, הם כזה, שוטרים לשעבר, veteran, אין לה שום דבר שמכין אותה לדבר הזה, חוץ מדבר אחד, היא האימא של המשיח.

Sarah Connor: Come on, do I look like the mother of the future? I mean, am I tough? ! organized? ! I can't even balance my checkbook! Look, Reese, I didn’t ask for this honor and I don’t want it! any of it!

לילך: ואז זה סיפור, בעיקר כשאין לנו את ההמשכונים כרפרנס, על האימא של המשיח. וזה כבר הופך את זה לדבר מעניין מאוד, כי הוא לא נמצא בסרט. זאת אומרת, זה רק הסיפור על ההתהוות שלה, כי האם היא נבחרה במיוחד? לא יודעת, קשה לדעת. זאת אומרת, קשה להגיד מה יש בה ספציפית. אבל הצימוד הזה, בין אימא לבין גיבורה, זה דבר שאנחנו רואים בהרבה מאוד מקומות.

יונתן: אז זה בדיוק העניין, שזה כמעט קלישאה. כלומר, גברים לא יכולים לחשוב על גיבורת אקשן, אלא אם יש לה כוחות על, כמו ל"וונדר וומן", או אם היא אימא.

לילך: כן, אף אחד לא אומר שזו לא קלישאה.

יונתן: כאילו, הדרך היחידה שאישה יכולה לצאת ולהרוג אנשים, זה כי יש לה בן שצריך להגן עליו. או להילחם עבורו.

לילך: ברמה ההישרדותית, זה דבר מאוד מאוד הגיוני. זאת אומרת, אני לא...

יונתן: אבל גברים, ג'רארד בטלר לא צריך להילחם על הבן שלו. הוא יכול להילחם למען המולדת, מתוך נאמנות, למען כסף. אישה? אה, בטח יש לה איזה בן.

לילך: זה לא הסרט הכי פמיניסטי, למרות שאני אגיד שקמרון, הוא יוצר שמתעניין בדמויות נשיות, ונותן להם תפקידים מעניינים. אנחנו נראה את זה בעתיד, בקריירה שלו, העתיד שהוא כבר עבר, כי הכל כמובן נוסע בזמן, עם Alien, או עם טיטאניק. הוא לא משתמש בהם בדרך כלל בנשים באופנים אינסטרומנטליים. פה ספציפית זה ממש עובד על הדבר הזה, שזה טרופ אנושי, הרבה הרבה יותר רחב. בעיקר, אגב, ספציפית, אימהות חד הוריות, זאת אומרת, שאז הסיפור הוא ש… וגם זה, רואים את זה ב"אות השני", רואים את זה, רואים את זה אפילו ב"עלובי החיים", כשפונטין שולחת את ז'אן ולז'אן להציל את קוזט מן העתיד האפשרי שלה, כנערה משרתת וככל הנראה זונה. זאת אומרת, בכוחות אחרונים, האימהות הגדולות מן החיים האלו, עושות את ההקרבה האולטימטיבית. ושרה קונור מתבקשת לעשות, גם אם לא את ההקרבה האולטימטיבית, כי אותה, כמו שאנחנו יודעים, קייל יעשה, כשהוא ימות עבור העלילה הזאת, היא עדיין תהפוך את כל החיים שלה לעוסקים בבן שהולך להציל את האנושות.

יונתן: אנחנו מתקרבים לסוף.

לילך: כן.

(מוסיקת אקשן מהסרט מתנגנת ברקע)

יונתן: שוורצנגר מוצא אותם, שוב, והם שוב נאלצים לברוח.

לילך: רגע, יש שם סצנת אהבה גדולה. לא, אתה חייב להתעכב שנייה על סצנת אהבה גדולה, והמופרכת.

Kyle Reese: I came across time for you, Sarah. I love you. I always have.

לילך: אז הוא אומר לה שהוא בעצם כל החיים אהב אותה. זה לא הדבר הכי מצחיק? (צוחקת) זה לא הדבר הכי מצחיק בעולם?

יונתן: זה מזורז מאוד.

לילך: האם זה מזורז מאוד?

יונתן: זה מזורז, יש להם בערך שלוש, ארבע שעות כאילו, להתאהב ולשכב.

לילך: נכון.

יונתן: זה מזורז, כן?

לילך: כן. בסדר, אני כן אגיד שקרבה למוות היא כנראה דבר שמעודד התאהבות. הורמונים דומים.

יונתן: יש פה מדריך על איך כאילו לכבוש אותך (לילך צוחקת ברקע), לאט לאט את בונה הורמון.

לילך: קרובה למוות?

יונתן: ולהגיד שאת חייבת לבוא איתנו.

לילך: או שאני אמות, בהחלט.

יונתן: אז הם בורחים שוב.

(מוסיקת אקשן מהסרט)

יונתן: שוורצנגר דורס אנשים עם משאית...

לילך: כי מה אכפת לו…

יונתן: פיצוץ ענק, עצום. (מוסיקה מהסרט ממשיכה ברקע) שוורצנגר יוצא מתוך ההריסות של המשאית. והוא כבר לא שוורצנגר. הוא שלד מתכת. הוא איכשהו, באמת, השאלה מה זה באמת? אבל הוא יוצא כמו רובוט עצום ודי מבעית. ואנחנו נפרדים מקייל, שעשה את שלו.

לילך: 'אנחנו נפרדים', זה נשמע כאילו הוא יצא מבית האח הגדול, הוא הורג אותו!

יונתן: הוא מת. לא, אבל מבחינה סיפורית, הוא עשה את שלו.

לילך: הוא סיים את התפקיד שלו

יונתן: הוא עיבר.

לילך: כמו גמל שלמה. הוא מת מיד אחרי שהוא עיבר אותה.

יונתן: הוא גם מת כדי ששרה קונור תוכל לעשות את ההתמודדות האחרונה שלה עם הטרמינטור לבד.

לילך: בהחלט, כי האדם נגד המכונה היא האדם נגד המכונה.

יונתן: בדיוק. וזה קורה איפה? במין מפעל עצום שלא ברור מה טיבו.

לילך: עוד מכונות.

יונתן: יש שם בוכנות ורעשים ועשן. ובסופו של דבר, מה שהורג את שוורצנגר, זה לא בדיוק היא, זה היא לוחצת על כפתור, אבל מה שהורג את המכונה, זה מכונה. היא לוחצת על איזשהו כפתור, ומכונה מוחצת אותו עד שכבר לא נשאר כלום.

Sarah Connor: You’re terminated, fucker!

לילך: כן, זה לא שהיא לא נתנה פייט.

יונתן: היא נתנה פייט.

לילך: אגב, היא הייתה מסוגלת לעשות את זה רק אחרי שכבר יש בתוכה פיזית את ג'ון קונור.

יונתן: כן, מעניין. וגם קראתי איפשהו, או שמעתי איפשהו, שקמרון דמיין את הסרט בהתחלה כסרט אימה. וזה טוויסט מאוד מעניין לחשוב על זה ככה, כי אז שרה קונור היא בעצם מה שנקרא ה Final Girl, הנערה האחרונה שנשארת. והסצנה האחרונה הזאת היא מאוד מפחידה, היא מאוד אימתית. כאילו, אנחנו מנסים להרוג את הרוצח, את שוורצנגר כמה פעמים, והוא כל פעם קם לתחייה, זה טוויסט מעניין, וגם הרבה דברים בסרט באמת מצולמים ומבוימים כסרט אימה.

לילך: הדבר הזה שאתה לא יכול להרוג את האויב, שאחר כך הוא יעשה עוד פי אלף טוב עם Alien, המפלצת שאי אפשר להרוג וחוזר וחוזר וחוזר על הדבר הזה, כן, בהחלט זה מאוד משכנע.

יונתן: ואנחנו נפרדים מהסרט עם אפילוג, שאם חשבנו שקודם יש לנו הקרפה, אז זה אובר הקרפה. שרה קונור כבר הלכה למקום אחר, היא נוסעת באוטו באיזשהו מדבר, והיא מקליטה קלטות עבור בנה שעוד לא נולד, ג'ון קונור, הבן שבבטן. והיא בעצם אומרת לו

Sarah Connor: Should I tell you about your father? boy, that’s a tough one. Will it affect your decision to send him here, knowing that he is your father?

יונתן: "תשלח את אבא שלך "לעבר אותי."

לילך: כן, זה דוחה.

יונתן: היא מתלבטת בקול רם אם היא תגיד לו את זה או לא תגיד לו את זה, אם זה ישנה את העתיד, שזה תמיד שאלה בסרטי מסע בזמן, אבל המסקנה שלה בסופו של דבר היא, "תשלח אותו."

לילך: זה בלתי נמנע. הלופ הזה הוא מראש בלתי נמנע.

יונתן: נכון, בעצם הסרט נגמר בלופ, לכן חשבתי שזה הסרט הראשון והיחיד שצריך, לא חשבתי שיהיה עוד סרטים, כי זה באמת לופ מושלם.

לילך: כן, מצד שני, כאילו, זה נכון שלא נשארים קצוות פרומים. הוא יוצא חכם מדי בשביל הדבר הזה. אבל כאילו, אתה חייב לראות עכשיו מה קורה הלאה. זה רק הגיוני שאתה יוצא מהקולנוע ואומר, "ועכשיו מה? עכשיו מה? איך פותרים את הדבר הזה? "איך נראה העתיד? העתיד נראה נורא, אבל איך נראה העתיד?

יונתן: והיא מסיימת בתור, היא לא התחילה כגיבורה, היא עכשיו גיבורה. כלומר, היא לוקחת אחריות על העולם שלה, היא לוקחת אחריות על העתיד שלה, והיא מנחה אותו.

לילך: והיא כבר יודעת שהיא מסוגלת להרוג בשביל.

יונתן: נכון. לא חשבתי על זה.

לילך: הבן שלה, שזה כנראה בעולם בלי השלכות, זה מצויין. אתה רק צריך לפגוש את הפעם הראשונה שאתה יכול להרוג, ואת הדבר שאתה יכול להרוג עבורו.

יונתן: אולי נדבר בהזדמנות אחרת על הטוויסט המבריק שעושים בשליחות קטלנית 2, זה לא הזמן.

לילך: כן, כי אנחנו מתייחסים למלאב כסרט שעומד בפני עצמו.

יונתן: יש לך מחשבות אחרונות, מילים אחרונות על הסרט?

לילך: אוקיי, זה הדהים אותי, אנחנו הרי רצינו ורוצים לעשות את המהלך הזה של מי היינו אז ומי אנחנו היום, ומי היה הסרט אז, מה היה הסרט אז, ומה הוא היום, והאם הוא מחזיק. זה די מדהים אותי, עד כמה שזה סרט שמחזיק? סרט אקשן, וסרט עם אפקטים, וכל הדברים שמזדקנים רע, זה סרט די מעולה. ממש נהניתי לצפות בו שוב, ואני תופסת ממנו הרבה יותר עכשיו. אני חושבת שזה סרט הרבה יותר מורכב ממה שחשבתי.

יונתן: אני איתך הרבה יותר חכם ממה שזכרתי, הרבה יותר תפור היטב ממה שחשבתי. זכרתי שוורצנגר יורה באנשים, יש פה הרבה יותר מזה.

לילך: כן.

יונתן: אז נגיד תודה.

לילך: נגיד תודה.

יונתן: לאסף פרידמן, עורך מוזיקת הפודקאסטים, לאמיר פקטור, מפיק המחלקה, דן ברומר, לעורך שלנו, ולך לילך.

לילך: ולך יונתן. ובשבוע הבא נצפה בצעקה, הסרט שהגדיר מחדש את ז'אנר האימה, ושינה אותנו לנצח. חוץ מזה, קיבלנו מכם תגובות, שביקשו לדעת איפה אפשר לצפות בסרטים האלה, מה אנחנו מדברים, אז בדקנו. וב"אני והחבר'ה" אפשר לצפות ביס ובסלקום טיווי, "בחזרה לעתיד" אפשר לצפות ביס ובהוט, "שליחות קטלנית" יש לכם ביס, בהוט ובסלקום טיווי, וב"צעקה", לשבוע הבא תתכוננו, זמין לצפייה ביס ובהוט. אנחנו בכלל מקבלים מכם בקשות על איזה סרטים לדבר, אז בבקשה תמשיכו, זה מאוד משמח אותנו, ואנחנו מבטיחים להתייחס.

יונתן: אז מי יגיד את זה?

לילך: אה... תגיד את זה אתה. פשוט תגיד את זה, בוא נסיים את זה.

יונתן: We'll be back.

לילך: We'll be back.

Speaker A: Wait, might you be returning?

Speaker B: Yes, I shall be returning.

Speaker A: Could you say it in a more memorable way?

Speaker B: See you in a bit.

Speaker A: More menacing?

Speaker B: Let's all circle back.

Speaker A: No!

Speaker B: Catch you on the flip side.

Speaker A: No!

Speaker B: I will see you manana.

Speaker A: No!

Speaker B: Let's do coffee sooner than later.

Speaker A: No!

Speaker B: Well, I don't know! Look, I'll take us some more, and I'll be back.

 

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה

20 views0 comments

コメント


bottom of page