השבוע חוזרים יונתן ולילך אל הקומדיה הרומנטית הכי מצליחה אי פעם - "אישה יפה" מ-1990. הסרט שגרם לכולנו להתאהב בג'וליה רוברטס בדמות הזונה הכי מקסימה וחייכנית ובריצ'רד גיר בעל ההבעה האחת. איך זה שאותו הסיפור שובה אותנו מאז ימי המיתולוגיה היוונית ופיגמליון? מי באמת אמור להשתנות כדי להיות מוכן לאהבה, ומה המשפט הכי שימושי שהסרט הזה העניק לנו?
תאריך עליית הפרק לאוויר: 09/10/2024.
[חסות]
קריינית: שומעים שזה "הארץ".
יונתן: לילך.
לילך: יונתן.
יונתן: ספרי לי.
לילך: נו?
יונתן: יש לך סיפור אהבה שדמיינת לעצמך כשהיית קטנה, ילדה, נערה, ש… משהו מדהים יקרה, וזה יהיה הסיפור האהבה שלך?
לילך: הרבה מדי, ומביכים כולם. אה… אני אקח אחד שפשוט… ניסיתי לגרום לו לקרות ב-Real life. יצאתי לדיסקוטק, הייתי בת 19…
יונתן: [צוחק] סליחה.
לילך: קראו לזה דיסקוטק.
יונתן: דיסקוטק. אוקיי.
לילך: קראו לזה דיסקוטק, ופגשנו שם, חברות שלי ואני, תיירים אמריקאים, והיה מין כזה, כאילו מין איזה ערב פסאודו-רומנטי עם ג'ורדן, תייר אמריקאי, ובאמת, out of the blue, פשוט כי רציתי להגיד את זה באנגלית, אמרתי לו, I'm gonna miss you.
יונתן: [צוחק] אוי ואבוי.
לילך: ומידי פעם, כשאני לא יכולה להירדם, אני חושבת על זה לפני השינה, ואומרת לעצמי, לא, למה אבל? אז… כן, זה אחד לא טוב. שלך? היה?
יונתן: אני רק אגיד שענית על ההיפך ממה שביקשתי, אבל בסדר.
לילך: אבל…
יונתן: בסדר.
לילך: חשבתי שזה יהיה סיפור אהבה בראש שלי.
יונתן: לא.
לילך: בטח שלא.
יונתן: לא, [צוחקים] אני פשוט אגיד, לקרוא לזה סיפור אהבה זה כזה פתטי, אני… רוב השנות תיכון, רדפתי אחרי הבחורה שלא רצתה אותי.
לילך: ברור.
יונתן: וכאילו הפנטזיה הייתה שהיא תרצה אותי. זה כל מה שרציתי.
לילך: זה לא פתטי. זה בסדר, וככה זה עובד.
יונתן: לא תמיד, לפעמים זה יותר דרמטי.
לילך: נכון.
יונתן: כמו ב…
לילך: וואו, סֶגְווי.
יונתן: "אישה יפה"! [לילך צוחקת]
[ברקע מתנגן השיר Oh, Pretty Woman" by Roy Orbison"]
שלום וברוכים הבאים ל"ענקי הווידאו", פודקאסט של "הארץ" על סרטים ועל האנשים שאוהבים סרטים. והיום לילך…
לילך: כן.
יונתן: סרט עלייך!
לילך: מה?
יונתן: אישה יפה.
לילך: וואו.
יונתן: מותר להגיד את זה?
לילך: כי אני זונה?
יונתן: לא! [צוחקים] כי מותר להגיד על קולגות שהן יפות?
לילך: כן.
יונתן: את אישה יפה.
לילך: תודה רבה.
יונתן: סרט מ-1990 של גארי מרשל…
לילך: כן.
יונתן: שהוא במאי פורה מאוד, אני לא ידעתי את זה, אבל הוא עשה המון סרטים, קומדיות רומנטיות בעיקר, "ליגה משלהן", "אף פעם לא התנשקה", "יומני הנסיכה", ובאופן יותר חשוב, "תפוס את הכלה".
לילך: נכון.
יונתן: הניסיון הפתטי לשחזר את "אישה יפה" שלא צלח. [לילך מהמהמת בהסכמה] אני אציין גם את התסריטאי, כי לדעתי הוא חשוב פה לא פחות, ג'יי.אף לותון, לא תסריטאי שעשה עוד דברים אחרי זה, הוא בעיקר היה סופר, והוא כתב במקרה תסריט שנמכר. אני אגיד שני דברים: אחד, זה סוג של עיבוד ל"גברתי הנאווה", אף שזה לא עיבוד ל"גברתי הנאווה", לא רשמי, לסרט מ-1964, שגם היה מחזמר לפני זה, שמבוסס על המחזה של ג'ורג' ברנרד שו, "פיגמליון", מ-1913.
לילך: שמבוסס בעצמו על המיתוס פיגמליון.
יונתן: שאולי תגידי לנו מהו המיתוס פיגמליון, זה חשוב מאוד.
לילך: פסל שמתאהב ביציר כפיו, באישה שהוא פיסל, והוא כל כך מאוהב בה ומקרין עליה רגשות, שהאלים הופכים אותה לאמיתית.
יונתן: מעולה. והדבר השני שאני רוצה להגיד, זה שזה היה להיט משוגע, דה משוגע דה משוגע דה משוגע. עד היום הקומדיה הרומנטית הכי מצליחה אי פעם בקופות, תמיד כזה עושים מין התאמה לכל מיני דברים שאני לא מבין בהם, עם התאמה לאינפלציה וכאלה. זה הסרט הכי מצליח אי פעם שהוא קומדיה רומנטית. וננסה להבין למה. את זוכרת מתי ראית אותו פעם ראשונה?
לילך: כל כך זוכרת! [מגחכת] כיוון שהייתי בת 12, זה היה החופש הגדול, התחברתי עם ילדה בקייטנה שהייתי בה, והיא הייתה דתייה מאוד, והרשו לנו ללכת לסרט כדי, לבד, כדי לציין את סוף החופש, ומאוד אהבתי לקרוא עיתונים, וקראתי על הסרט החדש, שבו הייתה, כמו שאני תיארתי לה את הסרט, נערה שמלווה [יונתן צוחק] איש עשיר ואז הם מתאהבים. וככה מכרתי לה אותו. ואנחנו הלכנו לבד לסרט הזה, שהוא על זונה ולקוח, וכל הדרך חזרה היא הייתה מזועזעת לחלוטין, וכל פעם שהיא רצתה להגיד את המילה "זונה", היא עשתה אותה רק בשפתיים, מן כזה [לוחשת] "זונה". [יונתן מגחך] והיא לא סלחה לי על זה, אני חושבת, ובאמת לא נשארנו חברות. אבל… אני פגשתי את "אישה יפה".
יונתן: הסיפורים שלך תמיד מלאים בהרפתקאות…
לילך: כן? זו הרפתקה? [צוחקת]
יונתן: חברויות…
לילך: חברויות נשברות.
יונתן: חברויות שנשברות.
לילך: כן.
יונתן: ואני תמיד ראיתי את זה בבית.
לילך: בווידאו. [צוחקת] אז שלך, אתה?
יונתן: אני ראיתי את זה לפני כמה שנים, אשתי ראתה את זה, צפייה חוזרת, ואני כזה בחצי אוזן, חצי מבט, ישבתי 10 דקות, קמתי, אז צפיתי בכל הסרט…
לילך: לא מלא.
יונתן: אבל לא ממש ישבתי וצפיתי בו. [לילך מהמהמת בהסכמה] עשיתי זה עכשיו פעם ראשונה באמת. והתרשמתי לטובה.
לילך: והתרשמת לטובה! גם אני התרשמתי לטובה. שוב.
יונתן: אני חייב לומר…
לילך: כן, אני לא זכרתי את הניואנסים, ולא צפיתי בזה הרבה שנים.
יונתן: אז בוא ניגש לניואנסים, מה יותר סקסי מזה?
לילך: וואו.
יונתן: מוזיקה!
[ברקע מתנגן השיר Wild Women Do" by Natalie Cole"]
הסרט נפתח במבוא של שתי הדמויות הראשיות שלנו. ריצ'רד גיר, אדוארד לואיס. ואנחנו פוגשים אותו במה שהאמריקאים קוראים לו garden party. מסיבת גן. אפשר להבין שאנחנו באווירה של אנשים עשירים מאוד, ושהוא עצמו איש עשיר מאוד מאוד מאוד.
לילך: מאוד.
יונתן: לא ברמת אילון מאסק, אבל גם לא ברמת… בעל הסופרים השכונתי. הוא איש מאוד עשיר עם הרבה כסף.
לילך: יש לו "פאק יו מאני".
יונתן: או! אהבתי.
לילך: אני בכלל לא הבנתי את זה בזמן שאמרתי את זה, אבל כן, יש לו פאק יו מאני.
יונתן: יש לו פאק יו מאני, חד משמעית. אבל הוא לא במסיבה. הוא מדבר בטלפון, והוא נפרד מהחברה הנוכחית שלו. ויש שם שוט יפה, אני לא הולך להגיד את זה הרבה בסרט הזה, כי אני לא חושב שיש פה הרבה שוטים יפים, אבל יש פה שוט יפה שבו הוא מדבר בטלפון, רב עם הבת זוג שלו, ואנחנו רואים השתקפות שלו בחלון שמולו, ומלמטה את המסיבה. כל הבעיות של אדוארד באותו שוט. הוא עצמו, הבנות זוג שלו, והסביבה שבה הוא חי.
לילך: כן.
יונתן: הוא לא יכול לסבול את זה, והוא הולך ולוקח את המפתחות של האוטו של… העוזר שלו?
לילך: עורך דין שלו.
יונתן: עורך דין שלו, ג'ורג' קוסטנזה. לא, לשם ההגינות, נקרא לו פיליפ סטאקי.
לילך: כן, הוא גם לא קוסטנזה, אבל כן.
יונתן: ג'ייסון אלכסנדר, שחקן מעולה, דרך אגב, שלעד יהיה קוסטנזה, אז יברח לי קוסטנזה.
לילך: כן.
יונתן: אבל הוא העורך דין שלו, הוא לוקח את המפתחות של המכונית המאוד מאוד יקרה שלו, ויאללה.
לילך: כדי לעוף משם.
יונתן: לעוף. קאט ל… טוסיק של ג'וליה רוברטס.
לילך: כן.
יונתן: זה חשוב מאוד.
לילך: אנחנו נראה הרבה את הטוסיק הזה.
יונתן: כן, הדבר הראשון שאנחנו רואים של הדמות של ג'וליה רוברטס, ויויאן וורד, זה את הטוסיק שלה. ג'וליה רוברטס מוצגת קודם כל על ידי הגוף שלה.
לילך: כן.
יונתן: אנחנו רואים את הטוסיק שלה, אנחנו רואים את הגוף שלה, אנחנו רואים אותה שמה איפור, אנחנו רואים אותה שמה נעליים, ורק אז אנחנו רואים אותה, את הפנים שלה.
לילך: כן.
יונתן: ואנחנו יודעים שהיא זונה. בואי נדבר על זה. האם אנחנו אומרים זונה בפרק הזה? או האם אנחנו אומרים אישה בזנות?
לילך: אני אומרת זונה. בין היתר… [צוחקת]
יונתן: כן?
לילך: למה זה מצחיק אותך? בגלל שהיא מתייחסת לעצמה כאל זונה, והסרט עוסק בענייני הזונה שהיא. אישה בזנות, זה מבט קצת אנכרוניסטי על הדבר הזה.
יונתן: אני בעד אישה בזנות, [לילך מהמהמת בהבנה] אני מבין את הגישה, אני תומך בה.
לילך: חד משמעית.
יונתן: אבל קודם כל, כל החיים שלי אמרתי זונה, וב', ב-1990, בוודאי אמרו זונה.
לילך: חד משמעית.
יונתן: אז נשאר עם זונה.
לילך: בוא נשאר עם זונה.
יונתן: אוקיי, בגלל לילך, לא בגללי.
לילך: רק בגללי.
יונתן: אנחנו יודעים שהיא זונה, כי בשוטים הפותחים שראו את העיר, את L.A, ראינו נשים לבושות כמוהה, וראינו זונות מנסות למכור את עצמן לעוברים ושבים.
לילך: כן.
יונתן: אז אנחנו יודעים שהיא זונה, היא בורחת ממדרגות החירום של הדירה שלה, דבר שכמובן יחזור בסוף.
לילך: בגלל שאין לה כסף לשכר הדירה.
יונתן: אין לה כסף. הם עוד רגע יפגשו, הוא עם האוטו יאסוף אותה. אבל בוא נדבר שנייה על הזונה שהיא ויויאן וורד. איזה מין תמונה של זנות מציג לנו הסרט?
לילך: אז באופן כללי, כאן זה כאילו מוקדם מאוד בסרט, אבל באופן כללי, אנחנו לא באמת רואים את ויויאן בעבודה שלה, כזונה, נכון? זאת אומרת, זה לא שיש איזשהו שוט שבו אנחנו רואים איזה מונטאז' של היום-יום שלה. באופן יחסי לזונה, וזה משהו שהסרט מאוד יקפיד עליו, היא unlikely. זאת אומרת, היא, היא טובה יותר מן העבודה שלה. היא בטוח נקייה מאוד. נקייה במובן שהיא לא מתלכלכת בחיים, כשלבטח צריכות לפגוש נשים שבאמת עובדות בזנות. זה איזשהו סימון, זאת אומרת… בהמשך, כשאנחנו למדים איך היא הגיעה לזה, אז זה מין כזה סיפור על אישה צעירה מבית לא כזה טוב, שהתגלגלה לסיטואציה.
יונתן: אז אני אגיד שבעצם זו הפנטזיה הגברית…
לילך: חד משמעית.
יונתן: של מהי זונה.
לילך: חד משמעית.
יונתן: כלומר, זונה שאין לה סרסור…
לילך: כן.
יונתן: והיא לא עושה סמים, והיא תמיד שמה קונדום, אז אין לה מחלות מין.
לילך: אתה הלקוח הראשון שלה.
יונתן: והיחיד, ואתה לא באמת מנצל אותה, אלא זו בחירת חיים שלה.
לילך: בדיוק.
יונתן: והיא תיקח את הכסף הזה ותלך ללמוד בקולג'… רפואה דנטלית.
לילך: נגיד, נגיד. כשיוצא להיכנס, למרבה הצער, לשיחות עם גברים שמגנים פתאום על זכותן של נשים להיות עובדות מין, אז הם מספרים לךְ, בדרך כלל לךְ, על הזונה השמחה שהם הכירו, הזונה שמימנה תואר במשפטים. זה לא נכון, לרוב. [יונתן מגחך] וגם הסרט עושה את זה. זאת אומרת, הוא מאוד מתרחק מהר מאיך נראים החיים כזונה. בעצם, הדבר היחיד שיש לויויאן כדי לסמן את הטראומה, אנחנו רק בהתחלה אבל בסדר, זה שהיא fidgeting, זאת אומרת שיש לה איזה מין עווית לא נוחה בגוף שלה. כמה וכמה פעמים זה חוזר בסרט שהוא אומר לה, stop fidgeting.
יונתן: stop fidgeting.
לילך: אם הכל היה בסדר, you're not fidgeting.
יונתן: אוקיי, יכול להיות שזה תלוי באיזה חברה היא נמצאת, אבל אני מקבל. אני פשוט רוצה שנוציא את זה שנייה מהשולחן, כי זו הביקורת שבדרך כלל מופנית כלפי הסרט.
לילך: שהיא פנטזיה.
יונתן: והיא מוצדקת.
לילך: כן.
יונתן: ואין לנו שום כוונה להגן עליה.
לילך: ממש לא.
יונתן: אבל עכשיו שאמרנו את זה…
לילך: אפשר להניח לזה.
יונתן: בוא נראה מה אפשר לראות בכל זאת בסרט, ואפשר להוציא ממנו.
לילך: חד משמעית. אני רק אגיד רק עוד משהו על זה. כי התסריט המקורי של "אישה יפה" נקרא "שלושת אלפים", על שם שלושת אלפים הדולר, שזה מה שהיא מצליחה להוציא מן העסקה, וזה הייתה סרט הרבה יותר… תסריט הרבה יותר קודר על זונה מכורה לסמים, שבסופו של דבר גם מתה ממנת יתר. זה כמובן היה תסריט קודר מאוד, וגארי מרשל עשה את ה… in his Marshalenest, עשה את הקסם שלו, והפך את זה לקומדיה רומנטית שכולם אוהבים לחזור אליה.
יונתן: כן, יותר קשה למכור קומדיה רומנטית על זונה שמתה ברחוב.
לילך: היא לא קומדיה רומנטית, נכון.
[הקלטה מתוך הסרט]
Kit: “Oh, yo, oh, yo. Catch this!”
Vivian: “Wait a minute. That's a Lotus Esprit.”
Kit: “No, that’s rent. You should go for him. You look hot tonight. Don't take less than a hundred. Call me when you're through. Take care of you.”
Vivian: “Take care of you.”
יונתן: אז הפגישה הראשונה שלהם, הוא עוצר, הוא אוסף אותה, והסיבה היא שהוא פשוט לא יודע איך להגיע למלון שלו.
לילך: אני רוצה לדייק את זה, כי הוא אבוד.
יונתן: אוקיי, הוא אבוד, הוא לא יודע לאן ללכת. אני אגיד אפילו יותר מזה, I'll raise you, הוא נמצא בעמדה של ממש של אימפוטנציה.
לילך: מעניין.
יונתן: כי גברים שלא יודעים לנהוג, וזה stick shift, זה רכב על הילוכים, והוא לא יודע לעשות את זה.
לילך: כן.
יונתן: אז גברים שלא יודעים לנהוג, זה ממש מין פגיעה בגבריות שלהם.
לילך: וסטיק הוא סטיק.
[הקלטה מתוך הסרט]
Vivian: “So how is it you know so little about cars?”
Edward: “My first car was a limousine.”
Vivian: “You know, I think you left your transmission back there. You're not shifting right. This is a standard H.”
Edward: “Standard H. Like I know what that means.”
יונתן: פה מתחילה הפגישה הראשונה שלהם.
לילך: והוא נותן לה לנהוג.
יונתן: כל היחסים ביניהם, מהרגע הזה וכמעט עד הסוף, הם משא ומתן.
לילך: זה סרט על כסף. ממש ממש בהתחלה אנחנו רואים את זה, הסצינת פתיחה היא כזה של תרגיל קסמים כזה… השוט הראשון, תרגיל קסמים כזה עם מטבעות. וסטאקי, הוא קונסטנזה, אומר איזה משפט דוחה כזה של דוּש מקדוּש, שאומר כזה, a penny for the ear, כמה בשביל כל הגוף? הא הא הא. [יונתן מגחך] אנחנו מבינים שזה סרט על כוחו של כסף ועל מה הוא יכול לקנות. וזה בעצם הולך כחוט השני לאורך כל הסרט.
יונתן: כן. ולאורך השיחה שלהם, אנחנו מבינים לאט לאט את מה שמובן מאליו, הבדלי המעמדות והרקעים. הוא איש עסקים שהמומחיות שלו היא לקנות חברות כושלות, לפרק אותן לחלקים ולמכור אותם. היא משווה את זה לגניבת רכבים, כי זה מה שהיא מכירה. [לילך מהמהמת בהסכמה] הוא קצת קלישאה, אני חושב, הדמות שלו.
לילך: כן.
יונתן: הוא אומר, היא שואלת, הכל מתוכנן אצלך? "אני מתכנן הכל, הכל מתוכנן". כל צעד, כל מחשבה, כל אמירה היא מחושבת. כשהם נכנסים למלון, הוא מסתבך עם הכרטיס הזה של המלון, כדי להיכנס לדלת.
[הקלטה מתוך הסרט]
Edward: [sighs] “I miss keys.”
יונתן: אני הבנתי מזה שהוא כל הזמן במלונות, כי פשוט אין לו בית.
לילך: כן.
יונתן: הוא מסתובב בכל ארצות הברית וקונה חברות ומוכר אותם. אני רק אגיד, אני זורק את כל הרקע כדי שיהיה לנו אותו. יש לו גרושה לשעבר, יש לו חברה לשעבר. היא מספרת מצידה שהיא הפסיקה לעשות סמים בגיל 14.
לילך: יותר מאוחר, אבל כן, כן.
יונתן: זה הכל באותה פגישה ראשונה שאני מרחיב אותה. הם לא שוכבים בהתחלה.
לילך: אז אני רוצה להגיד רגע משהו על המשכב שכאילו עומד שם. הטרנזקציה הראשונה, בגלל שזה קומדיה רומנטית, הם לא נפגשים והוא מנסה לקנות אותה, למין. הוא… משלם לה כדי שהיא תציל אותו רגע. מין בכלל לא על השולחן בדיבור הראשון שלהם. וזה חשוב, כי הוא כאילו, הוא לא בוחר אותה למטרות זנות. וגם כשהוא מציע לה לבלות את הלילה איתו, זה כי משהו בה מקסים, והיא באמת נורא נורא מקסימה. היא נורא נורא מקסימה. ג'וליה רוברטס מקסימה, והדמות של ויויאן מקסימה שם. ועוד משהו זה שהסרט נורא נורא רוצה, וגם הם מדברים על זה, הוא רוצה שנחשוב שהם בעצם לא כל כך שונים. זאת אומרת…
יונתן: נכון.
לילך: היא עושה את הדברים בשביל כסף, הוא עושה את הדברים בשביל כסף, היא העבודה שלה, הוא העבודה שלו, הם לא כל כך שונים.
יונתן: מאוחר יותר הוא יגיד שהוא לא מערבב בין חברות, או יחסים בינאישיים לבין עסקים.
לילך: כן.
יונתן: הוא מחבב איזה מישהו שהוא הולך לפרק את החברה שלו. הוא לא מערבב, והיא לא מנשקת בפה.
[הקלטה מתוך הסרט]
Vivian: “What do you want?”
Edward: “What do you do?”
Vivian: “Everything. But I don't kiss on the mouth.”
יונתן: כי יש הבדל בין העניין האישי, הרומנטי, לבין העסקים, העסקים שלי כזונה.
לילך: זו פעם ראשונה שקיבלתי את הקונספט של זונות לא מתנשקות על הפה.
יונתן: זה דבר?
לילך: אני חושבת שזה דבר.
יונתן: באמת?!
לילך: תשמע, אין לי הרבה חברות בתעשיית המין, אבל זה נשמע לי מאוד מאוד הגיוני. זה גם דבר שחזר על עצמו אחר כך, בכל מיני דימויי pop culture אחרי זה.
יונתן: לי זה נשמע כמו חירטוט ממש. אני לא יודע.
לילך: יכול להיות.
יונתן: אין לי ניסיון.
לילך: אף אחד מאיתנו לא ידע.
יונתן: זה נשמע כמו חירטוט ממש. כלומר, מי שצריכה כסף בשביל לקנות את המנה הבאה שלה, היא תנשק איפה שיבקשו ממנה לנשק.
לילך: אתה אומר שאין גבולות? אה… לא יודעת…
יונתן: אולי אם את זונת צמרת, כפי שריצ'רד גיר בעצם מבקש ממנה להיות בהמשך, אולי אז את יכולה להציב תנאים. אבל לא נראה לי.
לילך: טוב, ספרו לנו בטוקבקים, האם…
יונתן: ספרו לנו על ניסיונכם…
לילך: האם נשים זונות מתנשקות בפה. [מגחכים]
יונתן: אני רק רוצה לסמן עוד דבר קטן של אימפוטנציה, ש… משהו שהוא חוזר, אמרנו שהוא לא יודע לנהוג, הוא גם פוחד מגבהים.
לילך: נכון.
יונתן: הם יושבים לרגע במרפסת, הוא פוחד מגבהים. הוא כאילו גבר חזק, הוא עשיר. עשיר שווה חזק בעולם שלנו. [לילך מהמהמת בהסכמה] אבל הסרט מסמן לנו בכל מיני נקודות למה הוא בעצם מאוד מאוד חלש. זה משהו שהוא מאוד שונה מהעיבודים הקודמים. רקס הריסון ב"גברתי הנאווה", וגם הדמות, דוקטור היגינס? פרופסור היגינס.
לילך: פרופסור היגינס, כן.
יונתן: ב"פיגמליון", הן דמויות מאוד חזקות, מאוד בטוחות בעצמן, שכל המטרה שלהם בעצם זה לתקן את אלייזה.
לילך: נכון. הפגם שיש לכל הדמויות האלה, "פיגמליון", "My Fair Lady", "אישה יפה", זה הפגם הפנימי שהם לא מסוגלים לאינטימיות.
יונתן: [מהמהם בהסכמה] אז בכל זאת הם שוכבים, בכל זאת יש עסקה, ואחרי הלילה הזה, הוא מבקש ממנה, תשארי איתי שבוע, אשלם לך 3,000 דולר. שהם ה-3,000 שציינת ממקודם.
לילך: כן.
יונתן: ואז הוא מתחיל את 'מלאכת התיקון', הייתי קורא לזה?
לילך: כן.
יונתן: או אם אמרת, איך אמרת ל… 'עיצוב', אולי זו מילה יותר טובה.
לילך: כן.
יונתן: הוא מתחיל לעצב אותה כפי שהיא צריכה להיות כדי להיות איתו. שזה אומר הרבה דברים שאנחנו מיד נפרט, אבל ללמוד איך לדבר, ואיך להתלבש, ואיך לאכול, וכן הלאה, וכן הלאה. והסצנה הראשונה היא ב-Rodeo Drive, שדרת הקניות ב-L.A, והסצנה המפורסמת שבה שתי נשים מגרשות אותה ואומרות לה, You don't belong here.
[הקלטה מתוך הסרט]
Vivian: “You got nice stuff.”
Saleswoman #1: “Thank you.”
Vivian: “How much is this?”
Saleswoman #1: “I don't think this would fit you.”
Vivian: “Well, I didn't ask if it would fit. I asked how much it was.”
Saleswoman #1: “How much is this, Marie?”
Saleswoman #2: “It's very expensive.”
Saleswoman #1: “It's very expensive.”
Vivian: “Look, I got money to spend in here.”
Saleswoman #1: “I don't think we have anything for you. You're obviously in the wrong place. Please leave.”
לילך: היא נכנסת, כמובן במדי הזונה שלה, אל החנות, כי זה כל הבגדים שיש לה. הסרט מאוד מאוד בוחן לכל אורכו, מי מתייחס אל ויויאן על פניו כאלה זונה, או לפחות כאל אישה נחותה. היחס הגרוע ביותר שהיא מקבלת הוא בעיקר מנשים. זה ממש דבר בסרט. גם כשהיא לבושה היטב, יותר מאוחר, זאת אומרת, יתייחסו אליה כ-one of Edward's girls. והשתי המוכרות האלו, שהן בסך הכל, זאת אומרת, בטח בשביל אנשים עם הרבה כסף, הן עוד נשים שנותנות איזשהו שירות. זאת אומרת, הן לא כל כך כל כך שונות מויויאן. אבל הן רואות את עצמן במעמד גבוה משלה, והן מאוד מאוד דואגות להבהיר לה, שרואים עליה. זאת אומרת שהיא סתם זונה.
יונתן: אז את מרימה לי להנחתה לדמות של מנהל המלון, [לילך מהמהמת בהסכמה] שמו בסרט ברני סומפסון, השחקן הוא הקטור אליזונדו.
לילך: שחקן מהמם, וזה שחקן קבוע של גארי מרשל.
יונתן: נכון. שהוא, מהרגע הראשון, הוא יודע. הוא ראה זונות בחיים.
לילך: הוא מיד יודע, כן. מנהל בית מלון, כן.
יונתן: שבטח של הלקוחות שלו, הוא לוקח אותה הצידה, והוא אומר לה…
[הקלטה מתוך הסרט]
Barney: “Now, I'm assuming that you're a… relative?”
Vivian: “Yes.”
Barney: “I thought so. Then you must be his…”
Vivian: “Niece?”
Barney: “Of course. Naturally, when Mr. Lewis leaves, I won't see you in this hotel again. I assume you have no other uncles here”.
יונתן: והוא לוקח אותה, ותחת חסותו קצת, מלמד אותה באיזה כלים להשתמש, בארוחה, ולכל אורך הסרט נותן לה יחס אנושי.
לילך: היחיד שלא מתייחס אליה כאל זונה, מכל הדמויות, כולל אדוארד.
יונתן: אני רוצה הסבר.
לילך: הסבר לזה?
יונתן: כן.
לילך: קודם כל, יש לו איזשהו תפקיד מיוחד בתוך הסרט הזה, קצת… קצת סוג של תפקיד שאנחנו רואים בסרטי דיסני כאלו. זאת אומרת, הוא משהו שהוא בין ג'ימיני קריקט לפיה סנדקית עבורה. הוא שומר עליה, הוא עוזר לה, בעיקר בכל מיני נקודות שבהן היא צריכה לעבור, מה שנקרא, to pass, [יונתן מהמהם בהסכמה] כאילו, לא כזונה, אלא כאישה מכובדת. הוא קצת… afficiating את המערכת היחסים הזאת. הוא גורם לה לקרות, בסופו של דבר. הוא מאפשר אותה, והוא לא שיפוטי כלפיה. והיא מזהה בו משהו… כמובן דמות אב, כמובן דמות אב, אבל היא גם מזהה בו שווה ערך.
יונתן: אבל מה ההסבר שלך לטענתך, הנכונה בעיניי, שבעיקר נשים הן אלה שמזלזלות בה, ודווקא מנהל המלון, השוער, הנער מעלית, הם כולם, כלומר, הם נמשכים אליה, היא מסובבת ראשים, ג'וליה רוברטס מהממת פה.
לילך: מהממת.
יונתן: אבל הם לא בהכרח משפילים אותה.
לילך: הוא לא רוצה לזיין אותה, הוא לא מנסה לזיין אותה. זאת אומרת, כשהוא מתבונן עליה, זה מבט אחר לחלוטין, זה מבט אבהי. אנחנו גם מבינים בעצם, אדוארד מתייחס אליו כאל עוד נותן שירות, זאת אומרת, בזלזול, או לא בזלזול, אבל באגביות כל כך גמורה. יש מקום שבו אנחנו יודעים, כי אנחנו מכירים עולם, והם יודעים, ויויאן ומנהל המלון, שהם הגיעו מרקע לא כזה שונה. זאת אומרת, הוא למד להתלבש, הוא מנהל מלון, הוא יודע באיזה מזלג ובאיזה סכין להשתמש בארוחה, אבל הוא לא גדל עם זה, נכון? הוא היה צריך ללמד את עצמו [יונתן מהמהם בהסכמה] את הדבר הזה. והוא באמת באמת מלא אמפתיה. למה נשים הן ה… חוץ מיותר מאוחר, הממש תקיפה מינית שהיא תעבור, למה נשים הן אלו שמתייחסות אליה הכי גרוע? אתה יודע, זה מורכב.
יונתן: Bitches be crazy.
לילך: Bitches be trippin… [יונתן צוחק] לא, אני חושבת ש… הרי יש בה איום, כי היא בדיוק הזונה הזו שיכולה להתנקות ולהתלבש יפה ולתפוס את המקום שלנו.
יונתן: או שבני הזוג שלהם הולכים אליה.
לילך: אותו דבר. זאת אומרת, לתפוס את המקום שלנו.
יונתן: כן.
לילך: לתפוס את המקום שלנו במובן החברתי, לתפוס את מה ששייך לנו, ואנחנו… בעצם בהתחלה יש איזה מין ריב על טריטוריות של זונות.
יונתן: כן.
לילך: זה גם קצת ריב על טריטוריות. והסרט מעביר לנו את זה, שנשים בעצם, לא משנה באיזה מעמד הן, נלחמות על השטח שלהן מול גברים.
[הקלטה מתוך הסרט]
David Morse: “Mr. Lewis, my grandfather believes the men who create a company should control its destiny.”
Vivian: “Where's the salad?”
Edward: “Uh, the salad comes at the end of the meal.”
Vivian: “That's the fork I knew.”
יונתן: לויויאן יש כמה מבחנים שהיא צריכה לעבור בעצם.
לילך: נכון.
יונתן: יש איזה עלילת צד שאני מציין אותה כי היא תתממש ותהיה חשובה בסוף, אבל במהלך הסרט היא כמעט לא מורגשת. והיא הקנייה של אדוארד, איזה חברת ספנות, שממש הולכת לקרוס. ואנחנו רואים את ארוחת ערב עם ויויאן, אדוארד, המנהל של החברה הזאת והאחיין הצעיר שהולך לרשת אותו.
לילך: כן.
יונתן: במבחן הראשון הזה של ויויאן, שהיא צריכה לאכול פתאום אסקרגו, והיא צריכה לאכול… מה עוד יש להם שם?
לילך: מין כזה טוסטונים עם כבד אווז.
יונתן: בדיוק.
לילך: עכשיו, זו שאלה, אתה יודע מה זה עניין אותי כשראיתי עכשיו? היא אומרת לו, תזמין בשבילי. תזמין בשבילי את האוכל. זאת אומרת, זה יקל עליה. למה הוא צריך מכל הדברים בעולם להזמין לה אסקרגו? באמת! יש בזה משהו… הוא כמעט משתעשע בה.
[הקלטה מתוך הסרט]
Vivian: “Who ordered this?”
Waiter: “The gentleman did, ma'am. Bon appetit.”
Edward: “These are escargot. It's French for snails. It's a delicacy. Try it.”
Vivian: “Slippery little suckers.”
Waiter: “It happens all the time.”
יונתן: בכל מקרה, בעלילת צד הזאת, היא הקנייה הזאת, ובשלב הזה, אדוארד הוא שם כדי להרוג. הוא אומר לו, באופן גלוי, לבעל החברה הזאת, אני הולך לקנות את החברה שלך, אני הולך לפרק אותה, וזהו. למרות שהאיש הזה נחמד, ונראה אפילו שיש איזושהי כימיה בין שני הגברים האלה…
לילך: כן.
יונתן: המנהלים או האנשי העסקים, זה ממש ממש לא מעניין אותו. ציינתי את זה כי זה יחזור בהמשך. ואז אחרי הסצינת קנייה הראשונה, יש לנו מונטאז'.
[ברקע מתנגן השיר Oh, Pretty Woman" by Roy Orbison"]
והמונטאז' הזה הוא מונטאז' קניות. ויויאן אומרת לאדוארד, התייחסו אליי ממש מגעיל.
לילך: כן.
יונתן: ואז יש לנו מונטאז' קניות, שבו היא קונה את הכל, מה שהיא רוצה, אנשים באים אליה, מתייחסים אליה יפה, אבל, וצריך לשים לב בסצנה הזאת, היא קונה מה שהוא אומר לה.
לילך: היא קונה בגדים מהוגנים מאוד.
יונתן: לא, אבל היא מוקפת נשים, שמראות לה את הבד הזה ואת הבד הזה, ואת השמלה הזאת ואת השמלה הזאת. ובכל כמה רגעים היא מסתכלת על אדוארד, שבכלל בטלפון עושה עסקים, והוא מסמן לה כן.
לילך: כן או לא.
יונתן: לא. זה כן. זה לא. זה לא. אני לא קונה את התזה של היא הופכת מזונה למשהו אחר, אוקיי? זה בכלל לא העניין. [לילך מהמהמת בשאלה] זה עניין של האם היא הופכת לאישה עצמאית. שזאת השאלה שמעניינת אותי. ובשלב הזה היא ממש לא שם.
לילך: הסרט לא שואל בדיוק את זה, זאת אומרת, זה קצת איזה הלבשה בסוף, על העצמאות שלה. אבל הסרט מאוד כן מתעסק ב-Male Gaze, והמבט שלו עליה, שזה כאילו נורא הגיוני, בגלל שהוא קונה את הזמן ואת התשומת לב שלה לצרכיו, אז כן, זה משמעותי איך היא נראית בעיניו.
יונתן: כן, יש פה איזה דאבל סטנדרט של… קחי את הכרטיס אשראי שלי, תעשי מה שאת רוצה, אבל בעצם מה שנאמר זה, קחי את הכרטיס אשראי שלי, תעשי מה את רוצה, כל עוד זה מקובל עליי. כל עוד זה משרת את הצרכים שלי.
לילך: בוודאי. חד משמעית.
יונתן: אסור לנו לשכוח, והסרט לא מצליח, או לא רוצה אולי, לגרום לנו לשכוח שכל הזמן יש פה איזושהו עסקה.
לילך: אני… בצפייה הזו ראיתי כמה פעמים הוא אומר לה, מה שנתפס כמאד הגון באיזשהו אופן, כמה פעמים הוא אומר לה שזוהי רק עסקה. זאת אומרת, שהם… גם כשהוא מרעיף עליה איזה מין דברים, כמו… היא קמה בבוקר והוא הזמין לה את כל הפריטים שיש בתפריט לארוחת בוקר. נגיד, אני כאדם שאני, [מגחכת] שאוכל is my love language, זה היה גם כן מאוד מאוד יכול לבלבל אותי, כי כאילו, וואו, איזו נדיבות, כאילו, איך… איך הוא מציע את הכל. אבל הוא בעצם זורק כסף על הבעיה, וגם היא מבלבלת כסף עם חיבה, והוא כל הזמן מזכיר לה, עד שלב די מאוחר, שבעצם זו רק טרנזקציה.
יונתן: המונטאז' נגמר בסצנה האיקונית של הסרט, והיא שהיא נכנסת חזרה לחנות שממנה גירשו אותה, והיא אומרת, היא מזכירה להם מי היא.
לילך: היא לבושה היטב.
יונתן: כן, נראית כמו גברת, והיא אומרת…
[הקלטה מתוך הסרט]
Vivian: “Hi, hello! Do you remember me?”
Saleswoman: “No, I'm sorry.”
Vivian: “I was in here yesterday. You wouldn't wait on me.”
Saleswoman: “Oh.”
Vivian: “You work on commission, right?”
Saleswoman: “Uh, yes…”
Vivian: “Big mistake. Big. Huge! I have to go shopping now.”
יונתן: אחלה שורה, סצנה נחמדה, אין לי מה להגיד עליה.
לילך: אה… זה משפט מאוד שימושי. [יונתן צוחק] אני השתמשתי בו הרבה פעמים בחיים שלי. [צוחקת]
יונתן: אז הסרט מטשטש את התהליך הזה. הוא גורם לנו לתהות כל הזמן אם זה עדיין עסקה, או שאנחנו כבר פה בזוגיות. אני חושב שוויויאן מבלבלת את עצמה, או משלה את עצמה, לפני אדוארד.
לילך: כן.
יונתן: ואנחנו רואים אותם בכל מיני מצבים, ואחד המצבים הכי אינטימיים זה סצנת האמבטיה. הם עושים אמבטיה יחד, שזה דבר מאוד אינטימי. אגב, לא ממליץ.
לילך: לא, זה ניג'וס.
יונתן: זה לא… אמבטיה זה גועל נפש באופן כללי, חם, מגעיל. אני מאוד לא אוהב את זה.
לילך: וואו, טוב, זאת הגזמה, אבל… אבל זה לא נוח. זה, כל הסיפור הוא לא… הוא לא נוח פיזית.
יונתן: הרבה פחות נוח ממה שזה נראה בסרט.
לילך: חד משמעית, חד משמעית, כמו כל סקס שאינו במיטה [יונתן צוחק]. זה לא נוח.
יונתן: הוא מספר לה על עצמו, ובין היתר, אחד הדברים הכי אינטימיים שהוא אומר לה, זה שהוא קנה את החברה של אבא שלו, זאת הייתה החברה השלישית שהוא קנה כשהוא התחיל לקנות חברות, והוא פירק אותה. והם לא דיברו 14 שנה, נדמה לי.
לילך: 14 וחצי. זה מה שהוא אומר.
יונתן: כי הוא סופר.
לילך: וזה משמעותי, בדיוק.
יונתן: בוודאי, כי הוא סופר בדיוק.
לילך: הוא סופר, והוא מספר לה שאבא שלו מת רק לפני חודש. ואז כל מיני דברים קצת יותר מתיישבים, נכון? כי… בעצם מה שיש מולנו, אם אנחנו מסתכלים על זה לא מעיני הסרט, אלא מעיני המציאות, זה גבר באבל, לא פתור, שזה באמת האבל הגרוע ביותר, הרי, שפגום באופן עמוק עם כל מה שנוגע למה הם יחסים, ומהי משפחה, ומהי אהבה, ומהי קרבה, ומה היא מאפשרת.
יונתן: כן, זה הרבה מעבר לאבל. אני אגיד, צריך להגיד פה בסוגריים, כי זה חשוב, ריצ'רד גיר שחקן איום.
לילך: הוא שחקן איום?
יונתן: אין לו כלום. אין לו כלום. אין לו הבעה, יש לו טריק אחד, שזה…
לילך: squinting. [צוחקים]
יונתן: לא, זה להוציא אוויר מהנחיריים ולהסתכל למטה ולחייך.
לילך: וואו, בכלל לא שמתי לב לזה. מעניין.
יונתן: זה הטריק האחד שלו, אין לו כלום. אז אני אומר את זה, כי הדמות של אדוארד היא יותר מורכבת ממה שהוא מצליח להעביר. הוא חסר משפחה, חסר שורשים, וכואב לו, הוא סופר את החודשים. כואב לו.
לילך: כן, כן.
יונתן: והוא נפרד מחברה אחר חברה אחר חברה, הוא התגרש, הוא לא מצליח לקיים שום יחסים זוגיים, כל מה שהוא יודע לעשות בעצם זה לפרק. הוא גם אומר באיזשהו שלב לקוסטנזה.
[הקלטה מתוך הסרט]
Edward: “We don’t build anything. We don’t make anything.”
יונתן: אנחנו לא בונים שום דבר, אנחנו…
לילך: בגלל שהיא אומרת לו…
יונתן: אנחנו רק הורסים.
לילך: כן, היא אומרת לו, אתה לא עושה שום דבר. זאת אומרת, אתה לא יוצר שום דבר. כן. ספציפית גם, בסצינת האמבטיה, הוא אומר לה שהוא שילם עשרת אלפים דולר לפסיכולוג בשביל שהוא יצליח להגיד, "אני אדוארד לואיס, ואני מאוד כועס על אבא שלי". זה סצנה די מרשימה.
יונתן: זאת סצנה אינטימית, בעינייך? הם מצליחים להגיע לאינטימיות?
לילך: אני יכולה לראות למה אישה תחשוב שזה אינטימי.
יונתן: וגבר לא?
לילך: למה סוג החשיפה הזו נתפסת כאינטימיות. בעוד שהוא מתייחס… הוא לא מתייחס אליה לא טוב או משהו, כן? אבל היא נעלם מבחינתו, זאת אומרת, היא איזשהו בור כרגע אקראי לשפוך לתוכו את המידע הזה. אבל אני לא חושבת שהוא מרגיש יותר קרוב אליה אחר כך, והיא בפירוש, כמו נשים, ברובן, לא כולן, אולי אני, מרגישות שזה… שחשיפה היא equals אינטימיות.
יונתן: [מהמהם בהבנה] שתדעי לך שכל פעם שאנחנו מדברים על נשים, את תמיד מתחילה מ-כל הנשים, אולי חלק…
לילך: [מגחכת] רק אני.
יונתן: אולי ספציפיות כאלה שגרות בתל אביב, אני. [מגחך]
לילך: [צוחקת] כי אני לא חושבת שכל הנשים הן אותו דבר. אבל אני… אבל כן, טוב, אנחנו מדברים הרבה על מה הן נשים ומה הם גברים.
יונתן: באנגלית, to be intimate עם מישהו, אז הכוונה היא לשכב איתו. [לילך מהמהמת בהסכמה] ושני האנשים האלה שכבו כבר בסרט כמה פעמים, אנחנו מניחים, אנחנו רואים אותם שוכבים כמה פעמים. אנחנו מניחים שזה קורה יותר.
לילך: אני לא הנחתי שזה קורה יותר. אני חשבתי שמה שמראים לנו זה כל… מה שיש.
יונתן: כן? זה הכל? אולי. שאלה. אבל אני חושב שזה הרגע הראשון שבו הוא מצליח, כן, היא עדיין כלי עבורו, אבל הוא לא היה, אם לא להיות דוחה, הוא לא היה שם את הדבר הזה בכל כלי.
לילך: את הוידוי או את עצמו?
יונתן: כן, את הוידוי, את עצמו, את החשיפה הזאת.
לילך: כן, את הוידוי. הוא לא היה, לא.
יונתן: כלומר, היא מתחילה להיות הכלי הנכון עבורו.
לילך: אה, כן, אבל גם כרגע, אקראי וקצת חסר חשיבות. זאת אומרת, זה באמת באמת קצת כמו, אפרופו המיתולוגיה היוונית שהזכרנו קודם, לחפור בור וללחוש לתוכו את הסוד ולכסות באדמה. זאת אומרת, זה קצת חסר חשיבות, היא לא באמת חלק מן החיים שלו. בואו נדבר פה על מהי אינטימיות.
[מוזיקת רקע רומנטית מהסרט]
אז יש עניין של מה הסרט מספר לנו שהיא אינטימיות. ולשכב, בגלל שהיא זונה, זה לא אינטימי. אבל להתנשק על הפה כן. וגם, נגיד, כשהוא תופס אותה, ממש ממש בהתחלה, היא הולכת רגע לשירותים, בערב הראשון שלהם במלון, והוא חושב שהיא עומדת לעשות סמים, אז הוא מכריח אותה להראות מה היא מחביאה מאחורי הגב, אבל היא בעצם מחביאה חוט דנטלי. כי זה אינטימי. זאת אומרת, את זה היא לא מכרה. היא לא מכרה, עם הכסף שהיא מסכימה לקבל על השירותים שלה, את זה שהוא יראה אותה ברגע… אפילו לא משנה אם הוא פגיע או לא, כי הוא לא פגיע, אבל, אבל אינטימי, זה לא חלק מן העסקה.
יונתן: אז ההגדרה שלך?
לילך: לאינטימיות?
יונתן: כן!
לילך: הסרט בעצם שואל מה בין סקס לבין אינטימיות, או מה בין סקס לבין הכרות אמיתית. היה איזשהו רגע בחיים שלי, אחרי שאכן התחלתי לשכב עם גברים, שבו הבנתי שיש אספקטים של הכרות שקורים רק במיטה, נכון? [יונתן מהמהם בהסכמה] זאת אומרת… משהו שאתה מבין על האדם רק כשאתם עושים סקס. ושם יוצא איזה משהו שהוא לאו דווקא קוהרנטי עם כל שאר הדברים, והוא בכל מקרה מאוד מאוד ספציפי. ואז זה נורא נורא שיחק לי בראש לגבי, אנחנו לא מכירים את האנשים שמסביבנו! לא באמת, לא עד הסוף, כי הרי לא שכבנו עם כולם, נכון? זה לא דבר, לא שכבנו עם כולם, ולכן אנחנו לא מכירים את האספקטים האלו, ומצד שני, וזה גם למדתי להבין עם החיים, את יכולה לשכב עם מישהו, ולהכיר את כל האספקט הזה שלו, הסקסואלי שלו, ולא לדעת דברים נורא משמעותיים אחרים על החיים שלו, על מי שהוא, על מי שהוא כאדם. ובעצם יש נורא מעט אנשים שאנחנו מכירים, גם בוא נשים את זה במרכאות, מה זה אומר? אבל מכירים בשלמותם, על פני כל האספקטים שלהם. זה שיחק לי במוח, וואו! הדבר שבעצם אי אפשר להגיע להכיר עד הסוף עד הסוף עד הסוף.
יונתן: אוקיי, אנחנו… We live as we dream, alone.
לילך: מה זה אומר?
יונתן: שאנחנו תמיד, בסופו של דבר, לא משנה מה תעשה, בסוף בסוף בסוף בסוף, את לבד.
לילך: זה היה נורא dark, זה לא היה צריך עכשיו.
יונתן: לא, זה dark, אבל זה נכון. כלומר, אני מכיר… אני מכיר את אשתי מכל הכיוונים, ואני יודע, בהבעה אני יודע מה היא חושבת, זה מספיק לי, [לילך מהמהמת בהסכמה] חצי הבעה, אבל בסופו של דבר, את מדברת על זהות מוחלטת. אין, אין זהות מוחלטת.
לילך: אין זהות מוחלטת, אני יודעת, אני יודעת.
יונתן: אין מה לעשות. אבל אני חושב שאם כן אפשר להגדיר פה אינטימיות, לרגע, לפי הסרט, זה להראות פגיעות וחולשה.
לילך: כן.
יונתן: ואני חושב שאדוארד מתחיל לעשות את זה פה.
לילך: חד משמעית, ולא דרך הסקס. זאת אומרת, זה לא זה בכלל.
יונתן: לא, לא, דרך החשיפה.
לילך: כן.
יונתן: אז המבחן השני של ויויאן, סצנת הפולו.
[שריקת פתיחה של משחק פולו, סוסים דוהרים וכריזת כרוז]
זו סצינה מקבילה לסצינה ב"גבירתי הנאווה".
לילך: חד משמעית.
יונתן: ש…
לילך: אני נורא מרוצה מכמה אתה שולט ב"גבירתי הנאווה".
יונתן: אה, אני גבר נאווה.
לילך: וואו.
יונתן: כן. סצנה מקבילה. ב"גבירתי הנאווה" אלייזה דוליטל הולכת למרוצי סוסים, וחושפת את העבר שלה, או הרקע שלה, על ידי זה שהיא פתאום מדברת בקוקני, במבטא קוקני, שוב.
לילך: כן. היא צועקת לסוס… Come on, move along, you bloomin arse!
יונתן: כן, זה בורח לה, ברגע של תשוקה.
לילך: זה מבחן, גם ב"גבירתי הנאווה" וגם ב"אישה יפה", זה מבחן ל-passing.
יונתן: כן.
לילך: זאת אומרת, היגינס רוצה להכין את אלייזה כדי שהיא תעבור כגבירה, ואגב, ב"אישה יפה" זו הפעם הראשונה שהיא מוטרדת, ויויאן, מזה שיזהו אותה. היא הרי לא מוטרדת קודם, היא די מאמצת את זהות הזונה שלה, זה לא מציק לה. אבל במשחק פולו הזה, היא לא רוצה שיזהו אותה, כי היא כבר עברה איזה שלב.
[הקלטה מתוך הסרט]
Vivian: “What if someone recognizes me?”
Edward: “Not likely. They don't spend too much time on Hollywood Boulevard.”
Vivian: “You did.”
Edward: “You look great. You look like a lady. You're gonna have a wonderful time. Okay. Don't fidget and smile.”
יונתן: והיא עוברת. אמנם לועגים לה, כמו שציינת מקודם, שהיא עוד אחת מהבנות של אדוארד.
לילך: למרות שגם לה בורח, כמו לאלייזה, כשהיא מעודדת את אחד השחקני פולו, והיא עושה מין כזה, הו, הו, הו, כזה.
יונתן: כן, העניין הוא ש"בגברתי הנאווה" יש עניין מאוד מעמדי, שלא קיים בארצות הברית. בבריטניה המעמד שלך קובע המון, ו… ברמה של אתה לא יכול להיות באותו חדר כמו אנשים שהם לא בני המעמד שלך. ובארצות הברית יש קצת מזה.
לילך: בעיקר יש כסף.
יונתן: יש כסף, New money, Old money, יש את הדבר הזה, אבל זה לא ברמה הזאת ש… שגם אם היא תיחשף כלא עשירה, או כפשוטת עם, זה יהרוס את הכל. אוקיי? אם היא תיחשף כזונה, זה משהו אחר. וזה קורה פה בגלל אדוארד. קונסטנזה מוטרד מאוד מזה שאדוארד מתחיל להשתנות, הוא פחות עסוק בעסקים שלו, הוא פתאום מראה איזשהם היסוסים, ואז אדוארד פשוט אומר לו…
לילך: היא לא מרגלת תעשייתית.
יונתן: כן, היא לא מרגלת תעשייתית, היא זונה.
לילך: היא זונה.
יונתן: אז אחרי שהוא מספר לה אז סטאקי בא לדבר איתה, והוא מתייחס אליה כזונה. הוא אומר לה, אולי אחרי שתסיימי עם אדוארד, תבואי אליי, אם את ככה משנה אנשים. היא נעלבת, זה מוביל לריב עם אדוארד במלון.
[הקלטה מתוך הסרט]
Edward: “I hate to point out the obvious, but you are, in fact, a hooker! And you are my employee!”
Vivian: “Look, you don't own me. I decide, okay? I say who. I say when. I… I say who…”
Edward: “I refuse to spend the next three days fighting with you. I said I was sorry. I meant it. That's the end of it!”
יונתן: והיא אומרת משפט תמוה.
לילך: נכון.
יונתן: "אף אחד לא גרם לי להרגיש זולה כמו שאתה גרמת לי להרגיש היום". תהינו ביחד בטלפון.
לילך: תהינו, כן, כי…
יונתן: מה הסיפור?
לילך: כי זה כאילו מין הצהרה שקצת גדולה יותר מהסרט. בכל מקרה, מהדמות שלה, זה קצת הצהרה מולבשת שם הרגשתי, כי… בתוך ההקשר הדוחה של זנאי ושל זונה, הוא מתנהג אליה נורא נורא יפה, נכון? זאת אומרת, היום-יום שלה לא נראה ככה. היא לא קורטיזנה, היא לא נערת ליווי צמרת כזה. אז, אז… אז למה היא נעלבת? למה היא באמת נעלבת מהדבר הזה? למה זה גרם לה להרגיש זולה? ואני חושבת שזה כי היא בעצם כבר קצת השתנתה. זה בא בשלבים, והיא רצתה לעבור את האירוע הזה, כאישה רגילה, כאישה מכובדת, לבושה יפה, מתנהגת כמו שצריך, אף אחד לא חושד בה. והיא גם לא מוגנת על ידי… היא אמרה לו, אם התכוונת להתייחס אליי כאל זונה, היית כבר נותן לי ללבוש את הבגדים הרגילים שלי.
יונתן: אז זהו, אני חושב ש…
לילך: היא יותר חשופה כשהיא לבושה רגיל.
יונתן: זה העניין. אני אטען בהמשך שהיא לא השתנתה בכלל, אבל נדבר על זה.
לילך: אוקיי.
יונתן: אני חושב שהעניין הוא של… כשזה, טוב, קחי מאה דולר, בואי פה לסמטה, אז היא יודעת במה מדובר…
לילך: כן.
יונתן: יודעת איך להתנהג, ויודעת איך, כאילו, מה אמור לקרות. הוא הצליח כבר להשלות אותה. להשלות אותה, והיא הצליחה להשלות את עצמה שיש פה קצת יותר מזה. כלומר, שהוא משקיע בה כי הוא מרגיש כלפיה משהו. וברגע שהיא חיה בתוך האשליה הזאת, או מתחילה לחיות בתוך האשליה הזאת, זה הרבה יותר פוגע. כלומר, זה הרבה יותר פוגע של, וואי, לילך, את שרה ממש יפה, בואי תשירי. ואז, כאילו, צוחקים עליך. זה הרבה יותר פוגע מאשר את יודעת שאת לא שרה יפה, ואת לעולם לא תצליחי… סליחה על הדוגמה הזאת…
לילך: אני שרה מדהים אגב.
יונתן: את לא שרה יפה, ואת יודעת את זה, ולכן כשאת שרה, את יודעת, את מצפה למבטים הכועסים.
לילך: כן, יש איזה משחק עם הציפיות שלה, נכון.
[הקלטה מתוך הסרט]
Edward: “Where are you going?”
Vivian: “I want my money, I want to get outta here.”
לילך: היא רוצה ללכת.
יונתן: כן, היא רוצה ללכת, הוא נותן לה את הכסף, היא לא לוקחת אותו.
לילך: כי הוא זורק לה אותו על המיטה. וזה דבר נורא משמעותי. How fucking dare you? חתיכת דוש. [יונתן צוחק] הוא זורק לה אותו על המיטה, היא מסתכלת על זה, והכבוד העצמי שלה, זה רגע כן מאוד מאוד יפה, הוא גדול יותר מן החישוב של ההפסד שהיה לה פה כרגע. והיא יוצאת מהחדר מלון בלי לקחת אותו.
יונתן: אוקיי. אני אגיד שאולי היא לא רוצה לקבל תשלום, כי אם היא לא קיבלה תשלום, היא… היה לה יחסים אינטימיים יפים עם גבר לרגע. דבר שהיא לא ציפתה לו.
לילך: אני מאוד מקווה שהיא לא משלה את עצמה לעומק הדבר באופן הזה.
יונתן: אבל הפרשנות שלך יותר יפה.
לילך: אני חושבת שהיא בעלת כבוד עצמי, והיא באמת בעלת כבוד עצמי.
יונתן: ואז הוא חוזר… לא חוזר, הוא מבקש ממנה להישאר.
לילך: הוא רץ אחריה למעלית והוא מבקש ממנה להישאר. עכשיו, אני רוצה כן להתעכב על זה. בגלל שהוא אומר לה, 'אני ראיתי אותך מדברת עם הבחור הזה, בפולו', הבחור, כלומר, האחיין של המנכ"ל חברה שהוא מתכוון לקנות, 'and I didn't like it'.
יונתן: נכון, הוא מקנא.
לילך: הוא מקנא. ובכל פעם בסרט שהוא מכייל את הרגשות שלו כלפיה, דרך מבטים של גברים אחרים עליה, כל פעם. זאת אומרת, קפיצות המדרגה שלו ביחס אליה כל פעם עוברות דרך מבט שלישי של גבר אחר והאופן שבו הוא מסתכל עליה. זאת אומרת, הנה יש מישהו שרצה אותה, או מצאה חן בעיניו, במרוצי הפולו, אז עכשיו הוא מקנא. ואחר כך סטאקי מתייחס אליה לא יפה, כאל זונה, וזה גורם לו בעצם להיזכר שהוא פרוטקטיב כלפיה. מאוחר יותר, מנהל המלון יגיד לו, זה בטח נורא קשה לוותר על משהו כל כך יפה, [יונתן מהמהם בהסכמה] ואז הוא מעלה בדעתו את הרעיון המדהים של לנסוע אליה. הוא כל הזמן צריך עוד מבט של עוד גבר כדי להבין מה השווי שלה. שזה באמת מבט מאוד עסקי. אני לאו דווקא יודע שאני רוצה לקנות את העסקה הזאת, אבל אם מישהו אחר רוצה את זה, אני לא רוצה שיהיה לו את זה.
יונתן: אוקיי, זו פרשנות יפה ומצוינת. אפשר גם לפרש אותה בפשט שהסרט מבקש לנו לפרש, שזה, הוא מתחיל להרגיש כלפיה משהו אמיתי. כלומר, זה כבר לא העניין העסקי.
לילך: אין בעיה, זה מעורב.
יונתן: הוא מקנא.
לילך: אנחנו מתחילים להרגיש דברים אמיתיים כלפי אנשים ברגע שיש או עניין חיצוני בהם, או סכנה להמשך מה שיש לנו.
יונתן: [מהמהם בהסכמה] וזו נקודת המפנה בסרט מבחינת היחסים ביניהם. אחרי זה…
לילך: היא מסכימה לחזור, היא מסכימה להישאר.
יונתן: כן, היא מסכימה, כמובן, וזו נקודת המפנה מהבחינה הזאת שהם עכשיו באמת הופכים להיות זוג בעצם. סוג של זוג, בוא נקרא לזה. הם מתחילים להכיר את העולמות אחד של השנייה, שזה קצת מצחיק, אבל היא מלמדת אותו לאכול נקניקייה.
לילך: הוא מלמד אותה שחמט.
יונתן: הוא מלמד אותה שחמט, [מגחך] היא לקחת אותו לגריל, זה קצת מגוחך.
לילך: מכריחה אותו ללכת יחף על הדשא.
יונתן: כן. ויש גם, כמובן, את האופרה.
[מוזיקת אופרה מהסרט]
לילך: שזה המבחן, בעיניי, של הסרט. אתה לא חושב?
יונתן: זה המבחן, אבל יש בו משהו, כמו שאמרתי אז בפרק על "חומות של תקווה", יש משהו ב… זה שהאופרה הפכה להיות לאיזה מין אופרה שווה איכות, שווה גבוה, שווה טוב…
לילך: בטח.
יונתן: שהוא כל כך עושה לי אנטי, שזה… מעצבן אותי.
לילך: לא, לא, זה מעצבן לחלוטין. זה גם, זה גם איזה הדבקה כזאת, כי בסוף אמריקאים, כאילו, סליחה שאני מכלילה כל כך, אבל הם שואלים דימויים מהתרבות האירופאית ומסמנים אותם כאיזה רף. אופרה זה דבר נורא נורא לא אמריקאי. זה לא קרה באמריקה. אז לקחת אותה לאופרה, כמו, אגב, "לה טרוויאטה", שעוסקת ספציפית ביצאנית, [יונתן מהמהם בהסכמה] בזונת צמרת, שמתה משחפת, בשביל לבחון האם היא… הוא אומר לה, יש אנשים… יכולים לשנוא, לאהוב אופרה בפעם הראשונה שהם צופים, או לא לאהוב אותה, אבל ללמוד להעריך אותה, אבל היא אף פעם לא תהפוך להיות חלק מהנפש שלהם.
יונתן: אז הנה הבעיה המרכזית שלי עם הסרט. אנחנו באופרה, היא עוברת, היא מתרגשת.
לילך: היא מתרגשת באמת, כן.
יונתן: והנה הבעיה המרכזית שלי, אני חושב שויויאן של הסצנה הראשונה של הסרט, תושיב אותה באופרה, היא הייתה מתרגשת. [לילך מהמהמת] אני חושב שהיא לא עברה שום תהליך, והיא הייתה "איכותית", במרכאות, סליחה, פשוט, זה מה שהסרט אומר לנו.
לילך: חד משמעית.
יונתן: היא הייתה איכותית מהרגע הראשון. הוא לא לקח מישהי שהיא כלום ונתן לה ביטחון עצמי ויכולות וידע. הוא לקח יהלום, שבמקרה התדרדר לאיזשהו מקום, והוא ניקה אותו קצת. [לילך מהמהמת בהסכמה] זה מה שאני חושב.
לילך: אני מסכימה איתך. וגם הסרט מאוד רוצה שנחשוב שהיא זונה מיוחדת. היא זונה מסוג אחר. זה הרי לא היה יכול לעבוד עם השותפה שלה לדירה, קיט. שהיא כבר כאילו… She's a mess.
יונתן: כן.
לילך: זאת אומרת, לא היית יכול לנקות אותה באופן הזה, היא לא הייתה עוברת בחברה באופן הזה.
יונתן: וזה מוביל, האופרה מובילה, לסצנה שהוא ישן.
[הקלטה מתוך הסרט]
Vivian: “He sleeps.”
יונתן: והיא מנשקת אותו בפה. היפהפיה הנרדמת, רק הפוך.
לילך: נכון.
יונתן: סתם להגיד.
לילך: זה יפה.
יונתן: זה יפה. זה שם. וגם היא אומרת לו שהיא אוהבת אותו.
לילך: והוא לא עונה.
יונתן: איזה דוש.
לילך: איזה דוש. מצד שני, אני אגיד, אתה חייב קצת להעריך מישהו על המעט אינטגריטי שיש שם. כי אם הוא לא… כי אם אתה לא אוהב, אל תגיד שאתה אוהב. זה הרבה יותר גרוע, לא?
יונתן: הוא דוש.
לילך: אני יודעת, אני עושה כל כך הרבה הנחות לגברים, זה פשוט…
יונתן: הוא יפה, אבל הוא דוש. [צוחקים]
לילך: כל כך הרבה הנחות.
יונתן: בוקר אחרי, הוא מציע לה משרת זונת צמרת. בואי תהיה הזונה הקבועה שלי.
לילך: הפרטית שלי.
יונתן: אני אשכור לך דירה, תקבלי הרבה כסף, תלבשי מה שאת רוצה. והיא נעלבת.
לילך: בצדק פה. הוא אומר לה, זה יוציא אותך מהרחוב. והיא אומרת לו, זו רק גאוגרפיה.
יונתן: נכון. זו שורה יפה. והיא גם אומרת… הוא אומר, סליחה, לא התייחסתי אלייך אף פעם כאל זונה. והיא אומרת…
לילך: You just did.
יונתן: אני שמח שאת אמרת ולא אני.
לילך: יפה מאוד. כי, תראה, זה המקומות שבהם, אני אגיד, התסריט הוא גדול יותר מהדמות של ויויאן. שוב. אבל, אבל fair enough, fair enough, כי he just did, והצופה לא מיד מבין את זה. אני צפיתי בזה, עכשיו, אני מכירה את הפאקינג סרט. והוא אומר, לא התייחסתי אלייך כאל זונה. ועצרתי, את הסרט, וחשבתי, כן, זה די נכון, נכון? ואז היא אומרת, you just did. ואני כזה, אה, כן, שוב נפלתי בזה [צוחקת] הוא באמת כן.
יונתן: ולכן, אני הצלחתי להתאפק עד עכשיו…
לילך: נו.
יונתן: אני חושב שהסרט הזה, זה, "גברתי הנאווה" הפוך.
לילך: תגיד.
יונתן: הוא משתנה.
לילך: אוקיי.
יונתן: היא לוקחת אותו והופכת אותו מאדם קר, חסר רגשות, חסר יכולת להתחבר, קילר כזה של עסקים, והופכת אותו לבן אדם שיש לו אמפתיה, [לילך מהמהמת בהסכמה] שיש לו רגשות, שיש לו יכולת להביע את הרגשות, ואנחנו רואים את זה בעלילת צד הזאת שהזכרתי מקודם, שהוא מחליט לא לפרק את החברה, אלא לרכוש אותה ולבנות אותה מחדש.
לילך: ולבנות ספינות!
יונתן: לבנות ספינות.
לילך: המון המון ספינות. כן.
יונתן: אם הבסיס הרעיוני של "פיגמליון" זה אני בונה פסל ואז מתאהב בו, אז פה הפֶּסֶל משנה את הפָּסַל. ולא להיפך.
לילך: זה מה שהיא אומרת בסוף. She rescued him right back. אבל היא לא ניסתה לשנות אותו. הוא היה מבחינתה מושלם, או דימוי של מושלם, מההתחלה, הוא כל הזמן מנסה ליישר אותה, להלביש אותה, שתדבר נכון. הוא משתנה רק מעצם זה שהיא היא. זאת אומרת, היא לא מנסה כלום. הוא משתנה מעצם החשיפה אליה.
יונתן: בסדר, אבל ככה… זה מערכות יחסים. היית פעם במערכת יחסים?
לילך: כן.
יונתן: את משתנה מזה… שהבן זוג שלך משנה אותך.
לי: חד משמעית, בהחלט. אבל לא בניסיון, אם המערכת יחסים טובה. [יונתן מגחך] לא בניסיון לשנות מישהו, אלא רק מעצם זה שאתה איתה, שאת איתו.
יונתן: אז לאור הדיון הקטן הזה, אולי רגע לפני הסוף נשאל. יש בפנינו סרט פמיניסטי? כי הרי אומרים עליו בדיוק את ההיפך, שזה זוועת עולם, לא היה עובר היום.
לילך: אומרים זוועת עולם ולא היה עובר היום? אני לא בטוחה.
יונתן: כן, כן, אומרים שיש פה משהו מאוד פוגעני בדרך שהוא מציג זנות, מה שנכון, ועל כן אין לו תקומה.
לילך: אז אני חושבת שזה כן ולא. כאילו, עד כמה הוא פמיניסטי, וזה מבלבל, כי אני גם מחזיקה עמדות שונות לגביו. בין היתר, כי ראיתי אותו בגיל 12 וחשבתי שהוא מקסים, ואז גדלתי, וגם העולם השתנה. אבל… הוא פמיניסטי באספקטים מסוימים כלפי ויויאן, אני חושבת. הוא מציג אישה עם agency, ועם גבולות, היא יודעת מה היא רוצה, והיא בוחרת, והיא מניעה תהליכים. היא אומרת לו, באיזשהו שלב, 'אני רוצה יותר'. זה, וואו, הלוואי אם אני הייתי יודעת להגיד דברים כאלה. כאילו, לא, זה לא מספיק טוב בשבילי, אני רוצה יותר. זה ממקם אותה באופן של האישה הפרטיקולרית שהיא, כן כפמיניסטית. זה כמובן זורק לאשפה את כל התחום של זנות. [מגחך]
יונתן: כן…
לילך: זאת אומרת, באופן הזה זה נורא נורא לא פמיניסטי, כי זה… זה כל הזמן מציג את זה, קודם כל, זנות כאיזו בחירה נקייה. הוא בחר להיות איש עסקים, והיא בחרה להיות זונה. הם ממש אותו דבר. אבל הם לא! אובייסלי הם לא.
יונתן: אנחנו לא דיברנו, ולא נדבר פשוט בגלל קוצר הזמן, על האם בכלל סרט צריך להיות מחויב לריאליזם של מקצוע? כלומר, אם כל פעם שאנחנו רואים רעב או סוחר סמים, או… מתנקש של ה-FBI, זה צריך להיות נאמן למציאות? זו שאלה ששווה לדון עליה, לצערי אין לנו זמן לה, אבל אני מקבל את התפיסה הכללית שזה עושה, שזה מאוד פוגעני כלפי נשים מבחינת מקצוע הזנות, שהוא מוצג פה בצורה מגוחכת. אני מסכים. אבל זה כן דיון מעניין, שיש בו יותר ממה שהם עושים ממנו, לגבי הסרט הזה. אבל אני חושב שזה חד משמעית סרט פמיניסטי. כלומר, אני חושב שהאישה פה היא הגיבורה המעניינת, החזקה.
לילך: כן.
יונתן: והגבר הוא זה שמשתנה עבורה. כמו שאמרתי, אני חושב שויויאן לא משתנה, אם כבר היא לומדת את ערכה, בזה הוא עזר לה.
לילך: כן.
יונתן: אבל יש לה ערך. והוא חלש, אימפוטנט, פגוע כולו, עובר איזשהו תהליך של תיקון, רק בעזרתה, בלי שום דבר אחר. אז מהבחינה הזאת, חד משמעית, כן. אנחנו מתקרבים לסוף. בסוף יש לנו סצנה שבה סטאקי, קונסטנזה, תוקף מינית את ויויאן.
[הסצינה מתחילה ברקע, רעשי אלימות וצרחות]
שוב, אמרנו שאדוארד החליט לא להרוס את החברה, מה שעולה לסטאקי, אנחנו מניחים, מיליוני דולרים, והמון שעות עבודה, הוא כועס עליה, הוא תוקף אותה מינית.
לילך: הוא בא למלון לחפש את אדוארד, הוא לא נמצא שם, רק היא שם, כי היא כמובן מחכה, ובינתיים… הוא קצת תוקף אותה מינית, כן.
יונתן: כן, ואדוארד נותן לו אגרוף.
[הקלטה מתוך הסרט]
Philip: “She's a whore, man. She's a goddamn… [Punching sound] Aah!”
לילך: היא כן מצליחה להגן על עצמה בהתחלה, אבל ההצלה הגדולה היא כשהוא נכנס לחדר המלון, וזה מדבר בדיוק עם הפנטזיית הצלה שלה.
יונתן: כן, ואז זה ממקם אותנו לשיחת משא ומתן אחרונה שלהם. הוא הציע את ההצעה שלו, תהיי הזונה הפרטית שלי, לא במילים האלה, ואז הוא שואל אותה, מה את רוצה? והיא אומרת, אני רוצה את האגדה.
לילך: כן.
יונתן: מה הכוונה באגדה? אביר על סוס לבן, שיבוא ויציל אותי.
לילך: כל העסקה.
יונתן: וייקח אותי מהכל, ואני לא אהיה זונת צמרת שלו, אני אהיה נסיכה שלו, לצורך העניין. והוא לא מציע את זה, הוא מוותר על זה.
לילך: הוא אומר שהוא לא מסוגל כרגע. גם זה אני אגיד, אני מעריכה, [יונתן מגחך] לפחות את המודעות.
יונתן: ואז היא מחליטה לעזוב. ואז זה סיום-סיום.
[ברקע מתנגן השיר It Must have been Love" by Roxette"]
הסיום-סיום הוא שהוא עומד לעזוב, והוא צריך, כמו שאמרת, את המבט השלישי הזה. הפעם של מנהל המלון שיגיד לו, בטח קשה לוותר על דבר כל כך יפה.
לילך: כן. כשהוא כאילו מבקש ממנו להחזיר את ענק היהלומים שהוא שאל עבורה, זה מין כזה tongue and cheek kind of thing.
[הקלטה מתוך הסרט]
Barney: “It must be difficult to let go of something so beautiful. You know, Darryl also drove Miss Vivian home yesterday.”
יונתן: ווינק ווינק, קריצה קריצה, נאדג' נאדג'. ואז הוא מגיע. הוא משחזר עבורה את האגדה.
לילך: רגע, צריך להגיד, היא אורזת את החפצים שלה בשביל… היא חזרה לדירה שלה ושל קיט, שאגב, וזה משמעותי, הדירה כולה היא דירה של ילדות. שמת לב לזה?
יונתן: לא.
לילך: היא ממש… יש פוסטרים על הקירות, ויש כזה מלא בלאגן במטבח, יש להם בובות פרווה… הן ילדות. הן ילדות אבודות. והיא לבושה עכשיו כמו הליידי שהיא, והיא מחליטה לעזוב בשביל לנסוע לסן פרנסיסקו, למצוא שם עבודה רגילה, אמיתית, ולסיים תיכון. היא מציעה לקיט לבוא איתה, אבל קיט כבר לא יכולה, כי קיט…
יונתן: קיט אבודה.
לילך: אבודה מדי, היא אבודה מדי. היא נותנת לה את כל הכסף, היא נותנת לקיט את ה-3,000 דולר הזה האלו שהיא רוויחה. היא לא רוצה את כסף הזנות שלה. והיא אומרת לה, זה חלק ממלגת אדוארד לואיס. והוא מגיע בעצם כשהיא כבר מתארגנת לנסוע אל החיים החדשים שהיא רוצה ללכת לעברם.
יונתן: כן. אז הוא מגיע בלימוזינה לבנה, על סוס לבן, כביכול.
[הקלטה מתוך הסרט]
Edward: “Vivian! Vivian! Come down!”
לילך: משמיע את האופרה.
יונתן: כן, משמיע את האופרה, והוא מטפס אליה, כמו ש… כמו שעושים באגדות.
לילך: במדרגות החירום.
יונתן: אף שהוא מפחד מגבהים.
לילך: נכון.
יונתן: כלומר, תזכורת נוספת לזה שהוא גבר חלש בסופו של דבר. והם מתנשקים, וזה… הפי אנד, סימן שאלה.
לילך: והוא אומר לה, מה קורה אחרי שהאביר מציל אותה? היא אומרת לו, היא מצילה אותו מיד בחזרה. שזה נכון. הפי אנדינג.
יונתן: הפי… אז זה שאלה, כי היא יכולה ללמוד… ללכת להתחיל חיים חדשים, אבל…
לילך: חד משמעית!
יונתן: אבל…
לילך: חד משמעית. אני אגיד, יש סיבה שהסרטים נגמרים בנקודה, סרטים רומנטיים בעיקר, מסתיימים בנקודה שהם מסתיימים, כי אתה חוזר, אני חושבת, אל הזוג הזה, נגיד והם נהיים זוג, במריבה הגדולה הראשונה שלהם.
יונתן: והוא קורא לה 'זונה'.
לילך: והוא קורא לה 'זונה'.
יונתן: חד-מש.
לילך: חד-מש, נכון? [יונתן מגחך] ואז אנחנו לא באמת קונים את סיפור האהבה הזה, ומה שהתחיל כל כך כל כך עקום ובאופן לא שוויוני, אני לא רואה איך זה יכול להינצל משם. בעצם הסיום הטוב היחיד היה אם היית רואה אותה מוצאת עבודה בסן פרנסיסקו כמלצרית, נכון?
יונתן: [צוחק] תמיד אנחנו עושים סופים מבאסים לסרטים.
לילך [צוחקת] מלצרות היא התחלה, היא יכולה אחרי זה להיות מנהלת משמרת, ואז…
יונתן: אני אגיד שבמונחים ריאליסטיים, כמובן שסיפור האהבה הזה לא משכנע, כי אנחנו יודעים אולי איך הוא ימשיך…
לילך: כן.
יונתן: והוא ימשיך כנראה לא טוב, והיא תתחיל לדבר עם המזכירה שלו, כמו ש… כמו שכל שאר הבנות זוג שלו טוענות.
לילך: שמדברות עם המזכירה יותר מאיתו, כן.
יונתן: לא יהיה לו זמן ועסקים, אנחנו לא יודעים כמה השינוי הזה אמיתי. אבל אני כן אגיד שבגלל שזאת ג'וליה רוברטס והתחילה כל כך גבוה מלכתחילה, אני חושב שזה עובר בסרט.
לילך: בסרט? בטח.
יונתן: תארי לעצמך, הוא מוצא, לא את ג'וליה רוברטס, הוא מוצא, סליחה על הביטוי, זונת קראק, כאילו, מסוממת…
לי: לגמרי, בגלל זה זה לא היה יכול לעבור עם שום…
יונתן: מטונפת…
לילך: בטח, בטח.
יונתן: זה לא היה עובר.
לילך: לא. הסרט מההתחלה מספר לנו כמה היא יוצאת דופן. היא כל כך נקייה, יש לה אסורטמנט של קונדומים, היא עושה חוט דנטלי! בקושי אני עושה חוט דנטלי. זאת אומרת, מעט מאוד צריך היה בשביל להעביר אותה למקום הזה שבו היא יכולה להיות יותר ממה שהיא כרגע. זו רק מעידה.
יונתן: ועל כן, הטענה המרכזית שלי היא, של הסרט, האם הוא יכול לעבור לנקודה הזאת.
לילך: האם הוא השתנה?
יונתן: אנחנו יודעים שהיא יכולה להיות יותר. השאלה אם הוא יכול להיות יותר. וזאת שאלה יותר מורכבת, שאנחנו לא נענה עליה!
לילך: אני רק אגיד דבר אחד, ש… שיש דברים באופי שהם קצת כמו אלכוהוליזם. אתה יכול להיות sober שנים, אבל אתה עדיין אלכוהוליסט? הוא עדיין יהיה הדבר הזה. והיא, בחלקים מסוימים, לפעמים עדיין תהיה הדבר הזה.
יונתן: אוקיי, לילך וולך. אל תאמינו לאהבה.
לילך: לא, תאמינו לאהבה, בוודאי. פשוט תבחרו את האנשים נכון.
[ברקע מתנגן השיר King of Wishful Thinking" by Go West"]
יונתן: לילך, את ודאי רואה שאני לבוש בהדר מסוים.
לילך: בהחלט.
יונתן: שבחוץ יש פַסָּלים שהבאתי מאיטליה.
לילך: באופן טבעי.
יונתן: הם בונים פסל, שלך ושלי. את יודעת למה? כי יש לנו חסות. של בית הספר לקולנוע וטלוויזיה על שם סטיב טיש באוניברסיטת תל אביב. וכחלק מהחסות הזאת, יש לנו הזדמנות לדבר עם חלק מהיוצרים הבכירים בתעשייה. והיום, יוצרת בכירה, אסתי נמדר. תסריטאית ויוצרת של "מלכת היופי של ירושלים" ושל "כבודו". מנהלת הדרמה של "ארצה הפקות", וגם ראשת התוכנית MFA לכתיבת סדרות באוניברסיטת תל אביב.
לילך: ו…?
יונתן: והמורה שלי.
לילך: נכון! שזה הקטע המשמח מכולם.
יונתן: אסתי, מה שלומך?
אסתי: ככה וככה. [צוחקים]
יונתן: ככה וככה.
אסתי: בסדר, שלומי בסדר.
לילך: אנחנו לא יודעים למה את מתכוונת. [צוחקים]
יונתן: אסתי, הסצנה שבחרתי היא בעצם שתי סצנות. הסצנה שבה ויויאן נכנסת לרודיאו דרייב והם מגרשים אותה, והסצנה שהיא חוזרת כליידי, ואומרת ביג מיסטייק, Huge!
אסתי: הסיבה שהסצנה הזאת היא כל כך זכירה בעיניי ומשמעותית בעיניי, יש כמה סיבות. הסיבה הראשונה זה שמדובר במקרה קלאסי של מה שנקרא foreshadowing ו-payoff. אתה זורע איזשהו דבר על מנת לקצור אותו בהמשך. אז לכן הסצנה הזאת, אם רק הייתה ביג מיסטייק, לא היה לזה… זאת אומרת, זה לא היה כל כך אפקטיבי. האפקט הוא כתוצאה מזה שעשית כצופה איזשהו מהלך עם הדמות הזאת. זאת אומרת, נכשלת איתה, הושפלת איתה, עברת תהליך, חזרת כדי לנקום, ועכשיו אתה מסופק כי הצלחת להוכיח לאנשים שפגעו בך שהם טעו.
לילך: אנחנו יוצאים כמנצחים איתה.
אסתי: יוצאים כמנצחים, ודבר כזה אפשר לבנות אך ורק במהלך שלם, ולא בסצנה אחת. זאת אומרת, זה לא תהליך שיכול לקרות בסצנה אחת. מעבר לזה, אני חושבת שיש בסצנה הזאת שני יסודות עמוקים, או לא עמוקים, אבל שני יסודות חשובים שהסרט הזה, אני חושבת, הוא חלק מסוד ההצלחה שלו. אחד, זה העובדה שהסרט הזה, כמו כל יצירת אמנות, או טלוויזיה וקולנוע, מוצלחת באמת, לוקח רגעים שרלוונטים לחיים של כולנו, בין אם זה רגעים שבהם הושפלתי כילד כי לא רצו לצרף אותי למשחק הכדורסל, הלכתי, לקחתי חוג כדורסל, נהייתי ממש טוב בכדורסל, וחזרתי לנצח אותם במשחק כשאני משחק בקבוצה היריבה, אוקיי? זאת חוויה כזאת שכולנו או חווינו אותה, או רצינו, השתוקקנו לחוות אותה. זאת אומרת, לחזור למקום שלא רצה לקבל אותנו, לחזור למקום שזלזל בנו, ולהראות להם, תראו כמה הצלחתי. זה איזשהו, זה יושב על איזשהו סנטימנט רחב שלכולנו יש, ויש הרבה מקרים בחיים שהיינו רוצים שזה יקרה, וחלמנו שזה יקרה, ויש גם לפעמים מקרים שבהם זה קרה, והצלחנו להוכיח משהו לאנשים ש… יגידו פסיכולוגים, חוויה של כל ילד שמחפש שיקבלו אותו ויעריכו אותו, יהיו גאים בו. אז זה דבר אחד. זאת אומרת, הרעיון שאתה לוקח מגוון סיטואציות מהחיים שהן אוניברסליות ונכונות לנפש האדם, ומייצר אותן בעטיפה שהיא לא, זאת אומרת, אני אינני זונה, מעולם לא עשיתי שופינג ברודיאו דרייב, ולא מצאתי לי שוגר-דדי מיליונר, ועם זאת, את החוויה הספציפית הזאת, אני חשה לעומק, מזדהה איתה, שמחה בשמחתה. זה הדבר האחד. הדבר השני, וזה אחד הדברים שפחות מתייחסים אליו כשמדברים על "אישה יפה", אבל הוא כל כך איקוני, אלה הדיאלוגים. חלק מעבודת התסריטאי והתסריטאית, אלה דיאלוגים. הדיאלוגים, אנחנו תמיד מנסים שהם יהיו מצד אחד טבעיים, ומצד שני, שנונים מאוד, כאלה שהם זכירים, כאלה שהם מיוחדים. עכשיו, הסרט הזה משופע ברפליקות שהן, באמת, נצחיות. יש לי חברה, אני אגיד את שמה, ענבל אבגר, שהיינו צופות בסרט הזה כל כך הרבה, שבשלב מסוים כל השיחה בינינו הייתה מורכבת אך ורק מרפליקות שלקוחות מתוך "אישה יפה".
יונתן: אוי, זה…
לילך: אוי, איזה כיף! [צוחקת]
אסתי: ממש, דיבור… עד היום, נגיד, אני לגמרי יכולה עכשיו להרים אליה טלפון, ואנחנו ננהל שיחה של ציטוטים מתוך הדיאלוג הספציפי הזה, שעכשיו שצפיתי בסרט, גיליתי שעברו 35 שנה ואני יודעת אותו בעל פה.
יונתן: אמרת 'איזה כיף'? אני באתי להגיד 'איזה סיוט'.
לילך: למה איזה סיוט?
יונתן: לא יודע.
לילך: כי אתה לא בת. לא, זה אושר מסוים מאוד.
אסתי: יש דברים כאלה, תשמע, יש, יש סרטים וסדרות שהדיאלוג שלהם הוא כל כך מוצלח, בין אם הוא שנון, בין אם יש בו איזה אמת גדולה שמישהו הצליח לנסח במשפט ממש טוב, שהם הופכים להיות שפה פרטית שמדוברת בין אנשים שהם אוהדי הסרט. ואת מבינה על מה אני…
לילך: מאד!
אסתי: "בנות גילמור" זה כזה, הרבה יצירות של אהרון סורקין הם כאלה, יש אנשים שיש להם את זה עם וודי אלן עם הכתיבה שלו.
לילך: בוודאי! גם המשפט הזה ספציפית, הדבר היחיד שהיה לי לומר לך זה שהוא כל כך שימושי בחיים שלי. [צוחקת]
אסתי: כל כך שימושי. כל כך שימושי עדיין.
לילך: נכון.
אסתי: אני חושבת שהיכולת לקחת איזה רגע ולנסח אותו באופן כל כך שנון, ולהפוך אותו לממש מטבע לשון, זה יכולת מיוחדת שיש לסרט הזה, אבל זה לא הדיאלוג היחיד בסרט הזה שהוא כל כך… נקרא לו שימושי?
לילך: לגמרי, לגמרי.
אסתי: אם אני משתמשת בזה, אבל גם כיפי. זאת אומרת, סינדה-פאק-רלה, או he sleeps.
he sleeps זה צמד מילים שמתאר כל כך הרבה פעמים בחיים של נשים, ואולי גם גברים, של איזה רגע שאתה מסתכל על האדם שהוא כאילו אהובך, ואתה מבין משהו לגביו, או אתה תופס אותו באיזה רגע שלא הכרת קודם. אז הדבר הזה, היכולת לקחת ולנסח בשתיים או שלוש מילים, דבר שתסריטאים לפעמים מקיזים עליו דם, זאת אומרת, זו יכולה להיות עבודה של חודשים, זו יכולה להיות הברקה של רגע, אני יכולה להגיד יותר מזה, יש תסריטים שממש מתחילים מרפליקה. זאת אומרת, שיש איזה רפליקה שמנצנצת בראש, והיא כל כך טובה ששווה לבנות סביבה סיפור שלהם.
יונתן: אני חוזר רגע לסצנה.
אסתי: מה, היא לא עובדת עליך בכלל? זה לא עושה לך כלום? לא מזדהה?
יונתן: לא, לא, זה סצנה נהדרת.
אסתי: אין אנשים שהיית רוצה לבוא להגיד להם ביג מיסטייק, מאדרפאקר?
יונתן: אז זה העניין, הצורך, רצון שלה לטרוח וללכת ולהגיד להם זיבי. זה מה שמעניין אותי. כלומר, ה…
אסתי: אגב, לא מאוד מתאים לדמות. הדמות היא לא כל כך קנטרנית, באופן כללי.
יונתן: לרוב האנשים… אני נגיד לא הייתי עושה את זה, לא הייתי טורח, הנסיעה לשם ואיפה לחנות וזה…
לילך: אבל זה דיבור של פריווילגים, אתה מבין את זה? [יונתן צוחק] זה סיפור של שובע פנימי. זה סיפור שהוא רגוע מבפנים. אבל לה יש מה להוכיח.
אסתי: אני רוצה לטעון אחרת. אני רוצה לטעון שזה אינסטינקט שהוא ילדי. אם תשימו לב, זה גם עניין תסריטאי, כל הדמות של ויויאן, לאורך כל הסרט, לא רק בבימוי שלה, שהוא מאוד כזה, אלא ממש בדברים שקורים בעלילה, היא דמות של ילדה.
לילך: שתיהן, נכון.
אסתי: היא פעם ראשונה על מטוס, [יונתן מהמהם בהסכמה] היא פעם ראשונה אוכלת שבלולים.
לילך: נכון.
אסתי: היא נפעמת מהאופרה, הוא צריך להחזיק אותה ביד ולהסביר לה מה זה אופרה ואיך שומעים אותה ואיך אמורים להרגיש. זה הכל חוויות של ילדה. וחוויה מכוננת או חשובה בחיים של ילד זה לחזור ולהגיד, "תראו, הצלחתי". אתמול לא הצלחתי לטפס על הסולם הגבוה בגן שעשועים, אבל היום הצלחתי, תראי אותי, אמא. ואני חושבת שזה, שה-big mistake זה יותר משזה קשור לנקמה, כי ויויאן היא לא דמות נקמנית או… זה לא חלק מה… זה לא מאפיין של הדמות שלה, היא תמימה והיא טובת לב. והיא נעלבת בקלות, כמו שאנחנו מבינים בהמשך, היא… הלב שלה הוא פתוח.
לילך: [מהמהמת בהסכמה] מאוד.
אסתי: למרות מי שהיא. אגב, לדעתי זה דרך to whitewash את עניין הזנות, כן? זאת אומרת, זה מאזן את הזנות. הזנות זה דבר נורא רקוב ומרתיע, ואילו הילדותיות והתום שלה מאזנים אותו והופכים אותה לדמות כל כך אהובה וכובשת. [לילך מהמהמת בהסכמה] אבל המקום הילדי הזה של להגיד, אתם לא חשבתם שאני אצליח והנה אני מצליחה, אני חושבת שזה היסוד של ה-big mistake.
יונתן: כן, אבל המצליחה זה בעצם, תראו, הצלחתי להשיג שוגר-דדי. וואו, אני כזאת… איזה יופי.
לילך: לא, אבל זו ארצות הברית, ההצלחה היא כסף. היא כסף, היא לבושה בכסף, היא מחזיקה כסף, והיא באה למקום להגיד להם, זין עליכן! אתן לא תקבלו את הכסף. הצלחה. שוב, ארצות הברית הקפיטליסטית.
אסתי: big mistake, יונתן. Huge.
לילך: ממש.
יונתן: huge. [צוחקים] טוב, אסתי, תודה רבה.
אסתי: תודה לכם.
יונתן: מי שרוצה להיזכר ב"אישה יפה" יכול לראות את זה ב-yes ו-HOT ובדיסני. שבוע הבא…
לילך: שבוע הבא.
יונתן: אנחנו מסיימים עונה!
לילך: אני יודעת!
יונתן: איך זה קרה?
לילך: אני לא יודעת.
יונתן: [צוחקים] מועילה כהרגלך. שבוע הבא…
[פתיח שיר הנושא מהסרט "ספרות זולה" - Misirlou" by Dick Dale"]
אנחנו מסיימים עונה בגדול, הכי גדול שאפשר ללכת, אני חושב, "ספרות זולה". זמין לצפייה ב-Yes וב-HOT. צפו בסרט.
לילך: בטח!
יונתן: תמיד. בכל שלב ביום…
לילך: נכון.
יונתן: בכל יום, זה נכון לצפות ב"ספרות זולה". נגיד תודה?
לילך: תודה לאסף פרידמן, עורך מחלקת הפודקאסטים, תודה לאמיר פקטור, המפיק שלנו, תודה לדן ברומר, העורך שלנו, ותודה לך, יונתן אנגלנדר.
יונתן: תודה לך, לילך וולך, ותודה לכם המאזינים.
לילך: ביי ביי ביי.
לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה
header.all-comments