ענקי הווידאו - ג'ים קארי: גאון קומי שיצא מתוך תחת של קרנף והפך לאדם מואר. לכאורה | עונה 3, פרק 10

ג'ים קארי פרץ בשנות ה-90 כליצן הקומי המושלם, אבל עם השנים הפך להרבה יותר מזה. הוא היה אייס ונטורה, טרומן ברבנק, אנדי קאופמן ועטה אלף פרצופים אחרים. לילך ויונתן חזרו לסרטיו הגדולים כדי לנסות לגלות מי הוא באמת.

---

‏תאריך עליית הפרק לאוויר: 09/11/2025.

‏קריינות: שומעים שזה "הארץ".

‏יונתן: לילך!

‏לילך: יונתן?

‏יונתן: כשאני אומר לך "ג'ים קארי", איזה שורה עולה לך לראש מכל הפנינים שהוא נתן לנו?

‏לילך: Aaaaaall righty then! [צוחקת]

‏יונתן: זה חיקוי יפה.

‏לילך: תודה רבה. ושלך? איזה משפט ג'ים קארי, הוא הכי ג'ים קארי?

‏יונתן: זה לא משפט, זה מילה.

‏לילך: נו, נו.

‏יונתן: Loo-hoo… hoo-zar.

‏לילך: [צוחקת] זה לא רע.

‏יונתן: זה מה יש.

‏לילך: אתה חקיין לא רע, בסוף. לא ברור איך זה קרה.

‏[השיר "Ace In Africa" של רוברט פולק מתוך פסקול "אייס ונטורה"]

‏יונתן: שלום וברוכים הבאים ל"ענקי הווידאו", פודקאסט של "הארץ" על סרטים ועל האנשים שאוהבים סרטים. איתי באולפן לילך וולך.

‏לילך: איתי באולפן יונתן אנגלנדר.

‏יונתן: אנחנו בפרק יחיד ומיוחד.

‏לילך: ספיישל מיוחד אספיאל.

‏יונתן: ראשון מסוגו.

‏לילך: [צוחקת] נו.

‏יונתן: היום אנחנו לא נדבר על סרט.

‏לילך: כן.

‏יונתן: נדבר על אדם.

‏לילך: כן.

‏יונתן: על שחקן, שאפיין במידה רבה את שנות ה-90. לפחות אפיין את הילדות שלי.

‏לילך: אוקיי.

‏יונתן: ג'ים קארי. לפני שבכלל נתחיל, איך את עם ג'ים קארי?

‏לילך: אני שונה איתו בתקופות שונות, אבל הוא מעניין אותי. אני אוהבת את הקריירה שלו. היא מעניינת אותי. הוא מעניין אותי. נפרט עוד בהמשך. איך אתה עם ג'ים קארי?

‏יונתן: הוא היה מאוד חשוב בילדות שלי [לילך מהמהמת]. "אייס ונטורה" ו"המסכה" ממש הגדירו את הילדות שלי, נערוּת שלי. הוא היה חזק אצלנו.

‏לילך: אוקיי. אבל כשאתה אומר "חשוב", למה אתה מתכוון?

‏יונתן: חשוב במידה ש… מהבחינה שכשאני חושב על הסרטים שראיתי כשהייתי בן… לא יודע, 10, הוא עולה לראש.

‏לילך: מעניין.

‏יונתן: ישר.

‏לילך: מעניין.

‏יונתן: והיינו מחקים אותו בבית ספר. הוא הצחיק אותנו.

‏לילך: אוקיי.

‏יונתן: ובהמשך, כשהוא נהיה יותר רציני, עקבתי אחריו. כן, איש מעניין. קריירה מעניינת.

‏לילך: הרצנת איתו.

‏יונתן: כן, הרצנתי איתו. לא…

‏לילך: הרצנת לבד.

‏יונתן: הייתי רציני לפניו, כן. אז מה שנעשה היום, זה ננסה קצת לעמוד על הדמות של ה… של האיש הזה. נעקוב אחרי הקריירה שלו בכמה סרטים, נעצור בכמה תחנות, וננסה אולי להגדיר פרצופים שונים של ג'ים קארי. אז אולי נגיד איזה מילת ביוגרפיה?

‏לילך: בבקשה.

‏יונתן: לא נרחיב המון.

‏לילך: לא.

‏יונתן: אבל נזכיר שהוא קנדי.

‏לילך: הוא כן קנדי.

‏יונתן: זה לא זכרתי.

‏לילך: נו, בטח.

‏יונתן: הוא פחות קנדי ממייק מאיירס, מהבחינה הזאת שהוא לא מזוהה כל כך עם הקנדיות שלו.

‏לילך: נכון.

‏יונתן: כמו קומיקאים אחרים. הוא בן 63. נולד ב-1962. וחשוב שהוא התחיל בגיל מאוד מאוד צעיר. הסיפור הקלאסי הזה של "הייתי ליצן הכיתה".

‏לילך: כן.

‏יונתן: אבל דרגה מעל זה.

‏לילך: דרגה מעל זה.

‏יונתן: כבר בגיל 14, 15 הוא היה על במות בקנדה, ואחרי זה עבר ללוס אנג'לס. הפריצה שלו הגיעה יחסית מאוחר, כשהוא היה בן שלושים ו… זה אומר, עבורי, שהוא היה 20 שנה על במות לפני שהוא נהיה כוכב קולנוע. איש מקצוע מאוד מאוד מיומן.

‏לילך: מאוד התייחס ברצינות לכל הסיפור קומדיה שלו. גם בגלל נסיבות משפחתיות, אולי נדבר עליהם קצת אחר כך.

‏יונתן: הפריצה הגיעה ב-1994, שזאת הנקודה שאני רוצה שנתחיל בה.

‏לילך: אוקיי.

‏יונתן: כי ב-94', באופן פלאי כמעט, יצאו שלושה סרטים ענקיים עבורו. גם "אייס ונטורה" הראשון, גם "המסכה", גם "טיפשים בלי הפסקה".

‏לילך: כן.

‏יונתן: תוך שנה, בעצם, הוא נהיה כוכב על, שמרוויח… קומיקאי שמרוויח 20 מיליון דולר לסרט. דבר כזה…

‏לילך: בלתי נתפס, בלתי נשמע קודם לכן.

‏יונתן: כן, משהו ששבר איזה תקרת זכוכית של קומיקאים. דבר שלא היה כל כך נהוג. זה סכומים של ג'וליה רוברטס ובראד פיט. אני זוכר…

‏לילך: זה… לגמרי.

‏יונתן: אני זוכר מהילדות שלי.

‏יונתן: אז בוא נתחיל עם זה. בוא נתחיל עם השנה הזאת ועם בעצם הפרצוף ה… עם הפרצוף שאיתו ג'ים קארי התגלה לעולם.

‏לילך: פרצוף הגומי.

‏יונתן: הגומי. אני קראתי לזה בדפים שלנו "קומיקאי מטורף".

‏לילך: כן. הוא קומיקאי מטורף. מסוג מאוד מסוים. כן.

‏יונתן: אז מהסרטים האלה, עבורי הכי חשוב הוא "אייס ונטורה".

‏לילך: בבקשה.

‏יונתן: "אייס ונטורה" זה סרט שאני… כאילו אני לא אוהב להגיד "גדלתי איתו", כי בטח ראיתי אותו פעמיים, שלוש, ארבע, לא יותר מזה. זה לא סרט שהיה מאוד חשוב בהתפתחות שלי. אבל אני חושב על ג'ים קארי, אני חושב על "אייס ונטורה".

‏לילך: אוקיי.

‏יונתן: וספציפית על "אייס ונטורה" 2.

‏[טריילר ל"אייס ונטורה 2"]

Narrator: “In the deepest jungles of Africa, two tribes will fight a savage war, unless a sacred animal God is found, so they're sending for the only man who can help. [Ace Ventura laughs wildly] Jim Carrey is Ace Ventura, pet detective!”

‏[הטריילר ממשיך ברקע]

‏יונתן: ועכשיו בצפייה חוזרת, אחרי בטח שלא… לא ראיתי הסרט בטח עשרים שנה. יותר. זה סרט שעדיין הצחיק אותי.

‏לילך: כן.

‏יונתן: הוא עדיין מרשים. אז ב"אייס ונטורה" ג'ים קארי מגלם בלש לחיות מחמד.

‏לילך: "בלש בצחוק" קראו לזה.

‏יונתן: בעברית. [לילך צוחקת] והקסם של הדמות הזאת, בעיניי, נובע מהפער בין כמה הוא מגוחך לבין כמה הוא לוקח את עצמו ברצינות. הסרט גם מתייחס אליו כבלש טוב.

‏[הקלטה מתוך הסרט "אייס ונטורה"]

Vincent: “Tell me, Mr. Ventura, just how good are you?”

Ace: “You’re an extreme workaholic. You recently returned from a trip to Gotan, in Northern Africa, and upon your return you likely took a nasty spill because of some shoddy masonry work.”

Vincent: “Very impressive. Might I ask how?”

Ace: “Surely. [inhales, speaks extremely fast] The abrasion on the palm of your left hand is the type sustained breaking a fall in a three-to-five feet. The small remnants of plaster on the tip of your shoe pointed to a careless mason being the culprit. Your new watch, a quality forgery of Cartier, was [starts gasping for air] most likely purchased through the North African black market known to reside in Gotan.” [gasps]

Vincent: “And my work habits?”

Ace: [Whispering] “Yes! [normal voice] Workaholic. The urine stain on your pants would signify that you’re a [victoriously] single-shake man, far too busy for the follow-up jiggle.”

Greenwall: “Brilliant, Mr. Ventura! Simply brilliant!”

Ace: “Spank you Greenwall! Spank you very much!”

‏יונתן: אז כאילו הפער בין כמה הדמות הזאת מגוחכת לבין כמה הדמות היא רצינית בתוך העולם של הסרט, זה, זה מקור ההומור. אני גם רוצה להגיד, בצפייה הזאת התרשמתי נורא מכמה הוא מחויב לתפקיד.

‏לילך: הוא שחקן מאוד פיזי, אז כל הגוף שלו נמצא בתוך הדבר הזה.

‏יונתן: זה העניין. כל הגוף. הוא טוטלי לחלוטין. כל הפרצוף שלו מגויס, כל הגוף שלו מגויס [לילך מהמהמת]. אני מנסה לחשוב על דמויות אחרות. ניסיתי לחשוב על עוד דמויות שמשחקות ככה, ש… שהתחת משחק, שהרגל משחקת, ש…

‏לילך: ג'רי לואיס, אגב.

‏יונתן: ג'רי לואיס זו דוגמה טובה. אני חשבתי על צ'רלי צ'פלין.

‏לילך: גם. מהבחינה הזאת הוא באמת ממשיך איזה מין ליין של קומיקאים שלא השאירו משהו במגירה. הם הוציאו הכל.

‏יונתן: הוא טוטלי מהבחינה הזאת שאין… אין אף משפט שהדמות הזאת אומרת רגיל.

‏[הקלטה מתוך הסרט "אייס ונטורה"]

Ace: “Hi there, nice to see you, bumblebee tuna? Bumblebee tuna! [sound of people gasping] Ace Ventura, pet detective, how are you this afternoon? Aaaaaaall righty then.”

‏יונתן: אין אף צעד שהוא צועד רגיל. הוא הולך מוזר, הוא מסתכל מוזר, הוא מביע מוזר, הוא מגיב מוזר והוא מדבר מוזר.

‏לילך: כן, זה סרט שמאוד בחן את גבולת הכלת הקרינג' שלי. זה way too much. זה מגעיל אותי. [יונתן צוחק] זה מגעיל אותי ברמה הפיזית. אני מרגישה שאני מתרחקת מהדבר הזה, וגם לא הייתי בגיל המתאים. זאת אומרת, הייתי בדיוק בגיל של… [קול גועל]

‏יונתן: כן.

‏לילך: "Ew, David!". כזה כאילו. אז זה לא בא לי טוב, אבל הוא עשה עוד סרטים בתוך המין… מה שאנחנו קוראים לו "ג'ים קארי הקומיקאי המטורף", ואחר כך זה קצת השתנה.

‏יונתן: אבל גם ב"מסכה", גם ב"טיפשים בלי הפסקה" [לילך מהמהמת], הכוח שלו נובע מזה שהוא מוכן ללכת עד הסוף. אין פרצוף מוזר מדי או מגעיל מדי. לא אכפת לו להיות מטופש.

‏לילך: אין בושה.

‏יונתן: לא אכפת לו להיות מכוער.

‏לילך: נכון.

‏יונתן: ילך עד הסוף. ניסיתי, ניסיתי לחשוב על שחקן אחר בתור "אייס ונטורה" או "המסכה". נורא קשה.

‏לילך: זה דבר שנתפר מאוד למידותיו. זאת אומרת, אני לא חושבת ששחקן אחר היה יכול לעשות את זה, כי יש מעט מאוד אנשים עם כזו שליטה, וכל כך הרבה שרירים בפנים שלהם [צוחקת]. אני אומרת את זה באמת. אני חושבת שזה מאוד מאוד נתפר למידותיו, כמו שקומדיות אדי מרפי נתפרו למידותיו.

‏יונתן: אחת הסצנות שהכי זכורות לי, ואני ראיתי אותה אז, אהבתי אותה אז, ותהיתי אם אני אראה אותה עכשיו, אחרי עשרים ומשהו שנה, והיא עדיין תצחיק אותי.

‏לילך: אכן ראינו אותה?

‏יונתן: והתשובה היא כן.

‏לילך: בבקשה.

‏יונתן: זה הסצנה ב"אייס ונטורה 2" ש… ה-setup הוא כזה שהוא רוצה לעקוב אחרי מישהו [הסצנה מתחילה ברקע] ולכן הוא בונה קרנף מכני.

‏[הקלטה מתוך הסרט "אייס ונטורה 2"]

Ace: “Don’t mind me Mr. Quinn. [mechanic noise] I’m just a curious little rhino.”

‏יונתן: כלומר, זה כבר מגוחך לחלוטין. [מגחך] הוא נכנס לתוך הקרנף המכני. הוא בסוואנה, חום לוהט, והמאוורר קטנצ'יק שהוא שם לו בתוך הקרנף [הסצנה ממשיכה ברקע]. הנה, כשאני חושב על זה זה מצחיק אותי, מפסיק לעבוד. חם לו. הוא מוציא את התחתונים הרטובים שלו, [צליל סחיטת מים מתוך הסצנה ברקע] הספוגים במים.

‏[הקלטה מתוך הסרט "אייס ונטורה 2"]

Ace: [exhausted] “Warm!”

‏[ההקלטה ממשיכה ברקע]

‏לילך: הוא מתפשט כולו.

‏יונתן: הוא מתפשט כולו. הוא מיוזע כולו. הוא סובל. הוא צורח שהוא חייב לנשום. ואז הפתרון שנמצא זה שהוא יוצא מהטוסיק של ה…

‏לילך: הוא לא מצליח. הדלת נתקעת. הדלת יציאה שלו נתקעת.

‏יונתן: והוא צריך לצאת מהטוסיק של הקרנף, וקבוצה של אנשים, שהם הלכו לספארי, חושבים שזה תינוק קרנף שנולד.

‏[הקלטה מתוך הסרט "אייס ונטורה 2"]

Woman tourist: “Oh! look! The mother rhino is giving birth.” [Ace Ventura vomits]

‏[ההקלטה ממשיכה ברקע]

‏יונתן: והפרצוף של קארי שהוא כאילו דוחף את הטוסיק של ה… הוא יוצא, זה מדהים. זה מדהים. סצנה מדהימה. זה הצחיק אותך?

‏לילך: זה הצחיק אותי, אבל… אני חייבת להגיד, זה ממש, כמו כשצפיתי ב"טיפשים בלי הפסקה", שיכולתי להגיד "אוקיי, זה לא בשבילי, אבל אני מבינה למה זה טוב". זאת אומרת, אני יכולה להעריך למה זה טוב, למה זה מבוצע טוב, למה הוא כל כך מגויס לזה. איך כאילו, אתה יודע, ראיתי את זה עכשיו אמרתי "האחיינים שלי כאילו ייהרגו מצחוק מהדבר הזה". זה דבר שאני יכולה להעריך, אבל זה לגמרי לא בשבילי.

‏יונתן: ו"המסכה", גם דיברנו על זה?

‏לילך: כן. כל הז'אנר הזה של "המסכה" ו"טיפשים בלי הפסקה" ו"אייס ונטורה". אני יכולה להבין למה זה עובד, אבל זה פשוט לא בשבילי.

‏יונתן: עבורי זה כאילו ג'ים קארי כפי שאני חושב עליו, מדמיין אותו. זה מה שאני רואה. כלומר, אם יש דבר שהוא עושה הכי טוב מכולם, שהוא נולד לעשות… נולד מתחת של קרנף…

‏לילך: נולד מתחת של קרנף.

‏יונתן: זה זה.

‏לילך: אז אני אוהבת ש… שיש את הגרעין הזה של ג'ים קארי בכל שאר הדברים שהוא עשה, כנקודת פתיחה לדברים שיותר מעניינים אותי.

‏יונתן: אוקיי, אז בואי נצעד איתו. זה היה שלב די קצר. אנחנו חושבים על זה, אני חושב על זה בתור שלב מהותי בקריירה שלו.

‏לילך: לא, אבל מאוד מאוד משמעותי.

‏יונתן: כן. 94'-95', ואז כאילו כבר בהמשך הוא התחיל לעבור לסרטים יותר רציניים, שאנחנו נגיע אליהם טיפה בהמשך, אבל בואי נישאר איתו כקומיקאי, מזן קצת שונה.

‏לילך: נכון.

‏יונתן: אחרי שהוא עשה את השלב של הטירוף פני גומי, הוא עבר למין שלב של קומיקאי לכל המשפחה. יש לנו שם סרטים כמו "שקרן שקרן", "אני, עצמי ואיירין", "ברוס הגדול מכולם" ו"יס-מן". את יותר מתחברת לצד הזה שלו?

‏לילך: אני כן. אני גם חושבת שבעוד שהוא קומיקאי כאן עדיין, או לפחות הרבה מאוד מן היכולות הקומיות שלו מגויסות לדבר הזה, אני חושבת שהבחירות שהוא עושה פה הן לא אקראיות, והן מאוד מעניינות. כאילו, שם התחלתי להתעניין באיש הזה, כי… כי כל היכולות הקומיות שלו שם, אבל המצוקות או הדברים, הנושאים שהוא בוחר הם אמיתיים, ולא רק שהם אמיתיים - הם נוגעים בליבה של מה זה להיות אדם. זאת אומרת, אם ב"שקרן שקרן" הוא משחק אדם שהילד שלו ביקש משאלה שהוא לא יוכל לשקר שנה.

‏יונתן: כן.

‏לילך: או ב"יס-מן" הוא אדם שמחליט, בעקבות חוויה, להגיד "כן" לכל דבר, או ב"ברוס הגדול מכולם" הוא אדם עם יכולות על לאיזשהו זמן. אני חושבת שכאן הוא מתחיל לשאול, בתור שחקן מבצע, אבל גם בתור מי שבוחר את הדברים האלו… כי אני חושבת שהוא ניהל את הקריירה שלו באופן מאוד מאוד מושכל. זה אף פעם לא היה במקרה. ואני חושבת שזה חושף משהו לגבי זה שגם כשאנחנו חשבנו עליו כעל הפרצוף גומי, הוא אדם שהתייחס מאוד ברצינות לקראפט שלו.

‏יונתן: חד משמעית.

‏לילך: הוא אדם שניהל את הדבר הזה. זאת אומרת זה לא קרה לו, ותמיד היו לו שאלות גדולות יותר מהדברים שהוא מתעסק בהם.

‏יונתן: זה מעניין שאת רואה את זה כמעניין. כי אני, עבורי, זה הסרטים הכי פחות מעניינים שלו.

‏לילך: זה שלב ביניים שהוא מעניין, זה שלב של… זה שלב של התהוות.

‏יונתן: זה מסקרן אותי שבכל הסרטים האלה הוא תמיד אדם רגיל נורא [לילך מהמהמת], שקורה לו דבר פנטסטי.

‏לילך: נכון.

‏יונתן: כאילו יש לו איזה מין משהו מאוד רגיל למראה, מאוד "האיש שפגשתי במכולת", לפני שהוא מפעיל את ה… את הטירוף.

‏לילך: כן.

‏יונתן: כשהוא מפעיל את הטירוף, אז פתאום אני מתחיל לזהות את ג'ים קארי שאני מכיר. אבל עד אז, הוא קצת גבינה לבנה. הוא לא מעניין אותי כפרפורמר.

‏לילך: אני אוהבת שעושים את הדבר הזה, ש… שקומיקאים, או בימאים לקומיקאים, הרבה פעמים קושרים להם את הידיים, ולא נותנים להם להשתמש מיד בדבר הזה שהוא ה-saving grace שלהם. זאת אומרת, אם אתה לוקח אדם כמו ג'ים קארי, ואומר לו "פחות. פחות. פחות מזה. עכשיו, אתה רואה איך אנשים רגילים מתנהגים? תתנהג רגע ככה, ואחר כך ניתן לזה לצאת קצת". זה הופך אותו למשהו הרבה יותר מעניין. זה הופך אותו למשהו רב-שכבתי מבחינתי.

‏יונתן: אני ממש רואה את זה…

‏לילך: מדהים.

‏יונתן: …הפוך. כי אני, כשאני רואה את "אייס ונטורה" המטורף בריבוע כזה, אני בעולם של מטורף בריבוע, אז אני סבבה עם זה. זה מגוחך, אני יודע שזה מגוחך, אבל המוח שלי אומר "טוב לא נורא, בסדר, שיהיה מגוחך רגע", כמו "המסכה". כשאני רואה סרט שהוא בעולם מציאותי, והוא הדמות הקיצונית היחידה בתוך עולם רגיל, אז זה נראה לי מתאמץ, חסר עידון, משעמם.

‏לילך: אבל הוא לא כל הזמן הדמות הזו. הוא הוא לרגעים הדמות הזו.

‏יונתן: אבל כשהוא שיכור הוא לא שיכור ריאליסטי. הוא הכי שיכור שאפשר לדמיין.

‏לילך: נכון, בוא נדבר אולי באמת על הסצנה הזאת.

‏יונתן: כן, בואי נדבר על "יס-מן". "יס-מן" זה סרט שבחרנו לתקופה הזאת, למה דווקא זה?

‏לילך: קודם כל זה סרט שהשפיע עליי. ממש. אני…

‏יונתן: תזכירי לנו על מה הוא.

‏לילך: נכון. "יס-מן" זה על אדם שבעקבות פרידה גדולה הוא הופך להיות מאוד חשדן, מאוד סגור, מאוד nay-sayer היינו אומרים.

‏יונתן: כן.

‏לילך: הוא אדם שמתנגד לחיים, ואז הוא הולך לאיזשהי סדנה שבה המשימה שהוא יוצא איתה זה שהוא צריך לומר "כן" לכל הצעה, מגוחכת ככל שתהיה, חסרת היגיון ככל שתהיה, צריך להגיד "כן" לחיים, וזה מאוד מאוד משנה אותו.

‏[הקלטה מתוך הסרט "יס-מן"]

‏[מוזיקה רועשת]

Crowd: [Voice over music] “Yes! Yes! No.”

Terrence: “You say ‘no’ to life, and therefore you’re not living. [“Baba O'Riley” by The Who in the background] Every time an opportunity presents itself, you will say [music intensifies] ‘Yes’.”

Crowd: [shouting] “Yes!”

‏[ההקלטה ממשיכה ברקע]

‏לילך: באחת הסצנות ב"יס-מן" הוא נפגש עם חברים שלו בפאב, ומספר להם על הסדנה הזו, והם בוחנים את הרצינות שלו, או את ה… עד כמה הוא זורם בעצם, כי הוא אדם נורא נורא לא זורם, עד כמה הוא זורם עם הדבר הזה, והם אומרים: "אז נראה שאולי אתה מזמין את כולנו למשקאות כל הערב". הוא חושב על זה רגע, כי הוא אדם קמצן ומסוגר, ואז הוא אומר "כן!", והוא מזמין את כולם למשקאות כל הערב. מאוד מאוד משתכר. נכנס לאיזה ריב פיזי עם איזה בריון, בגלל שהוא התחיל עם החברה שלו, אבל הוא צריך להגיד "כן" להכל. אז הבריון שואל אותו: "אתה רוצה ללכת מכות?" והוא חייב להגיד "כן". אנחנו רואים את ג'ים קארי תחת השפעת המין סדנת פורום הזאת שהוא עשה הרגע, עדיין בהיי, אומר "כן" לכל הדברים בחיים, ומאוד מאוד מסתבך. אחרי זה גם יש איזה מין מונטאז' של כל מיני דברים מגוחכים יותר ופחות שהוא אומר להם "כן".

‏[הקלטה מתוך הסרט "יס-מן"]

[doorbell ring]

Mormons: “Hello, we’re wondering if you had a moment to discuss the Church of Jesus Christ or Latter Day Saints?”

Carl: “Yeah, come on in.”

[doorbell ring]

Buttercup girls: “Buttercup girls!”

Carl: [whispering] “Buttercup girls…”

[music]

Carl: “I do wanna take guitar lessons. I do wanna learn how to fly. Yes, I would like to learn Korean.”

‏יונתן: אוקיי, אז למה כל זה, את חושבת, מעניין? הרי בסופו של דבר מה שאני ראיתי זה סרט שמעניין בעיקר ילדים.

‏לילך: למה ילדים?

‏יונתן: ככה הרגשתי.

‏לילך: מעליב לי. אני [צוחקת] לא!

‏יונתן: הרגשתי שזה יכול להצחיק ילדים.

‏לילך: אוקיי. אנחנו אוהבים הרבה פעמים לדבר על מה, על מה הסרט ועל מה הוא עוסק באמת, נכון? אז זה כאילו סרט ילדים, אתה אומר, בסדר. ואני אומרת, זה סרט על אדם שעבר פגיעה נרקיסיסטית נורא גדולה. כלומר, פגיעה ב… במהות, במי הוא חושב שהוא, בזהות שלו. והדרך היחידה שלו לצאת מזה, זה ליצור לעצמו איזשהו מעקף מלאכותי. זה כמו שאני אוהבת להגיד לפעמים על עצמי, שיש יש אספקטים באישיות שלי שהבאתי תסריטאי אורח לכתוב אותם, כי… כי אתה [צוחקת] אתה לא יכול לגלגל עיניים!

‏יונתן: לא גלגלתי עיניים.

‏לילך: כשאני אומרת דבר כזה! אתה יוצר לעצמך איזשהו מעקף, כדי ללכת מסביב לפגם האישיותי שלך, או למגבלות האישיות שלך. היו תקופות שהייתי עושה את זה. הייתי מכריחה את עצמי להגיד "כן" לדברים שלא רציתי, פשוט כדי לזעזע את הסירה.

‏יונתן: אבל האם זה לא לילך וולך קוראת יותר ממה שיש בסרט עצמו, ויותר ממה שהתסריטאים עצמם חשבו עליו?

‏לילך: קודם כל, מצב. [מגחכת] דבר שני, אני אגיד שאחר כך, כשהסרטים האלו נוספו, אני חושבת שאפשר להגיד על ג'ים קארי, כאדם שקורא over לתוך הדברים, ובוחר אותם בגלל שהם מעניינים אותו באספקטים הפילוסופיים שלו. אז אני שמה כרגע את הסרט בצד, הגם שהוא השפיע עליי, ואני חושבת שהוא לקח את הדברים האלה לא במקרה. שזה תמיד איזה מין דברים שכן עוסקים לגבי שאלות פילוסופיות גדולות יותר משהכאילו סרט מציע.

‏יונתן: יכול להיות. אני רק אגיד הסרטים האלה, "יס-מן" זה מ-2008. אנחנו כאילו קפצנו המון שנים, אבל הסרטים הקודמים שציינו, "שקרן שקרן" לדוגמה הוא יותר מוקדם.

‏לילך: כן.

‏יונתן: "אני, עצמי ואיירין" הוא יותר מוקדם. לכל אורך הקריירה שלו, גם בתקופה שהוא עשה סרטים, במרכאות "רציניים", ולקח תפקידים דרמטיים, תמיד היה לו את הדבר הזה של הקומדיות ה… אני קורא לזה "לכל המשפחה", כי אני חושב שככה זה גם שוּוק.

‏לילך: אני חושבת. כן.

‏יונתן: שהן מצחיקות לכל המשפחה. אתה יכול ללכת עם האימא, אתה יכול ללכת עם סבתא. זה לא מאוד גס, לא יותר מדי.

‏לילך: נכון, הם גם זכו בכל מיני teen awards ודברים כאלה. זאת אומרת, ילדים אהבו אותם.

‏יונתן: והוא עשה המון כסף מזה, המון.

‏לילך: כן.

‏יונתן: כלומר, מזה הוא עושה כסף, לא מ"שמש נצחית בראש צלול".

‏לילך: לא חסר לו, הכל בסדר.

‏יונתן: ואני חושב, אבל, שכשאתה מסתכל על זה לאורך קריירה, אני יכול להבין למה נמאס לו מעצמו. בסופו של דבר זה אותה… אותו תפקיד במהות.

‏לילך: זה נכון. ואגב, נמאס לו מעצמו. זה נכון. אני חושבת שהיה שם איזשהו משבר עם הדבר הזה, וכן, והוא עבר עם זה הלאה.

‏[מוזיקת רקע מתוך "המופע של טרומן" מתחילה להתנגן]

‏יונתן: אז דיברנו עליו כקומיקאי מטורף, דיברנו עליו כקומיקאי לכל המשפחה, אבל אולי הפרק הכי מעניין בקריירה שלו, זה פרק שנתמקד בו יותר, שזה הפרק הדרמטי.

‏לילך: כן.

‏יונתן: שזה כמה שנים די רצופות, שבהן הוא עשה מין פנייה, וככה זה גם שווק בזמנו - "ג'ים קארי בתפקיד דרמטי!".

‏לילך: כן.

‏יונתן: כמה סרטים רצופים שהוא עסק בתפקידים מאוד מאוד דרמטיים. יותר ויותר. כלומר הוא הלך והקצין בדבר הזה, עד שזה הגיע, אני חושב, לאיזה מין נקודת שבירה, שאנחנו נגיע אליה בסוף [לילך מהמהמת]. אז הראשון זה "המופע של טרומן".

‏[מוזיקת רקע מתחזקת]

‏יונתן: [מוזיקת רקע ממשיכה] 1998, סרט של פיטר וויר. סרט פצצה, אגב, אנחנו צריכים לעשות עליו פרק.

‏לילך: בנפרד.

‏יונתן: זה סרט נהדר.

‏לילך: זה סרט נהדר. זה באמת באמת סרט כל כך יפה וחכם.

‏יונתן: אז בסרט הזה הוא משחק את טרומן, שהוא בעצם הכוכב של תוכנית ריאליטי שהיא החיים שלו. הוא לא מודע לזה שהוא בתוכנית ריאליטי. כל העולם מכיר אותו, כל העולם שלו הוא בעצם אולפן אחד ענק שבו כולם משחקים תפקיד, מאשתו דרך אמא שלו עד כולם. אני חושב שזה היה תפקיד מעבר מושלם עבור קארי. כי זה קצת כמו ניסוי מבוקר. כמו שהעולם הזה זה ניסוי מבוקר עבור טרומן [לילך מהמהמת], הסרט הזה הוא ניסוי מבוקר עבור ג'ים קארי להיות בתפקיד דרמטי.

‏לילך: תגיד עוד, למה זה מבוקר?

‏יונתן: זה מבוקר, כי כדי למכור את הסיפור הזה, שהוא נורא נורא קיצוני, אנחנו צריכים דמות שהיא נורא נורא קיצונית. כשזה שווק בזמנו, זה היה תפקיד דרמטי. כשאתה רואה את זה במרחק הזמן, זה תפקיד לא כל כך דרמטי. הוא משחק אותו מאוד מאוד קומי, כי ככל שטרומן הולך ומגלה שהעולם שלו מזויף, הוא סוג של הולך ומשתגע, ויש לו יותר רישיון להיות יותר מטורף, או להיות יותר מג'ים קארי הישן. הוא יכול לעשות תנועות יותר גדולות, הבעות יותר קיצוניות, קולות יותר מוזרים.

‏[הקלטה מתוך הסרט "המופע של טרומן"]

[car screeching]

Truman: “Where shall we go? Where, shall, we, go?”

Meryl: [screaming] “Truman, where are we going?”

Truman: [exclaiming] “I don’t know! I guess I’m being spontaneous.” [Meryl screams and pretends to laugh] [pretend laugh and screaming] “Somebody help me! I’m being spontaneous!”

Meryl: [worried] “Truman?”

Truman: “How’s New Orleans this time of the year? [shouting] Mardi Gras! Woo!”

[cars honking, Truman continues to scream]

‏יונתן: זה ממש מזמין אותנו לראות אותו מהרגע הראשון הולך ל… מתפקיד דרמטי, לאט לאט לאט לאט לאט, למין תפקיד קיצוני שאנחנו יותר מזהים עבורו.

‏לילך: אני חושבת שהתפיסות שלנו היום לגבי כל הז'אנרים ההיברידיים באופן כללי, ה-dramady, ובכלל מה היא קומדיה, ולפעמים קומדיה לא מצחיקה אותך, רק [מגחכת] מדכאת אותך. אני חושבת שזה מה שהשתנה, אבל כשפגשנו את זה אז, זה בהחלט היה מין כזה "רגע, מה? ג'ים קארי? מי היה מאמין?" וזה למרות ש… שכל ה-setting היה מאוד מאוד קיצוני.

‏יונתן: רק כשאתה מפרק את הסצנות.

‏לילך: כן.

‏יונתן: כשאת רואה, עוברת סצנה סצנה - בחלק מהסצנות, מהרגע הראשון יש לו את ה-catchphrase הזה:

‏[הקלטה מתוך הסרט "המופע של טרומן"]

Truman: “Good morning.”

Neighbour: “Good morning.”

Truman: “Oh, and in case I don’t see you - good afternoon, good evening and good night.”

‏יונתן: הוא עושה את החיוך הקיצוני הזה, המוגזם הזה.

‏לילך: נכון.

‏יונתן: ובעצם מהרגע הראשון הוא לא אדם רגיל בעולם רגיל. ש… לא יודע, שחקן ריאליסטי היה יכול למכור לנו את זה, סבבה. ג'ים קארי יכול למכור לנו אדם רגיל בעולם מטורף, כי יש בפּנים שלו, בהיכרות שלנו איתו כצופים, יש יסוד של טירוף.

‏לילך: יש יסוד של טירוף.

‏יונתן: ולכן הוא מושלם לדעתי לדבר הזה. אנחנו רואים את זה יפה מאוד בסצנה שבה הוא כבר בעצם מתחיל לגלות. הוא מתחיל לגלות שמשהו לא בסדר. הוא עוד לא יודע בדיוק מה קרה, אבל הוא בעצם… זה דמות שאף פעם לא יצאה מהבית שלה, מהעיר שלה.

‏לילך: מה-bubble הזה.

‏יונתן: כן. והוא התחיל לקלוט שהדברים חוזרים על עצמם, שדברים… הוא כבר ראה פתאום פנס נופל מהשמיים.

‏לילך: זה ממש ממש בהתחלה יש את ה… שש דקות לתוך הסרט, יש את הפנס תאורה שנופל פתאום, מן השמיים לכאורה.

‏יונתן: אז הוא מכניס את אשתו, לורה לייני, מצוינת, הוא מכניס את אשתו לאוטו ואומר לה: "תראי. שימי לב. מה הולך לקרות עוד שלוש דקות, מה הולך לקרות עוד שתי דקות, האיש הזה הולך להגיע". עבורנו, או עבור הדמויות בסרט, הוא… הוא אדם שהשתגע. וג'ים קארי שהשתגע זה דבר שנוח, נוח לי איתו מאוד. אני מכיר ג'ים קארי שהשתגע. זה הג'ים קארי שאני מכיר. זה הג'ים קארי שטוב לי, ולכן הוא מביא את הדבר הזה, ואני ניסיתי, עוד פעם, לדמיין שחקן אחר בזה. ניסיתי לדמיין את בראד פיט עושה את זה. זה היה עובר קומי ברמת הגי… ברמה מגוחכת, אני חושב.

‏לילך: זה היה יותר. אני חושבת שזה היה עובר בעיקר אינטנסיבי באופן שאף אחד לא צריך, אבל כן.

‏יונתן: כי כשאתה לוקח שחקן שמזוהה כשחקן דרמטי, ואתה מכניס אותו לעולם המשוגע הזה - אני חושב שהתוצאה היא בהכרח קומית. כשאתה לוקח אדם שהוא מזוהה כשחקן קומי לעולם הזה, זה עובר חלק.

‏לילך: אני חושבת שמה שמעניין ב"מופע של טרומן" זה ש… וזה נוגע אולי גם לסרט נוסף שהוא עושה אחר כך, זה שבכל פעם שצופים בזה, אני חושבת שצופים בזה מחדש, לפי המקום שבו אתה נמצא בחיים שלך כרגע. אני חושבת שהדברים שרואים, או הדברים שבולטים יותר, הם הדברים שחוזרים אליך מתוך ה… מתוך החיים שלך. קצת כמו ה… עיקרון ההשתקפות של יונג? הדבר שאתה רואה זה הדבר שמפחיד אותך כרגע, הפוטנציאל הלא ממושך שלך, הפחדים שלך. ואז כשרואים את "המופע של טרומן", אני חושבת שכצופה מעורב, אתה חייב לשאול את עצמך "מה הוא הפנס שנפל בחיים שלי ולא ראיתי?" מה הוא הפנס ש… שמסמן את זה, את התחלת התרסקות האשליה? ומה היא האשליה שאני מקיימת כרגע? כי אם אנחנו מסכימים, מוכנים להסכים לזה שהכל זה סיפור, הכל הוא אשליה, והאם האשליה הזאת היא… האם אני מספרת לעצמי בכורח שזו האמת שלי? וגם אם זה הסיפור שלי, וזה סיפור נורא נורא חזק ונורא נורא חשוב לי, האם הוא הסיפור הכי חזק והכי חשוב לי והכי מתאים לי? כל הדבר הזה בכל פעם שצופים בזה, אני חושבת שזה הדבר שעולה.

‏יונתן: אבל לכן קארי מושלם פה [לילך מהמהמת]. השיא של הסרט בעצם זה כשכל הצופים בבית צופים בטרומן, ושואלים את עצמם האם הוא יצליח לצאת מהבועה שלו, שזה בעצם התהליך שהצופים עוברים.

‏לילך: כן.

‏יונתן: האם ג'ים קארי יצליח לצאת מהבועה הקומית שלו? זה מה שהסרט מייצג עבורם.

‏לילך: האם ג'ים קארי השחקן?

‏יונתן: כן, האם ג'ים קארי השחקן צריך לצאת מהבועה הקומית שלו.

‏לילך: האם אתה שואל את עצמך כשאתה מסתכל בזה, "האם אני מצליח לצאת מהבועות שלי?"

‏יונתן: אני יונתן אנגלנדר?

‏לילך: אתה יונתן אנגלנדר.

‏יונתן: [בהתרסה] אני לא חי בבועה!

‏לילך: [בשקט] כולם חיים בבועה.

‏יונתן: לא, אני ממש בעולם של הסרט. את הרבה יותר משקפת את החיים שלך בסרטים מאשר אני.

‏לילך: אבל אחר כך זה אתה לא מזעזע את החיים שלך? אתה לא שואל את עצמך מה היא האשליה שאני מ… מכלכל?

‏יונתן: לא.

‏לילך: מדהים. [יונתן צוחק] אוקיי.

‏יונתן: אוקיי?

‏לילך: בוא נדבר על "שמש נצחית".

‏יונתן: לא!

‏לילך: אה, לא?

‏יונתן: לא.

‏לילך: לא.

‏יונתן: שנה אחרי הוא עושה את "איש על הירח". אני רוצה להמשיך בסדר הכרונולוגי פה, כי אנחנו רואים התפתחות.

‏לילך: כן.

‏יונתן: אז אם ב"טרומן" הוא היה דמות, סוג של דרמטית, בעולם מטורף, התפקיד הבא שהוא בחר לעצמו זה של קומיקאי שמזוהה כמטורף. כלומר, הוא קומיקאי שמגלם קומיקאי. אז ב"איש על הירח" הוא… 1999, סרט של מילוש פורמן, הוא מגלם את אנדי קאופמן. קומיקאי אמריקאי, מת בגיל צעיר. וזה עוד בחירה מעניינת עבור קארי.

‏לילך: כן, לגלם אדם אמיתי.

‏יונתן: לגלם אדם אמיתי. לגלם קומיקאי.

‏לילך: קומיקאי אחר.

‏יונתן: ולגלם קומיקאי, שאפשר לטעון שהם מאוד דומים, ואפשר לטעון שהם מאוד שונים.

‏לילך: אני חושבת שאנדי קאופמן הוא סוג של cautionary tale עבור ג'ים קארי.

‏יונתן: תגידי למה.

‏לילך: כי אני חושבת שאנדי קאופמן, בגלל… אולי נגיד משהו על הקומדיה שלו, הוא היה מין קומיקאי אבסורד כזה, בטח לקח את הקרינג' לרמות הכי רחוקות. אם ראיתם "איש על הירח", ראיתם. הוא היה ב-SNL, והוא היה ב"טקסי". ו… תראה, אי אפשר היה… אי אפשר לדעת, בגלל שהוא באמת מת בגיל מאוד צעיר, אבל הוא היה קומיקאי שמאוד מאוד מכור ונתון לדימוי הקומיקאי שלו.

‏יונתן: אז אני רק אגיד למה הם דומים ושונים.

‏לילך: תגיד.

‏יונתן: הם נורא דומים, כי הם שניהם עובדים בקיצון. ג'ים קארי הוא קומיקאי של קצוות, זה ברור. קאופמן הוא קומיקאי של קצה הקצה, למתוח עד קצה גבול היכולת את ה… את הקרינג', את ה…

‏לילך: את הסבלנות של הקהל…

‏יונתן: כן.

‏לילך: את ה-suspension of disbelief.

‏יונתן: בדיוק. מצד שני, הם כמעט הפוכים. כי קאופמן הוא אמן, בעיניי, אמן העמימות.

‏לילך: כן.

‏יונתן: הבדיחה הגדולה של קאופמן זה שאתה לא יודע אם זה בדיחה או לא.

‏לילך: הטרגדיה הגדולה של קאופמן זה שכשהוא סיפר לאנשים שאוהבים אותו שיש לו סרטן, הם לא האמינו לו.

‏יונתן: כן. נכון. אז…

‏לילך: זה חייב להגיד לך המון.

‏יונתן: נכון. ברמה האישית.

‏לילך: כן.

‏יונתן: אבל ברמה הקומית אני רואה את זה ואני מהופנט. הוא יושב אצל דיוויד לטרמן והוא מבקש כסף קטן מהקהל כדי לממן את הגירושים שלו, ואתה יושב שם ואתה כאילו אומר "זה בדיחה". זה לא בדיחה. "זה בדיחה? גם כשמוציאים אותו מהאולפן זה בדיחה?".

‏לילך: כן.

‏יונתן: "דיוויד לטרמן יודע שזה בדיחה?".

‏לילך: כן.

‏יונתן: אני מת על זה.

‏לילך: אני… כאדם שהוא susceptive לגזלייטינג, זה לא טוב לי. זה לא טוב לי.

‏יונתן: מצד שני, קארי הוא אומן הבוטות. כלומר אין אצלו עמימות. אתה תמיד יודע שזה בדיחה. זה תמיד בדיחה, והוא in your face. אי אפשר לטעות. אז זו בחירה מעניינת, כך או כך.

‏לילך: כן. כן.

‏יונתן: ברמת המשחק שלו בסרט, אני חושב שבקטעים שהוא מגלם את… שהוא עושה מין שחזור של קטעי קאופמן הוא אחלה.

‏[הקלטה מתוך הסרט "איש על הירח"]

Andy: “I found out today that Taxi has been cancelled. [audience faint laughter. Someone mumbling “what?”] Not to mention that my wife left me [audience laughter] and she took the kids. [audience laughter strengthens] I don’t understand why you’re laughing. [laughter] I’m not joking. Then this morning I got up and I noticed that I have a cyst, or some kind of boil [laughter] in the back of my neck. So I was thinking that, since I’m still kind of a quasi-celebrity, that maybe I could charge people to touch it. [laughter] Would anybody like to pay a dollar to touch my cyst?” [laughter]

‏לילך: הוא ממש מספר את סיפור החיים שלו, של אנדי קאופמן. את כל הקריירה שלו. הוא ממש משחזר קטעים אחד לאחד.

‏יונתן: אז בשחזור קטעים אחד לאחד, אני חושב שזה עובד. בקטעים שהוא נאלץ להיות דרמטי, כלומר שהוא נאלץ לדמיין, או להביא מעצמו משהו של איך קאופמן היה בשיחות הבין-אישיות.

‏לילך: תן דוגמה מסצנה ספציפית.

‏יונתן: יש סצנה שבה מצביעים ב-SNL, עשו הצבעה ב-SNL האם להחזיר את קאופמן או לא. והוחלט לא להחזיר אותו, וקאופמן שבור מזה. ויש לו שיחה עם הסוכן שלו, דני דה ויטו, על איך להמשיך הלאה. הוא בדיוק היה בשטיק של היאבקות. הוא נאבק עם כל מיני נשים. זה עוד פעם היה עניין של בדיחה - לא בדיחה. וקארי לא מוכר לי את זה. הוא משחק את קאופמן קצת כילד, קצת כמפגר.

‏לילך: כן.

‏יונתן: קצת כמישהו שמכור לבדיחה.

‏[הקלטה מתוך הסרט "איש על הירח"]

Andy: “Hey, but why can’t I make… make a gag out of this? I mean, maybe I could go, on the show, and… and I could say ‘it was rigged, and… and then ‘I demand a recount!’”

George: “Andy, you don’t understand. They don’t want you back.”

‏יונתן: אבל זה לא קאופמן. זה ג'ים קארי. להיפך, לי נראה שקאופמן היה איש מאוד אינטליגנטי, שידע בדיוק מתי לצחוק ומתי לא, והקסם הוא שאתה לא יודע. אז קארי לא מוכר לי את זה.

‏לילך: כן.

‏יונתן: מה חשבת על ההופעה שלו בסרט הזה?

‏לילך: אני חושבת שאהבתי את הפרויקט יותר משאהבתי את התוצאה. כלומר, אהבתי את הרעיון של ל… לגלם קומיקאי קיצוני כמו אנדי קאופמן, ואהבתי את זה גם אז. לא באמת נהניתי מהסרט.

‏יונתן: זה היה סרט שראיתי אותו עכשיו פעם שנייה. ראיתי אותו פעם ראשונה לא אהבתי אותו, והייתי סקרן לגבי עצמי לדעת למה לא אהבתי את זה בעצם?

‏לילך: ולמה?

‏יונתן: כולם אהבו את זה. אז ראיתי את זה עוד פעם, ואני באמת חושב שזה… שזה הוא. שזה ג'ים קארי. הוא פרפורמר שהוא לא בנוי… עוד מעט נראה אם זה נכון או לא, אבל שהוא לא בנוי לעשות תפקיד דרמטי סטרייט. כלומר, "טרומן" זה לא היה תפקיד דרמטי רגיל. זה לא תפקיד דרמטי רגיל. הוא לא הוא לא בנוי לזה. הוא לא בנוי לסצנה שבה הוא אומר לחברים שלו "יש לי סרטן".

‏לילך: כן.

‏יונתן: הוא, אין לו את את הכוח הזה כמופיע, אני חושב. לא קל למכור את זה. את באה מתיאטרון, את יודעת.

‏לילך: זה מעניין שאתה אומר את זה, בגלל שהרבה מהאופן שבו הוא ניגש לתפקיד היה מין כזה קצת [במבטא] תיאטרון. עכשיו, אם יש דבר שתיאטרון לא - הוא לא מצטלם טוב. הוא מצטלם נורא. יש הבדל בין כשאתה עומד על הבמה ומשחק אל השורה ה-50 שנמצאת כבר ביציע, ובין מצלמה על הפרצוף שלך. ואנדי קאופמן, הגם שהיה אדם קיצוני, וגם במצלמה הוא נראה מוזר, הוא לא נראה מוזר. הוא פאקינג ג'ים קארי מנסה לעשות את כל הסטניסלבסקי, גישת סטניסלבסקי הזאת, לגלם את אנדי קאופמן. זה היה יותר מדי, והעיניים המרצדות - it was all too much.

‏יונתן: אז בואו נאתגר את האמירה שלי שהוא לא בנוי להיות שחקן דרמטי.

‏לילך: כי עם זה אני דווקא לא מסכימה.

‏יונתן: אז בואי נאתגר אותה עם הסרט אולי הכי דרמטי שלו [לילך מהמהמת]. בעיני גם השיא שלו כשחקן באופן כללי.

‏לילך: אני גם חושבת.

‏יונתן: "שמש נצחית בראש צלול".

‏[מוזיקת רקע מתוך פסקול הסרט "שמש נצחית בראש צלול"]

‏יונתן: 2004, סרט של מישל גונדרי. סרט נהדר בפני עצמו, גם מאוד אהוב. בואי תספרי לנו על הסרט.

‏לילך: ב"שמש נצחית בראש צלול" אנחנו פוגשים, די בהתחלה, באיזה נסיעה למנטוק את ג'ואל, ג'ים קארי. גבר מרוסק [מצחקקת] אני אגיד, שפוגש איזה מין בחורה שהיא כמעט נראית pixie dream girl, קייט וינסלט הנהדרת בתור קלמנטיין. והיא מיד נורא מתעניינת בו, נורא רוצה לדבר איתו, זה לא ברור למה, כי הוא באמת קציצה. אבל יש ביניהם איזשהו קשר. יש ביניהם איזשהו קשר, והדבר שמתברר בהמשך הסרט, זה שהם היו פעם זוג, ג'ואל וקלמנטיין, וכל אחד מהם הלך, היא קודם והוא אחר כך, לאיזשהו משרד מד"בי כזה [מגחכת], בשביל למחוק את הזיכרון של האחר או האחרת. ובכל זאת, אחרי שלכל אחד מהם נמחק הזיכרון, במין פרוצדורה המאוד מאוד אלימה הזו, הם מוצאים את הדרך בחזרה אחד אל השנייה, כמו שתי בטריות דולפות במגירת השטויות שלך.

‏יונתן: אז למרות המשרד המד"בי, וה-premise המד"בי, בסופו של דבר, אחת הפעמים היחידות בקריירה שלו… אולי היחידה? אחת היחידות, שהוא משחק פשוט אדם רגיל. לא יצור, לא ליצן, לא בלש, לא איבד את הזיכרון, לא "חייב להגיד כן", פשוט איש. וזה מוציא ממנו משהו מקסים.

‏לילך: זו הטענה שלי all along. "פחות. פחות. תפחית. תפחית. הנה אתה אדם".

‏יונתן: בעצם מה שאת אומרת, או מה שאני מבין שאת אומרת, שהאפקטיביות של התפקיד הזה נובעת מהניגוד בין ג'ים קארי הדמות, הדמות ג'ים קארי שהכרנו כבר 20 שנה, בעצם 2004 זה 20 שנה, לבין הדמות ג'ואל?

‏לילך: לא.

‏יונתן: שהוא קציצה, כמו שאת אומרת.

‏לילך: לא, כי אני לא חושבת שלכל אורך הסרט, חלק ממה שרואים בסרט, חלק גדול ויפה, זה שדווקא בזמן תהליך מחיקת הזיכרון, החלקים העדיין מודעים שלו נזכרים בזה שהוא לא רוצה לאבד אותה, והוא לא רוצה לאבד את הזיכרון, ושם יש לו יותר חופש תנועה כשחקן. הפער הוא לא בין ג'ים קארי האדם לבין הדמות ג'ואל. הוא הדבר הזה שמורגש שהוא כובש. כל הזמן. זאת אומרת, קצת כמו רובין ויליאמס בתפקידים הדרמטיים שלו. זה ברור שיש לו שם איזה… איזה כור גרעיני, שהוא כל הזמן מנסה לדחוק למטה דווקא. וזה מה שאני חושבת שחזק בהופעה שלו. זה לא שאני אוהבת אנשים שהם קציצה או אנשים חסרי כריזמה. אני מאוד אוהבת את הכריזמה המסוימת שיש לו פה, שהיא משהו שמנסה לעטוף משהו, או להחזיק משהו. זה הדבר.

‏יונתן: זה מעניין, אם ככה, שהוא לא חזר על ההישג הזה. הוא לא חזר על תפקיד כזה כל כך בשאר הקריירה שלו.

‏לילך: יכול להיות שלא היה לו כזה, שהוצע לו. מהסוג הזה. אני חושבת שהדבר שמעניין אותו, ומהבחינה הזאת זה מאוד מתאים שזה תסריט של צ'רלי קאופמן, another קאופמן, כי באמת יש לו את המין מבט הזה על החיים, של הדיבור שלנו עם החלקים המודעים והלא מודעים של המוח, או ה-psyche או ה-mind שלנו, איך שתרצה לקרוא לזה. ושזה חלק ממה שמעניין את קארי בתוך הדבר הזה. כולל שאלות גדולות. כולל שאלות פילוסופיות גדולות. מה אנחנו בלי הזכרונות שלנו? האם אנחנו רק הזכרונות שלנו? האם סיפורי אהבה ש… כמו פה, נגיד, זה דבר שאומרים הרבה על אהבה "נועדו לקרות", ואיך בהכרח מבטיחים שזאת הולכת להיות אהבה טובה?

‏יונתן: אבל אסור לנו לטעות בין הסרט לבין קארי.

‏לילך: אני לא. אני לא. אני אומרת מה אני חושבת שמעניין אותו, דווקא לפי התבטאויות שלו בהמשך. בהמשך החיים.

‏יונתן: אז בהמשך החיים, אם אנחנו כבר הולכים לשם - מהסרט הזה, פחות או יותר, הוא, בוא נגיד, התפזר. הוא עשה… הוא המשיך לעשות סרטים לכל המשפחה - "Lemony Snicket", "The Grinch", "יס-מן" שהיה אחרי זה, מבחינה כרונולוגית. הוא עשה איזה סרט אימה, הוא כאילו סוג של, בעיניי, לא מצא את עצמו. ואנחנו מגיעים לפרצוף הרביעי, ואולי העכשווי שלו. אפשר לדבר על זה, אם זה הפרצוף העכשווי. שקראנו לזה, כשדיברנו על זה, "ג'ים קארי בתור עצמו" בעצם.

‏לילך: כן, ג'ים קארי מחויב לדמות של ג'ים קארי החדש.

‏יונתן: כן, ואפשר לראות אותה הכי יפה בסרט התיעודי שנעשה על ההופעה שלו ב"איש על הירח", שנקרא "Jim and Andy The Great Beyond". זמין בנטפליקס. שבעצם, בסרט הזה אנחנו רואים שלכל אורך הצילומים של "איש על הירח" הוא לא יצא מהדמות של אנדי קאופמן, בצורה קיצונית.

‏לילך: בלתי נסבל.

‏יונתן: כלומר, הוא דיבר עם הבמאי בתור אנדי קאופמן, והוא דיבר עם הקולגות שלו, השחקנים, בתור אנדי קאופמן. יש שחקנים שעושים את זה. דניאל דיי לואיס משחק ככה.

‏לילך: כן.

‏יונתן: כבודו של ג'ים קארי במקומו, הוא לא דניאל דיי לואיס. ונראה שהוא עשה את זה במקום הזה, בצורה מאוד מאוד קיצונית, בצורה שהפריעה לצילומים, הפריעה לכולם, וגם ממקום ספק משוגע. כאילו לא מקום בריא נפשית. בעיניי.

‏לילך: אני…

‏יונתן: זה לא הייתה החלטה מקצועית.

‏לילך: כן.

‏יונתן: זה לא הייתה החלטה מקצועית גרידא.

‏יונתן: אגב, בסרט הזה "The Great Beyond" יש גם… הוא מקוטע עם מונולוגים של ג'ים קארי למצלמה על כל מיני דברים.

‏לילך: ג'ים קארי הנוכחי, היום, המבוגר.

‏יונתן: אה… הוא…

‏לילך: עם זקן. חתיך.

‏יונתן: ואם לפשט את זה, הוא רוחְני.

‏לילך: זה מאוד נכון.

‏יונתן: נכון?

‏לילך: כן!

‏יונתן: זה… זה, אני מפשט? יותר מדי? אני משטיח?

‏לילך: לא, אני… לא. אני… אני חושבת שזה נכון. אני חושבת שג'ים קארי הנוכחי, כפי שהוא עובר בפודקאסטים כשהוא מדבר, והאופן שבו הוא מציג את עצמו, הוא מואר. ואני רוצה להיות זהירה עם הביקורת שלי על זה, כי בגדול זה דוחה אותי. [יונתן צוחק] אני אגיד משהו אחר, ואז אני אחזור לזה, בסדר? באותה שנה שיצא "Jim and Andy", ב-2017, ג'ים קארי הגיע… בסרטון שנעשה מאוד מאוד ויראלי, הגיע לשבוע האופנה, לאיזה מסיבה של Harper's Bazaar, אני חושבת. וניסתה לראיין אותו מגישה מערוץ E!. היא מין פונה אליו כזה "היי ג'ים קארי!" היא לא שאלה אותו "מה אתה לובש?" אבל זה היה לא רחוק מזה. והיא שאלה אותו "מה אתה עושה כאן במסיבה של מגזין אופנה?" והוא אומר מין כזה "ניסיתי למצוא את הדבר הכי חסר משמעות ולהצטרף אליו".

‏[הקלטה]

Jim Carrey: “I wanted to find the most meaningless thing that I can come to, and join. And uh… and uh… here I am.”

‏לילך: והיא אומרת לו, "זו מסיבה שחוגגת את האייקונים של האופנה", והוא אומר: "זו באמת המטרה הכי נחותה שאפשר למצוא" [מגחכים]. "אני לא מאמין באייקונים, אני לא מאמין באישיות, אני לא מאמין בכל זה. אני מאמין שאנחנו שדה אנרגיה שרוקד עבור עצמו", וזה ממשיך וזה ממשיך. היא אגב לא נשארת חייבת, אני חייבת להגיד. ראיתי את זה… עוד… זכרתי את זה מאז, כי זה היה מין איזה רגע שבו היה מין דיבור "הה, ג'ים קארי השתגע!", שזה דבר שקורה. אנחנו מכירים סלבריטיז. אבל זה יותר מורכב מזה. אגב, הראיון מסתיים בזה שהוא חותך והוא אומר לה: "אנחנו לא משנים, אנחנו לא חשובים", והוא הולך. עכשיו, אני באיזה קונפליקט עם הדבר הזה. קודם כל, כי אני חושבת שהדברים שהוא אומר הם נכונים, בגדול. אני חושבת שזה גם שטויות, ואני חושבת שאנחנו גם לא משנים. אני חושבת שאנחנו מסורים הרבה יותר מדי ל… לסיפור החשיבות העצמית, ואם אתה מפרק את זה, אז אתה מגיע גם ל - מה זה אייקונים של אופנה? אני לא אוהבת את האופן שבו הוא עשה את זה, ואני לא אוהבת את זה שהוא לא נטפל למישהו בסדר גודל שלו, ואני חושבת שהארה מן הסוג הזה זה קצת מין פריבילגיה של עשירים. מאוד. או עניים מאוד.

‏יונתן: זה מהלך מאוד אנדי קאופמני במהותו.

‏לילך: זה לא, אבל הוא לא עשה את זה ממניע אנדי קאופמני. הוא עשה את זה ממניעים ג'ים קאריים מאוד בעיניי.

‏יונתן: אני, כשאני ראיתי את הסרט הזה, "The Great Beyond"…

‏לילך: כן?

‏יונתן: הוא היה מסקרן עבורי רק כי לא הייתי בטוח אם הוא צוחק או לא. לא הייתי בטוח אם הוא עושה אנדי קאופמן, ועושה עכשיו… הוא מגלם את ג'ים קארי המואר, או שהוא באמת אדם מואר שקוראים לו ג'ים קארי.

‏לילך: רציני? לא, אני לגמרי קניתי את זה.

‏יונתן: אני לא הייתי בטוח.

‏לילך: אני מפגרת?! אני לגמרי… [צוחקת]

‏יונתן: לא, אם אתה מואר - באמת מואר, כמו שהיוגים בהודו מוארים, אתה הולך למערה. אתה לא הולך לשבוע האופנה, כדי להגיד…

‏לילך: אני מסכימה באלף אחוז!

‏יונתן: ששבוע האופנה זה מטופש.

‏לילך: בדיוק. זה בדיוק העניין. זה בדיוק העניין.

‏יונתן: לכן, בעיניי, הוא לא באמת מואר. אולי הוא חצי מואר, אולי הוא… גם אנדי קאופמן, אגב, היה… עסק במדיטציה טרנסצנדנטלית.

‏לילך: טרנסצנדנטלית, כן.

‏יונתן: אז אולי הוא כזה doubles in it, כזה. קצת בקטע, אבל בסוף הוא דמות. וכדמות…

‏לילך: כן?

‏יונתן: האם זו דמות מעניינת שלו? ג'ים קארי המואר זו דמות מעניינת של ג'ים קארי?

‏לילך: אז…

‏יונתן: "אייס ונטורה" זה דמות יותר מעניינת.

‏לילך: אה… כן ולא. וכאן אני אגיד, שאני רוצה להיות זהירה עם הדבר הזה, ולא להגיב באוטומט. אני חושבת שהוא באמת עבר איזשהו תהליך, שבו הוא השיג את הדבר הזה שהוא הכי רצה, לכאורה, בהתחלה. הוא מדבר הרבה על למה הוא הגיע לקומדיה. הוא מדבר על זה שאבא שלו היה אדם מאוד מצחיק, שנאלץ לוותר על זה בשביל לכלכל את המשפחה, ואמא שלו הייתה אישה חולה ודכאונית, והוא זה שהצליח להוציא אותה מזה. וכשאתה בתור ילד לומד שמשהו שאתה עושה הוא נורא נורא מציל את המשפחה, It fucks you up. לא משנה מה הוא הדבר. גם אם ה… גם אם אתה פשוט הילד הכי טוב, או אתה עם הציונים הכי טובים, או אתה הכי מצחיק. It fucks you up. והוא נורא נורא רצה להצליח, והוא הצליח, ואני חושבת שכמו הרבה מאוד אנשים, הוא ראה שהדבר שהיה אמור להפוך אותו למאושר לא הפך אותו למאושר, וזה חתיכת משבר. ואני מאמינה שהוא עבר אותו, ואני מאמינה שהוא היה צריך להרוג שם איזה חלק מעצמו, ולבנות אותו מחדש באופן פחות מחויב. ואני מאמינה בתהליכים כאלה, ולזה אני לא רוצה להיות צינית. אני גם חושבת, ואני מסכימה איתך, שאם אתה כזה פאקינג מואר, אתה לא מגיע לשבוע האופנה ומלגלג על האישה שמרוויחה רסיס ממה שאתה מרוויח.

‏יונתן: אתה גם לא מופיע בסוניק 3.

‏לילך: אתה גם לא מופיע בסוניק 3, אבל אתה גם לא מין כזה דוגם. אתה לא חייב להיות במערה, כן? אתה… יש עוד צורות להארה, חוץ מלהיות הודי במערה. אבל אני כן חושבת שזה פריבילגיה של אנשים מאוד מאוד עשירים, שהדבר הזה מרפד את זה עבורם, את ההארה, או אנשים מאוד מאוד עניים שאין להם מה להפסיד. ככה או ככה, הוא מצטרף לאיזה מין שושלת של קומיקאים, גברים בעיקרם, שבאיזשהו שלב בקריירה שלהם המירו את המצחיק בלהיות נביאי זעם, או בלהיות מוכיחים בשער, או פשוט בכאילו להיות מוארים.

‏יונתן: מי? תני לנו.

‏לילך: ג'ורג' קרלין, ביל היקס, ריצ'רד פריור, ואנחנו רואים עכשיו את דייב שאפל מנסה לעשות את זה.

‏יונתן: כן, זה מה שאני חשבתי, דייב שאפל.

‏לילך: כן, המין סיבוב הזה שבו "עשיתי את הכל עבור הקהל ועבור הצחוק, והמטבע הזה כבר לא קונה מה שזה יכול היה לקנות פעם, ועכשיו אני… ועכשיו המטבע שלי הוא משמעות, וזה הדבר שאני רוצה לתת לעולם, וזה הדבר שאני צורך מן העולם". אוי, עד כמה אתה משמעותי וחכם. שוב, אני לא אוהבת את זה שאמרתי את זה עכשיו במין אינטונציה סרקסטית, בגלל שאני חושבת שזה יותר מורכב מזה. אני לא רוצה למחוק את כל הדבר הזה.

‏יונתן: אז אני אהיה סרקסטי בשבילך.

‏לילך: תהיה.

‏יונתן: "אני דייב שאפל, אני נביא זעם, ולכן אני מקבל 50 מיליון דולר מנטפליקס כדי להיות נביא זעם". זה מביך.

‏לילך: אני לא קונה את דייב שאפל. אבל אני כן קונה את ג'ורג' קרלין. ואתה?

‏יונתן: הוא היה מצחיק. תמיד היה מצחיק.

‏לילך: וחכם וזועם וצודק?

‏יונתן: כן.

‏לילך: אוקיי, זה הכל. זה הדבר שאני קונה. זה הדבר שאני מוכנה לקנות מן הדבר הזה. ויש אספקטים שאני מוכנה לקנות את הג'ים קארי, את הדמות הזאת של ג'ים קארי. אני לא… אני מרגישה שאני לא אוהבת אותו, אבל שאני מעריכה את זה. אתה יכול להבין את ה…?

‏יונתן: כן. כן.

‏לילך: אני… אני מעריכה את זה. אני מרגישה שהוא עשה שם משהו אמיתי. אני לא חושבת שאני רוצה לדבר איתו כאדם.

‏יונתן: אוקיי, אני בטוח שהוא רוצה לדבר איתך.

‏לילך: אני בטוחה שהוא רוצה לדבר איתי. כמו כולם.

‏יונתן: אז רק בשביל לעשות איזשהו מין סיכום קריירה. הוא בשלב הזה עדיין מופיע פה ושם. סרט פה, סרט שם. מופיע רגע כג'ו ביידן ב-SNL.

‏לילך: נכון.

‏יונתן: עושה דיבוב מדי פעם. סוניק, כמו שאמרתי. סוניק 3 יצא לא כזה מזמן. הוא כנראה איש מאוד עשיר. מאוד עשיר.

‏לילך: ודאי שהוא איש מאוד עשיר.

‏יונתן: הוא עשה סדרת טלוויזיה בשם "Kidding".

‏לילך: נכון. סדרה מעניינת ובלתי נסבלת. הוא הרבה פעמים מעניין ובלתי נסבל.

‏יונתן: כן. נראה שהוא עסוק בלהיות ג'ים קארי וזה בסדר. המחשבות האחרונות שלי הן, עכשיו שסוג של עברנו על כל הקריירה שלו, וראיתי כמה סרטים ברצף. קודם כל, אני מאוד מעריך אותו כאיש מקצוע, דבר שכשהייתי יותר צעיר אולי זלזלתי בו כאיש מקצוע, כי אמרתי "היי, כל אחד יכול לעשות פרצופים". לא. לא כל אחד יכול לעשות פרצופים.

‏לילך: ואוו. ממש לא. ממש לא.

‏יונתן: ואני מאוד מעריך את הנכונות שלו לבדוק את הגבולות שלו [לילך מהמהמת]. לעשות דברים שונים, ולא להיות כאילו על אותו שטנץ, כאילו, קריירה שלמה. הרבה שחקנים יושבים על הדבר הזה שהם מצאו - אני טוב בלגלם איקס…

‏לילך: נכון.

‏יונתן: אז אני אהיה 35 פעמים, ג'ו פשי, מאפיונר איטלקי. אני כל הקריירה שלי מאפיונר איטלקי.

‏לילך: כן.

‏יונתן: זה מה שאני עושה.

‏לילך: כן.

‏יונתן: אז ג'ים קארי ניסה להיות שחקן דרמטי, ניסה להיות שחקן קומי מכל מיני סוגים, ניסה להיות מואר, או אולי הוא באמת מואר? אנחנו לא יודעים. אבל יש שם איזה ניסיון אמיתי בלחפש.

‏לילך: כן.

‏יונתן: ואת זה אני מעריך.

‏לילך: מאוד. מאוד. אני… אני מסכימה איתך מאוד לגבי זה. אני אוהבת את הקריירה המתפתחת הזאת. ו… וכן, וזה קצת מעציב לראות אנשים שנתקעו, בעיקר אם הם המשיכו בקריירה שלהם, זה מעציב אנשים, לראות אנשים שלא התפתחו. המחשבות האחרונות שלי הן כאלו - יש בסוף של "איש על הירח" סצנה שבה אנדי קאופמן, הגוסס כבר מסרטן, מגיע לאיזשהו רופא אליל בפיליפינים. הוא כבר מאוד מאוד לא במצב טוב, אבל הוא חייב להאמין בנס הזה. והוא האמין בניסים, אנחנו יודעים. ואז הוא רואה את הרופא אליל, שכאילו מין מוציא איזה מין משהו מתוך הבטן שלך, ואז מושך את הגידול ומנפנף אותו מדמם.

‏יונתן: הוא רואה את הטריק, הוא רואה ש…

‏לילך: הוא רואה את הטריק. הוא רואה אותו מחזיק את המין חתיכת עוף הזאת המדממת.

‏יונתן: כן.

‏לילך: והוא צוחק. הוא חייב. כאילו, הוא… בו בזמן הוא מבין שזה לא הולך להיות הנס שלו, זה לא הולך לגאול אותו, אבל… אבל הוא חייב לצחוק, כי הוא רואה את ההתפוררות של האשליה. ואני חושבת שזה הדבר שג'ים קארי אוהב. שזה הדבר שמדגדג לו את השכל, את הגילוי הזה, בסרטים שונים, של האשליה שהיא החיים. שזה רק סיפור שאתה מספר, ושזה לא משנה איזה מין סיפור שתספר, גם אם הוא יכול להיות הכי הכי חזק, אבל הוא גם תמיד חליפי. ואני… אני אוהבת את זה. אני אוהבת שהוא סיפר על עצמו כמה סיפורי חיים. ולא יודעת, אולי יש לו עוד גלגול? כאילו, הוא יכול לסיים את זה גם בזה שהוא קצת בלתי נסבל, אבל אבל זה עדיין מאוד… אה… מרשים.

‏יונתן: אני גונב לך את המילה האחרונה.

‏לילך: תגנוב.

‏יונתן: כי כתבתי, ולא אמרתי.

‏לילך: תגיד תגיד.

‏יונתן: וזה אחלה ניסוח.

‏לילך: תגיד.

‏יונתן: הוא לא שחקן דרמטי טוב במיוחד.

‏לילך: אהה.

‏יונתן: הוא לא איש מעניין במיוחד.

‏לילך: ואוו.

‏יונתן: אבל הוא ליצן מאוד מעניין. [ברקע מתחיל "Oh Yeah!" של Yello] בשבוע הבא!

‏[מוזיקה מתחזקת]

‏יונתן: את זוכרת?

‏לילך: לא זוכרת. לא.

‏יונתן: "שמתי ברז למורה".

‏לילך: נכון! וזה כי הקשבנו לכם, ושמענו אתכם, ואנחנו רואים אתכם, וזה מה שרציתם.

‏יונתן: נכון, סרט שביקשתם המון פעמים. אז הנה. הסרטים השונים שדיברנו עליהם היום זמינים פה ושם, תצטרכו לעשות את העבודה בעצמכם. "שמתי ברז למורה" זמין ב"יס". נגיד תודה.

‏לילך: תודה!

‏יונתן: תודה לאסף פרידמן, עורך מחלקת הפודקאסטים. תודה לאמיר פקטור, המפיק שלנו. תודה לדן ברומר, העורך האלמותי שלנו.

‏לילך: בהחלט.

‏יונתן: ותודה לך, לילך וולך.

‏לילך: תודה לך יונתן אנגלנדר. ביי ביי ביי.

---

לעוד פרקים של הפודקאסט לחצו על שם הפודקאסט למטה